Joshua 7 — יְהוֹשֻׁעַ ז

גודל הטקסט

Yehoshua 7 Summary

The sin of Achan, who takes from the cherem of Yericho (Jericho), and the defeat at Ai.

Achan son of Karmi, of the tribe of Yehudah, takes from the forbidden cherem (spoils of war that one may not personally benefit from), and Hashem's anger burns against Bnei Yisrael. Yehoshua (Joshua) sends men to spy out Ai, near Beit El. They advise him that two or three thousand men are enough, for its people are few. About three thousand go up, but they flee before the men of Ai, who kill about thirty-six of them and chase them down the slope. The hearts of the people melt and become like water.

Yehoshua and the elders of Yisrael tear their clothes, put efer (dust) on their heads and fall on their faces before the Aron (Ark) of Hashem until evening. Yehoshua cries out: why did Hashem bring this people across the Yarden (the Jordan River) only to hand them to the Emori (Amorites)? If only they had stayed east of the Yarden. Now that Bnei Yisrael have turned their backs before their enemies, the Kenaani (Canaanites) and all who live in the land will surround them and wipe out their name.

Hashem tells Yehoshua to get up. Bnei Yisrael have sinned. They have broken His covenant, taken from the cherem, stolen, denied it, and hidden it among their belongings. That is why they cannot stand before their enemies, and Hashem will no longer be with them unless they destroy the cherem from among them. The people are to sanctify themselves and come forward the next day by tribe, family, household and man, as Hashem singles them out. The one caught with the cherem is to be burned in fire with all that is his, because he broke the covenant of Hashem and did a shameful thing (nevalah) in Yisrael.

In the morning the tribe of Yehudah is singled out, then the family of Zerach, then Zavdi, and finally Achan. Yehoshua tells him, "My son, please give honor to Hashem, the G-d of Yisrael, and confess to Him" (the Mishnah learns from Achan that one about to be executed is told to confess, for one who confesses has a share in the World to Come). Achan admits that he sinned. Among the spoil he saw a fine cloak from Shinar (Babylonia), two hundred shekels of silver and a bar of gold weighing fifty shekels. He desired them, took them and buried them in his tent. Messengers run to the tent, find everything, and lay it out before Hashem. Yehoshua and all of Bnei Yisrael take Achan with the silver, the cloak and the gold, his sons and daughters, his animals, his tent and all he has, up to Emek Achor (the Valley of Trouble). Yehoshua says, "Why have you brought trouble (achartanu) on us? Hashem will bring trouble on you this day." All of Bnei Yisrael stone Achan, burn what is his in fire, and raise a great heap of stones over him that stands to this day. One man's hidden sin brings defeat on the whole nation, and only when it is removed does Hashem's favor return.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן־כַּרְמִי בֶן־זַבְדִּי בֶן־זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן־הַחֵרֶם וַיִּחַר־אַף יְהוָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשַׁקָרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁקַר בְּחֶרְמָא וּנְסִיב עָכָן בַּר כַּרְמִי בַר זַבְדִי בַר זֶרַח לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה מִן חֶרְמָא וּתְקֵיף רוּגְזָא דַייָ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג וספר שכבר מעלו בני ישראל מעל בחרם וביאר שזה המעל היה שכבר לקח עכן מן החרם מזה החטא חרון אף על בני ישראל עם שמתו מהם שלשים וששה איש לפני יושבי העיר וכבר יספק מספק ויאמר איך יתכן בזה בחק המשפט האלהי לענוש על חטא עכן בני ישרא' וכבר צותה התורה שלא ימותו האנשים כי אם איש על חטאו ימות וזה הספק בעינו יפול במה שזכרה התורה פוקד עון אבות על בנים ועוד שכבר זכדו ירמיה ויחזקאל שכבר יגיע עת שלא יאמר עוד אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה וזה סותר למה שזכרה התורה מזה בחק השם יתברך ולא יתכן שנאמר שעד העת ההיא יהיה נוהג השם יתברך לענוש הבנים על חטא אבותם ואחר כך ישנה מנהגו כי זה מבואר בביטול ובהיות הענין כן יהיה העיון בזה מי יתן ואדע ונאמר שכבר יותר זה הספק בשנאמר שהשם בלתי פוקד עון אבות על בנים בעצם כי זה יהיה עול אבל אפשר מזולת עול שימשך במקרה עונש מה לבנים בחט' האבות כי כמו זה לא יהיה בו עול כלל והמשל אם חטא אדם למלכות וענשהו בדין לאבוד ממונו הנה יגיע מזה עונש לבניו שיהיו עניים ולא יירשו דבר מנכסי אביהם שיהיו עתידין לירשם ובכמו זה אמר הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו וזה שלולי חטא היינו שרויים על אדמתינו אחרי הנקותינו מחטא ימשך ממנו שנגלה מעל אדמתינו אלו היינו שם ובזה האופן יקרא שהשם יתברך פוקד עון אבות על בנים לא בעצמות וכבר יקרא באופן אח' שישיב עונש מה לבנים על חטא אבותם וזה אמנם יהיה כשחטאו האבות והיו הבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיה' וזה שאם היו הם המתחילים בזאת התכונה הפחותה היה מספיק במוסרם עונש יותר קטן ממה שיצטרך במוסרם כשהיו אבותיהם בזאת התכונה הפחותה כי אז שבה אליהן קנין חזק ולא יוסרו אלא בשישיגם עונש גדול על זה ולזה יקרא ענשם יותר גדול מפני חטא האבות ולזאת הסב' תמצא גם כן שיעדה התורה כאשר יעברו ישראל על המצות ייסרם השם יתברך שבע על חטאתיהם וצותה עם זה לשופטים שלא יכו הרשע כי אם כדי רשעתו במספר אלא בענין בן סורר ומורה שישפטו אותו למיתה בעבור כי שער' באחריתו יהיה נבל ויהיה סבת זה כי הש"י לא יביא אלו הייסורין על צד העונש שאם היה הענין כן היה זה העונש עול בחק הש"י ר"ל שיעניש החוטא יותר מן הראוי לפי מריו אבל יביא אותם על צד התוכחה והשגחה ואין זה עול אבל הוא חנינה והטבה המשל שאם רצה אדם לפרש בים עם שיירה מה והיה סוף השיירה ההיא לטבוע בים הנה אם יביא עליו הש"י ייסורים ימנעוהו מלכת בשיירה ההיא לא יהיה זה עונש אבל הטבה וחנינה וכן אם נסתבך אדם בעבירות סבוך מה והיה מפני זה מוכן להמשך אחריהן אם ישלח לו הש"י ייסורין יוסר בהם בהמשך אחר הרע שנשקע בו הנה הוא מבואר כי יהיה לו הטבה וחנינה ובכאן הותר זה הספק שיקרה במה שאמרה התורה שבע על חטאתיכם ומה שאמר השם יתברך פוקד עון אבות על בנים, ואמנם מה שנשאר מן הספק הוא מה שנזכר מענין עכן שחטא ונענשו על חטאו רבים זולתו והוא שחטא לא השיגהו עונש מהשם יתברך בענין ההוא וכבר באו בתורה ספורים דומים לזה ונאמר בהיתר זה הספק שהחיל והקבוץ המתאחד יתכן שיקרה בו זה בזולת עול וזה שכאשר היה החיל בכללו באופן שיהיה מושגח מהשם יתברך השגחה שלימה לא יתכן שתאונה אליו רעה וכאשר חטא אחד מבני החיל תשוב כחיל באופן שתסור ההשגחה האלהית ממנו מצד שהוא כלו מתאחד ולזה יהיה משולח ונעזב למקרים ולזאת הסבה קרה שמתו אלו השלשים וששה איש עם היותם בלתי חוטאים בזה ולא מת עכן כי לא יקרה רע מצד העדר ההשגחה האלהית תכף למי הוא ראוי שיבואהו רע ולפי שעכן לא שם עצמו במקום הסכנה לא מת מפני העדר ההשגחה ממנו ואותם האנשים ששמו עצמם במקום סכנה מתו מהם הראויים מות לפי מערכתם אולם שינזק קבוץ המתאחד בחטא האיש האחד הוא מבואר וזה כי הקבוץ ההוא הוא כמו איש אחד והאיש ממנו הוא כמו אבר מאיברי איש ההוא וכמו שכשיחלה אבר מה מאברי האדם יזוק בו האדם ההוא בכללו כן כשיחטא איש אחד מהקבוץ ההוא ינזק בו כלל הקבוץ ובכאן הותרו כל הספקות ולזה תמצא שכאשר צוה השם יתב' ליהושע שיביא העונש הראוי על חטא לא הסכים שיענש על יד יהושע זולת החוטא וכבר יחזק מה שאמרנו שלא השיגם על זה מהעונש כי אם סור ההשגחה האלהית מה שאמר ולא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם ויחס החטא לכל ישראל באמרו חטא ישראל מפני שזה הקבוץ היה מתאחד והנה צוה השם יתברך שיחקרו מי היה החוטא בגורל ויחס משפט הגורל לשם יתברך כאמרו בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וידמה שהית' הטלת זה הגורל לפני ה' כמו הענין בהטלת הגורל על חלוקת הארץ כמו שנזכר בזה הספר, והנה הסכמנו שיהיה זה הענין על פי הגורל לפי שהוא דעת רז"ל ויראה שהוא האמת בעצמו שאם היה זה על פי נביא או שהיו נשאלים באורים ותומים לא היו צריכין לזה אבל יתבאר להם האיש בעצמו שעשה זה, והנה יפול ספק מה בענין הגורל איך יתכן שנאמר בו כי מה' כל משפטו והנה ענין משפטו הוא בקרי אלא שהיתר זה הספק לא יקשה עם מה שהשרשנו וביארנו בספר מ"י כי בענינים אשר בקרי סדור והגבלה ואולם בזה המקום לא יהיה זה הספק רושם כי כבר היתה הטלתו ע"י נביא לפני ה' כמו שזכרנו ועם כל זה הנה ראוי שנשתד' בהיתרו מצד שאר הגורלות:

מְצוּדַת דָּוִד וימעלו וכו׳. על שלא שמרו זה את זה מעלה עליהם הכתוב כאלו כולם מעלו:

מְצוּדַת צִיּוֹן וימעלו. ענין חטא ופשע:

מַלְבִּי״ם וימעלו. מודיע, א] כי כל ישראל קשורים כגוף אחד, עד שכל איש ואיש מהם יחוסו אל הכלל כיחוס אבר אחד מן הגויה אל הגויה, וכמו שע"י חולי או הפסד אבר אחד יתהוה חולי או מום בגוף כולו, כן במה שלקח עכן מן החרם נחשב כאילו מעל העם כולו, וז"ש וימעלו בני ישראל ויקח עכן. ב] שיש הבדל בין העונש הבא בפועל ובין העונש הבא ע"י סילוק השגחה, שעת יעניש ה' בפועל לא יעניש את הבלתי חוטא בעבור החוטא, כמו שהיה אח"כ שנסקל עכן לבדו, לא כן העונש המסובב במקרה ע"י שיסלק ה' את השגחתו, זה יחול על הכלל כולו, שבהיות ביניהם חוטאים יסתיר ה' פניו מהם כולם, כמ"ש (לקמן כב, כ) הלא עכן מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף, וכולם עלולים למקרה ופגע עד שלפעמים יוכה הבלתי חוטא כשהיה במקום סכנה והחוטא שלא נמצא שם לא נפגע, כמ"ש (שם) והוא איש אחד לא גוע בעוונו. וז"ש ויחר אף ה' בבני ישראל, ר"ל שסלק השגחתו מהם, וכן פי' מהרי"א:

ב וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם־בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית־אֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת־הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת־הָעָי׃

רַשִׁ״י עם בית און. אצל בית און: מקדם לבית אל. ממזרח לבית אל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ גֻבְרִין מִירִיחוֹ לְעַי דְעִם בֵּית אָוֶן מִמַדְנַח לְבֵית אֵל וַאֲמַר לְהוֹן לְמֵימַר סַקוּ וְאַלִילוּ יַת אַרְעָא וּסְלִיקוּ גַבְרַיָא וְאַלִילוּ יַת עָי:

מְצוּדַת צִיּוֹן עם בית און. סמוך לבית און, כמו (בראשית כה יא) עם באר לחי ראי:

מַלְבִּי״ם השאלות (ב - ג) למה האריך להודיע מקומות הסמוכים לעי? מ"ש ויאמר אליהם עלו ורגלו מיותר, כי הלא ידענו זה ששולחים את המרגלים לרגל - הוא אמר לרגל את הארץ, והם רגלו רק העי. מלת האנשים מיותר. למה כפל אל יעל כל העם ואל תיגע שמה כל העם?: וישלח. ספר איך שלטה בם יד המקרה תיכף (ותשליכם) [ותכשילם] עצתם, כי יהושע שלח מרגלים מיריחו העי אשר עם בית און, ספר סימני העיר להוכיח כי באמת היה ראוי שילכו שמה כל ישראל, כי הגם שהיתה עיר קטנה הלא היתה סמוכה לבית און ולבית אל, ונקל הדבר שיצאו אנשי בית אל ובית און לעזרתם כמו שהיה באמת בפעם הב' שכתוב (לקמן ח, יז) ולא נשאר איש בעי ובית אל אשר לא יצאו אחרי בני ישראל, ויהושע הלא אמר להם עלו ורגלו את הארץ, כי לא שלחם לרגל עי לבדה רק את הארץ שהיא המדינה כולה, עי ומקומות אשר סביבה, ואם היו מרגלים כפי פקודתו היו רואים כי ערים רבים שכנים לשם, ולא היו אומרים אל יעל שם כל העם. אבל הם שינו פקודתו ויעלו האנשים, ר"ל מדעת עצמם, וירגלו את העי, לבד לא את הארץ כולה, ולכן: (ג) וישובו, ויאמרו אל יעל כל העם. וכפלו דבריהם, א] דרך תשובה על שליחותם לאמר שא"צ שיעלו כל העם, ב] דרך עצה, אחר שא"צ א"כ אין ראוי ליגע העם בחנם:

ג וַיָּשֻׁבוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל־יַעַל כָּל־הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת־הָעָי אַל־תְּיַגַּע־שָׁמָּה אֶת־כָּל־הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתָבוּ לְוַת יְהוֹשֻׁעַ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לָא יִסַק כָּל עַמָא כִּתְרֵין אַלְפִין גַבְרָא אוֹ כִּתְלָתָא אַלְפִין גַבְרָא יִסְקוּן וְיִמְחוּן יַת עָי לָא תַרְגִישׁ לְתַמָן יַת כָּל עַמָא אֲרֵי זְעִירִין אִינוּן:

מְצוּדַת דָּוִד אל יעל. רצה לומר, אין צורך בכולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן תיגע. מלשון יגיעה:

ד וַיַּעֲלוּ מִן־הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ מִן עַמָא לְתַמָן כִּתְלָתָא אַלְפִין גַבְרָא וְאַפִּיכוּ קֳדָם אֱנָשֵׁי עָי:

מְצוּדַת צִיּוֹן לפני. מלפני:

מַלְבִּי״ם ויעלו, וינסו. לא ערכו מלחמה, רק תיכף התחילו לנוס, הגם שבפעם הזאת לא עזרו אנשי בית בית אל, נסו מפני אנשי העי לבד:

ה וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד־הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב־הָעָם וַיְהִי לְמָיִם׃

רַשִׁ״י עד השברים. עד דתברונון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְטַלוּ מִנְהוֹן אֱנָשֵׁי עַי כִּתְלָתִין וְשִׁתָּא גַבְרָא וּרְדָפוּנוּן קֳדָם תַּרְעָא עַד דְתַבְּרוּנוּן וּמְחוּנוּן בְּמַחֲתָנָא וְאִתְמְסֵי לִבָּא דְעַמָא וַהֲוָה לְמַיָא:

מְצוּדַת צִיּוֹן השברים. שם המקום נקרא על שם המאורע, על כי נשברו שם: במורד. במקום הירידה מההר:

מַלְבִּי״ם כשלשים. הכ"ף כ"ף האמיתית, וחז"ל דרשו (ב"ב קכא ב) זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין, ר"ל שהכו ל"ו איש וא' היה ביניהם ששקול כשלשים וששה איש הנופלים: וירדפום. וגם ערבו לבם לרדפם עד השברים, וגם נמס לב העם:

ו וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה עַד־הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל־רֹאשָׁם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְזַע יְהוֹשֻׁעַ לְבוּשׁוֹהִי וּנְפַל עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא קֳדָם אֲרוֹנָא דַייָ עַד רַמְשָׁא הוּא וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל וְאַסִיקוּ עַפְרָא עַל רֵישֵׁיהוֹן:

מַלְבִּי״ם השאלות (ז - ט) תפלה זאת בלתי מסודרת, ומה זה שאמר ולו הואלנו? מהו בי אדוני מה אומר אחרי? שנלחצו המפ' בבאורו? ויקרע. על אלה שנהרגו: ויפל על פניו. להתפלל: ויעלו עפר. לאמר הרי אנו חשובים כעפר: אהה ה' אלהים. אחר שראה כי לא יצא אלהים בצבאותם, ועזבם שילחמו כפי הטבע והמקרה, טען ע"ז משתי פנים, א] על העבר, כי העם אשר ילך לרשת משכנות לא לו, יהיה בשני פנים, אם בשיודעים בבירור כי ינצחו כי חזקים הם ואז ילכו לכבוש (הגם כי יש להם ארץ מושב), להגדיל מלכותם ולהרחיב גבול ארצם. או בשאין להם ארץ לשבת בה שאז יסתכנו להלחם לנצוח או להנצח. עפ"ז שאל למה העברת העביר את העם הזה כו' לתת אותנו ביד האמורי, אחר שחשבת לתת אותנו ביד האמורי, ר"ל לעזבנו אל המקרה כפי שתעלה המערכה, שיש צד ג"כ שינצח האמורי ונהיה בידו להאבידנו, למה העברת אותנו לפה להסתכן במלחמה, וכי לא היה לנו ארץ נושבת, הלא לו הואלנו, ר"ל הלא היינו מרוצים לשבת בעבר הירדן ולא היה לנו דבר מכריח להשליך נפשנו להלחם אחר ששם היה לנו מקום מושב:

ז וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶת־הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן׃

רַשִׁ״י ולו הואלנו. הלואי נמלכנו לשבת בעבר הירדן מזרחה, בארץ סיחון ועוג שנכבשה כבר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ אֱלֹהִים לְמָא אַעֲבַרְתָּא אַעֲבָרָא יַת עַמָא הָדֵין יַת יַרְדְנָא לְמִמְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאָה לְאוֹבָדוּתָנָא וּלְוַי פוֹן דִשְׁרֵינָא וִיתֵיבְנָא בְּעִבְרָא דְיַרְדֵנָא:

מְצוּדַת דָּוִד ולו הואלנו. הלואי והיינו רוצים מאז לשבת בעבר הירדן המזרחי ולא לעבור את הירדן, ולא היתה באה עלינו הצרה הזאת:

מְצוּדַת צִיּוֹן אהה. ענין לשון צעקה ויללה, כמו (מלכים ב ו ה) אהה אדוני: ולו. הלואי, וכן (במדבר יד ב) לו מתנו: הואלנו. ענין רצון, כמו (שופטים יט ו) הואל נא ולין:

ח בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּבָעוּ אֲדֹנָי מָה אֵימַר בָּתַר דְאַחֲזָרוּ יִשְׂרָאֵל קְדַלְהוֹן לְמֶהְפַךְ קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד מה אומר. אחר שהרגיש בעצמו שהרבה אמרים מול מעשה ה׳, חזר ואמר: מה אומר אם לא כדבר הזה, הואיל וישראל הפך עורף בנוסם, ואצעק מכאב לב:

מְצוּדַת צִיּוֹן בי. ענין לשון בקשה, כמו (בראשית מד יח) בי אדוני:

מַלְבִּי״ם בי אדוני. עתה טוען, ב] על העתיד, שגם אם חשבת כי נוכל לנצח בדרך הטבע כי חזקים אנחנו מגויי הארץ (ומה שנפלנו בעי היה מפני שלא יצאו רק ג' אלפים איש, וכזה וכזה תאכל החרב ומה בכך שנפלו ל"ו איש, כן דרך המלחמה), זה היה נכון עד עתה שנפל פחדנו על תושבי הארץ ולא קם עוד רוח באיש לערוך נגדנו מלחמה, היינו נוצחים בקל גם במלחמה טבעית. לא כן עתה, מה אומר עתה אחרי אשר הפך ישראל עורף, שעתה סר פחדם ויתחזק לבם להתקשר נגדנו, וא"כ מעתה הלא:

ט וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת־שְׁמֵנוּ מִן־הָאָרֶץ וּמַה־תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל׃

רַשִׁ״י ומה תעשה לשמך. המשותף בשמנו, זהו מדרשו ופשוטו, ומה תעשה לשם גבורתך שיצא כבר, ועתה יאמרו תשש כחו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִשְׁמְעוּן כְּנַעֲנָאֵי וְכָל יַתְבֵי אַרְעָא וְיִסְתַּחֲרוּן עֲלָנָא וִישֵׁצוּן יַת שְׁמָנָא מִן אַרְעָא וּמָה תַּעֲבֵּד בְּדִיל שְׁמָךְ רַבָּא:

מְצוּדַת דָּוִד וישמעו. אשר האויב ירדפם: ומה תעשה לשמך. לבל יחולל, באמרם מבלי יכולת ה׳ נאבדו:

מַלְבִּי״ם ישמעו הכנעני כו' ונסבו עלינו. כולם באגודה אחת: והכריתו את שמנו. שיצא לנו עד עתה בגבורה, ובמה שיכרת שמנו הלא יתחלל שמך הגדול, (שע"כ) [שע"י] שיצא לנו שם נודע שמך למשגב:

י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל־פָּנֶיךָ׃

רַשִׁ״י קום לך. קם לך כתיב, עמד לך מה שהתפללת לפני והזכרת דבר אחר: עמדת לך במחנה ולא יצאת עמהם, ואני אמרתי (במדבר כז יז): אשר יוציאם ואשר יביאם, כי אתה תביא את בני ישראל, ואנכי אהיה עמך, (שם ג כח): כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם, אם תלך אתה לפניהם יצליחו, ואם לאו לא יצליחו. דבר אחר: קום לך, בשבילך זאת להם, לא אמרתי לך להקדיש שלל העיר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ קוּם לָךְ לָמָה דְנָן אַתְּ רָמֵי עַל אַפָּךְ:

מְצוּדַת דָּוִד למה זה וכו׳. רצה לומר, אין צורך בתפלה כי אם לבער עובר החרם:

מַלְבִּי״ם קום לך. למה תטעון, אחר שיש סבה שגרמה סילוק ההשגחה צריך שתסיר הסבה הזאת, והוא מי:

יא חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן־הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן חֲטָא יִשְׂרָאֵל וְאַף עֲבָרוּ עַל קְיָמִי דְפַקְדֵית יַתְהוֹן וְאַף נְסִיבוּ מִן חֶרְמָא וְאַף גְנָבוּ וְאַף כַּדִיבוּ וְאַף שַׁוִיאוּ בְּמָנֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד חטא ישראל. אף שאיש אחד חטא, מכל מקום, על שלא שמרו זה את זה, מעלה עליהם הכתוב כאלו כולם חטאו: וגם עברו את בריתי. בא להגדיל מעשה הנבלה ההיא, לומר: הלא אף אם יחטא איש לאיש לא ינקה, והמה אף כי לא חששו ועברו בריתי שעברו על החרם שהיא כשבועה: וגם לקחו. רצה לומר, אף העובר אחת משאר מצות ה׳ ענש יענש, והמה גם לקחו מחרמי גבוה, חלק ה׳: וגם גנבו. אלו לקחו לעין כל, היו על כל פנים משוים כבוד המקום לכבוד בשר ודם, אבל המה גנבו להשמר מבני אדם, ומה׳ לא יראו: וגם כחשו. הן לא יבוזו לגנב אם ישוב וניחם ומודה בה ומחזירה, אבל המה גם כחשו: וגם שמו בכליהם. רצה לומר, (משלי ו ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אבל המה גם שמו בכליהם להיות שמור לאוצר, לא להוציא לשבור רעבון נפש, ואם כן מעשה הנבלה ההיא כפולה ומוכפלת:

מְצוּדַת צִיּוֹן בריתי. ענינו בכל מקום דבר המתקיים, וגם שבועה היא דבר המתקיים, וחרם כשבועה: שמו. נתנו:

מַלְבִּי״ם חטא ישראל. פי' שהיה החטא כפול, א] מהות החטא, כי גם עברו את בריתי, שהוא חילול שבת, כי הוציאו והביאו מר"ה לרה"י, ויום כבוש יריחו היה בשבת, ועל השבת נכרת ברית כמ"ש (שמות לא, טז) לעשות את השבת לדורותם ברית עולם: וגם לקחו מן החרם. עברו על שבת ועל חרמי שמים. ב] ענין החטא, וגם גנבו, שלא לקחו בפרהסיא רק בגניבה והסתר, ובזה וגם כחשו, מכחישים בהשגחה ועשו עין שלמעלה כאילו אינה רואה. ג] בתכלית החטא, כי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אבל הוא לא נצרך לגניבה, כי גם שמו בכליהם, שהטמינו בארץ, כי אין לו צורך בה:

יב וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם־לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא יִכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵקַם קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן קְדַלְהוֹן יַחְזְרוּן לְמֵיפַּךְ קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן אֲרֵי הֲווֹ לְחֶרְמָא לָא אוֹסִיף לְמֶהֱוַי מֵימְרִי בְּסַעְדְכוֹן אִם לָא תְשֵׁיצוּן חֶרְמָא מִבֵּנֵיכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד כי היו לחרם. רצה לומר, היו מסייעים לעובר החרם במה שהעלימו עין, ולא שמרו זה את זה: החרם. העובר החרם:

מַלְבִּי״ם השאלות (יב - יג) למה כפל ולא יוכל לקום וכו' כי היו לחרם, לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם? ומדוע אמר יהושע לא תוכל לקום עד הסירכם החרם, ולא אמר ג"כ שלא יהיה ה' בקרבכם עד ישמידו החרם? ולא. ולכן לא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם. ובאר שזה יהיה משני צדדים, כי לא יקומו לא מצד הטבע כי ערף יפנו, יען כי היו לחרם, שסגולת החרם להטיל מארה בכחם ולהחלישם גם בטבע. וכן לא יקומו ע"י ההשגחה, כי לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם, גם התנה כי לשיקומו לפני אויביהם דהיינו שתחזור גבורתם הטבעיית די אם לא יהיה החרם בקרבם ר"ל שישרפו מה שנגנב מן החרם, וכמ"ש (פסוק שאח"ז) לא תוכל לקום לפני אויביך עד הסירכם החרם. אבל לשיהיה ה' עמכם צריך שישמידו החרם מקרבם, והוא להשמיד האיש שעבר על החרם, ולא די במה שלא יהיה החרם במציאות כי צריך להשמיד את העובר על החרם מעל פני האדמה:

יג קֻם קַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד־הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קוּם זַמֵן יַת עַמָא וְתֵימַר אִזְדַמְנוּ לִמְחַר אֲרֵי כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל חֶרְמָא בֵינָךְ יִשְׂרָאֵל לָא תִכּוּל לְמֵיקַם קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבָךְ עַד דְתַעֲדוּן חֶרְמָא מִבֵּינֵיכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד התקדשו. לחלוף לפני הארון, לדעת בשלמי הרעה הזאת:

מְצוּדַת צִיּוֹן קדש. הזמן, כמו (יואל ד ט) קדשו מלחמה:

מַלְבִּי״ם לא תוכל לקום, עד הסירכם החרם. לא הזכיר להם התנאי השני שלא יהיה ה' בקרבם עד שישמידו החרם, שהוא להשמיד המועל בחרם כנ"ל פסוק הקודם, כי לא (רצו) [רצה] שידעו שיתחייב העובר מיתה, כי אז לא ירצה החוטא להודות, לכן הודיע (לכם) [להם] רק תנאי הא' הנ"ל:

יד וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶנּוּ יְהוָה יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶנָּה יְהוָה תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְהוָה יִקְרַב לַגְּבָרִים׃

רַשִׁ״י לבתים. יש במשפחה אחת הרבה בתי אבות: לגברים. לראשי גולגולת, כל אנשי הבית יבאו לגורל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתִתְקַרְבוּן בְּצַפְרָא לְשִׁבְטֵיכוֹן וִיהֵי שִׁבְטָא דְיִתְאַחַד מִן קֳדָם יָיָ יִקְרַב לְזַרְעֲיָן וְזַרְעִיתָא דְיִתְאַחַד מִן קֳדָם יְיָ תִּקְרַב לְבָתִּין וּבֵיתָא דְיִתְאַחַד מִן קֳדָם יָיָ יִתְקַרַב לְגַבְרַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד ונקרבתם. מול הארון: לשבטיכם. כל שבט לבד: ילכדנו ה׳. להיות נלכד לפני הארון לבל יוכל לזוז ממקומו לפי שעה: יקרב למשפחות. אחר יזיזו ממקומם יקרבו שוב למשפחות: לבתים. כי המשפחה תחולק עוד לבתי אבות: לגברים. לאנשים יחידים:

טו וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ כִּי עָבַר אֶת־בְּרִית יְהוָה וְכִי־עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י (תוספת) ישרף באש. האהל והמטלטלין: אתו ואת כל אשר לו. כדין המפורש למטה (להלן פסוק כה) אותו והבהמה בסקילה, והזקף שהוא על 'באש' מוכיח, שהוא נפרד מ'אותו', שכן מצינו מקראות שהטעם מחלקן, כמו (דברים יא ל): אחרי דרך מבוא השמש, ש'אחרי' מופלג מ'דרך' על ידי הטעם, וכן פתרונו, הנלכד בחרם, ישרף באש הראוי לישרף, כמו שמפרש למטה: אותו ואת כל אשר לו. כדין האמור למטה, וזה מקרא קצר, ודומה לו (שמואל ב ה ח): כל מכה יבוסי ויגע בצנור, לא פירש מה יהיה לו, ובדברי הימים (א יא ו) פירש: יהיה לראש, אף כאן לא פירש מה יהיה באותו וכל אשר לו, ולמטה פירש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי דְיִתְאַחַד בְּחֶרְמָא יִתּוֹקַד בְּנוּרָא יָתֵיהּ וְכָל דִי לֵיהּ אֲרֵי עֲבַר עַל קְיָמָא דַייָ וַאֲרַי עֲבַד דְלָא כָשַׁר בְּיִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג והנה היתה מצות השם ית' שהנלכד בחרם ישרף באש כי הוא ברור אצל השם יתברך שלא יפול הגורל כי אם על החוטא ועם כל זה מצינו שהתחכם יהושע אל שיודה עכן זה קודם שפטו אותו בזה המשפט ואי אפשר שנאמר שכבר עשה זה יהושע כדי שיוכל לשפטו בדין ומפני שלא היו שם עדים רצה שתהיה שם הודאת פיו וזה לשתי סבות הא' שמה שהגיע ידיעתו בזה האופן מהשם ית' הוא ממה שלא אפשר שיפול בענינו ספק ולא מחלוקת והשנית כי אין להודאת פיו מבא בזה המשפט כלל כמו שהושרש בפ' משפטים ולזה ידמה שכבר היה זה הענין באופן שזכרוהו רבותינו ז"ל רוצה לומר שככר היה עכן ומשפחתו מוציאין לעז על הגורל כשהיו אומרים שאם יפילו הגורל על שני אנשים צדיקים הנה יפול בלי ספק על אחד מהם עם היותו בלתי חוטא בזה ולסלק זה התרעומ' והמחלוקת שהיה אפשר שיתחדש מזה התחכם יהושע להשתדל שיספר עכן זה וכאשר הודה זה הענין ספר שכבר שלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה ויורה מה שזכר שכבר שלחם שם במרוצה כי יהושע היה ירא שימהרו אנשי משפחתו להוציא משם זה לכסות קלון עכן:

מְצוּדַת דָּוִד הנלכד בחרם. הנלכד לפני הארון, בעבור שמעל בחרם:

מְצוּדַת צִיּוֹן נבלה. דבר מגונה כמו (ישעיהו לב ו) נבלה ידבר:

מַלְבִּי״ם ישרף באש. שמצד העברת החרם שהיה עומד לשרוף דינו בשריפה: כי עבר. ר"ל שחטא נגד המקום שעבר בריתו, ונגד ישראל שעשה נבלה בישראל כי נענשו ע"י. ופירש שמצד העברת החרם ראוים לשרפה, ובכ"ז הוא נסקל מצד שחלל שבת וחייב סקילה, כדין מי שחייב שתי מיתות שנדון בחמורה, ועי"כ סקלו גם שורו וחמורו בל יוקל מיתתם מבעליהן:

טז וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת־יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה׃

רַשִׁ״י ויקרב את ישראל. לפני החשן, מקום שהשבטים כתובים, ומסר לו הקדוש ברוך הוא סימן שהשבט שחטא, אבנו כהה, וכהתה אבנו של יהודה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַקְדֵם יְהוֹשֻׁעַ בְּצַפְרָא וְקָרֵיב יַת יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטוֹהִי וְאִתְאַחַד שִׁבְטָא דְבֵית יְהוּדָה:

יז וַיַּקְרֵב אֶת־מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי וַיַּקְרֵב אֶת־מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי׃

רַשִׁ״י ויקרב את משפחת יהודה. לגורל אחד קרב ראשי המשפחות, אדם אחד מכל המשפחה והטילו גורל על מי יפול, ואחר כך על כל בתי אבות של אותה משפחה, ובא אדם אחד מכל בית אב לגורל, ואחר כן באו כל אנשי אותה הבית:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָרֵיב יַת זַרְעֲיַת יְהוּדָה וְאַחַד יַת זַרְעֲיַת זָרַח וְקָרֵיב יַת זַרְעֲיַת זָרַח לְגַבְרַיָא וְאִתְאַחַד זַבְדִי:

מְצוּדַת דָּוִד משפחת יהודה. גם השבט נקרא משפחה: לגברים. איש איש ראש לבית אב: וילכד זבדי. הוא היה הראש לבית האב:

מַלְבִּי״ם השאלות (יז) הול"ל ויקרב את שבט יהודה למשפחותיו כמ"ש בכולם? מדוע אמר וילכוד את משפחת הזרחי ובכולם אמר וילכד בנפעל? ויקרב את משפחת יהודה. לא אמר פה ויקרב את שבט יהודה למשפחות כמ"ש בכולם, וכן בכולם אמר וילכד בנפעל ופה אמר וילכוד. כי אלה כולם לכדם הארון, ר"ל שהקריב ראובן שמעון ולוי, ויהודה נלכד מן הארון, ואז לא הקריב יתר השבטים שאחריו, לז"א ויקרב את ישראל לשבטיו ר"ל שבט אחר שבט, כי לא גמר להקריב כולם. לא כן במשפחות שמשפחת הזרחי היתה באחרונה, והקריב כל משפחות יהודה ולא קלטם הארון, ומשפחת הזרחי שנשארה באחרונה לא הצריך להקריב לפני הארון כי עליו נפל הגורל וילכוד יהושע אותו:

יח וַיַּקְרֵב אֶת־בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן־כַּרְמִי בֶן־זַבְדִּי בֶּן־זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָרֵיב יַת בֵּיתֵיהּ לְגַבְרַיָא וְאִתְאַחַד עָכָן בַּר כַּרְמִי בַּר זַבְדִי בַּר זֶרַח לְשִׁבְטָא דִיהוּדָא:

מְצוּדַת דָּוִד לגברים. לאנשים יחידים:

יט וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־עָכָן בְּנִי שִׂים־נָא כָבוֹד לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן־לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד־נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי׃

רַשִׁ״י שים נא כבוד. התחיל להוציא לעז על הגורל, אמר לו: בגורל אתה בא עלי, אתה ואלעזר הכהן גדולי הדור אתם, הטל הגורל על שניכם, ויפול על האחד. אמר לו: שים נא כבוד, בבקשה ממך, אל תוציא לעז על הגורלות שבו עתידה הארץ ליחלק:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לְעָכָן בְּרִי שַׁוִי כְעַן יְקָרָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וְהַב קֳדָמוֹהִי הוֹדָאָה וְחַוֵי כְּעַן לִי מַה עֲבַדְתָּא לָא תְכַסֵי מִינִי:

מְצוּדַת דָּוִד כבוד לה׳. כי כאשר יראו שבדין נלכדת, יהיה כבוד לה׳: ותן לו תודה. חן הודאה שאמת הדבר שמעלת בחרם: מה עשית. רצה לומר, מה הם הדברים אשר לקחת מן החרם:

מְצוּדַת צִיּוֹן תודה. הודאה: תכחד. ענינו העלמה, כמו (איוב טו יח) ולא כחדו:

מַלְבִּי״ם שים נא כבוד לה'. בל תכחיש הגורל שהיה עפ"י ה', שזה חלול כבודו ית': ותן לו תודה. התודה על יתר עבירות. ומפרש נגד שים כבוד: הגד לי מה עשית. ונגד ותן לו תודה, אמר אל תכחד ממני יתר עבירות שעשית:

כ וַיַּעַן עָכָן אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי׃

רַשִׁ״י ויען עכן. ראה בני יהודה נאספים למלחמה, אמר מוטב שאמות אני לבדי ואל יהרגו כמה אלפים מישראל: וכזאת וכזאת עשיתי. גם בחרמים אחרים בימי משה, שנאמר (במדבר כא ב): והחרמתי את עריהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתֵיב עָכָן יַת יְהוֹשֻׁעַ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא אֲנָא חָבִית קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וּכְדֵין וּכְדֵין עֲבָדִית:

מְצוּדַת דָּוִד וכזאת עשיתי. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מב ב): שאמר עשיתי עוד, וכדומה לזה במלחמת הכנעני ובמלחמת מדין, כי גם במלחמת הכנעני נאמר (במדבר כא ב) והחרמתי את עריהם, ובמדין גם כן נתנו הזהב קדש לה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן אמנה. באמת:

מַלְבִּי״ם אמנה אנכי חטאתי. בחרם זה: וכזאת וכזאת עשיתי. בחרמות אחרים בימי משה. והנה בא להצדיק א"ע מכמה טעמים, א] שכבר היה רגיל בעבירה זו ונעשה לו כהיתר, ועז"א וכזאת וכזאת עשיתי:

כא ואראה [וָאֵרֶא] בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ׃

רַשִׁ״י וארא בשלל. התבוננתי במה שכתוב בתורה (דברים כ יד): ואכלת [ את שלל ] וגו': אדרת שנער. תרגומו: איצטלא (דמילתא) בבלי, שכל מלך שלא קנה לו פלטרין בארץ ישראל לא נתקררה דעתו במלכותו, שנאמר (ירמיהו ג יט): ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים, והיה למלך בבל פלטרין ביריחו, וכשהיה בא לכאן לובש אותם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַחֲזִית בְּבִזְתָא אִצְטְלִי בַּבְלִי חָד שַׁפִּיר וּמָאתָן סַלְעִין דִכְסַף וְלִישְׁנָא דְדַהֲבָא חָד חַמְשִׁין סַלְעִין מַתְקְלֵיהּ וְרִגַגְתִינוּן וּנְסֵבְתִּנוּן וְהָא אִנוּן טְמִירִין בְּאַרְעָא בְּגוֹ מַשְׁכְּנִי וְכַסְפָּא תְּחוֹתָא:

מְצוּדַת דָּוִד והנם. האדרת ולשון הזהב: תחתיה. תחת האדרת:

מְצוּדַת צִיּוֹן אדרת. טלית חשובה, והוא מלשון אדיר: שנער. עשוי בשנער, והוא בבל: ולשון. רצה לומר, ארוכה ומשוכה כלשון:

מַלְבִּי״ם ב] וארא בשלל. יען חשבתי אחר שהוא שלל מותר לקחתו, וכן אמרו חז"ל (תנחומא מסעי, ה) ראיתי מ"ש בתורה (דברים כ, יד) ואכלת שלל אויביך. ג] שהיתה אדרת שנער, של מלך בבל, שהוא ממדינה אחרת, וחשב שלא החרים יהושע רק ממון יריחו לא של בן מדינה אחרת. ד] טובה, ויצרו השיאו לחמוד אותה. ה] ומאתים שקלים כסף ולשון זהב. וחשב כי המתכיות אינם בכלל, אחר שבלתי עומדים להשרף רק אוצר ה' יבוא, ועבר רק על לאו דמעילה. ו] והנה טמונים באהלי, ולא השתמש ולא נהנה מהם, ובזה לא מעל ג"כ כי בזהב שאינו נפגם אינו מועל עד שיהנה בש"פ (כמבואר ברמב"ם ה' מעילה פ"ו) ופה לא נהנה ולא פגם, וז"ש והכסף תחתיה, תחת האדרת מכוסה ולא נפגם. ובמאמר זה ראינו ג"כ איך הצטדק יהושע שהענישו בלא עדים, כי היו כל הסימנים, א] ממהות הדבר שנגנב, שהיו בו ג' מינים. ב] ממשקלם, משקל הזהב והכסף. ג] ממקומם, טמונים בהאהלי. ד] מהנחתם, והכסף תחתיה. ובא במילת בהאהלי, כינוי עם ה' הידיעה, שהיה לו אהל מיוחד חלוק מבני ביתו, והיו בו שני חדרים א' גדול ועקר, וציין בכינוי אהל שלו לא של ב"ב, ובהה"א ציין אהל הגדול שלו הידוע:

כב וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ׃

רַשִׁ״י וירצו האהלה. שלא יקדימו שבט יהודה ויטלוה משם להכחיש את הגורל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אִזְגַדוּן וּרְהַטוּ לְמַשְׁכְּנָא וְהָא טְמִירִין בְּמַשְׁכְּנֵיהּ וְכַסְפָּא תְּחוֹתָא:

מְצוּדַת דָּוִד וירוצו. לבל יקחום קרובי עכן לכסות על קלונם:

כג וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל־יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י ויצקם. ואתיכונון, ורבותינו אמרו (סנהדרין מד א): בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו רבונו של עולם על אלו יפלו רובן של סנהדרין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְסִיבוּנוּן מִגוֹ מַשְׁכְּנָא וְאַיְתִיאוּנוּן לְוַת יְהוֹשֻׁעַ וּלְוַת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַתִּיכוּנוּן קֳדָם יְיָ:

רַלְבַּ״ג ויצקום לפני ה'. פירשו בו ויעמידום מענין מצוקי ארץ ואפשר עוד שיהיה מענין יציקה והרצון בזה שלשון הזהב היה טמון תוך האדרת והכסף היה תחתיה והיו בו מאתים שקלי' וכשהביאו זה אל יהושע וישראל הנה פשט אותם שם כדי שיראה לעין שהיו שם אלה הדברי' שהודה עכן:

מְצוּדַת דָּוִד ויצקם. רצה לומר, פזרם לפני הארון למען יראו הכל שאמת הדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויציקם. מלשון יציקה ושפיכה:

כד וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עָכָן בֶּן־זֶרַח וְאֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הָאַדֶּרֶת וְאֶת־לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֹתָיו וְאֶת־שׁוֹרוֹ וְאֶת־חֲמֹרוֹ וְאֶת־צֹאנוֹ וְאֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר׃

רַשִׁ״י ואת בניו וגו' וכל ישראל. לראות ברדויו ויוסרו מלעשות כמוהו: ואת שורו ואת חמורו. לאבדם, כמה שנאמר (לעיל פסוק טו): והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו וכל אשר לו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְבַר יְהוֹשֻׁעַ יַת עָכָן בַּר זֶרַח וְיַת כַּסְפָּא וְיַת אִצְטְלָא וְיַת לִישָׁנָא דְדַהֲבָא וּדְבַר יַת בְּנוֹהִי וְיַת בְּנָתֵיהּ וְיַת תּוֹרֵיהּ וְיַת חֲמָרֵיהּ וְיַת עָנֵיהּ וְיַת מַשְׁכְּנֵיהּ וְיַת כָּל דִילֵיהּ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמֵיהּ וְאַסִיקוּ יַתְהוֹן לְמֵישַׁר עָכוֹר:

רַלְבַּ״ג ויקח את עכן. הנה יספק מספק למה נענשו בניו ובנותיו והם לא חטאו בזה וידמה אם בשנאמר שכבר היו קטנים והיו בזה במכסת קנינו שצוה השם שיאבדו או שנאמר שלא הובאו שם בניו ובנותיו להמיתם אבל לראות המשפט כדי שיוסרו שכמו זה הפועל המגונה לא יעשו וממה שיורה על זה שכבר אמר אחר זה:

מְצוּדַת דָּוִד עמו. הלכו עם יהושע: ויעלו. עם כי הלכו לעמק, אמר ׳ויעלו׳, כי טרם בואם להעמק, עלו דרך הר אל העמק הנקרא ׳עמק עכור׳ על שם המאורע:

כה וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים׃

רַשִׁ״י וירגמו אותו אבן. שחלל את השבת וישרפו אותם. האהל והמטלטלין: ויסקלו אותם. השור והבהמה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ מָה עַכַרְתָּנָא יַעְכְּרִינָךְ יְיָ בְּיוֹמָא הָדֵין וּרְגָמוּ יָתֵיהּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאַבְנַיָא וְאוֹקִידוּ יַתְהוֹן בְּנוּרָא בָּתַר דִרְגִימוּ יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא:

רַלְבַּ״ג וירגמו אותו בני ישראל אבן. ויקימו עליו גל אבנים גדול להורות שלא מת שם אדם זולתו ומ"ש וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים שב אל הבעלי חיים שהם שורו וחמורו וצאנו וספר ששרפום באש אחר שסקלו אותם באבנים ולא כלל יחד סקילת הבעלי חיים עם סקילת עכן שהוא מבואר שלא יוכללו יחד בזה הענין האדם והבעלי חיים:

מְצוּדַת דָּוִד מה עכרתנו. רצה לומר, מה מאוד עכרתנו, ולזה יעכרך ה׳: ויסקלו אותם. בניו ובנותיו ושורו וכו׳ (ויתכן לפי שבניו ובנותיו ידעו מזה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מד א) ולא גלו הדבר, לכן נסקלו גם הם, אולם רבותינו זכרונם לברכה לא אמרו כן): וישרפו אותם. האדרת והלשון והאהל וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן וירגמו. ענין השלכת אבנים:

כו וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַקִימוּ עֲלוֹהִי דְגוֹר אַבְנִין רַב עַד יוֹמָא הָדֵין וְתַב יְיָ מִתְקוֹף רוּגְזֵיהּ עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא מֵישַׁר עָכוֹר עַד יוֹמָא הָדֵין:

מְצוּדַת דָּוִד עליו. על קברו: עד היום הזה. רצה לומר, עד עולם עומד הוא בגדלו: על כן וכו׳ עד היום הזה. רצה לומר, עדיין שמו עליו:

מְצוּדַת צִיּוֹן גל. תל גבוה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.