Joshua 8 — יְהוֹשֻׁעַ ח

גודל הטקסט

Yehoshua 8 Summary

The capture of Ai by ambush, and the altar and the reading of the Torah at Har Eival (Mount Ebal).

Hashem tells Yehoshua (Joshua) not to fear or lose heart, but to go up to Ai with all the men of war, for Hashem has given its king, its people, its city and its land into his hand. He is to do to Ai as he did to Yericho (Jericho), but this time Bnei Yisrael (the children of Israel) may take the spoil and the cattle for themselves. He is to set an ambush behind the city.

Yehoshua chooses thirty thousand men of valor and sends them out by night to lie in wait behind the city. When the men of Ai come out as they did the first time, the rest of the army will flee before them and draw them away, and the ambush will take the city and set it on fire. In the morning Yehoshua goes up with the elders of Yisrael and camps north of Ai, and he sets about five thousand men in ambush between Beit El and Ai, west of the city.

The king of Ai hurries out with all his people to battle, not knowing about the ambush. Yehoshua and all of Bnei Yisrael let themselves be beaten and flee toward the midbar (wilderness), and every man of Ai and Beit El chases after them, leaving the city open. Hashem tells Yehoshua to stretch out the kidon (spear) in his hand toward Ai, and as he does, the ambush rises, captures the city and sets it on fire. The men of Ai see the smoke of their city rising to the sky and have nowhere to flee. Trapped between Bnei Yisrael on both sides, they are struck down until no survivor is left, and the king of Ai is brought alive to Yehoshua. All who fall that day, men and women, are twelve thousand, all the people of Ai, and Yehoshua does not draw back the hand holding out the spear until they are all destroyed. Yehoshua burns Ai and makes it a heap of ruins forever. He hangs the king of Ai on a tree until evening, and at sunset has his body taken down (as the Torah commands, not to leave a body hanging overnight) and thrown at the entrance of the city gate, under a great heap of stones.

Then Yehoshua builds a mizbeach (altar) to Hashem on Har Eival, as Moshe Rabbeinu commanded and as it is written in the Torah of Moshe: an altar of whole stones on which no iron tool has been raised. On it they bring olot (burnt offerings) and shelamim (peace offerings). There Yehoshua writes on the stones a copy of the Torah of Moshe. All of Bnei Yisrael, the ger (convert, stranger) and the native-born alike, stand on both sides of the Aron HaBrit (the Ark of the Covenant), facing the kohanim (priests), the Leviim, who carry it, half facing Har Gerizim and half facing Har Eival, as Moshe commanded (Devarim 27) for blessing the people. Then Yehoshua reads all the words of the Torah, the berachah (blessing) and the kelalah (curse). There is not a word of all that Moshe commanded that Yehoshua does not read before the whole congregation, with the women, the children and the ger among them. With its first cities conquered, the whole nation hears the entire Torah in the land itself.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירָא וְאַל־תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל־עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת־עַמּוֹ וְאֶת־עִירוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבַּר דְבַר עִמָךְ יַת כָּל עַמָא עָבְדֵי קְרָבָא וְקוּם סַק לְעָי חֲזֵי דִמְסָרִית בִּידָךְ יַת מַלְכָּא דְעַי וְיַת עַמֵיהּ יַת קַרְתֵּיהּ וְיַת אַרְעֵיהּ:

רַלְבַּ״ג והנה זכר שאחר זה שכה ההשגחה האלהית על ישראל וצוה השם יתברך שיעשו מלחמה בתחבולות עם אנשי העי לפי שכבר היה אפשר להחרימם בזה האופן בזולת עשיית מופת אחר כי הם יסכימו לצאת מהעיר לרדוף אחרי בני ישראל לפי שבפעם הראשונה נצחום והנה הש"י לא יעשה מופת ללא צורך:

מְצוּדַת דָּוִד אל תירא. לפי שכבר נפלו בזה המקום, היה ירא לגשת עוד, לזה אמר לו ׳אל תירא׳: כל עם. צוה לעשות כל ההכנות והתחבולות האלו להטעות הגוים למען יחשבו שכל נצחונם הוא בעבור רוב העם והתחבולות ולא יד ה׳ עשתה זאת, ועל זה יאספו כולם יחד להיות גם המה עם רב ולהמתיק עצה ותחבולות ברוב יועצים, ובזה יהיה טובה לישראל כי את כולם יכו כאחד מבלי יצטרכו ללכת מעיר לעיר להכות בם:

ב וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק־שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם שִׂים־לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ׃

רַשִׁ״י תבוזו לכם. ואל תחרימו השלל עוד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתַעְבֵּיד לְעַי וּלְמַלְכָּה כְּמָא דַעֲבַדְתָּ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ לְחוֹד עֲדָאָהּ וּבְעִירָהּ תִּבְזוֹן לְכוֹן אַתְקַן לָךְ כְּמָנָא לְקַרְתָּא מֵאֲחוֹרָאָה:

מְצוּדַת דָּוִד מאחריה. לא מן העבר אשר תבואו אליה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אורב. יושב במסתור המארב:

מַלְבִּי״ם ועשית. לשרוף העיר ולהרוג כולם: רק שללה. שביריחו נתנו לאוצר ה': ובהמתה. ששם החרים אותם, עתה תבוזו לכם, כי פה לא יהיה הכבוש כולו נסיי כמו שהיתה נפילת חומת יריחו שלכן הקדישו השלל, רק יהיה ע"י תחבולת מלחמה, ולכן שים לך ארב לעיר:

ג וַיָּקָם יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־עַם הַמִּלְחָמָה לַעֲלוֹת הָעָי וַיִּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַיִּשְׁלָחֵם לָיְלָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָם יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַמָא עָבְדֵי קְרָבָא לְמִיסַק לְעָי וּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ תְּלָתִין אַלְפִין גַבְרָא גִבָּרֵי חֵילָא וְשַׁלְחִינוּן בְּלֵילְיָא:

מַלְבִּי״ם השאלות (ג) למה שלח אורב זה שני ימים קודם לאורב השני?: ויקם. כמו שצוהו ה', א] הוא בראשם, ב] וכל עם המלחמה: ויבחר. לקיים מ"ש שים לך ארב: וישלחם לילה. זה היה שני ימים לפני הכבוש כמו שיתבאר הטעם בפסוק ט':

ד וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר רְאוּ אַתֶּם אֹרְבִים לָעִיר מֵאַחֲרֵי הָעִיר אַל־תַּרְחִיקוּ מִן־הָעִיר מְאֹד וִהְיִיתֶם כֻּלְּכֶם נְכֹנִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּפַקֵיד יַתְהוֹן לְמֵימָר חֲזוּ דְאַתּוּן כָּמְנִין לְקַרְתָּא מֵאֲחוֹרֵי קַרְתָּא לָא תַרְחִיקוּן מִן קַרְתָּא לַחֲדָא וּתְהוֹן כּוּלְכוֹן מְתַקְנַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד נכונים. ללכת מהר, בעת המצטרך:

מַלְבִּי״ם ראו אתם ארבים לעיר. ר"ל כי נמצא כמה מיני אורבים, כאשר תראה במעשה דאבימלך (שופטים ט׳:מ״ג). א] אורב על אנשי העיר ליפול עליהם פתאום כשיצאו משער העיר, והאורב הזה צריך לעמוד לפני העיר לא מאחריה, היינו בצד שבו השער, להיות מוכן על העם היוצאים מן השער. ב] האורב בשדה, כמו (שם, כה) וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו כל אשר יעבר עליהם בדרך, וזה צריך להתרחק מן העיר מאד, שלא ישובו הנעשקים ויודיעו בעיר וישמרו מפניהם. ג] האורב על שניהם יחדיו, כמו (שם, מג - מד) שהחצה אבימלך את עמו לג' ראשים, ושני ראשים ארבו על העם היוצא בשדה, וראש אחד עמד פתח שער העיר בל ישובו העירה, ובזה יעמדו האורבים לפעמים גם אחרי העיר אם השדה ששמה יתאספו העם הוא מאחרי העיר, וכן אם מקום האסיפה רחוק מן העיר יארבו שם, אבל בזה לא יהיו כולם נכונים, כי רק האורבים בשדה נכונים לארוב, אבל הקרובים הם יעמדו על הפרק להסגיר הפלטים לבד. והנה בכל ג' אופנים אלה אינם אורבים על העיר עצמה רק על אנשי העיר, לכן אמר ראו אתם אורבים לעיר, ר"ל לעיר עצמה לא על אנשי העיר ככל ג' האופנים הנזכרים, ולכן תארבו, א] מאחרי העיר, לא כהאורב על אופן הראשון. ב] אל תרחיקו מן העיר מאד, לא כהאורב על אופן הב'. ג] והייתם כולכם נכונים, לא כהאורב על אופן הג':

ה וַאֲנִי וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי נִקְרַב אֶל־הָעִיר וְהָיָה כִּי־יֵצְאוּ לִקְרָאתֵנוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲנָא וְכָל עַמָא דְעִמִי נִתְקָרֵב לְקַרְתָּא וִיהֵי אֲרֵי יִפְקוּן לִקְדָמֻתָנָא כִּדְבְּקַדְמֵיתָא וְנִפּוֹךְ קֳדָמֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ונסנו. בכדי להטעותם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונסנו. מלשון ניסה ובריחה:

מַלְבִּי״ם ואני. אהיה נגד היוצאים אל שדה המערכה: כאשר בראשונה. ר"ל אחר שבראשונה יצאו כל שכן שיצאו עתה:

ו וְיָצְאוּ אַחֲרֵינוּ עַד הַתִּיקֵנוּ אוֹתָם מִן־הָעִיר כִּי יֹאמְרוּ נָסִים לְפָנֵינוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם׃

רַשִׁ״י התיקנו אותם. לשון תיק, שנוציאם מתיק העיר, דישפורי"ר בלעז ויש לפותרו לשון נתיקה, כמו (ירמיהו יב ג): התיקם כצאן לטבחה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִפְקוּן בַּתְרָנָא עַד דְנִגוֹד יַתְהוֹן מִן קַרְתָּא אֲרֵי יֵימְרוּן תְּבִירִין קֳדָמָנָא כִּדְבְּקַדְמֵיתָא וְנִפּוֹךְ קֳדָמֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ויצאו. ואז יצאו לרדוף אחרינו: עד התיקנו. רצה לומר, המנוסה תועיל עד אשר נעתק אותם מן העיר לרדוף אחרינו, כי יאמרו שבאמת בעבור הפחד, נסים הם כאשר במלחמה הראשונה: ונסנו. ונוסיף לנוס עוד להרחיקם מן העיר:

מְצוּדַת צִיּוֹן התיקנו. ענין העתקה והסרה:

מַלְבִּי״ם השאלות (ו - ח) מה טעם כי יאמרו כי נסים הם, וכפל ונסנו לפניהם? ומה טעם ראו צויתי אתכם? כי יאמרו. ר"ל בוודאי כי לא ירגישו כי בערמה אנו נסים, כי יתלו אחר שנסנו בראשונה נמוג לבבנו מפניהם ולכן אנו נסים עתה שנית. וסדר דבריו בצלעות מקבילות, שמ"ש עד התיקנו אותם מן העיר, עונה עמ"ש ונסנו לפניהם, ומ"ש כי יאמרו נסים לפנינו הוא עונה עמ"ש ויצאו אחרינו: ונסנו. ואנחנו נהיה נסים והולכים גם כשיהיו מועתקים מן העיר עד נעתיקם אל המדבר, כדי שיהיה להאורב עת להצית העיר ולהסגיר לפניהם הצד הדרומי כמו שיתבאר:

ז וְאַתֶּם תָּקֻמוּ מֵהָאוֹרֵב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־הָעִיר וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם׃

רַשִׁ״י והורשתם. ותתרכון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַתּוּן תְּקוּמוּן מִכְּמָנָא וּתְתַרְכוּן יַת קַרְתָּא וְיִמְסְרְנָהּ יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּיֶדְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד מהאורב. מהמקום שתהיו אורבים: את העיר. את הנשארים בעיר:

מְצוּדַת צִיּוֹן והורשתם. ענין גרושין:

מַלְבִּי״ם ואתם תקומו. בעוד שאנו נסים, ע"י שתראו סימן הכידון: מהאורב. ר"ל ממקום המארב:

ח וְהָיָה כְּתָפְשְׂכֶם אֶת־הָעִיר תַּצִּיתוּ אֶת־הָעִיר בָּאֵשׁ כִּדְבַר יְהוָה תַּעֲשׂוּ רְאוּ צִוִּיתִי אֶתְכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי כְּמֵיחַדְכוֹן יַת קַרְתָּא תַּדְלְקוּן יַת קַרְתָּא בְּנוּרָא כְּפִתְגָמָא דַייָ תַּעַבְדוּן חֲזוֹ דְפַקְדִית יַתְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד כדבר ה׳. שצוה לשרפה כמו שכתוב למעלה (פסוק ב) ועשית לה כאשר עשית ליריחו: ראו צויתי. רצה לומר, הזהרו ואל תמרו פי:

מְצוּדַת צִיּוֹן תציתו. תבעירו, כמו (איכה ד יא) ויצת אש בציון:

מַלְבִּי״ם ראו צויתי אתכם. ר"ל בל תאמרו אחר שהתיר ה' לבוז שללה, כמ"ש רק שללה ובהמתה תבוזו לכם, תקדימו להציל השלל טרם תשרפו העיר, לכן אמר ראו כי צויתי אתכם, ומלמדכם כונת דבר ה':

ט וַיִּשְׁלָחֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיֵּלְכוּ אֶל־הַמַּאְרָב וַיֵּשְׁבוּ בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעָי וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם׃

רַשִׁ״י מים לעי. שהעי מקדם לבית אל, ובית אל מים לעי: וילן יהושע בתוך העם. להיות נכון בהשכמת הבקר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלָחִינוּן יְהוֹשֻׁעַ וַאֲזַלוּ לִכְמָנָא וִיתַבוּ בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין עָי מַעֲרַב לְעָי וּבָת יְהוֹשֻׁעַ בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּגוֹ עַמָא:

מְצוּדַת צִיּוֹן מים. ממערב:

מַלְבִּי״ם השאלות (ט) איך אפשר שישבו מים לעיר ולא פגעו בם אנשי בית אל שבאו לעזרת עי מן המערב? ועוד הלא אמר (פסוק יד) שארבו מאחרי העיר והוא בדרום, כי פני העיר היה בצפון כמ"ש (פסוק י"א)? וישלחם. הטעם ששלח את האורב הזה שני ימים קודם יום המלחמה, כי עם המלחמה חנו מצפון לעי, והאורב עמד מרחוק מעי בצד דרומית כמו שיתבאר, ולהגיע לשם מבלי שירגיש אדם בלכתם היו צריכים להקיף דרך רחוק כמה פרסאות מן העיר בשדות ומדבריות בל יתראו: וילן. להיות מוכן ליום מחר: בין בית אל ובין העי. א"א לאמר שישבו בצד מערב העיר בשטח שבין בית אל ובין העי, דא"כ איך לא ראום אנשי בית אל שבאו לעזרת עי, כמ"ש (פסוק יז). ועוד, הא האורב הזה ישב מאחרי העיר כמ"ש (פסוק ד ופי"ד), שהוא בצד הדרומי, דאחרי ששער עי היה בצד צפון כי שם חנו המחנה כמ"ש (פי"א), ממילא אחרי העיר הוא בדרום, וע"כ כי האורב ישב במקצוע דרומית מערבית שמצד שנמשך לצד דרום היה אחרי העיר ומצד שנמשך למערב ג"כ היה לים העיר, ולכן לא פגעו בם אנשי בית אל שהלכו ביושר, כי האורב היה להם מן הצד:

י וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּפְקֹד אֶת־הָעָם וַיַּעַל הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הָעָם הָעָי׃

רַשִׁ״י ויעל הוא. כמו שאמר לו המקום, אם הוא עובר לפניהם עוברין, ואם לאו אין עוברין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַקְדִים יְהוֹשֻׁעַ בְּצַפְרָא וּמְנָא יַת עַמָא וּסְלִיק הוּא וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם עַמָא לָעָי:

מְצוּדַת דָּוִד ויפקוד. השגיח בהם אם המה מוכנים למלחמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויפקוד. ענין השגחה:

מַלְבִּי״ם ויפקד. הוא היה שר צבא הפוקד ומצביא את העם בפעם ההיא: ויעל, כפי שני התנאים שא"ל ה', א] הוא בראשם:

יא וְכָל־הָעָם הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ עָלוּ וַיִּגְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ נֶגֶד הָעִיר וַיַּחֲנוּ מִצְּפוֹן לָעַי וְהַגַּי בינו [בֵּינָיו] וּבֵין־הָעָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכָל עַמָא עָבְדֵי קְרָבָא דְעִמֵיהּ סְלִיקוּ וְאִתְקְרָבוּ וַאֲתוֹ לָקֳבֵל קַרְתָּא וּשְׁרוֹ מִצִפּוּנָא לָעַי וְחֵילְתָא בֵּינוֹהִי וּבֵין עָי:

מְצוּדַת צִיּוֹן והגי. והעמק:

מַלְבִּי״ם השאלות (יא - יב) מה היה האורב השני אשר שם, ופשטות הכתוב מורה שהיה ג"כ מים לעיר ושם הלא עמד האורב הראשון ולא ידענו מה היה עבודת השני? - מ"ש וישימו העם וכו' אין לו באור? ולמה קרא לאורב הזה בשם עקבו, וכן כינוי עקבו משמע של המחנה? למה הלך יהושע תוך העמק? ב] וכל העם עלו: ויבאו נגד העיר. פתח שער העיר היה בצפון, ולכן חנו מצפון לעי: והגי. עמק היה מפסיק ביניהם ובין המדינה:

יב וַיִּקַּח כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּשֶׂם אוֹתָם אֹרֵב בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעִיר׃

רַשִׁ״י ויקח כחמשת אלפים איש. אורב אחר אורב, אחד קרוב לעיר מחבירו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְבַר כְּחַמְשָׁא אַלְפִין גַבְרָא וְשַׁוִי יַתְהוֹן כְּמָנָא בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין עָי מִמַעֲרָב לְעָי:

מְצוּדַת דָּוִד וישם אותם אורב. שם עוד אורב אחד, יותר קרוב אל העיר:

מַלְבִּי״ם ויקח כחמשת אלפים איש. היה הבדל גדול בין אורב זה ובין האורב הראשון, כי האורב הראשון עמד במקצוע דרומית מערבית רחוק מן העיר (הגם שלא היה רחוק מאד כמ"ש אל תרחיקו מאד), והיה נחבא מבני העיר (כנ"ל פסוק ט). לא כן אורב זה עמד אצל המחנה שעמדה מצפון לעיר, רק שנמשך לצד מערבי, עד שעמדה המחנה בצד צפון עם האורב שיצא מצדה לצד מערב כמין דל"ת הפוכה, לכן קרא לאורב הזה בפסוק שאח"ז בשם עקבו, המעקב הוא המסבב, שתכלית המעקב הזה היה לסבב את האויב משתי צדדיו, כדרך המלחמה, ואורב זה לא נחבא כלל כי אנשי העיר ראוהו כי היה אצל המחנה קרוב לעיר, וז"ש:

יג וַיָּשִׂימוּ הָעָם אֶת־כָּל־הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר מִצְּפוֹן לָעִיר וְאֶת־עֲקֵבוֹ מִיָּם לָעִיר וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק׃

רַשִׁ״י וישימו העם. שימה זו לשון הזמנה סמוך לחומה להלחם, כמו שנאמר בבן הדד (מלכים א כ ל): שימו על העיר, וישימו: ואת עקבו. ואת ארבו, כמו (בראשית כז לו) ויעקבני: וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אמרו רבותינו (סנהדרין מד ב): שלן בעומקה של הלכה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשַׁוִיאוּ עַמָא יַת כָּל מַשְׁרִיתָא דְמִצִפוּנָא לְקַרְתָּא וְיַת כְּמָנֵיהּ מַעֲרַב לְקַרְתָּא וַאֲזַל יְהוֹשֻׁעַ בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּגוֹ מֵישְׁרָא:

רַלְבַּ״ג וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אחשוב זה שמחשבתו והשתדלתו לא היתה בלילה ההוא כי אם בהישרת העם בדבר המלחמה הזאת וכדי שיבטח לבם יותר ולא ירך לבבם על מה שהיו נגפים בראשונה עלה יהושע וזקני ישראל לפני העם ולזה היה יהושע והזקנים במקום היותר מסוכן וזכר עם זה לזאת הסבה בעינ' לפי מה שאחשוב שכבר לן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק כי העמק הוא המקום היותר שפל והוא היותר מסוכן שבמקומות בדבר המלחמה והנה לקח יהושע מהשלשים אלף שבחר חמשה אלפים איש היה אורב בין ישראל ובין העי מים לעיר והנה הם היו במקום קרוב למקום יהושע עד שיתכן בהם שיראו כשיטה יהושע את ידו בכידון והוא הרומח אשר בו הנס והיו הנשארים קרובים להם באופן שנתקבצו כולם בעת ההיא ויבואו אל העיר וילכדוה:

מְצוּדַת דָּוִד וישימו העם. העם עצמם הזמינו למלחמה את המחנה וכו׳, וגם הזמינו את עקבו והוא האורב: בתוך העמק. להתקרב אל העיר:

מְצוּדַת צִיּוֹן וישימו. ענין הזמנה למלחמה, כמו (מלכים א כ יב) שימו אל העיר: עקבו. תרגומו: מארבו, והוא מלשון (בראשית כו לו) ויעקבני זה פעמים, שהוא ענין ערמה:

מַלְבִּי״ם וישימו העם. ר"ל שהכינו לתפוש את העיר את המחנה אשר מצפון, ואת עקבו שהם החמשת אלפים שהעמידו לסבב את האויב, שעמדו אצל המחנה מים לעיר במקצוע צפונית מערבית, נמצא עמדה המחנה שתי שורות, שורה בצפון ושורה יוצאת אצלה מה' אלפים איש בצד מערב ח כזה /במקור יש שרטוט/, וזה היה בגלוי לפני אנשי העי. ותראה אח"כ התחבולה הגדולה שעשה בסדר הזה: וילך יהושע. ר"ל הגם שביום חנו לפני העמק, בלילה התחיל יהושע ואנשיו ללכת בתוך העמק שהיה בין המחנה ובין העי כדי שיראו אנשי העי שמתקרבים אל העיר, וז"ש:

יד וַיְהִי כִּרְאוֹת מֶלֶךְ־הָעַי וַיְמַהֲרוּ וַיַּשְׁכִּימוּ וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי־הָעִיר לִקְרַאת־יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמּוֹעֵד לִפְנֵי הָעֲרָבָה וְהוּא לֹא יָדַע כִּי־אֹרֵב לוֹ מֵאַחֲרֵי הָעִיר׃

רַשִׁ״י למועד. לזמן היום שנועצו יחד מאתמול, באותה שעה נצא, שהיו מנחשים ומעוננים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד חֲזָא מַלְכָּא דְעַי וְאוֹחִיאוּ וְאַקְדִימוּ וּנְפַקוּ אֱנָשֵׁי קַרְתָּא לִקְדָמוּת יִשְׂרָאֵל לְאַגָחָא קְרָבָא הוּא וְכָל עַמֵיהּ לְזִמְנָא דִמְתַקֵן לֵיהּ לִקְדָם מֵישְׁרָא וְאִינוּן לָא יָדְעִין אֲרֵי כְּמָנָא לְהוֹן מֵאֲחוֹרֵי קַרְתָּא:

רַלְבַּ״ג והנה זכר וכבר יצאו אנשי העיר לקראת ישראל למלחמה למועד לפני הערבה אמר למועד להורות שבכמו העת שהיום שיצאו לקראתם בפעם הראשונה יצאו עתה כי זה ממה שיחזק לב אנשי ישבי העי ויחשבו שכמו שנצחו אז ינצחו עתה ואמר לפני הערבה כי במקום ההוא לפי מה שאחשוב היו מנצחים בפעם הראשונה או אומר לפני הערבה כי מהמקום ההוא יתכן שלא היו יכולין לראות האורב אשר מאחרי העיר ובזאת התחבולה הנכונה נצחום בקלות כי בראותם עשן העיר עולה השמימה אשר שם טפם ונשיהם לא נשאר להם כח ולא רצון האומד והשיעור להלחם עם ישראל באופן ראוי וזה מבואר מאד:

מְצוּדַת דָּוִד למועד. לזמן שיצאו במלחמה הראשונה:

מְצוּדַת צִיּוֹן למועד. לזמן, כמו (בראשית יח יד) למועד אשוב אליך:

מַלְבִּי״ם השאלות (יד) למה לא ראם מלך העי עד יום שלאחריו? ומהו למועד? ולמה הלך לפני הערבה ולא לפני שער העיר או העמק? ויהי כראות. כאשר ראה מלך העי שהתקרבו והלכו בעמק: וימהרו וישכימו ויצאו לקראת ישראל. ולא המתינו עד שיעלו מן העמק ויתקרבו עד לפני השער כמו בפעם הראשון, אחר שגם בפעם הראשון הכום במורד היינו בהעמק הזה חשבו שגם עתה יכום שמה: למועד. יהושע קבע זמן מוגבל עם האורב ששלח לפני שני ימים כי ביום השלישי בשעה פלונית ישים על העיר, למען יהיו מוכנים אז, ובמועד הזה נשקה המלחמה: לפני הערבה. היא ערבות יריחו שהיתה במזרח, כי אחר שמחנה ישראל עמדו כמין ג"ם בצד צפון ומערב, לא היה אפשר להם להתקרב לצד ההוא לבל יהיו מוקפים משתי רוחות, והוכרחו לנטות אל הקרן המגביל כנגדו לצד המזרח, ויהושע הבין כי בהכרח יתיצבו שם, ושם ילכדם בחכמתו כמו שית': והוא לא ידע כי אורב לו מאחרי העיר. שהגם שראה את האורב שהיה לפני העיר ונשמר מפניו לנטות לצד מזרח, לא ידע מן האורב הראשון של שלשים אלף שעמד מאחרי העיר:

טו וַיִּנָּגְעוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל לִפְנֵיהֶם וַיָּנֻסוּ דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י וינגעו. לשון נגע (כתרגומו:) ואתברו, הראו עצמן כאלו הם נגפים לפניהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְּבָרוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָמֵיהוֹן וְאַפָּכוּ לְאוֹרַח מַדְבְּרָא:

מְצוּדַת דָּוִד וינגעו. הראו עצמם כאלו היו מנוגעים, רצה לומר, מוכים ונחלשים:

מַלְבִּי״ם וינגעו. עשו א"ע כאילו המה מנוגעים, וי"ל שהוא מבנין התפעל כמו (ויקרא יח, כד) אל תטמאו בכל אלה, להראב"ע, ומורה על הפעולה המדומה, כמו מתעשר, מתרושש: וינוסו דרך המדבר. הוא מדברה בית און הנזכר (לקמן יח, יב), שהיה בין יריחו ובין בית אל נגד העי בצד הצפוני (כי עי היה אצל בית און, למעלה ז, ב), נמצא חזרו מחנה ישראל לאחוריהם לצד צפון ביושר ג"כ כמין ד' הפוכה:

טז וַיִּזָּעֲקוּ כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בעיר [בָּעַי] לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַיִּנָּתְקוּ מִן־הָעִיר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְכְּנִישׁוּ כָּל עַמָא דִי בְקַרְתָּא בָּעַי לְמִרְדַף בַּתְרֵיהוֹן וּרְדַפוּ בָּתַר יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְנְגִידוּ מִן קַרְתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד ויזעקו. נתקבצו מזעקת המאסף:

מַלְבִּי״ם ויזעקו. ואז גם העם שנשארו בעיר לשמרה רדפו אחריהם, וגם אנשי בית אל, והעיר עזבו פתוחה:

יז וְלֹא־נִשְׁאַר אִישׁ בָּעַי וּבֵית אֵל אֲשֶׁר לֹא־יָצְאוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַזְבוּ אֶת־הָעִיר פְּתוּחָה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא אִשְׁתְּאַר אֱנַשׁ בְּעַי וּבֵית אֵל דְלָא נְפַקוּ בָּתַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁבַקוּ יַת קַרְתָּא כַּד פְּתִיחָא וּרְדַפוּ בָּתַר יִשְׂרָאֵל:

יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר־בְּיָדְךָ אֶל־הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר־בְּיָדוֹ אֶל־הָעִיר׃

רַשִׁ״י נטה בכידון. הוא היה סימן לאורב לצאת מן המארב, בראותו הכידון נטוי על העיר כידון. שפיד"ו בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ אֲרֵים בְּרוּמְחָא דִי בִידָךְ עַל עַי אֲרֵי בִּידָךְ אִמְסְרִינָה וַאֲרֵים יְהוֹשֻׁעַ בְּרוּמְחָא דְבִידֵיהּ עַל קַרְתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד נטה בכידון. לעשות סימן להאורב לבא אל העיר:

מְצוּדַת צִיּוֹן בכידון. ברומח:

מַלְבִּי״ם בכידון. לסימן אל האורב שעמדו במקצוע דרומית מערבית ומשם לכדו העיר:

יט וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיִּלְכְּדוּהָ וַיְמַהֲרוּ וַיַּצִּיתוּ אֶת־הָעִיר בָּאֵשׁ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְמָנָא קָם בִּפְרִיעַ מֵאַתְרֵיהּ וּרְהָטוּ כִּדְאָרֵים יְדֵיהּ וְעָלוּ לְקַרְתָּא וְכַבְּשׁוּהָ וְאוֹחִיאוּ וְאַדְלִיקוּ יַת קַרְתָּא בְּנוּרָא:

כ וַיִּפְנוּ אַנְשֵׁי הָעַי אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עָלָה עֲשַׁן הָעִיר הַשָּׁמַיְמָה וְלֹא־הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס הֵנָּה וָהֵנָּה וְהָעָם הַנָּס הַמִּדְבָּר נֶהְפַּךְ אֶל־הָרוֹדֵף׃

רַשִׁ״י ידים. כח: והעם הנס המדבר. ישראל שנסו אל המדבר כמו שאמר למעלה, נהפך להלחם אל הרודף:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְפְּנִיאוּ אֱנָשֵׁי עַי לַאֲחוֹרֵיהֶן וַחֲזוֹ וְהָא סְלִיק תְּנָנָא דְקַרְתָּא לְצֵית שְׁמַיָא וְלָא הֲוָה בְהוֹן חֵילָא לְמַעֲרָק לְכָא וּלְכָא וְעַמָא דְאַפֵיךְ לְמַדְבְּרָא אִתְחֲזַר עַל רָדְפָא:

מְצוּדַת דָּוִד אל הרודף. הם אנשי העי, שהיו מתחלה רודפים לישראל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ידים. מקום, כמו (שמואל ב יח יח) יד אבשלום:

מַלְבִּי״ם השאלות (כ - כב) אחר שאמר והעם הנס נהפך אל הרודף למה כפל שנית ויהושע וכו' וכל ישראל וכו' וישובו וכו', ויפלא איך היו לישראל בתוך הלא לא היו מוקפים רק מצד צפון ומצד דרום ועדיין היו יכולים לברוח לצד מזרח או לצד מערב? ויפנו וכו' ולא היה בהם ידים וכו'. תחלה בעת נטה יהושע ידו בכידון עמדו הבורחים ופנו פניהם נגד האויב, והאויב נבהל כי ראה עשן העיר מאחריו והמחנה לפניו, ועמדו נבהלים מבלי יודעים מה לעשות, ואחר זמן מה כששער יהושע כי יוכל האורב לצאת מן העיר להסגיר את האויב בל יפלט לו פליט, וישובו, והתחיל להכות את אנשי העיר:

כא וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי־לָכַד הָאֹרֵב אֶת־הָעִיר וְכִי עָלָה עֲשַׁן הָעִיר וַיָּשֻׁבוּ וַיַּכּוּ אֶת־אַנְשֵׁי הָעָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל חֲזוֹ אֲרֵי כְבַשׁ כְּמָנָא יַת קַרְתָּא וַאֲרֵי סְלֵיק תְּנָנָא דְקַרְתָּא וְתָבוּ וּמְחוֹ יַת אֱנָשֵׁי עָי:

כב וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן־הָעִיר לִקְרָאתָם וַיִּהְיוּ לְיִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה וַיַּכּוּ אוֹתָם עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד וּפָלִיט׃

רַשִׁ״י ואלה יצאו מן העיר. האורב שהצית את העיר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִלֵין נְפַקוּ מִן קַרְתָּא לִקְדָמוּתְהוּן וַהֲווֹ לְיִשְׂרָאֵל בִּמְצִיעָא אִלֵין מִכָּא וְאִלֵין מִכָּא וּמִחוֹ יַתְהוֹן עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לְהוֹן שְׁאֵר וּמְשֵׁזֵיב:

מְצוּדַת דָּוִד ואלה. אנשי האורב:

מְצוּדַת צִיּוֹן בתוך. באמצע, כמו (במדבר לה ה) והעיר בתוך: שריד. שיור ושארית, כמו (ירמיהו לא א) שרידי חרב: ופליט. גם הוא ענין שארית, כמו (עזרא ט ח) להשאיר לנו פליטה:

מַלְבִּי״ם ואלה. ואז יצאו האורב לקראתם, כי הם רצו לנוס אל העיר: ויהיו לישראל בתוך, נמצא עתה היו מוקפים מכל ארבע רוחותם, כי מחנה יהושע הקיפה אותם מצד צפון ומצד מערב כמין ג"ם, והאורב בא כנגדם מצד דרום, וצד מזרח הפתוח היה נגד יריחו שכבר היה תחת ממשלת ישראל. ובזה תראה חכמת יהושע, כי זה היסוד בתכסיסי מלחמה להקיף את האויב מכל עבריו:

כג וְאֶת־מֶלֶךְ הָעַי תָּפְשׂוּ חָי וַיַּקְרִבוּ אֹתוֹ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת מַלְכָּא דְעַי אֲחָדוּ כַּד חָי וְקָרִיבוּ יָתֵיהּ לְוַת יְהוֹשֻׁעַ:

כד וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָעַי בַּשָּׂדֶה בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר רְדָפוּם בּוֹ וַיִּפְּלוּ כֻלָּם לְפִי־חֶרֶב עַד־תֻּמָּם וַיָּשֻׁבוּ כָל־יִשְׂרָאֵל הָעַי וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי־חָרֶב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי יִשְׂרָאֵל לְקַטָלָא יַת כָּל יַתְבֵי עַי בְּחַקְלָא בְּמַדְבְּרָא דִי רְדָפוּנוּן בֵּיהּ וְאִתְקְטָלוּ כּוּלְהוֹן לְפִתְגַם דְחָרֶב עַד דִשְׁלִימוּ וְתָבוּ כָל יִשְׂרָאֵל לְעַי וּמְחוֹ יָתָהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב:

מְצוּדַת דָּוִד ויכו אותה. הנשים והטף:

כה וַיְהִי כָל־הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף כֹּל אַנְשֵׁי הָעָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲווֹ כָּל דְאִתְקְטָלוּ בְּיוֹמָא הַהוּא מִגְבַר וְעַד אִתְּתָא תְּרֵי עֲשַׂר אַלְפִין כֹּל אֱנָשֵׁי עָי:

כו וִיהוֹשֻׁעַ לֹא־הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הָעָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהוֹשֻׁעַ לָא אָתֵיב יְדֵיהּ דַאֲרִים בְּרוּמְחָא עַד דְגַמַר יַת כָּל יַתְבֵי עָי:

כז רַק הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא בָּזְזוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְחוֹד בְּעִירָא וַעֲדִי קַרְתָּא הַהִיא בְּזוֹ לְהוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפִתְגָמָא דַייָ דְפַקֵיד יַת יְהוֹשֻׁעַ:

כח וַיִּשְׂרֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָעָי וַיְשִׂימֶהָ תֵּל־עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאוֹקִיד יְהוֹשֻׁעַ יַת עָי וְשַׁוְיָהּ תֵּל חֲרִיב לְעָלַם לְצָדוּ עַד יוֹמָא הָדֵין:

מְצוּדַת צִיּוֹן תל. מלאה תילין ודגורין, להיות כן עד עולם לבלי אפשר להפנות, והוא ענין גוזמא והפלגה:

כט וְאֶת־מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל־הָעֵץ עַד־עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת־נִבְלָתוֹ מִן־הָעֵץ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל־פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת מַלְכָּא דְעַי צְלַב עַל צְלִיבָא עַד עִידַן רַמְשָׁא וּכְמֵיעַל שִׁמְשָׁא פַּקֵד יְהוֹשֻׁעַ וַאֲחִיתוּ יַת נִבְלָתֵיהּ מִן צְלִיבָא וּרְמוֹ יָתֵיהּ בְּמַעֲלָנָא תְּרַע קַרְתָּא וְאַקִימוּ עֲלוֹהִי דְגוֹר אַבְנִין רַב עַד יוֹמָא הָדֵין:

רַלְבַּ״ג והנה נתלה מלך העי ולא הלינו נבלתו על העץ כמו שהזהירה התורה גם בהרוגי בית דין שלא לעפש האויר והקימו עליו גל של אבנים בפתח שער העיר כדי שיתפרסם זה לשאר מלכי העובדי גלולים וייראו מהלחם עם ישראל, ואולם התועלות הנמשכות מזה הספור הם י"ד. התועלת הראשון הוא במצות והוא מה שזכר מענין המילה ומזה המקום למדנו שמי שאיחר עשיית מצוה מהראוי שיקיימנה תכף שימצא מקום שיוכל לקיימה ולזה תמצא שתכף שמצאו ישראל מקום אפשר שיחנו בו עד שתחיה מכתם צוו בעשיית המילה ואולם אחר עבור אבל משה נתבר' להם כי תוך שלשה ימים יסעו לעבר הירדן כמו שנזכר במה שקדם ומזה המקו' יתברד שמי שלא מל בשמיני לאיזה סבה שתהיה הנה אין ראוי לו שימתין עליה אחרי מצאו מקום לעשייתה. הב' הוא במדות והוא שראוי כשיביאנו הענין לעשות פעולה מצערת הנה ראוי שיעשה אותה באופן אשר יגיע בו לו צער יותר מעט מצער ולזה באה המצוה ליהושע שיעשה חרבות צורים וימול בהם בני ישראל. הג' הוא במצות והוא כשימשך מעשיית המילה סכנה לתינוק ראוי שתמנע ממנו ולזה ספר שכבר נמנעו מלימול במדבר בסבת לכתם במדבר ארבעים שנה ועל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ולזה לא היו יודעים מתי יבא להם הצווי ליסע כי בהעלות הענן יצטרכו ללכת כי על פי ה' יסעו ולזה יתכן שאם היו מלים אולי יבא להם הצווי ליסע קודם חיות מכת המילה ותהיה בזה סכנה לתינוק ולמולים ולזאת הסבה זכר גם בזה המקום שכבר ישבו בני ישראל תחתם עד חיותם. הד' והוא בענין תועלת המצו' הוא ללמדנו שיש למצות המילה רושם בהתמד' ההשגחה בישראל עד שהיו נכנסים לירושת הארץ ולזה זכר שהקדי' מצות המילה קודם שישתדלו בענין המלחמה ולזה גם כן אמר היום גלותי את חרפת מצרים לפי הביאור האחרון שזכרנו בו וכבר הארכנו המאמר איך יגיע זה התועלת מזאת המצוה בביאורנו לדברי התור'. הה' הוא במצות והוא להוסיף ביאור על מה שנאמר בתורה בהנפת העומר שהוא ממחרת השבת שלא רצה בו שבת בראשית כמו שהיו אומ' הצדוקים. הו' הוא בעיון והוא שהשם ית' לא יעשה מופ' ללא צורך ולזה אמר שתכף שיוכלו לאכול מעבור הארץ שבת המן. הז' הוא בעיון והוא שהנביא ראוי שיכין עצמו לנבואה שיצטרך אליה והוא בשישי' מחשבתו שם ולזה זכר שכבר היה יהושע ביריחו כשהגיע לו הנבואה ההיא ר"ל שכבר שוטט' מחשבתו שם כי הוא לא היה עדין ביריחו. הח' והוא בעיון להודיע כי בהתערב ענין ההשגות הדמיונות יקרה במקצת דברים המגיעים במראה הנבואה שיהיו לפי הדמיונות אשר שוטטה מחשבתו בהם וזה מבוא גדול לעמוד על הרבה מהדברים בא הספור בהם בעניני הנבואות ולזה זכר בזה המקום כי יהושע היה מדמה תחלה בזה האיש שיהיה מאנשי המלחמה אשר לו או אשר כנגדו. הט' הוא להיישיר ישראל בשיאמינו בשם ית' וייראו ממנו כי זה כלו מגיע אותם אל הצלחתם הנפשיי' עם שבזה יתיישרו בזאת ההצלחה אשר השתדלות' כה עתה. הי' הוא במדות והוא שאין דאוי שיקפח שכר כל בריה אך ראוי שישולם גמול על כל מעשה טוב ולזה תמצא שצוה יהושע להחיות רחב וכל אשר אתה בבית ונתן הסבה בזה כי החבאתה את המלאכים אשר שלח יהושע ולא נתן הסבה בזה שבועת המרגלים לה כי לא נקשרו ישראל בזה מפני שבועת' לה כי לא היה להם רשות על זה מישראל ולא היו ראשי העם שיקשרו העם בשבועת' וכן סיפר בסו' הענין כי רחכ וכל אשר אתה בבית החי' יהושע ותשב בקרב ישראל כי החביא' המלאכים אשר שלח ואחר שכבר היתה הסכמתו להחיות רחב וכל אשר אתה בבית בעבור הטוב שגמלה למרגלים הנה הסכים יהושע שיעשה זה על ידי המרגלים כדי שיקיימו שבועתם לה. הי"א הוא במדות והוא שהוא ראוי לכל כלל מתאחד למנוע קצת האנשים לקצת מחטוא לשם יתברך כי כבר ינזקו הכלל בחטא היחיד הלא תראה כי עכן מעל בחרם ועל כל העדה היה קצף ולזאת הסבה צותה התורה הוכח תוכיח את עמיתך. הי"ב הוא במדות והוא שאין ראוי למושל שיעשה בכחו מה שאיפשר שתפול בו טענה שלא יעשה בצדק ואע"פ שצווה בזה מפי הגבורה אך ראוי שיתחכם להסיר הטענה ההיא באופן שלא תתחדש בזה מריבה וקטטה כי אולי יגיע מזה הפס' רב ובזה יקיים מה שבאתהו המצוה עליו מאת השם ולזה תמצא שכבר התחכם יהושע שיודה עכן חטאו לסלק מעליו הטענה והמחלוקת ואף על פי שכבר היה איפשר לו להשלים מצות השם יתבר' בזולת הודאת פיו כי לא היה יכולת לאח' מבני ישראל למרו' את פי הנביא כמו שאמרו אליו כל איש אשר ימרה את פיך וגו' ולזאת הסבה צוה יהושע גם כן למלאכיו שירוצו לאהל עכן כדי שימצאו מה שהוד' ואז יתפרסם זה לישראל ולזאת הסבה הציקום ופזרום לפני ה' כדי שיתפרסם לכלם שכבר היה מבואר במה שהביאו מלאכי יהושע אותם הדברים שהוד' עכן. הי"ג והוא במדות והוא שראוי לכל משתדל בעשיית פועל פה שלא יקצר מהמצאת הסבו' המביאות התכלית אשר יכוין ומלהשבית כל הסבות המונעות התכלית ההוא ולזאת הסבה תמצא שסודר ענין יהושע במלחמה עם יושבי העי בכל אלו התחבולות הנפלאות וזה שכבר היו ישראל הנראים למלך העי בעמק ולזה יבטחו יושבי העי לצאת עליהם למלחמה כי הם היו בחולשה בתכלית לפי המקום ההוא שהיו בו ר"ל מפני היותם בעמק עם שכבר חזק לבם עוד מפני היות זה בכמו המועד והמקום שהיו ישראל נגפים לפני יושבי העי בפעם הראשונה וחזק לבם גם כן לרדוף כלם אחריהם באופן שהניחו העיר פתוחה כי הם ראו אותם כלם נסים דרך המדבר והם לא ידעו שיהיה קצת החיל מאחריהם ובזה נשלם להם בקלות הכנס האורב בעיר והצית העיר באש והוא הקל מאד בענין החרמתם כי בראותם עשן העיר נבהלו מפני מות טפם ונשיהם ואבוד קניניהם וסגר זה להם דלתי ההשתדלות בענין מלחמת' שיתנהגו בה באופן ראוי ולזה מתו כלם בקלות ולזאת הסבה בעינה תלו מלך העי והקימו עליו גל אבנים גדול לירא הנשארים. הי"ד והוא בדעות הוא שהשם יתברך לא ישנה טבע המציאות ומנהגו לעשות מופת אם לא יביאו לזה הכרח מה ולזה תמצא כי מפני שהיה אפשר החרמת יושבי העי בקלות בכמו אלו התחבולות מצד מה שקרה במלחמה הראשונה שהיו ישראל נגפים לפניהם הנה לא הסכים השם יתברך שיעשה זה בדרך מופת:

מְצוּדַת צִיּוֹן נבלתו. אף גוף אדם המת נקרא נבלה:

ל אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל׃

רַשִׁ״י אז יבנה וגו'. פרשה זו כתובה מוקדם ומאוחר, שמיום שעברו את הירדן עשה כן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְכֵן בְּנָא יְהוֹשֻׁעַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְעֵיבָל:

רַלְבַּ״ג אז יבנה יהושע מזבח לה'. עד והארץ שקטה ממלחמה, זכר שכבר בנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל:

מַלְבִּי״ם השאלות (ל - לב) במצוה הזאת יש שלש שטות לחז"ל, וכולם קשים להסכימם עם פשט הכתובים, כי באשר צותה התורה (פ' תבא) שביום עברם את הירדן יקימו אבנים וישידו אותם בשיד ויבנו מהם מזבח ויכתבו עליהם את דברי התורה, ובספר יהושע נזכר בסימן ד' שהקים האבנים בגלגל, ופה נזכר שבנה המזבח בהר עיבל, לכן יש דעה אחת (משנה סתמית בסוטה לב א) כי בו ביום שעבר את הירדן באו להר עיבל ובנו מזבח, וכתבו התורה על האבנים וקפלו את הסיד, וחזרו בו ביום ולנו בגלגל. ועל זאת הרבה הרי"א שאלות. א] שא"כ היה מעשה נסים ללכת ולשוב ששים מיל ביום א' ולכתוב ביום ההוא כל דברי התורה ולבנות המזבח, ולמה לא הזכירו הכתובים נסים האלה? ב] מדוע לא נזכר ספור זה במקומו?. הדעת השנית הוא בירושלמי (שם פ"ז ה"ג) דעת ר"א ששני גבשושית היו אצל גלגל, שקראו לאחד בשם הר גריזים ולשני בשם הר עיבל, וגם ע"ז יפלא מדוע לא כתב מעשה זו במקומו בפרט במקום שנוכל לטעות שעשה שלא כתורה שצותה שבנין המזבח וכתיבת התורה יהיה תיכף ביום עברם?. הדעה הג', בסנהדרין (דף מד) אמר רב שילא א"ל ה' ליהושע קום לך, אתה גרמת לך, אני אמרתי והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות ואתם רחקתם ששים מיל, בתר דנפק אוקי רב אמורא עליה ודריש כאשר צוה ה' את משה כן עשה יהושע, לפ"ז לדעת רב שילא היה מעשה זו ימים אחרי העברת הירדן ומיושבים כל הקושיות רק שיקשה איך עבר יהושע על דברי משה, ויפלא איך שם רב העקוב למישור במה שדרש כאשר צוה וכו' כן עשה יהושע והלא לא כן עשה, והו"ל לבאר דבריו שהיה נס כדעה א' או גבשושית כדעה ב'? אז יבנה. כפי הפשט עשה מעשה זאת אחר מלחמת העי, וכפי סדר הכתובים. והנה בתורה אמר (דברים כז, ב - ח) והיה ביום אשר תעברו את הירדן כו' והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד, וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך וכו', והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד, ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים וכו', והעלית עליו עולות וכו', וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת. ויש להבין מדוע כפל הציווי מהקמת האבנים ושוד אותם בשיד ומכתיבת דברי התורה שני פעמים; ובתחלה אמר ביום אשר תעברו ואח"כ אמר והיה בעברכם; תחלת אמר והקמות לך, ולא באר שיקימום בהר עיבל, ואחר כך אמר שיהיו בהר עיבל; ומדוע אמר וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך, שמלת בעברך מיותר. וכפי זה מבואר שהם שני צוויים בשני (זמנינו) [זמנים] מחולפים, תחלה אמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות, הוא ציווי א' שנצטוו לעשות באותו יום שיעברו את הירדן ולא יאחרו, וכן עשה יהושע שהקים אבנים גדולות בגלגל באותו יום כנזכר (למעלה ד, ח ושם כ) והיו לאות ולזכרון אל הנס שנעשה להם בירדן. ואמר להם ושדת וכו' וכתבת וכו' בעברך, ר"ל ואח"כ בעברך (לא ביום עברך רק בעברך), ימים אחר שתעבור תעשה מצוה אחרת באבנים האלה שתשוד אותם בשיד ותכתוב עליהם את דברי התורה. ויען שזה בא דרך אגב, קצר, ואח"כ באר המצוה השנית איך יעשוה, וז"ש שמה שאמרתי וכתבת וכו' בעברך, כן תנהוג, והיה בעברכם את הירדן (ר"ל איזה ימים אח"ז, כי פה לא אמר ביום עברכם) אז תקימו את האבנים בהר עיבל, שתקחום מן המקום שהקמותם במלון ותקים אותם בהר עיבל ושם תקיים המצוה השנית ופרטיה לשוד אותם בשיד ולבנות מהם מזבח ולכתוב עליהם את דברי התורה ושיהיה (הכתובה) [הכתיבה] באר היטב. ולפ"ז לא הפיל יהושע דבר ממצות רבו, כי מ"ש תחלה ביום אשר תעברו אינו מוסב רק על הקמת האבנים, ומ"ש ושדת וכתבת, ר"ל שיהיו האבנים ראוים אל שתוכל לכתוב עליהם את התורה בעברך שהוא אח"כ, ופירושנו עולה עם דעת ר' שילא בסנהדרין (מד א) שספור זה היה אחר מלחמת עי, וכדעת רב (שם) שדרש שיהושע לא שינה מדברי משה, וכיון למה שכתבנו (ולא כדברי תוס' (ד"ה ואתם) שם):

לא כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא־הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּמָא דְפַקֵיד מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִכְתִיב בִּסְפַר אוֹרַיְיתָא דְמֹשֶׁה מַדְבַּח אַבְנִין שַׁלְמִין דְלָא אִתְּרַם עֲלֵיהוֹן בַּרְזְלָא וְאַסִיקוּ עֲלוֹהִי עֲלָוָן קֳדָם יְיָ וּנְכִיסוּ נִיכְסַת קוּדְשִׁין:

רַלְבַּ״ג כאשר צוה משה וגו', אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל. כמו שצותה התורה וזה ממה שיורה שמה שאמר בתורה ואם מזבח אבנים תעשה לי היא מצוה לא רשות עם שכבר באה המצוה בבניית המזבח בהר עיבל וזכר שכתב שם על אבני המזבח פתשגן תורת משה אשר כתבה לפני בני ישראל והנה כבר נתבאר בתורה שכבר שדו אותם בשיד כדי שיכתבו שם כתב מבואר ואחשוב שמה שכתב שם הוא זאת הברכה והקללה אשר קראו בזה המקום ככתו' בתור' משה וזהו מ"ש שכבר קרא שם את כל דברי התורה הברכה והקללה וזה לאות שמה שכתב שם לא היה בו זולת זה ואם אי אפשר אלא שנודה שכתב שם כל התורה הנה אין זה זר מאד כל שכן אם היה המזבח גדול וגבוה ובכלל הנה אם היה בגודל מזבח בית שני לפי מה שספרו ממנו רבותינו ז"ל היה מכיל זה בכתיבה בינונית, והנה זה הוא הנראה בעיני ר"ל שמה שנכתב שם כלל התורה ואי אפשר שנאמר שיהיה משנה תורת משה רמז לעשרת הדברות עד שנאמר שלא כתב שם כי אם עשרת הדברים וזה שהוא זכר שכבר כתבם משה לפני בני ישראל ומה שכתב שם משה לפני בני ישראל היה כלל התורה לא עשר הדברים לבד וקצת המפרשים אמרו שכבר כתב שם רמזים קצרים מתרי"ג מצות כמו הענין באזהרות אשר נהגנו לקראם בחג השבועות שיש בהם רמזים קצרים מתרי"ג מצות וזה רחוק בעיני שכבר נזכר בתורה וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב וזה מורה שמה שנכתב בתורה היה מבואר באופן שלם, והנה זכר שעשו שם כמו שצוה משה מענין הברכה והקללה לא נפל דבר ממה שנזכר מזה בפרשת כי תבא:

מַלְבִּי״ם כאשר צוה משה. ר"ל ששד אותם בשיד ושהיה המזבח מן האבנים שהקים במלון כמו שצוה משה, ור"ל שצוה בספר דברים שנתיחס למשה: ככתוב בספר תורת משה. מוסב למטה שהיו אבנים שלמות, שזה נזכר גם בספר תורת משה, ר"ל בסדר ואלה שמות סוף פ' יתרו (כ, כב):

לב וַיִּכְתָּב־שָׁם עַל־הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ויכתב שם על האבנים. הן הנה האבנים האמורים למעלה, לאחר מעשה זה קפלו הסיד מעליהם והביאום הגלגל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְתַב תַּמָן עַל אַבְנַיָא יַת פַּתְשֶׁגֶן אוֹרַיְתָא דְמֹשֶׁה דִכְתַב קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד משנה תורת משה. ספר ׳אלה הדברים׳ קרוי ׳משנה תורה׳, כי בו נאמר שנית מה שנאמר בארבעת הספרים שלפניה:

מְצוּדַת צִיּוֹן משנה. מלשון שנים:

לג וְכָל־יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל־מוּל הַר־גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל־מוּל הַר־עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת־הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה׃

רַשִׁ״י לברך את העם ישראל בראשונה. להקדים ברכות לקללות, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכָל יִשְׂרָאֵל וְסַבוֹהִי וְסַרְכוֹהִי וְדַיָנוֹהִי קַיְמִין מִכָּא וּמִכָּא לַאֲרוֹנָא קֳדָם כַּהֲנַיָא לֵוָאֵי נָטְלֵי אֲרוֹנָא דִקְיָמָא דַייָ כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא פַּלְגֵיהוֹן לָקֳבֵל טוּרָא דִגְרִיזִין וּפַלְגֵיהוֹן לָקֳבֵל טוּרָא דְעֵיבָל כְּמָא דְפַקֵיד מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ לְבָרָכָא יַת עַמָא יִשְׂרָאֵל בְּקַדְמֵיתָא:

מְצוּדַת דָּוִד נגד הכהנים הלוים. הכהנים בני לוי אשר עמדו עם הארון באמצע ואמרו הברכה והקללה: חציו. ששה שבטים: לברך וכו׳ בראשונה. (משנה סוטה ז ה) בתחילה פתחו ואמרו: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל וכו׳, ואחר זה אמרו: ארור האיש וכו׳, וכן כל הארורים:

מְצוּדַת צִיּוֹן כאזרח. זה ישראל גמור מלידה: מול. נגד:

מַלְבִּי״ם לברך את העם. כפי דעת הראב"ע בפי' התורה, היו ששה שבטים שבהר גריזים אומרים הברכות וששה שבהר עיבל אומרים הקללות, והלוים שעמדו למטה אמרו רק הארורים הכתובים שמה, וכן אמר (דברים כז, יב - יד) אלה יעמדו לברך וכו' ואלה יעמדו על הקללה וכו' וענו הלווים, לכן אמר שישראל עמדו נגד הכהנים הלוים (שהלוים פתחו בארור, ולא הוצרך להודיע זה פה, כי נודע כי כתורה עשו). ושעור הכתוב ישראל לברך את העם בראשונה, ישראל הם הקדימו הברכה בראשונה, שלא כלוים שפתחו בקללה, ומלת ישראל קאי על המברך, ושעורו לברך את העם היו ישראל בראשונה (דלפי' המפרשים זרה פה ה"א הידיעה של העם, וגם מוזר לאמר עם ישראל). ומ"ש והחציו עם הכינוי, שהיה החצי הידועים בתורה שהיו מיוחדים לאמר הקללות, כי חציו סתם יפול על מחצית סתם, מה שיהיה:

לד וְאַחֲרֵי־כֵן קָרָא אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל־הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבָתַר כֵּן קְרָא יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא בִּרְכָן וּלְוָטִין כְּכָל דִכְתִיב בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא:

מְצוּדַת דָּוִד קרא. יהושע היה הקורא, כמו שכתוב במקרא שלאחריו: את כל דבר התורה. וחוזר ומפרש שקרא הברכה והקללה ככל הכתוב בתורה והם פרשת (דברים כ״ח:א׳) והיה אם שמוע תשמעו וכו׳ והיה אם לא תשמעו וכו׳ האמורות בסדר כי תבא, והדומים להם:

מַלְבִּי״ם ואחרי כן קרא. הברכות והארורים שבפרשה (שם כו) והיה אם שמוע תשמע וכו' והיה אם לא תשמע, זה קרא יהושע בעצמו:

לה לֹא־הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא־קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא הֲוָה פִּתְגָמָא מִכָּל דִי פַקֵיד מֹשֶׁה דְלָא קְרָא יְהוֹשֻׁעַ קֳדָם כָּל קְהָלָא דְיִשְׂרָאֵל וּנְשַׁיָא וְטַפְלָא וְגִיוֹרַיָא דְאָזְלִין בֵּינֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד לא היה דבר. מן הברכה והקללה: אשר צוה. רצה לומר, האמור בתורה:

מַלְבִּי״ם לא היה דבר. כל המצות עשה ול"ת:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.