א
וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד׃
רַשִׁ״י
מעבר הלז כל 'הלז' ו'לזה' שבמקרא, אינו לשון הזה, אלא לשון דבר שכנגדו, והוא מראהו באצבע, ובלע"ז אינו לשון ציש"ט בלע"ז, אלא ציי"ל בלע"ז: מעבר הלז. גי שני ההרים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה יוֹמָא וַאֲמַר יוֹנָתָן בַּר שָׁאוּל לְעוּלֵימָא נָטֵיל זְיָנֵיהּ אִיתָא וְנֶעְבַד לְאִסְטַרְטִיג פְלִשְׁתָּאֵי דְמֵעֶבְרָא דֵיכִי וְלַאֲבוּהִי לָא חַוֵי:
רַלְבַּ״ג
וזה הספור כלו בא להורות כי לא בחרב ובחנית יושיע ה' הלא תראה כי יהונתן לבדו עם נושא כליו היו כנגד החיל הרב הזה ונתן השם תשועה גדולה בידו:
מְצוּדַת דָּוִד
נושא כליו. כלי מלחמתו: ונעברה. נתקרב אל המצב העומד בהעבר הפונה אלינו:
ב
וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְשָׁאוּל יָתֵיב בִּסְיָפֵי גִבְעֲתָא בְּשִׁפּוּלֵי רִמוֹן דִי בְמִגְרוֹן וְעַמָא דְעִמֵיהּ כְּשִׁית מְאָה גַבְרָא:
מְצוּדַת דָּוִד
אשר במגרון. שם מקום בקצה הגבעה: והעם. רצה לומר: העם אשר היו כשש מאות איש, גם המה שמה ישבו עמו:
ג
וַאֲחִיָּה בֶן־אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן־פִּינְחָס בֶּן־עֵלִי כֹּהֵן יְהוָה בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲחִיָה בַּר אֲחִיטוּב אֲחוּהִי דְאִיכָבוֹד בַּר פִּינְחָס בַּר עֵלִי כָּהֵין מְשַׁמֵשׁ קֳדָם יְיָ בְּשִׁילֹה לָבֵישׁ אֵיפוֹדָא וְעַמָא לָא יְדַע אֲרֵי אֲזַל יוֹנָתָן:
רַלְבַּ״ג
כהן ה' בשלה. שב אל עלי לא אל אחיה כי כבר היה חרב משכן שילה ואולם אמרו נושא אפוד בד שב אל אחיה והרצון בזה לפי מקומו כי הוא היה כהן גדול: והעם לא ידע כי הלך יהונתן. אמנם אמר זה שאם ידעו היו הולכים עמו:
מְצוּדַת דָּוִד
אחי איכבוד. אחיטוב היה אחי איכבוד: כהן ה׳ בשלה. חוזר על עלי, שהיה כהן גדול בהיות שם המשכן: נושא אפוד. הוא כולל גם לחושן עם האורים ותומים, ועל אחיה חוזר:
ד
וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן־הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן־הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה׃
רַשִׁ״י
ובין המעברות אשר בקש יונתן לעבור. כן היה עשוי, שן הסלע היה מהעבר מזה לבין המעברות מזה, ושן הסלע לבין המעברות מזה הגיא הוא קרוי בין המעברות, והיה לו סלע מכאן, וסלע מכאן, זה בעברו מזה, וזה בעברו מזה, והגיא בין שני העברים, אותו הגיא בקש יונתן לעבור: שן הסלע. שם שן האחד 'בוצץ', ושם השני 'סנה':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבֵין מְגִיזָתָא דִבְעָא יוֹנָתָן לְמֶעְבַּר עַל אִסְטַרְטִיג פְּלִשְׁתָּאֵי שִׁנָא דְכֵיפָא מֵעֶבְרָא מִכָּא וְשִׁנָא דְכֵיפָא מֵעֶבְרָא מִכָּא וְשׁוּם חֲדָא מַשְׁרוּעִיתָא וְשׁוּם חֲדָא מַדְרוֹכִיתָא:
מְצוּדַת דָּוִד
ובין המעברות. כי פלשתים חנו במכמש בהר, וישראל חנו למולם בגבעה, והגי שביניהם קרוי בין המעברות, שהוא בין מעבר וצד מחנה פלשתים, ובין מעבר מחנה ישראל, ואמר ׳ובין המעברות׳, רצה לומר: הגיא אשר בקש יונתן לעבור בו להתקרב למחנה פלשתים, היה בו שן הסלע מעבר גבעה, ושן הסלע מעבר וצד מכמש:
ה
הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע׃
רַשִׁ״י
מצוק מצפון. משופע ועולה מצד צפון אל מכמש: מול גבע. שממנה יצא יהונתן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
שִׁנָא חֲדָא מִסְתַּכְיָא מִצִפוּנָא לְקָבֵל מִכְמָשׁ וַחֲדָא מִדָרוֹמָא לְקָבֵיל גִבְעֲתָא:
מְצוּדַת דָּוִד
מצוק מצפון. מקום מצבו היה מצפון הגיא מול מכמש: מנגב. מקום מצבו מנגב:
ו
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְהוָה לָנוּ כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְהוֹנָתָן לְעוּלֵימָא נָטֵל זְיָנֵיהּ אִיתָא וְנֶעְבַּר לְאִסְטַרְטִיג עֲרֵלַיָא הָאִלֵין מָאִים יַעְבֵּיד יְיָ לָנָא נִסָא אֲרֵי לֵית קֳדָם יְיָ מַעְצוֹר לְמִפְרַק בְּסַגִיאֵי אוֹ בִזְעֵירֵי:
רַלְבַּ״ג
לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה. רמז מזה כי מפני פחיתות' והיותם נבדלים ראוי שיהיו יונתן ונושא כליו נעזרי' בש"י לנצח אותן כי אין לשם יתעלה מעצו' להושיע ברב או במעט:
מְצוּדַת דָּוִד
ויאמר וכו׳. היא האמירה הנאמר למעלה, ולפי שהפסיק הענין, נאמר שוב, כאומר נחזור לענין הראשון: אולי יעשה וכו׳. קצר ולא אמר מה הדבר אשר יעשה, ומאליו יובן שרצה לומר דבר הצריך, והיא התשועה: ברב. הן ברב עם הן במעט, כי הכל שוה אצלו:
ז
וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל־אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לֵיהּ נָטֵל זְיָנֵיהּ עֲבֵיד כָּל דִי בְּלִבָּךְ אִתְפְּנֵי לָךְ הָא אֲנָא עִמָךְ כִּרְעוּתָךְ:
ח
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל־הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְהוֹנָתָן הָא אֲנַחְנָא עָבְרִין לְוַת גַבְרַיָא וְנִתְגְלֵי לְהוֹן:
ט
אִם־כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד־הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
דמו. המתינו, כמו (יהושע י יב): שמש בגבעון דום ; וכן (תהלים לז ז): דום לה', אם כה יאמרו: דומו ונעלה אליכם, שעתם מצלחת ולבם רם עליהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אִם כְּדֵין יֵימְרוּן לָנָא אוֹרִיכוּ עַד דְנִתְמְטֵי לְוַתְכוֹן וּנְקוּם בְּאַתְרָנָא וְלָא נִיסַק לְוַתְהוֹן:
רַלְבַּ״ג
אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתנו. ראוי שתדע כי העתידות יגלו בפנים שונים וכבר תהיה לפעמים הודעה תלושה מושפעת מהש"י בזה האופן החלוש וילקח בה ראיה כמו שנאמר לגדעון שירד הוא ופורה נערה אל מחנה וישמעו מה ידברו כי בזה קצת הוראה מהדברים המתחדשים וזה מבואר אחר העיון ממה שזכרנו בשני מספר מלחמות השם ואין הנה מקום זאת החקירה, והנה אמרו דמו עד הגיענו אליכם לאות כי ההתחלה תהיה מפלשתים לרדוף אחרי ישראל ולזה יש להם לירא שינוצחו כי הרודף הוא המנצח על הרוב:
מְצוּדַת דָּוִד
דומו. המתינו במקומכם עד נבוא אליכם: ועמדנו. אז נעמוד במקומנו, ולא נעלה להלחם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כה. כן: דומו. המתינו, כמו (יהושע י יב): שמש בגבעון דום: הגיענו. מלשון הגעה: תחתינו. במקומינו:
י
וְאִם־כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי־נְתָנָם יְהוָה בְּיָדֵנוּ וְזֶה־לָּנוּ הָאוֹת׃
רַשִׁ״י
ואם כה יאמרו עלו עלינו. פחד הקב"ה בלבם, ויראים לזוז ממקומם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִם כְּדֵין יֵימְרוּן סָקוּ עֲלָנָא וְנִיסַק אֲרֵי מַסְרִינוּן יְיָ בִּידָנָא וְדֵין לָנָא אָתָא:
רַלְבַּ״ג
ואם כה יאמרו עלו עלינו. הנה זה לאות על שינצחום ישראל וירדפו אחריהם אחרי היותם מתחבאי' מפחדת' כי בלי ספק לא יכנסו ישראל אחריהם אם לא יתברר להם שינצחום אחר היותם יראים מהם בזה האופן הנפלא:
מְצוּדַת דָּוִד
עלו עלינו. שהלשון הזה מורה שיהיה לנו עליה והתגברות: ועלינו. אז נעלה להלחם, כי בודאי נתנם ה׳ בידנו, ופיהם הכשילם לדבר כן:
יא
וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן־הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָׁם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִתְגְלִיאוּ תַרְוֵיהוֹן לְאִסְטַרְטְגֵי פְלִשְׁתָּאֵי וַאֲמָרוּ פְלִשְׁתָּאֵי הָא יְהוּדָאֵי נַפְקִין מִן חוֹרָאֵי דְאִטַמָרוּ תַמָן:
רַלְבַּ״ג
ויגלו שניהם אל מצב פלשתים. הם הראשי' והגבורים שהיו בפני המחנה לצד ישראל:
יב
וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת־יוֹנָתָן וְאֶת־נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל־נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי־נְתָנָם יְהוָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתִיבוּ אֱנָשֵׁי מַטַרְתָּא יַת יוֹנָתָן וְיַת נְטַל זְיָנֵיהּ וַאֲמָרוּ סָקוּ עֲלָנָא וּנְהוֹדַע יַתְכוֹן פִּתְגָמָא וַאֲמַר יוֹנָתָן לִנְטַל זְיָנֵיהּ סַק בַּתְרַי אֲרֵי מַסְרִינוּן יְיָ בִּידָא דְיִשְׂרָאֵל:
מְצוּדַת דָּוִד
אנשי המצבה. אנשי המושל המצב: ונודיעה אתכם דבר. אמרו בדרך לעג והלצה כדרך שהבריות אומרים:
יג
וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל־יָדָיו וְעַל־רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו׃
רַשִׁ״י
על ידיו ועל רגליו. כלומר בכל כח ומרוצה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּסְלִיק יוֹנָתָן עַל יְדוֹהִי וְעַל רַגְלוֹהִי וּנָטַל זְיָנֵיהּ בַּתְרוֹהִי וּנְפָלוּ מְטַעֲנִין קֳדָם יוֹנָתָן וְנָטַל זְיָנֵיהּ מֵמִית בַּתְרוֹהִי:
מְצוּדַת דָּוִד
על ידיו. על כי המקום היה משופע, לזה החזיק עצמו בידיו: ויפלו. אנשי המצבה נפלו חללים ולא מתו, עד כי נושא כליו השלים מיתתן:
יד
וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה׃
רַשִׁ״י
כבחצי מענה צמד שדה. בתוך שיעור מדת קרקע, מלא חצי מענה של מחרישת צמד בקר החורשת בשדה: מענה. הוא תלם המחרישה, שקורין ריי"א בלע"ז, וגבורה גדולה היא זו, שהיו קרובים זה לזה, ונכונים לעזור זה את זה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוַת מְחָתָא קַדְמֵיתָא דִמְחָא יוֹנָתָן וְנָטַל זְיָנֵיהּ כְּעַסְרִין גַבְרָא כְּבֵית פַּלְגוּת מַהֲלַךְ פַּדַן תּוֹרַיָא בְּחַקְלָא:
רַלְבַּ״ג
כעשרים איש כבחצי מענה צמד שדה. ר"ל שהכה יונתן ונושא כליו כעשרי' איש בשיעור קטן מהארץ כי אם חצי שיעור כארץ שיחרושו צמד בקר מהשד' ביום אחד:
מְצוּדַת דָּוִד
המכה הראשונה. כי לאחר זה כאשר רדפו ישראל אחריהם, הוסיפו עוד להכות בהם: כבחצי מענה וכו׳. רצה לומר: עם שהעשרים האלו היו קרובים זה לזה, כי עמדו בשיעור מרחק חצי מענה אשר יחרוש האדם בצמד בקר בהשדה, עם כל זאת לא עזרו אלו לאלו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מענה. הוא הקו הישר, שיחרוש החורש כשיעור הראוי, וחוזר וחורש אצלו כמדתו, עד כלותו כל השדה, כמו (תהלים קכט ג): האריכו למעניתם: צמד. זוג:
טו
וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל־הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם־הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוַת זִיעָא בְּמַשְׁרִיתָא בְּחַקְלָא וּבְכָל עַמָא אִסְטַרְטִיגָא וּמְחַבְּלָא זָעוּ אַף אִינוּן וְזָעַת אַרְעָא וַהֲוַת לְזִיעַ מִן קֳדָם יְיָ:
רַלְבַּ״ג
ותהי חרדה במחנה וגו'. זה היה מהש"י על צד ההשגחה להביא עליהם החרדה הזאת הנפלאה באופן שתהיה חרב איש באחיו עם מה שראו בתחלה שלא באו שם מישראל כי אם יונתן ונושא כליו: ותהי לחרדת אלהי'. רצה לומר חרדה גדולה כטעם אש אלהים הררי אל או יהיה הרצון בו שהחרדה היתה מסובבת מהש"י:
מְצוּדַת דָּוִד
המצב והמשחית. המושל ואנשי המשחית, גם המה חרדו, עם כי מדרכם להיות אמיצי לבב: ותרגז הארץ. אמר בלשון גוזמא והפלגה: ותהי לחרדת אלהים. המחנה היתה לחרדה גדולה כי כאשר ירצה להגדיל דבר מה, סומכו למלת ׳אל׳ כמו [תהלים פ י]: וענפיה ארזי אל:
טז
וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם׃
רַשִׁ״י
הצופים לשאול. הצופים אשר היו לשאול בגבעת בנימן, צופים ; אישקאגט"ש בלע"ז: והנה ההמון. של פלשתים, נמוג ממקומו וילך, וקרב הלום לצד ישראל: נמוג. כמו (בראשית ד יב): נד ונע:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַחֲזוֹ סִכְוָאַיָא לְשָׁאוּל בְּגִבְעֲתָא דְבֵית בִּנְיָמִין וְהָא הֲמוֹן מַשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי אִתְּבַר אָזֵיל תַּבְרֵיהּ וְסַגִי:
רַלְבַּ״ג
ויראו הצופים לשאול. ויתכן שמהעם אשר אתו שם קצתם במקום גבוה שיהיו צופים ומביטים מה יעשו פלשתים כי זה ממה שיישירם אם להציל נפשם אם לנצח פלשתים בראותם כי יש לאל ידם: והנה ההמון נמוג וילך והלם. ר"ל שהקול שהיה במחנה פלשתים הוא קול המוגים וההלומים לא קול המנצחים:
מְצוּדַת דָּוִד
הצופים לשאול. הצופים שהיו לשאול בגבעת בנימן: ההמון. של פלשתים, המה נמוגים והולכים ומוכים בכל פעם יותר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הצופים. העומדים במקום גבוה, ומשם צופים למרחוק לראות מה נעשה במלחמה: ההמון. העם רב: נמוג. ענין המסה, ורוצה לומר, מוכה ומנוגע: והלום. ענין הכאה, כמו (שופטים ה כו): והלמה סיסרא:
יז
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ פִּקְדוּ־נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ וַיִּפְקְדוּ וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו׃
רַשִׁ״י
פקדו. לשון פקידה, כמו (איוב ז יח): ותפקדנו לבקרים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שָׁאוּל לְעַמָא דְעִמֵיהּ סַעֲרוּ כְעַן וַחֲזוֹ מַן שְׁגָא מִנָנָא וּמְנוֹ וְהָא לֵית יוֹנָתָן וְנָטַל זְיָנֵיהּ:
יח
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי־הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
הגישה ארון האלהים. אורים ותומים: כי היה ארון האלהים ביום ההוא. המקרא חסר תיבה אחת, כי היה ארון האלהים שם ביום ההוא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שָׁאוּל לַאֲחִיָהּ קָרֵיב אֲרוֹנָא דַייָ אֲרֵי הֲוָה אֲרוֹנָא דַייָ בְּיוֹמָא הַהוּא עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
רַלְבַּ״ג
ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים. ר"ל האורים והתומים שהיה בארון לשאל לו באלהים על דבר יונתן והחרדה הזאת אשר במחנה פלשתים אם ראוי שירדפו אחריהם אם יעמדו במקומם: כי היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל. ירצה לפי מה שאחשוב כי ביום שבאו בגלגל על זה הדבר היה בא שם ארון האלהים ובני ישראל ולזאת הסבה קרה כאשר נפץ העם מעל שאול שנשאר שם הכהן הגדול עם ארון האלהים וכאשר נסעו משם שמואל ושאול והעם אשר עם שאול ללכת הגבעה אשר בבנימן נעתק עמהם הכהן הגדול וארון האלהים והלכו בגבעה ואולם מקום ארון האלהים היה שם אז ברוב:
מְצוּדַת דָּוִד
הגישה ארון האלהים. לשאול לפניו באורים ותומים, אם נעלה עליהם: ובני ישראל. רצה לומר: הארון היה עם בני ישראל ובתוכם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הגישה. הקריבה: ובני ישראל. הוי״ו היא במקום עם, וכן (שמות א ה): ויוסף היה במצרים, ורוצה לומר עם יוסף:
יט
וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל־הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה עַד דְמַלֵיל שָׁאוּל עִם כַּהֲנָא וְהָמוֹנָא דִבְמַשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי אָזֵיל מֵיזַל וְסָגֵי וַאֲמַר שָׁאוּל לְכַהֲנָא קָרֵיב אֵיפוֹדָא:
רַלְבַּ״ג
וההמון אשר במחנה פלשתים. ר"ל קול ההמון הנזכר במחנה פלשתים שהוא קול הנשברים והמדוכאים היה הולך וחזק: אסוף ידך. ר"ל שיאסף ידיו אליו ולא יתעסק עוד בענין האורים והתמים על השאלה הזאת כי אין להם פנאי:
מְצוּדַת דָּוִד
עד דבר. בעוד שדבר אל הכהן לשאול באורים ותומים, היה ההמון הולך ומתרבה בדבר הנמיגה וההכאה: אסוף ידך. הכנס ידך אל עצמך להמנע מלפתוח האורים ותומים, כי אין עוד זמן לשאול בהם:
כ
וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד־הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִתְכְּנִישׁ שָׁאוּל וְכָל עַמָא דְעִמֵיהּ וְאָתוֹ עַד קְרָבָא וְהָא הֲוַת חַרְבָּא גְבַר בְּחַבְרֵיהּ שִׁגוּשָׁא רַב לַחֲדָא:
כא
וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם־הֵמָּה לִהְיוֹת עִם־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם־שָׁאוּל וְיוֹנָתָן׃
רַשִׁ״י
והעברים היו לפלשתים. בעזרתם, מחמת יראה מתמול שלשום, והיום נהפכו גם המה עם חבריהם, להיות בעזרת אחיהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיהוּדָאֵי הֲווֹ לִפְלִשְׁתָּאֵי כְּמֵאִתְמָלֵי וּמִדְקָדָמוֹהִי דִסְלִיקוּ עִמְהוֹן בְּמַשְׁרִיתָא סְחוֹר סְחוֹר וְאַף אִינוּן תָּבוּ לְמֶהֱוֵי עִם יִשְׂרָאֵל דְעִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן:
רַלְבַּ״ג
והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום וגו'. יתכן שהפלשתים היו מושלים בקצת ישראל והיו יושבים תחתיהם והביאום הפלשתים עמהם במחנה להכריח' שילחמו עם ישראל כמו שראינו באכיש מלך גת שהביא עמו דוד ואנשיו להלחם עם שאול ועם ישראל ולזה אמר והעברי' אשר היו לפלשתי' מקודם זה שעלו עם הפלשתים במחנה סביב גם המה נהפכו להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן כן פירשו קצת המפרשים, והנכון בעיני שהרצון בזה שעם היות ישראל בדבר זאת המלחמה בתכלית הדלות והשפלות עד שנתחבאו במקומות הנזכרים הנה אחר הגיע זאת המהומה לפלשתים היו העברים לפלשתים כאתמול שלשום בהלחמם עמם בימי שמואל שגברה יד ישראל עליהם ועל עמם במחנה סביב להכותם ולתפשם באופן שלא ישאר מהם איש ולא עוד אלא גם המה ר"ל הפלשתים להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן כי קצתם היו הורגים קצתם ובזה האופן היו עוזרים לישראל כאלו היו עמם:
מְצוּדַת דָּוִד
והעברים וכו׳. כי רבים מישראל גרו בארץ פלשתים, והיו משועבדים להם, ועלו עמהם בעל כרחם להלחם בישראל, ואמר: העברים אשר היו לעזרת פלשתים בעת אתמול שלשום אשר עלו במחנה פלשתים, גם המה חזרו להיות עם ישראל, בראותם שיד ה׳ היתה בהם:
כב
וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר־אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי־נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם־הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל דְאִטְמָרוּ בְּטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם שְׁמָעוּ אֲרִי אַפִיכוּ פְלִשְׁתָּאֵי וְאַדְבִּיקוּ אַף אִינוּן בַּתְרֵיהוֹן בִּקְרָבָא:
מְצוּדַת דָּוִד
המתחבאים. מפחד הפלשתים, כמו שכתוב למעלה (יג ו): וידבקו. יצאו ממקום מחבואם, וידבקו וכו׳:
כג
וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת־בֵּית אָוֶן׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּפְרַק יְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא יַת יִשְׂרָאֵל וְעָבְדֵי קְרָבָא מְטוֹ עַד בֵּית אָוֶן:
רַלְבַּ״ג
והמלחמה עברה את בית און. ר"ל שהרודפים עברו המקום ההוא מרוב מרוצתם ושקדם על דבר המלחמה:
מְצוּדַת דָּוִד
והמלחמה. עם המלחמה, עברה מבית און והלאה, לרדוף אחרי פלשתים:
כד
וְאִישׁ־יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר־יֹאכַל לֶחֶם עַד־הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל־הָעָם לָחֶם׃
רַשִׁ״י
נגש ביום ההוא. היו אצים ונגושים להלחם בפלשתים: ויואל. לשון אלה: אשר יאכל לחם. כל מאכל במשמע, כמו (ירמיהו יא יט): נשחיתה עץ בלחמו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וֶאֱנָשׁ יִשְׂרָאֵל אִידְחִיק בְּיוֹמָא הַהוּא וְאוֹמֵי שָׁאוּל יַת עַמָא לְמֵימַר לִיט גַבְרָא דְיֵכוּל לַחְמָא עַד רַמְשָׁא עַד דְאִתְפְּרַע מִבַּעֲלֵי דְבָבַי וְלָא טְעַם כָּל עַמָא לַחְמָא:
רַלְבַּ״ג
ואיש ישראל נגש ביום ההוא. ר"ל שכבר נדחקו על דבר זאת הרדיפה מפני צואת שאול עד שלא יכלו לבטל מזה אפילו לצורך האכילה כי כבר השביע שאול את העם שלא יאכל מזון עד הערב כדי שתשלם לו הנקמה מאויביו ולזה נשמרו העם מלקחת הדבש להזין ממנו ולקח ממנו יונתן כי לא שמע השבועה ועם זה נחשב לו לעון כמו שיראה אחר זה אם מפני שלא חקר בזה קודם כי כבר היה רואה שאין משיג ידו אל פיו מהעם וזה לא היה נכון להיות אם לא בסבת נדר והסכמה ביניהם אם מפני שגנה אביו על ההשבעה הזאת כאמרו עכר אבי את הארץ וחשב שאם אכל העם משלל אויביו היו מתחזקים יותר ותרב מפני זה המכה בפלשתים עם מה שהתבאר לו כי לא בכח גברו על פלשתים אך מאת ה' היתה זאת:
מְצוּדַת דָּוִד
נגש ביום ההוא. עם כי מתחלה נחבאו, עתה קרבו להלחם בהם: ויואל. השביע את העם לבל יאכלו מאומה עד הערב, למען לא יהיו טרודים במאכלם, להנקם מפלשתים: לחם. הוא כולל כל דבר מאכל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נגש. קרב: ויואל. מלשון אלה ושבועה: טעם. הלוקח אל פיו מעט מן המאכל ואין בה לרדת חדרי בטן, יקרא טעימה:
כה
וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה׃
רַשִׁ״י
ויהי דבש. דבש קנים גדל בארץ ישראל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְכָל דַיָרֵי אַרְעָא עָלוּ בְחוֹרְשָׁא וַהֲוָה דוּבְשָׁא עַל אַפֵּי חַקְלָא:
רַלְבַּ״ג
והנה היה הדבש על פני השדה מפני שכבר היו שם כלים רבים ישכנו בהם הדבורים ויעשו בו הדבש כמנהגם והדבש היה בכלים ההם בחוד יערו כמשפט וידמה שהיו הכלים ההם מושמי' שם שורות שורות ביושר בדמיון דרך ולזה קרא זה הקבוץ הלך דבש כי האורך יקרא הלך מצד הדרך או לרבוי הדבורים שם ביער ההוא היה הדבש נגר על פני השדה כמו שפירשו הקודמים:
מְצוּדַת דָּוִד
וכל הארץ. כל אנשי הארץ, הם בני ישראל: ויהי דבש. הקנים אשר הדבש גדל בהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ביער. הקנים שגדל בהם הדבש, יקראו יער, כמו (שיר השירים ה א): אכלתי יערי עם דבשי:
כו
וַיָּבֹא הָעָם אֶל־הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין־מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל־פִּיו כִּי־יָרֵא הָעָם אֶת־הַשְּׁבֻעָה׃
רַשִׁ״י
והנה הלך דבש. שהיה נוטף מן הקנים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאָתָא עַמָא לְחוֹרְשָׁא וְהָא בְּרֵיז דוּבְשָׁא וְלֵית דְמֵיתִיב יְדֵיהּ לְפוּמֵיהּ אֲרֵי דְחֵיל עַמָא מִשְׁבוּעֲתָא:
כז
וְיוֹנָתָן לֹא־שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת־הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת־קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־פִּיו ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו׃
רַשִׁ״י
ביערת הדבש. בקנה הדבש, כמו (שמות ב ג): ותשם בסוף, דמתרגמינן: ושויתיה ביערא. ו'סוף' הם קנים של אגם, וכן (שיר השירים ה א): אכלתי יערי עם דבשי. ובלשון ישמעאל קורין לאותו דבש סוקר"א בלע"ז, מפי רבי נתן הישמעאלי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְיוֹנָתָן לָא שְׁמַע כַּד אוֹמֵי אֲבוּהִי יַת עַמָא וְאוֹשִׁיט יַת רֵישׁ שׁוֹטִיתָא דְבִידֵיהּ וּטְבָל יָתָהּ בְּקִינָא דְדוּבְשָׁא וַאֲתֵיב יְדֵיהּ לְפוּמֵיהּ וְנַהֲרָא עֵינוֹהִי:
כח
וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר־יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם וַיָּעַף הָעָם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתֵיב גַבְרָא חַד מֵעַמָא וַאֲמַר אוֹמָאָה אוֹמֵי אֲבוּךְ יַת עַמָא לְמֵימַר לִיט גַבְרָא דְיֵכוּל לַחְמָא יוֹמָא דֵין וְאִשְׁתַּלְהֵי עַמָא:
כט
וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת־הָאָרֶץ רְאוּ־נָא כִּי־אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה׃
רַשִׁ״י
עכר אבי את הארץ. בלבל את דעתם ואת ישועתם, כמים עכורים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יוֹנָתָן עֲכַר אַבָּא יַת עַמָא דְאַרְעָא חֲזוֹ כְעַן אֲרֵי נַהֲרָא עֵינֵי אֲרֵי טְעֵימִית זְעֵיר דוּבְשָׁא הָדֵין:
מְצוּדַת צִיּוֹן
עכר. ענין השחתה ובלבול, כמו (בראשית לד ל): עכרתם אותי: אורו. מלשון אור:
ל
אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא־רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּרַם אִלוּ מֵיכַל אָכִיל יוֹמָא דֵין עַמָא מִבִּזַת בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי דְאִשְׁכַּח אֲרֵי כְעַן לָא סַגִיאַת מְחָתָא בִּפְלִשְׁתָּאֵי:
מְצוּדַת דָּוִד
אף כי. רצה לומר: ומה מטעימה לבד אורו עיני, כל שכן אם אכלו אכילה גמורה, וכי עתה לא רבתה מכה בפלשתים, כי הלא על ידי האכילה היה עוד כחם מתחזק:
לא
וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּקְטַלוּ בְּיוֹמָא הַהוּא בִּפְלִשְׁתָּאֵי מִמִכְמָשׁ עַד מֵישַׁר אֲיָלוֹן וְאִשְׁתַּלְהֵי עַמָא לַחֲדָא:
רַלְבַּ״ג
ויכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש אילונה. אחשוב כי ספר זה להורות על רוב שקדם לרדוף אחריהם ולהכות בהם עד שאשר נסעו ממכמש בהזעקם לרדוף אחריהם הכו בהם עד אילונה שהוא שם עיר אחרת ולזה היה עיף ויגע מאד:
לב
ויעש [וַיַּעַט] הָעָם אֶל־שלל [הַשָּׁלָל] וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ־אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל־הַדָּם׃
רַשִׁ״י
ויעש העם. כמו ויעט העם, לשון עיט (בראשית טו יא): צאן ובקר ובני בקר. אומר אני: זה אותו ואת בנו לא תשחטו (ויקרא כב כח), ולכך קראם חוטאים. ורבותינו אמרו בשחיטת קדשים, שהיו מקדישים אותם שלמים, ואוכלים לפני זריקת דם, הוא שאמר: ויאכל העם על הדם, אוכלים קדשים ועדיין דם במזרק:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִתְפְּנֵי עַמָא עַל בִּיזְתָא וּנְסִיבוּ עָאן וְתוֹרִין וּבְנֵי תוֹרִין וּנְכִיסוּ עַל אַרְעָא וַאֲכַל עַמָא עַל דְמָא:
רַלְבַּ״ג
ויעט העם אל השלל. ר"ל סר וסבב לקחת מהשלל לאכל: וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם. ר"ל אצל הדם כי כל א' היה שוחט במקום שהיה בו מהמקנה ואחר היו אוכלים שם וכבר דקדקה התורה שלא יאכלו אצל הדם במה שאמרה לא תאכלו על הדם כדי שלא יסתבכו באמונות הנפסדות שהיו אז למי שעושים זה כמו שזכרנו בבאורנו לדברי התורה ולזה סבב סביב שיגולו לו אבן גדולה וישחטו שם כלם ואחר ישובו למקומם לאכל ובזה ישמרו מלאכל אצל הדם:
מְצוּדַת דָּוִד
על הדם. אמרו רבותינו ז״ל (זבחים קכא) שהקדישו שלמים, ואכלו הבשר קודם זריקת הדם, והתורה אסרתה, שנאמר (ויקרא יט כ): לא תאכלו על הדם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ויעט. ענין פריחה, כמו (לקמן כה יד): ויעט בהם, ורוצה לומר במהירות רב:
לג
וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהוָה לֶאֱכֹל עַל־הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ־אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה׃
רַשִׁ״י
גלו אלי. לשון גללו: היום. מבעוד יום, ולמטה (פסוק לד) נאמר: ויגישו איש שורו בידו הלילה, רבותינו נחלקו בדבר בסוף מסכת זבחים, יש מהן פירשו: כאן בחולין כאן בקדשים. ויש מהן פירשו: כאן בקדשים שהוקדשו ליקרב בבמת נוב גדולה, כאן בקדשים שהוקדשו ליקרב בבמה קטנה, למד על עולת יחיד שכשירה לישחט בלילה: אבן גדולה. עשאה במה, לזרוק עליה דם והקטר חלבים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְחַוִיאוּ לְשָׁאוּל לְמֵימַר הָא עַמָא חַיְבִין קֳדָם יְיָ לְמֵיכַל עַל דְמָא וַאֲמַר שְׁקַרְתּוּן קְרִיבוּ לְוָתִי יוֹמָא דֵין אַבְנָא רַבְּתָא:
לד
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא־תֶחֶטְאוּ לַיהוָה לֶאֱכֹל אֶל־הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל־הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ־שָׁם׃
רַשִׁ״י
פוצו בעם. הכריזו במקומות הרבה, ויהיו המכריזים נפוצים בעם: ושחטתם בזה. כאן, במקום שחיטה דבר אחר: סכין בדק להם: הלילה. בהמות של חולין נשחטו בלילה, כך מפורש בזבחים (שם):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שָׁאוּל אִתְבַּדָרוּ בְעַמָא וְתֵימְרוּן לְהוֹן קְרִיבוּ לְוָתִי גְבַר תּוֹרֵיהּ וּגְבַר אִימְרֵיהּ וְתִיכְסוּן הָכָא וְתֵיכְלוּן וְלָא תְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ לְמֵיכַל עַל דְמָא וְקָרִיבוּ כָל עַמָא גְבַר תּוֹרֵיהּ בִּידֵיהּ בְּלֵילְיָא וּנְכִיסוּ תַמָן:
רַלְבַּ״ג
פוצו בעם. ר"ל התפרדו אנה ואנה בכל המחנה לצותם כלם שיעשו איש שורו ואיש שיו לשחוט על האבן כדי שיהיו העם נשמרים מלאכל על הדם זהו הפי' אשר פירשנו אנחנו בזה והוא נאות מאד וכבר ראינו בו פירושים למפרשים בלתי נאותים אם באנו לספר מה שיש בהם מהספק יארך מאד ואין זה מכונתינו:
מְצוּדַת דָּוִד
פוצו. התפזרו בין העם: הגישו אלי. אל מקום הבמה, בכדי לזרוק את הדם מיד על הבמה, ואחר תאכלו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
פוצו. התפזרו, כמו (שמות ה יב): ויפץ העם: שיהו. שה שלו: בזה. במקום הזה:
לה
וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
אותו החל. אותו המזבח, ראשון למזבחות שבנה שאול:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבְנָא שָׁאוּל מַדְבְּחָא קֲדָם יְיָ יָתֵיהּ שָׁרֵי לְמִבְנֵי מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ:
רַלְבַּ״ג
ויבן שאול מזבח לה' אותו החל לבנות מזבח לה'. ראוי שתדע שלא יתכן שנאמר כי שאול החל לבנות מזבח לה' שהרי כמה וכמה אנשים בנו מזבח קודם שאול כמו שאמרו במדרש והנראה בעיני שהרצון בזה כי כשצוה שאול לגול אבן גדולה לשחוט עליה איש שורו ואיש שיו החל הענין ההוא לבנות מזבח לה' כי בלילה ההוא לא בנאו כי היה נחפז לרדוף אחרי פלשתים אך היתה האבן ההיא התחלת הבנין ושם בנה המזבח אחר כן להזכיר הנס שנעשה להם ולתת תודה לשם ית' כעל כל אשר גמלם או יהיה הכנוי באותו החל שב אל האבן ואל תתמה אם יהיה אבן פעם זכר פעם נקבה כי יש כמוהו רבים בלשון, והנה התעורר שאול בראותו ההצלחה לישראל לרדוף אחרי פלשתים בלילה ההוא בעינו ולא נשלמ' כונתו כי שאלו באלהים ולא ענהו ביום ההוא על דבר חטא יונתן לפי מה שנתברר על פי הגורל:
מְצוּדַת דָּוִד
אותו החל. רצה לומר: עם האבן האמור למעלה, התחיל בנין המזבח, וגמרה בשאר אבנים:
לו
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא־נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל־הָאֱלֹהִים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שָׁאוּל נֵחוֹת בָּתַר פְּלִשְׁתָּאֵי בְּלֵילְיָא וְנִקְטוֹל בְּהוֹן עַד מַנְהַר צַפְרָא וְלָא נִשְׁאַר בְּהוֹן אֱנַשׁ וַאֲמַרוּ כָּל דְתַקִין בְּעֵינָךְ עֲבִיד וַאֲמַר כַּהֲנָא נִתְקְרַב הַלְכָא וְנִשְׁאַל בְּמֵימְרָא דַיָי:
לז
וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁאַל שָׁאוּל בְּמֵימְרָא דַייָ הַאֵיחוֹת בָּתַר פְּלִשְׁתָּאֵי הֲתִמְסְרִינוּן בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלָא קַבֵּיל צְלוֹתֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא:
לח
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם׃
רַשִׁ״י
פנות העם. שרי העם, אבן הפנה היא החשובה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שָׁאוּל אִתְקְרִיבוּ הַלְכָא כָּל רֵישֵׁי עַמָא וּדְעוֹ וַחֲזוֹ בְּמָן הֲוַת חוֹבָא הָדֵין יוֹמָא דֵין:
מְצוּדַת דָּוִד
כל פנות העם. כי כל שבט עמד בפנה בפני עצמה, ואמר שכולם מכל הפנות יגשו הלום, בכדי שכולכם תראו ותדעו, בדבר מה היתה החטאת הזאת אשר בעבורה לא ענני ה׳: היום. רצה לומר: בודאי זה מקרוב נעשתה, כי הלא ביום הצליחו במלחמה:
לט
כִּי חַי־יְהוָה הַמּוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל כִּי אִם־יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל־הָעָם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי קַיָם הוּא יְיָ דְפָרִיק יַת יִשְׂרָאֵל אֲרֵי אִלּוּ אִיתוֹהִי בְּיוֹנָתָן בְּרִי אֲרֵי אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל וְלֵית דְמֵתִיב לֵיהּ מִכָּל עַמָא:
מ
וַיֹּאמֶר אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל־שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה׃
רַשִׁ״י
לעבר אחד. להפיל גורל בין כלכם ובינינו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לְכָל יִשְׂרָאֵל אַתּוּן תְּהוֹן לְעֶבְרָא חָד וַאֲנָא וְיוֹנָתָן בְּרִי נְהֵי לְעֶבְרָא חָד וַאֲמַרוּ עַמָא לְשָׁאוּל דְתַקִין בְּעֵינָךְ עֲבֵיד:
מְצוּדַת דָּוִד
לעבר אחד. רצה לומר: נחלק את עצמנו לשני חלקים, אתם כולכם לצד אחד, ואני ובני וכו׳, ונפיל הגורל בין שני החלקים:
מא
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ׃
רַשִׁ״י
הבה תמים. תן גורל אמת: והעם יצאו. נקיים מן הגורל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שָׁאוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל אַיְתִנֵיהּ בִּקְשׁוֹט וְאִיתְאָחַד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְעַמָא נְפָקוּ:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הבה. תנה, כמו (בראשית כט כא): הבה את אשתי: תמים. מלשון תם, רוצה לומר דבר שלם ואמת:
מב
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שָׁאוּל רְמוֹ עַדְבִין בֵּינָא וּבֵין יוֹנָתָן בְּרִי וְאִיתְאָחַד יוֹנָתָן:
מג
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה וַיַּגֶּד־לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר־בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שָׁאוּל לְיוֹנָתָן חַוֵי לִי מֶה עֲבַדְתָּא וְחַוֵי לֵיהּ יוֹנָתָן וַאֲמַר מַטְעַם טְעֵימַת בְּרֵישׁ שׁוֹטִיתָא דְבִידִי זְעֵיר דוּבְשָׁא הָא אֲנָא חַיָב לְמִמָת:
מְצוּדַת דָּוִד
מה עשית. מה העון שעשית: הנני אמות. מוכן אני למות ולא אתרעם:
מד
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי־מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שָׁאוּל כְּדֵין יַעֲבֵיד לִי יְיָ וּכְדֵין יוֹסִיף אֲרֵי מְמַת תְּמוּת יוֹנָתָן:
רַלְבַּ״ג
והנה נשבע שאול שמו' יומת יונתן בנו על דבר זה החטא וסבבו ישראל שלא מת יונתן כי עם אלהים עשה מעשיו ביום ההוא והנה ההצלחה הזאת נקראת פדייה על דרך אמרו פדה בשלום נפשי ופדויי ה' ישובון:
מְצוּדַת דָּוִד
כה יעשה אלהים. הוא ענין שבועה, וגזם ולא פירש, והרי הוא כאלו אמר, כזאת וכזאת רעה יעשה לי אלהים וכו׳:
מה
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי־יְהוָה אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי־עִם־אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת־יוֹנָתָן וְלֹא־מֵת׃
רַשִׁ״י
ויפדו העם. התירו לו לשאול שבועתו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר עַמָא לְשָׁאוּל הַיוֹנָתָן יִתְקְטֵיל דִי עֲבַד פּוּרְקָנָא רַבָּא הָדֵין בְּיִשְׂרָאֵל חָס קַיָם הוּא יְיָ אִם יִפּוֹל מִסְעַר רֵישֵׁיהּ לְאַרְעָא אֲרֵי קֳדָם יְיָ גְלֵי דִבְשָׁלוּ עֲבַד יוֹמָא דֵין וּפְרָקוּ עַמָא יַת יוֹנָתָן וְלָא מִית:
מְצוּדַת דָּוִד
היונתן ימות. וכי מן הראוי שימות יונתן, אשר באה על ידו תשועה גדולה: חלילה. חולין וגנאי הוא להמיתו: אם יפול משערת וכו׳. הוא ענין גוזמא ומליצה, כדרך שהבריות אומרים, ורצה לומר: שלא יעשה לו מאומה רע: כי עם אלהים. רצה לומר: היום הזה עשה טובה עם אלהים להושיע לעמו בסכנת נפשו, ואיך אם כן יהיה עובר על השבועה במזיד בשאט נפש, ובודאי שוגג היה ולא ידע מהשבועה: ויפדו העם. בהדברים האלה פדאוהו מן המיתה, ולא הומת:
מו
וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּסְלֵיק שָׁאוּל מִבָּתַר פְּלִשְׁתָּאֵי וּפְלִשְׁתָּאֵי אֲזָלוּ לְאַתְרֵיהוֹן:
מז
וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל־אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי־עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר־יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְשָׁאוּל אַצְלַח בְּמַלְכוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל וְאַגִיחַ קְרָבָא סְחוֹר סְחוֹר בְּכָל בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבִפְלִשְׁתָּאֵי וּבְכָל אֲתַר דְמִתְפְּנֵי מְחַיָב:
רַלְבַּ״ג
ושאול לכד המלוכה על ישראל. כי באלו התשועות הנפלאות שנעשו על ידו בהלחמו בכל אויביו לכד המלוכ' על ישראל בשייראו ממנו כל העם יראה עצומה ונכנעו לעשות מצותו וגזרתו בלא עכוב: ובכל אשר יפנה ירשיע. ר"ל שיחייב אויביו וישחיתם על דרך אומר אל אלוה אל תרשיעני או יהיה הרצון בזה ירשיע היה נלחם ר"ל שהוא היה נלחם בכל אשר יפנה שיעשו לו חמס וזהו אמרו בסוף ויצל את ישראל מיד שוסהו כי לא היה נלחם בהם אם לא מפני היותם שוסים את ישראל ומרשיעים כנגדם:
מְצוּדַת דָּוִד
לכד המלוכה. רצה לומר: התחזק בה להיות בידו מבלי פקפוק, כי נלחם באויביו והצליח, והחריד האויב:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ירשיע. יחריד ויבלבל, וכן (איוב לד כט): והוא ישקיט ומי ירשיע, והוא על שם שנכון ביד הרשע חרדה ובלבול:
מח
וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת־עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְנַשׁ מַשִׁרְיָן וּמְחָא יַת דְבֵית עֲמָלֵק וְשֵׁיזֵיב יַת יִשְׂרָאֵל מִיַד בָּזְזֵיהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
ויצל וכו׳. רק את ישראל הציל מידו, אבל לא החרימו, עד שאמר לו שמואל בדבר ה׳ להחרימו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ויעש. ענין אסיפה, כמו (במדבר כד יח): וישראל עושה חיל: חיל. אנשי חיל: שוסהו. ענין דריכה ורמיסה, כמו (שופטים ב יד): שוסים וישוסו:
מט
וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי־שׁוּעַ וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲווֹ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּישׁוּעַ וְשׁוּם תַּרְתֵּין בְּנָתֵיהּ שׁוּם רַבְּתָא מֵרַב וְשׁוּם זְעֶרְתָּא מִיכָל:
רַלְבַּ״ג
והנה האריך בזכירת שמות בניו ובנותיו ושם אשתו ושם שרי הצבא אשר לו לכבוד שאול ולצורך מה שזכר אחר זה באלו הספורים:
מְצוּדַת דָּוִד
וישוי. הוא איש בושת, כי בדברי הימים (א ח לג) לא זכר ישוי, וזכר במקומו אשבעל, והוא איש בושת, וכן ירובעל נקרא גם ירובשת (שמואל ב יא כא) ואף בעת נהרגו בני שאול במלחמה (לקמן לא ב), לא חשב ישוי, וזהו כי הוא איש בושת, ונשאר חי ומלך, ומה שלא זכר פה את אבינדב הנחשב בבני שאול אשר מתו במלחמה, וגם בדברי הימים, אולי לא נולד עדיין בעת ההיא:
נ
וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת־אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר־צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן־נֵר דּוֹד שָׁאוּל׃
רַשִׁ״י
אבינר בן נר. ונר היה דוד שאול, אחיו של קיש, ושניהם בני אביאל, וגם אביאל נקרא נר, בדברי הימים (א ח לג), שהיה מדליק נרות לרבים במבואות האפלים (ויקרא רבה ט ב):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְשׁוּם אִתַּת שָׁאוּל אֲחִינוֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ וְשׁוּם רַב חֵילֵיהּ אֲבִינֵר בַּר נֵר אָח אֲבוּהִי דְשָׁאוּל:
רַלְבַּ״ג
והקדים אבנר לקיש אבי שאול למעלת אבנר ולפחיתות קיש הלא תראה מה שאמר במה שקדם מה זה היה לבן קיש ולזאת הסבה ג"כ הקדים לזכור אבנר קודם שיזכור אביו שהיה שר צבא ג"כ ויחס מפני זה נר אביו שהוא אבי אבנר באמרו ונר אבי אבנר בן אביאל:
נא
וְקִישׁ אֲבִי־שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי־אַבְנֵר בֶּן־אֲבִיאֵל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקִישׁ אֲבוּהִי דְשָׁאוּל וְנֵר אֲבוּהִי דְאַבְנֵר בַּר אֲבִיאֵל:
נב
וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל־פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל וְרָאָה שָׁאוּל כָּל־אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל־בֶּן־חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו׃
רַשִׁ״י
וראה שאול. לשון הוה, כשהיה שאול רואה איש גבור חיל, היה אוספו אליו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוַת קְרָבָא תַּקִיפָא עַל פְּלִישְׁתָּאֵי כָּל יוֹמֵי שָׁאוּל וַחֲזָא שָׁאוּל כָּל גְבַר גִבַּר וְכָל גְבַר עָבֵיד קְרָב וּכְנַשׁ יָתֵיהּ לְוָתֵיהּ:
רַלְבַּ״ג
כל איש גבור וכל בן חיל. הנה אחשוב כי קרא הגבו' האיש החזק והאמיץ הבקיא בעניני המלחמות ובן חיל מצליח במלחמות:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.