Amos 5 — עָמוֹס ה
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
קַבִּילוּ יַת פִּתְגְמָא הָדֵין דִי אֲנָא נְטֵיל עֲלֵיכוֹן אִילְיָא בֵּית יִשְׂרָאֵל:
אִבְּן עֶזְרָא
שמעו את הדבר הזה - וקוננו אותו.
מְצוּדַת דָּוִד
נושא עליכם. מרים קול קינה עליכם אתם בית ישראל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נושא. ענין הרמת קול:
ב נָפְלָה לֹא־תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל־אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ׃
רַשִׁ״י
בתולת ישראל. משיגלו בימי הושע בן אלה (מלכים ב טז) לא יעמוד עוד מלך מעשרת השבטים: נטשה על אדמתה. כל דבר המושלך ומוטל ונופץ על השדה קורהו נטישה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
נָפְלָת לָא תוֹסִיף לְמֵיקָם שַׁתָּא הָדָא כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אִתְרְטִישַׁת עַל אַרְעָא לֵית דִיקַיְמִינָהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
נפלה, בתולת ישראל - מלכות בית יהוא, במות ירבעם בן יואש.
מְצוּדַת דָּוִד
נפלה. ר״ל הנה עתה עדת ישראל נפלה בשפל המצב ולא תוסיף עוד לקום להחזיר לקדמותה לממשלתה הראשונה עד אשר יגלו מארצם (אבל בגאולה העתידה ישובו גם המה כמו יהודה ובנימין ומלך אחד יהיה לכולם ויחזרו א״כ גם הם לממשלתם הראשונה): נטשה על אדמתה. עודנה בארצה היא עזובה ואין מי מקימה כי אין הכח ביד מלכיה ושריה להקימה מעפרה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בתולת. קראה בתולה לפי שלא נכבשה עדיין ולא באה ברשות אחר כבתולה שלא באה ברשות בעל וכן בתולת בת ציון (ישעי׳ כג): נטשה. ענין עזיבה כמו נטשתה עמך (שם ב):
מַלְבִּי״ם
נפלה, כשיפול האדם נפילה בלתי מסוכנת יקום בעצמו מנפילתו, וכשיפול נפילה מסוכנת עד שאינו יכול לקום בעצמו אז ימהרו קרוביו ומיודעיו להקימו, אולם בתולת ישראל נפלה נפילה מסוכנת עד שלא תוסיף קום, שא"א שתקום בעצמה, ולפ"ז הלא מהראוי שימהרו קרוביה ובניה להקימה מנפילתה. ובכ"ז נטשה על אדמתה ואין מקימה לא נמצא מי שיקים אותה, הגם שהיא עדיין על אדמתה אין לה מקים. והנמשל כי בימים הראשונים גם אם נפלו התחזקו אח"כ וקמו בעצמם ויתאזרו חיל. וגם בעת שלא היה לאל ידם לקום בעצמם ראה ה' בענים והקים אותם כמו שהיה בימי ירבעים בן יואש שראה ה' את עני ישראל ורחם עליהם. ועתה אין לה כח בעצמה וגם ה' נטש אותה ואין לה מקים:
ג כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
היוצאת אלף. המוציאה אלף איש:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים קַרְתָּא דְיִפְקוּן מִנָהּ אַלְפָא יִשְׁתָּאֲרוּן בָּה מְאָה וּדְיִפְקוּן מִנָה מְאָה יִשְׁתָּאֲרוּן בָּהּ עַד עַסְרָא לְבֵית יִשְׂרָאֵל:
אִבְּן עֶזְרָא
כי, היוצאת - פועל עומד. ואל תתמה על בני יצאוני ואינם, כי פירושו יצאו ממני, או תהיה זאת המלה כמלת שב, שהיא במקומות עומדת ובמקומות יוצאה והוצרכתי לומר ככה, בעבור מלת תשאיר, והטעם כי איך תקום המלוכה ולא נשארו מאנשי החלק העשירית?!
מְצוּדַת דָּוִד
העיר היוצאת אלף. שהיו יוצאים ממנה אלף אנשים לצבא לא ישארו בה כ״א מאה: לבית ישראל. מוסב על העיר לומר העיר של בית ישראל היוצאת אלף וגו׳:
מַלְבִּי״ם
כי כה אמר ה'. מפרש תחלה מ"ש שלא תוסיף קום מעצמה, כי נשארו מעט מהרבה, שהעיר היוצאת אלף תשאיר מאה, כי נהרגו ומתו מהם תשעה חלקים וא"א עוד שתתחזק בדרך הטבע:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
היוצאת. ייחס יציאת האנשים אל העיר, כמו ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה:
ד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ׃
רַשִׁ״י
דרשוני וחיו. עלו לרגל לשלם נדריכם בירושלים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל תְּבָעוּ דְחַלְתִּי וְאִתְקַיָמוּ:
אִבְּן עֶזְרָא
כי - הטעם דרשוני, וחיו ולא ימותו הרבים הנזכרים.
מְצוּדַת דָּוִד
דרשוני. דרשו אותי ותשארו בחיים:
מַלְבִּי״ם
כי כה אמר ה', עתה מפרש מדוע אין מקימה, שלא תחשוב שהוא מפני שנשתנה רצון ה' שהיה מקים אותם תמיד ועתה היה ה' כאויב, כי לא כן הוא, כי רצון ה' היה עליהם להחיותם, והוא אמר לבית ישראל דרשוני וחיו, נגד מה שמתו מהם תשעה חלקים אמר שאם ידרשו את ה' יחיו:
ה וְאַל־תִּדְרְשׁוּ בֵּית־אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית־אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן׃
רַשִׁ״י
ואל תדרשו בית אל וגו' ובאר שבע לא תעבורו. לא נאמר כאן אל תבואו ואל תדרשו אלא אל תעבורו למדנו שלא היתה שם עכו"ם אלא כל זמן שהיה א' מבני עשרת השבטים יוצא לדרוש ולא עבר את באר שבע עודנו יכול לפנות לבית המקדש לירושלי' ומשעבר את באר שבע הוא הדרך לעגל בית אל או לעגל שבדן וכן הוא במקום אחר (לקמן ח) חי אלהיך דן וחי וגו' ותדע שגזר הכתוב גזירת פורענות על גלגל ובית אל ולא גזר על באר שבע: הגלגל גלה יגלה. לפי שמו קללתו וכן בית אל יש עיר שסמוכה לה ששמה בית און בספר (שופטים ז): יהיה לאון. יהון ללמא והוא תרגום של הבל וזה דוגמת אם גלעד און אך שוא היו (הושע יב):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְלָא תִתְבְּעוּן לְמֵיהַךְ לְבֵית אֵל וּלְגִלְגָלָא לָא תֵיתוּן וְלִבְאֵר שָׁבַע לָא תֶעְבְּרוּן אֲרֵי דִי בְּגִלְגָלָא מִגְלָא יִגְלוּן וּדְפָלְחִין לְטַעֲוָתָא בְּבֵית אֵל יְהוֹן לִלְמָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ואל תדרשו בית אל - ששם העגל והוא מקום ממלכת ירבעם. יהיה לאון - וי"ו תחת יו"ד, כמו ואתה הוה להם למלך. הנה יד ה' הויה. או הוא כמשמעו, שסופו להקרא כן.
מְצוּדַת דָּוִד
בית אל. ר״ל את העגל אשר בבית אל: והגלגל. אל הגלגל לא תבאו אל העכו״ם העומדת שם: ובאר שבע. לבאר שבע לא תעבורו כי גם שם בנו מזבחות לעכו״ם כמ״ש וחי דרך באר שבע (לקמן ח): כי הגלגל. כי בסבת עבודת הגלגל גלה יגלה ישראל מעל אדמתו והוא לשון הנופל על לשון: ובית אל. בסבת עבודת בית אל יהיה ישראל לעמל ויגיעה וגם זה הוא לשון נופל על הלשון כי בית אל כינה הכתוב לגנאי בשם בית און כמ״ש ואל תעלו בית און (הושע ד׳:ט״ו):
מְצוּדַת צִיּוֹן
גלה יגלה. מל׳ גלות: לאון. ענין עמל ויגיעה וכן אם גלעד און (הושע י״ב:י״ב):
מַלְבִּי״ם
ואל תדרשו בית אל, נגד מ"ש למעלה (ד' ו') שהיו מכריזים באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע, ושבעבור זה קצף ה' עליהם והכה אותם ברעב ובדבר ובחרב עד שלא נשאר מהם רק אחד מעשרה, אמר אל תדרשו בית אל (ששם היו דורשים אל העגל), והגלגל לא תבואו ששם היו עושים תועבות אחרות והרבו לפשוע, כמ"ש הושע ט' כל רעתם בגלגל, ובאר שבע לא תעברו ששם היה הדרך לבית אל כמ"ש וחי דרך באר שבע. הוסיף שלא ילכו אף בדרך ההולך לעגלות בית און, כי הגלגל גלה יגלה ומשם לא תשיגו חיים וישע, רק.
ו דִּרְשׁוּ אֶת־יְהוָה וִחְיוּ פֶּן־יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין־מְכַבֶּה לְבֵית־אֵל׃
רַשִׁ״י
פן יצלח כאש. דילמא ידלק באשא רוגזיה: בית יוסף. כמו לבית יוסף פן יצלח כאש. פן תעלה חמתו כאש לבית יוסף:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
תְּבָעוּ יַת דַחַלְתָּא דַייָ וְאִתְקַיָמוּ דִלְמָא יִדְלַק כְּאֶשְׁתָּא רוּגְזֵיהּ בְּבֵית יוֹסֵף וִישֵׁיצֵיהּ וְלָא יְהֵי חָיַס בְּחוֹבִין דַהֲוֵיתוּן פָּלְחִין לְטַעֲוָתָא בְּבֵית אֵל:
אִבְּן עֶזְרָא
דרשו, יצלח - יבקע, כמו: וצלחו את הירדן ובית יוסף פעול והוא ירבעם שהוא מאפרים, כאשר אפרש עוד.
מְצוּדַת דָּוִד
פן יצלח. ר״ל פן חמת ה׳ יצלח ויתגבר על בית יוסף כאש המצליח ומתגבר והולך ושורף: בית יוסף. היא מלכות אפרים שהם מבני יוסף: ואכלה. ותשרוף אנשי שומרון העובדים לעגל שבבית אל ולא ימצא מי מכבה השרפה ר״ל לא ימצאו מושיע ומציל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יצלח. ענין התגברות: ואכלה. ותשרף:
מַלְבִּי״ם
דרשו את ה' וחיו, פן יצלח כאש בית יוסף, נגד מ"ש למעלה ותהיו כאוד מוצל משרפה ולא שבתם עדי, שהיא המכה האחרונה שהכה בם והם עדן לא שבו, אומר הלא עי"ז יצלח בית יוסף כאש לכלות גם האוד הנשאר, כי תאכל ואין מכבה עד שלא ישאר מהם מאומה. ורמז להם ג"כ על המרד שנתהוה ביניהם בימי הושע בן אלה שהיה סבתו העגל שבבית אל שרצה הושע לבטלו ונעשו ביניהם שתי כתות כמו שבארתי בהושע בכ"מ, וע"י המרד הזה אכלו איש את אחיו. וכמ"ש (ישעיהו ט׳:י״ח) ויהי העם כמאכולת אש איש את אחיו לא יחמלו מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, ועז"א שבית יוסף יצלח כאש. שעץ הבוער אוכל את שכנו הקרוב אליו. וכן יאכלו זה את זה. ולפ"ז התרה בם ה' שידרשו אותו ויחיו והם לא שמעו בקולו ולכן לא הקימם מנפילתם, כי הם עצמם היו סבה למפלתם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
יצלח כאש. הצלחת האש הוא אם מוצא עצים לכלותם, כי לשון הצלחה יפול על כל דבר שיעשה מלאכתו, כל כלי יוצר עליך לא יצלח (ישעיהו נ״ד:י״ז) , ותצלח רוח אלהים רעה (שמואל א י״א:ו׳) , וכן הם שמלאכתם לכלות איש את אחיו יצלחו במלאכתם לאכול ולשרוף:
ז הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ׃
רַשִׁ״י
ההופכים ללענה משפט. ואינם זוכרין הפיכותי שאני הופך וכו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
דְהָפְכִין לְגִידָה דִינָא וּזְכוּתָא לְאַרְעָא רָטָשׁוּ:
אִבְּן עֶזְרָא
ההופכים - המלכים הם השופטים. וצדקה לארץ הניחו - לעשותה. ויפת אמר: הניחוה לאנשי הארץ ואיך שכחו השם שהוא.
מְצוּדַת דָּוִד
ההופכים. אשר הם מהפכים משפט התורה המתוק כדבש לקחת תמורתו את העגל המרה כלענה: לארץ הניחו. משפילים הצדק׳ עדי ארץ:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ללענה. שם עשב מר:
מַלְבִּי״ם
ההופכים, אמר עוד סבה למה שנפלו באין מקים, מצד שהם הופכים ללענה משפט, שא"א שיתקיימו ישראל רק ע"י משפט וצדקה, שמשפט כולל המצות שבין אדם לחברו, וצדקה כוללת המצות שבין אדם למקום, והם הענבים אשר קוה ה' מן הכרם אשר נטע בקרן בן שמן כמ"ש (ישעיה סי' ה') , והמשפט הוא מתהלך בארץ לשמור את החיים המדינים שיחיו חיים מתוקים וערבים לשמור את הקבוץ מעושק וגזל ושיחיו בנחת ושלוה והם הופכים ללענה משפט, והצדקה היא תשא כנף לשמים למצוא ע"י אושר הנפש באשר היא בת אלהים רוחנית אלהית, והם הניחו צדקה לארץ, שהיא אצלם כדבר ארצי חומרי בלתי נחשב לכלום באשר לא יאמינו בנצחיות הנפש ובקדושתה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
משפט וצדקה. משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום בכ"מ (עי' לקמן כ"ד, ו' י"ב) :
ח עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ הַקּוֹרֵא לְמֵי־הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ׃
רַשִׁ״י
הופך לבקר צלמות. יש ששרויין עתה בחשך ואני מאיר להם: ויום לילה החשיך. ויש ששעתו עומדת לו כאור היום ואני מחשיכו ללילה: הקורא למי הים. יונתן תרגם דאמר לכנשא משריין סגיאין כמי ימא ומבדר להון על אפי ארעא רבותינו פירשו על דור אנוש שהציף עליהם את מי אוקינוס: ה' שמו. לו היה לכם לעבוד והוא היה מגביר אתכם על שונאיכם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
שְׁבָקוּ לְמִדְחַל מִן קֳדָם דַעֲבַד כִּימָה וּכְסִילָא וְהָפֵךְ לִנְהוֹר קָבֵל וִימָם וְלֵילֵי מַקְבֵּיל דַאֲמַר לְכַנָשָׁא מַשִׁרְיָן סַגִיאָן כְּמֵי יַמָא וּמְבַדַר לְהוֹן עַל אַפִּי אַרְעָא יְיָ שְׁמֵיהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
עושה כימה - נאם אברהם המחבר: דע כי שנים מקומות יש בגלגל והם הסדנים ועש, שהוא העגלה הוא הנקרא הדוב, הוא קרוב מהסדן הצפוני, על כן יראה עש לעולם בקיץ ובחורף בכל היישוב הצפוני, ויש סמוך לסדן הדרומי כוכב גדול אדום יקרא ובלשון ישמעאל סהיל. ויש כוכבים קטנים קרובים אליו ואלה יראו פעמים לכל מי שידור קרוב מהקו השוה והצפוניים לא יראו אחד מאלה, על כן קראם הכתוב: חדרי תימן, ונקראו אלה חדרי תימן, בעבור שהם ביישוב אינן נראין ונקרא עש מגזרת עושו, שהם שבעה שאינם מתפרדים. והנה נשאר לפרש כסיל וכימה – ודעת קדמונינו: שכימה הוא זנב טלה וראש שור והם ששה כוכבים נראים, אע"פ שהם קטנים וידוע בראיות גמורות שגלגל המזלות מתחבר עם הגלגל העליון בשנים מקומות, ובשניהם יקראו נקודת ההשתנות ומשם נוטה גלגל המזלות לצד צפון עשרים ושלש מעלות וחצי, מעלה וחצי ששיתם וככה לצד דרום והנה הם ג' נקודות והשמש הולכת בדרך גלגל המזלות, ע"כ יתהפך הבקר לצלמות ויום ללילה תחשיך בכל היישוב. וטעם לקרוא הנקודה כימה - כי שם היתה כימה בימים קדמונים, כי בכל מאה שנה יתגלגל גלגל המזלות ממערב למזרח קרוב ממעלה וחצי והנה בימי בלטמיוס החכם ואין לו רק אלף שנים מצא לב האריה על שתים מעלות, והנה היום על שמנה עשרה וידוע כי לעולם הוא לב האריה על תשע מעלות כנגד הצורה, רק לא כנגד נקודה המחברת. והנה כסיל הוא לנוכח כימה ואיננו אחד, רק רבים ולב העקרב מהם ולאלה הדברים צריך פירוש. וטעם הקורא למי הים – הם העבים העולים ואחר כך ישפכם על הארץ והמפרש כי על טביעת פרעה איננו פשט ולא דרש, כי פרעה לא טבע ביבשה. וטעם להזכיר אלה הדברים, שהיה ראוי למלך שהוא שופט לדעת חכמת השם וגבורתו ואיך יהפוך היום ללילה ויעלה בכחו המים מהים שהן למטה וישפכם על הארץ, ואיך לא יפחדו, כי השם יהפך מלכות השופט ויבא צר בצווי השם וגזירתו עליו להשחית ממלכתו על כן אחריו.
מְצוּדַת דָּוִד
עושה כימה וכסיל. מוסב למקרא שלפני פניו שאמר דרשו את ה׳ והוא זה העושה כימה וכסיל עם כי המה מתחלפים בפעולותיהם כימה מקרר וכסיל מחמם: והופך וגו׳. את הצלמות מהפך להיות בוקר ואת היום מחשיך להיות לילה: הקורא למי הים. להעלותם בעבים ואחר זמן שופכים ע״פ הארץ: ה׳ שמו. המורה שהוא אדון הכל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כימה וכסיל. שמות מזלות: צלמות. צלו של מות והוא חשכת הקבר:
מַלְבִּי״ם
עושה, ע"כ כמו שהם מהפכים מתוק למר, ואושר שמיימי לדבר ארצי, ומהפכים הסדרים שסדר להם ה' להצלחתם בזה ולאושרם בבא, וכן ה' יהפוך סדרי הבריאה להומם ולאבדם, ובאר שכמו שערך ה' סדרי הבריאה באופן היותר טוב ומועיל, כי הוא עושה כימה וכסיל, שכימה הם המזלות המביאים קור ומים, ולעומת זה עשה כסיל שהוא המביא חום ויובש כמ"ש חז"ל אלמלא חמה של כסיל אין עולם יכול לעמוד מצנתה של כימה, ואמרו שהקב"ה נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. והכסיל שומר סדר הבריאה בל יגברו המים וישטפו את הארץ. וכן הוא הופך לבקר צלמות, שברא את האור שבו יהפך הצלמות לבקר, עתה יהפוך סדרים אלה לרע, שנגד מה שהופך לבקר צלמות עתה יום לילה החשיך ישוב היום להיות לילה, ונגד מה שעשה כסיל לשמור בל תגבר רעת כימה להביא מבול לעולם, עתה הוא עצמו הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ, כי ה' צבאות שמו המושל על כל הצבאות ויסדר אותם כרצונו, וכמו שהם הפכו סדר ההנהגה כן יהפוך סדר הנהגת העולם לכלותם מעל פני האדמה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
כימה וכסיל. (איוב ל"ח עיי"ש) :
ט הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל־עָז וְשֹׁד עַל־מִבְצָר יָבוֹא׃
רַשִׁ״י
המבליג. המגביר כמו ואבליגה מעט (איוב י׳:כ׳) מבליגיתי עלי יגון (ירמיהו ח׳:י״ח): שוד. אדם שדוד וחלש דמגבר חלשין על תקיפין ובזוזין על כרכי תקיפין משליט:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
דְמִגַבַּר חֲלָשִׁין עַל תַּקִיפִין וּבְזִיזִין עַל כְּרַכֵּי תַּקִיפִין מַשְׁלִיט:
אִבְּן עֶזְרָא
המבליג שוד על עז - ולא יועיל המבצר על כן: ושוד על מבצר יבוא.
מְצוּדַת דָּוִד
המבליג. הלא הוא מחזק שוד וחרבן על עם עז: ושוד. ר״ל וכן יבוא חרבן על המבצר שאתם בוטחים בו וכאומר הואיל וכן דרשו את ה׳ וחיו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
המבליג. ענין חוזק כמו ואבליגה מעט (איוב י): שוד. ענין חרבן ואבדון כמו משוד כי יבוא (שם ה):
מַלְבִּי״ם
המבליג, וכן ע"י שהפכו ללענה משפט הפך הסדר גם אצל בני אדם, שהשד התגבר גם על עז והגבור, וגם ר"ל שהשוד עצמו התגבר עליהם שע"י השוד נענשו, וגם שוד על מבצר יבוא, שהגם שהעז יושב בעיר מבצר לא תצילנו המבצר כי השוד יבא ויכבש המבצר:
י שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ׃
רַשִׁ״י
שנאו בשער מוכיח. אתם לא יראתם מפניו ומפני נביאיו ושנאתם את המוכיחים אתכם בשערי בתי דינא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
סְנָן לִדְמוֹכַח לְהוֹן בְּשַׁעֲרֵי בָתֵּי דִינָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא וְלִדְמַלֵיל כֵּיוַנְתָּא מְעַקְמִין:
אִבְּן עֶזְרָא
ואם נביא יוכיח השופט ישנאהו הוא ושריו, על כן כתיב: שנאו בשער מוכיח.
מְצוּדַת דָּוִד
שנאו. והם עכ״ז שנאו בשער את הנביא המוכיח ר״ל אף בשער העיר במקום פרסום המה מראים שנאה על המוכיח: ודובר תמים. ומי שמדבר דברים תמימים וישרים אותו מתעבים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יתעבו. מל׳ תעוב ושקוץ:
מַלְבִּי״ם
שנאו, אמר עוד סבה לנפילתם באין מקים יען ששנאו את המוכיחים שרצו לישרם להשיבם לדרך הנכונה, בין המוכיח על דבר המשפט בין אדם לחברו, שהוא מוכיח בשער ששם מקום המשפט (שהיה דרך השופטים לישב בשער), וכן דובר תמים לישרם על דבר הצדקה במצות שבין אדם למקום יתעבו אותו, וא"כ אין תקוה שישובו ממעשיהם הרעים ע"י מורים ומוכיחים:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
בשער. הוא מקום המשפט. השערה אל הזקנים, וכן לקמן ואביונים בשער הט"ו, והציגו בשער משפט: שנאו יתעבו. התיעוב הוא יותר מן השנאה כמ"ש שקר שנאתי ואתעבה, שהדובר להזהיר על מצות שבין אדם למקום גרוע אצלם יותר: תמים, כמו תמימות, וכן אם באמת ובתמים (שופטים ט׳:ט״ז) :
יא לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל־דָּל וּמַשְׂאַת־בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם וְלֹא־תֵשְׁבוּ בָם כַּרְמֵי־חֶמֶד נְטַעְתֶּם וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת־יֵינָם׃
רַשִׁ״י
בושסכם. כמו בוססכם על דל שאתם רומסין ורופסים על ראשו כמו בוססו את חלקתי (שם יב): ומשאת בר תקחו. זקיפת מלווה שהפקעתם עליהם השערים למכור להם תבואה בריבית כדי ליטול נחלתם מהם לפיכך בתי' וכרמים אשר בניתם ונטעתם על אותן הנחלות לא יתקיימו בידכם. ומשאת ל' משא שמכבידי' עליהם: כרמי חמד. כרמי חמדה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּכֵן חֲלַף בְּמִבִּזְכוֹן מִסְכֵּנַיָא וּמְנַסְכוֹן חֲשִׁיכַיָא בָתֵּי גְזִית בְּנִיתוּן וְלָא תֵיתְבוּן בְּהוֹן כַּרְמֵי חֶמְדָתָא נְצִבְתּוּן וְלָא תִשְׁתּוּן יַת חַמְרְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
לכן, בושסכם - אין ריע לו, כי הבי"ת שורש כי לא יתכן היותו משרת עם שם הפועל, כי אם אפס משקלו וטעמו לעשות חמס לדל. ומשאת בר - שעמל בה תקחו ממנו בחזקה, וזה תגמולכם בתי גזית בניתם.
מְצוּדַת דָּוִד
יען בושסכם. בעבור שרמיסת רגליכם הוא על הדל ותגזלו ממנו המשא של תבואה שעל שכמו לזה בתי הגזית שבניתם והרי הם שלכם ואעפ״כ לא תשבו בם כי האויב יקחום וכן כרמים חמודי׳ שנטעתם ושלכם המה ועכ״ז לא תשתו אתם את יינם כ״א האויב:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בושסכם. כמו בוססכם והוא ענין רמיסה כמו בוססו את חלקתי (ירמיהו י״ב:י׳): ומשאת. מל׳ משא: בר. תבואה כמו לשבור בר (בראשית מב): גזית. אבנים מסותתים ביושר כמו ולא תבנה אתהן גזית (שמות יז):
מַלְבִּי״ם
לכן, כה אמר ה', כי אם היו שומעים תוכחה היה ממתין להם עדיין אולי ישובו, אבל אחר שאין תקוה שישובו גזר ה' ואמר יען בושסכם על דל, וע"י מה שאתם בוססים ושוסים את הדל עי"ז משאת בר תקחו ממנו, ומן החמס הזה שאתם לוקחים תבואת הדל בתי גזית בניתם, לכן לא תשבו בם, וכן מן החמס שאתם בוססים את הדל כרמי חמד נטעתם, לכן לא תשתו את יינם, כי תלכו בגולה וזה ראוי לכם מדה כנגד מדה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
בושסכם, כמו בוססכם בחילוף שי"ן בסמ"ך, והוא מבנין מרובע: @85(יב) פשעיכם, חטאתיכם. הבדלם מבואר בכ"מ, שפשע הוא מצד המרד, וחטאת מצד התאוה או השגגה, ועי' באה"ע: כפר, הוא תמיד לפדות מדיני נפשות, וזה א' מן ההבדלים שבינו ובין שוחד:
יב כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ׃
רַשִׁ״י
צוררי צדיק. מעיקין ליה לזכאה: בשער הטו. בשערי בתי דיניכם הטו משפט אביוני':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דְסַגִיאִין מֵירְדֵיכוֹן וְתַקִיפָן חוֹבָתֵיכוֹן מְעִיקִין לֵיהּ לְזַכָּאָה בְּדִיל לְקַבָּלָא מָמוֹן דִשְׁקַר וְדִין חֲשִׁיכַיָא בְּבֵית כְּנִישְׁתֵּיהִוֹן מַסְטָן:
אִבְּן עֶזְרָא
כי ידעתי - אם תעשו זה בסתר אני ידעתיו. צוררי צדיק - במשפט. בשער - בפרהסיא.
מְצוּדַת דָּוִד
רבים פשעיכם. אשר פשעיכם רבים וחטאתיכם המה חזקים אתם צוררים את הצדיק ולוקחים כופר לפטור מעונש מיתה את המחויב ובשער מקום המשפט מטים דין האביונים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ועצומים. חזקים: צוררי. מל׳ צר ואויב: כופר. פדיון:
מַלְבִּי״ם
כי ידעתי רבים פשעיכם, הפשע היא מצד המרד, והחטא הוא מה שחוטא מצד התאוה וההנאה לא מצד הכונה למרוד, והנה הפשע הוא תמיד עצום יותר מן החטאת, אחר שמתכוין למרוד, והחטאת הוא תמיד מרובה מן הפשע, כי רוב החוטאים יחטאו מצד התאוה והיצה"ר, ועל המעט ימצא שיעשה חטא שלא מחמת הנאה רק שיתכוין להכעיס ולמרוד, אבל אצלכם גם הפשעים הם רבים בכמות, וכן עצומים חטאתיכם שגם החטאים הם עצומים באיכות. ומפרש, מ"ש רבים פשעיכם כי הם צוררי צדיק שמה שיטו משפט צדיק אינו מצד התאוה וההנאה רק מצד שהם צוררים את מי שהוא צדיק, כי ע"י מרדם אוהבים את החומס והרשע ושונאים את הישר והנגזל שהוא צדיק בדינו, ויצא חייב מאתם אף בלא קבלת שוחד כלל, וא"כ זה פשע מתמיד. ונגד מ"ש עצומים חטאתיכם, מפרש לוקחי כפר, שמה שחוטאים בזה להנאתם ע"י שנותנים להם שוחד אינם לוקחים שוחד להטות דיני ממונות לבד, כי הם לוקחים כפר, שהכפר הוא להטות דיני נפשות (כמ"ש ולא תקחו כפר לנפש רוצח), שזה הגם שהוא חטא שעושים אותו מצד הנאת הממון הוא עצום באיכות שעי"כ תחנף הארץ בדמים, ועי"כ אביונים בשער הטו, שהאביון אין לו מאומה ומשפטו בשער אינו על דיני ממונות רק על דיני נפשות מכות וחבלות והם לוקחים כפר ומטים משפט האביון המוכה והנרצח:
יג לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא׃
רַשִׁ״י
המשכיל. מי שהוא חכם ידום בבא הרעה ולא יהרהר אחר מה"ד שהרי כל אלה עשו: כי עת רעה היא. עת המזומנת לקבל רעתם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּכֵן מַלְפַיָא בְּעִדָנָא הַהִיא מִן קֳדָם רַשִׁיעַיָא שְׁתִיקוּ אֲרֵי עִדָן בִּישׁ הוּא:
אִבְּן עֶזְרָא
לכן - יש מהמשכילים שידום ולא יוכיח בעבור פחד המלך.
מְצוּדַת דָּוִד
לכן. בעבור המשפטים האלה הנה המשכיל ידום בעת בוא הפורעניות ולא יהרהר אחר מדת הדין כי בא העת שיקבלו הרעה כי נתמלאה הסאה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ידום. ענין שתיקה כמו וידום אהרן (ויקרא י):
מַלְבִּי״ם
לכן, ועי"ז שנשרשתם בחטאים ופשעים ידום המשכיל בעת ההיא, ומשכילי עם היודעים רשעתכם והיה דרכם להוכיח ועתה ידומו וישימו יד לפה, באשר עת רעה היא, ושונאים את המוכיח והורגים אותו, וע"כ אין מוכיח ומישר את העם ואין תקוה כלל שישובו מעונותיהם, כמ"ש שנאו בשער מוכיח, ולכן נפלה על אדמתה אין מקימה, כי א"א שיקומו רק ע"י שישובו מעונותיהם:
יד דִּרְשׁוּ־טוֹב וְאַל־רָע לְמַעַן תִּחְיוּ וִיהִי־כֵן יְהוָה אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם׃
רַשִׁ״י
ויהי כן וגו'. אם זאת תעשו אז יהי המקום עמכם כאשר אמרתם בלבבכם שתתקיים לכם גדולתכם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
תְּבָעוּ לְאוֹטָבָא וְלָא לְאַבְאָשָׁא בְּדִיל דְתִתְקַיְמוּן וִיהֵי כְעַן מֵימְרָא דַייָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בְּסַעְדְכוֹן כְּמָא דַאֲמַרְתּוּן:
אִבְּן עֶזְרָא
דרשו - טוב שם דבר, או תואר הטובה, דרך הטוב או החק או הדבר. כאשר אמרתם - בלבבכם.
מְצוּדַת דָּוִד
דרשו טוב. לכן דרשו לעשות טוב ואל תדרשו לעשות רע למען תשיגו את החיים: ויהי כן וגו׳. ר״ל כן יהיה ה׳ עמכם תקוע בלבבכם כאשר אמרתם ונדרתם בעת שקבלתם אותו לאלוה:
מַלְבִּי״ם
דרשו טוב, שב אל דבריו הקודמים, שאמר כה אמר ה' דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל. שר"ל אם תרצו שתחיו לא יהיה זה ע"י שתדרשו בית אל רק ע"י שתדרשו את ה', וא"כ למען תחיו דרשו טוב ואל רע, שלא בזה תחיו ע"י שתדרשו רע לדרוש לעגלי בית אל רק ע"י שתדרשו טוב, שבמה שתדרשו טוב בזה תדרשו את ה', כמ"ש דרשוני וחיו, דהיינו שתדרשו טוב שעי"כ ויהי ה' צבאות עמכם כאשר אמרתם, שאתם בעצמכם אומרים שאתם משתדלים שיהיה ה' עמכם להצילכם מיד אויביכם וצרותיכם, רק שאתם בוחרים אמצעיים לזה שהם מרחקים את ה' מכם, כי ע"י העגלים והחמס יסתיר ה' פניו מכם, ואם תרצו שיהיה ה' עמכם כאשר אמרתם, אז דרשו טוב שהוא עצמו דרישת ה' והוא יועיל לכם שיהיה ה' עמכם ושתחיו:
טו שִׂנְאוּ־רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף׃
רַשִׁ״י
שארית יוסף. כל ישראל נקראין על שמו לפי שכלכל אותם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
סְגוּ לְאַבְאָשָׁא וְרִיחֲמוּ לְאַיְטָבָא וְאַתְקִינוּ בְּבֵית כְּנִישַׁתְכוֹן דִינָא מָאִים יִתְרַחֵם מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָא צְבָאוֹת עַל שְׁאָרָא דְיוֹסֵף:
אִבְּן עֶזְרָא
שנאו רע - תואר והוא אדם רע, וככה אהבו טוב שהוא המוכיח ודובר תמים. שארית יוסף - כי המלך מבני יוסף.
מְצוּדַת דָּוִד
שנאו רע. דבר הרע בעיני ה׳ שנאו ואהבו את הטוב בעיניו ואת המשפט העמידו בשער המשפט להיות מתקיים ולעמוד על עמדו: אולי יחנן. אם כן תעשו אולי יחנן ה׳ את השארית אשר ישארו מיוסף וקרא את כל ישראל ע״ש יוסף לפי שכלכלם במצרים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
והציגו. ענין העמדה כמו כמו תציג אותו לבד (שופי׳ ז): אולי. עניינו שמא: יחנן. מל׳ חנינה וחמלה:
מַלְבִּי״ם
שנאו רע, מוסיף שלא לבד שלא תדרשו רע רק טוב, כי ראוי שתשנאו את הרע אחר שעל ידו אתם לוקין, וראוי שתאהבו את הטוב, לא כמ"ש שהם צוררי צדיק ששונאים את הטוב ועי"כ יטו משפט צדיק, ראוי שתעשו ההפך שתאהבו טוב ועי"כ והציגו בשער משפט, אולי עי"כ יחנן ה' את שארית יוסף לתת להם שארית ותקוה. וגם יל"פ שמ"ש דרשו טוב היינו בענינים שבין אדם למקום, ומה שהוסיף שנאו רע ואהבו טוב הוא בענינים שבין אדם לחברו, כמ"ש והציגו בשער משפט, וע"י שתדרשו טוב באמונות ומע"ט למקום יהיה ה' עמכם, וע"י שתציגו בשער משפט יחנן ה' את שארית יוסף, כי עקר הגלות היה בעבור עבירות שבין אדם לחברו, כמ"ש יען בושסכם על דל וכו':
טז לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֲדֹנָי בְּכָל־רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל־חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ־הוֹ וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל־אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל־יוֹדְעֵי נֶהִי׃
רַשִׁ״י
הו הו. ל' צעקה: וקראו איכר אל אבל. יפגעו שיירות האיכרים החורשים בשדות בקול מספד האבלים הצועקים בחוצות: ומספד אל יודעי נהי. ועביד מספדא יערע בדעביד אילייא ואינו אלא ל' כפול כמו משפטי ודיני (תהלים ט'):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יְיָ בְּכָל רְחוֹבַיָא מִסְפְּדָא וּבְכָל שׁוּקַיָא יֵימְרוּן וַי וַי וִיעָרְעוּן אִכָּר לְאֵבָל וְעָבַד מִסְפְּדָא לִדְיָרְעֵי אִלְיָא:
אִבְּן עֶזְרָא
לכן - אם לא תשמעו תבוא עליכם הרעה בכל רחובות מספד יהיה. הו הו - חסר יו"ד, כמו הוי. וקראו אכר אל אבל - כי לא יקצרו מה שזרעו כאשר לא ישתו יין כרמיהם, על כן.
מְצוּדַת דָּוִד
לכן. ר״ל הואיל ולא כן עשיתם לכן כה אמר וגו׳: מספד. יהיה מספד: וקראו איכר. יקראו אל האיכר להתאבל על מלאכתו שהיתה בחנם: ומספד. ובמספד יקראו אל יודעי נהי שהם יעוררו המספד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חוצות. שווקים: הו הו. כמו הוי הוי והוא ענין צעקת יללה: אכר. כן יקרא העושה מלאכת השדה וכן הובישו אכרים (יואל א): נהי. ענין קינה ויללה:
מַלְבִּי״ם
(טז-יז) לכן כה אמר ה', אחר שאינכם שבים אל ה', בכל רחובות מספד כי אעבר בקרבך, וזה הוצעה למ"ש הוי המתאוים את יום ה', שהיה מקובל ביניהם מן הנביאים שיש יום מוכן לה' שיתגלה ה' בכבודו להעניש את העמים שהרעו לישראל, הנקרא יום ה' הגדול והנורא, ושאז יוושעו ישראל תשועת עולמים, וכבר נבא יואל (סי' ג') השמש יהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והיו ישראל מתאוים ומצפים שיבא היום ההוא, שיעבור ה' בקרבם כי אז יוריד את כל הגוים אל עמק יהושפט וישפוט אותם על הרע שעשו לישראל, אמר להם הנביא שהם טועים בדבר, כי יום ה' שיבא לטובת ישראל יהיה בעת שיהיו ישראל שלמים וצדיקים וראוים לתשועה, אבל יום ה' שיבא עתה שיעבור ה' בקרבם יהיה להם יום חשך ואפלה, כי יעבור בקרבם לכלותם ולהגלותם, (ע"ד ועבר ה' לנגוף את מצרים), וז"ש שעתה כי אעבר בקרבך יהיה בכל רחובות מספד, והרחוב הוא מקום הרחב שלפני הבתים ששם מתאספים העם והחוצות הם מקומות הצרים שאחורי הבתים ששם אין נמצאים רק בני המבוי והחצר שהוא הנשים והטף, ומציין שבהרחוב יתאספו כולם לספוד, והנשים והטף שיעמדו בחוצות יענו על ההספד הו הו. וקראו אכר אל אבל, כי היה הדרך להספיד תחלה ואח"כ לעשות אבל, כמ"ש ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובימי האבל בטלים ממלאכה וע"כ האכרים עובדי האדמה לא היו משתתפים עם אבל העם לבל יתבטלו ממלאכתם שבשדה, אבל אל אבל זה יקראו גם את האכר, כי בל"ז האדמה תשאה שממה ולא יהיה להם מלאכה בשדה, וקראו מספד אל יודעי נהי לבעבור המספד יקראו למי שיודעים להרים קול מר בלשון הי והוי להגדיל מרירות ההספד, וגם בכל כרמים יהיה מספד תחת שעד עתה היו חוגגים בכרמים ושמחים וחולים במחולות, וכ"ז יהיה בעת כי אעבר בקרבך:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
רחובות, חוצות. עי' הבדלים (ישעיה ט"ו ג') : מספד הו הו. עי' (ירמיה ט' י"ט) : אכר, הוא עובד האדמה ע"ש שהשדה נקרא כר: ומספד, מלת אל נמשך לשנים אל מספד (ר"ל בעבור המספד) יקראו אל יודעי נהי: @48
יז וּבְכָל־כְּרָמִים מִסְפֵּד כִּי־אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ אָמַר יְהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבְכָל כַּרְמַיָא מִסְפְּדָא אֲרֵי אִתְגְלֵי לְמֶעְבַּד פּוּרְעֲנוּת דִין בְּגַוֵיךְ אֲמַר יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא
ובכל כרמים מספד - טעם כי אעבר - דרך משל על חרונו ואפו והם הגזירות שיעברו עליהם.
מְצוּדַת דָּוִד
מספד. יהיה מספד על חסרון היין: כי אעבור בקרבך. להכות בך:
יח הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת־יוֹם יְהוָה לָמָּה־זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה הוּא־חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר׃
רַשִׁ״י
הוי המתאוים וגו'. האומרים ימהר יחישה מעשהו (ישעיהו ה׳:י״ט): למה זה לכם וגו'. משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאורה כדאיתא בחלק:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַי לִמְחַמְדִין לְיוֹמָא דַעֲתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ לְמָא דְנַן לְכוֹן יוֹמָא דַעֲתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ הוּא חֲשׁוֹךְ וְלָא נְהוֹר:
אִבְּן עֶזְרָא
הוי - על דרך האומרים: ימהר יחישה: יום ה' - להנקם מהם.
מְצוּדַת דָּוִד
הוי המתאוים. על בני יהודה יאמר והוא מ״ש האומרים ימהר יחישה מעשהו וגו׳ (ישעיהו ה׳:י״ט) שהיו בני יהודה מלעיגים בדברי הנבואה ואמרו ימהר להביא יעודי הפורעניות למען נראה אם יוכל עשוהו וכאלו יתאוו לה ואמר הוי על אלה המתאוים יום הפורעניות הבא מה׳: למה זה וגו׳. ר״ל למה אתם מתאווים: יום ה׳. הלא הוא יום חושך ולא יום אור:
מְצוּדַת צִיּוֹן
המתאוים. מל׳ תאוה:
מַלְבִּי״ם
הוי, ר"ל וא"כ אחר שבעת שאעבר בקרבך יהיה לכם הוי ומספד רעות רבות וצרות א"כ אני קורא אל המתאוים את יום ה' שהוא היום שיתגלה ה' בכבודו להעניש את הרשעים, למה לכם יום ה', שהגם שיום ה' יהיה יום תשועה לישראל באחרית הימים, זה יהיה בעת שיהיו ישראל צדיקים, אבל לא לכם אתם הרשעים, שהגם שיום ה' הבא באחרית הימים יהיה חשך שאחריו אור כי מתוך חשך הצרות יהיה אור לצדיקים ותשועה לישראל, זה בעת התקון, אבל לכם הוא רק חשך ולא אור, שביום הזה יהיה לכם צרה וחשכה:
יט כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כְּמָא דִי יַעֲרוֹק גַבְרָא מִן קֳדָם אַרְיָא וִיעַרְעִנֵיהּ דוּבָא וְיֵיעוֹל לְבֵיתָא וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל כָּתְלָא וְיַכְתִנֵיהּ חִוְיָא:
אִבְּן עֶזְרָא
כאשר - הטעם אם ימלט מרעה אחת לא ימלט מרעה אחרת כאשר ינוס, כי הוה על הוה תבוא והנמלט מהארי - יפגענו הדוב, ואם עוד ימלט ובא הבית ובטח כי נמלט - ישכנו נחש.
מְצוּדַת דָּוִד
כאשר. היום ההוא יהיה כאשר ינוס איש מפני הארי הרודף אחריו ובדרך נוסו פגע בו הדוב וכאשר יבוא אל הבית להטמין עצמו וסמך ידו אל הקיר לחפש אחר מקום נסתר ישכנו הנחש היושב בחור הקיר ר״ל כשתנצלו מצרה האחת תבוא השניה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הקיר. הכותל: ונשכו. מל׳ נשיכת השנים:
מַלְבִּי״ם
כאשר, הלא עתה ידמה היום במשלו כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, שכן אלה שיהיו לפליטה מגלות הראשון שהגלה מלך אשור יפגע אותם הגלות השני, וגם מי שימלט מן הגלות מן הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר באופן שחושב שבביתו ימצא מנוס מן הדוב, ונשכו הנחש, ר"ל הנמלט מגלות השני תשיגהו הגלות השלישי, כמ"ש כעת הראשון הקל כו' והאחרון הכביד כו' (ישעיהו ח׳:כ״ג) :
כ הֲלֹא־חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה וְלֹא־אוֹר וְאָפֵל וְלֹא־נֹגַהּ לוֹ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הֲלָא חֲשׁוֹךְ יוֹמָא דְעָתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ וְלָא נְהוֹר וּקְבַל וְלָא זֵהוֹר לֵיהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
הלא - הטעם איך תתאוו לבוא היום והנה חשך והאור הוא תאוה לעינים, לא האפילה.
מְצוּדַת דָּוִד
הלא חושך. ר״ל א״כ היום ההוא יהיה חושך ועל מה תתאוו לו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נוגה. הארה וזריחה:
מַלְבִּי״ם
הלא, וא"כ למה לכם יום ה', הלא חשך יום ה' ולא אור כי אין בו תקוה לישועה, ומוסיף ואפל שהאופל גרוע מן החשך שבחשך ימצא עכ"פ נגה של הלבנה והכוכבים ובאופל לא ימצא אף נוגה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
חשך, ואפל. אור, נוגה. הנוגה אינו אור עצמי רק אור הירח והכוכבים, ויצוייר נגה גם בחשך כשזורח נגה הירח, והאופל הוא כשאין גם נגה ירח וכוכבים, וכן אומר נקוה לאור והנה חשך לנגוהות באפלה נהלך. וע"כ אמרו חז"ל ריש פסחים דבאתרי' דר"י קרו לליליא נגהי, ובברכות (דף י"א) ולימא יוצר אור ובורא נוגה, לישנא מעליא. הרי שתחת חשך יכול לאמר נגה, (ושם דף ה' ע"ב) אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו, ר"ל כי יצוייר שילך חשכים ויש נוגה לו שיזרח אור הירח, וע"כ הוסיף שגם אין נוגה לו. ובנמשל כל הרגיל לבא לבהכנ"ס ולא בא יום א' הקב"ה משאיל בו שנאמר מי בכם ירא ה' אשר הלך חשכים, שלא בא לבהכנ"ס. אולם יצוייר בזה שנוגה לו אם הלך לדבר מצוה, לכן אמר ואין נוגה לו שהלך לדבר הרשות. וע"כ הוסיף שהיום אפל ואין נוגה לו:
כא שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
בעצרותיכם. קורבן כנישתכון כשאתם קוראי' עצר':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
סְגֵיתִי רְחִיקֵת חֲגֵיכוֹן וְלָא אֲקַבֵּל בְּרַעֲוָא קוּרְבַּן כְּנִשַׁתְכוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
שנאתי - אם תאמרו כל הימים שאנחנו מקריבים עולות, לא נראה רע, על כן אמר: שנאתי. חגיכם - כבשיכם אסרו חג בעבותים חגים ינקופו. ולא אריח - ריח ביום עצרת שלכם, כי אם תעלו עולות שאין אתם חייבים ומנחות לרצות אותי, לא אריח.
מְצוּדַת דָּוִד
שנאתי. ר״ל אל תבטחו בהבאת הקרבנות כי באמת שנאתיו מאסתי קרבנות חגיכם ולא אריח בהקטרת העולות שאתם מביאים בעת שאתם נעצרים ומעוכבים לפני בבה״מ ר״ל אינם מקובלים לפני:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חגיכם. קרבנות חגיכם: אריח. מל׳ ריח: בעצרותיכם. ענין עכבה במקום כמו נעצר לפני ה׳ (ש״א כא):
מַלְבִּי״ם
שנאתי מאסתי חגיכם, ונגד מה שהיו בוטחים בקרבנות שהיו מביאים לה' בפרט הקרבנות שהיו מביאים בחגים, אומר שה' שנא אותם, והנה השנאה היא בדבר השנוא מעיקרא. והמאוס הוא בדבר שהיה נבחר תחלה ונמאס אחר כך, ואמר שיש חגים ששנא לגמרי. וגם החגים שהם לה' שהיו אהובים תחלה עתה מאס אותם אחר שהם חוטאים, ולא אריח בעצרותיכם גם בימים שאתם נעצרים לפני לא יהיה זה לריח ניחוח:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
שנאתי, מאסתי. השנאה הוא הפך האהבה, והמיאוס הוא הפך הבחירה, בחרתיך ולא מאסתיך (ישעיהו מ״א:ט׳) אשר בחר ה' בהם וימאסם (ירמיהו ל״ג:כ״ד) :
כב כִּי אִם־תַּעֲלוּ־לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט׃
רַשִׁ״י
ושלם מריאיכם. ושלמי פטימיכון בהמות מפוטמות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי אִם תִּסְקוּן קֳדָמַי עַלְוָן וְקוּרְבְּנֵיכוֹן לָא לְרַעֲוָא וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן לָא יִתְקַבְּלוּן קֳדָמַי:
אִבְּן עֶזְרָא
ושלם - יחיד, כי משלמים השם לשון רבים יאמר שלם לשון יחיד. ומריאכם - כדברי רבינו האיי זכרונו לברכה: מלשון משנה דחלבו אסור. ואינו מין בפני עצמו, כדברי הגאון רבי סעדיה זכרונו לברכה שאמר: שחלבו מותר ופירש בו בלשון ישמעאל גאמו"ס. ואיננו במקומות אלה והוא גדול מהשור ודומה לו:
מְצוּדַת דָּוִד
ומנחותיכם. ואף המנחות שאתם מעלים לא ארצה בהם: ושלם מריאיכם. השלמים מה שאתם מביאים מריאים לא אביט אליהם ואינם לרצון:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ארצה. מל׳ רצון: ושלם. מל׳ שלמים: מריאכם. בהמות פטומות וכן ויזבח שור ומריא (ש״ב ז):
מַלְבִּי״ם
כי אם תעלו לי עולות שהגם שבחגים היו מחויבים להביא עולות ראיה ושלמי חגיגה ועם העולה היו מביאים מנחה, אמר שהעולות שתעלו לי עם המנחות שלהם לא ארצה, והגם שהעולה בא לרצות על עשה ולאו הניתק לעשה לא תרצה עליכם, וכ"ש השלמים ששלם מריאיכם לא אביט כלל, וכן אמר (ירמיהו ו׳:כ׳) עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי:
כג הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע׃
רַשִׁ״י
הסר מעלי המון שריך. שהלוים משוררים על הדוכן אחרי שאתם חמסנים ומעוותי משפט:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אַעְדֵי מִן קֳדָמַי אִתְרְגוּשַׁת זִמְרָךְ וְנִגוּן כִּנָרָךְ לָא אֶשְׁמָע:
אִבְּן עֶזְרָא
הסר - שירות הלוים ומלת המון בעבורם כאילו אמר הסר אסיפת הלוים המשוררים, או היא מגזירת המית ים, המית השירים.
מְצוּדַת דָּוִד
המון שיריך. המיית השיר מה שהלוים משוררים לפני: וזמרת נבליך. מה שהם מזמרים לפני בכלי נבל לא אשמע כי אינם ערבים עלי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
המון. מל׳ המייה: שריך. מל׳ שיר: וזמרת. מל׳ זמר: נבליך. הוא כלי נגון:
מַלְבִּי״ם
הסר, וגם מה שאתם אומרים שירה בחג בעת הבאת הקרבן, אני אומר הסר מעלי המון שיריך, כי אינם שירי ה' רק המון והומיה לבד, וכן זמרת נבליך שהוא השיר שבכלי לא אשמע:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
שיריך, וזמרת נבליך. סתם שיר הוא בפה, ומוסיף שיסורו זמרת הנבלים שמזמרים בכלי להטעים השיר: והמון, בא לגנאי אל השיר קול הומה באזני:
כד וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן׃
רַשִׁ״י
ויגל כמים משפט. וזאת תעשו וארצה לכם המשפט אשר כבשתם והסתרתם יגולה וישטף ביניכם כמים נובעים: וצדקה. תגלה כנחל איתן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְיִתְגְלֵי כְמַיָא דִינָא וּזְכוּתָא כְּנַחַל מַגְבַּר:
אִבְּן עֶזְרָא
ויגל - מגזרת גולות עליות והוא מפעלי הכפל, כמו ימס ככה דעת כל מדקדקי ספרד. והטעם עשו משפט ולא זבח ושיר, כי אין לי חפץ בהם, רק במשפט.
מְצוּדַת דָּוִד
ויגל כמים משפט. ר״ל זאת עשו המשפט אשר כבשתם בעמקי המסתור יגולה כמים הנובעים היוצאים מבטן הארץ ממקום מסתור והצדקה שפסקתם ממנה התמידו בה כנחל חזק השוטף והולך ואינו פוסק:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ויגל. מל׳ גלוי: איתן. חזק כמו נהרות איתן (תהלים עד):
מַלְבִּי״ם
ויגל כמים משפט, כמ"ש עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, והמשפט הוא בין אדם לחברו, והצדקה היא בין אדם למקום, המשפט הוא נטוע בשכל האדם, שאחר שהאדם הוא מדיני בטבע צריך הוא למשפט שעי"כ יתקיים הקיבוץ המדיני, וע"כ מדמהו כגולות מים שהמקור נובע מעצמו ויוצא לחוץ אל זולתו, וכן יגל המשפט ויביע ממקור השכל וטבע האדם עצמו, והצדקה איננה נמצאת בטבע האדם רק יקבל את מצותיה מאת ה', והיא דומה כנחל שמימיו אינם נמצאים בו בעצמו רק יתקבצו אליו ממים המוגרים מן ההרים ומן המקורות שבחוץ, כן תבא הצדקה מבחוץ מאת ה', וכן מימי הנחל לא יביעו כמקור למלאת את זולתו ויתאספו רק בתוך הנחל לבד, וכן עקר מעשה הצדקה הוא לשלמות הנפש עצמו, ועז"א וצדקה כנחל איתן, ור"ל שעקר העליה לרגל והקרבנות היה ללמוד שם חקי ה' ומשפטיו, כמ"ש למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, וא"כ צדקה ומשפט היא התכלית הנרצה לא הקרבנות:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
ויגל. בנינו נפעל ושרשו גלל, ובא על מי מעין המתגלגל מראשי ההרים, משא"כ המקור והמבוע, והמעין הוא בעומק האדמה, ועז"א גל נעול מעין חתום, הנועל בדלת נועל מן הצד, וכשנפתח הדלת הסוגר בעד המעין יגללו המים מן ההר אל הנחל, אבל המעין חתום מלמעלה. ועז"א ויתן לה את גולות עלית ואת גולות תחתית, ר"ל שבראש ההר ובשפולו, ומי הגולות ימלאו את הנחלים. וכבר התבאר (ישעיה נ"ט י"ד) כי המשפט קודם בטבע אל הצדקה, אחר ששכל האדם נוטה אליו, וכמש"ש והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמד, ולפ"ז ימשיל שע"י שיגל המשפט ממקורו, ימלא את הנחל בצדקה, כי אז יעוררהו ה' אל מעשה הצדקה:
כה הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם־לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
הזבחים ומנחה. וכי לזבחים ומנחות רצוני והלא במדבר לא דברתי את אבותיכם להקריב לי זבחים אני אמרתי אדם כי יקריב (ויקרא א׳:ב׳) כשירצה להקריב ואומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (מדב' ט) מגיד שלא עשו ישרא' במדבר אלא אותו פסח לבדו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הֲנִכְסַת קוּדְשִׁין וְקוּרְבָּנִין קְרַבְתּוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין בֵּית יִשְׂרָאֵל:
אִבְּן עֶזְרָא
הזבחים - יראה בדרך הפשט כי ה"א הזבחים ה"א התימה והנה הטעם שלא הגישו. וקדמונינו זכרונם לברכה אמרו: כי הלוים הקריבו ואם היא קבלה קבלנו, כי על דרך הפשט לא הקריבו, והמפרש כי כבש אחד בבקר ואחד בערב לא יגיע לאחד מכם שוה פרוטה, אין לו טעם כי השם לא צוה להקריב יותר והנה עולת תמיד עשו ישראל בהר סיני חמשים יום והיו ישראל בישוב, כי באחד בניסן בשנה השנית הוקם המשכן ובחדש השני בעשרים לחדש נסעו מסיני הרי נ' יום וכל זמן שהיו בסיני היו בישוב, ויין היה להם בעמדם במדבר סיני כמו שנה, והיה להם יין נסך ואחר כך נסעו והוליכו יין עמהם, עד שתעבר יום הכיפורים כי כן כתוב בפרשת אחרי מות, ויעש כאשר צוה ה' את משה ובאו לארץ ערבה ושוחה ואין מרעה לצאנם ואין להם יין, רק בשנת הארבעים שללו המדיינים ואמוריים וככה בבאם אל קדש ביישוב בשנת המ' שללו המדיינים וקנו בהמות. והנה על דרך סברא לא הקריבו ואין טענה מחשבון ארבעים יום, כי יום אחד בשנה חשוב שנה והנה הטעם כאשר הולכתי אתכם במדבר שנים רבות לא הגשתם לי עולות, רק צויתי אתכם לעשות משפט וכן כי חסד חפצתי ולא זבח. וכן בירמיה הוא אומר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח. והנה טעם ויגל כמים – שלא יפסק כדרך ויהי כנהר שלומך:
מְצוּדַת דָּוִד
הזבחים. ר״ל וכי הכל תלוי בזבחים וכי הגשתם לפני במדבר זבחים ומנחות בכל ימי משך מ׳ שנה שהלכתם בו הלא באותן הימים לא עשו אלא פסח אחד וגם עולות לא קרבו כן ארז״ל וכאומר וכי לא הייתי אז מרוצה לכם בזולת הקרבנות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הגשתם. ענין הקרבה:
מַלְבִּי״ם
הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר, מביא ראיה מעת היותם במדבר ארבעים שנה, שלא היה להם אז בהמות הרבה לקרבנות ויינות לנסכים ועקר עבודתם היה מה שעשו משפט וצדקה. כמ"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל:
כו וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם׃
רַשִׁ״י
ונשאתם את סכות מלככם. חוזר לענין הפורעניות שלמעלה חשך להם יום ה' ולא אור ונשאתם בגולה עמכם את גלוליכם וירכיבום האויבים על צואריכם לשאת עמכם בגולה: סכות. כיון. כוכב. שמות עכו"ם הן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּנְטַלְתּוּן יַת סִכּוּת פַּת כּוּמָרֵכוֹן וְיַת כִּיוּן צַלְמֵיכוֹן כּוֹכַב טַעֲוַתְכוֹן דִי עֲבַדְתּוּן לְכוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
ונשאתם, סכות - מגזרת הסכת ושמע ושרשו סכת והטעם סבלות רצון וכן בלשון ישמעאל, אומר אדם לחבירו: סבתל"י והוא שיאמר לו סבול דברי וקבל ברצון. ומלת כיון – ידועה בלשון ישמעאל גם כי הוא כיוא"ן והיא שבתי כי עשו לו צלם: אשר עשיתם. שב אל צלמיכם. וכוכב – סמוך כוכב של אלהיכם, עשיתם דמותו לעובדו.
מְצוּדַת דָּוִד
ונשאתם. ר״ל הואיל ואין הכל תלוי בקרבנות א״כ לא יגינו עליכם ותלכו גולה ועל צואריכם תטענו את הפסל של העכו״ם סכות שקבלתם עליכם למלך ולאלוה ואת העכו״ם כיון שעשיתם צלמו לעבוד לפניו ואת העכו״ם כוכב וכו׳ כי האויב יכריחום להביאם עמהם בגולה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ונשאתם. מל׳ משא וסבל: סכות, כיון, כוכב. הם שמות מיני עכו״ם:
מַלְבִּי״ם
ונשאתם, חוזר למעלה למ"ש הלא חשך יום ה' ולא אור כי אז תגלו בגולה ולא יועילו לכם הקרבנות והחגים כי תלכו בגולה עם האלילים שעשיתם, ונשאתם את סכות מלככם שלעבודת המולך היו עושים כמין סוכות כמ"ש ואנשי בבל עשו את סכות בנות, וכן היו עושים לו כונים מבצק כמ"ש (ירמיהו ז׳:י״ח) הנשים לשות בצק לעשות כונים למלכות השמים שהיו עושים מן הבצק דמות הצלם שהיו עובדים אותו. ועז"א את כיון צלמיכם, ובזה היו מכוונים אל הכוכב שהיו מיחסים לו אלהות, ועז"א כוכב אלהיכם, וגם לעומת שבצאתם ממצרים ישבו בסוכות, וכן נשאו את בצקם טרם יחמץ, ימליץ כי בצאתם מירושלים ישאו סוכות המולך ובצק של כיון הצלם:
כז וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃
רַשִׁ״י
והגלתי אתכם מהלאה לדמשק. כלומר לא לשכנותיכם תגלו כאשר עד הנה שנמסרתם ביד מלכי ארם ולא היו שובים אתכם למקום רחוק אלא עד דמשק ומעתה ביד סנחרב אמסור אתכם והוא יגלה אתכם למרחוק:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַגְלֵי יַתְכוֹן מֵהָלְאָה לְדַמֶשֶׂק אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
והגליתי - זה יום החשך הבא עליהם. דמשק - מזרח ארץ ישראל.
מְצוּדַת דָּוִד
מהלאה לדמשק. רחוק מדמשק משם ולהלן:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מהלא׳. להלן ורחוק:
מַלְבִּי״ם
והגלתי אתכם מהלאה לדמשק, כבר בארתי למעלה (ג' י"ב) שתחלה הגלה מקצתם לדמשק, וזה לא היה קשה בעיניהם כל כך, כי דמשק היה סמוך לגבולם בשגם שבימי ירבעם בן יואש היתה לגבול ישראל (כמ"ש במ"ב ט"ו כ"ח) ונבא להם שאח"כ יגלה אותם מדמשק שנית להלאה לחלח
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.