א
וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל־מִדְבַּר פָּארָן׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּמִית שְׁמוּאֵל וְאִתְכְּנִישׁוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּסְפָדוּ עֲלוֹהִי וּקְבָרוּהִי בְּבֵיתֵיהּ בְּרָמָה וְקָם דָוִד וּנְחַת לְמַדְבְּרָא דְפָארָן:
רַלְבַּ״ג
בביתו ברמה. ר"ל במקום שהיה שם ביתו כאמרו ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:
מְצוּדַת דָּוִד
בביתו ברמה. בהבית שהיה לו ברמה: וירד וכו׳. אולי דרך מדבר עין גדי היו האנשים הולכים ושבים לספוד את שמואל, ופחד פן ימצאוהו מי מאנשי שאול, ולזה הלך משם למדבר פארן, ולכך סמכו למיתת שמואל:
ב
וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל׃
רַשִׁ״י
ואיש במעון. שם העיר: ומעשהו. מקנהו וקנינו: גדול. עשיר: ויהי בגזוז את צאנו בכרמל. ויהי יום אחד בהגיע עת גזוז צאנו בכרמל, ודרכו היה לעשות משתה ויום טוב לגוזזי הצאן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְגַבְרָא בְמָעוֹן וְנִכְסוֹהִי בְכַרְמְלָא וְגַבְרָא רַב לַחֲדָא וְלֵיהּ עָאן תְּלָתָא אַלְפִין וְאֶלֶף עִזִין וַהֲוָה בְּמֵיגַז יַת עָנֵיהּ בְּכַרְמְלָא:
רַלְבַּ״ג
ואיש במעון ומעשהו בכרמל. אמר במעון להורות שלא היה יושב בעיר והיה לו מעון אצל מעשהו שהיה בכרמל ר"ל כי בכרמל היו שדותיו וגניו וכרמיו ולרוב עשרו שם מעונו שם או רצה באמרו במעון שהיה יושב במקום נכבד והיה מעשהו רחוק ממנו כי היה מעשהו בכרמל וזה הפירוש השני הוא הנכון אצלנו: והאיש גדול מאד. ר"ל שהיה עשרו רב: ויהי בגזוז את צאנו בכרמל. ר"ל שבעת גזיזת צאנו היה בכרמל:
מְצוּדַת דָּוִד
ומעשהו. מקנהו, וכמו כן יקראו מלאכה, וכמו שכתבו (בראשית לג יד): לרגל המלאכה, על שם שהעוסק במקנה, כל מלאכתו ומעשהו בהם, וכן (ירמיהו מח ז): יען בטחך במעשיך: גדול מאד. בעושר רב: בגזוז. בעת גזזו צאנו, היה בכרמל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
במעון, בכרמל. מנחלת יהודה היו, כמו שכתוב (יהושע טו נה): מעון כרמל וזיף:
ג
וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת־שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו [כָלִבִּי׃]
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְשׁוּם גַבְרָא נָבָל וְשׁוּם אִתְּתֵיהּ אֲבִיגָיִל וְאִתְּתָא חֲכִּימַת מַדַע וְשַׁפִּירַת רֵיווּ וְגַבְרָא קָשֵׁי וּבִישׁ עוֹבְדִין וְהוּא מִדְבֵית כָּלֵב:
רַלְבַּ״ג
והוא כלבי. ר"ל שלרוב אכזריותו היה תכונתו בתכונת הכלבים ששונאים בני מינם וינבחו להם בבאם אצלם ולא יניחום לאכול מהנמצא בבית ואע"פ שלא יגרע ממאכל' דבר וזה ממה שיורה כי רוע נבל היה בענין הכילות:
מְצוּדַת דָּוִד
טובת שכל. בעלת שכל טוב: קשה ורע מעללים. אמיץ לב ופועל רע: כלבי. מבני כלב בן יפונה, והיה קרוב לדוד:
ד
וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי־גֹזֵז נָבָל אֶת־צֹאנוֹ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁמַע דָוִד בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי גָזֵיז נָבָל יַת עָנֵיהּ:
ה
וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל־נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם־לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁלַח דָוִד עַשְׂרָא עוּלֵימִין וַאֲמַר דָוִד לְעוּלֵימַיָא סַקוּ לְכַרְמְלָא וּתְהָכוּן לְוַת נָבָל וְתִשְׁאֲלוּן לֵיהּ בִּשְׁמִי לִשְׁלָם:
רַלְבַּ״ג
עלו כרמלה. אמר זה לפי ששם נעתק נבל בעת הגזיזה:
ו
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלוֹם׃
רַשִׁ״י
כה לחי. כה יהיה לשנה הבאה, גוזז (כה לחי. כה יהיה לשנה הבאה, מזל חי וקים). (ל"א כה לחי. אמרו על טבחו ונסכו שתראו, כן ראוי לאיש חי, לאיש זריז וחשוב, כמו (שמואל-ב כג כ) בן איש חי רב פעלים, חי ומזורז, בעל מעשים, ע"כ): לחי. טוב וקיים: ואתה שלום וגו'. כן תהיה לאורך ימים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתֵימְרוּן כְּדֵין לְחַיָךְ וְאַתְּ שְׁלָם וּבֵיתָךְ שְׁלָם וְכָל דִילָךְ שְׁלָם:
רַלְבַּ״ג
כה לחי. הרצון בו שכן יהיה לו מהטוב במועד הזה בשנה האחרת וקרא חי העתה העומד כמו שבארנו בדברי התורה על אמרו שוב אשוב אליך כעת חיה:
מְצוּדַת דָּוִד
כה לחי. רצה לומר: כן יהיה לזמן חייך, ואתה תהיה בשלום וגם ביתך וכו׳:
ז
וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל׃
רַשִׁ״י
לא הכלמנום. אם נצרכו לנו לשום דבר, לא השיבונום ריקם: ולא נפקד להם. מצאנום כי שומרים היינו להם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן שְׁמָעִית אֲרֵי גוֹזְזִין לָךְ כְּעַן רָעַיָא דִילָךְ הֲווֹ עִמָנָא לָא אַנְזֵיקִינוּנוּן וְלָא שְׁגָא לְהוֹן מִדַעַם כָּל יוֹמִין דַהֲווֹ בְּכַרְמְלָא:
רַלְבַּ״ג
לא הכלמנום. ר"ל שלא הלעגנו עליהם ולא אמרנו להם דבר לביישם גם לא עשינו דבר ישיגם הבושה בו בעבורנו וזה המאמר היה להורות שלא עשקו דבר מהמקנ' ישיגם הבושת בעבורו כשלא ימצא נבל חשבונו: ולא נפקד להם מאומה. ר"ל שלא די שלא השיגם נזק מצדנו אבל שמרנו אותם שלא השיגם נזק מזולתנו ולזה אמרו נערי נבל חומה היו עלינו גם לילה גם יומם:
מְצוּדַת דָּוִד
עתה וכו׳. רצה לומר: עתה אודיע לך, שרועיך אשר היו עמנו, לא הכלמנו אותם בדברי ריב ומצה, אף לא נחסר להם מאומה, כי לא שלחנו יד בכל אשר להם:
ח
שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי־עַל־יוֹם טוֹב בָּנוּ תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד׃
רַשִׁ״י
וימצאו הנערים. שלי, חן בעיניך, בטובה שיגידו לך עבדיך מהם עליהם: כי על יום טוב באנו. על סמך משתה ויום טוב שיש לך, באנו עתה לשאול דבר אחר: ערב ראש השנה היה, וצריכין אנו לסעודת יום טוב:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
שְׁאַל יַת עוּלֵמָךְ וִיחַוּן לָךְ וְיִשְׁכְּחוּן עוּלֵימַיָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ אֲרֵי עַל יוֹם טַב אֲתֵינָא הַב כְּעַן יַת דְתַשְׁכַּח יְדָךְ לְעַבְדָךְ וְלִבְרָךְ לְדָוִד:
מְצוּדַת דָּוִד
ויגידו לך. שאמת הדבר: וימצאו הנערים. על עצמם אמרו, בעבור דוד, שימצאו חן לקבלם בסבר פנים יפות: כי על יום טוב. דרכם היה לעשות יום טוב ומשתה ושמחה בעת גזיזת הצאן, וכן נאמר באבשלום (שמואל ב יג כג): ויהי גוזזים וכו׳ ויקרא וכו׳. וצוה דוד לאמר לו: הלא על יום טוב באנו, ומהראוי לקבל אז את כל הבא בסבר פנים יפות: תנה נא. עתה תנה את אשר תמצא ידך, אם מעט ואם הרבה: לעבדיך. על עצמם אמרו:
ט
וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל־נָבָל כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ׃
רַשִׁ״י
וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. יגעים היו מטורח הדרך, ונזדרזו למצות דוד, ולא נחו עד שדברו אליו, ואחר כך וינוחו ויונתן תרגם: ופסקו, כלומר פסקו מלדבר עוד, עד שישמעו תשובתו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתוֹ עוּלֵימֵי דָוִד וּמַלִילוּ עִם נָבָל כְּכָל פִתְגָמַיָא הָאִלֵין בִּשְׁמָא דְדָוִד וּפְסָקוּ:
רַלְבַּ״ג
וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. הרצון בזה אצלי כי להתפרסם רוע תכונת נבל לא דברו אליו אלו הדברים תכף בואם אבל נחו והמתינו העת הראוי לדבר לו מזה ואז דברו אליו ככל הדברים האלה שסדר דוד בפיהם שהיה בהם מפיוס הלב הרבה ועם כל זה היתה תשובת נבל בזה האופן מן הקושי שנזכר בזה המקום:
י
וַיַּעַן נָבָל אֶת־עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו׃
רַשִׁ״י
מי דוד. מה הוא חשוב שאתן לו את שלי, הלא מרות המואביה בא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתֵיב נָבָל יַת עַבְדֵי דָוִד וַאֲמַר מַן דָוִד וּמַן בַּר יִשַׁי יוֹמָא דֵין דְסַגִיאִין עַבְדַיָא דְעָרְקִין וּדְמִטַמְרִין גְבַר מִן קֳדָם רִבּוֹנֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
מי דוד. רצה לומר: וכי חשוב הוא כל כך ליתן לו מתן: היום רבו. בעת ההיא נתרבו עבדים המתחזקים כל איש מול פני אדוניו, לומר לאדונו אני גדול ממך, וכן דוד חושב עצמו לגדול ממני, עד שאתן לו מתן:
יא
וְלָקַחְתִּי אֶת־לַחְמִי וְאֶת־מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאֶסַב יַת מֵיכְלֵי וְיַת מִשְׁתִּי וְיַת שֵׁירוּתִי דְאַתְקֵינִית לְגָזְזַי וְאֶתֵּן לְגַבְרַיָא דְלָא יְדַעַת אֵי מִנָן אִנוּן:
מְצוּדַת דָּוִד
ולקחתי וכו׳. ועל מה ששאלו לעצמם, אמר: וכי אתן לאנשים אשר לא ידעתי איה המקום אשר מזה המה, ואם כן כל שכן הוא שלא אתן לכם מאומה:
יב
וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי־דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִתְחַזָרוּ עוּלֵמֵי דָוִד לְאוֹרְחַתְהוֹן וְתָבוּ וַאֲתוֹ וְחַוִיאוּ לֵיהּ כְּכָל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין:
יג
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם־דָּוִד אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל־הַכֵּלִים׃
רַשִׁ״י
ויחגור גם דוד את חרבו. מכאן שמתחילין בדיני נפשות מן הקטנים בדין תחלה (סנהדרין לו א): על הכלים. לשמור אהליהם וכליהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר דָוִד לְגַבְרוֹהִי זְרִיזוּ גְבַר יַת חַרְבֵּיהּ וְזָרִיזוּ גְבַר יַת חַרְבֵּיהּ וְזָרֵיז אַף דָוִד יַת חַרְבֵּיהּ וּסְלִיקוּ בָּתַר דָוִד כְּאַרְבַּע מְאָה גַבְרָא וּמָאתָן אִשְׁתָּאֲרוּ לְמִטַר מָנַיָא:
יד
וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר־אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם׃
רַשִׁ״י
אחד מהנערים. שלה: ויעט בהם. (תרגום:) אפרחינון במלין (ילקוט שמעוני רמז קל"ד, ופירושו הכריחם בדבריו הרעים), לשון עיט (בראשית טו יא):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְלַאֲבִיגַיִל אִתַּת נָבָל חֲוֵי עוּלֵמָא חַד מֵעוּלֵמַיָא לְמֵימָר הָא שְׁלַח דָוִד אִזְגַדַיָא מִמַדְבְּרָא לְבָרָכָא יַת רִבּוֹנָנָא וְקָץ בְּהוֹן:
רַלְבַּ״ג
ויעט בהם. ר"ל שלא די שלא ענה אותם מענה טוב אבל נהג בהם מנהג העיט והוא העוף הדורס שמתנהג באכזריות:
טו
וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא־פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְגַבְרַיָא טָבִין לָנָא לַחֲדָא וְלָא אִתְנְזֵיקְנָא וְלָא שְׁגָא לָנָא מִדַעַם כָּל יוֹמִין דִי הֲלֵכְנָא עִמְהוֹן כַּד הֲוֵינָא שָׁרָן בְחַקְלָא:
מְצוּדַת דָּוִד
והאנשים. אנשי דוד היו טובים לנו מאד: ולא הכלמנו. לא היינו נכלמים על ידיהם, ולא חסרנו מאומה וכו׳:
טז
חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם־לַיְלָה גַּם־יוֹמָם כָּל־יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
שׁוּר מַקַף הֲווֹ עִלָנָא אַף בְּלֵילֵי אַף בִּימָם כָּל יוֹמִין דַהֲוֵינָא עִמְהוֹן רָעָן עָנָא:
יז
וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה־תַּעֲשִׂי כִּי־כָלְתָה הָרָעָה אֶל־אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל־בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן־בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו׃
רַשִׁ״י
כי כלתה הרעה. מאת דוד אליו: והוא בן בליעל מדבר אליו. ואדונינו בן בליעל, מהיות דובר אליו מה שאני אומר אליך, כי יקצוף עלינו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן דְעִי וַחֲזֵי מַה תַעְבְּדִין אֲרֵי גְמִירָא בִּישְׁתָא לְמֵיתֵי עַל רִבּוֹנָנָא וְעַל כָּל בֵּיתֵיהּ וְהוּא גְבַר רַשִׁיעָא מִלְמַלָלָא עִמֵיהּ:
רַלְבַּ״ג
והוא בן בליעל מדבר אליו. הנה בליעל נאמר בשתוף על הרשע ועל הכילי ומזה הענין הב' הוא בזה המקום וממנו אמרו האמר למלך בליעל רשע אל נדיבים (איוב ל״ד:י״ח):
מְצוּדַת דָּוִד
מה תעשי. לתקן הדבר ולפייס את דוד: כי כלתה הרעה. נגמרה הרעה לבוא אליו: והוא. ונבל עצמו, הוא בן בליעל מלדבר אליו ולהוכיחו על פניו, כי יגער בי:
יח
וַתְּמַהֵר אבוגיל [אֲבִיגַיִל] וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי־יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות [עֲשׂוּיֹת] וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל־הַחֲמֹרִים׃
רַשִׁ״י
עשויות. תרגם יונתן: תכברא, ממולאות בשר דק וביצים, פשטי"ץ בלע"ז כמו ששנינו בפסחים (עד א, עיין שם היטב ברש"י ד"ה רבי ישמעאל קורהו וכו', ומצוה ליישב): ונותן את הכרעים ובני מעיו לתוכו, רבי טרפון קורהו תכברא, מה שבתוכו לברו, כרבי עקיבא דאמר תולין חוצה לו, כך היא שנויה בתוספתא, רבי קלונימוס זצ"ל מן רומי פרשה לנו כן: צמוקים. ענבים יבשים: דבלים. עגולי דבלה, תאנים דרוסות וכבושות בכלי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאוֹחִיאַת אֲבִיגַיִל וּנְסִיבַת מָאתָן גְרִיצָן דִלְחֵם וּתְרֵין גַרְבִין דַחֲמַר וְחָמֵשׁ עָאן תַּכְבְּרָא וְחָמֵשׁ סְאִין קָלַיָא וּמְאָה אַתְכְּלִין דְעִנְבִין יְבֵישִׁין וּמָאתָן מָנָן דְבֵלָתָא וְשַׁוִיאַת עַל חֲמָרַיָא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נבלי. נאדות: עשויות. מתוקנות ומבושלות, כמו (בראשית יח ז): וימהר לעשות אותו: קלי. קמח משבלים צלויות, כמו (ויקרא כג יד): ולחם וקלי: ומאה צמוקים. מאה אשכלות ענבים יבשים, וכן (דברי הימים א יב מא): דבלים וצמוקים: ומאתים דבלים. מאתים ככר, והם תאנים מקובצות דרוסות יחד, עד שנעשים גוף אחד, כעין ככר לחם:
יט
וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַרַת לְעוּלֵמָהָא עֲבַרוּ קֳדָמַי הָא אֲנָא בַּתְרֵיכוֹן אַתְיָא וּלְבַעֲלָהּ נָבָל לָא חֲוִיאַת:
רַלְבַּ״ג
עברו לפני. אמרה זה לכפר פני דוד במנחה הגדולה הזאת:
כ
וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל־הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם׃
רַשִׁ״י
יורדים לקראתה. גיא היה בין שני ההרים, היא יורדת מהר זה, והם יורדים מהר זה שכנגדו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה הִיא רְכִיבָא עַל חַמְרָא וּנְחָתַת בִּסְטַר טוּרָא וְהָא דָוִד וְגַבְרוֹהִי נָחֲתִין לָקֳדָמוּתָהּ וַעֲרָעַת יַתְהוֹן:
כא
וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא־נִפְקַד מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב־לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה׃
רַשִׁ״י
ודוד אמר. בלבו כשאמרו לו נעריו גדופי נבל, אך לשקר שמרתי וגו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְדָוִד אֲמַר בְּרַם לְשִׁקְרָא נְטָרִית יַת כָּל דִי לְדֵין בְּמַדְבְּרָא וְלָא שְׁגָא מִכָּל דִי לֵיהּ מִדָעַם וַאַתֵיב לִי בִּישְׁתָּא חֲלַף טַבְתָא:
מְצוּדַת דָּוִד
ודוד אמר. בעת שפגשה בו, אמר דוד לאנשיו: אך לחנם שמרתי וכו׳: רעה. במה שחרפו לומר מי דוד וכו׳:
כב
כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם־אַשְׁאִיר מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ עַד־הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃
רַשִׁ״י
משתין. יונתן תרגם: ידע מדע, משית קירות לבו. דבר אחר, אפילו כלב, שדרכו להשתין בקיר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כְּדֵין יַעְבֵּיד אֱלֹהִים לְסַנְאֵי דָוִד וּכְדֵין יוֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל דִי לֵיהּ עַד מַנְהַר צַפְרָא יְדַע מַדָע:
רַלְבַּ״ג
משתין בקיר. והוא הזכר, ויש להפלא איך נסכם דוד להרוג נכל וביתו והוא לא הסכי' על הריגת שאול עם היותו רודפו, ואפשר שנאמר שכבר נתפרסם לכלם היות דוד נמשח למלך על ישראל ולפי שהיה נבל מבזה המלכות היה עונשו למות וכל הנסכמים לו בזה וכבר התבאר ממאמר אביגיל לדוד שזה הענין היה מפורסם אז לישראל:
מְצוּדַת דָּוִד
כה יעשה. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, כאלו אמר כהרעה הזאת יעשה לי המקום אם אשאיר וכו׳, ולפי שבסוף חזר בו, לזה כינה הכתוב ואמר לאויבי דוד: משתין בקיר. כן יקרא הזכר, כי עושה קלוח למרחוק, ויוכל להשתין בקיר:
כג
וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת־דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַחֲזַת אֲבִיגַיל יַת דָוִד וְאוֹחִיאַת וְאִתְרְכִינַת מֵעַל חַמָרָא וּנְפַלַת לְאַפֵּי דָוִד עַל אַפָּהָא וּסְגִידַת עַל אַרְעָא:
כד
וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי־אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֺן וּתְדַבֶּר־נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ׃
רַשִׁ״י
בי אני אדני העון. מתחלה אמרה כך, כדי שיטה אוזן לדבריה, ולסוף אמרה לו האמת, אני אמתך לא ראיתי את נערי אדני:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּנְפָלַת עַל רִגְלוֹהִי וַאֲמַרַת בְּבָעוּ עֲלַי דִילִי רִבּוֹנִי חוֹבָא וּתְמַלֵל כְּעַן אַמְתָךְ קֳדָמָךְ וְתִשְׁמַע יַת פִּתְגָמֵי אַמְתָךְ:
רַלְבַּ״ג
ותפול על רגליו. ר"ל אצל רגליו: בי אני אדני העון. הוא על דרך אמרו ולי אני עבדך והרצון בו בי אדני העון והפשע והודת זה תחלה כדי שיכנסו דבריה באזני דוד ותשקיט חמתו בזה המאמר כי בו מהפיוס מה שלא יעלם ואחר זה חלתה פניו שישמע את דבריה ובארה לו שלא חטאה בזה אך חטא בו נבל בעלה מצד רוע מנהגו ותכונתו כי נבל שמו ונבלה עמו:
מְצוּדַת דָּוִד
בי אני וגו׳. כי דוד לא היה מכירה, ולזה אמרה מה ששמעתי אשר אדוני מדבר אל עבדיו בדבר מה שקרה לו, דע אדוני העון הזה הוא בי, רוצה לומר: בביתי נעשה הדבר: ותדבר. ולזה תדבר אמתך, לבקש ולהתחנן על הדבר:
כה
אַל־נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת־לִבּוֹ אֶל־אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל־נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן־הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת־נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
לָא כְעַן יְשַׁוֵי רִבּוֹנִי יַת לִבֵּיהּ עַל גַבְרָא שַׁטְיָא הָדֵין עַל נָבָל אֲרֵי כִשְׁמֵיהּ כֵּן הוּא נָבָל שְׁמֵיהּ וְטִפְּשׁוּתָא עִמֵיהּ וַאֲנָא אַמְתָךְ לָא חֲזֵתִי יַת עוּלֵמֵי רִבּוֹנִי דִשְׁלָחְתָּא:
מְצוּדַת דָּוִד
אל איש. רוצה לומר: אל דברי חירופו: ונבלה עמו. מחזיק בנבלה, לדבר קשות וחירופים: לא ראיתי. בכדי לתקן הדבר ולפייסם:
כו
וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי־יְהוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל־אֲדֹנִי רָעָה׃
רַשִׁ״י
אשר מנעך. ששלחני לקראתך למנעך משפיכות דמים: והושע ידך לך. מלנקום אתה בעצמך את נקמתך ותענש: יהיו כנבל איביך. נתנבאת ברוח הקודש שלא יאריך ימים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן רִבּוֹנִי קַיָם הוּא יְיָ וְחַיֵי נַפְשָׁךְ דִי מְנָעָךְ יְיָ מִלְמִשְׁפַּךְ דַם זַכַּאי וּלְמִפְרַק יְדָךְ לָךְ וּכְעַן יְהוֹן כְּנָבָל סַנְאָךְ וּדְתָבְעִין עַל רִבּוֹנִי בִישְׁתָא:
רַלְבַּ״ג
מנעך ה' מבוא בדמים והושע ידך לך. הנה נשבעה שכן היה הענין שהיא לא ראתה נערי דוד ואמרה עם שבועתה מה שיורה שהיא בלתי יראה שישחית דוד בעלה וביתה אך הוא מפורסם אצלה שכבר ימנע דוד מזה אחר הפיוס אשר פייסה אותו וזה כלו היה מטוב חכמתה ואמרה שהש"י מנעהו מבוא בדמים ר"ל מבוא בהריגת אנשים ומנעהו מהושיע ידו לו להנקם מאויביו העברים בכחו ובעוצם ידו:
מְצוּדַת דָּוִד
חי ה׳ וגו׳. נשבעה בה׳ ובנפשו, ואמרה: הנה רצון ה׳ למנעך מבוא בעון שפיכת דם, ושידך תושיע לך לריב ריבך, כי אם היה רצון המקום שידך תושיע לך לנקום נקמתך ולשפוך דם, לא היה הדבר נגלה אלי ללכת לפייסך, ואף המהירה והפגישה והשמיעה בדבריך לאנשיך, המה מה׳ בהשגחה: ועתה. הואיל וה׳ מנעך מבוא בדמים, בודאי הוא יריב ריבך ויומת בידי שמים, וכל אויביך יהיו כנבל, שיומתו בידי שמים, וכאשר אמר דוד בעצמו אל שאול (לעיל כד יב) ישפוט ה׳ וכו׳ וידי לא תהיה בך:
כז
וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר־הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי׃
רַשִׁ״י
ונתנה לנערים. ותנתן לנערים המתהלכים וגו', 'נתנה' לשון עבר, ו'נתנה' לשון להבא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן תִּקְרוֹבְתָּא הָדָא דְאַיְתִיאַת אַמְתָךְ לְרִבּוֹנִי וְתִתְיְהַב לְעוּלֵמַיָא דִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם רִבּוֹנִי:
מְצוּדַת דָּוִד
ועתה הברכה. התפייס נא בעבור הברכה הזאת וכו׳: ונתנה וכו׳. מפני הכבוד לא אמרה ונתנה לך, כי למעלתו למעט יחשב ואמרה ונתנה להנערים וכו׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הברכה. מתנה ומנחה, כמו (בראשית לג יא): קח נא את ברכתי: ברגלי אדני. רוצה לומר עם מהלכו ואחריו, כמו (שופטים ח ה): לעם אשר ברגלי:
כח
שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה־יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי־מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא־תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ׃
רַשִׁ״י
כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן. להיות מלך על ישראל, לפיכך, ורעה לא תמצא בך, לכך לא נאה לך לעשות שלא כדין, להוציא לעז על מלכותך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי אַמְתָךְ אֲרֵי קְיָמָא יְקַיֵים יְיָ לְרִבּוֹנִי מַלְכוּ קְיָמָא אֲרֵי קְרָבֵי עַמָא דַייָ רִבּוֹנִי מְגִיחַ וּבִישְׁתָּא לָא אִשְׁתְּכַחַת בָּךְ מִיוֹמָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
שא נא וכו׳. הקדימה לשאול מחילה אם תכשל בלשונה, , לדבר מה מול כבודו: כי עשה יעשה. זה ראשית אמריה תאמר, הן ידעתי שה׳ יעשה לאדוני בית נאמן ומתקיים, ועד עולם לא תוסר המלוכה מביתו, לא כשאול שיוסר המלוכה מזרעו: כי מלחמות ה׳. כל מלחמתך המה מלחמות ה׳, לעשות נקמה בפלשתים, אבל לא תמצא בך רעה מימיך ללחום ולהרוג אנשים מישראל כאשר עשה שאול שהרג כהני נוב, ולזה סרה משאול, ולא תוסר ממך:
מְצוּדַת צִיּוֹן
שא. ענין מחילה: נאמן. מתקיים, כמו (ישעיהו כב כג): יתד במקום נאמן:
כט
וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע׃
רַשִׁ״י
כף הקלע. חתיכת עור רחבה עשויה כמין כף באמצע הקלע, שנותן בה האבן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקָם אֱנָשָׁא לְמִרְדְפָךְ וּלְמִבְעֵי לְמִקְטְלָךְ וּתְהֵא נַפְשָׁא דְרִבּוֹנִי גְנִיזָא בִּגְנַז חַיֵי עַלְמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְיַת נְפַשׁ בַּעֲלֵי דְבָבָךְ יַפְרְחִינָהּ כְּמָא דְמַפְרְחִין אַבְנָא בְּקַלְעָא:
רַלְבַּ״ג
ויקם אדם לרדפך. והוא רמז אל שאול: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. הוא העולם הבא כי שם תתאחד הנפש במושכליה שהם צרור החיים ומצדם יהיה עם השם יתברך כמו שבארנו בראשון מספר מלחמות ה': ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ר"ל שלא יהיה לה השארות וקיום והנה אמרה זאת להורות שכבר יחטא דוד אם ישחית' ותמנע ממנו ההצלח' הנפשיית שהיא ערך ההצלחה ואמרה עוד כי בהיותו נגיד על ישראל יהיה לו זה העון לפוקה ולמכשול לב אם ישחיתם ואולי היה זה סבה שתסור הממלכה ממנו כמו שקרה לשאול, ועם זה היה מטוב חכמתה שחלתה פני דוד שיזכרה כאשר יטיב ה' לו לגמול אותה חסד או אולי המאמר ממנה על צד הנבואה וראתה שעתיד נבל למות ותהיה היא אשת דוד:
מְצוּדַת דָּוִד
ויקם אדם. רוצה לומר: עם שקם שאול לרדפך וכו׳ ויכול היית להרגו במערה, עם כל זה לא שלחת בו יד, ורעה לא נמצא בך מימיך: והיתה נפש אדוני. ובעבור זה תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנצחיים הרוחניים, אחר הפרדה מן הגוף: את ה׳. להיות חוזרת למקום אשר ממנה חוצבה: יקלענה. תהיה משוטטת נעה ונדה, כהאבן הקלוע בכף הקלע, ואמרה זאת להחניפו, ולבל ישפוך דמי ישראל כמו שאול:
מְצוּדַת צִיּוֹן
צרורה. ענין קשירה, כמו (בראשית מב לה): צרור כספו: יקלענה. ענינו השלכה בהכלי העשוי כעין מקל ובראשו כעין כף, ובו יניחו האבן הנזרק, ולזה קרוי כף הקלע:
ל
וְהָיָה כִּי־יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֶת־הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
והיה כי יעשה ה' וגו'. ותמלוך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה כַּד יְקַיֵים יְיָ לְרִבּוֹנִי כְּכֹל דְמַלֵיל לְאַיְתָאָה טַבְתָא עֲלָךְ וְיִפְקְדִינָךְ לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל יִשְׂרָאֵל:
לא
וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ־דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת־אֲמָתֶךָ׃
רַשִׁ״י
ולא תהיה וגו' לפוקה. לכשלון, כמו (נחום ב יא): לפיק ברכים, שאם היית עושה זאת, לא יהיה לך פתחון פה לרדות אדם לדורות הבאים על שפיכות דמים: ולהושיע אדני לו. שתנקום אתה את נקמתך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְלָא תְהֵי דָא לָךְ לְיַצָפָא וּלְתַקְלַת לֵב לְרִבּוֹנִי וּלְמִשְׁפַּךְ דַם זַכַּאי מַגָן וּלְמִפְרַק רִבּוֹנִי לֵיהּ וְכַד יוֹטִיב יְיָ לְרִבּוֹנִי וְתִדְכַּר יַת אַמְתָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
ולא תהיה זאת לך לפוקה. רוצה לומר: כשתמלוך, לא יזיק לך כלל דברי חרפת נבל להיות מבוזה בעבור זה בעיני העם, ואפילו למכשול לב אדוני לא יהיה, כי לא תחוש אז לדברי נבל כזה, וכאשר לא תמיתהו, תוסר מן הקלון כי לא יאמר אז עליך שדרכך לשפוך דם חנם ולהושיע לעצמך בכח זרועך, וכאלו אמרה הן עתה עוד היותך נרדף בהרים מפני שאול, חושש אתה לחרפת נבל, אבל לא תחוש במה שיאמרו שאתה שופך דם חנם ומושיע לעצמך בכח זרועך, היות עכשיו אין מעלתך גדולה כל כך לחוש לדברים כאלה, אבל לאחר שתמלוך, נהפוך הוא. (והנה באמת בהבנת הדברים האלה, אליה וקוץ (בה), בהקטין עתה מעלתו, ולזה שאלה בראשית אמריה: שא נא לפשע אמתך): והיטב ה׳ לאדוני. רוצה לומר: הן ידעתי כאשר ייטיב ה׳ לאדוני וימלוך כאות נפשו, זכור תזכור את אמתך, להחזיק לי טובה על העצה היעוצה, למנעך מבוא בדמים:
לב
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר דָוִד לַאֲבִיגַיִל בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דְשַׁלְחָךְ יוֹמָא דֵין לָקֳדָמוּתִי:
לג
וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי׃
רַשִׁ״י
כליתני. מנעת אותי, כמו (תהלים מ יב): לא תכלא רחמיך ; לא יכלה ממך (בראשית כג ז): והושע ידי לי. מוסב על מבוא בדמים, מ"ם של מבוא מחוברת על והושע, כמו מבוא בדמים ומהושע ידי לי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבְרִיךְ מַדָעִיךְ וּבְרִיכָא אַתְּ דִמְנַעְתַּנִי יוֹמָא הָדֵין מִלְמִשְׁפַּךְ דַם זַכַּאי וּלְמִפְרַק יְדֵי לִי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
טעמך. דבורך ועצתך, כמו (איוב יב כ): וטעם זקנים יקח: כליתני. מנעת אותי:
לד
וְאוּלָם חַי־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ ותבאתי [וַתָּבֹאת] לִקְרָאתִי כִּי אִם־נוֹתַר לְנָבָל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבְרַם קַיָם הוּא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דִמְנָעַנִי מִלְאַבְאָשָׁא לִיךְ אֲרֵי אִלוּלָא פוֹן אוֹחִית וְאָתֵית לָקֳדָמוּתִי אֱלָהֵין אִשְׁתְּאַר לְנָבָל עַד מַנְהָר צַפְרָא יְדַע מַדָע:
מְצוּדַת דָּוִד
חי ה׳. הריני נשבע חי ה׳ וכו׳ שמנע אותי מהרע לך, רצה לומר: לביתך ולכל אשר לך: כי אם נותר וכו׳. אז יחול עלי עונש שבועה:
לה
וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקַבֵּיל דָוִד מִנָה יַת דְאַיְתִיאַת לֵיהּ וְלָהּ אָמַר סַקִי לִשְׁלָם לְבֵיתָךְ חֲזֵי דְקַבֵּילִית מִנִיךְ וּנְסֵבִית אַפַּיְכִי:
לו
וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל־נָבָל וְהִנֵּה־לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד־מְאֹד וְלֹא־הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתַת אֲבִיגַיִל לְוַת נָבָל וְהָא לֵיהּ מִשְׁתְּיָא בְּבֵיתֵיהּ כְּמִשְׁתֵּי מַלְכָּא וְלִבָּא דְנָבָל שַׁפִּיר עֲלוֹהִי וְהוּא רָוֵי עַד לַחֲדָא וְלָא חַוִיאַת לֵיהּ פִּתְגַם זְעֵיר וְרַב עַד מַנְהַר צַפְרָא:
לז
וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד־לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן׃
רַשִׁ״י
בצאת היין מנבל. (תרגום:) כד פג חמרא מנבל: וימת לבו. שנצטער על המנחה שהובאת לדוד:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה בְצַפְרָא כַּד פָּג חַמְרָא מִנָבָל וְחַוִיאַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וּמִית לִבֵּיהּ בִּמְעוֹהִי וְהוּא הֲוָא כְאַבְנָא:
רַלְבַּ״ג
וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. אמר זה על צד ההפלגה לרוב הדאגה שהיה דואג על גודל המנחה ולרוב הפחד שהיה לו מדוד:
מְצוּדַת דָּוִד
בצאת היין. רצה לומר: בעת סרה השכרות: וימת לבו. אמר על דרך גוזמא והפלגה, על גודל החרדה מפחד דוד, כי חשב פן עם כל זה יבוא עליו: והוא היה לאבן. שבטלו הרגשותיו מרוב החרדה:
לח
וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־נָבָל וַיָּמֹת׃
רַשִׁ״י
כעשרת הימים. שבעת ימי אבלו של שמואל תלה לו הקב"ה, שלא יתערב אבל רשע באבלו, ואחר כך חלה שלשה ימים ומת, כענין שנאמר: ויגוף ה' את נבל, ואמר מר (שמחות ג ט): חלה שלשה ימים ומת, זו היא מיתת מגפה. ורבותינו אמרו (ראש השנה יח א): אלו עשרת ימי תשובה, שהמתין לו הקב"ה שיחזור בתשובה. ויש אומרים: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, ששלח לו דוד עשרה נערים והאכילן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה לִזְמַן עַשְׂרָא יוֹמִין וּתְבַר יְיָ יַת נָבָל וּמִית:
לט
וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת־רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת־עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה׃
רַשִׁ״י
את ריב חרפתי. גדופי שחרפני (לעיל פסוק י): היום רבו עבדים המתפרצים: ואת עבדו חשך מרעה. שלא הרגתיו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁמַע דָוִד אֲרֵי מִית נָבָל וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ דְדָן יַת דִין חִיסוּדִי מִידָא דְנָבָל וְיַת עַבְדֵיהּ מְנַע מִלְמֶעְבַּד בִּישָׁא וְיַת בִּישַׁת נָבָל אֲתִיב יְיָ בְּרֵישֵׁיהּ וּשְׁלַח דָוִד וּשְׁאִיל בַּאֲבִיגַיִל לְמִסְבָהּ לֵיהּ לְאִתּוּ:
מ
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל־אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתוּ עַבְדֵי דָוִד לְוַת אֲבִיגַיִל לְכַרְמְלָא וּמַלִילוּ עִמָה לְמֵימַר דָוִד שַׁלְחָנָא לְוָתִיךְ לְמִסְבִיךְ לֵיהּ לְאִתּוּ:
מא
וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקָמַת וּסְגִידַת עַל אַפָּהָא עַל אַרְעָא וַאֲמַרַת הָא אַמְתָךְ לְאַמְהוּ לְאַסְחָאָה רִיגְלֵי עַבְדֵי רִבּוֹנִי:
רַלְבַּ״ג
הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדני. אמרה זה על צד הענוה להורות שדי לה אם תהיה לאשה לאחד מעבדי דוד ותרחץ רגליו כמנהג האשה לבעלה:
מְצוּדַת דָּוִד
לשפחה וגו׳. כאלו אמרה אינני ראויה לו לאשה, כי אם לשפחה, לרחוץ רגלי עבדיו:
מב
וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל־הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאוֹחִיאַת וְקָמַת אֲבִיגַיִל וּרְכִיבַת עַל חֲמָרָא וַחֲמֵשׁ עוּלֵימְתָהָא דְאָזְלִין לְקִיבְלָהּ וַאֲזַלַת בָתַר אִזְגַדֵי דָוִד וַהֲוַת לֵיהּ לְאִתּוּ:
מג
וְאֶת־אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם־שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְיַת אֲחִינוֹעַם נְסִיב דָוִד מִיִזְרֶעֶאל וַהֲוָאָה אַף תַּרְוֵיהוֹן לֵיהּ לִנְשִׁין:
מד
וְשָׁאוּל נָתַן אֶת־מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן־לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְשָׁאוּל יְהַב יַת מִיכַל בְּרַתֵּיה אִתַּת דָוִד לְפַלְטִי בַּר לַיִשׁ דְמִגַלִים:
רַלְבַּ״ג
ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש וגו'. מן הפלא איך עשה זה שאול והיא היתה אשת איש וכבר אמרו רז"ל שלא נגע בה פלטי בן ליש וידמה שכן הוא שכבר חזר דוד ולקחה וזה מורה שכבר התפרסם ונודע שלא נגע בה ולפי שכבר היתה פרושה בלתי ראויה לבנים מזה הצד נתנו לה בני מרב אחותה לגדלם וגדלתם כאילו הם בניה ומפני זה נקראו בני מיכל כמו שאמר בסוף זה הספר ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי:
מְצוּדַת דָּוִד
נתן את מיכל בתו. כי חשב קדושי דוד לקדושי טעות, ורבותינו ז״ל (סנהדרין יט ב) נחלקו בו:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.