Taanit 4 — תענית ד

בשלשה פרקים בשנה הכהנים נושאים כפיהם. בגמ' מפרש לה:

ובמעמדות: כשם שהכהנים והלוים נחלקים לכ"ד משמרות ובכל שבת ושבת משמר אחד של כהנים לעבודה והלוים לשיר כך חלקו כשרים שבישראל לכ"ד חלקים לפי שאמרו היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו לפיכך התקינו נביאים הראשונים שיבחרו כשרים שבישראל ויראי חטא ויהיו שלוחין של כל ישראל לעמוד על כל הקרבנות והם הנקראין אנשי מעמד וחלקו אותם לכ"ד מעמדות כמנין משמרות כהנים ולוים ובכל שבת מתקבצים אנשי מעמד שלהם של אותה שבת מי שהוא בירושלים או קרוב לה נכנסים למקדש והרחוקים שבאותו מעמד שלהם מתקבצים לבית הכנסת שבעירם ומה הם עושין אלו שבירושלים ואלו שבעריהם יושבין בתענית ד' ימים בשבת בשני ובשלישי וברביעי ובה' אבל בא' בשבת ובערב שבת לא היו מתענים כדפירש טעמא בגמ' וקורין במעשה בראשית ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו בשלישי יקוו המים ויהי מאורות ברביעי יהי מאורות וישרצו המים בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ בששי תוצא הארץ ויכולו:

גמ' כל זמן שמתפללין: דהיינו שחרית ומנחה ונעילה:

ויש יום אחד בשלשה פרקים הללו שנושאין כפיהם ארבעה פעמים ביום: דהיינו יוה"כ דאית ביה מוסף ומדפרכי' בתעניות מי אית בהו מוסף משמע בהדיא שלא היתה תפלת כ"ד ברכות של תעניות כעין מוסף כמו שכתב הר"ז הלוי ז"ל אלא ששליח צבור מוסיף אותן שש ברכות בכל התפלות כמו שכתבתי בפירקא קמא למעלה ומדמתמהינן אמוסף ולא מתמהי' אנעילה משמע דבתעניות אית בהו נעילה אבל הדבר ספק אם היא בכל התעניות אם לא משמע ודאי שכשם שהוא באחרונות כך הוא באמצעיות ואפילו לדברי מי שסובר שאין מוסיפין שש ברכות באמצעיות וכמו שכתבתי למעלה נ"ל דתפלת נעילה מיהא מתפללין באמצעיות דהא שקלינן וטרינן בפ"ק בגמרא [דף יג ב] אי מוסיפין שש ברכות באמצעיות ורב אשי ס"ל דמוסיפין ומוכח לה מדתנן מה אלו יתרות על הראשונות אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות אבל בכל דבריהם זה וזה שוין דלדידיה לא שייר מידי הלכך משמע ודאי שמתפללין נעילה באמצעיות [כשם שמתפללים באחרונות דאי לאו הוי שיור ולמאי דדחינן נמי דשש ברכות לאו שיורא הוא דהא קתני להו באידך פירקא תפלת נעילה מיהא לא קתני באידך פירקא הלכך משמע ודאי שמתפללים נעילה באמצעיות] אבל בראשונות הדבר צריך תלמוד אי מתפללין בהן נעילה אי לא וכיון דדחינן לעיל בפ"ק הא דתניא אין בין ג' ראשונות לג' אמצעיות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה ואלו אסורין דבאיסורי מיירי בתפלה לא קא מיירי אפשר לומר דנהי דבאמצעיות איכא נעילה ליתא בראשונות וכי קתני אין בין באיסורי בלחוד קא מיירי וכך נ"ל מן התוספתא דקתני מה בין תענית יחיד לתענית צבור בתענית צבור כ"ד ברכות משא"כ בתענית יחיד אלמא כ"ד ברכות ותפלה ונעילה כי הדדי נינהו וכיון דליכא כ"ד בראשונות נעילה נמי לית בהו אלא שאם נסמוך על ראיה זו נצטרך לומר דאיכא כ"ד באמצעיות כסדריה דרב אשי כיון דנעילה אית בהו כמו שכתבתי וכבר כתבתי בזה שתי דעות לעיל ויש שלמדו שמתפללין נעילה אף בראשונות מתעניות של מעמדות דאינו נראה שיהיו תעניות מעמדות חמורין יותר מג' ראשונות וכיון שמתפללין בהם נעילה יש לדון בהן לג' ראשונות אלא שהראב"ד ז"ל אומר שבתעניות של מעמדות היו יוצאין לרחובה של עיר ומתפללין שם תפלות ובקשות כמו שעושין בתענית צבור וסמך על זה במה שאמרו בפרק בני העיר (דף כו א) ברחובה של עיר שיש בה משום קדושה הואיל והעם מתפללין שם בתעניות ובמעמדות ולפי זה אפשר לומר שהיו נוהגין חומרי ענויין הנוהגין בתעניות אחרות אע"פ שלא היו מפסיקין בהן מבעוד יום שהרי תעניותיהן רצופין היו לפי זה אין ללמוד מתעניות של מעמדות לג' ראשונות אלא שאינו נראה שיהיו יוצאים במעמדות לרחוב דהא אמרי' בגמרא בפ"ק אנשי מעמד נכנסים לבהכ"נ אלמא לא היו יוצאין לרחוב אלא בתענית של צרות ומן הטעם שאמרו למעלה בגמרא צעקנו בצנעא ולא נענינו משא"כ בתעניות של מעמדות וכשהזכירו שם במגילה ובמעמדות אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ולפי זה כיון שבתעניות של מעמדות מתפללין נעילה יש ללמוד מהם לג' ראשונות ומעתה בכל תענית צבור ראוי להתפלל תפלת נעילה חוץ מד' צומות דבהדיא אמרינן בפרק מקום שנהגו (דף נד ב) דט' באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ואין צ"ל שאר צומות והטעם שלא תיקנו נעילה אלא בתעניות שהוקבעו לתפלה אבל לארבעה צומות לא הוקבעו אלא לאבל אבל עכשיו לא נהגו להתפלל נעילה בתעניות שגוזרין על הצרות ועל הגשמים נראה שהן סומכין על מה שכתבנו למעלה שאין מתפללין נעילה בג' ראשונות וזו של מעמדות יש לדחותה שהרי יש מי שאומר שאנשי מעמד אף באותן ב' ימים [ראשונים] שלא היו מתענין היו מתפללין תפלת נעילה ויש לזה הוכחה במשנתנו וכתבתי בחידושי:

תניא שחרית ומוסף וכו' מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שכרות: שכבר סעד וזימנין דמשכה סעודתיה ורוי ופריס ידיה בעת שיינו עליו וכהן שתוי יין אסור לישא את כפיו כדמוכח לקמן:

נעילה דליתא כל יומא: דאין מתפללין תפלת נעילה אלא בימי תעניות ומעמדות:

אלא האידנא מ"ט פרסי כהני ידיהו במנחתא דתעניתא כיון דסמוך לתפלת נעילה קא פרסי כתפלת נעילה דמיא: דעת הראשונים ז"ל דהיינו בתענית שיש בו מנחה ולא נעילה כד' צומות דכיון דמצלי בהו סמוך לשקיעת החמה מה שאין כן בשאר ימות השנה שמתוך שהן רוצין לאכול לאחר מנחה מתפללין אותה מבעוד יום כתפלת נעילה דמיא ולא אתי לאחלופי במנחה של שאר ימות השנה שהיו מתפללין אותה מבעוד יום וזו עם חשיכה אבל התעניות שמתפללין בהם מנחה ונעילה יש להם להתפלל מנחה מבעוד יום מפני שצריכין להתפלל נעילה אחריה הלכך דמיא למנחה של שאר ימות השנה ואתיא לאיחלופי בה ומש"ה אין בה נשיאות כפים והרמב"ן ז"ל סובר שאפי' בתעניות שיש בהם מנחה ונעילה הכהנים נושאין כפיהם במנחה וזה תלוי בדקדוק סוגיית הגמ'. וי"מ דביום הכפורים אין הכהנים נושאין כפיהם במנחה לפי שכבר נהגו להתפלל אותה מבעוד יום הלכך לא פרסי אלא בנעילה ונמצא סמך לדבר ממה שאמרו בפרק אלו נאמרין (דף מ א) על הפסוקים שהיו אומרים בשעת נשיאות כפים ששאלו שם

במנחתא דתעניתא מאי אמור ובנעילה דיוה"כ מאי אמור אלמא אין בה נשיאות כפים וליכא למימר דבמנחה דיוה"כ היו אומרים כמנחתא דתעניתא כי היכי דבנעילה של תענית לא שאלו בה כלום מפני שסמכו בה על נעילת יוה"כ שהרי פסוקי דמנחה דתעניתא היינו מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה ואין להם ענין כתענית דיוה"כ דאינו עת צרה אלא עת סליחה ומחילה אבל פסוקי נעילה ביוה"כ אמרו שהם הנה כי כן יבורך גבר יברכך ה' מציון וגו' ויש להם ענין גם בתפלה של תענית ולפיכך לא פירשו שם על נעילה שהוא בכלל תענית של יום הכפורים ועוד שהנעילה בתעניות אינה מצוה שהרי רובם אין בהם נעילה אבל אם איתא דפרסי כהנים ידיהו במנחה דיוה"כ כיון שהיה להם להזכיר יוה"כ בשל נעילה ולסמוך בו של תענית היה להן ג"כ להזכירו במנחה אלא ודאי משמע שאין הכהנים נושאין את כפיהם במנחה של יוה"כ וכן נהגו:

וזמן תפלת נעילה אפלוג בה בירו' אי נעילת שערי שמים והיינו עם חשכה אי נעילת שערי היכל והיינו עם שקיעת החמה כשחמה היא בראשי האילנות הגבוהים ומוכח התם שאין בין זה לזה אלא שיעור תפלה למי שמאריך בתפלתו וסוגיין דהכא מוכח כמ"ד נעילת שערי היכל דאמרי' דכיון דמצלו לה סמוך לשקיעת החמה כתפלת נעילה דמיא:

למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין: אמרי' בגמ' דאסמכתא בעלמא הוא מדרבנן:

מתני' משנכנס אב ממעטין בשמחה: בפ' החולץ (דף מג א) תניא קודם לזמן הזה כלומר מר"ח ועד התענית העם ממעטין בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות וליטע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין מ"ט משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה ונישואין בלא סעודה איכא שמחה:

וגרסי' בירושלמי אמר ר' הושעיא אמר ריב"ל הדא דאיתמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו וגרסי' התם ושמואל אמר אפי' בט"ב יארס שלא יבא אחר ויקדמהו:

שבת שחל ט"ב להיות בתוכה אסור לספר: כדינו לענין אבל אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו ובזקן כל שמעכב אכילה מותר:

לכבס: מפרש בגמ':

ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת: בה' לפני ט"ב כגון שחל ט"ב בו' בשבת דלדידהו דהוה מקדשי ע"פ ראיה מקלע אע"ג דהשתא לדידן לא מקלע ומיהו אם חל ט"ב בה' פשיטא דאסור דהא בגמ' אמרי' כשחל ט"ב להיות בע"ש שאם לא כבס בה' מותר לכבס בע"ש מן המנחה ולמעלה ואמרי' דלייט עלה אביי וכ"ש כשחל בה' שאסור לכבס:

ירושלמי רבא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אבהו ט"ב שחל להיות בע"ש ב' שבתות מותרין:

גמ' ל"ש: במתני' שכל השבוע אסור לכבס:

אלא לכבס וללבוש: קודם ט"ב:

אבל לכבס ולהניח: לאחר ט"ב:

מותר ורב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור: והלכתא כרב ששת ודוקא כבוס בגדים אבל רחיצת גופו מותר בין בחמין בין בצונן ואפילו כל גופו שלא אסרוה אלא [בט' באב בעצמו אלא] שהצנועין נוהגין איסור בעצמם שלא לרחוץ כל אותה שבת:

גרסי' בגמ' [דף כט ב] אסור לכבס לפני ט' באב אפי' להניח לאחר ט' באב וגיהוץ שלנו ככבוס שלהם וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ומדאמרי' דגיהוץ שלנו ככבוס שלהם משמע דכבוס שלנו שרי דאי לאו לא הוה צריך למימר ככבוס שלהם אלא לימא דגיהוץ שלנו אסור מדקאמר ככבוס שלהם משמע דכבוס שלנו שרי והא דאמרינן כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ודאי בישנים הם [דאי בחדשים אפי' כלי פשתן יש בהם משום גיהוץ כאבל אלא בישנים הוא] ומינה דכלי צמר אפילו בישנים אסור ואיכא מ"ד דהיינו טעמא דכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ מפני שאינן מתלבנין כ"כ ולפיכך אין בהן לא משום גיהוץ של בבל ולא משום כבוס של ארץ ישראל וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל ולפי זה מותר לתת כלי פשתן לכובס בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה לכבס ולהניח ומיהו לכבס וללבוש ודאי אסור כדאמרי' בסמוך אע"פ שאמרו דכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה אבל החכם הכולל ר' יהודה בר' ראובן כתב שהגיהוץ אין עיקרו על הלבון אלא על חומרתא שמעבירין עליו על המכבש שמכבשים אותו שם שע"י כן הוא מחזירן לחדושן שיש להן צורת כלים חדשים שהן אסורין בכל ענין בין בצבועים בין בלבנים וכן מוכיח בברייתא של מסכת שמחות שהגיהוץ אין עיקרו משום ליבון ששנינו שם ואלו הן כלים המגוהצין כלים היוצאין מתחת המכבש דברי רבי וחכ"א צבועים ולא לבנים רשב"א אומר לבנים ולא צבועים חדשים ולא שחקים נראה מזה שעיקר הגיהוץ מפני שהן כחדשים וכן ידוע מכלי צמר הדקין והגסים שהן חוזרין ע"י אומנות זו עד שאינו ניכר בהן אם חדשים או ישנים ולפיכך אמר בכלי פשתן שאין בהן משום גיהוץ שאין אומנות זו עושה בהן כלום שלעולם ניכרין בשחיקותם ואין מלאכת הגיהוץ מחזרת אותן לחידושן ולפיכך מותרין בבבל שאין הכבוס אוסר בהם משום כבוס אלא הגיהוץ שמחדש אותם אבל בא"י אע"פ שאין הגהוץ מחדש אותם הרי [הכיבוס] מלבן אותם ונאסרים מפני הליבון ולפ"ז כלי פשתן החדשים אסורים בכ"מ שבשעה שהן חדשים יש בהן משום גיהוץ כדאמרינן בפרק ערבי פסחים (דף קט א) במה משמחן בארץ ישראל בכלי פשתן המגוהצין ואסורין היינו שלא יקנה אותן לעצמו בשבת של ט' באב אפילו להניח לאחר ט' באב כדינן דלכבס ולהניח ולכבסן בארץ ישראל אסור מפני שהן מתלבנין אבל בבבל מותר מפני שאין מתלבנין שם יפה לפי שמימיהן עכורין שאינה ארץ הרים וגבעות כארץ ישראל:

הלכך כבוס שבארצות הללו אפשר שהוא ככבוס א"י וכיון שלפי שטה זו יש בכלי פשתן משום כבוס בא"י אף אנו אוסרין לתת כלי פשתן לכובס בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה אפי' [לכבס] להניח וכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות תעניות:

וכבוס זה האסור בשבת של ט' באב לא לכבס עכשיו דוקא אלא אפי' במכובסין קודם לכן אסורין ללבישה ולא ללבישה בלבד אלא אפי' בין ללבוש בין להציע במטה אסור בין באיש בין באשה ואפי' במטפחות הידים והשולחן הכל אסור תדע דאמרינן בגמרא דבטלי קצרי דבי רב ומשמע דלגמרי בטלי:

תניא ט"ב שחל להיות בשבת וכו'

כסעודת שלמה בשעתו. ואינו מונע מעצמו כלום. פירוש שאינו מונע מעצמו רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ולא אמרו דברים שבצנעא נוהג:

מתני' ערב ט' באב לא יאכל אדם שני תבשילין: דעת הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם שכל מה שמתבשל בקדרה אחת אע"ג שלענין עירוב נדונין כשני תבשילין כאן אינו אלא כתבשיל א' לפי שאינו דרך חשיבות אלא כשמתבשל בפני עצמו ויש מתירין לפי שטה זו לאכול מיני פירות מבושלין כל שהן נאכלין כמות שהן חיין ושמן הראשון עליהן אע"פ שאמרו בירושלמי שכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עכו"ם וסומכין בו משום עירובי תבשילין שכבר אמרנו שאין למדין בזה מדין עירובי תבשילין אלא שהרמב"ן ז"ל לא כתב היתר בפירו' אלא בחיין ויש מן הגאונים הראשונים שלמדין בו דין שני תבשילין הללו מדינם לענין עירובי תבשילין:

רשב"ג אומר ישנה: בגמ' מפרש כיצד משנה:

ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים: פסקינן בגמרא דלא הודו לו כלל אפי' יכול ומהא שמעינן דלא מיחייב בכפיית המטה ואע"ג דנוהגת באבל וא"ת והתניא [דף ל א] כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב וכדאיתא לקמן יש לומר דההיא לענין מצות ל"ת הנוהגות [באבל] אבל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינה נוהגת בט"ב והוא הדין לעטיפת הראש וכל שכן שאינו חייב בקריעה דהא ליתא במצות הנוהגות באבל כדאיתא התם [מו"ק כו ב] דאבלות לחוד וקריעה לחוד ומסתברא דחייב במצות תפילין ואע"ג דהיא מצוה הנוהגת באבל כיון דלא מתסר להו אלא יום ראשון דלא חמיר ט"ב טפי [משאר יומי] דאבל וברייתא מצות הנוהגות באבל קתני תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו דאבל נמי במקום שאין לו מה יאכל עושה לאחר שלשה בצנעא בתוך ביתו וכן בשאלת שלום משיב שכן אבל לאחר שלשה משיב לכל אדם:

גמ' לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה: כתב הרמב"ן ז"ל מסתברא דסעודה המפסיק בה כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אע"פ שדעתו לאכול עראי לא כאלו שבטנן בטן רשעים אוכלין בשר ומשתכרין ביין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין וכן נראה מבריית' דאיתמרא עליה דהאי לשנא דקתני אם עתיד לסעוד סעודה אחרת דוקא:

גרסי' בגמ' ת"ר כל שהוא משום ט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ שאינו משום ט"ב מותר לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כ"ז שמותר לאכול מותר לרחוץ פירש הרמב"ן ז"ל כל שהוא משום ט"ב דהיינו סעודה המפסיק בה אסור לאכול בשר ולשתות יין וכך נראה מלשון התוספתא ששנו בה כל שהוא מחמת סעודת ט"ב ומשום הכי אסור לרחוץ שכיון שהתחיל לנהוג אבלות מחמת ט"ב בסעודתו כך יש לו לנהוג אבלות שלא ירחץ ושלא יסוך שאינו בדין שינהג אבל בסעודתו ומצד אחר ינהוג עדונין בעצמו ומיהו אינו אסור אלא ברחיצה וסיכה שכך שנו בתוספתא כל שהוא מסעודת ט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לאכול שני תבשילין ואסור לרחוץ ולסוך והיינו טעמא דאע"ג דלא עייל אכתי ט"ב רחיצה וסיכה הנאות דלאחר שעה נינהו ונראה כרוחץ בט"ב ומשום הכי אסור הא בנעילת הסנדל ובשאר דיני אבלות אינו אסור אלא משתחשך ור' ישמעאל פליג ואמר שאין התחלת ט"ב עליו כל שעה שהוא מותר לאכול:

ולענין הלכה קי"ל כת"ק דרבי ישמעאל ברבי יוסי יחידאה הוה אלא שהרב אלפסי ז"ל לא כתב ברייתא זו בהלכות נראה שהוא פוסק כר' ישמעאל בר' יוסי מסתמא דמתני' דלא קתני באיסורא דערב ט"ב אלא לאכול בשר ולשתות יין ושני תבשילין ולא נהירא דמשום שתיקותא דמתני' לא פסקי' בשום דוכתא דמאי דלא פירשו במתני' פירשו בברייתא הלכך מכי מתחיל בסעודה המפסיק בה מו' שעות ולמעלה אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואסור לסוך כט"ב עצמו:

וגרסי' בפרק יוה"כ (דף עח א) זעירא בר חמא אושפיזכניה דר' יהושע ב"ל ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקסרי הוו אמרי ליה לרב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי בר אורין תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך ערב ט"ב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה פניו וידיו ולמחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש פי' מביאין וכו' ובלילה מקנח בה ידיו להצטנן ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר לפלוף שבעין וחבלי שינה מהם ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה דהוה לי' כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ דכל רחיצת מצוה מותרות ונטילת ידים לתפלה מצוה היא דלהקביל פני רבו עובר במים וכל שכן להקביל פני שכינה אבל שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קנוח רוחץ כדרכו ואם לאו אינו רוחץ אלא לתפלה וגרסי' בירושלמי בט"ב מרחיץ את ידיו ומעביר על פניו ואם היה לפנוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש כ"כ ה"ר יצחק אבן גאות ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב ביום הכפורים ובט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים אלא המעביר חבלי שינה ואין זה נכון וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש ר' ישמעאל בט"ב בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה ואין לנו איסור בסדר היום שהרי ק"ש קורא ומברך לפניה ולאחריה וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בעניינו של יום ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידים תקנום ואומר כדרכו ואינו חושש עד כאן לשון הרמב"ם ז"ל:

תנו רבנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: פירשתיה למעלה:

גרסי' בפרק מקום שנהגו (דף נד ב) אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא ט"ב בלבד: פירשתי' למעלה:

עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בט"ב כדרך שמתענות ומשלימות ביוה"כ ובין השמשות שלו אסור: מיהו [חיה] כל ל' יום וכן חולה שאין בו סכנה אין צריכין אומד אלא מאכילין

אותו דבמקום חולי לא גזרו רבנן:

בשר מליח עד כמה ימים: נחשב שאינו מליח להיו' אסור בעט"ב כ"ז שהוא נמלח יותר מב' ימים ולילה אחד נקרא מליח אבל פחות מב' ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים בשר מיקרי ולא מליח ויותר מכן אין בו משום שמחה ותענוג אבל יין כל זמן שהוא תוסס מותר:

ולענין הבדלה כשחל ט"ב להיות במוצאי שבת כבר כתבתי בפרק ערבי פסחים דכיון דקי"ל דבשלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו ותו לא כשחל תשעה באב במוצ"ש אין מבדילין כלל אבל בה"ג ז"ל כתב שאע"פ שהבדלה אין לה תשלומין אלא כל היום כיון דאי אפשר להבדיל במוצ"ש מבדיל במוצאי ט"ב והקשו עליו דכיון דנקטינן דאינו מבדיל אלא כל היום נמצא דאין להבדלה תשלומין דכיון דהיום הולך אחר הלילה כולי יומא מוצאי שבת הוא ואפשר לי לומר לדעתו ז"ל שלפי שעשאוהו כפושע וכמזיד כיון שלא הבדיל כל היום לא נתנו לו תשלומין עוד כדאמרי' בפ' תפלת השחר (דף כו א) דאע"ג דמי ששכח מלהתפלל מנחה מתפלל ערבית שתים אפילו הכי אם הזיד ולא התפלל אין לו תשלומין וכאן אפי' שכח כפושע וכמזיד הוא כיון שעבר יום אחד ולא נזכר אבל הכא דלא אפשר סמכינן אלישנא דאמימר דאמר התם מבדיל והולך כל השבת כולה מיהו כתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם דאפי' מ"ד מבדיל והולך כל השבת כולה הבדלת מוצ"ש מט"ב אינה צריכה תשלומין שלא נתחייב אותו מוצ"ש בהבדלה כוס דהא אמרי' בפ' אין עומדין (דף לג א) בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס הענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכיון שקביעותה על הכוס מטולטלת היא בין עניות לעשירות ואין לך עניות גדול מזה של ט"ב שכל ישראל מרודים הם הלכך לא מיחייבא בתשלומין:

גרסי' בפרק חזקת הבתים (דף ס ב) תנו רבנן וכו' אלא סד אדם ביתו בסיד ומשייר בה דבר מועט: משמע שאם עירב בו חול או תבן [אינו] צריך לשייר ותניא נמי התם אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפחימין בזמן הזה לקח חצר מסויידת ומכויירת ומפוחמת הרי זה בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה:

עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט: כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תעניות שמניח מקום פנוי בלא קערה מן קערות הראויות להיות שם:

בת צידעא פי' הרב בעל העיטור ז"ל דבת צידעא היינו כשהאשה קולעת שערה כולה ומשיירת ממנה דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צדעתה ומביאה סיד טרוף שהוא חבוט וטחה אותו שער ואינה קולע' אותו אלא מטילה אותו כנגד פניה כך עושות בנות עניים אבל בנות עשירים שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו השערות זו בזו:

תנן התם מקום שנהגו לעשות בט"ב: בפרק מקום שנהגו (דף נד ב):

כל האוכל בשר ושותה יין בט"ב: יש שגורסין בסעודה המפסיק בה:

עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם: להכי נקט עצמות משום דאמרי' בפ' המפלת (דף כד ב) השותה יין חי עצמותיו שרופין מזוג עצמותיו סכויין כראוי עצמותיו משוחין:

מתני' לא היו להם ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויוה"כ: שיילי בגמרא בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה מחילה וסליחה וכפרה ויום שנתנו בו הלוחות האחרונות אלא ט"ו מאי היא ומהדרינן משום דהוי יום שהותרו השבטים לבא זה בזה כלומר שבת יורשת נחלה הותרה להנשא לכל השבטים דדריש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה והוי נמי יום שכלו בו מתי מדבר ויום שהותר בו שבט בנימין לבא בקהל ומילי אחריני כדאיתא בגמ':

כל הכלים טעונין טבילה: פרש"י ז"ל טעונין טבילה קודם שילבשום לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה ושמא נדה היתה אבל מן הירושלמי למדנו דהכי קאמר שעל כל הכלים הטעינו חכמים טבילה באותו יום ואפילו מונחים בקופסא כדי שיוציאום לטבילה ומתוך כך ישאילו אותם זה לזה שכך אמרו שם וכל הכלים טעונין טבילה ר' ינאי בר"י אמר אפי' נתונין בתיבה ופריך נתונין בתיבה ותימא אטעונין טבילה מתוך שהוא עושה כן (מטבילין ומתוך שהוא עושה כן) משאילן:

וחולות: לשון מחולות:

צאינה וראינה בנות ציון: משמע שיוצאות וחולות:

וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ברצון הבורא יתברך אמן:

סליקא לה מסכת תענית