א
וְהָיָה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל־גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃
אוּנְקְלוֹס
וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיִתְּנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמֵי אַרְעָא
אִבְּן עֶזְרָא
עליון על כל גויי הארץ. זאת הברכה כלל שלא תהיה אומה בעולם כמוכם:
ב
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל בִּרְכְּתָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ אֲרֵי תְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם ובאו. שיבואו מעצמם: והשיגוך. ואם לא תבקשם והטעם שלא תיגע:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. כלומר שלא תצטרך לרדוף אחר הברכה, שהיא עצמה תבא אחריך ותשיג אותך.
סְפוֹרְנוֹ
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. אע"פ שלא תשתדל אתה להשיגם: כי תשמע בקול ה' אלהיך. וזה כשתהיה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולפי' ישיגוך הברכות בלתי השתדלות והנה הזכיר ברכות בית ראשון ואמר שיזכו להן בכל עת שישמרו את המצות עד אמרו יקימך ה' לו לעם קדוש וזה היה בתחילת בית שני כמו שספרו ז"ל על ברכות שמעון הצדיק והנסים של בית המקדש כל ימיו:
כְּלִי יָקָר
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. בענין היותם עליון על כל גויי הארץ נאמר ונתנך ה' תלה הדבר בהקב"ה, ובמציאת שאר הברכות נאמר ובאו מעצמם משמע ומי ירדוף אחריהם שאמר והשיגוך. הביאור הוא שכל הרודף אחר השררה היא בורחת ממנו והבורח מן השררה השררה רודפת אחריו (תנחומא ויקרא ג.) והשררה מקור לכל הברכות כי מה שקנה עבד קנה רבו, לפיכך אמר ונתנך ה' עליון וגו' כי זהו השררה אשר לא יאות לך לבקש אותה ולהשתדל אחריה ומ"מ יתן ה' אותה לך ומאז והלאה תהיה השררה רודפת אחריך ותשיגך, ואגב השררה יבואו מעצמם כל הברכות האלה כי הולכים לרגל השררה הרודפת אחריך כך כל הברכות ירדפו אחריך מבלי שתחזור אחריהם והשיגוך אגב השררה, כי תקנה על ידה כל הברכות של כל גויי הארץ כי מה שקנה עבד קנה רבו.
ג
בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה׃
אוּנְקְלוֹס
בְּרִיךְ אַתְּ בְּקַרְתָּא וּבְרִיךְ אַתְּ בְּחַקְלָא
אִבְּן עֶזְרָא
בעיר. ברכה שהיא תוספו' כל מיני סחורה: בשדה. בזריעה ובנטיע':
ד
בָּרוּךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ׃
רַשִׁ״י
שגר אלפיך. וַלְדוֹת בְּקָרְךָ, שֶׁהַבְּהֵמָה מְשַׁגֶּרֶת מִמֵּעֶיהָ: ועשתרות צאנך. כְּתַרְגּוּמוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם עַשְׁתָּרוֹת? שֶׁמַּעֲשִׁירוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן וּמַחֲזִיקוֹת אוֹתָם כְּעַשְׁתָּרוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן סְלָעִים חֲזָקִים:
אוּנְקְלוֹס
בְּרִיךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ וּוַלְדָא דִבְעִירָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ברוך פרי בטנך. הקדים כאן בברכות ברכת הגוף לברכת המזון, שאמר אחריו ברוך טנאך, אבל בקללות הקדים טנאך ואחר כך פרי בטנך, ללמדך שיענש תחלה בממונו ואם יחזור בו מוטב ואם לאו יענש בגופו. וכן אמרו במדרש אין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה.
כְּלִי יָקָר
ברוך פרי בטנך וגו'. ואח"כ אמר ברוך טנאך ומשארתך. ובקללות שינה הסדר, שהזכיר טנאך ומשארתך קודם פרי בטנך, לפי שהסברה נותנת שלעולם יעשה הקב"ה נס נסתר יותר ממה שיעשה נס נגלה וברכת פרי הבטן ופרי האדמה הכל נס נסתר אף אם ירבו יותר מן הנהוג אין זה חוץ לטבע, אבל טנאך ומשארתך שהם פירות תלושים אשר הונחו כבר בכלי אם ירבו זה נס נגלה בין אם יניח שנים וימצא ג' כדרך שנאמר כד הקמח לא תכלה וגו', בין אם יאכל קמעא ויתברך במעיו, הכל נס נגלה. ע"כ אמר בברכות לא זו נס נסתר שיעשה לך אלא אפילו נס נגלה יעשה לך ובקללות הוא להיפך לא זו אף זו.
ומה שנאמר מיד אחר ברוך אתה בצאתך יתן ה' את אויביך נגפים לפניך. ובקללות לא הזכיר מיד שיהיו מנוצחים כי אם אחר כמה פסוקים, לפי שהסברה נותנת שמיד כאשר יראו האויבים שכל יושבי הארץ ההיא מוצלחים וברוכים הם בבואם ובצאתם, אז יתקנאו האומות בישראל ויצאו מביתם ללחום עם ישראל לגרשם מן הארץ הטובה ההיא ועל זה נאמר בדרך אחד יצאו אליך וגו', משמע שהאומות יבואו על ישראל אבל בקללות נאמר בדרך אחד תצא אליו משמע אדרבה שישראל יצאו מארצם ללחום עם האומות, וזה לפי שבקללות האומות אשר ראו מכות הארץ ואת תחלואיה מסתמא לא יבקשו הארץ של ישראל כי לא יראו בה שום הצלחה לכך לא נאמר אחר ארור אתה בצאתך יתנך ה' נגף לפני אויביך. באויבים שיבואו עליך כי ודאי לא יבואו אלא אתה תצא מארצך אליהם כי תראה שארצם טובה מארצך, אבל לא לאלתר כי אם אחר שיתקיימו כל היעודים הרעים שהזכיר מן ישלח ה' בך את המארה עד יתן ה' מטר ארצך אבק ועפר וגו', והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל. על ראשך ותחתך למה לי וכי עדיין לא ידענו שהשמים על ראשך והארץ תחתך אלא שר"ל אותו חלק דווקא שעל ראשך ותחתיך יהיו מקולקלים אבל השמים והארץ שממעל ומתחת של ארצות שאר העמים לא יהיו מקולקלין, ודווקא מטר ארצך אבק ועפר לא מטר ארצות שאר האומות, ועל כן ישיאך לבך לצאת מביתך אל ארצות שאר האומות הטובים מארצך אולי תוכל לגרשם לישב במקומם, ע"כ אמר יתנך ה' נגף לפני אויביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו וזה טעם יקר.
ה
בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ׃
רַשִׁ״י
ברוך טנאך. פֵּרוֹתֶיךָ; דָּ"אַ — טַנְאֲךָ דָּבָר לַח שֶׁאַתָּה מְסַנֵּן בְּסַלִּים: ומשארתך. דָּבָר יָבֵשׁ שֶׁנִּשְׁאַר בַּכְּלִי וְאֵינוֹ זָב:
אוּנְקְלוֹס
בְּרִיךְ סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ
רַשְׁבַּ״ם
טנאך: שיהא מלא פירות:
ומשארתך: הוא כלי שנותנין בו את הבצק:
אִבְּן עֶזְרָא
טנאך. מקום הלחם והוא מוקדם ומאוחר עם משארותיך. או מקום שיושם שם הקמח:
ו
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ׃
רַשִׁ״י
ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך. שֶׁתְּהֵי יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא כְּבִיאָתְךָ לָעוֹלָם (ב"מ ק"ז):
אוּנְקְלוֹס
בְּרִיךְ אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וּבְרִיךְ אַתְּ בְּמִפְּקָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
בצאתך. לחוג ולסחור ולשלול או בכל ביאה ויציא' בכל יום ויום והטעם בכל אשר תעשה תצליח וההפך כתוב:
ז
יִתֵּן יְהוָה אֶת־אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ׃
רַשִׁ״י
ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כֵּן דֶּרֶךְ הַנִּבְהָלִים לִבְרֹחַ, מִתְפַּזְּרִין לְכָל צַד:
אוּנְקְלוֹס
יִתֵּן יְיָ יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דְקָיְמִין עֲלָךְ תְּבִירִין קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא חַדָא יִפְּקוּן לְוָתָךְ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן יֵעִרְקוּן מִקֳדָמָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
ואחר שאמר שתהיה עליון על כל הגוים אמר כי אם יקשרו אויביך על כן אמר הקמים עליך: ובשבעה. לשון רבים בעבור שוב ימי השבוע כי הוא תלוי בעליונים:
ח
יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת־הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃
אוּנְקְלוֹס
יְפַקֵד יְיָ עִמָךְ יָת בִּרְכְּתָא בְּאוֹצָרָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ וִיבָרְכִנָךְ בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ
רַשְׁבַּ״ם
באסמיך: באוצרותיך, שיהו מלאים דגן תירוש ויצהר כדכתיב וימלאו אסמיך שבע:
כְּלִי יָקָר
יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. לפי שנאמר ותגזר אומר ויקם לך. כשהצדיק גוזר גזירה הקב"ה מסכים על ידו כמו שמש בגבעון דום וכמו אליהו שאמר כד הקמח לא תכלה ובמס' תענית בר"ח בן דוסא איכו נימטו כשוריך, וכאלה רבים לכך נאמר יצו ה' אתך את הברכה כשאתה מצוה על הברכה אז יצוה ה' אתך ויסכים על הברכה ועל הציווי שלך.
ומדקאמר באסמיך, ובכל משלח ידך, וברכך בארץ, ש"מ שמילי מילי קתני וכל אחת ברכה בפני עצמה. ואולי המה כנגד מה שנאמר בהתהלכך תנחה אותך, בעה"ז, בשכבך תשמור עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, לעה"ב, וכשאמר הברכה באסמיך, רמז לעה"ב הסמוי מן העין כי אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד והמנוי כ"א בסמוי מן העין רמזו בזה שאין הצלחת עה"ז תכלית הברכה, לפי שכולם דבר מדוד ומנוי שיש לו קצבה וגבול וסוף ואינן נצחיות חוץ מן שכר עה"ב אשר עין לא ראתה הוא נצחי והוא עיקר כמ"ש כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'. הוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים והוא היורד על הררי ציון כי שם שער השמים ומקום לעליית הנשמות לגן עדן, ואמר כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. לפי שהחיים ההם נצחיים ועד העולם ע"כ שם עיקר הברכה אבל לא בדבר המדוד והמנוי אשר יש לו תכלה וקץ, ועל ברכה זו אמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בעה"ב הסמוי מן העין וע"כ אמר אתך כי קנין זה הוא אתך ודבוק בך שהרי השארות הנפש אינו חוץ ממנו אלא תמיד הדבר אתו עמו, לא כן שכר עה"ז שהוא משולח ממנו וכמ"ש הרמב"ם (בשמונה פרקים) שקנין הממון חוץ ממנו ואינו דבק בו אלא הוא משולח מיד ליד כי גלגל הוא החוזר בעולם ועליו אמר ובכל משלח ידך שהוא שכר בהתהלכך בעה"ז.
ואח"כ הזכיר הגבול האמצעי, אשר בין שני גבולים אלו והוא בשכבך בקבר בארץ, שמתי ארץ ישראל אין להם צער חיבוט הקבר וגלגול מחילות וחיין תחילה וע"ז אמר וברכך בארץ, בזמן שכבך בקרב הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כי דווקא מתי א"י מסוגלים בזה. ואחר שהזכיר זמן השכיבה בארץ הזכיר זמן הקימה ואמר יקימך ה' לו לעם קדוש וקימה זו היא כדרך שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם היינו הקימה שלעתיד וכמ"ש יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'.
ואם נפשך לומר, שראוי לסדר ג' זמנים אלו כסדר הווייתן כדרך שנזכרו בפסוק בהתהלכך תנחה אותך. אזי נוכל לומר שמה שאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך מדבר בשכר עה"ז כפשוטו. וברכך בארץ היינו בשכבך בקבר. יקימך ה' לו היינו בזמן הקימה לעה"ב.
ד"א באסמיך היינו אוצרות תבואה, ולפי שדרך האוצרות להתקיים על ידי שנותנין לתוכן מן הקרקע של אותו מקום כמו שפירש"י על פסוק שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. ע"כ אמר כאן וברכך בארץ. על ידי שתתן מן הארץ לתוך האוצר יתקיים.
ומ"ש יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, היינו אותו אוצר שהקב"ה עושה בשמים מיראת ה' אשר בך כי היא אוצרו כמ"ש יראת ה' היא אוצרו. ר"ל של הקב"ה כמו שפירש רבינו בחיי (שמות יט.ה) שכל מלך עושה אוצר וסגולה מדבר שאינו מצוי בידו בכל עת כמו אבני יקר וכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ע"כ הקב"ה עושה אוצר מיראת ה' אשר בך. ושמא תטעה לומר שיש אליו ית' איזו צורך באוצר זה ע"כ אמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. אין לו ית' שום צורך באותו אוצר כ"א לך הוא שמור ליתן לך משם כל צרכך ולפרנסך משם, ואין הקב"ה מוסר מפתח של אוצר זה אל השליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו מחזיקו בידו כי האוצר הלזה חביב עליו מאד. ובזה מיושב מה שאמרו רז"ל במס' תענית ג' מפתחות לא נמסרו בידי שליח, של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. בשלמא חיה ותחיה שפיר כי הוא ית' מקור חיים לכל הנולדים ולזמן התחיה, אמנם גשמים מה נשתנו משאר דברים. אלא לפי שמקורה מן אותו אוצר של יראת ה', הה"ד יפתח לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, כי המטר מונח באותו חדר אשר שם אוצרו של ה'.
ט
יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו׃
אוּנְקְלוֹס
יְקִימִנָךְ יְיָ לֵהּ לְעַם קַדִישׁ כְּמָא דִי קַיִים לָךְ אֲרֵי תִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי
אִבְּן עֶזְרָא
לעם קדוש. והקדוש' לשמור המצות: וטעם יקימך. יעמידך: תשמור. בלב: והלכת. במעשה:
רַמְבַּ״ן
יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך יקרא שבועה הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלו כי שם נאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש או שהברית אשר כרת עם אברהם (בראשית יז ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך יכלול זה וכן אמר (דברים כ״ט:י״ב) למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב כי לכולם בא בברית:
י
וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרֵי שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְרֵי עֲלָךְ וְיִדְחֲלוּן מִנָךְ
רַשְׁבַּ״ם
נקרא עליך: שימלא משאלותיך בהראותו כי אתם עמו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. מי שהוא עבד לשר אחד משרי המלך אין מעלתו גדולה כל כך כאלו היה עבדו של מלך, כי עבדו של מלך אפילו השרים והסגנים אשר למלך יראים מפניו לאימת המלך, מאחר שהעבד ההוא נקרא בשם המלך אדוניהם, וזה ענין הכתוב הזה ובאורו, יאמר וראו כל עמי הארץ שהם חלק הכוכבים והמזלות, כי שם ה' שהוא האדון עליהם ועל השרים שלהם, נקרא על ישראל, ושישראל הם מיוחדים לחלק האדון, אז ויראו ממך, בודאי ייראו ממוראן של ישראל. ודרשו רז"ל כי שם ה' נקרא, רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש.
ויש לך להתעורר בכאן כי נרשם בכאן אות שי"ן שהיא הלכה למשה מסיני, והוא כאלו אמר וראו כל עמי הארץ כי שי"ן עליך ויראו ממך. ועוד חלוף השם הגדול בא"ת ב"ש עולה במספר שי"ן, והוא שי"ן רבתי של שיר השירים. ועוד כי שלש מאות ימים של הנחת תפלין הם בשנה, יצאו שבתות וימים טובים שהן ס"ה ימים.
ואם תשכיל עוד בטעם שי"ן של תפלין תמצא השי"ן רמז לשכינה ולנשמת האדם, ושי"ן של ארבע בתים ירמוז לשכינה המקפת והממלאת לכל העולם וחוץ לעולם ומשפעת כח בארבע חיות המרכבה, והרצועה שיש בה כמין דל"ת רמז לארבע רוחות העולם המתנהגים על ידי השכינה, ומעלה ומטה גם כן, ועל כן הרצועות מחוברות ומתפשטות והולכות למטה, ונתבאר בזה כי כל השפע בא לעליונים ולתחתונים מאת השכינה, ומאין בא השפע אל השכינה, מן החכמה והבינה, צא ולמד שהוא כן מתוך יצירת האדם שנוצר בחכמה מופלאה כי אות שי"ן רשום באפיו אשר שני הנקבים מכוונים כנגד המוח שהוא מקום החכמה והבינה, וענין האבר הזה החתום באות שי"ן שהוא בית קבול ילמד דעת את העם כי כן השכינה מקבלת שפע, וכן תמצא הנשמה שהיא מקפת את כל הגוף שהיא בתוכו וחוצה לו, וכחה ואורה מתפשטים בארבעה חללים שבמוח, שני חללים ראשונים יש בהם כח הציור, חלל אמצעי יש בו כח המחשבה, חלל אחרון יש בו כח השמירה והזכרון, והשגנו מכל זה כי שי"ן שבארבעה בתים הוא רמז לשכינה וד' חיות הקדש, ורמז גם כן לנשמה וארבעה חללים שבמוח, והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ
וראו וגו'. כמו שספרו ז"ל על אלכסנדר שהשתחוה לפניו:
יא
וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהַמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ׃
אוּנְקְלוֹס
וְיוֹתְרִנָךְ יְיָ לְטָבָא בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם והותירך. אם תהיה רעה בארץ ורעב מארה אתה תשאר לטובה:
סְפוֹרְנוֹ
והותירך ה' לטובה. שתהיה הצלחתך בקנינים וזולתם יתרה מהצלחת שאר המצליחים בהם. ובאלה הברכות שהיו בבית שני סיים:
יב
יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת־הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר־אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה׃
אוּנְקְלוֹס
יִפְתַּח יְיָ לָךְ יָת אוֹצָרֵהּ טָבָא יָת שְׁמַיָא לְמִתַּן מְטַר אַרְעָךְ בְּעִדָנֵהּ וּלְבָרָכָא יָת כָּל עוֹבָדֵי יְדָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף
אִבְּן עֶזְרָא
אוצרו. שהוא בכחו לצאת וכן אוצרות שלג על כן אחר הותירך אמר דבר הגשם כי העוצר סבת הרעב: והלוית גוים רבים. כי ירעבו ולא יבא זמן שתלוה אתה והכלל שתהיה לעולם לראש:
יג
וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי־תִשְׁמַע אֶל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת׃
אוּנְקְלוֹס
וְיִתְּנִנָךְ יְיָ לְתַקִיף וְלָא לְחַלָשׁ וּתְהֵי בְּרַם לְעֵלָא וְלָא תְהֵי לְתַחְתָּא אֲרֵי תְקַבֵּל לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִטַר וּלְמֶעְבָּד
אִבְּן עֶזְרָא
כי תשמע. בלב לשמור ולעשו' והכלל שלא תסו' מאחרי השם לעבוד עבודת כוכבים כי הוא עיקר כל העבירות לכפור בעיקר והפך זה יחוד השם לשמור ולעשות כי עיקר השמיר' המעש':
רַמְבַּ״ן
וטעם לראש ולא לזנב ביאורו לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים כי יתכן שיהיה לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו והנכון שיתנך לראש מעתה ולא לזנב עד עולם באחד מכל העתים וכן רק למעלה תמיד ולא תהיה למטה לעולם:
יד
וְלֹא תָסוּר מִכָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם׃
אוּנְקְלוֹס
וְלָא תִסְטוּן מִכָּל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין יַמִינָא וּשְׂמָאלָא לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא לְמִפְלְחִנוּן
רַמְבַּ״ן
ולא תסור מכל הדברים נמשך עם כי תשמע (דברים כ״ח:י״ג) שיבואו עליך כל הברכות האלה כאשר תשמע למצותיו וכאשר לא תסור ימין ושמאל מכל הדברים אשר אנכי מצוך בענין עבודה זרה שאם תלך אחרי אלהים אחרים לעבדם כבר סרת מכל מצותיו ואין חפץ כלל בכל המצות שתעשה ואיננו כדברי בעל ההלכות שמנאו מצות לא תעשה:
סְפוֹרְנוֹ
ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל. שלא ישנו את מצות האל ית' בפרט ענין המשפט. ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ"ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו. כי בזה האפן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים גדול מזה בחדוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ. אמנם התוכחות עד יולך ה' אותך ואת מלכך היו בבית שני בימי יונים וזולתם עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה וגלה אחד מהם במצות פומפיאו לרומה ומשם והלאה עד ונסחתם היו עד חרבן הבית על יד רומיים ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו.
טו
וְהָיָה אִם־לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ׃
אוּנְקְלוֹס
וִיהֵי אִם לָא תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והשיגוך. מלא בוא"ו ולא נכתב בברכות מלא, ומה שנכתב כאן מלא על שם שנאמר (תהלים צא) עמו אנכי בצרה, וכן הוא רשום בפסוק זה באחרית התיבות. ומפני שהתורה מפחידתם בקללות, באה לרמוז שלא יאבדו בהם, כי השם הנעלם שוכן בקרבו הווה בצרתם ושומר אותם.
סְפוֹרְנוֹ
והתחיל בתוכחות באמרו אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום. וזה בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט. וכן אחר שאמר יולך ה' אותך ואת מלכך שהוא החלק השני חזר ואמר כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו אשר צוך כלומר אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרי' זולתו אשר לא כתורתו כמו שספרו ז"ל (גטין) שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כ"ג ולגזור על הדמאי והיו נועלי' דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט כמו שספרו ז"ל שגברו בעלי זרוע כמו שהוא הענין היום עם כל גלותנו ושפלתנו שרב הממון בפרט החיב בדין מואס את תורת האל יתברך ומשפטי פיהו. ומתאמץ על ידי גוים וערכאותיהם לעות אדם בריבו ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו בהתמדת סבתו:
כְּלִי יָקָר
והיה אם לא תשמע וגו'. כל הקללות הללו נאמרו בלשון יחיד ואותן שבפר' בחקותי נאמרו כולם בלשון רבים ואם לא תשמעו וגו'. כי גם באלו יש הרבה מכות אל הכלל כמו והיו שמיך אשר על ראשך נחושת. וכן יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'. והרבה זולתם, ומאי טעמא היו אותן שבתורת כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא.
והטעם אל זה הוא, לפי שאותן שבתורת כהנים נאמרו קודם הערבות אשר קבלו עליהם ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל וע"כ באו במספר מ"ט, לפי שנ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר א' מזה אתה למד שהדבר אפשרי למין האנושי להכנס תוך חדר היכל החכמה והבינה ע"י מ"ט שערים הפתוחים לפניו והם שערי צדק אשר לפני ה' צדיקים יבואו בו להבין מתוכם בינה ודעת את ה'. והחוטא אשר נכנסה בו רוח שטות ולבו טח מהבין וראה מ"ט שערי בינה פתוחים לפניו והוא לא נכנס בשום אחת מהם ע"כ ילקה במספר מ"ט, וקודם הערבות נאמר ואם לא תשמעו בלשון רבים לומר דווקא שאם כולם סג יחדיו נאלחו אז הם ראוין לאותן מכות כוללות אבל הצדיק אשר בתוכם הוא את נפשו ימלט, אבל כאן אחר הערבות כל אחד יסבול עונו ועון חבירו על כן באו במספר צ"ח כפול כנגד עונו ועון חבירו, ונאמר והיה אם לא תשמע. בלשון יחיד והמכות כלליות לומר לך שאפילו יחיד החוטא מסבב קללה אל הכלל, כמ"ש פן יש בכם איש או אשה וכו', וכתיב וראו את מכות הארץ. ש"מ שרבים ישאו עון היחיד כמו שהיה במעשה של עכן לכך נאמר ואם לא תשמע. שאפילו יחיד שלא ישמע גורם מכות לרבים והם המכות הכלליות הנזכרים בפרשה.
ד"א לפי שנאמר ולא נתן לכם אלהים לב לדעת וגו' עד היום הזה. וכתיב כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ודרשו בזה מ"ט מונים שני פעמים דהיינו מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא {{הערה|(כמנין ירושלמי סנהדרין פרק ד' הל' ב)}} ולא יכול האדם לבא לידי חקירה זו כי אם מתוך בינת הלב המשכיל במ"ט שערי בינה, שהרי הקדים לומר כי אם לבינה תקרא. כי הבינה כפל מן החכמה כי הנבון מבין דבר מתוך דבר, והכתוב אומר שלא היה להם לב לדעת דהיינו הבינה עד היום לפיכך דווקא ביום הזה נתיעדו צ"ח קללות על שלא דרשו התורה בשני פעמים מ"ט, אבל אותן שבתורת כהנים נאמרו קודם שנעשו בני בינה להבין דבר מתוך דבר דהיינו מ"ט מתוך מ"ט, על כן לא באו כי אם במספר מ"ט כי היה להם להבין לפחות המושכלות ראשונות הבאים במספר מ"ט לכל הפחות.
טז
אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה׃
אוּנְקְלוֹס
לִיטּ אַתְּ בְּקַרְתָא וְלִיט אַתְּ בְּחַקְלָא
יז
אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ׃
אוּנְקְלוֹס
לִיט סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ
יח
אָרוּר פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ׃
אוּנְקְלוֹס
לִיטּ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ
רַמְבַּ״ן
הקדים בברכות פרי בטנך ואחר כך טנאך ומשארתך (דברים כ״ח:ד׳-ה׳) כי פרי הבטן הטוב והחביב יותר ובקללה אחר אותו כי העונש יגיעהו תחלה לנכסיו ואם לא ישוב ישיגהו בפרי בטנו וכן הקדים בברכות נגיפת האויבים קודם הברכה באסמיך ובכל משלח ידך (דברים כ״ח:ז׳-ח׳) כי נצוח האויבים הוא להם הכבוד והצורך הגדול בכבוש הארצות ובישיבתם לבטח בין העמים ובקללות הקדים המארה בכל משלח ידך ואחר הנגיפה מפניהם (פסוקים כ כה) כי הוא העונש שיגיע אליהם באחרונה וכן יגלו בסוף:
יט
אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ׃
אוּנְקְלוֹס
לִיט אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וְלִיט אַתְּ בְּמִפְּקָךְ
כ
יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת־הַמְּאֵרָה אֶת־הַמְּהוּמָה וְאֶת־הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל־מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד־אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי׃
רַשִׁ״י
המארה. חִסָּרוֹן, כְּמוֹ "צָרַעַת מַמְאֶרֶת" (ויקרא י"ג): המהומה. שִׁגּוּשׁ, קוֹל בֶּהָלוֹת:
אוּנְקְלוֹס
יְגָרֵי יְיָ בָּךְ יָת מֵאַרְתָּא וְיָת שִׁגוּשַׁיָא וְיָת מְזוֹפִיתָא בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ דִי תַעְבֵּד עַד דְתִשְׁתֵּצֵי וְעַד דְתֵיבַד בִּפְרִיעַ מִן קֳדָם בִּישׁוּת עוֹבָדָיךְ דִשְׁבַקְתָּא דַחַלְתִּי
רַשְׁבַּ״ם
המהומה: על ידי קולות וברד, כמו וירעם ה' בקול גדול על פלשתים ויהמם:
המגערת: הנני גוער לכם את הזרע וארותי את ברכותיכם:
אִבְּן עֶזְרָא
המארה. המגרע': המהומה. שלא יוכלל להשלים המעש': המגערת. שלא ישמח במעשיו רק ידאג בו אחר יגיעתו:
כא
יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת־הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
אוּנְקְלוֹס
יַדְבֵּק יְיָ בָּךְ יָת מוֹתָא עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמִירְתַהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ידבק ה' בך את הדבר עד כלותו. מלת כלותו תחזור לדבר והוא מדת הדין, כלשון (חבקוק ג) לפניו ילך דבר. עד כלותו, כלתו כתיב.
כב
יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ׃
רַשִׁ״י
בשחפת. שֶׁבְּשָׂרוֹ נִשְׁחָף וְנָפוּחַ: ובקדחת. לְשׁוֹן "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי" (דברים ל"ב), וְהוּא אֵשׁ שֶׁל חוֹלִים, מלו"וי בְּלַעַז, שֶׁהִיא חַמָּה מְאֹד: ובדלקת. חַמָּה יוֹתֵר מִקַּדַּחַת, וּמִינֵי חֳלָאִים הֵם: ובחרחר. חֹלִי הַמְחַמְמוֹ תּוֹךְ הַגּוּף וְצָמֵא תָּמִיד לַמַּיִם, וּבְלַעַז אישטרד"ימנט, לְשׁוֹן "וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב" (איוב ל') "נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ" (ירמיהו ו'): ובחרב. יָבִיא עָלֶיךְ גְּיָסוֹת: ובשדפון ובירקון. מַכַּת תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת: שדפון. רוּחַ קָדִים, אשלי"דה בְּלַעַז: ירקון. יֹבֶשׁ, וּפְנֵי הַתְּבוּאָה מַכְסִיפִין וְנֶהְפָּכִין לְיֵרָקוֹן, קמ"א (נ"א — קרו"א) בְּלַעַז: עד אבדך. תַּרְגּוּם "עַד דְּתֵיבָד", כְּלוֹמַר עַד אֲבֹד אוֹתְךָ — שֶׁתִּכְלֶה מֵאֵלֶיךָ:
אוּנְקְלוֹס
יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשַׁחֶפְתָּא וּבְקַדַחְתָּא וּבִדְלֶקְתָּא וּבְחַרְחוּרָא וּבְחַרְבָּא וּבְשִׁדְפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא וְיִרְדְפֻנָךְ עַד דְתֵיבָד
רַשְׁבַּ״ם
בשחפת וגו': מיני חלאים הם קדחת ודלקת וחרחור מיני חמימות הם:
אִבְּן עֶזְרָא
בשחפת. י״א שהם מיני חלאים: בקדחת. בכל יום. מגזרת כי אש קדח' באפי. ומהומה ומגערת ושחפת וקדחת ודלקת שם התואר: וטעם ובדלקת. שלישית או רביעית: ובחרחור. מגזרת וחרה נחושת': ובחרב. מגזרת חורב: ובשדפון. נפיחות וכן שדופות קדים וי״א הפוך והטעם דקוק: ובירקון. כמשמעו בלשון קדר וי״א כי אלה חליים בזרע ובשדפון כמו שדופות קדים והעד הכיתי אתכם בשדפון ובירקון. על כן אחריו והיו שמיך וכן בפרשת אם בחקותי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
יככה ה' בשחפת. הזכיר השם המיוחד ולא אמר יככה אלהים, והנה הוא מדת הדין במקום זה, וכמוהו (בראשית ו) ויאמר ה' אמחה, (שמות יד) ה' ילחם לכם, שהוא מדת הדין, כי כן מצינו שם אלהים מדת הרחמים במקומות רבים, כמו (בראשית ח) ויזכור אלהים את נח, (שם כ) וירפא אלהים את אבימלך, כי כל אחת מן המדות זו כלולה בזו, ומפני זה הזכיר יככה בתוספת ה"א להורות על מדת הדין המיסרת את האדם, והוא שכתוב (ויקרא כו) ויספתי ליסרה אתכם שבע, בתוספת ה"א הנקראת שבע ומיסרת בשבע פורעניות, וכן הזכיר כאן שבע חליים בשחפת ובקדחת וכל השאר.
כג
וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל־רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר־תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל׃
רַשִׁ״י
והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קְלָלוֹת הַלָּלוּ מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרָן, וְשֶׁבְּהַר סִינַי מִפִּי הַקָּבָּ"ה אֲמָרָן, כְּמַשְׁמָעָן, וְכֵן נֶאֱמַר (ויקרא כ"ו) "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי … וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי", וְכָאן הוּא אוֹמֵר "בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ … יַדְבֵּק ה' בְּךָ … יַכְּכָה ה'", הֵקֵל מֹשֶׁה בְקִלְלוֹתָיו לְאָמְרָן בִּלְשׁוֹן יָחִיד. וְגַם כֵּן בִּקְלָלָה זוֹ הֵקֵל, שֶׁבָּרִאשׁוֹנוֹת הוּא אוֹמֵר "אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָּׁה" — שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַשָּׁמַיִם מַזִּיעִין כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַבַּרְזֶל מַזִּיעַ וּמִתּוֹךְ כָּךְ יְהִי חֹרֶב בָּעוֹלָם וְהָאָרֶץ תְּהִי מַזַּעַת כְּדֶרֶךְ שֶׁהַנְּחֹשֶׁת מַזִּיעַ וְהִיא מַרְקֶבֶת פֵּרוֹתֶיהָ, וְכָאן הוּא אוֹמֵר "שָׁמֶיךָ נְחֹשֶׁת וְאַרְצְךָ בַּרְזֶל" — שֶׁיִהְיוּ שָׁמַיִם מַזִּיעִין, אַעַ"פִּ שֶׁלֹּא יָרִיקוּ מָטָר, מִכָּל מָקוֹם לֹא יִהְיֶה חֹרֶב שֶׁל אֲבַדּוֹן בָּעוֹלָם, וְהָאָרֶץ לֹא תִהְיֶה מַזִּיעָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַבַּרְזֶל מַזִּיעַ, וְאֵין הַפֵּרוֹת מַרְקִיבִין, וּמִכָּל מָקוֹם קְלָלָה הִיא, בֵּין שֶׁהִיא כַּנְּחֹשֶׁת בֵּין שֶׁהִיא כַבַּרְזֶל לֹא תוֹצִיא פֵּרוֹת, וְכֵן הַשָּׁמַיִם לֹא יָרִיקוּ מָטָר (ספרא ויקרא כ"ו):
אוּנְקְלוֹס
וִיהוֹן שְׁמַיָךְ דִי עִלָוֵי רֵישָׁךְ חֲסִינִין כִּנְחָשָׁא מִלְאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִי תְחוֹתָךְ תַּקִיפָא כְפַרְזְלָא מִלְמֶעְבַּד פֵּרִין
רַשְׁבַּ״ם
והיו שמיך אשר על ראשך נחשת: שלא ירד מטר מן השמים אלא יתן את מטר ארצך אבק ועפר, כלומר מגובהי ההרים שהן יבשים מאין מטר ירד אבק ועפר שינקרו עיניכם ומתוך כך יתנך ה' נגף שלא תוכל לראות ותברח מפני אויביך:
כד
יִתֵּן יְהוָה אֶת־מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן־הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ׃
רַשִׁ״י
מטר ארצך אבק ועפר. "זִיקָא דְבָתַר מִטְרָא", מָטָר יוֹרֵד וְלֹא כָל צָרְכּוֹ, וְאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַרְבִּיץ אֶת הֶעָפָר, וְהָרוּחַ בָּאָה וּמַעֲלָה אֶת הָאָבָק וּמְכַסֶּה אֶת עֵשֶׂב הַזְּרָעִים שֶׁהֵם לַחִים מִן הַמַּיִם וְנִדְבָּק בָּהֶם, וְנַעֲשֶׂה טִיט וּמִתְיַבֵּשׁ וּמַרְקִיבִין (תענית ג'):
אוּנְקְלוֹס
יִתֵּן יְיָ יָת מְטַר אַרְעָךְ אַבְקָא וְעַפְרָא מִן שְׁמַיָא יֵחוּת עֲלָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי
רַשְׁבַּ״ם
מטר ארצך: לשון ירידה כמו המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש, ימטר על רשעים פחים אש וגפרית:
אִבְּן עֶזְרָא
אבק ועפר. ברוב החורב וכח הרוחות: עד השמדך. מלה זרה כמו ביום הבראך:
כה
יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
לזעוה. לְאֵימָה וּלְזִיעַ, שֶׁיָּזוּעוּ כָּל שׁוֹמְעֵי מַכּוֹתֶיךָ מִמְּךָ וְיֹאמְרוּ "אוֹי לָנוּ שֶׁלֹּא יָבֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא עַל אֵלּוּ":
אוּנְקְלוֹס
יִתְּנִנָךְ יְיָ תְּבִיר קֳדָם סָנְאָךְ בְּאָרְחָא חֲדָא תִּפּוֹק לְוָתֵהּ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן תֵּעִרוֹק מִקָדָמוֹהִי וּתְהֵי לְזִיעַ לְכָל מַלְכְּוַת אַרְעָא
כו
וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד׃
אוּנְקְלוֹס
וּתְהֵי נְבִלְתָּךְ מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירַת אַרְעָא וְלֵית דְמָנִיד
רַשְׁבַּ״ם
ואין מחריד: אין מבריח העופות מעל הנבלות כי אין קוברין:
כז
יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא־תוּכַל לְהֵרָפֵא׃
רַשִׁ״י
בשחין מצרים. רַע הָיָה מְאֹד, לַח מִבִּפְנִים וְיָבֵשׁ מִבַּחוּץ, כִּדְאִיתָא בִּבְכוֹרוֹת (דף מ"א): גרב. שְׁחִין לַח: חרס. שְׁחִין יָבֵשׁ כַּחֶרֶס:
אוּנְקְלוֹס
יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשִׁחֲנָא דְמִצְרַיִם וּבִטְּחוֹרִין וּבְגַרְבָּא וּבַחֲרִיס יַבִּישׁ דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה
אִבְּן עֶזְרָא
והנשארים יוכו בשחין מצרים: ובטחורים. הם היוצאים במקום הנסתר על כן כתוב ובעפולים והוא מגזרת ויבא אל העופל: ובגרב. כן בלשון ישמעאל: ובחרס. י״א שיצטרך אל חרס כאיוב ואם הוא בסמ״ך וי״א במכת השמש. והנכון שהוא שם חולי כנזכרי' ואין לו חבר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
בגרב ובחרס. לשון חרס, מין גרב יבש שיצטרך לחרס, וכן כתוב בשחין איוב (איוב ב) ויקח לו חרש להתגרד בו, כן פירשו המפרשים. אבל יתכן לפרש ובחרס מלשון שמש, כי יפחידם במכת השמש, ושלשה שמות יש לו, שמש חמה חרס. שמש על שם שהוא עבד משמש אצל קונו, ומתוך מעלת העבד תתפרסם מעלת האדון, חמה על שם החמימות, חרס על שם שנברא להאיר על הארץ. ועוד יש בשלשתן רמז על ההקף הרביעי הגדול שהוא שס"ה ימים, ועל שמות שני מנהיגיו. וכן בענין שלשה שמות אשר ללבנה, והן סהר ירח לבנה, ואין כאן מקום להאריך בזה. אבל יזהיר הכתוב שאם לא ישמעו בקול השי"ת שיכה אותם במכת השמש שהוא קלקול האויר והיסודות, וזהו ובחרס מלשון (שם ט) האומר לחרס ולא יזרח, וכן (שופטים יד) בטרם יבא החרסה. והנה זה הפך ממה שהזכיר דוד ע"ה בברכה (תהלים קכא) יומם השמש לא יככה וירח בלילה, כנגד זה אמר בכאן יככה כי החליים בסבת המאכלים ושנוי האויר בארצות, והכל בתנועת השמש.
כח
יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב׃
רַשִׁ״י
ובתמהון לבב. אֹטֶם הַלֵּב, אשטור"דישון בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס
יִמְחִנָךְ יְיָ בְּטַפְשׁוּתָא וּבְסַמְיוּתָא וּבְשַׁעֲמָמוּת לִבָּא
כט
וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל־הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ׃
רַשִׁ״י
עשוק. בְּכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיֶה עִרְעוּר:
אוּנְקְלוֹס
וּתְהֵי מְמַשֵׁשׁ בְּטִּהֲרָא כְּמָא דִי מַשֵׁשׁ עַוִירָא בְּקַבְלָא וְלָא תַצְלַח יָת אָרְחָתָיךְ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וְאָנִיס כָּל יוֹמַיָא וְלֵית דְפָרִיק
אִבְּן עֶזְרָא
והיית ממשש. פירוש בעורון: תצליח. פעל יוצא: עשוק וגזול. מאויב ואין מושיע והחל לפרש איך יהיה עשוק:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והיית אך עשוק וגזול כל הימים. וכן אמר עוד והיית אך עשוק ורצוץ כל הימים, ואכין ורקין מעוטין הן, למעט שאר האומות שלא תהיה בהן אחת בשפלות כישראל. וכנגדו הזכיר בברכות והיית רק למעלה, למעט שאר האומות שלא תהיה להן מעלה וגדולה כישראל.
ל
אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה [יִשְׁכָּבֶנָּה] בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא־תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶּנּוּ׃
רַשִׁ״י
ישגלנה. לְשׁוֹן שֵׁגַל, פִּלֶגֶשׁ, וְהַכָּתוּב כִּנָּהוּ לְשֶׁבַח ישכבנה, וְתִקּוּן סוֹפְרִים הוּא זֶה: תחללנו. בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית לֶאֱכֹל פִּרְיוֹ (מגילה כ"ה):
אוּנְקְלוֹס
אִתְּתָא תֵירוֹס וּגְבַר אָחֳרָן יִשְׁכְּבִנַהּ בֵּיתָא תִבְנֵי וְלָא תֵיתֵב בֵּהּ כַּרְמָא תִצוֹב וְלָא תְחַלִנֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ישגלנה. כנוי לשכיבה וכן שגל המוכנת למטה: תחללנו. מגזרת חליל':
לא
שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ׃
אוּנְקְלוֹס
תּוֹרָךְ יְהֵי נָכֵס לְעֵינָיךְ וְלָא תֵיכוּל מִנֵהּ חֲמָרָךְ יְהֵי אָנֵס מִקֳדָמָךְ וְלָא יְתוּב לָךְ עָנָךְ מְסִירִין לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ וְלֵית לָךְ פָּרִיק
לב
בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל־הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ׃
רַשִׁ״י
וכלות אליהם. מְצַפּוֹת אֲלֵיהֶם שֶׁיָּשׁוּבוּ וְאֵינָם שָׁבִים; כָּל תּוֹחֶלֶת שֶׁאֵינָהּ בָּאָה קְרוּיָה כִּלְיוֹן עֵינַיִם:
אוּנְקְלוֹס
בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ מְסִירִין לְעַמָא אָחָרָן וְעֵינָךְ חֲזָן וִיסוּפָן בִּגְלָלְהֵן כָּל יוֹמָא וְלֵית חֵילָא בִּידָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
וכלות. כמו נכספה וגם כלת' וכן ותכל דוד ואינו חסר נפש כאשר פירש חסר הדעת כי ותכל פועל יוצא ולא נזכר הפועל כמו אשר ילדה אותה:
לג
פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל־יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל־הַיָּמִים׃
אוּנְקְלוֹס
אִבָּא דְאַרְעָךְ וְכָל לֵאוּתָךְ יֵכוּל עַמָא דִי לָא יְדַעַתְּ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וּרְעִיעַ כָּל יוֹמַיָא
לד
וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה׃
אוּנְקְלוֹס
וּתְהֵי מִשְׁתַּטֵה מֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תֶחֱזֵי
לה
יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע עַל־הַבִּרְכַּיִם וְעַל־הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא־תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ׃
אוּנְקְלוֹס
יִמְחִנָךְ יְיָ בְשִׁחֲנָא בִישָׁא עַל רְכֻבַיָא וְעַל שָׁקַיָא דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה מִפַּרְסַת רַגְלָךְ וְעַד מוֹחָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
על הברכים ועל השוקים. כי בהיות השחין שם קשה לסור: אשר לא תוכל להרפא. בעבור היותם מחוץ לגוף:
לו
יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת־מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל־גּוֹי אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן׃
אוּנְקְלוֹס
יַגְלֵי יְיָ יָתָךְ וְיָת מַלְכָּךְ דִי תְקִים עֲלָךְ לְעַם דִי לָא יְדַעַתְּ אַתְּ וְאַבָהָתָיךְ וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא אָעָא וְאַבְנָא
לז
וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר־יְנַהֶגְךָ יְהוָה שָׁמָּה׃
רַשִׁ״י
לשמה. כְּמוֹ תִּמָּהוֹן, אש"ו אשטורדישו"ן, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתְךָ יִשֹּׁם עָלֶיךָ: למשל. כְּשֶׁתָּבֹא מַכָּה רָעָה עַל אָדָם יֹאמְרוּ זוֹ דוֹמָה לְמַכַּת פְּלוֹנִי: ולשנינה. לְשׁוֹן "וְשִׁנַּנְתָּם" (דברים ו'), יְדַבְּרוּ בְךָ, וְכֵן תַּרְגּוּמוֹ "וּלְשׁוֹעֵי", לְשׁוֹן סִפּוּר וְאִשְׁתָּעִי:
אוּנְקְלוֹס
וּתְהֵי לְצָדוּ לִמְתַל וּלְשׁוֹעֵי בְכֹל עַמְמַיָא דִי יִדְבְּרִנָךְ יְיָ לְתַמָן
אִבְּן עֶזְרָא
למשל. באוזן: ולשנינה. בפה מגזר' ושננתם: ינהגך ה'. בעונך וקודם זה יבא עליך שנת רעב ואתה עודך בארצך:
לח
זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה׃
רַשִׁ״י
יחסלנו. יְכַלֶּנּוּ, וְעַל שֵׁם כָּךְ נִקְרָא חָסִיל, שֶׁמְּכַלֶּה אֶת הַכֹּל:
אוּנְקְלוֹס
בַּר זְרַע סַגִי תַּפֵּק לְחַקְלָא וּזְעֵר תִּכְנוֹשׁ אֲרֵי יַחְסְלִנֵהּ גוֹבָא
לט
כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא־תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת׃
אוּנְקְלוֹס
כַּרְמִין תִּצוּב וְתִפְלַח וְחַמְרָא לָא תִשְׁתֵּי וְלָא תִכְנוֹשׁ אֲרֵי תֵיכְלִנֵהּ תֹּלַעְתָּא
אִבְּן עֶזְרָא
תטע. תיגע בנטיע' ובעבוד': ולא תשת'. בשעת הבציר: ולא תאגר. תקבץ והוא פעל כמו אגרה בקציר:
מ
זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל־גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ׃
רַשִׁ״י
ישל. יַשִּׁיר פֵּרוֹתָיו, לְשׁוֹן וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל (דברים י"ט):
אוּנְקְלוֹס
זֵיתִין יְהוֹן לָךְ בְּכָל תְּחוּמָךְ וּמִשְׁחָא לָא תְסוּךְ אֲרֵי יִתְּרוּן זֵיתָיךְ
רַשְׁבַּ״ם
ישל: מן ונשל גוים וכן ימל קצירו מן ונמלתם, וכן אחריתו כנחש ישך מן נשך הנחש לשון ייפעל:
אִבְּן עֶזְרָא
לא תסוך. כמשפט וסוך לא סכתי. וזה הפך ושמן על ראשך: כי ישל. מבנין נפעל:
מא
בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא־יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי׃
אוּנְקְלוֹס
בְּנִין וּבְנָן תּוֹלִיד וְלָא יְהוֹן לָךְ אֲרֵי יְהָכוּן בְּשִׁבְיָא
מב
כָּל־עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל׃
רַשִׁ״י
יירש הצלצל. יַעֲשֶׂנּוּ הָאַרְבֶּה רָשׁ מִן הַפְּרִי: יירש. יַעֲנִי: צלצל. מִין אַרְבֶּה. וְאִי אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ יְיָרֵשׁ לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב "יִירַשׁ", וְלֹא לְשׁוֹן הוֹרָשָׁה וְגֵרוּשִׁין, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב "יוֹרִישׁ":
אוּנְקְלוֹס
כָּל אִילָנָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ יַחְסְנִנֵהּ סַקָאָה
אִבְּן עֶזְרָא
יירש. מהכבד הדגוש והטעם כמו להוריש גוים: צלצל. מלה מרובע' אין לו ריע ופירושו כפי מקומו:
רַמְבַּ״ן
הצלצל על דעת רש"י מין ממיני הארבה וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת (דברים כ״ח:ל״ח-ל״ט) ויותר נראה שיהיה צלצל שם למחנה האויב אמר (דברים כ״ח:מ״א) בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב ואמר כל עצך ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר יירש האויב הבא עליך כי השנה שיבואו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום ויקרא החיל צלצל בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים קנ ה) ובמנענעים ובצלצלים ( ו ה) וכן ארץ צלצל כנפים (ישעיהו יח א) ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר ובגמרא (ב"ק קטז) נטלוה מסיקין מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה סקאה ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק ודע כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ כאשר אמר (דברים כ״ח:ל״ו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם ואחרי כן ישוב ויאמר (דברים כ״ח:ל״ח) זרע רב תוציא השדה וגו' ואלה התוכחות בהיותם בארץ כי כן יאמר אחריו (דברים כ״ח:ס״ג) ונסחתם מעל האדמה שהוא הגלות ועל דעתי גם זה מרמיזותיו אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת על לכת אגריפס המלך לרומי גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים והיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד ואז נתקיים מה שאמר (דברים כ״ח:מ״ח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו' ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (דברים כ״ח:מ״ט) כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים ונתקיים (דברים כ״ח:ס״ד) והפיצך ה' בכל העמים וגו' והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (דברים כ״ח:ס״ו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד והנכון שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי על כן אמר אחריו (דברים כ״ח:ס״ח) והשיבך ה' מצרים באניות שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה) ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון אם כן הזכיר מצרים דרך תוכחות אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
יירש הצלצל. לשון (דברים ד) להוריש גוים וכן תרגומו יתרך. ורש"י ז"ל פירש מלשון רש, כלומר יעשנו רש מן הפרי. והצלצל מין ארבה ונקרא צלצל על שם הרעש שעושים בבאם מקובצים, מלשון (תהלים קנ) בצלצלי תרועה. ותרגומו סקאה, מלשון רז"ל ונטלוה מסיקין, כלומר גזלנין, על שם שגוזלין הפירות ומכלין אותן.
מג
הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה׃
אוּנְקְלוֹס
תּוֹתַב עָרֵל דִי בֵינָךְ יְהֵי סְלִיק עֵיל מִנָךְ לְעֵלָא לְעֵלָא וְאַתְּ תְּהֵי נָחֵת לְתַחְתָּא לְתַחְתָּא
אִבְּן עֶזְרָא
מעלה מעלה. פעמים שאין למעלה ממנו או תמיד וכן מטה מטה הטעם מאד מאד:
מד
הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב׃
אוּנְקְלוֹס
הוּא יוֹזְפִנָךְ וְאַתְּ לָא תוֹזְפִנֵהּ הוּא יְהֵי לְתַקִיף וְאַתְּ תְּהֵי לְחַלָשׁ
מה
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי־לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַּיָא הָאִלֵין וְיִרְדְפֻנָךְ וְיִדְבְּקֻנָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ
מו
וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם׃
אוּנְקְלוֹס
וִיהוֹן בָּךְ לְאָת וּלְמוֹפֵת וּבִבְנָיךְ עַד עֳלָם
רַשְׁבַּ״ם
לאות: שהמקלל מקלל לשונאו להיות כמוהו וגם יש לומר שלא עבדתם להקב"ה:
אִבְּן עֶזְרָא
לאות. מהשם שתזכור כי מרדת בו ולא בך לבדך כי גם בזרעך כטעם אבותינו חטאו ואינם וכבר פירשתיו:
מז
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל׃
רַשִׁ״י
מרב כל. בְּעוֹד שֶׁהָיָה לְךָ כָּל טוּב:
אוּנְקְלוֹס
חֳלָף דִי לָא פְלַחְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֶדְוָא וּבְשַׁפִּירוּת לִבָּא מִסְגֵי כֹּלָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה, וכן אמרו במדרש רות אלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז) וישמע ראובן ויצלהו מידם, בכתפו היה מוליכו לאביו, ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד) וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב) ותאכל ותשבע ותותר, עגלים פטומים היה מאכילה.
מח
וְעָבַדְתָּ אֶת־אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל־צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ׃
אוּנְקְלוֹס
וְתִפְלַח יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דִי יְגָרִנֵהּ יְיָ בָּךְ בְּכַפְנָא וּבְצַחוּתָא וּבְעַרְטִּלְיָתָא וּבַחֲסִירוּת כֹּלָא וְיִתֵּן נִיר פַּרְזְלָא עַל צַוְארָךְ עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מרב כל, ועבדת את אויביך בחוסר כל. זה ממדותיו של הקב"ה, שהן מדה כנגד מדה, הם לא עבדו להקב"ה מרב כל לפיכך יעבדו את האויבים בחוסר כל, ומזה דרשו רז"ל בפרק קמא דחגיגה (ישעיה מח) הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני, מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ולא מצא להן לישראל תקנה אלא עניות, אמר שמואל היינו דאמרי אינשי יאה עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסיא חיורא.
מט
יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ׃
רַשִׁ״י
כאשר ידאה הנשר. פִּתְאֹם וְדַרְכּוֹ מַצְלַחַת וְיֵקַלּוּ סוּסָיו: לא תשמע לשנו. לֹא תַכִּיר לְשׁוֹנוֹ, וְכֵן "תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (בראשית מ"א), וְכֵן "כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף" (שם מ"ב), אינטינד"רי:
אוּנְקְלוֹס
יַיְתִי יְיָ עֲלָךְ עַם מֵרָחִיק מִסְיָפֵי אַרְעָא כְּמָא דִי מִשְׁתְּדִי נִשְׁרָא עַמָא דִי לָא תִשְׁמַע לִישָׁנֵהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כאשר ידאה הנשר. זה אספסיאנוס וטיטוס שהיו מלכים ממלכי אדום והחריבו בית שני, וכך דרשו רז"ל על אספסיאנוס דחשיב למיתי בעשרה יומי ואתא בחמשה ושמע לינוקי דקא אמרי ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר שמא אנא הוא נשרא. וכן כל התוכחות האלו בבית שני היו, ושם נתקיימו כלן.
נ
גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא־יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן׃
אוּנְקְלוֹס
עַם תַּקִיף אַפִּין דִי לָא יִסַב אַפִּין לְסָבָא וְעַל יָנְקָא לָא מְרַחֵם
נא
וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי־אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא־יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֵיכוּל וַלְדָא דִבְעִירָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי דִי לָא יַשְׁאַר לָךְ עִבוּרָא חַמְרָא וּמִשְׁחָא בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַד דְיוֹבֵד יָתָךְ
נב
וְהֵצַר לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל־אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ בְּכָל־אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ׃
רַשִׁ״י
עד רדת חמתיך. לְשׁוֹן רִדּוּי וְכִבּוּשׁ:
אוּנְקְלוֹס
וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ עַד דְיִכְבַּשׁ שׁוּרָיךְ רָמַיָא וּכְרִיכַיָא דִי אַתְּ רָחֵץ לְאִשְׁתֵּזָבָא בְּהֵן בְּכָל אַרְעָךְ וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ בְּכָל אַרְעָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והצר לך בכל שעריך. כלומר בכל מקום. ויתכן לפרש כי מה שהזכיר בפרשה ארבע פעמים שעריך, האחד כולל, והשני שערי המדינות, והשלישי שערי הבתים של היחידים, והרביעי מלשון שעור, כלומר שיציק לו האויב בכל מה שהוא מחשב, וכן יזדמן לו צער ונזק ותשיגהו בהלה בכל מה שהוא משער לעשות, והנה הוא בהפך מהמצליח שישכיל בכל אשר יפנה ויצליח בכל מה שיחשוב וכל דבריו ומחשבותיו יצאו לו על הנכונה כענין הנזכר ברשע (תהלים י) יחילו דרכיו בכל עת.
נג
וְאָכַלְתָּ פְרִי־בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר־יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ׃
רַשִׁ״י
ואכלת … בשר בניך … במצור. מֵחֲמַת שֶׁיִּהְיוּ צָרִים עַל הָעִיר וְיִהְיֶה שָׁם מָצוֹק, עֲקַת רְעָבוֹן:
אוּנְקְלוֹס
וְתֵיכוּל וַלְדָא דִמְעָךְ בְּשַׂר בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דְיָעֵק לָךְ סַנְאָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
ואכלת פרי בטנך. במצור: יציק לך. כל אחד מאויבך או הוא כן בעבור היותו בסוף:
נד
הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר׃
רַשִׁ״י
הרך בך והענג. הוּא הָרַךְ הוּא הֶעָנֹג — לְשׁוֹן פִּנּוּק, וּמֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ מוֹכִיחַ עֲלֵיהֶם שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֶחָד; אַעַ"פִּ שֶׁהוּא מְפֻנָּק וְדַעְתּוֹ קָצָה בְּדָבָר מָאוּס, יִמְתַּק לוֹ לְרַעֲבוֹנוֹ בְּשַׂר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, עַד כִּי תרע עינו בְּבָנָיו הַנּוֹתָרִים מתת לאחד מהם מבשר בניו אֲחֵיהֶם אשר יאכל. דָּ"אַ — הרך בך, הָרַחֲמָנִי וְרַךְ הַלֵּבָב מֵרֹב רַעֲבָנוּת יִתְאַכְזְרוּ וְלֹא יִתְּנוּ מִבְּשַׂר בְּנֵיהֶם הַשְּׁחוּטִים לִבְנֵיהֶם הַנּוֹתָרִים:
אוּנְקְלוֹס
גַבְרָא דְרַכִּיךְ בָּךְ וְדִמְפַנַק לַחֲדָא תַּבְאֵשׁ עֵינֵהּ בְּאָחוּהִי וּבְאִתַּת קְיָמֵהּ וּבִשְׁאָר בְּנוֹהִי דִי יַשְׁאַר
כְּלִי יָקָר
האיש הרך בך והענוג מאד וגו'. הל"ל האיש הרך והענוג בך, ולמה אמר בך אחר הרך ומאד אחר והענוג, וגבי האשה אמר והענוגה ולא אמר מאד, ועוד שלא אמר האשה הרכה בך ואמר סתם הרכה בך, ואצל האיש אמר תרע עינו באחיו ובאשת חיקו. אבל גבי האשה אמר תרע עינה באיש חיקה ולא הזכיר אחיה, וגבי האשה אמר כי תאכלם בחוסר כל בסתר. ואצל האיש לא הזכיר זה, ועו"ק מה ענין תרע עינו או עינה אל הרכות והעונג כי מילתא דפסיקא שכל מפונק הוא טוב עין.
והביאור הוא הרכות שהזכיר אינו רכות של עונג, אלא רכות הלב כי מי שהוא רחמן בטבע יש לו לב רך ולא יאמץ לבבו, על כן אמר שהאיש הרך בך בכל ישראל אפילו לרחוקים היה טוב עין ולבו רך לרחם אפילו בך בכל ישראל ועכשיו תרע עינו אפילו באחיו וגו', וכן הענג מאד שלא היה אוכל כי אם למעדנים עכשיו יאכל בשר בניו, אבל מלת בך לא יצדק ע"ז האופן אחר והענג. ולפי שכל איש בטבע אינו בעל תענוג כמו האשה ע"כ הוצרך להוסיף לשון מאד אחר והענג לומר דווקא שהענג מאד אשר יצא מגדר שאר אנשים אצלו הדבר חידוש שהענג מאד יאכל מבשר בניו אבל סתם ענג אין הדבר חידוש אצלו שיאכל מבשר בניו כי האיש קשה בטבע, אבל אצל האשה הדבר חידוש אפילו בסתם ענוגה בלא מאד, שתאכל דבר מאוס כזה לפי שהאשה בלאו הכי רכה בטבע רכות של תענוג כענין שאמר אח"כ מהתענג ומרוך. דהיינו רכות של תענוג, אבל מ"ש הרכה בך, היינו רכות של עין טובה כאמור, ולפי שסתם נשים צרי עין באורחים וזו יצתה מגדר סתם נשים והיא רחמנית ודומה כאילו אינה אשה אלא דרך אנשים לה לכך לא נאמר האשה הרכה, ולפי שהאיש יש בידו כח ליתן משלו לאחיו ולא יתן ע"כ אמר תרע עינו באחיו, אבל האשה רשות אחרים עליה ואינה רשאה ליתן לאחיה כלום ע"כ לא אמר תרע עינה באחיה. וא"ת א"כ מהו שאמר תרע עינה באיש חיקה איך לא תתן לאישה הרי הכל שלו ואיך לא תתן לו, ע"ז אמר כי תאכלם בסתר, שתסתיר מן בעלה האכילה אבל הנתינה לאחיה היא מפחדת פן יתגלה הדבר ואולי אחיה עצמו יגלה אח"כ כי אין דבר נסתר על ידי אחר.
נה
מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר־לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ׃
אוּנְקְלוֹס
מִלְמִתַּן לְחַד מִנְהוֹן מִבְּשַׂר בְּנוֹהִי דִי יֵיכוּל מִדְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ כֹּלָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְכָל קִרְוָיךְ
נו
הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא־נִסְּתָה כַף־רַגְלָהּ הַצֵּג עַל־הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ׃
רַשִׁ״י
תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה. הַגְּדוֹלִים:
אוּנְקְלוֹס
דְרַכִּיכָא בָךְ וְדִמְפַנְקָא דִי לָא נַסִיאַת פַּרְסַת רַגְלַהּ לַאֲחָתָא עַל אַרְעָא מִמְפַנְקוּ וּמֵרַכִּיכוּ תַּבְאֵשׁ עֵינַהּ בִּגְבַר קְיָמַהּ וּבִבְרַהּ וּבִבְרַתַּהּ
רַשְׁבַּ״ם
תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה: הגדולים מתת להם מכל מה שתאכל וגם בשליתה ובבניה אשר תלד בסתר שלא יוודע לפי שתאכלם בחסר כל גם מאלה תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה מתת להם:
נז
וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי־תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר־כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ׃
רַשִׁ״י
ובשליתה. בָּנֶיהָ הַקְּטַנִּים — בְּכֻלָּן תְּהֵא עֵינָהּ צָרָה כְּשֶׁתֹּאכַל אֶת הָאֶחָד מִלִּתֵּן לַאֲשֶׁר אֶצְלָהּ מִן הַבָּשָׂר:
אוּנְקְלוֹס
וּבִזְעֵר בְּנָהָא דְיִפְּקוּן מִנַהּ וּבִבְנָהָא דִי תְלִיד אֲרֵי תֵיכְלִנוּן בַּחֲסֵירוּת כֹּלָא בְּסִתְרָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְּקִרְוָיךְ
רַשְׁבַּ״ם
ובשליתה: שליא ממש כמו שמצינו בתלמוד לפי הפשט:
אִבְּן עֶזְרָא
ובשליתה. הוא מקום הולד בשבתו בבטן אמו: מבין רגליה. כנוי כמו ולא עשה את רגליו:
נח
אִם־לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת־הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
אוּנְקְלוֹס
אִם לָא תִטַר לְּמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין לְמִדְחַל יָת שְׁמָא יַקִירָא וּדְחִילָא הָדֵין יָת יְיָ אֱלָהָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה. באר בכתוב הזה כי הכוונה בכל המצות שבתורה תכלית אחת, והיא היראה, וכן באר משה במעמד הקדוש כי אין תכלית הכונה בנתינת התורה אלא היראה, הוא שאמר (שמות כ) לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם. ממנו ראה המלך שלמה וכן עשה שחתם ספרו בה. וכן אמרו עוד (ישעיה לג) יראת ה' היא אוצרו, אי איכא יראת ה' אין ואי לא לא. פשוטו של מקרא יראת ה' היא מונחת באוצרו העליון והחביב אצלו בתת עליה שכר. או יאמר יראת ה' שהיא אצל היראים היא אוצרו שגונז אותה להם. וטעם שהזכיר ביראה לשון אוצר, כי אין ביד המלך לעשות אוצר אם לא יקבץ ממון מאחרים, ומה שהוא מקבץ וגונז ביחוד ההוא יקרא אוצר, וכן היראה אינה בידי שמים ולכך יקראנה אוצר. והא למדת שהיראה עיקר הכל וגדולה היא משאר המדות והיא העולה על כל המצות, ששאר המצות כתפילין וציצית וכיוצא בהן יש להן זמן בזמן עשיתן, וכיון שגמר מלעשותן הרי הוא בטל ממנה, ולא כן מצות היראה, כי אין לה זמן אבל היא קיימת לעולם בכל עת ובכל שעה, וזהו שכתוב (תהלים יט) יראת ה' טהורה עומדת לעד, מה שאין כן בשאר המצות שבזמן קצוב נגמרות אחר עשיתן. והיראה אין לה שלמות כי אם המעשים, זהו שאמר אם לא תשמור לעשות, ליזהר בלא תעשה, ויקיים מצות עשה.
כְּלִי יָקָר
אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו'. לא ניחא למרייהו דתימא הכי שאם לא תעשה את כל דברי התורה ואפילו אם לא חיסר מהם כ"א אחת אז והפלא ה' מכותך וזה גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה, ומהו שאמר ליראה את השם הנכבד והנורא למה הזכיר תוארים אלו כאן יותר מבשאר מקומות, ועו"ק במס' שבת דרשו מן פסוק והפלא ה' את מכותך שעתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' וכתיב להלן לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. וכי מדתו של הקב"ה לנעול שערי חכמה מישראל כדי שימקו בעונם.
אלא ודאי שהנביא ישעיה מדבר בדור המקייים המצות, אך לא מיראת ה' כי אם מחמת איזו תכלית חיצוני המכריחם על זה או מחמת יראת איזו אדם המכריחם על העשיה שלא בטובתם ודבר זה גורם חילול השם כי בלי ספק שהקב"ה בוחן לבות שאין עשייתם לשמה ומענישם על רוע מחשבתם והרואים אותם עסוקים בתורה ומצוה יקראו תגר על ה', ע"כ ארז"ל אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס כו'. לא אמרו דור שאינן לומדין תורה כל עיקר אלא לומדין אבל לא לש"ש ועל כן אין התורה חביבה עליהם בעצם וראשונה אלא התכלית המדומי חביב עליו, והמוכרח בדבר ודאי אין שם חבה ובדור כזה כנס דבריך הנעימים לא ישמע על פיך ללמד תורה ומוסר לדור תהפוכות כזה אשר כל תורתם ומעשיהם אינן כי אם מן השפה ולחוץ, גם ה' יסבב סבות לאבד חכמת חכמיו מן דור כזה כי אין נחת רוח לפניו ית' בתורה ומצוה כזה.
וע"ז אמר הנביא יען כי נגש העם הזה. כי המה נגושים ואנוסים בכל מעשיהם ואינן עושין מיראת ה' כי אם מיראת אנשים המכריחים אותם על העשיה, ונמשך מזה שבפיו ושפתיו כבדוני ולבם רחק ממני. כי המכריח אין בידו להכריחו כ"א על דבר שפתים אבל לא על כונת הלב כי מי יודע מסתוריו של חבירו, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. שקוראים יראתי מה שאינו כ"א מצות אנשים כי הוא מצוה מן האנשים המכריחים אותו על העשיה ואינו מצות השם, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. אין הפירוש שחלילה החכמים יהיו אבודים שהרי לא נאמר ואבדו החכמים גם אין הפירוש שהחכמה תהיה אבודה מן החכמים שהרי לא נאמר ואבדה החכמה מחכמיו אלא הפירוש שחכמתם תהיה אבודה מן אנשי הדור, כי יתן ה' בלבם שלא ישמיעו בחוץ קולם ויכניסו חכמתם, בדור שאין התורה חביב עליהם כדי שלא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו וימקו בעונם, מאחר שגלוי לפניו ית' שאף אם היו לומדין ועושין לא היו לומדין ועושין לשמה כי כל דבר הנעשה על צד ההכרח אין בו שלימות כי בסור המכריח ישוב לסורו, ע"כ צוה ה' לפרסם עליהם ולגלה רעתם בקהל בדור שאין עושין כ"א מהכרח איזו תכלית מדומי כעושר וכבוד אשר אליו הוא נושא את נפשו כמנהג דורינו זה, ע"ז אמר אם לא תשמור וגו' והוא מדבר בדור השומר ולומד ועושה אך לא מיראת ה' זהו שנאמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וגו' ליראה את ה'. ר"ל באמת תשמור כל דברי התורה אבל לא ליראה את השם הנכבד והנורא כ"א מיראת אנשים המכריחין אותך ואתה מחליף וממיר יראת השם הנכבד והנורא ביראת אנוש חציר ינתן האחוז בחבלי בוז וקצף, כי אתה ירא פן לא ישרו מעשיך בעיני האנשים כדרך החנפים שבדורינו העושים כדי למצא חן בעיניהם שיכבדום ויעשירום. אז והפלא ה' את מכותך זו הפלאת תורה ויגרום שאנשי אמת יאספו נגה תורתם במקום אשר לא יראה ולא ימצא ואל יהי חלקם עמכם ואז ידעו כל העמים כי משפטי ה' אמת.
נט
וְהִפְלָא יְהוָה אֶת־מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים׃
רַשִׁ״י
והפלא ה' את מכתך. מֻפְלָאוֹת וּמֻבְדָּלוֹת מִשְּׁאָר מַכּוֹת: ונאמנות. לְיַסֶּרְךָ, לְקַיֵּם שְׁלִיחוּתָן:
אוּנְקְלוֹס
וְיַפְרַשׁ יְיָ יָת מְחָתָךְ וְיָת מָחַת בְּנָיךְ מָחָן רַבְרְבָן וּמְהֵימְנָן וּמַכְתְּשִׁין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין
רַשְׁבַּ״ם
ונאמנים: ארוכים ומקויימים כמו לדור ודור אמונתך ותקעתיו יתד במקום נאמן:
אִבְּן עֶזְרָא
מכתך. לשון יחיד עם רבים מורכבת וכן ועדותי זו אלמדם: טעם והפלא. להיות דבר מופלא שלא נראה ולא נשמע כמוהו: ונאמנים. שלא יסורו:
ס
וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל־מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ׃
רַשִׁ״י
אשר יגרת מפניהם. מִפְּנֵי הַמַּכּוֹת. כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִין מַכּוֹת מְשֻׁנּוֹת הַבָּאוֹת עַל מִצְרַיִם, הָיוּ יְרֵאִים מֵהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ גַּם עֲלֵיהֶם. תֵּדַע שֶׁכֵּן כָּתוּב "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע וְגוֹ' כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ" (שמות ט"ו) — אֵין מְיָרְאִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהוּא יָגוֹר מִמֶּנּוּ:
אוּנְקְלוֹס
וְיָתֵב בָּךְ יָת כָּל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם דִי דְחֶלְתָּא מִקֳדָמֵיהוֹן וְיִדְבְּקוּן בָּךְ
סא
גַּם כָּל־חֳלִי וְכָל־מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ׃
אוּנְקְלוֹס
אַף כָּל מְרַע וְכָל מָחָא דִי לָא כְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדָא יַיְתִנוּן יְיָ עֲלָךְ עַד דְיִשְׁתֵּצָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
יעלם ה'. מגזרת העלה ואם הוא חטוף וי״א כמו יביאם לשון ארמי:
סב
וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי־לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
רַשִׁ״י
ונשארתם במתי מעט תחת וגו'. מֻעָטִין חֵלֶף מְרֻבִּים:
אוּנְקְלוֹס
וְתִשְׁתַּאֲרוּן בְּעַם זְעֵר חֳלָף דִי הֲוֵיתוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ
סג
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר־שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
רַשִׁ״י
כן ישיש ה'. אֶת אוֹיְבֵיכֶם עליכם להאביד וגו': ונסחתם. לְשׁוֹן עֲקִירָה וְכֵן (משלי ט"ו) "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה'":
אוּנְקְלוֹס
וִיהֵי כְּמָא דְחַדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹטָבָא יָתְכוֹן וּלְאַסְגָאָה יָתְכוֹן כֵּן יֶחֱדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹבָדָא יָתְכוֹן וּלְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן וְתִטַלְטְלוּן מֵעַל אַרְעָא דְאַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם כאשר שש. שלא תחשוב כי יזיק לשם או יתאבל כטעם אם צדקת מה תתן לו: ונסחתם. מבנין נפעל והוא חסר נו״ן. מגזרת יסח ה':
סד
וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל־הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן׃
רַשִׁ״י
ועבדתם שם אלהים אחרים. כְּתַרְגּוּמוֹ — לֹא עֲבוֹדַת אֱלֹהוּת מַמָּשׁ אֶלָּא מַעֲלִים מַס וְגֻלְגֹּלִיּוֹת לְכוּמְרֵי עֲ"זָ:
אוּנְקְלוֹס
וִיבַדְרִנָךְ יְיָ בְּכָל עַמְמַיָא מִסְיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא דִי לָא יְדַעְתְּ אַתְּ וַאֲבָהָתָךְ אָעָא וְאַבְנָא
סה
וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא־יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ׃
רַשִׁ״י
לא תרגיע. לֹא תָנוּחַ, כְּמוֹ "וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה" (ישעיהו כ"ח): לב רגז. לֵב חָרֵד, כְּתַרְגּוּמוֹ "דָּחֵל", כְּמוֹ (ישעיהו י"ד) "שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לָךְ" (שמות ט"ו) "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן", (שמואל ב כ"ב) "מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ": וכליון עינים. מְצַפֶּה לִישׁוּעָה וְלֹא תָבֹא:
אוּנְקְלוֹס
וּבְעַמְמַיָא הָאִנוּן לָא תְנוּחַ וְלָא יְהֵי מְנָח לְפַרְסַת רַגְלָךְ וְיִתֵּן יְיָ לָךְ תַּמָן לֵב דָחֵל וְחַשְׁכַת עַיְנִין וּמַפְּחַן נְפָשׁ
סו
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ׃
רַשִׁ״י
חייך תלאים לך. עַל הַסָּפֵק, כָּל סָפֵק קָרוּי תָּלוּי, שֶׁמָּא אָמוּת הַיּוֹם בַּחֶרֶב הַבָּאָה עָלֵינוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִן הַשּׁוּק: ולא תאמין בחייך. זֶה הַסּוֹמֵךְ עַל הַפַּלְטֵר (עי' מנחות ק"ג):
אוּנְקְלוֹס
וִיהוֹן חַיָיךְ תְּלָן לָךְ מִקָבֵל וּתְהֵי תָוֵה לֵילְיָא וִימָמָא וְלָא תְהֵימִין בְּחַיָיךְ
סז
בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי־יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי־יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה׃
רַשִׁ״י
בבקר תאמר מי יתן ערב. וְיִהְיֶה הָעֶרֶב שֶׁל אֶמֶשׁ: ובערב תאמר מי יתן בקר. שֶׁל שַׁחֲרִית, שֶׁהַצָּרוֹת מִתְחַזְּקוֹת תָּמִיד וְכָל שָׁעָה מְרֻבָּה קִלְלָתָהּ מִשֶּׁלְּפָנֶיהָ (עי' סוטה מ"ט):
אוּנְקְלוֹס
בְּצַפְרָא תֵימַר מָן יִתֵּן רַמְשָׁא וּבְרַמְשָׁא תֵימַר מָן יִתֵּן צַפְרָא מִתַּוְהוּת לִבָּךְ דִי תְהֵי תָוֵה וּמֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תְהֵי חָזֵי
רַשְׁבַּ״ם
מי יתן ערב: לפי הפשט ערב העתיד לבא שכן דרך החולים:
סח
וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא־תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה׃
רַשִׁ״י
באניות. בִּסְפִינוֹת — בַּשִּׁבְיָה: והתמכרתם שם לאיביך. אַתֶּם מְבַקְשִׁים לִהְיוֹת נִמְכָּרִים לָהֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: ואין קנה. כִּי יִגְזְרוּ עָלֶיךָ הֶרֶג וְכִלָּיוֹן: והתמכרתם. בְּלַעַז איפורוונדרי"ץ וו"ש, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ "וְהִתְמַכַּרְתֶּם" בִּלְשׁוֹן וְנִמְכַּרְתֶּם עַל יְדֵי מוֹכְרִים אֲחֵרִים מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרָיו "וְאֵין קוֹנֶה":
אוּנְקְלוֹס
וְיָתֵיבִנָךְ יְיָ מִצְרַיִם בִּסְפִינָן בְּאָרְחָא דִי אֲמָרִית לָךְ לָא תוֹסֵף עוֹד לְמֶחְזְיַהּ וְתִזְדַבְּנוּן תַּמָן לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן וְלֵית דְקָנֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
והתמכרתם. אינו כמו ונמכרתם רק פירושו אתם תבקשו למכור עצמכם אנשים ונשים ואין קונה והנה זאת הברית במצות השם בערבות מואב:
סְפוֹרְנוֹ
והתמכרתם. שתשתדלו לעשות מיני מלאכות להתפרנס בהן בקרב האומות: ואין קונה. אין איש מהם חפץ במלאכתך כדי שלא תוכל להתפרנס בה:
סט
אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר־כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב׃
רַשִׁ״י
לכרת את בני ישראל. שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַתּוֹרָה בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה: מלבד הברית. קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְסִינַי:
אוּנְקְלוֹס
אִלֵין פִּתְגָמֵי קְיָמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְמִגְזַר עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמוֹאָב בַּר מִקְיָמָא דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּחֹרֵב
רַשְׁבַּ״ם
בחורב: תוכחות שבפרשת אם בחקותי, שכתוב בסופן ביד משה בהר סיני בהר חורב:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.