Amos 3 — עָמוֹס ג

גודל הטקסט

Amos 3 Summary

Because Hashem chose Bnei Yisrael (the children of Israel) out of every family on earth, He will hold them to account for their sins. Amos explains that a navi (prophet) speaks because Hashem has spoken, and he warns Shomron (Samaria) and Beit El of what is coming.

(Pesukim 1–8 are the end of the haftarah of Parshat Vayeishev, which begins in perek 2.)

Hashem speaks to the whole family He brought up out of Mitzrayim (Egypt). He tells them, "rak etchem yadati" (I have known only you), out of every clan on earth, and for that reason He will punish them for all their sins.

Amos then gives a series of examples in which nothing happens without a cause. Two people walk together only if they have agreed to meet. A lion roars only when it has caught its prey, and a bird falls into a trap only when there is bait. When a shofar sounds in a city, the people tremble, and when disaster strikes a city, Hashem has done it. Hashem does nothing without revealing His plan to His servants the neviim. When a lion roars, everyone is afraid, and when Hashem speaks, the navi must prophesy.

Amos calls on the palaces of Ashdod and of Mitzrayim to gather on the mountains of Shomron and see the turmoil and oppression inside it. Its people do not know how to do right, and they fill their palaces with what they took by violence and robbery. So an enemy will surround the land and plunder its palaces.

When a shepherd snatches from a lion's mouth only two leg bones or a scrap of an ear, little is saved. Just so, little will be saved of Bnei Yisrael who sit at ease in Shomron on their beds and couches. On the day Hashem punishes Yisrael, He will punish the mizbechot (altars) of Beit El, and the horns of the mizbeach will be broken off and lie on the ground. Hashem will strike their homes for winter and for summer, and their ivory-paneled houses will be lost.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל־הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קַבִּילוּ יַת פִּתְגָמָא הָדֵין דִי גְזַר יְיָ עֲלֵיכוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל כָּל זַרְעֲיָתָא דְאַסְקִית מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר:

מְצוּדַת דָּוִד על כל המשפחה. כפל הדבר במ״ש כי לשון משפחה יאמר על כל העם וכן ואם משפחת מצרים (זכריה יד):

מַלְבִּי״ם שמעו וכו' אשר העליתי מארץ מצרים, ועי"כ קניתי אתכם לחלקי שלא תהיו תחת השרים העליונים ומערכת השמים כי השגחתי דבוקה בכם, ועי"כ.

ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל־עֲוֺנֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י רק אתכם ידעתי. אהבתי ואתם פשעתם בי על כן וגו', ורבותינו דרשוהו לצד אחר במסכת עכו"ם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְחוֹד בְּכוֹן אִתְרְעֵיתִי מִכָּל זַרְעֲיַת אַרְעָא עַל כֵּן אַסְעַר עֲלֵיכוֹן יַת כָּל חוֹבֵיכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא רק אתכם - כאומר ידעתי מכאוביכם והצלתי אתכם ותחת שתעבדוני מרדתם בי, על כן אפקוד. והנכון: כדרך: בקרובי אקדש וככה דרך המלכים לכעוס על עבדיהם העומדים לפניהם, שידעו מנהגם יותר מן הכפריים.

מְצוּדַת דָּוִד רק אתכם ידעתי. לבד אתכם אהבתי מכל העכו״ם ואתם פשעתם בי לכן אזכור עליכם את כל עונותיכם לשלם גמול על כולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ידעתי. ענין אהבה וכן מה אדם ותדעהו (תהילים קמ״ד:ג׳): אפקוד. ענין זכרון:

מַלְבִּי״ם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, לא נמצא משפחה אחרת מן האדמה שתהיה ידיעתי והשגחתי דבוקה בם כמוכם, כי כולם נתונים תחת סדרי הטבע והנהגת צבא השמים וע"כ אינם מצווים על השיתוף, כמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים תחת השמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה, ע"כ אפקד עליכם את כל עונותיכם, אחר שאתם מצווים על היחוד ושלא לשתף עם עבודתי עבודת נכר ולכם נתנה תורה ומצות:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ידעתי, בא לפעמים אצל ה' להורות על ההשגחה היתירה ועל שהם מקושרים בידיעתו כמו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, ידעתיך בשם, יודע ה' דרך צדיקים:

ג הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם־נוֹעָדוּ׃

רַשִׁ״י הילכו שנים יחדיו. שאתם אומרים לנביאים לא תנבאו כלום הנביאים מתנבאים מלבם אלא א"כ נצטוו כלום דברים נעשי' אלא ע"פ דרכם: בלתי אם נועדו. אלא א"כ קבעו מועד ללכת יחדיו למקום פלוני:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲיַהֲכוּן תְּרֵין כַּחֲדָא אֱלָהֵין אִם אִזְדַמָנוּ:

אִבְּן עֶזְרָא הילכו - הזכיר למעלה ועל הנביאים ציויתם לאמר לא תנבאו. והנה אפקד עליכם – אודיעכם זאת ביד נביאי אולי תשובו אלי ולולי שנודעתי לנביא וגליתי סודי לו להוכיחכם, לא היה מתנבא מלבו, כי איך ידע מה שאני עתיד לעשות וככה אין דברו דרך מקרה וראו היתכן להיות שילכו שנים אנשים ברגע אחד למקום אחד בעבור דבר אחד אם לא נועד זה עם זה?! וכאשר תראו שהיה אמת דבר הנביא, דעו כי אני שלחתיו. ואיך יכול למרות את פי שלא ינבא כי אתם אומרים להם לא תנבאו?!

מְצוּדַת דָּוִד הילכו. וכי ילכו שני אנשים יחד בדרך אחד אם לא שקבעו והזמינו מתחילה זמן קבוע ללכת יחד:

מְצוּדַת צִיּוֹן נועדו. ענין קביעות זמן והזמנה וכן נועדו עברו יחדיו (שם מח):

מַלְבִּי״ם הילכו. הפסוקים ג' - ח הם הודעה והקדמה וראשי דברים להנבואות שיבוא מן פסוק ט' עד סוף קאפיטל ד'. אמר (הקדמה אחת) שידעו שענשם אינו מקרה רק השגחה, כי הילכו שניהם יחדו בלתי אם נועדו, ששני אנשים שונים שילכו הליכה אחת ביחד לתכלית אחד בודאי הוזמנו לכך ואינו מקרה, וזה הוצעה למה שיאמר בפסוק ט' י' י"א, שאחר שכמה אומות שונות התחברו להלחם על ישראל אינו מקרה, רק ה' יעדם והזמינם לכך ורוחו הוא קבצם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת נועדו, הוזמנו, כמו ונועדו אליך הנשיאים:

ד הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם־לָכָד׃

רַשִׁ״י הישאג אריה ביער וטרף אין לו. כשאריה אוחז טרף דרכו לשאוג ואינו שואג אלא א"כ לכד וכן הוא אומר (ישעיה ה) ישאג ככפירים וינהום ויאחז טרף וכן (שם לא) כאשר יהגה הכפיר והאריה על טרפו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲיִנְהוֹם אַרְיֵה בְּחוּרְשָׁה וְצֵידָה לֵית לֵיהּ הַיְרִים בַּר אַרְיְוָן קָלֵיהּ מִמַרְבּוּעָתֵיהּ אֱלָהֵין אִם אֲחָד:

אִבְּן עֶזְרָא הישאג - משל אחר היש מנהג באריה שישאג רק על טרפו, ואני שאגתי חנם! ועוד: הראיתם אריה שעלה מסובכו בתתו קולו על טרפו, שיוכל להמלט מידו כי פחדו יעמידנו, אם כן איך תוכלו להמלט מגזירתי?!

מְצוּדַת דָּוִד הישאג. וכי ישאג אריה ביער ולא ימצא טרף כי בשמוע החיות קול שאגתו יעמדו במקומם מפחדו ויבוא בהם לטרוף טרף כרצונו: היתן. וכי הכפיר ישמיע קול שמחה ממעונתו אם לא שלכד מה כי אז יגיל וישמח ולא כשעדיין לא לכד:

מְצוּדַת צִיּוֹן כפיר. ארי בחור: ממעונתו. ענין מדור כמו ה׳ מעון אתה היית לנו (שם צ):

מַלְבִּי״ם הישאג. (הקדמה שניה), האריה כששואג ביער בודאי יש לו טרף ולא ישאג בחנם, וזה הוצעה למה שיאמר בפסוק י"ב, שמלך אשור ששואג עליהם יטרף טרף אדם יאכל ואין מציל מידו, וכבר מבואר בספורי הטבע שהאריה כשהוא צעיר לימים שהוא במעמד הכפיר לא יצא לחוץ על טרפו רק ישב בסוכה למו ארב לאכול החיות העוברים עליו, ועז"א היתן כפיר קולו ממעונתו, עד שהזקין ונקרא אריה שאז יתרחק ממעונתו לטרף טרף, ועז"א הישאג אריה ביער, והמליצה, שבין מה ששאג עליהם אשור בארצם, ובין מה שלכד מהם במעונתו בעת שיצא אליו הושע בן אלה ויעצרהו בבית כלא שנלכד מאתו כנלכד מן הכפיר כי אז בא אל גבול אשור, בשני אלה אין מידו מציל:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הישאג אריה ביער, היתן כפיר קולו ממעונתו, האריה הוא הגדול והכפיר הוא הקטן וכבר הובא (הושע ה' י"ד) שהכפיר לא יצא חוץ למקומו לטרוף, לז"א במעונתו, והאריה יוצא על טרפו עז"א ביער, ונתינת קול קטן מן השאגה (כנ"ל יואל ד' ט"ז) , הכפיר גם קול לא יתן עד שלכד, והאריה כשרואה הטרף ישאג, כמ"ש הכפירים שואגים לטרף, כי בטוח בגבורתו שילכדנו:

ה הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל־פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה־פַּח מִן־הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד׃

רַשִׁ״י התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה. בפח שנפלה עליו ומוקש אין לה: היעלה פח מן האדמה. ממקום שהוטל שם אלא א"כ נאחז בו העוף כשהוא רוצה לברוח עוקר את הפח ומעלהו ממקומו מעט ואותה שעה כבר נלכד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲתִפּוֹל צִפְּרָא בְּקוּלָא עַל אַרְעָא וְצַיִד לֵית לֵיהּ הֲיִסַק קוּלָא מִן אַרְעָא וּמֵחַד לָא אֲחָד:

אִבְּן עֶזְרָא התפול - והנה משל אחר עוף השמים שאין ממשלת לאדם לעוף לתפשו, התפול הצפור על פח שהוא בארץ אם איננו למוקש?! והנה הטעם כי האדם יוכל בתחבולותיו ובערמותיו להפיל הצפור שהיא למעלה ממנו, והנה אני למעלה מכם ואתם למטה בידי ואין לכם חכמה נגדי, איך תוכלו להנצל מהמוקש שגזרתי שתתפשו בו, והמוקש הוא האויב שאצוה לבוא עליכם. ואל תחשבו כי אחרי באי יעלה מעליכם עד הנקמו מכם, וזהו היעלה פח והטעם אני אעמידנו להצר לכם.

מְצוּדַת דָּוִד התפול. וכי תשכון צפור על הפח הפרושה בארץ ולא מצאה מוקש להלכד בה וכי לחנם מזורה הרשת: היעלה פח. דרך הצפור כשהוא נלכד ורוצה להציל נפשו מנדנד הפח ומעלהו קצת מן האדמה ואמר וכי הפח יעלה מן האדמה ולא לכד דבר וכי מי מעלה את הפח:

מְצוּדַת צִיּוֹן התפול. התשכון וכן על פני כל אחיו נפל (בראשית כה): פח. הוא הרשת:

מַלְבִּי״ם התפול. (הקדמה שלישית) כשתפול צפור המעופף במרום אל פח המנוח בארץ, הכי אפשר שמוקש אין לה, כי בתוך הפח נמצא מוקש שבו יצוד את הצפור, וכן התעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד כשאנו רואים שהפח עולה, בודאי לכד איזה דבר, וזה הוצעה אל מה שיאמר מפסוק י"ג ואילך, שמה שנלכדו ישראל ביד מלך אשור היה לו סבה שזה היה להם למוקש, כמו שיבואר שם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת פח מוקש, עי' (ישעיה ח') :

ו אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם־תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה׃

רַשִׁ״י אם יתקע שופר. שהצופה רוא' גייסות באים בעיר ותוקע בשופר להזהיר את העם אין אלו אלא דברי משל ודמיון: הישאג אריה. הוא נבוכדנאצר, ד"א הנביאים מדמין את רוח הקודש הבא עליהם לשאגת אריה כמו שאמרו למטה אריה שאג מי לא יירא וכאן זה פירוש הדוגמא היבא רוח הקודש בפי הנביאים לדבר דבר מאת הקב"ה לרעה אלא אם כן הפורענות נגזר מלפניו זהו הטרף, היתן הקב"ה קולו לדבר קשה בלתי אם לכד אתכם במוקש עון: התפול צפור על פח. ואין הפח מכשילה כלומר וכי אפשר שאתם עוברים עבירות ולא יהיה לכם למוקש: היעלה פח וגו'. כך היעלה עונותיכם למעלה ולא ילכדו אתכם: אם יתקע שופר בעיר. כך היה לכם להיות חרדים אל דברי הנביאים שהם צופים לכם למלט אתכם מן הרעה שלא תבא וכשתבא לכם הרעה הלא תדעו כי הקב"ה עושה לכם על שלא נזהרתם בנביאיו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִם יִתְקַע שׁוֹפָרָא בְּקַרְתָּא בְּלָא זִמְנֵיהּ וְעַמָא דִי בָהּ לָא יְזוּעוּן אִם תְּהֵי בִישְׁתָא בְּקַרְתָּא וּמִן קֳדָם יְיָ לָא אִתְעַבְּדָת:

אִבְּן עֶזְרָא אם - כבר הזכיר יחזקאל דבר הצופה, כי הנביא דומה לו והטעם איך לא תחרדו מדברי הנביא, או תחשבו כי יש רעה באה לעיר אם אני לא גזרתי להיותה, וזהו: וה' לא עשה, כי גם השם לא יעשה רעה עד שיגלה סודו להודיעכם על יד הנביא, אולי תשובו מדרכיכם הרעים, על דרך: רגע אדבר על גוי וממלכה והנה משאגת האריה יחרד כל שומע ואף כי כאשר אתן קולי ואדבר אל הנביא, איך לא יפחד ממנו למלאת אשר צויתיו.

מְצוּדַת דָּוִד אם יתקע. בעת המלחמה מעמידים הצופה לראות אם בא האויב וכאשר יבוא יתקע בשופר להזהיר את העם ואמר האם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו הלא בודאי למאד יחרדו: אם תהיה רעה בעיר וה׳ לא עשה. ר״ל כמו שכל אלו הדברי׳ הנזכרים א״א שיהיו בזולת הדבר הראוי לכל אחד ואחד כן א״א שתהיה רעה בעיר במקרה וה׳ לא עשהו בגמול המעשה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אם יתקע. האם יתקע ותחסר ה״א התימה וכן אם תהיה:

מַלְבִּי״ם היתקע. (הקדמה רביעית), אם יתקע שופר בעיר שהשופר הוא סימן שחרב באה על הארץ או שאר צרות הבאות, הכי אפשר שעם לא יחרדו הלא ודאי יחרדו ויפחדו מן הצרה הבאה ויבקשו תחבולות להנצל ממנה, וזה הוצעה אל מה שיאמר בסי' ד' מן פסוק ד' עד סוף הפרשה, שה' תקע בשופר ע"י נביאיו להזהירם מן הצרות המתרגשות לבא עליהם שהם רעב וארבה ודבר וחרב והם לא חרדו ולא שבו אל ה', שע"י כן ינצלו מן הצרה, והם תלו כל הרעות במקרה וע"ז משיב אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה, ואחר שכל הרעות יוצאות מגזרת ה' מדוע העם לא שב עד המכהו:

ז כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם־גָּלָה סוֹדוֹ אֶל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים׃

רַשִׁ״י כי לא יעשה אדני אלהים דבר אלא א"כ גלה סודו. אותו סוד אל עבדיו הנביאים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי לָא כָשְׁרִין פִּתְגָמִין דְמִתְעַבְּדִין מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים אֱלָהִין גְלָא רָזֵיהּ לְעַבְדוֹהִי נְבִיַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד כי לא יעשה. מביא ראיה שהכל בא בהשגחה כי אין ה׳ עושה דבר כ״א יגלה סודו בתחילה אל הנביאים:

מַלְבִּי״ם כי, ר"ל ובל תאמרו שלכן לא שבו מפני שכבר נגזרה גזרה וחשבו שלא יועיל בתשובתם, ע"ז משיב שהגם שה' דובר דבר וגוזר גזרה לא יעשה ה' דבר הרעה להוציאו תיכף אל המעשה כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ושולחם להזהיר את העם שישובו ממעשיהם ויבטלו הגזרה כדי שלא יבא לידי מעשה, והנביא בודאי יעשה שליחותו וילך להזהיר את העם. כי,

ח אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא׃

רַשִׁ״י אריה שאג מי לא יירא. כך הקב"ה דבר אל הנביאי' להנבא מי לא ינבא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אַרְיֵה נָהֵים מַן לָא יִדְחַל יְיָ אֱלֹהִים מַלֵיל מַן לָא יְקַבֵּיל נְבוּאֲתָא:

מְצוּדַת דָּוִד אריה שאג. ר״ל והלא הנביאים בודאי מתנבאים הדבר אל העם ואינם כובשים הנבואה כי כמו שאם ישאג האריה לא ימצא מי שלא יירא מקול שאגתו כן אם ה׳ מדבר מה אל הנביאים לא ימצא מי שלא ינבא א״כ כל דבר הבא נשמע מפי הנביא עד לא בא א״כ אין זה מקרה כ״א בהשגחה ומוסב לתחילת הענין שאמר על כן אפקוד עליכם וגו׳ לשלם גמול כי הואיל והכל בהשגחה יש גמול על המעשה:

מַלְבִּי״ם אריה, גם אם אריה שאג מי לא יירא, הגם ששאגתו הוא רק שאגת בע"ח, וכ"ש אם ה' אלהים דבר מי לא ינבא הלא ודאי יחרדו הנביאים וינבאו ויזהירו את העם, ומדוע לא שבו בתשובה, ועפ"ז אמר ג"כ במליצתו שאם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו ולא יפחדו מקול השופר להזהר ולשוב ולעצור בעד הרעה, אז אם אח"כ תהיה רעה בעיר ותבוא עליהם הגזרה לא ה' עשה, לא יתיחס הדבר אל ה' כי הם עצמם הסבו להם את הרעה, כי ה' לא יעשה דבר כ"א גלה סודו אל הנביאים ויזהיר תחלה את העם ע"י הנביאים, וכשהם לא הוזהרו לא יתיחס המעשה אליו רק אל העם עצמם שהסבו להם את הרעה:

ט הַשְׁמִיעוּ עַל־אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד וְעַל־אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ עַל־הָרֵי שֹׁמְרוֹן וּרְאוּ מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ׃

רַשִׁ״י השמיעו. אתם בני פלשתים ובני מצרים והכריזו זאת ואמרו בארמנותיכ' שיאספו על הרי שומרון לראות מעל ההרים בתוך העיר את דרכם הרעה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בַּסָרוּ עַל בִּרְנְיָת בְּאַשְׁדוֹד וְעַל בִּרְנְיָת בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וַאֲמָרוּ אִתְכְּנָשׁוּ עַל טוּרֵי שֹׁמְרוֹן וַחֲזוֹ שִׁגוֹשַׁיָא סַגִיאָן בְּגַוָהּ וַאֲנוּסִין בְּגַוָהּ:

אִבְּן עֶזְרָא השמיעו - זהו המוקש שיתחברו אויביכם עליכם. וטעם ארמנות – מקום המלכים, על כן מלת ואמרו דברי המלכים והנה השם הנכבד נתן להם רשות לבוא לארצו. וטעם וראו – לקחת הדין מהם כאשר עשו, כן עשו להם.

מְצוּדַת דָּוִד השמיעו. אתם בני אשדוד השמיעו כרוז בארמנותיכם: האספו. ללכת למלחמה בעזרת אשור: וראו. ר״ל אל תיראו מהם כי תראו בתוכה מהומות רבות המיית מלחמה איש באחיו ועושק רב תראו בקרבה וחלוק לבם ובקל יהיו נמסרים ביד האויב:

מְצוּדַת צִיּוֹן ועשוקים. נעשקים מיד העושקים:

מַלְבִּי״ם השמיעו, מתחיל לפרש ההקדמה הראשונה, שאמר הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו, הנה ישמיעו ויכריזו באשדוד שהוא מפלשתים על ארמנות (שהמכריז לרבים היה דרכו לעמוד על ארמון גבוה ולהכריז), וכן ישמיעו בארץ מצרים על ארמנות, שגם בארץ מצרים יכריזו כרוז כזה, ואמרו המכריזים יכריזו ויאמרו אל העמים שיתאספו ללכת למלחמה על הרי שומרון. וראו, ושם תראו כי הם ראוים לכליון מצד כי מהומות רבות בתוכה בדברים שבין אדם למקום, ועשוקים בקרבה בדברים שבין אדם לחברו. ונגד מ"ש כי מהומות רבות בתוכה, אומר.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מהומות, בא על השתנות הסדר, מהומת מות, מהומת מלחמה, מהומת רוע המעשים, טמאת השם רבת המהומה, והפוכו נכחה, ושם נכחה בדיוק בא על הגבלת המעשים נגד המקום (כמ"ש ישעיה כ"ו י', ל' י', נ"ט י"ד) , וא"כ המהומה פה ר"ל רוע המעשים בדברים שבין אדם למקום:

י וְלֹא־יָדְעוּ עֲשׂוֹת־נְכֹחָה נְאֻם־יְהוָה הָאוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם׃

רַשִׁ״י נכוחה. ישרה: חמס ושוד. ממון של גזל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא יָדְעִין לְמֶעְבַּד אוֹרַיְתָא אֲמַר יְיָ דִי מָלָן אוֹצְרֵיהוֹן חֲטוֹף וּבִזָא בְּבִרְנְיָתְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ולא ידעו, נכוחה - תואר לדרך. האוצרים - הון שנלקח בחמס ושוד.

מְצוּדַת דָּוִד ולא ידעו. ר״ל גם תראו אשר אינם יודעים לעשות נכוחה וא״כ בודאי לא יעזרם ה׳: האוצרים. תראו אשר חומסים וגוזלים ואוצרים בארמנותיהם וכאומר אלו גזלו לצורך הספוק למלאות נפשם לא היה הדבר רע בתכלית אבל הם יגזלו מבלי צורך והכרח:

מְצוּדַת צִיּוֹן נכוחה. דבר ישר וראוי כמו הולך נכוחו (ישעיה נז): האוצרים. מל׳ אוצר ר״ל טומנים:

מַלְבִּי״ם ולא ידעו עשות נכחה בדברים שבין אדם למקום, ונגד מ"ש ועשוקים בקרבה מפרש האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם, (באופן שגם מצרים ופלשתים יתמהו על תועבותיהם, הפך מ"ש תחלה שהוציא אותם מצרץ מצרים בל ילמדו תועבות המצרים והשמיד את האמורי מפניהם בל יעשו כתועבות השבעה אומות שפלשתים היו מכללם, ועתה היה להפך שמתעיבים יותר מהם) ואתה שואל מי אסף שני אומות המפורדות שיתיעצו בעצה אחת ללכת אל הרי שומרון, הילכו שנים חדו בלתי אם נועדו, בודאי ה' ייעד והזמין אותם לזה,

יא לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ׃

רַשִׁ״י צר וסביב הארץ. הצר מוכן לבא וסביב לארץ הזאת יבא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים עָקָא תַּקִיפָא לְאַרְעָא וְיִבָּטֵיל מִנִיךְ תּוֹקְפֵיךְ וְיִתְבַּזוּן בִּרְנְיָתָיִךְ:

אִבְּן עֶזְרָא לכן, צר - שיצור על שמרון וסביב הארץ יהיה, שלא ימלט כל היוצא ממנה. והוריד - הצר ותפל המגדל עוז ויבוזו אנשי הצר כל הארמונות הנזכרות, שהם מלאות מחמס.

מְצוּדַת דָּוִד צר וסביב הארץ. ר״ל הצר יבא עליך וסביב הארץ יחנה לבל תוכל להמלט: והוריד. ישפיל ממך חזקך וארמנותיך יהיו נבוזים מן הצר הבא:

מְצוּדַת צִיּוֹן צר. אויב: עוזך. חזקך: ונבוזו. מלשון בזה ושלל:

מַלְבִּי״ם לכן כה אמר ה', ה' יעדם, ואמר צר וסביב הארץ שיצורו את הארץ סביב סביב מכל צד, ולכן שלח עליהם אומות שונות, והוריד והצר הוא יוריד ממך עזך, ועי"כ ונבוזו ארמנותיך שהיו מלאים שוד וחמס. ואל תשאל שלא נמצא שפלשתים ומצרים באו על שומרון, כי בספורי מלכים וד"ה לא נמצא כל הקורות הפרטיות שקרו אותם רק הענינים הכוללים, ומן הסברא כי אחר שפלשתים פשטו ביהודה בימי אחז בעת שעלה מלך אשור על פקח (כמבואר בד"ה ב' כ"ט) נפלו אח"כ ג"כ בגבול ישראל שנחלשו ע"י מלך אשור, ומ"ש ביחזקאל (סי' ט"ז כ"ז) , וכן מצרים היה להם מדרך כף רגל בעת ההיא בערי ישראל, כאשר פרשתי בנבואת הושע (ז' י"א, ח' ט', ט' ו', י"א ה') :

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת צר, שם, הצר הצורר סביבות הארץ, הוא יוריד עוזך, והוי"ו של וסביב יתירה כוי"ו וישא אברהם את עיניו:

יב כֹּה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל־אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ׃

רַשִׁ״י כאשר יציל הרועה. דבר מועט: בדל אוזן. חסחוס דאודן: כן ינצלו בני ישראל. מתי מעט: בפאת מטה ובדמשק ערש. ת"י בתקוף שולטן ועל דמשק רחיצן ואומר אני שפתרון התרגום לפי שבימי יהואחז בן יהוא כתיב (מלכים ב י״ג:ז׳) כי אבדם מלך ארם וירבעם בן בנו הושיעם במקצת שנאמר (שם יד) ולא דבר ה' למחות את שם ישראל ויושיעם ביד ירבעם וגו' (שם) הוא השיב את גבול ישראל וזהו בפאת מטה פנת הבית היא חזקו של בית לכן תרגם בתקוף שולטן של ירבעם ועמוס נתנבא בימי ירבעם ועוד נבא שסופן להסמך על מלכי ארם וכן עשו בימי פקח בן רמליהו שנתחבר עם רצין וזהו ובדמשק ערש עיקר מנוחתם ומבטחם תהי על דמשק, ורבותינו אמרו בסדר עולם ר' נהוראי אומר משום רבי יהושע אלו עשרת השבטי' שנסמכו על חזקיהו מלך יהודה ועל יהודה ופלטו עמהם: בפאת מטה. מלמד שלא נשתייר מהם אלא א' משמונה שבהם ושאר ערש היכן הוא בדמשק לקיים מה שנאמר (לקמן ה') והגליתי אתכם מהלאה לדמשק ושמעתי משמו של ר' מנחם זצ"ל שהיה מפרש זו א' משמונה שלא נאמר פאת אלא בפאת מטה במקצתה בא' משתי רוחות של פאה והיא שמינית של מטה שהרי ארבע פאות יש ושתי רוחות לפאה, ד"א מצאתי בדברי ר' מאיר זצ"ל בפאת מטה בעון אחזיה בן אחאב ששלח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון האחיה מחלי זה (מלכים ב א׳:ב׳) ובדמשק ערש בן הדד מלך ארם שלח לדרוש באלהי ישראל (שם ח'):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ כְּמָא דִמְשֵׁיזֵיב רַעֲיָא מִפּוּמָא דְאַרְיָא תַּרְתֵּין כַּרְעִין אוֹ חַסְחוֹס דְאוֹדָן כֵּן יִשְׁתֵּיזְבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְיָתְבִין בְּשֹׁמְרוֹן בִּתְקוֹף שׁוּלְטַן וְעַל דַמֶשֶׂק רְחִיצִין:

אִבְּן עֶזְרָא כה - משל לאשר כתוב בתורה: ואם טרוף יטרף יביאהו עד. בדל אזן - אין ריע לו. וחכמי ספרד אמרו: אזן אחת, והנה לא ימלט רק מי שהוא חולה שלא הלך למלחמה, וזהו והשוכב בפאת מטה. וטעם בפאת - כי מנהג האדם לשום המטה בבית בצד אחד שישימו מסך שלא יראה, והחולה צריך לשכב במקום שאין שם אור גדול, כי לא יוכל לסובלו ודע כי הדל"ת אינה מהאותיות שהם לשרת, על כן לא תהיה נוספת לא בראשית מלה ולא באחריתה. וידענו כי בדמשק ערש - כמו בפאת מטה, כי ערש כמו מטה והנה הטעם כפול, על כן היה דמשק כמו בפאת, או המלה מורכבת משתים, כמו לפלמוני אשר עדן לא היה וככה פירושו ובדמשק כמו: ובן משק ביתי, שהוא שוקד ואינו זז.

מְצוּדַת דָּוִד כאשר יציל הרועה. דרך הרועה כשהארי טורף שה מן העדר הוא מחזיר להציל מה להביא לראיה לבעליו שהארי טרפו ושהוא לא גנבו ולאח״ז משליכו כי לא הצילו כ״א להיות לעד ולא למאכל: כן ינצלו. ר״ל כמו שאין תועלת בעצם הדבר שמציל הרועה מן הארי כן לא יהיה תועלת באותן הנשארים בשומרון כי רק ישארו החולים השוכבים בפאת המטה ובערש המטונף ממשקה החולה:

מְצוּדַת צִיּוֹן בדל אזן. ת״י חסחוס והוא הקשה שבאזן ואין לו דמיון: בפאת. ענין עבר וצד: ובדמשק ערש. ערש היא מטה כמו ערשו ערש ברזל (דברים ג׳:י״א) ויקרא מטת החולה דמשק ערש כי כולה משקה מכוחו וניעו מן הזיעה וכן העיר דמשק נקראת בזה השם על כי היא כולה משקה במרבית יאורים ואגמי מים ועם כי היא בשי״ן שמאלית:

מַלְבִּי״ם כה אמר ה', עתה יפרש ההקדמה השניה שאמר הישאג אריה ביער וטרף אין לו, שהאריה השואג עליהם שהוא מלך אשור שהכין עליהם מלחמה יטרוף טרף וישחיתם, מפרש כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים שא"א שיציל הרועה את השה שטרף הארי רק ישתדל להציל מפיו כרעים או סחוס האזן (שיהיה לו עד שנטרף השה ויהיה פטור מלשלם כמ"ש אם טרוף יטרף יביאוה עד, שיבא הנטרף לראיה) כן ינצלו בני ישראל היושבים בשומרון בפאת מטה, ר"ל רק החלשים שיושבים בפאת מטה מחולשתם הם ינצלו שלא יהרגם או יגלם, ובדמשק ערש, שיעור הכתוב והיושבים בדמשק בפאת ערש, שעל הערש שוכב החולה הגמור לא החלש לבד, ששם גם החלשים היושבים במטה לא ינצלו רק החולים השוכבים על ערש דוי, כי תחלה הגלה מלך אשור רבים מישראל לדמשק, כי את ארם הגלה לקיר והושיב בני ישראל תחתם בדמשק, או שרבים מבני ישראל התישבו בעצמם שם, כי ירבעם בן יואש השיב את דמשק לישראל כנזכר במלכים, ואח"ז הגלה אותם מלך אשור גם מדמשק, כמ"ש לקמן (ה' כ"ז) והגליתי אתכם מהלאה לדמשק, שאח"כ העביר אותם מדמשק לחלח וחבור, ומשם הגלה אף החלשים היושבים במטה ולא נצולו מידו רק השוכבים על ערש דוי:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מטה, ערש. מטה שרשו נטה וכולל כל העשוי שיטה אדם עליו על צדו, וערש הוא המיוחד לחולים, ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלות מ"א) , או לילדים, הנה ערשו ערש ברזל (דברים ג׳:י״א) , או לנשים, מרבדים רבדתי ערשי (משלי ז׳:ט״ז) , (עי' לקמן ו' ד') , מלת היושבים נמשך לשתים, (והיושבים) בדמשק (בפאת) ערש:

יג שִׁמְעוּ וְהָעִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב נְאֻם־אֲדֹנָי יְהוִה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קַבִּילוּ וְאַסְהִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא שמעו - דברי השם לנביאים. והטעם: כי רעש יהיה, או האויב יגדע הקרנות.

מְצוּדַת דָּוִד שמעו. אתם הנביאים שמעו דברי והתרו בבית יעקב:

מְצוּדַת צִיּוֹן והעידו. ענין התראה כי ע״פ רוב מתרין בעדים לבל יכחש לאח״ז:

מַלְבִּי״ם שמעו והעידו, עתה מפרש ההקדמה השלישית שאמר התפול צפור על פח ומוקש אין לה, שהם שנפלו בפח של מלך אשור בהכרח יש מוקש שהוא סבה שעל ידו נוקשו ונלכדו בפח, וכבר באר ענין זה שנפלו בפח בהושע (סי' ז') ויהי אפרים כיונה פותה מצרים קראו אשור הלכו כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם, ובארתי שם שהושע בן אלה נלכד בפח של מלך אשור שהלך אליו אחר ששלח מלאכים לקרוא את מלך מצרים לעזרה נגד מלכי אשור, ובזה נמשל לעוף השמים היורד אל הרשת כן ירד אח"כ מלך אשור ונלכד ברשותו, ושם בארתי שהמוקש של הפח הזה יקשו לו בני עמו, שע"י שהושע רצה לבטל עבודת העגלים היה כח בישראל נגדו והם הלשינו אותו וגלו הדבר למלך אשור שרוצה למרוד בו ולחסות בצל מצרים, (כמו שמבואר שם סי' י' (ב-ו) כמו שפרשתי שם), אולם המוקש העקרי היה חטא עבודת העגלים אשר היה בידם, ובעון זה עצמו נענשו, וז"ש שמעו והעידו בבית יעקב:

יד כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי־יִשְׂרָאֵל עָלָיו וּפָקַדְתִּי עַל־מִזְבְּחוֹת בֵּית־אֵל וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי בְּיוֹם אַסְעֲרוּתִי חוֹבֵי יִשְׂרָאֵל עֲלוֹהִי וְאַסְעַר עַל דְפָלְחִין לֶאֱגוֹרַיָא בְּבֵית אֵל וְיִתְקַטְפָן קַרְנַת אֱגוֹרָא וְיִפְּלוּן לְאַרְעָא:

מְצוּדַת דָּוִד כי ביום פקדי. ר״ל וזהו דברי אשר ביום שאזכור פשעי ישראל עליו לשלם לו הגמול אז אשגיח על המזבחות העומדות בבית אל לכרות קרנותם ויפלו על פני הארץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן פקדי. ענין זכרון: ופקדתי. עוין השגחה כמו פקדו נא וראו (ש״א יד): ונגדעו. ענין כריתה כמו ואשריהם תגדעון (דברים ז): קרנות. הבליטות היוצאות כעין קרנים:

מַלְבִּי״ם כי ביום פקדי פשעי ישראל להענישם על עונותיהם, אז ופקדתי על מזבחות בית אל ונגדעו קרנות המזבח, שהוא מה שהושע גדע קרנות המזבח בל יזרקו דם זבחיהם על קרנות המזבח וא"כ מוקש חטא הע"ז גרם מוקש אחר, שע"י שהושע גדע קרנות המזבח נעשה נגדו מרידה בין העם, ועי"כ.

טו וְהִכֵּיתִי בֵית־הַחֹרֶף עַל־בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם־יְהוָה׃

רַשִׁ״י בית החורף על בית הקיץ. מתוך שהיו מעונגים היו בונים להם העשירי' שתי בתים אחד לחורף ואחד לקיץ: בתי השן. דמכבשין בשן דפילא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאֶמְחֵי בֵּית סִתְוָא עַל בֵּית קַיְטָא וְיֵיבְדוּן בָּתִּין דִמְכַבְּשִׁין בְּשֵׁן דְפִיל וִיסוּפוּן בָּתִּין סַגִיאִין אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא והכיתי בית החרף - ככה מנהג השרים בארץ ישמעאל וכמוהו בעליית המקרה. אמר רבי מרינוס: כי בית השן היה אחד שעשה אחאב וחבר לו בתים נכבדים כמו וכסיליהם שאחד הוא כסיל בשמים. ואני אומר: אם כסיל אחד בשמים, רבים הם בארץ והוא אחד מהם, ובפסוק עושה כימה וכסיל אפרש זה, ואם עשה אחאב בית שן אחד, עשו אחרים אחריו בתים רבים.

מְצוּדַת דָּוִד בית החורף. להתענג היו עושים בית מיוחד לחורף והיה שמור מן הקרירות ומנשיבת הרוח ובית מיוחד לקיץ במקום שנושב הרוח ואמר שיכה זה עם זה ר״ל שיחרבו ויאבדו:

מְצוּדַת צִיּוֹן על בית. עם בית: השן. שן הפיל: וספו. ענין כליון כמו ספתה בהמות (ירמיה יב):

מַלְבִּי״ם והכיתי בית החורף שהמורדים הרסו בית המלך בין בית החורף שלו בין בית הקיץ שלו, וגם אבדו בתי השן שהיו למלך ולשרים, ועי"כ ספו בתים רבים אם ע"י המהומה שיהיה ביניהם עצמם שהחריבו בתים רבים וכמ"ש גם (בישעיהו ט׳:כ׳) ויהיה העם כמאכלת אש וכו' מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, ואם שעי"כ הלשינו את מלכם אל מלך אשור ויעצרהו בבית כלא כאשר יצא אליו, וזה היה המוקש אל הפח, שע"י מוקש זה נפל ברשתו, ועי"כ עלה אח"כ ויצר על שומרון וילכדה ויגל את ישראל וא"כ חטא הע"ז שבידם הוא היה עקר המוקש שבו נלכד הצפור שהוא אפרים ושבטי ישראל:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.