Amos 4 — עָמוֹס ד

גודל הטקסט

Amos 4 Summary

Amos rebukes the wealthy women of Shomron (Samaria) for oppressing the poor and scorns the korbanot (offerings) brought at Beit El and Gilgal. Hashem lists the troubles He sent to bring Yisrael back to Him, and after each one they did not return.

Amos calls the women of Shomron parot haBashan (cows of the Bashan, a rich grazing land). They oppress the poor and crush the needy, and they tell their husbands to bring them drink. Hashem swears by His holiness that days are coming when they will be dragged away with hooks, the last of them with fishhooks. Each one will go straight out through the breaches in the wall, and they will be thrown out toward the Harmon.

Amos then tells them to go on to Beit El and Gilgal and add to their sins there. They bring their zevachim (korbanot, sacrifices) every morning and their maaser (tithes) every three days. They burn leavened bread as a korban todah (thanksgiving offering) and announce their nedavot (voluntary offerings) aloud, because this is what they love to do.

Hashem then lists what He did to them. He sent hunger to all their cities. He held back the rain three months before the harvest, sending it on one city and not on another, so that people from two or three towns staggered to one town for water and could not drink their fill. He struck their crops with blight and mildew, and the gazam (a kind of locust) ate their gardens, vineyards, fig trees and olive trees. He sent a plague on them like the plague of Mitzrayim (Egypt) and killed their young men by the sword, until the stench of their camps filled their noses. He overturned some of them as He overturned Sedom and Amorah (Sodom and Gomorrah), and they were like a burning stick pulled out of the fire. After each of these, Hashem says, they did not return to Him.

So Hashem will deal with Yisrael, and Yisrael must prepare to meet Hashem. He forms the mountains, creates the wind and tells a man what is in his own thoughts. He turns the dawn to darkness and treads on the high places of the earth. Hashem Tzevakot (Hashem of hosts) is His name.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה׃

רַשִׁ״י פרות הבשן. נשי השרים והסגנים וי"ת עתירי נכסיא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קַבִּילוּ פִּתְגָמָא הָדֵין עַתִּירֵי נִכְסַיָא דִבְטוּרָא דְשֹׁמְרוֹן דְעָשְׁקִין מִסְכֵּינַיָא וְאָנְסִין חֲשִׁיכַיָא דְאָמְרִין לְרִבּוֹנֵיהוֹן אַשְׁלְטוּנָא וְנִבַּז:

אִבְּן עֶזְרָא שמעו, פרות - הם נשי השרים דימה אותן לפרות הבשן. העושקות, הרוצצות - כמו: את מי עשקתי ואת מי רצותי, כמו: סבותי אני והגזרה מקנה רצון והנה פירוש: איך הם עשקות באומרים לבעליהם.

מְצוּדַת דָּוִד פרות הבשן. הם נשי השרים בשמרון ועל כי היו מתענגות ושמנות מרוב כל המשילם אל הפרות הרועות בבשן במרעה שמן שהן שמנות ובריאות בשר: העושקות דלים וגו׳. וחוזר ומפרש שאינם עושקות בידיהן רק הן האומרות לבעליהן הביאה יין ונשתה ולפי שאין להם ממה להביא עושקים הדלים תשושי הכח ואם יעמדו נגדם רוצצים אותם ברדוי ומלקות א״כ העושק והרציצה באה ע״י הנשים וכאלו יעשום הם:

מְצוּדַת צִיּוֹן הבשן. הוא מקום מרעה שמן כמ״ש ורעה הכרמל והבשן (שם נ): העושקות. מל׳ עושק וגזל: הרוצצות. ענין שבירה כמו קנה רצוץ (ישעיה מב): לאדניהם. ר״ל לבעליהן:

מַלְבִּי״ם שמעו הדבר הזה, עוד באר מוקש אחר שהיה להם שבו נוקשו ונלכדו בפח יקוש, שזה היה עון גזל ועשק שהיה בידם, וזה היה ע"י נשיהם נשי שחץ, ולכן ייחד אליהן את הדבור, אתן פרות הבשן אשר בהר שומרון שהיו שמנות ומעונגות זוללות וסובאות, והם העושקות דלים, ור"ל שהעושק מיוחס אליהן ע"י שאומרות לאדניהם הביאה ונשתה ועי"כ הוצרכו בעליהן לעשוק ולחמוס לתת להן יין לסבוא:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת העשקות דלים, הרצצות אביונים, האביון גרוע מן הדל שאין לו מאומה, והעושק הוא בממון והרוצץ הוא בגוף (ש"א י"ב ירמיה כ"ב) , האביון א"א שיעשקנו ממון רק ירצצו בגופו בעבודת פרך:

ב נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּקָדְשׁוֹ כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה׃

רַשִׁ״י ונשא אתכם בצנות. ויטלון יתכון עממיא על תריסהון: ואחריתכן בסירות דוגה. ובנתיכון בדוגית ציידין היא ספינה קטנה של ציידי דגים ולפי שקטנה היא קורא לה סיר וקורא לה בלשון משנה דוגית בב"ב, ואחריתכן פי' דונש בן לברט מצינו זרעו של אדם נקראים אחריתו כמו (דניאל י״א:ד׳) ובעמדו תשבר מלכותו ותחץ לד' רוחות השמים ולא לאחריתו כלומר ולא יניח מלכותו לבנו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קַיָם יְיָ אֱלֹהִים בְּמֵימְרֵיהּ בְּקוּדְשֵׁיה אֲרֵי הָא יוֹמַיָא אֶתָן עֲלֵיכוֹן וְיִטְלוּן יַתְכוֹן עַמְמַיָא עַל תְּרֵיסְהוּן וּבְנַתְכוֹן בְּדוּגִית צָיְדִין:

אִבְּן עֶזְרָא נשבע, בקדשו - בשמים, כמו: כי אשא אל שמים ידי: בצנות - כמו: ולצנינים, צנים פחים. ואחריתכן - הבן שיעמוד אחרי כן, כמו: ולא לאחריתו, שהוא בנו. בסירות - כמו: סירים סבוכים. דוגה – כמו דג. ונשא - שיצוה האויב הוא הצר הנזכר, למי שישא אתכם.

מְצוּדַת דָּוִד בקדשו. בקדושתו: ונשא אתכם. האויב ישא ויביא אתכם באניות קטנות עשויות בתמונת צנה והדרך להוליך בהן השפחות לא נשים מכובדות: ואחריתכן. בניכן ובנותיכ׳ יביאו בספינו׳ העשויות בתמונת קדרה שמביאים בהן הדגים ואינן עשויות להוליך בהן אנשים והאויב לא יחוש עליהם ויביאם בהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונשא. מל׳ משא וסבל: בצנות. צנה הוא המגן כמו צנה וסוחרה (תהילים צ״א:ד׳) ור״ל אניות בדמות צנות: ואחריתכן. כן יקראו הבנים והבנות הנשארים אחרי מות האדם וכן ולא לאחריתו (דניאל יא): בסירות. מל׳ סיר והוא כעין קדרה כמו סיר הבשר (שמות טז): דוגה. מל׳ דגים:

מַלְבִּי״ם נשבע ה', גזר עליהן גז"ד בשבועה, כי הנה ימים באים ונשא אתכם בצנות שיבואו אויבים וישאו אתכם במרכבות בכבוד, ואחריתכן ר"ל ובאחרית תהיו בזויים כ"כ שלא יוליכו אתכן בספינה שמוליכים בני אדם, רק בסירות דוגה בספינות עשויות כסיר שמוליכים בם את הדגים. ומרביצים אותם אחד ע"ג חברו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת צנות, מין מרכבה שנושאים בו השרים, כמו ובאו עליך הצן רכב וגלגל (יחזקאל כ"ג כ"ד) , ופרשתי שם שמשתתף עם והביאו בניך בחצן, ועקר שרשו צן. סירות דוגה, ספינות עשוים כסיר שמוליכים בם דגים הנצודים:

ג וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה נְאֻם־יְהוָה׃

רַשִׁ״י ופרצים תצאנה אשה נגדה. ובפרצי החומה תצאנה שם לנוס: אשה נגדה. בפרצה שתמצא נגדה כמו ויעלו כל העם איש נגדו (יהושע ו) שירבו פרצות בחומה ולא יהיו צריכות לבקש פתחים: והשלכתנה ההרמונה. והשלכתן מעליכון הגאוה והשררה שנטלתם ול' ארמי הוא בגמרא (בבא מציעא פ"ג) הרמנא דמלכא הוא ציווי המלך וי"ת ויגלון יתכון להלאה מן טורי חרמיני והם הרי חשך ל' חרב וחרבה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִתָרְעוּן עֲלֵיהוֹן שׁוּרָא וְיִפְקוּן יַתְכוֹן כְּנִישִׁין גְבַר לְקִבְלֵיהּ וְיִגְלוֹן יַתְהוֹן לְהָלְאָה מִן טוּרֵי חַרְמִינֵי אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא ופרצים - תעשינה פרצים בחומה. אשה נגדה, והשלכתנה - אחריתם שהוא הבן אל ההר שלא תראינה עת ירטש, כדרך: ותשלך את הילד, או מרוב הרעב והצמא כאשר הוא כתוב אחריו, אולי ההרמונה שם מקום אחרי חומת שומרון. והנה הודעתי אתכם זאת הרעה העתידה לבא עליכם, על כן לכו עבדו הבעל אולי יושיעכם כדרך שהתל אליהו בעובדיו, ואל תוציאו המעשר מקצה ג' שנים, רק לשלשת ימים.

מְצוּדַת דָּוִד ופרצים תצאנה. כאשר ינוסו למלט נפשם אל הארמון שמחוץ לחומת העיר ולהשגב במעוז הארמון הנה תצאנה מן העיר בדרך פרצי החומה הידועות להן כי לא יוכלו ללכת דרך השערים כי האויב ישמור מול השערים וישבום בצאתן ולכן תצאנה דרך הפרצות: אשה נגדה. כ״א תצא בפרצה שתמצא תחילה לפניה: והשלכתנה ההרמונה. תהיינה רדופות ונשלכות אל הארמון להשגב שמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ופרצים. שבר החומה: והשלכתנה. אמר בלשון הרחבה על מהירת הרדיפה ההרמונה. אל הארמון הה״א האחרונה באה במקום הלמ״ד או אל בתחלתה והה״א השנייה באה במקום האל״ף:

מַלְבִּי״ם ופרצים, ושם תהיו נמכרים אל ההרמון שהוא מקום המיוחד אל הנשים להחזיק שם נשים ופילגשים וזונות, ובבואם ליד קוניהם תצא אשה נגדה פרצים תצא אשה זונה פרוצה בפריצות לקבל אותה כמו שמקבלים זונות בזויות, ושם תושלך אל ההרמון להיות מיוחד לזנות ושפחה, ותושלך דרך הלשכה בבזיון גדול:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ופרצים, שיצאו לקראתה פריצים, כמו והוליד בן פריץ, נשים פרוצות, ובא במשקל הזכר על חוזק הפריצות, ויל"פ שהסירות לא יהיה להם פתח רק יהיו כולם מפורצים מכל צד ונשברים, ודרך הפרצים יצאו כל אשה נגדה כמו ועלו העם איש נגדו (יהושע ו׳:ה׳) . והשלכתנה כמו והשלכתן. ההרמונה כמו ארמון, ושם הרמון מיוחד בלשונות המזרחיות על מקום המיוחד לנשים ופלגשים (הארם):

ד בֹּאוּ בֵית־אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י באו בית אל וגו'. כאדם האומר לבן בליעל עשה עשה עד שתתמלא סאתך: (ד-ה) והביאו לבקר זבחיכם. זאת אומרים להם כומרי הבעל עכו"ם וותרנית היא ואינה מחמרת עליכם. התורה אמרה (שמות כג) לא ילין לבקר אבל לעכו"ם והביאו לבקר. תורה אמרה בקדשים קלים ביום זבחכם יאכל ממחרת (ויקרא י״ט:ו׳) ועכו"ם לג' ימים מעשר בהמותיכם. תורה אמרה שאור לא תקטירו (שם ב) ועכו"ם וקטר מחמץ תודה. תורה אמרה לא תאחר לשלמו (דברים כ״ג:כ״ב) ועכו"ם וקראו נדבות השמיעו הזכירו כל מי שמתנדב ושכח יתן אל לבו ויזכור וי"ת וקטר מחמץ מן אונס כמו אשרו חמוץ (ישעיה א) מכף מעול וחומץ (תהילים ע״א:ד׳):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֱתוֹ לְבֵית אֵל וּמְרָדוּ בְּגִלְגָלָא אַסְגִיאוּ לְמֶחֱטֵי וּמַיְתָן לְצַפְרָא דִבְחֵיכוֹן לִתְלָתָא יוֹמִין מַעֲסַרְתְּכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד באו בית אל. הוא דרך גזום כאומר לבן בליעל עשה כחפצך ותראה מה יקרה לך באחרית הימים ודומה לו שמח בחור בילדותיך וגו׳ ואחריו נאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (קהלת י״א:ט׳): ופשעו. להקריב שם אל העגל: הגלגל. מוסב על באו לומר באו לגלגל ושם הרבו לפשוע כי הזביחה שמה אל העכו״ם הוא עון גדול ורב לפני המקום לפי ששם עמד המשכן בתחילה וכן נאמר כל רעתם בגלגל (הושע ט׳:ט״ו): והביאו לבוקר. בכל בוקר הקדימו להביא שם זבחיכם: לשלשת ימים. בכל כלות שלשה שנים הביאו שמה מעשרותיכם וכדרך שצותה התורה להביא לירושלים מקום המקדש כמ״ש כי תכלה לעשר וגו׳ בשנה השלישית וגו׳ ואמרת לפני ה׳ וגו׳ (דברים כ״ו:ה׳) הנה אתם הביאום לבית אל והגלגל מקום העגל והפסל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ימים. ענינו שנים כמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כ״ה:כ״ט):

מַלְבִּי״ם בואו בית אל, עתה יתחיל לפרש ההקדמה הרביעית מ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, ויספר איך צוה ה' אל הנביאים לתקוע בשופר ולהגיד להם פשעם ולהודיעם הפורעניות העתיד עליהם והם לא חרדו, הנביאים אמרו להם בשם ה' בואו בית אל ופשעו וכו' וגם אני נתתי לכם נקיון שנים, כמו שאתם תרבו לפשוע כן אני ארבה להעניש אתכם, ומלת השמיעו שבפסוק שאח"ז הוא מוסב לכל המאמר, ושעורו השמיעו בואו בית אל ופשעו אתם השמיעו והכריזו וצוו את העם שיבואו לבית אל ויפשעו בה', ושיבואו הגלגל ושם הרבו לפשוע עוד יותר, כי בגלגל היו חוטאים יותר מבבית אל (כמ"ש הושע ט' ט"ו כל רעתם בגלגל, ושם י"ג י"ב, בגלגל שורים זבחו) , והביאו לבקר זבחיכם, השמיעו שיביאו הזבחים לע"ז בכל בקר, ואת המעשרות יביאו בכל שלשה ימים:

ה וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

רַשִׁ״י וקראו נדבות השמיעו. בקול זמר ואמרו שקרבן זה מרוצה ומקובל בנדבה כן ת"י:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמַגְבַן מִן אוֹנֶס תּוֹדָתָא וּמַיְתָן לֵיהּ בִּזְמַר וְאָמְרִין דֵין לְרַעֲוָא אֲרֵי כֵן רְחִמְתּוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:

אִבְּן עֶזְרָא וקטר מחמץ - שתהפכו מה שצויתי לכם, שתעשו לי.

מְצוּדַת דָּוִד וקטר מחמץ תודה. הקטירו לחמי תודה מן לחם החמץ שבהן כי כן היה דרכם אבל התורה לא צותה להקטיר מלחמי התודה ומכ״ש לחם החמץ שאין החמץ נקטר כלל בכ״מ כמ״ש כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו׳ (ויקרא ב׳:י״א): וקראו נדבות השמיעו. הכריזו להביא שמה נדבות והשמיעו ברבים: כי כן אהבתם. בזה יפרש אמריו לומר לא שאני מצוה אתכם לעשות כן באמת אבל אמרי המה כי כן אהבתם ולכן אני אומר עשו כאשר אהבתם ותראו מה יקרה אתכם:

מַלְבִּי״ם וקטר, והשמיעו שיקטרו תודה מחמץ כמו שבבית ה' הקריבו את התודה על חלות לחם חמץ, וחוץ מקרבנות החובה קראו נדבות שכל אחד יביא את אשר ידבנו לבו בתורת נדבה, השמיעו ר"ל כל הדברים האלה השמיעו והכריזו, כי כן אהבתם בני ישראל וכולכם תכריזו ותזהירו על עבודת העגלים וקרבנותיהם:

ו וְגַם־אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם בְּכָל־עָרֵיכֶם וְחֹסֶר לֶחֶם בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם־יְהוָה׃

רַשִׁ״י נקיון שנים. אקהיות שנים, ד"א נקיון שנים זהו חוסר אכילת בשר שהוא נכנס בין השנים כמו שנאמ' הבשר עודנו בין שניהם (מדבר יא):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַף אֲנָא יְהָבִית לְכוֹן אַקְהָיוּת שְׁנִין בְּכָל קִרְוֵיכוֹן וַחֲסֵירוּת מָזוֹן בְּכָל אַתְרֵיכוֹן וְלָא תַבְתּוּן לְפוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא וגם - הטעם לא הבאתם זבחים לי ולא מעשרותיכם והנה מזבחי נקי, אין עולה ואין מעשר למקריביה, על כן טעם וגם אני - אם אתם עשיתם כן - גם אני שלמתי גמולכם בראשיכם.

מְצוּדַת דָּוִד וגם אני. אבל גם אני שלמתי מדה במדה לפי שמנעתם ממזבחי בשר קרבנות ומנחות והנה מזבחי נקי אין עולה ואין מנחה כן אנכי החסרתי מכם בכל עריכם הבשר והלחם באופן שיהיה לכם נקיון שנים מהבשר כי דרך הבשר ליכנס בין השנים בעת האכילה וכמ״ש הבשר עודנו בין שניהם (במדבר יב) ובהעדר הבשר השנים נקיים וכן היו חסירי לחם כי האויב בא בארצם שנה בשנה ואכל תבואות השדה ושלל את המקנה: ולא שבתם עדי. עם כל זה לא לקחתם מוסר ולא שבתם אלי:

מְצוּדַת צִיּוֹן נקיון. מל׳ נקי: עדי. אלי כמו תגע עדיך (איוב ד):

מַלְבִּי״ם וגם אני, אבל גם אני תקעתי בשופר וגזרתי עליכם רעב, כי נתתי להם נקיון שנים בכל עריכם, שבערים הגדולות לא תמצאו שום מאכל ויהיו השנים נקיים לגמרי, ובכל מושבותיכם במושבות הקטנות ובכפרים ששם תמצאו מיני פירות יהיה לכם חסר לחם שלא יגדלו מיני דגן שעושים מהם לחם, ובכ"ז ולא שבתם עדי נאם ה', שזה מה שתמה אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, שלא חרדו ולא שבו אל ה', והנה יספר כי תקע ה' בשופר חמש פעמים. שלש פעמים בגזרת רעב ופעם אחת בגזרת דבר ופעם אחת בגזרת חרב והם לא חרדו ולא שבו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת נקיון שנים, הוא יותר מחוסר לחם, שכולל שאין לו גם דברים שאינם לחם:

ז וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת־הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר וְהִמְטַרְתִּי עַל־עִיר אֶחָת וְעַל־עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר־לֹא־תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ׃

רַשִׁ״י בעוד שלשה חדשים לקציר. עד הקציר כלומר ג' חדשים לפני הקציר: חלקה. בקעת שדה קמפנייא בלע"ז: תמטר. תהא מקום מטר (תעני' כ) אמר מר שתיהן לקללה זו תרקב וזו תיבש: וחלקה אשר לא תמטיר עליה. לא תראה נמטרת את עצמה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַף אֲנָא מְנָעִית מִנְכוֹן יַת מִטְרָא בְּסוֹף תְּלָתָא יַרְחִין לִזְמַן חַצְדָא וְאָחֵית מִטְרָא עַל קַרְתָּא חֲדָא וְעַל קַרְתָּא חֲדָא לָא אָחֵית מִטְרָא אַחֲסָנְתָּא חֲדָא יֵחוֹת עֲלָהּ מִטְרָא וְאַחֲסַנְתָּא דְלָא יֵחוֹת עֲלָהּ מִטְרָא תִּיבָשׁ:

אִבְּן עֶזְרָא וגם - טעם בעוד שלשה חדשים לקציר, כי אז זמן צורך הגשם ולא חששתם לשוב אלי, אולי לא תמותו ברעב.

מְצוּדַת דָּוִד וגם אנכי מנעתי מכם וגו׳. ועוד גם זאת עשיתי אני שמנעתי מכם את הגשם כשהיה עוד שלשה חדשים לזמן הקציר ואז הצורך רב אל הגשמים: והמטרתי. ולמען לא יאמרו שבמקרה קרה לשנה שאיננה גשומה לכן המטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת הסמוכה לה לא המטרתי למען דעת שבא בהשגחה: חלקה. ואפילו בעיר שירדה המטר לא ירדה בכל המקומות אבל חלקה אחת לבד היתה נמטרת והחלקה שאצלה אשר לא תמטיר העב עליה היתה יבשה ורטיבות החלקה שאצלה לא הועיל לה להצילה מן היבשות לדעת שבא בהשגחה:

מְצוּדַת צִיּוֹן חלקה. כן יקרא השדה כמו ואכלה את החלק (לקמן ז):

מַלְבִּי״ם וגם אנכי, ואז הוספתי ליסרה אתכם ברעב קשה מהקודם כי מנעתי את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר שאז הארץ צריכה לגשמים, ועי"כ זרעו ולא צמחה התבואה והפסידו גם את הזרע שזרעו, ולא תאמר שהיה זה ענין טבעי כי היה להם לראות שהוא השגחיי, כי אמטיר על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, שהעיר שאין עונותיה מרובים כ"כ ירד שם המטר, ויותר מזה כי גם בעיר אחת חלקה אחת תמטר אם בעל השדה פשעיו מעטים או ששב בתשובה, וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש, כי הגם שאם ירד המטר על חלקה אחת ויתאספו שם מי גשמים בבורות יוכלו לקחת משם מים להשקות החלקה הסמוכה שלא ירד, עליה המטר, לא יהיה כן כי ירד המטר בצמצום רק בעבור חלקה זאת ולא ישאר מים להשקות החלקה הסמוכה עד שהחלקה השניה תיבש:

ח וְנָעוּ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עָרִים אֶל־עִיר אַחַת לִשְׁתּוֹת מַיִם וְלֹא יִשְׂבָּעוּ וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִשְׁתַּלְהוּן תַּרְתֵּין תְּלַת קִרְוִין לְקַרְתָּא חֲדָא לְמִשְׁתֵּי מַיָא וְלָא יִסְבְּעוּן וְלָא תַבְתּוּן לְפוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא ונעו, ישבעו - כמו: ארץ שבעה מים.

מְצוּדַת דָּוִד ונעו. אנשים משתים או משלש ערים שלא ירד שם הגשם היו נעים ללכת אל עיר אחת שהגשם ירד בה למצוא שם מים לשתות ולא היו שבעים מן השתיה כי מעט מים מצאו בה ולא היה בו די לרוות הצמאון: ולא שבתם. עכ״ז לא לקחתם מוסר ולא שבתם אלי:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונעו. מל׳ תנועה והנדה:

מַלְבִּי״ם ונעו, ועי"כ ינועו שתים ושלש ערים אל עיר אחת ששם ירד המטר לשתות מים, כי אצלם יהיה ציה וצמאון, וגם לא ישבעו כי תבא מארה במעיהם. ובכ"ז ולא שבתם עדי נאם ה', אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו:

ט הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם־יְהוָה׃

רַשִׁ״י הרבות גנותיכם. שאתם עוסקי' להרבות גנותיכם: יאכל הגזם. אכל הגזם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מְחִיתִי יַתְכוֹן בְּשִׁדְפָנָא וּבְיַרְקָנָא סַגְיוּת גַנֵיכוֹן וְכַרְמֵיכוֹן וְתֵינֵיכוֹן וְזֵיתֵיכוֹן אָכְלָא זַחֲלָא וְלָא תַבְתּוּן לְפוְּלְחָנִי אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא הכיתי - השדפון בשבלים כמו: שדופות קדים מכה בהם, שמוריקות השבלים.

מְצוּדַת דָּוִד הרבות. מרבית פרי גנותיכם וגו׳ אכל ארבה ולא קבלתם הנאה ממרבית הפירות:

מְצוּדַת צִיּוֹן בשדפון. הוא לקיות הזרע בשבלים ע״י הרוח: ובירקון. בעבור מרבית היובש נהפכים השבלים למראה ירוק ונפסדים כמו יככה וגו׳ ובשדפון ובירקון (דברים כח): הרבות. מל׳ רבוי: גנותיכם. מל׳ גן: הגזם. מין ארבה:

מַלְבִּי״ם הכיתי, לכן תקע בשופר פעם שלישית והביא רעב יותר קשה שהכה את התבואה בשדפון ובירקון, ואת פרי העץ אכל הגזם ולא שבתם עדי, ועם לא יחרדו:

י שִׁלַּחְתִּי בָכֶם דֶּבֶר בְּדֶרֶךְ מִצְרַיִם הָרַגְתִּי בַחֶרֶב בַּחוּרֵיכֶם עִם שְׁבִי סוּסֵיכֶם וָאַעֲלֶה בְּאֹשׁ מַחֲנֵיכֶם וּבְאַפְּכֶם וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם־יְהוָה׃

רַשִׁ״י בדרך מצרים. כדרך ששלחתי עליכם במדבר בצאתכם ממצרים: עם שבי סוסיכם. שיהרגו גם הסוסים: ואעלה באוש מחניכם. ריח פגריכם מבאיש באפכם העליתי אותו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁלָחֵית בְּכוֹן מוֹתָא כַּד בְּאוֹרַח מִצְרַיִם קְטָלֵית בְּחַרְבָּא עוּלֵימֵיכוֹן עִם שְׁבִי סוּסְוַתְכוֹן וְאַסְקֵית סְרוּת מַשִׁרְיָתֵיכוֹן וּבְאַפֵּיכוֹן וְלָא תַבְתּוּן לְפוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא שלחתי - הרגתי בחוריכם ונשבו סוסיכם. באש מחניכם - באף העוברים. ובאפכם - הנשארים מהם.

מְצוּדַת דָּוִד בדרך מצרים. כשהלכו בחוריכם רוכבי סוסים לרדת מצרימה לשבור בר כי שם יש הרבה תבואה הנה בדרך אלה בתחילת מלכותו כמ״ש (בס״ע): ותהיו אתם בני שומרון לבד תשארו כאוד המוצל מן השרפה: ולא שבתם. ר״ל ידעתי שלא תקחו מוסר ולא תשובו אלי ואמר בלשון עבר כדרך הנבואה בהרבה מן המקומות כי הנבואה ברורה כאלו כבר נעשתה:

מְצוּדַת צִיּוֹן עם שבי. כמו ושבי וכן עם יפה עינים (ש״א טז): באש. ענין סרחון: מחניכם. חבורת אנשים קרויים מחנה: ובאפכם. מל׳ אף וחוטם:

מַלְבִּי״ם שלחתי בכם דבר, תקע בשופר פעם רביעית ששלח בהם דבר בעת שהלכו בדרך מצרים, שמבואר בהושע כי רבים מעשרת השבטים הלכו בעת ההיא למצרים מפני חמת המציק ושם שלח ה' בהם דבר כמש"ש מצרים תקבצם מוף תקברם, וגם אז בדרך זה הרגתי בחרב בחוריכם כי מלך אשור בא עליהם מדרך והרגם בחרב (כמש"ש כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי וכו' יפלו בחרב שריהם וכמש"פ שם), וע"י שנהרגו בחרב הם עם שבי סוסיהם, אעלה באש (של) מחניכם שיבאשו הפגרים של האדם והסוסים הנופלים בשדה, ובאפכם, והבאשה זאת תעלה גם באפכם, שעי"ז נתהוה דבר שנתפשט גם בא"י, ובכ"ז ולא שבתם עדי ועם לא יחרדו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת באש מחניכם. שם, ומחנה קרויה בעת שהם חונים בשדה המלחמה, וע"כ הוסיף ובאפכם, שמשם תבא הסרחון גם לאפכם בערי מושב:

יא הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְׂרֵפָה וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם־יְהוָה׃

רַשִׁ״י כאוד. טיסו"ן בלע"ז כלומר שחורים וחשוכים וקדרים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן רָחֵיק מֵימְרִי יַתְכוֹן כְּמָא דְרָחֵיק יְיָ יַת סְדוֹם וְיַת עֲמוֹרָה וַהֲוֵיתוּן כְּאוּד מְשֵׁיזֵיב מִיְקִידָא וְלָא תַבְתּוּן לְפוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא הפכתי - אש הורדתי עליכם מהשמים. כאוד - כמו: זנבות האודים.

מְצוּדַת צִיּוֹן כאוד. הוא העץ שמנדנדים בו האש הנחרך מסביב וכן זנבות האודים (ישעיה ז):

מַלְבִּי״ם הפכתי, אז תקע בשופר פעם חמישית שהפך בם כמהפכת סדום ועמורה, וכיון בזה על הגליות שהגלם מלך אשור מארצם שנהפך ונחרב מדינתם, ואחרי שתי גליות הראשונות לא נשאר רק שומרון ובנותיה. ותהיו כאוד מוצל משרפה, כאוד אשר שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר, ובכ"ז ולא שבתם עדי נאום ה' ועם לא יחרדו:

יב לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ יִשְׂרָאֵל עֵקֶב כִּי־זֹאת אֶעֱשֶׂה־לָּךְ הִכּוֹן לִקְרַאת־אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י לכן. יען אשר לא שבתם עדי: כה אעשה לך. ככל הרעות האלה: עקב. כי אתה שומע מפי נביאי אשר זאת אעשה לך: הכון לקראת. לשוב מרשעתך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן מָה אַעְבֵּיד לָךְ יִשְׂרָאֵל חֲלַף דְלָא תַבְתְּ לְאוֹרַיְתָא דָא אַעְבֵּיד לָךְ אִתְקַשֵׁיט לְקַבָּלָא אוּלְפַן אוֹרַיְתָא דֶאֱלָהָךְ יִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא לכן - דעת מפרשים רבים: כי הכון לשוב אל השם. ולפי דעתי: כי הוא כדרך: בואו בית אל. והטעם: הנה הבאתי עליך רעה אחר רעה ועתה הכון והכון לך שתצא לקראת אלהיך להלחם. והטעם לקראתי, שהייתי אלהיך על כן אחריו.

מְצוּדַת דָּוִד לכן. הואיל ולא שבתם עד הנה לכן אעשה לך כה כמו שאמרתי שאהפוך בכם כמהפכת וגו׳: עקב. בעבור אשר אעשה לך את זאת האמור למעלה וידעת א״כ מזה לכן הכון עצמך אתה ישראל לקראת אלהיך להלחם בו לעכב על ידו ואמר כמהתל ומלעיג וכאומר אף שידעת הדבר אין בידך להיות נשמר ממנה:

מְצוּדַת צִיּוֹן כה. ענינו כמו כן: עקב. בעבור כמו עקב תשמעון (דברים ז): הכין. מל׳ הכנה:

מַלְבִּי״ם לכן, אחר שפי' מ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וכן מ"ש אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה, כי ברר להם שכל הרעות האלה אינם מקריים רק השגחיים ע"י עונותיהם, באר מ"ש כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, שה' אינו עושה את הרע בהחלט, כי תכלית מה שגוזר את הרעה הוא כדי שישובו בתשובה ע"י תוכחת הנביאים ועי"כ תובטל הגזרה ולא יביא את הרע, וז"ש לכן כה אעשה לך ישראל ר"ל מה שכה אעשה לך כל הרעות הנאמרות אינו כדי להביא הרע, רק שתכלית גזרת הפורעניות הוא כדי שעקב כי זאת אעשה לך שע"י שתדע כי אעשה לך הרעה הזאת עי"כ הכון לקראת אלהיך ישראל, תשים אל לבך להכין את עצמך לקראתו ולפייסו בתשובה ומעשים טובים, ולא תמתין עד יבא עליך ויעשה לך הרעה החרוצה מלפניו, רק צא לקראתו קודם שיבא אליך וזאת יעשה לך, ופייס אותו ושובה אליו כדי שלא יעשה הרעה כי באמת לא יעשה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, וגם רמז עוד בדרך הדרוש כונה שניה. שלא לבד שאין חפץ ה' להביא עליך רעה כי בהפך חפצו רק להטיב ולהשפיע טוב וחסד, ובמה שאתה מכריחו להרע עמך ע"י מעשיך הרעים, אתה מכריחו נגד רצונו עד שגם ע"ז תקבל עונש, מה שסבבת שיעשה רע נגד חפצו להיטיב, כענין מ"ש שכר עבירה עבירה שהעונש שמקבלין על העבירה זה עצמו עבירה וגם ע"ז יקבלו עונש, וז"ש זאת אעשה לך עקב כי זאת אעשה לך, שעל זה בעצמו שזאת אעשה לך ע"ז עצמו תענש ואעשה לך רע על מה שהכרחת אותי לעשות רע, ולכן הכון לקראת אלהיך המשגיח עליך בפרטות:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לקראת אלהיך, מורה שיצא לקראתו ולא ימתין עד שיבא אליו, כמו ויצא משה לקראת חותנו:

יג כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה־שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ יְהוָה אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃

רַשִׁ״י מה שיחו. כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו: עושה שחר. לצדיקים כאור נוגה: עיפה. הופך נוגהן של רשעים לחשך אפלה כמו (ישעיהו ח׳:כ״ב) והנה צרה וחשכה מעוף צוקה וכן (איוב י׳:כ״ב) ארץ עיפתה תעופה כבקר תהיה (שם יא) חשכך כבקר יהי מאיר: ודורך על במתי ארץ. משפיל גבוהים וגסי הרוח:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי הָא מִתְגְלֵי דִיצַר טוּרַיָא וּבְרָא רוּחָא לְחַוָאָה לֶאֱנָשָׁא מָה עוֹבָדוֹהִי לְאִתְקְנָאָה נְהוֹר לְצַדִיקַיָא כִּנְהוֹר טוּרַיָא דַאֲזִיל וְתַקֵין לְאַיְתָאָה חֲשׁוֹךְ לְרַשִׁעַיָא לְמִתְבַּר רַשִׁיעֵי אַרְעָא יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא כי - הטעם הוא יוצר הרים שהם עומדים לנצח. והטעם: שהוא תקיף. ובורא רוח - שאיננו עומד על דרך אחד ומרוב תוקף, השם ירעיש וירגיז הרוח שיבא שאינו נראה, כמו בניינים ועצים עומדים. ומגיד - הטעם הנה הגיד לכם. מה שיחו- מה רצונו לעשות והוא יהפך השחר עליכם וישוב חשך, כמו: ארץ עיפתה כמו אופל וידרוך על במותי ארצכם ולא תראוהו. ויפת אמר: יוצר הרים שהם נראים ובורא רוחות בגויות ומגיד לאדם מה שיחו מה שישיח בלבו. ועל דרך המפרשים: כי השם יעשה כרצונו דבר והפכו, על כן אם תשובו אליו - יהפך הגזירות הרעות לטובות.

מְצוּדַת דָּוִד כי הנה יוצר הרים. כי הנה ה׳ הוא היוצר את ההרים והוא הבורא את הרוח והכל שלו ובידו והוא מגיד לאדם מה יהיה דבורו כי יודע הוא תעלומות לב ובידו להפך אור השחר להיות חושך והוא דורך על במתי ארץ ר״ל משפיל הוא את הרמים, כי שמו ה׳ אלהי צבאות כי הוא מושל בצבאות מעלה ומטה וכאומר אה כל אלה בו מי א״כ יוכל להיות נשמר מהרעה שהוא מייעד להביא:

מְצוּדַת צִיּוֹן שחו. דבורו כמו או שיח לארץ (איוב י״ב:ח׳): שחר. אור השחר: עיפה. ענין חושך כמו ארץ עיפתה (שם י): ודורך. מל׳ דריכה ורמיסה: במתי. ענין גבהות ורוממות כמו ועל במותי יעמידני (תהילים י״ח:ל״ד):

מַלְבִּי״ם כי הנה יוצר הרים. מביא ראיה על השגחתו, א] מתחלת הבריאה שבתחלה היה העולם מים במים ויסוד המים כסה כל כדור הארץ, ובארנו בפי' מעשה בראשית שתחלה היה יסוד העפר בלול ביסוד המים כמ"ש וחשך על פני תהום, ויסוד הרוח היה בלול ביסוד המים למעלה וע"כ התפשטו המים וכסו כל יסוד העפר, ע"י כח ההתפשטות אשר ליסוד האויר כמ"ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, וע"י האור שברא הקב"ה הפריש יסוד הרוח מיסוד המים שיהיו לבדו, ועי"כ נצטמצמו המים ונראו ראשי ההרים ונתגלה היבשה, וכמ"ש יקוו המים, וז"ש כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, שנפרש יסוד העפר לבדו ויסוד הרוח לבדו, וזה מצד השגחתו הכוללת שתהיה הארץ מוכנת לישוב הבע"ח והאדם, וכן השגחתו מתמדת על האדם בפרטות, כי הוא מגיד לאדם מה שחו שלא לבד שידע דבור האדם ומעשיו שעושה בכונה, כי גם השיח שהוא התנועות או הדבורים הנפלטים ע"י רגשת הנפש שלא בכונה שהאדם עצמו אינו יודע מהם, הוא מגיד לו מה ששח ברגשת נפשו, וכמו שבהשגחתו תכן את הטבע והבריאה ולשבת יצרה, כן ברצותו יכול להרסה ולהחריבה שאז עושה שחר עיפה יחשיך השחר ויבטל האור שברא בראשית הבריאה שעל ידו תכן את הרוח (כמו שבארתי בפי' בראשית) וזה הפך של בורא רוח, ודורך על במתי ארץ להשקיע ההרים בתהומות מים כמו שהיה תחלה תהו ובהו וזה הפך של יוצר הרים, כי ה' צבאות שמו שהוא מושל על כל צבאות הבריאה וכחותיה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יוצר הרים ובורא רוח הבריאה היא יש מאין, ויצדק על הרוח שהוא יסוד פשוט. והיצירה הוא יש מיש, שאחר שנברא יסוד העפר צוה ה' שיעלו הרים וירדו בקעות יצדק לשון יוצר: שחו, הוא הדבור הנפלט מן האדם בהשתקעות רעיונים מבלי דעת כונה, כמו כי שיח וכי שיג לו (מלכים א י״ח:כ״ז) : עיפה מענין חשיכה, והומלץ מענין סגירת העפעף שאז לא יראה העין, וכן יסגור בעד אור השחר ויכפלנו, וכן תעופה כבקר תהיה (איוב י״א:י״ז) :

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.