Sign In

Hosea 2 — הוֹשֵׁעַ ב

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃

רַשִׁ״י והיה מספר. מה ענין פורענות ונחמה סמוכין בדבור אחד, ורבותינו פירשו בפסחים הרגיש הושע בעצמו שחטא על שאמר החליפם עמד ובקש עליהם רחמים, ובספרי דבי רב פרשת וישב ישראל בשטים שנינו רבי אומר יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב כי אתם לא עמי והיה מספר בני ישראל כחול הים מה ענין זה אצל זה משל למלך שכעס על אשתו שלח אחר הסופר לבוא ולכתוב לה גט עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו אמר המלך אפשר יצא סופר זה מכאן חלוק כלומר לבו חלוק ותוהה לומר למה שלח אחרי אמר לו בא וכתוב לה שאני כופל לה כתובתה ולפי פשוטו כך היא סמיכתו כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם אראה עצמי כאילו איני לכם ותגלו לבין האומות ואף שם תרבו ותצמחו ושם תשובו אל לבבכם לשוב אלי כמו שנאמר על ידי משה (דברים ל) והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אף כאן ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי מִנְיַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחָלָא דְיַמָא דְלָא מִתְּכָל וּדְלָא מִתְמְנֵי וִיהֵי בְּאַתְרָא דְאִתְגְלִיאוּ בֵּינֵי עַמְמַיָא כַּד עֲבָרוּ עַל אוֹרַיְתָא וְאִתְאַמַר לְהוֹן לָא עַמִי אַתּוּן יְתוּבוּן וְיִתְרַבּוּן וְיִתְאֲמַר לְהוֹן עַמֵיהּ דֶאֱלָהָא קְיָמָא:
אִבְּן עֶזְרָא והיה - זאת הפרשה דבקה היא כי במקום שגלו שם יולידו בנים רבים, רק אינם יראים את השם. ופי' והיה - במקום כמו: תחת אשר לא עבדת. והטעם: שהם קוראים עצמם בני אל חי והם באמת לא עמי, בעבור מעשיהם הרעים.
מְצוּדַת דָּוִד והיה מספר. בזמן הגאולה יהיו מספר בני ישראל כחול הים אשר א״א למדוד אותם ולספרם וארז״ל שאחר שהוליד הושע את אלו אמר לו המקום שלח את אשתך וגו׳ והבין ברמז שלא טוב בעיני ה׳ אשר דבר על ישראל להחליפ׳ באומ׳ אחרת לכן חזר וביקש עליהם רחמים: אשר יאמר להם. אשר היה נאמר עליהם: יאמר להם. יאמר עוד עליהם בני אל חי החביבים יותר מעם:
מְצוּדַת צִיּוֹן ימד. מלשון מדידה: להם. עליהם:
מַלְבִּי״ם והיה (תשובת הושע) דבר זה הורע בעיני הושע לגרש את אשתו ואת בניו, ולכן חזר מדבריו הקודמים והתחיל ללמד זכות על ישראל, אמר אל השם איך תרצה לשלח את אם הכנסיה ואת בניה, הלא לעתיד יהיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, ר"ל שהחול הגם שי"ל מספר, כי כבר התבאר שמציאת דברים רבים בלתי בעל תכלית בפעל הוא דבר נמנע (כמ"ש במו"נ ח"ב) , בכ"ז הגם שי"ל מספר אין אדם יכול לספרו מפני ריבויו ודקותו, והגם שאפשר למדדו במדה גם זה א"א לעשותו כי רב החול נסתר במצולות ים ובתהומות הארץ שא"א לאדם להגיע שמה, כן לא יהיה אפשר לספר את ישראל, אם מצד ריבוים אם מצד שיהיו מפוזרים ונסתרים באפסי ארץ עד שרבים מהשבטים חשובים כאובדים כי אין יודע מקומם כחול הטמון במעמקי ימים, ואז יהיה במקום אשר צוה ה' עתה שיאמר להם לא עמי אתם דהיינו במקום שהדיחם בגלות והסתיר פניו מהם, אז יאמר להם שהם בני אל חי שאז יכירו כולם כי אביהם חי ומשגיח על בניו בהשגחה מיוחדת מופלאת שעי"ז יתקיימו משך זמן הגלות, ונודע בגוים זרעם כי הם זרע ברך ה':
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת והיה מספר. המפ' נדחקו בסמיכות ענין הזה לשל מעלה, ואיך אחר כ"ז אמר ריבו באמכם, ולמ"ש הוא ויכוח, הושע השיב עמ"ש קרא שמו לא עמי, והלא והיה מספר וכו' וא"כ אמרו לאחיכם עמי, והשיב לו ה' א"כ ריבו באמכם:

ב וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל׃

רַשִׁ״י ראש אחד. דוד מלכם: כי גדול יום. קבוץ זריעתם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִתְכַּנְשׁוּן בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּחֲדָא וִימַנוּן לְהוֹן רֵישׁ חַד מִן בֵּית דָוִד וְיִסְקוּן מִן אַרְעָא גָלוּתְהוֹן אֲרֵי רַב יוֹם כְּנִישַׁתְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא ונקבצו - טעם ונקבצו, שרבים מבני יהודה תפש סנחריב וכן כתוב: כי תפש כל ערי יהודה הבצורות. ושמו להם ראש אחד - זהו סנחריב. ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל - שנפקד עון בית ישראל והנה הכל לגנאי ולא לשבח, או הטעם כי גדול יהיה יום אידם כיום יזרעאל והמפרש יותר מיום יזרעאל אין משפט הלשון לחסר מ"ם, כי הדבר יבוא להפך. ועוד: מ"ם טעם כי גדול - ואין שם זכר מ"ם.
מְצוּדַת דָּוִד ונקבצו. זה יהיה בימי המשיח: ראש אחד. זהו מלך המשיח: ועלו. מארצות הגולה יעלו אל ארצם: כי גדול יום יזרעאל. כי יום גדול ונכבד יהיה יום קבוץ ישראל אשר הפיצם האל כמפזר זרעי׳ ע״פ השדה:
מְצוּדַת צִיּוֹן יזרעאל. היא מלה מורכבת מן זריעה ומן אל:
מַלְבִּי״ם ונקבצו, ואח"כ באחרית הימים יתקבצו המפוזרים בין בני יהודה שגלו בחורבן בית ראשון ע"י נבוכדנצר שלא שבו כולם בימי עזרא, ובין בני ישראל שהם עשרת השבטים שגלו ע"י מלך אשור, כולם יתקבצו ממקומות פזוריהם ויהיו יחדו לעם אחד, וגם ישימו להם ראש אחד שהוא משיח בן יוסף שהוא יהיה לראש עליהם תחלה (כמ"ש ביחזקאל ס' ל"ז) , ועלו מן הארץ יעלו מכלל כדור הארץ שהם נפוצים בו לא"י, כי גדול יום יזרעאל שאז שם הבן הראשון שנקרא יזרעאל להורות על משפט ה' בם יתקיים באופן אחר כמ"ש (בפסוק כ"ה) וזרעתיה לי בארץ, שיקרא בשם יזרעאל מענין זריעה, שהגלות יהיה דומה כזורע גרעיני תבואה בעומק האדמה ונדמה לו שהגרעינים נרקבו ונבלה ואח"כ יציצו ויצמחו ויוציאו פרי תבואה כפלי כפלים, כן יציצו מן הגולים שנזרעו בארצות שבים עם רב כחול הים אשר לא יספר עם הגרים הנלוים עליהם כמ"ש חז"ל, ויום יזרעאל היינו יום שתתגלה הזריעה הזאת שזרע אלהים בארץ וישא אלומותיו, יום זה יהיה גדול מאד מצד הנסים והגדולות שיעשה ה' ביום ההוא לעיני כל הגוים:

ג אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה׃

רַשִׁ״י אמרו לאחיכם עמי. כתרגומו תובו לאורייתי ועל כנישתכון ארחם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נְבִיַיָא אֱמָרוּ לַאֲחֵיכוֹן עַמִי תּוּבוּ לְאוֹרַיְתִי וְעַל כְּנִישַׁתְכוֹן אֲרַחֵם:
אִבְּן עֶזְרָא אמרו - כדרך: ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול, שמח בחור בילדותיך, באו בית אל, ורבים ככה על כן אחריו ריבו באמכם ריבו - איך אתם בני אל חי והאם זנתה, הם האבות.
מְצוּדַת דָּוִד אמרו. אתם בני יהודה ובנימין אמרו על אחיכם בני עשרת השבטים שהם עמי כמותכם עם כי מהרתי להגלות׳ ממכם וקראתים אז לא עמי וכן אמרו רוחמ׳ על אחותיכם הם נשי עשרת השבטים:
מַלְבִּי״ם אמרו, ר"ל אחר שיהיה מספר בני ישראל כחול הים וכו' א"כ אני מצוה אל הבנים ואל הבת שתאמרו לאחיכם (שרצו לקראו בשם לא עמי) שהם עמי, ולאחותיכם (שרצו לקראה בשם לא רוחמה) שהיא רוחמה, אחרי שלעתיד יהיו עם ה' וה' ירחמם ובזה טען נגד ה' שרצה שישלח את אשתו ויקראו לבניו לא רוחמה ולא עמי, ומבקש שכן ה' יאמר להם עמי אתם, ע"ש העתיד:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ולאחותיכם. היה ראוי לאחיותיכם, כמו את אחי ואת אחיותי (יהושע ב' י"ג) , או שיאמר אחותכם בלשון יחיד, אולם מצאנו פעל זה בריבוי אחד, ואחותיך סדום ובנותיה (יחזקאל ט"ז נ"ה) , ועמ"ש בזה בס' התו"ה ויקרא (סי' שפ"ז) על וחמישיתיו:

ד רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי־הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ׃

רַשִׁ״י ריבו באמכם. בכנסייה שלכם של עכשיו שהיא אם לדורות הבאים: מבין שדיה. דרך הנואפות שממעכין להם בין דדיהם ויונתן תירגם ופולחן טעותהא מבין קירוהא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אוֹכָחוּ לִכְנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ לָהּ אֲרֵי הִיא לָא מִתְעַנְיָא בְּפוּלְחָנִי וּמֵימְרִי לָא מְקַבֵּל צְלוֹתָהּ עַד דְתַעֲדֵי עוֹבָדָהָא בִּישַׁיָא מִקֳבֵיל אַפָּהָא וּפוּלְחַן טַעֲוָתָהָא מִבֵּין קִרְוָהָא:
אִבְּן עֶזְרָא ריבו - הנביא מוכיח הגולים אולי ישובו וישיב השם שבותם, או יוכיח אלו הדורות לפני גלותם. זנוניה - כפול העי"ן כמו בינה הגיגי. ונאפופיה - כפול הלמ"ד כמו סגריר.
מְצוּדַת דָּוִד ריבו באמכם ריבו. כל הכנסיה יחד יקראו אם וכאלו יאמר אל הצדיקי׳ שבדור עשו מריבה עם כל הכנסיה על רוע דרכה כי מעתה היא לא אשתי כי סרתה מעלי ואנכי לא אישה להזמין לה ספוקה: ותסר. מוסב על תחלת המקרא לומר ריבו בה שתסר זנוניה וגו׳ ר״ל שלא תצבע עוד פניה להזנות אחרי׳ ולא תשים עוד בין שדיה בשמים המעלים ריח טוב להלהיב לב הנואפים ר״ל מעתה תעזוב דרכה ולפי שהמשילה לזונה אמר לשון הנופל בזונה:
מְצוּדַת צִיּוֹן אישה. בעלה: ונאפופיה. מלשון ניאוף:
מַלְבִּי״ם ריבו, (תשובת השם), א"כ אתם הבנים ריבו באמכם ותוכיחו אותה על זנותה, כי כל זמן שהיא לא אשתי והיא זונה מאחרי, הלא אנכי לא אישה ואין הבנים בני, ומוטל עליכם הבנים לריב עם אמכם שתטיב את דרכה, וזה תשובה אל הושע שא"כ מוטל על הנביאים, והושע מכללם, לריב עם האם דהיינו הכנסיה ולהוכיח אותה ולהחזירה למוטב ותסר, ריבו אתה שתסר זנוניה מפניה הוא הע"ז שעובדת בפרהסיא עד שעניני הזנות נראים על פניה, ונאפופיה מבין שדיה היא תאות הנאוף עצמו המוסתרים בין שדיה, שהם יצרא דע"ז ויצרא דעריות:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ריבו באמכם. סתם ריב נקשר עם את או עם. ואם נקשר עם למ"ד מורה שרב בשביל חברו, כמו האתם תריבון לבעל (שופטים ו' ל"א) , או בשביל עצמו, איש אשר יריב לו, פי' שהבעל יריב על כבוד עצמו, כמו אם אלהים הוא יריב לו (שם) . ואם נקשר עם מלת אל מורה שמציע טענותיו לפניו, כמו כי יבואו לריב אלינו (שופטים כ"א כ"ב) , וכן למה תריבו אלי (ירמיה ב') , צדיק אתה ה' כי אריב אליך (שם י"ב) , הצעת הטענות והוכוחים. וריב הנקשר עם ב' רב עמו על שמגיע לו רע על ידו, וירב בלבן וכו' כי דלקת אחרי. וכן פה ריבו שתסיר זנוניה, כי יגיע לכם רע על ידם, כי את בניה לא ארחם: זנוניה, ונאפופיה. זנות מציין היציאה מרשות בעלה וההפקר. וזנונים מציין ההפקר בפרהסיא (כנ"ל א' ב') . ונאף. מציין תאות הניאוף (כמ"ש ירמיה ג' ח', יחזקאל ט"ז ל"א) , ובהשאלה בא זנות על יצרא דע"ז, וניאוף על יצרא דעריות, לכן אמר מבין שדיה. ונאפוף מורה התמדת הניאוף, שהשמות שנכפל בם למ"ד הפעל מורה על חזוק הפעולה והתמדתה:

ה פֶּן־אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא׃

רַשִׁ״י כיום הולדה. כיום שמצאתיה במצרים כמו שמפורש ביחזקאל (יחזקאל ט״ז:ד׳) ומולדתך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך לא חסה עליך עין (שם): כמדבר. גזירות שגזרתי עליהם במדבר שם יתמו ושם ימותו (במדבר י״ד:ל״ה): והמתיה. ואקטלינה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דִלְמָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנָהּ וְאַעְדֵי יְקָרָהּ וְאַשְׁוִינָהּ רְטִישָׁא כְּיוֹמַיָא קַדְמָאֵי עַד לָא אִתְקְרִיבַת לְפוּלְחָנִי וְיָחוּל רוּגְזִי עֲלָהּ כְּמָא דְחַל עַל עַם דָרָא דַעֲבָרוּ עַל אוֹרַיְתִי בְּמַדְבְּרָא וַאֲשַׁוֵי אַרְעָא צַדְיָא וְאֶקְטְלִינָהּ בְּבַצוֹרְתָּא:
אִבְּן עֶזְרָא פן, כיום הולדה - בהיותה במצרים כאשר הזכיר יחזקאל: ואת עירום ועריה. והצגתיה - כמו: ויצג את המקלות. ושמתיה כמדבר - אין אדם בו. וטעם בצמא - בעבור שהיא אומרת: נותני לחמי ומימי ושקויי.
מְצוּדַת דָּוִד פן אפשיטנה ערומה. כי כשלא תעזוב דרכה פן אפשיט בגדיה מעליה ותשאר ערומה ואמר ענין הבושה שעושין לזונה לפי שהמשילה לזונה: והצגתיה. אעמיד אותה מבלי לבוש ומכסה כמו שהיתה ביום שנולדה וכפל הדבר במ״ש: כמדבר. הפקר לכל כמו המדבר: כארץ ציה. כפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן אפשיטנה. ענין הסרת המלבוש כמו ופשט את בגדיו (ויקרא ו׳:ד׳): והצגתיה. ענין העמידה כמו תציג אותו לבד (שופטים ז׳:ה׳): ושתיה. ענין שימה כמו למען שיתי (שמות י׳): ציה. שממה:
מַלְבִּי״ם פן, שאם לא תסר זנוניה מפניה, אז אם היא לא אשתי אנכי לא אישה כנ"ל, וא"כ אפשיטנה ערומה ואקח מאתה את הבגדים שנתתי לה. והנה הנביא צייר מעמד העם בעת שבחרם ה' במצרים, כילדה עזובה שהשליכוה אבותיה ערומה מתבוססת בדמיה אל המדבר, וה' עבר עליה ורחץ אותה מדמיה והלביש אותה בגדים ולקחה לו לאשה והכניסה עיר מושב וארץ זבת חלב ודבש, כמ"ש (יחזקאל ט"ז) ביום הולדת אותך לא כרת שרך וכו' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו' ואת ערום ועריה, ואפרוש כנפי עליך ואכסך ואלבישך רקמה וכו' ועפ"ז יאמר שאחר שע"י זנותה יבוטלו הנשואין א"כ אפשיטנה ערומה כמו שהיתה ערום ועריה ויותר מזה כי והצגתיה כיום הולדה שהיתה מתבוססת בדמיה וגם ושמתיה כארץ מדבר וציה עד שתמות בצמא, ר"ל שאחזיר אותה אל גלות העמים שזה משל המדבר, ושם תתבוסס בדמי הרוגים ואקח מאתה הבגדים שנתתי לה שהוא השראת השכינה וההשגחה וכל כלי תפארתה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה. ארץ ציה גרוע מן המדבר, כי המדבר ישוב להיות ארץ מושב אם יעבד ויזרע, לא כן הציה, (כמ"ש ישעיה ל"ה א', ירמיה ב' ו',) , ויש הבדל בין שיתה ובין שימה, שפעל שית מורה על הקביעות (כמ"ש ישעיה ה' ו', ירמיה י"ג ט"ו) . ובזה מוסיף שישיתה בקביעות, וכארץ ציה שהיא שממה לעולם, וגם שבארץ ציה לא ימצא מים לעולם מחום השמש ועי"כ תמות בצמא:

ו וְאֶת־בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי־בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת בְּנָהָא לָא אֲרַחֵם אֲרֵי בְנִין דְטָעַן אִינוּן:
אִבְּן עֶזְרָא ואת בניה לא ארחם - הם שילכו בגולה.
מְצוּדַת דָּוִד ואת בניה. ר״ל אף על הצדיקי׳ שבהם לא ארחם: כי בני זנונים המה. לפי שהמשילה לזונה אמר ל׳ הנופל בזונה שאין מי מרחם על בניה אף שהמה לא חטאו מ״מ סובלים עון אמותם ור״ל אף הצדיקים ילקו בעון כללות האומה:
מַלְבִּי״ם ואת בניה, ועי"כ לא ארחם גם על בניה, ובנמשל שלא אחוס גם על הצדיקים שביניהם שאחר שכלל הכנסיה זנו מאחרי, העולם נדון אחר רובו, והם ג"כ בני זנונים:

ז כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי׃

רַשִׁ״י אמם. כנסיה שלהם: הובישה הורתם. בהיתו מלפיהון החכמים המורים להם הוראות בושים מפני עמי הארץ אומרים להם לא תגנובו והם גונבים לא תלוו ברבית והם מלווים: אחרי מאהבי. בדרכי העכו"ם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי טְעַת כְּנִישְׁתְּהוֹן בָּתַר נְבִיֵי שִׁקְרָא בְּהִיתוּ מַלְפֵיהוֹן אֲרֵי אָמְרָה אֱהַךְ בָּתַר עַמְמַיָא רַחֲמֵי מְסַפְּקֵי מֵיכְלִי וּמִשְׁתִּי כְּסוּת מֵילָא וּבוּץ מְשַׁח כָּל פַּרְנוּסָי:
אִבְּן עֶזְרָא כי הובישה הורתם - וטעם מאהבי - פועל יוצא לשנים פעולים, כי בקשו שהייתי אוהבת אותם בעבור מתנותם ושאומר: כי מימי הוא התירוש והביא ראיה ותירושי במועדו, לא דבר נכונה כי התירוש ותירושי כנגד ושיקויי. וטעם מימי - כמו ואכלכלם לחם ומים והנביא אמר: לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, ומים בכסף תתן לי.
מְצוּדַת דָּוִד כי זנתה אמם. כללות האומה סרתה מעלי: הובישה הורתם. האם שהרתה אותם עשתה מעשה בושה וכלימה והוא כפל ענין במ״ש: אחרי מאהבי. אחרי הנואפים האוהבים אותי הנותנים לחמי וכו׳ ר״ל שבטחה במערכת השמים בחשבה שכל השפעתה בא לה מהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן הובישה. מלשון בושה: הורתם. מלשון הריון: צמרי ופשתי. מלשון צמר ופשתים: ושקויי. מל׳ משקה:
מַלְבִּי״ם כי זנתה אמם, ולכן בניה הם בני זנונים, והגם שי"ל שרוב בעילות אחר הבעל וגם אם האם זנתה הבנים כשרים, אבל הלא הובישה הורתם שהיא הובישה את ההריון של הבנים עד שהם ספק ממזרים, כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי, כי מה שרוב בעילות אחרי הבעל הוא דוקא אם היא זונה בצנעה, ואם היא עדיין תחת רשות בעלה ונזונית על שולחנו שאז הוא העקר ורוב הבעילות הם ממנו, אבל היא כבר נפרדה מן הבעל, הן מצד שהיא מפרסמת את זנותה ואמרה בפרסום אלכה אחרי מאהבי, ויוצאת מרשותו לרשות הזונים, הן מצד שלפי דבריה אינה נזונית עוד משל בעלה רק מקבלת מזונותיה מן הזונים והם נותנים לחמי ומימי, וכן המלבושים, הם נותנים צמרי ופשתי שתטוה לה בגדים, וכן יתר צרכיה שמן לסוך, ומשקים להתענג כמו יין וחלב, וממילא רוב בעילותיה הם מן הזונים ובניה בני זנונים, והנמשל שהכנסיה נפרדה מה' לגמרי ועובדת ע"ז בפרהסיא, וחושבת שכל שפעה והצלחתה באים מצד מערכת הכוכבים והמזלות ושה' לא ייטיב ולא ירע ואין תועלת מעבודתו כלל, ובזה נהיה ככל משפחות האדמה לשרת עץ ואבן, ולכן לא ירחם ה' גם על הטובים וישליך את כולם מעל פניו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת זנתה אמם הובישה הורתם. שם אם יבא לפעמים גם על האומנת, ולכן אמר (ירמיה ט"ז ג') ועל אמותם היולדת אותם, ושם (כ"ב כ"ו) ואת אמך אשר ילדתך, ואמר (שיר ג') אל בית אמי ואל חדר הורתי, שמוסיף על בית אמו שגדלה אותו, החדר שבו ישבה הורתו בעת ההריון, ופה הוסיף שהובישה אותו גם מצד ההריון שיהיה עליו חשש ממזרות: מאהבי. בפועל. מורה על הפלגת האהבה, ולרוב בא על האהבה החומריית:

ח לָכֵן הִנְנִי־שָׂךְ אֶת־דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת־גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא׃

רַשִׁ״י הנני שך. ל' סגירה כמו הסר משוכתו (ישעיהו ה׳:ה׳) כמשוכת חדק (משלי טו): את דרכך. דרכים ושבילים שאת הולכת בהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן הָא אֲנָא מְקַלְקֵל יַת אוֹרְחָתִיךְ כְּמָא דְסַיְגִין בְּכוּבַיָא וְאֶפְסוֹק כְּמָא דְמַפְסְקִין בְּכָתְלַיָא וּשְׁבִילָהָא לָא תִשְׁכָּח:
אִבְּן עֶזְרָא לכן, שך - מגזרת לשכים וכמוהו: הלא אתה שכת בעדו. בסירים - קוצים, כי כקול הסירים כי עד סירים סבוכים. נתיבותיה - המקומות הידועים שיש בהם סימנים להכירה. וגדרתי את גדרה - שאשים גדר בדרכיה, כדרך: גדר דרכי בגזית.
מְצוּדַת דָּוִד לכן. הואיל וכן חשבה אגדור דרך מהלכך בקוצים לבל תוכל ללכת בה ר״ל לא תשכיל להוריד אליך השפעה ממערכת השמים כאלו נסתם הדרך: וגדרתי וגו׳. כפל הדבר במ״ש: ונתיבותיה לא תמצא. לא תמצא שביל ותחבולה להוריד אליך ההשפעה:
מְצוּדַת צִיּוֹן שך. ענין גדר כמו הסר משוכתו (ישעיה ה׳): בסירים. קוצים כמו כקול הסירים (קהלת ז׳): וגדרתי. מלשון גדר: ונתיבותיה. מלשון נתיב ושביל:
מַלְבִּי״ם לכן הנני שך את דרכך בסירים מספר ההשתדלות שיעשה ה' להשיבה אליו כמשל ההשתדלות שיעשה הבעל אל האשה המנאפת תחתיו, שיש לה דרך גדול קבוע שבו תצא כל יום מביתו ללכת אל המנאפים ושך את הדרך בסירים בל תוכל ללכת בו, ועדיין יש לה מקום לדבר עם הנואפים אחורי הגדר במקום שהגדר פרוץ, ועז"א וגדרתי את גדרה, ועדיין יש לה נתיבות צרות מיוחדות שתצא אליהם בנתיבות האלה, אמר שיקלקל אותן הנתיבות באופן שנתיבותיה לא תמצא עוד ובזה יכלא אותה להפרידה מן הזונים עמה, ובנמשל שישנה סדרי המערכת ומשטריהם ויגדור בגדר סביב בל יוכלו להשפיע עליה טוב והצלחה ויקלקל כל המעשים והסגולות והטלמסאות שתעשה להריק את שפעם וברכתם, וגם שישית איבה בינה ובין העמים שכניה שבטחה בם שיבואו לעזר לה ושלמדה מעשיהם וכרתה עמהם ברית, ויגדור בעדה שלא תוכל לצאת אליהם ולהתחבר עמהם ולהתערב בם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הנני שך את דרכך, ונתיבותיה לא תמצא. הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, ונתיבות הם אשר הם מהלך ליחידים לפרקים, ויוכלו לעות את הנתיבות עד שלא יוכרו כלל, לא כן את הדרך הגדול שהוא ניכר תמיד, רק שיסך אותו בסירים וקוצים, וכן אמר (איכה ג׳:ט׳) גדר דרכי בגזית, נתיבותי עוה:

ט וְרִדְּפָה אֶת־מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא־תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל־אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה׃

רַשִׁ״י ורדפה. ממשקלות לשון כבד הוא זה כמו (שם יב) ומרדף רקים פורקציי"ר בלע"ז כלומר תחזור אחריהם ולא תשיגם: את מאהביה. מצרים ואשור ולא תוכלי לבקש מהם עזרה: ובקשתם. ובקשה אותם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתִרְדַף שְׁלַם עִם עַמְמַיָא רַחֲמָהָא וְלָא תִדְבַּק יַתְהוֹן וְתִבְּעֵי סָעִיד וְלָא תִשְׁכַּח וְתֵימַר אֱהַךְ וֶאֱתוּב לְפוּלְחָן רִבּוֹנִי קַדְמָאָה אֲרֵי טַב לִי כַּד הֲוֵיתִי פָּלְחָא קֳדָמוֹהִי מִכְעַן לָא אֶפְלַח לְטַעֲוָתָא:
אִבְּן עֶזְרָא ורדפה - האומר כי דגשות הדל"ת, כי כן הוא כל דבר שהוא תמיד שאדם מתעסק בו ואין לו סוף אולי יפרש לנו זה המדקדק מה הפרש בין הדובר בי ובין רוח ה' דבר בי, הנני גורש מפניך, לא אגרשנו, ויגרש את האדם. אלה הגזרות נמצאו בבניין הקל ובבניין הכבד ורבים ככה. והנכון כי רדף הקל לעולם הוא אחר הבורח ומלת ירדף חשך יוצאה לשנים פעולים, וככה ורדפה את מאהביה - שתרדף אחריה בברחם להם. ובקשתם - חסר דגש בקו"ף, כי הוא מבניין הכבד וככה שלחו באש מקדשך להקל על הלשון, על כן אלה חסרים דגש.
מְצוּדַת דָּוִד ורדפה. אף שתהיה רודפת אחר מערכות השמים להקטיר להם עכ״ז לא תשיג אותם להשפיע לה טובה: ובקשתם וגו׳. כפל הדבר במ״ש: ואמרה. אז תאמר אבטח בהקב״ה כי מאז כשהיה בטחוני בו היה לי טוב מעתה:
מְצוּדַת צִיּוֹן תשיג. ענין הקרוב: אישי. בעלי:
מַלְבִּי״ם ורדפה, וחוץ מזה שיעכב בעדה שלא תוכל לצאת, יסבב הדבר שגם מאהביה יתרחקו ממנה, באופן שתחלה תרדוף אותם ולא תשיגם כי יברחו ממנה, ואח"כ יתעלמו מעיניה לגמרי עד שכאשר תבקש אותם לא תמצאם, ובנמשל שגם הצלחת הטבע והמערכה תתרחק מאתה עד שתתעלם מעיניה ולא תדע מקומם איה, וכן העזר והברית שהיה לה עם העמים סביבה יסור מאתה, ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, אמנם הגם שילחצנה ההכרח לשוב אלי בכל זאת לא תכיר חטאתה, רק תדמה כזונה הנ"ל שגם אחר שיתרחקו מאהביה ממנה והיא תרדף אותם ולא תמצאם עוד עד שלבסוף תהיה מוכרחת לשוב לבית בעלה לא תתחרט על מעשיה וזנותיה, כי בהפך תתאונן על מה שהיא מוכרחת לשוב לבית בעלה, ותאמר בפירוש שמה שאלכה ואשובה אל אישי הראשון אינו מפני שאני מתחרטת על מה שיצאתי מביתו לבית הזונים, ומפני שטוב לי יותר בבית אישי מבבית הזונים, כי בהפך בבית הזונים היה טוב לי יותר מבבית אישי, רק מפי כי טוב לי אז מעתה שמן המעמד שאני בו עתה שהזונים עזבו אותי ואין לי עתה עוזר ותומך מן המעמד הזה היה טוב לי אז בבית בעלי, הגם שאינו טוב מן המעמד שהייתי בו בעת שהייתי בבית מאהבי נותני לחמי ומימי, שהיה טוב לי יותר מבבית בעלי. והנמשל שגם אחר שסר הצלחתה ומצאוה רעות רבות וצרות והיא מוכרחת לשוב בתשובה, חשבה שזה בא מפני שהמערכה והמזל מתנגד לה ועומד לנגדה במערכה רעה, ואחר שעשתה כל התחבולות ועבודת נכר לרדף את מאהביה ולהשיב שפע המערכת אליה לטוב ולא הועיל לה ומוכרחת לשוב אל ה' ולחסות בצל ההשגחה, תאמר שהחסות בצל ההשגחה היא רק טוב נגד המעמד של עתה שהמערכה תתנגד לה לנגד לא לנגד הזמן שהמערכה תשקיף עליה בעין טובה שאז מוכנת לשוב אל מאהביה ולעבוד עבודת נכר:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ורדפה. בנין הכבד מורה על התמדת הרדיפה:

י וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל׃

רַשִׁ״י לא ידעה. לא שמה אל לבה והראית עצמה כלא יודעת: וכסף הרביתי לה וזהב. והם עשאוהו לבעל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִינוּן לָא יָדְעִין אֲרֵי אֲנָא בָּרְכֵית לְהוֹן עִבּוּרָא וְחַמְרָא וּמִשְׁחָא וְכַסְפָּא אַסְגֵיתִי לְהוֹן וְדַהֲבָא מִנֵיהּ עֲבָדוּ לְטַעֲוָתָא:
אִבְּן עֶזְרָא והיא - עד עתה כי היתה אומרת כי הבעלים שתקטיר להם הם הטיבו לה, כדרך ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים. עשו לבעל - הצורפים עשו צורות מזהב וכסף ליפות הבעל. ובספרד היה חכם מפרש הבעל בעל הבית הצומח בחכמת המזלות, כי כן יקראו בתים למזלות ולהם הם עובדים, כי הם צבא השמים.
מְצוּדַת דָּוִד והיא לא ידעה. מתחילה לא שמה על לבה לדעת אשר אני הוא הנותן לה הדגן וכו׳ והכל ממני כי אין דבר ביד מערכת השמים: וכסף וגו׳. והנה הכסף והזהב אשר אני הרביתי לה עשו הם לבעל והוא צורה מה עשוי לצבא השמים והם היו מיפים אותה בכסף ובזהב כמ״ש בכסף ובזהב ייפהו (ירמיהו י׳:ד׳):
מְצוּדַת צִיּוֹן והתירוש. כן יקרא ענבי היין: והיצהר. הוא השמן כמו תירושך ויצהרך (דברים י״א):
מַלְבִּי״ם והיא לא ידעה זה בא מסבת שלא ידעה שגם בתחלה שעבדה ע"ז והיה לה כל טוב, לא היה זה ע"י מאהביה ושפע הכוכבים, רק כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר, ור"ל שזה האות שגם עתה עדן היא מאמנת בע"ז וחושבת שהטוב שהיה לה תחלה היה מן שפע הכוכבים וע"ז, ואינה יודעת שישראל אין עומדין תחת המערכה, וכל השפע שהיה לה היא השגחיית שה' נתן לה הדגן והתירוש רק הם כפרו בטובת ה', עד שעת שהרבה להיטיב עמה בהשגחתו עד שכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל מכספי ומזהבי שנתתי לה לא שהבעל נתן לה מאומה, באופן שהטוב שהיה לה עד עתה היה השגחיי והרע שמגיע לה עתה הוא בעבור שסר ממנה ההשגחה על כן כלאה הארץ את יבולה והשמים נעצרו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת והיא לא ידעה. הלא יפלא איך אחר שספר שתשוב אל אישה חזור לספר איך יענוש אותה ומוכרח כמ"ש בפירושי:

יא לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת־עֶרְוָתָהּ׃

רַשִׁ״י בעתו. בעת גמר בישול הפירות: והצלתי. ממנה: צמרי ופשתי. אשר היה לכסות את ערותה, כל הצלה שבמקרא לשון תרומה והפרשה הוא ומוכיח עליו ויצל אלהים את מקנה אביכם (בראשית ל״א:ט׳) כי כל העושר אשר הציל (שם):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן יְתוּב מֵימְרִי לְמִטַל עִבּוּרָא בְּעִדַן אִידְרֵיהּ וְחַמְרָא בְּעִדַן מַעֲצַרְתֵּיהּ וְאַצִיל כְסוּת מֵילָא וּבוּץ דִיהָבֵית לָהּ לְכַסְאָה יַת קְלָנָהּ:
אִבְּן עֶזְרָא לכן - טעם בעתו - שאביא אויביה לקחתו. והצלתי - והפרשתי וכן כל לשון הצלה. והצלתי צמרי ופשתי - שנתתי לה לכסות את ערותה.
מְצוּדַת דָּוִד לכן. הואיל וכן עשתה אשוב לקחת את הדגן שנתתי לה: בעתו. בעת גמר הבשול אקח מהם ע״י ברד וארבה וכדומה: במועדו. בזמן הביכור: והצלתי. אסיר מהם הצמר והפשתים שנתתי לה לכסות את ערותה כי ימותו הצאן ולא יהיה לה צמר והפשתים תלקה ולא יהיה לה בגד ללבוש:
מְצוּדַת צִיּוֹן במועדו. בזמנו: והצלתי. ענין הפרשה כמו הלא אצלת לי ברכה (בראשית כ״ז:ל״ו): ערותה. גלוי הבשר:
מַלְבִּי״ם לכן אשוב, אמר ה' שלכן יעשה עמם מעשים שעל ידם יכירו שחובתם ורעתם אינם מצד המערכת רק ע"י ההשגחה, כי עד עתה שעצר את השמים מהוריד מטר חשבו שזה בא מפאת הטבע והמערכה ולא ה' פעל כל זאת, לכן יעשה בהפך שיתן מטר על הארץ והארץ תתן את יבולה עד שיראו שכפי הטבע והמערכה הם מוכנים לקבל טוב וברכה ושיהיה בר ולחם בארץ רק בעת גמר הדגן והתירוש ישוב ה' ויקח אותו מאתם, וז"ש לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו, הדגן שהיה נגמר בעת קציר אשוב ואקח אותו בחזרה ובזה ידעו שהיא רעה השגחיית, וכן והצלתי צמרי ופשתי אשר כבר נגמרו, והם כבר מוכנים לכסות את ערותה אציל אותם ואקחם מידה, ואז תראה שהגם שמאהביה שהם כוכבי המערכת וסדרי הטבע הם בעזרתה להיטיב לה, בכ"ז לא יוכלו להועיל לה ולהציל אותה מיד ה', וז"ש
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת דגני בעתו, ותירושי במועדו. יש הבדל בין עת ובין מועד. שהעת היא עת הטבעי, והמועד הוא ההסכמיי, (כמ"ש באילת השחר כלל רצ"ט) והדגן דרך לקוצרו תיכף כשיגמר שהוא העת הטבעי, לכן אמר בעתו, והתירוש לא יבצרו הענבים תמיד בעת גמרם כי יניחם לפעמים על האילן כדי שיתבשלו היטב בחום השמש, ולקיטת ענבים תלוי ביעידת הבעלים והסכמתם, לכן אמר במועדו, שבעת שיעד לקחת הענבים אז ישחיתם ה': ולקחתי, והצלתי. הלקיחה תצוייר גם כשאינו עדיין ביד הבעלים, אבל ההצלה הוא כשיקחם מיד מי שהוא כבר בידו, כמו ויצל אלהים את מקנה אביכן, ר"ל שכבר היה בידו, וכן וינצלו את מצרים, ור"ל צמרי ופשתי שכבר הוא בידם:

יב וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת־נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא־יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי׃

רַשִׁ״י ואיש לא יצילנה מידי. אף זכות אבותם תמה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן אֲגַלֵי יַת קְלָנָהּ לְעֵינֵי עַמְמַיָא רַחֲמָהָא וֶאֱנַשׁ לָא יְשֵׁיזְבִינָהּ מִן יְדִי:
אִבְּן עֶזְרָא ועתה אגלה את נבלותה - מגזרת נבלה על משקל כי הילדות והשחרות הבל, כי גלוי הערוה נבלה היא.
מְצוּדַת דָּוִד ועתה. כשאסיר צמרי ופשתי אגלה כעור גלוי ערותה לעיני מערכת השמים ולא יצילנה מי מידי ר״ל לא יוכל מי להשפיע עליה טובה בזולת רצוני:
מְצוּדַת צִיּוֹן נבלותה. ענינו דבר כעור ומגונה וכן והשלכתי עליך שקוצים ונבלתיך (נחום ג׳:ו׳):
מַלְבִּי״ם ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה, שהגם שמאהביה שהם סדרי המערכת עומדים אצלה ועיניהם עליה לטובה, בכל זה אפשיט את בגדיה ואגלה את נבלותה, ואיש לא יצילנה מידי ובזה תבין כי אין להם שום כח נגד ה', ולא לבד שאין בכחם לתת מאומה מבלי רצון ה' כי גם לא יוכלו להועיל שיתקיים בידה הטוב אשר כבר השיגה ידה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לעיני מאהביה. מוסב על כלל המאמר, ולקחתי דגני והצלתי צמרי ואגלה נבלותה כ"ז יהיה לעיני מאהביה ובכ"ז איש לא יצילנה מידי":

יג וְהִשְׁבַּתִּי כָּל־מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲבַטֵל כָּל חֶדְוָתָהָא חֲגָהָא יַרְחָהָא וְשַׁבַּתָּהָא וְכָל מוֹעֲדָהָא:
אִבְּן עֶזְרָא והשבתי - שלא להתחבר שנים תוי"ן חסרו האחד וככה שבתו, כי שבת שרשו וככה וכרתי להם ברית, כי כרת שרשו ואין נראה להתחבר שני תוי"ן לומר והשבתתי וכרתתי, כי כן היה ראוי. חדשה - הוא ראש החדש שתתחדש הלבנה, גם תי"ו שבתה חסירה או מובלעת בדגשות תי"ו שבתה.
מְצוּדַת דָּוִד והשבתי. אבטל כל שמחתה שמחת חגה חדשה ושבתה: וכל מועדה. הם ר״ה ויוה״כ וש״ע:
מְצוּדַת צִיּוֹן והשבתי. ענין בטול: משושה. שמחתה:
מַלְבִּי״ם והשבתי, זאת שנית, שאשבית כל משושה שהם ימי החגים והחדשים שלה שאז חגגה לעבודת נכר בחשבה שעתים האלה הם ימי הצלחה וימים שהכוכבים ישפיעו טוב וברכה, אשבית את הימים האלה כי יתהפכו לימי צרה ואפלה, ומזה תכיר שאין טובה ואשרה תלוי בידי המערכת רק בידי ה' המחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם כרצונו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חגה מועדה. החג הם הימים שמרבים להביא בם שלמי חגיגה, והמועד כולל כל מועדים הקבועים, ור"ה ויוה"כ לא נקראו בשם חג בשום מקום, כי לא הביאו בהם שלמי חגיגה, כמ"ש באילת השחר (כלל תקמ"ה) וביחזקאל (מ"ה י"ז, מ"ו י"א) , ולעומת זה מועדים הם הקבועים, וחג יקרא גם הבלתי קבוע אם יעשה לו חג לזבוח זבחים, כמו חג לה' מחר, ובזה מוסיף במ"ש וכל מועדה:

יד וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ־לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה׃

רַשִׁ״י והשמותי. לשון שממה: אתנה. כמו אתנן: ושמתים ליער. שהחיות מהלכות שם ואוכלות הפירות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַצְדֵי פֵרִי גוּפְנָהּ וְתֵינָהּ דַהֲוַת אָמְרָה יְקַר אִינוּן לִי דִיהָבוּ לִי עַמְמַיָא רַחֲמֵי וַאֲשַׁוִינוּן לְחוּרְשָׁא וְתַכְלִינוּן חַיַת בָּרָא:
אִבְּן עֶזְרָא והשימותי, אתנה - האל"ף נוסף. ור' מרינוס אמר: שהוא כמו אתנן זונה.
מְצוּדַת דָּוִד והשימותי. אעשה שממה מקום הגפנים והתאנים: אתנה. לפי שהמשילה לזונה אמר לשון אתנן ור״ל שאמרה שבא לה מהשפעת מערכת השמים: ושמתים ליער. אעשה הפרדסים מקום הפקר כיער וחית השדה תאכל הפירות ר״ל האויב יקח הכל:
מְצוּדַת צִיּוֹן והשמותי. מלשון שממון: אתנה. מלשון אתנן וכן יקרא מתן הזונה כמו אתנן זונה (דברים כ״ג):
מַלְבִּי״ם והשמותי גפנה ותאנתה. זאת שלישית שלא לבד שימנע את תבואת הארץ, כי גם ישומם את הארץ בעצמה ואת העצים המובחרים נושאי פרי שהם הגפן והתאנה, יען אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי, באשר היא תייחס גם ירושת הארץ אל הבעלים כזונה אשר תעיז פניה לאמר על הנדוניא שנתן לה בעלה שהיא אתנן שקבלה מאוהביה, ולכן אשומם העצים נושאי פרי ושמתים ליער שמתקבצים בו חיות השדה והם יאכלו פרים, והנמשל שיתאספו שם אומות פראיים שהושיב שם סנחריב והם יאכלו פרי גפנם ותאנתם. והנמשל מכל זה, שאחר שאמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון שהוא בעת שהתחילו לשוב קצת בימי הושע בן אלה שבטל את השומרים שהושיבו מלכי ישראל לבל יעלו לרגל, ראה ה' שאין תשובתם שלימה ולבם עדיין נוטה אל הע"ז, רק שחשבו שהמזל מתנגד להם לכן הביא עליהם את מלך אשור והחריב את ארצם כפעם בפעם וזרים ירשו אותם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אתנה. כמו אתנן. ושרשו נתן ונפלה נו"ן פ"א הפעל ונכפלה מן למ"ד הפעל במלת אתנן, כמו סגריר, נאפוף, וה"א נוספת, כמו אשכר, ובאשר בנו שם זה בחסרון הנו"ן עשו ממנו פעל בחסרון זה. אפרים התנו אהבים, גם כי יתנו בגוים (לקמן ח' ט' יו"ד) :

טו וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת־יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם־יְהוָה׃

רַשִׁ״י ופקדתי עליה. שכר פורענות: ימי הבעלים אשר תקטיר. תמיד להם ול' הווה הוא: ותעד נזמה וחליתה. ל' עדי כזונה המתקשטת לקראת נואפים: וחליתה. בל' ערבי הוא קישוט:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַסְעַר עֲלָה יַת יוֹמַיָא דַהֲוַת פָּלְחָא לְטַעֲוָתָא דְמַסְקָא לְהוֹן בּוּסְמִין וַהֲוַת דַמְיָא לְאִתְּתָא דְשַׁבְקַת יַת בַּעֲלָהּ וְאִתְקִינַת בִּקְדָשָׁהָא וּבַחֲלִיטַת מַרְגְלִיתָהָא וּטְעֵית בָּתַר רַחֲמָהָא כֵּן כְּנִישַׁת יִשְׂרָאֵל רְחִימַת לְמִפְלַח לְטַעֲוָתָא וּפוּלְחָנִי שָׁבְקַת אֲמַר יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא ופקדתי - וטעם ותעד - משל לאשה זונה שתשים הנזם על אפה והחלי בצוארה, ליפות עצמה למצא חן בעיני הנואף.
מְצוּדַת דָּוִד ופקדתי עליה. אזכיר עליה הימים אשר הקטירה לבעלים לשלם הגמול לפי רוב הימים: ותעד. ומה שקשטה עצמה בקשוטיה והלכה אחר מאהביה ר״ל מה שעבדה והקטיר׳ למערכת השמים ולפי שהמשילה לזונה אמר לשון הנופל בזונה שמקשטת עצמה להתאהב על הנואפים: ואותי שכחה. לא שמה על לבה לעבוד אותי:
מְצוּדַת צִיּוֹן ופקדתי. מלשון זכרון: ותעד. מלשון עדי קשוט כמו ועדית עדי (יחזקאל כ״ג): נזמה. שם עדי כמו נזם זהב (משלי כ״ה): וחליתה. ענין תכשיט מה כמו וחלי כתם (, שם):
מַלְבִּי״ם ופקדתי אמר שלבסוף ראה שכל התחבולות שעשה כדי שתכיר שהרעה הבא עליה הוא עונש השגחיי כ"ז לא הועיל מאומה, כי ראיתי שבעת שפקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר לחם להעניש אותם עליהם, לא שבה עי"כ אלי, רק ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה. היתה דומה כזונה אשר פשט בעלה מעליה את כל בגדיה ולקח את כל תכשיטיה כדי שלא תלך אחרי הזונים ולא נשאר לה רק נזם וחלי אחד, ותעד תכשיט הזנם והחלי שנשאר לה כדי ללכת אחרי מאהביה, כן גם בעת שהענישם ה' בימי הושע בן אלה ומלך אשור לקח כל אשר להם לא שבו אל ה' רק שלחו אל סוא מלך מצרים והתמידו בעבודת ע"א ואותי שכחה. שעי"כ לא שבה עד ה' המכה אותה רק בקשה עזר מעמים וישועה מעבודת אלהי נכר:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ופקדתי. הוא עבר בוא"ו החבור כמו ותעד, ותלך שהם פעלים עוברים, ודוגמתו ש"א (ג' י"ג) והגדתי לו כי שופט אני את ביתו, לפי פירושו שם:

טז לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ׃

רַשִׁ״י לכן הנה אנכי מפתיה. משדלה להמשך אחרי לוזאניי"ר בלע"ז ומהו הפיתוי והולכתיה המדבר בגולה שהוא לה כמדבר וציה ושם תשיב אל לבה כי טוב לה כשעשתה רצוני מכשמרדה בי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן הָא אֲנָא מְשַׁעְבַּד לָהּ לְאוֹרַיְתָא וְאַעְבֵּד לָהּ נִסִין וּגְבוּרָן כְּמָא דַעֲבָדֵית לָהּ בְּמַדְבְּרָא וּבְיַד עַבְדֵי נְבִיַיָא אֲמַלֵיל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהָא:
אִבְּן עֶזְרָא לכן - אחר שתדע כי כל זאת הרעה באה עליה בעבור ששכחה אותי ולא ידעה בתחילה כי אני הטיבותי עמה, ובאמרה: אלכה ואשובה אל אישי הראשון אז אפתיה בדברים. והולכתיה - אל ארצה ששב כמדבר.
מְצוּדַת דָּוִד לכן. על כי שכחה בי אני אפתנה ואוליכה במדבר במקום שאין שם אנשים ושם אדבר על לבה דברי פיוסים ולפי שהמשילה לאשה שזנתה תחת בעלה אמר לשון הנופל באשה כזאת שהבעל מפתה אותה ללכת אחריו במדבר מקום שאין אנשים למען לא ישמע מי מה ידברו ושם מפייסה בדברים טובים שתעזוב דרכה ור״ל המקום יעורר לבבם לשוב לעבודתו:
מְצוּדַת צִיּוֹן מפתיה. מלשון פתוי והסתה:
מַלְבִּי״ם לכן הנני מפתיה והולכתיה המדבר, מדמה אותה כמשל הזונה שראה בעלה שכל התחבולות שעשה להפרידה מן הזונים אין מועילים, יפתה אותה להוציא אותה מן היישוב ששם נמצאו הזונים אחריה אל המדבר ששם לא תמצא איש לזנות עמו ותתיחד עם בעלה לבד, ושם אדבר אל לבה להשיבה לאהבתי, וכיון בזה אל מ"ש ביחזקאל (כ' ל"ה) והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, שהם הגליות שיגלו לבין העמים, שהגם שיהיו בין העמים יהיו דומה כאילו הם במדבר שממה, כי העמים יתרחקו מהם, ויהיו רעבים גם צמאים מוקפים מנחשים ועקרבים העוקצים אותם, ושם אמר והבאתי אתכם במסורת הברית וכו' שז"ש שיוליך אותם אל המדבר ששם יהיו תחת השגחת ה', ושם ידבר אל לבם שישובו אליו:

יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת־כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת־עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ־מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י את כרמיה. ת"י לשון פרנסים ומנהיגים וכן לא יפנה דרך כרמים (איוב כ״ד:י״ח) וכן כרמי שלי לא נטרתי (שיר השירים א׳:ו׳) ד"א והולכתיה המדבר למדבר סיחון ועוג ובסגנון זה נתנבא (יחזקאל כ׳:ל״ה) שנאמר והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם כאשר נשפטתי את אבותיכם והבאתי אתכם במסורת הברית וברותי מכם המורדים וגו' והכשרים אקיים וזהו את כרמיה: ואת עמק עכור. עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי: וענתה שמה. ל' דירה כמו מעון אריות (נחום ב): כימי נעוריה. שישבה במצרים ימים רבים: וכיום עלותה וגו'. שצעקה אלי ממצרים מתוך שיעבוד וגאלתיה כן גם עתה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַנֵי לָהּ יַת פַּרְנָסָהָא מִתַּמָן וְיַת מֵישַׁר עָכוֹר לְתַחֲמוּדֵי נְפַשׁ וְיִתְנְהוֹן תַּמָן לְמֵימְרִי כְּיוֹמֵי קֳדָם וְאַף אֲנָא אַעְבֵּיד לְהוֹן נִסִין וּגְבוּרָן כְּיוֹם מִסַקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
אִבְּן עֶזְרָא ונתתי לה את כרמיה..- הפך והשימותי גפנה. ותחת עמק עכור - שעכרתיה, שהוא - עמק יזרעאל, ישוב לפתח תקוה. וענתה - תנגן ותשיר, כמו: ותען להם מרים. ויש אומרים: ותדור שמה מגזר מעון ויפרש, ככתוב: וענה איים באלמנותיו והוא רחוק בעיני.
מְצוּדַת דָּוִד משם. מן הליכת המדבר הזה מן האהבה הבאה שמה ר״ל מן הערת הלבב תשוב אלי ואחזיר לה את כרמיה: ואת עמק עכור. העמקים שהיו עכורים ונשחתים בהיותם בגולה תשוב להיות פתח תקוה ר״ל יהיו חמודים כפתח נחמד אשר יקוו אנשים לבוא כו: וענתה שמה. תרים בכרמים קול שיר כמו ששרתה בימי נעוריה ר״ל עד שלא גלו ממנו: וכיום עלותה. וכמו ששרתה ביום עלותה מארץ מצרים שאז שררו בשמחת לבב שירת הים:
מְצוּדַת צִיּוֹן עכור. ענין השחתה כמו ועמק עכור (ישעיה ס״ה): וענתה. ענינו הרמת קול שירה כמו ותען להם מרים (שמות ט״ו:כ״א):
מַלְבִּי״ם ונתתי לה את כרמיה משם, הכרמים שלקח מהם כמ"ש והשמותי גפנה ותאנתה יתן להם משם, תפס המשל ששם ישוב הבעל לאהוב את אשתו בהיותה באמנה אתו ויחזיר לה הכרמים שלקח מאתה בעבור זנותה. ובנמשל ידמה אותה כימי צאתה מארץ מצרים שהוציאם אל המדבר ושם קבלו את התורה והאמונה והיו תחת השגחתו המיוחדת ושם ראו את אותותיו ואת מעשיו, ושם אין הזונים נמצאים כי המערכת לא ישפיעו טוב בתהו יליל ישימון, שלפי הטבע אין שם לחם ומים ואף כי גפן ותאנה, רק אני אתן לה את כרמיה ר"ל את פרנסתה וצרכיה, כי בגלותם יחוייב מצד הטבע שיהיו חסרים כל טוב כי מנעו מהם קנות שדות וכרמים ועשות מקנה וקנין רק בהשגחת ה' המופלאת יהיה להם שארית וימצאו כל מחסורם, וגם יכוין על הכרמים הנפשיים שהם התורה והאמונה שמסרו נפשם עליה בגלותם בימי ההרג והשמד, והם הכרמים שדבר עליהם בשיר באמרו כרמי שלי לא נטרתי כמ"ש בפירושי שם, עד שלבסוף אתן להם את עמק עכור לפתח תקוה, שיסיר מהם קושי השעבוד באחרית הימים וימצאו חן וחסד בכ"מ גלותם ויתחילו לקוות אל החירות והגאולה, וענתה שמה כימי נעוריה שישובו הנסים שנעשו עמהם בימים הקודמים, וימי נעוריה מרמז על הנסים שהיה להם בימי קדם כמו בעת כיבוש הארץ ובעת נבנה המקדש בימי שלמה, וכיום עלותה מארץ מצרים הם הנסים שנעשו להם במצרים ועל ים סוף:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עמק עכור. מליצה נלקחת משם המקום שעשו שם שפטים בעכן שעבר על החרם והיה לו לפתח תקוה, כמ"ש חז"ל יעכרך ה' ביום הזה ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב, וכן ישוב הגלות לפתח תקוה העתיד: וענתה, מלשון הרמת קול בשיר, כמו ותען להם מרים, וכן פירשו חז"ל בתנחומא:

יח וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא־תִקְרְאִי־לִי עוֹד בַּעְלִי׃

רַשִׁ״י תקראי אישי וגו'. תעבדוני מאהבה ולא מיראה אישי לשון אישות וחיבת נעורים: בעלי. לשון אדנות ומורא ורבותינו פירשו ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ תִּתְנְהוֹן לְפוּלְחָנִי וְלָא תִפְלְחוּן עוֹד לְטַעֲוַת עַמְמַיָא:
אִבְּן עֶזְרָא והיה, תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי - כי כן כתוב את ימי הבעלים. ור' מרינוס אמר: אפילו שם שהוא ספק כמו בעל שהוא שם עכו"ם, או כמו כי יבעל בחור לא תזכרי עוד.
מְצוּדַת דָּוִד תקראי אישי. תקראי אותי בלשון איש ולא בלשון בעל וזהו לפי ששם הבעל הוא משותף לשם עבודת גלולים (פסל העשוי לצבא השמים) לכן לא ישמע שם זה על פיה:
מַלְבִּי״ם והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי, שם בעל מורה על הממשלה והקנין שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו, ושם איש מורה על האהבה והקורבה והאישות, ועד עתה שלא היה לה' קורבה עמהם, והשגחתו היתה נסתרת ומעוטפת במסך טבעי היו עובדים מצד היראה וקוראים לו בעלי מצד ממשלתו עליהם, שבזה יביטו לפעמים אל משרתיו אשר הם אמצעיים אל השפע המגיע להם מאתו על ידם וייראו ויכבדו גם אותם, אבל לעתיד יתהלך בתוכם ויתן להם ברכותיו מבלי אמצעי כאשר יתיחד איש עם אשתו, כמ"ש חז"ל ע"ז שתהיה ככלה בבית חמיה ולא ככלה בית אביה, כי יהיה מעונתו בעולם השפל לשכון כבוד בתוכם, ותקבל שפע האלהית פנים אל פנים, ותעבוד מאהבה ולא תירא ותכבד זולתו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אישי בעלי. בעל מורה על הקנין, בעל השור, בעל הבור, בעל הבית, ואיש מורה על האישות (עמ"ש ש"ב י"א כ"ו) , וגם ר"ל שלא תזכיר שם בעל שמשותף להבעלים, כמ"ש והסירותי את שמות הבעלים מפיה, ויל"פ ביום ההוא נאום ה' אז ידבר אלי ה' לאמר תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי כן ינאם ה' ולכן דבר זה בלשון נוכח: (כא-כב) צדק ומשפט. בין אדם לחברו, ואמונה בין אדם למקום (ישעיה א' כ"א) , משפט לפי הדין, צדק לפנים משורת הדין (ישעיה שם) , חסד רחמים עי' מ"ש ישעיה ס"ג ו', באמונה, וידעת הידיעה הוא בדבר שהשיג בחושיו או שהתברר לו ע"י מושכל ראשונות עד שא"א שיסופק כלל. והאמונה הוא בדבר שלא השיג בבירור רק שקבל מפי מגידי אמת, ומאמין בדבר, וכ"מ שיש לו ידיעה ברורה א"צ עוד לאמונה:

יט וַהֲסִרֹתִי אֶת־שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא־יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם׃

רַשִׁ״י ולא יזכרו עוד. ישראל בשמם של בעלים או לא יזכרו הבעלים בשמם של ישראל לומר שהם אלהות להם או לא יזכר שם הבעלים עוד כד"א (ישעיהו ב׳:י״ח) והאלילים כליל יחלוף:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַעְדֵי יַת שׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָא מִפּוּמְהוֹן וְלָא יְהֵי דָכְרָן שׁוּמְהוֹן עוֹד:
אִבְּן עֶזְרָא והסירותי - על דרך ומל ה' אלהיך, כי כאשר ישוב השובב מחטאו, השם יעזרהו וישיבהו בכל לבו.
מְצוּדַת דָּוִד והסירותי. ר״ל אתן בלבם להסיר מפיה שמות הבעלים אף בזולת כוונה על פסל העכו״ם: ולא יזכרו. הבעלים לא יהיו נזכרים עוד בשמם אשר קראו להם כ״א יכנם לגנאי:
מַלְבִּי״ם והסירותי, ועי"כ אסיר את שמות הבעלים מפיה כי לא תדע עוד אמצעיים מובילים השפע והברכה אליה מאת אישה העליון, וחוץ מזה לא יזכרו עוד בשמם, כי אז יהיה כל העולם תחת השגחת ה' לא תחת המערכת, עד שעבודת הבעלים תבוטל לגמרי:

כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח׃

רַשִׁ״י עם חית השדה. שאשבית מזיקין מן העולם וכה"א (שם יא) לא ירעו ולא ישחיתו וגו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאֶגְזַר לְהוֹן קְיָם בְּעִדָנָא הַהִיא דִיהוֹן שְׁלָם עִם חַיַת בְּרָא וְעִם עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְרַחֲשָׁא דְאַרְעָא וְקַשְׁתָּא וְחַרְבָּא וְעָבְדֵי קְרָבָא אֲבַטֵיל מִן אַרְעָא וְאַשְׁרִינוּן לְרוֹחֲצָן:
אִבְּן עֶזְרָא וכרתי - הפך ואכלתם חית השדה. וקשת וחרב וכלי המלחמה - כמו באוכלי שולחניך חמור לחם, בעבור שהזכיר תחלה ושברתי את קשת ישראל והנה הטעם שישבו לבטח.
מְצוּדַת דָּוִד וכרתי וגו׳. ר״ל חית השדה וכו׳ לא ישחיתו בהם כאלו כרתו עמהם ברית שלום: אשבור. ר״ל אבטל כלי מלחמה והמלחמה עצמה:
מְצוּדַת צִיּוֹן ורמש. הם בריות קטנות קצרי הרגל וכן רמש וצפור כנף (תהילים קמ״ח:י׳):
מַלְבִּי״ם זכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה שהמערכת והטבע לא ימשלו עוד על בני האדם, רק על החיה והעוף שהם ישארו תחת הנהגת הטבע לא בני אדם כפי' רי"א, וגם כפשוטו יאמר שלא ימצא אז שום רע בעולם לא מבעלי הרצון כי יכרות להם ברית עם החיות הרעות שלא יזיקו (וגם הוא משל על האנשים הפראיים כחיתו טרף שאכלו אותם בימי קדם), וגם לא ימצאו אז רעות בעלי הבחירה כי קשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ, ועי"כ והשכבתים לבטח וכן אמר ביחזקאל (סי' ל"ד) וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישנו ביערים, וכן בהבטחות אדון הנביאים (ויקרא כ״ו:ו׳) והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם:

כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים׃

רַשִׁ״י בצדק ובמשפט. שתתנהגו בהן: ובחסד וברחמים. שיבא לך מאתי על ידיהם באברהם אבינו כתיב (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה שנאמר (דברים י״ג:י״ח) ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד (שם יז) פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה׳:ז׳) ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים שנ' (ירמיהו ט״ו:א׳) כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט שנאמר (ישעיהו א׳:כ״ז) ציון במשפט תפדה וגו' הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וֶאֱקַיְמִנְכוֹן קֳדָמַי לַעֲלָם וֶאֱקַיְמִנְכוֹן קֳדָמַי בְּקוּשְׁטָא וּבְדִינָא וּבְחִסְדָא וּבְרַחֲמֵי:
אִבְּן עֶזְרָא וארשתיך - כמו מאורשה לאיש יש אומרים: שתעשי צדק ומשפט, גם אני אעשה חסד ורחמים ואין צורך.
מְצוּדַת דָּוִד וארשתיך. אקח אותך להיות ארוסתי עד עולם ולא אמאס עוד בך: בצדק ובמשפט. בעבור הצדקה והמשפט שתעשו אז ובעבור החסד והרחמים שאעשה עמך כי הצדק והמשפט שתעשי לא יהיה כדאי להשפיע לך טובה מרובה כזאת אבל אעשה עוד בחסד וברחמים:
מְצוּדַת צִיּוֹן וארשתיך. מל׳ ארוס׳:
מַלְבִּי״ם וארשתיך לי, ואז אארוש אותך מחדש, כמ"ש ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, ויהיו אירוסין חדשים נבדלים מן הקודמים כמ"ש וכרתי את בית ישראל ברית חדשה, כי האירוסין הקודמים היו רק לזמן כי היו עתידים לחטא ולבטל הקשר, כמ"ש כי תוליד בנים ובני בנים וכו' כי אבד תאבדון מהר וכו', וכה"א וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וכו' וחרה אפי בו וכו' אבל אז לא יחטאו עוד ולא יבוטל הקשר, וז"ש וארשתיך לי לעולם וזה יהיה ע"י שארשתיך לי בצדק ובמשפט, כי שלמות האדם תלוי בשני דברים, א] בדברים שבינו לבין חברו, ב] בדברים שבין אדם למקום, ונגד דברים שבין אדם לחברו אמר שיעשו אז צדק ומשפט, שהמשפט הוא מה שיתנהג כפי שורת הדין, והצדק הוא מה שיתנהג לפנים משורת הדין, וע"י שאת תביא לנדן שני ענינים יקרים שהם צדק ומשפט, יביא המארס להם כנגדם ג"כ שני מתנות יקרות שהם חסד ורחמים שבעל הרחמים ישקיף על דכאות המרוחם ועניו ויעשה אתו כפי הראוי, וזה נגד משפט, ובעל החסד לא ישקיף על המקבל אם הוא ראוי רק יעשה עמו מצד מדת חסדו, וזה נגד צדק שיעשו המה:

כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת־יְהוָה׃

רַשִׁ״י וארשתיך לי באמונה. בשכר האמונה שהאמנת בגולה להבטחות שעל ידי נביאי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וֶאֱקַיְמִנְכוֹן קֳדָמַי בְּהֵימָנוּתָא וְתִידְעוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא וארשתיך לי באמונה - תהיי לי לבדי באמונה. וידעת את ה' - הפך ולא ידעה.
מְצוּדַת דָּוִד באמונה. בשכר האמונה שהאמנת בי: וידעת. ר״ל אז תשיג השגה גדולה לדעת את ה׳:
מַלְבִּי״ם וארשתיך, ונגד מצות שבין אדם למקום עקרם תלוי באמונה שיאמין בה' ובתורתו וביעודיו, ועז"א וארשתיך לי באמונה ואחר שתביא הארוסה בידה מתנה הזאת שהיא האמונה, יביא לה כנגדן מתנה מצדו שתדע את ה', שיגלה לה אותותיו ומופתיו והשראת שכינתו בתוכם עד שידעו את ה' בידיעה ברורה כדבר המושג בחוש, שלא יצטרכו עוד לאמונה, שהאמונה היא בדבר שאין לו בו ידיעה ברורה רק קבלה, אבל הם יהיה להם ידיעה לדעת את ה' שהוא גדול מן האמונה:

כג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם־יְהוָה אֶעֱנֶה אֶת־הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י אענה את השמים. לצוק אל השחקים מפלג הטוב התלוים במאמר והם יענו לצוק מים על הארץ:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי בְעִדָנָא הַהִיא אֲקַבֵּיל צְלוֹתְכוֹן אֲמַר יְיָ אַפְקִיד יַת שְׁמַיָא וְאִינוּן יַחְתוּן מִטְרָא עַל אַרְעָא:
אִבְּן עֶזְרָא והיה אענה - כמו: והכסף יענה את הכל - ימציא. וטעם אענה - פעמים תמיד, כדרך נשאו נהרות ה' כמו שפירשתי. אענה את השמים - הפך ונתתי את שמיכם כברזל. והם יענו את הארץ - שיתנו טלם וגשמיהם בעתם.
מְצוּדַת דָּוִד אענה וגו׳. וחוזר ומפרש אענה את השמים כי בהעצר השמים כאלו ישאלו להוריד המטר ואמר שישיב על שאלתם למלאות אותה ויצוום להוריד המטר: והם יענו. כי הארץ הצמאה כאלו שואלת על המטר וישיבו השמים על שאלתה להוריד את המטר:
מְצוּדַת צִיּוֹן אענה. מלשון עניה והשבת שאלה:
מַלְבִּי״ם והיה ביום ההוא אענה נאום ה', מצייר במליצתו שהזרע הנזרעת בארץ היא שואלת ודורשת מן הדגן והתירוש. כי בקשת הזרע הוא שתעשה פרי תבואה ושיצמחו הדגן והתירוש מן הזרע אשר נזרע, והדגן והתירוש הם שואלים ודורשים מאת הארץ, כי מגמתם היא שהארץ תתן כחה להם ותניק להם לחותה וחלבה ולשד השמן, והארץ שואלת ודורשת מן השמים שהשמים יתנו רביבים מטר יורה ומלקוש בעתו ומגד שמש וגרש ירחים. והשמים הם שואלים ודורשים מאת ה' שהוא הנותן הגשם בעתו כפי השגחתו וגזרתו, שהגם שלפי הטבע ראוי שיהיו גשמים לפעמים ימנעו ע"י גזרת ההשגחה, כמ"ש וגם אני מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר, ובזה"ז לפעמים לא יבא מענה אל הזרע מאת הדגן והתירוש והיצהר, כגון שיהיה שדפון או ירקון או ארבה או חסיל אשר ישחיתו את תבואת הארץ, ולפעמים לא יבא מענה אל הדגן והתירוש מאת הארץ, שישחת כח האדמה, כמ"ש כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך, ולפעמים לא יבא מענה מן השמים אל הארץ, שיהיה עת בצורת ויבשות לפי הטבע ולא יהיה מטר, ולפעמים לא יבא מענה מאת ה' אל השמים, שימנע את המטר מצד ההשגחה ולא יהיה גשמי ברכה, אבל אז יענה כולם מענה אל השואלי' ויהיו דרושים לכל חפציהם, וזה יהיה ע"י העניה הכללית ההשגחיית שיבוא מאת ה'. שעז"א והיה ביום ההוא אענה נאום ה', ובזה יתעוררו כל ארבעה הנזכר להשיב מענה כהלכה. הראשון, שתבא מענה ההשגחה אל השמים. שעז"א אענה את השמים, והוא, שיצוה להריק מטר השגחיי מברכתו ההשגחיית, והם יענו את הארץ שגם השמים וסדרי המערכה יסכימו עם הברכה עד שלא יצטרך לשדד הטבע ולהרסה כי יהיו מוכנים לענות את הארץ ולתת את שאלתה:

כד וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת־הַדָּגָן וְאֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־יִזְרְעֶאל׃

רַשִׁ״י את יזרעאל. את בני הגולה שנזרעו ונקבצו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַרְעָא תַרְבֵּי עִבּוּרָא וְחַמְרָא וּמִשְׁחָא וְאִינוּן יְסַפְּקוּן לְגַלְוַת עַמִי:
אִבְּן עֶזְרָא והם יענו את יזרעאל - שם מקום הנזכר שישוב כאשר היה ברוב אדם.
מְצוּדַת דָּוִד והארץ תענה. כי בעבור יבשות הארץ כאלו הזרעים ועץ פרי שואלים להצמיח ולשאת פרי ותשיב הארץ על שאלתם להצמיח וכו׳: והם יענו את יזרעאל. את ישראל אשר זרעם האל והפיצם על פני כל הארץ השואלים על הצמחת הזרעים וכו׳ הנה הדגן והתירוש והיצהר ישיבו על שאלתם ויצמחו וישאו פרי:
מַלְבִּי״ם והארץ תענה את הדגן שיתוסף כח האדמה ולשד שמנה עד שתמלא שאלת הדגן והתירוש לתת להם תנובה. והם יענו את יזרעאל הם ימלאו שאלת הזרע שנזרעה לשאת פרי תבואה:

כה וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת־לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא־עַמִּי עַמִּי־אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי׃

רַשִׁ״י וזרעתיה לי. כזורע סאה להכניס כמה כורין כן יתוספו עליהן בארץ ישראל כמה גרים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲקַיְמִנְכוֹן קֳדָמַי בְּאַרְעָא בֵּית שְׁכִנְתִּי וַאֲרַחֵים עֲלֵיהוֹן דְלָא רְחִימִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן וְאֵימַר לִדְהֲוֵיתִי אֲמַר לְהוֹן לָא עַמִי בְּרַם עַמִי אַתּוּן וְהוּא יֵימַר אֱלָהָי:
אִבְּן עֶזְרָא וזרעתיה - שירבו ויפרו כזרע הארץ. ורחמתי את לא רוחמה - הם האבות. ואמרתי ללא עמי - הם שנולדו בגלותם וזאת הנבואה לעתיד, או היא קשורה פירוש אילו שבו הגולים מדרכם הרעה היו שבים אל ארצם. ואל תתמה לומר אחר שהשם גזר עליהם שיעמדו בגולה שלש שנים רבות, איך ישובו?! כי הנה אמר ירמיהו על ירושלים ביד מלך בבל תנתן והוא מצוה עשו משפט ואם תעשו כן, לא יחרב הבית ואם לא תעשו כן - יהיה לחרבה.
מְצוּדַת דָּוִד וזרעתיה לי בארץ. כלפי שהיתה זרועה בארץ אחרת הנה אזרעם בארצם: את לא רוחמה. את העם אשר לא רחמתים: ללא עמי. לאלו אשר אמרתי עליהם לא עמי הנה אז אומר עליהם עמי אתה והוא יאמר עלי אתה אלהי ובך אני מאמין:
מַלְבִּי״ם וזרעתיה לי בארץ עתה באר כי מ"ש במשל שתבא מענה מן ה' ותשתלשל למטה עד שהדגן והתירוש יענו את יזרעאל, יש לו מליצה גם על הזריעה שזרע את בית ישראל, והוא יהיה האות לשנות גם את שם שלשת הבנים (שנזכר בסי' א') לטובה, שהבן הראשון שנקרא שמו יזרעאל שהיה מורה על הזריעה והפיזור בארץ שוביהם, ישתנה להורות על הזריעה שיזרע אותה ה' בארץ, שיהיה מיוחד לו, שתדמה כזורע קב חטים ומוציא כמה כורים כן ירבו ויצמחו ויתוספו עליהם גרים ותעשה פרי תבואת קדש לה' לגאון ולתפארת, כמ"ש למעלה והיה מספר בני ישראל כחול הים, ובזה תענה הארץ את הדגן שתצמח מן הזריעה להיות צמח ה' לצבי ולכבוד. ונגד הבת שקרא בשם לא רוחמה, ורחמתי את לא רחמה, שירחם גלות עשרת השבטים, וזה נגד עניית השמים, כי הרחמים קטנים מן החסד ומורים על נסים נסתרים והשגחה מעוטפת בלבוש הטבע המיוחס לשמים. ונגד הבן שצוה לקראו בשם לא עמי שהם שבט יהודה ובנימין אומר ללא עמי עמי אתה, ונגד מ"ש כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם הוא יאמר אלהי, כי על שבט יהודה תתגלה שכינתי בגלוי עד שלא יהיו נסים מעוטפים בדרך הטבע רק בהשגחה גלויה אלהית, וזה נגד עניית ה' שיענה את השמים להריק שפע רצון ממעון קדשו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.