Amos 7 — עָמוֹס ז
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה־לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ׃
רַשִׁ״י
כה הראני. פורענות שהיה רוצה להביא גובאי: בתחלת עלות הלקש. ל' מלקוש שהתבואה עולה בקנה שלה: והנה לקש. היה צומח אחרי גיזי המלך אחר שגזזו תבואת המלך עד שלא עלתה בקנה היו גוזזין אותה שחת להאכיל לבהמות וכן ת"י דאיתגזיזת שיחתא דמלכא ול' משנה היא קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כְּדֵין אֲחְזְיַנִי יְיָ אֱלֹהִים וְהָא בִּרְיַת גוֹבֵי בַּאֲוַל צִמוּחַ לָקִישׁ וְהָא צִמוּחַ דַעֲדַק בָּתַר דְאִתְגְזִיזַת שִׁחֲתָא דְמַלְכָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
כה - אמר רבי משה: כי יוצר כמו חבור, וכמוהו לפי דעתו יוצר עמל עלי חוק. והנכון: שהוא כמשמעו. וגובי - תרגום ארבה. והנה - ראה שהשם היה יוצר ארבה. הלקש - העשב העולה ברדת המלקוש והנה לקש נגזז לצורך בהמות המלך, קודם עלות הקנה.
מְצוּדַת דָּוִד
כה הראני. במראה הנבואה: יוצר גובי. שבורא ארבה בתחלת צמיחת העשב המאוחר: והנה לקש. נדמה לי כאלו אחר שנגזז ונקצר העשב למאכל בהמות המלך הצמיחה וגדלה הלקש הוא עשב המאוחר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יוצר. בורא: גובי. ארבה כי ויעל הארבה (שמות ט׳) ת״א גובא, וכן כגוב גובי (נחום ג׳): הלקש. כן יקרא העשב המאוחר כמו שנקרא מטר המאוחר בשם מלקוש: גזי. מל׳ גזיזה וקצירה:
מַלְבִּי״ם
כה הראני ה', כבר אמר למעלה (סי' ד') שה' העניש אותם בחמשה מיני עונשים כדי שישובו בתשובה והם לא שבו אל ה', ושלשה עונשים הראשונים היו ע"י רעב שהביא עליהם ושנים האחרונים היו ע"י דבר וחרב, ואחר שבכל אלה לא שבו היה מדת הדין מתוחה כנגדן לכלותם, כמש"ש לכן זאת אעשה לך ישראל וכו' וכמו שפרשתי שם, וספר פה איך הראהו ה' את העונשים יוצאים מכח אל הפועל, ונצטיירו בציורים שונים במחזה הנבואה, ותחלה הראהו ה' עונשי הרעב, שחשב למעלה שהיה תחלה מניעת הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר ואח"כ היה שדפון וירקון ולבסוף בא הגזם שהוא מכת הארבה שהיה המכה האחרונה בגזרת הרעב. הראהו ה' והנה יוצר גובי, שהוא הארבה, בתחלת עלות הלקש, הלקש הוא המטר המאוחר הנקרא מלקוש, והתבואה הגדלה על ידי המלקוש נקראת לקש, וראה שכאשר התחיל הלקש לעלות ולגדל יצר ה' את הארבה להשחית את התבואה הגדלה, וספר שהלקש בא אחר גזי המלך, אחר העת שגוזזים את צאן המלך שהוא באמצע הקיץ, אז גדל הלקש, כי נתאחרה התבואה בעת ההיא מפני עצירת גשמים, ואז בא הארבה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
יוצר גובי. בורא ארבה, כמו וטפסריך כגוב גובי (נחום ג׳:י״ז) , הלקש מענין מלקוש, התבואה הגדלה על מטר המאוחר:
ב וְהָיָה אִם־כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת־עֵשֶׂב הָאָרֶץ וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה סְלַח־נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא׃
רַשִׁ״י
והיה אם כלה. כאשר כלה לאכול: את עשב הארץ. באותה שדה: ואמר אדני ה' סלח נא. ואל תשחת הארץ: מי יקום יעקב. מאן יקום ויבעי על חטאיהון: כי קטן. ארי מטלטלין:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיהֵא כַּד שֵׁיצֵי לְמֵיכַל יַת עִסְבָּא דְאַרְעָא וַאֲמָרֵית קַבֵּל בָּעוּתִי יְיָ אֱלֹהִים שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי שְׁאָרָא דְיַעֲקֹב מַן יְקוּם וְיִבְעֵי עַל חַטָאֵיהוֹן אֲרֵי מְטַלְטְלִין אִנוּן:
אִבְּן עֶזְרָא
והיה אם כלה - זה הארבה לאכל את עשב הארץ, נמות ברעב. וטעם כלה בעבור גזי, כדרך ירד כמטר על גז שהוא לשון גזיזה. ה' סלח נא - עתה לעון יעקב. ומלת יקום – מהפעלים העומדים בעצמם, ולא מן היוצאים על אחר. והטעם: מי יעמד ומי יוכל לקום מפני הצרה הזאת ומי ישרת בעבור אחר, וככה הוא מי יקום כי קטן הוא, מסבול זאת הרעה.
מְצוּדַת דָּוִד
והיה אם כלה לאכול. כי ראה במראה הנבואה כאלו הארבה אכל כל העשב וכאשר כלה לאכול את הכל הבין אז שהמקום מייעד להביא הארבה לכלות הכל: ואמר. אמרתי בתפלה לה׳ סלח נא עון ישראל ולא תענשם בהבאת הארבה כי מי יקום את יעקב לעמוד על עמדו לכלכלו ברעב כי הוא קטן ואין בו כח ויכולת לכלכל את עצמו למצוא די ספוקו וכל העכו״ם שונאים אותו ולא יאבו לכלכלו וימות א״כ ברעב:
מַלְבִּי״ם
והיה אם כלה, כאשר ראיתי בנבואה כי קרוב הדבר שכלה לאכול את עשב הארץ, ושעוד מעט לא ישאיר מאומה, ואומר ה' סלח נא אז בקש שה' יסלח עונם ועי"כ תבוטל הגזרה כי עבר אדם עבירה הפעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו, וזה היה העונש השלישי, ובאר הטעם כי מי יקום יעקב, ור"ל שלא יהיה לו תקומה מפני הרעב, אחר כי קטן הוא, וכן שא"א שיקום ויתחזק במע"ט אחר שקטן הוא במדרגתו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
אם כלה. כמו כאשר כלה, ומבואר אצלי שמלת אם הבא תחת כאשר יש בו גם מהוראת מלת אם, כאשר כלה הוא החלטי, אם כלה הוא תנאי, ועדיין לא כלה רק היה קרוב לזה:
ג נִחַם יְהוָה עַל־זֹאת לֹא תִהְיֶה אָמַר יְהוָה׃
רַשִׁ״י
נחם ה' על זאת. נתרצה בתפלתו ונעתר לי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אָתִיב יְיָ רוּגְזֵיהּ עַל דָא לָא תִתְקַיֵים אֲמַר יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא
נחם - פועל עבר, על כן החי"ת פתוחה והוא מבנין נפעל.
מְצוּדַת דָּוִד
נחם ה׳. והנה נתחרט ה׳ על הגזירה הזאת ואמר שלא תהיה עוד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נחם. ענין הפוך מחשבה:
מַלְבִּי״ם
נחם ה' על זאת, וע"י תפלת הנביא נתבטלה הגזרה:
ד כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה קֹרֵא לָרִב בָּאֵשׁ אֲדֹנָי יְהוִה וַתֹּאכַל אֶת־תְּהוֹם רַבָּה וְאָכְלָה אֶת־הַחֵלֶק׃
רַשִׁ״י
הראני. עוד פורענות להביא עליכם: והנה קורא. את פמליא שלו לריב. אתכם בפורענות דליקת אש: החלק. חלקת השדה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כִּדְנַן אַחְזְיַנַי יְיָ אֱלֹהִים וְהָא עֲתִיד לְמִדַן בְּאֶשְׁתָּא יְיָ אֱלֹהִים וַאֲכָלַת יַת תְּהוֹם רַבָּא וְשַׁצִיאַת יַת אַחְסַנְתָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
כה, באש - כמשמעו. לדין את העולם באש, כדרך כי באש ה' נשפט או שיחזק החום, כאילו הוא שורף באש ולא ירד מלקוש. ואכלה את החלק - חלקת השדה וזהו שם המין, כמו: ויהי לי שור וחמור.
מְצוּדַת דָּוִד
קורא לריב באש וגו׳. ה׳ היה קורא למלאכי מרום שהם יריבו עם ישראל בהבאת אש ר״ל להביא עליהם חום רב שורף כאש: ותאכל. נדמה לי כאלו שרפה והובישה את מי התהום וכאלו שרפה את צמח קבוצת השדות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
תהום. עומק המים: רבה. גדולה בעומק: החלק. כן יקרא השדה וכן חלקה אחת תמטר (לעיל ד׳):
מַלְבִּי״ם
כה הראני ה', הראה לו שני גזרות האחרונים שהם דבר וחרב, וצייר את הגזרה שקורא לריב באש, שהחרב והדבר נדמו כאש אוכלת במחנה, וכמש"ש ותהיה כאוד מוצל משריפה, ותאכל את תהום רבה שמבואר שם שתחלה אכלה את היורדים למצרים לעזרה כמ"ש שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם, שמצרים עמוקה כתהום נגד א"י, וגם שהליכתם למצרים יכנה הנביא בל' ותשפילי עד שאול (ישעיהו נ״ז:ט׳) , ואח"כ ואכלה את החלק שמשם בא הדבר והחרב לא"י כמבואר למעלה שא"י הוא חלקם ונחלתם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
החלק. הוא אחוזת הארץ כמו בוססו את חלקתי (ירמיהו י״ב:י׳) :
ה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה חֲדַל־נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמָרַת קַבֵּל בָּעוּתִי יְיָ אֱלֹהִים שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי שְׁאָרָא דְבֵית יַעֲקֹב מַן יְקוּם וְיַבְעֵי עַל חֲטָאֵיהוֹן אֲרֵי מְטַלְטְלִין אִנוּן:
אִבְּן עֶזְרָא
ואומר - כל זה היה במראות הנבואה.
מְצוּדַת דָּוִד
חדל נא. מנע נא את הגזירה ההיא כי מי יקום את יעקב לעמוד על עמדו לכלכלו ברעב כי הוא קטן ואין בו יכולת לכלכל עצמו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חדל. ענין מניעה:
מַלְבִּי״ם
(ה-ו) ואומר חדל נא, עתה לא היה יכול לומר סלח נא, כי בפעם הרביעית אין מוחלים לו, רק בכ"ז בקש שיחדל מהעניש מצד שלא תהיה להם תקומה, וה' נחם ובטל גם גזרה זאת:
ו נִחַם יְהוָה עַל־זֹאת גַּם־הִיא לֹא תִהְיֶה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲתֵיב יְיָ רוּגְזֵיהּ עַל דָא לָא תִתְקַיֵם אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:
אִבְּן עֶזְרָא
נחם - הטעם ששמע השם תחנתי פעמים.
מְצוּדַת דָּוִד
גם היא. גם הגזרה ההיא לא תהיה:
ז כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל־חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ׃
רַשִׁ״י
על חומת אנך. על שורא דדינא וכן פתר דונש, אנך ל' ערבי חוט קו המשקולת העופרת אשר בה יביט בונה החומה ליישר הדימוס אף כאן הוא לשון קו משקולת משפט:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כִּדְנַן אַחְזְיַנִי וְהָא יְיָ קָאֵם עַל שׁוּר דְדִין וְקָדָמוֹהִי דִין:
אִבְּן עֶזְרָא
כה, אנך - אין ריע לו ובלשון ישמעאל עופרת. והטעם: כי אשים חומת עופרת בקרב עמי ולא אעבר לו לראותו דרך משל. ויש אומרים: כי עבור, כמו: ותפארתו עבור על פשע:
מְצוּדַת דָּוִד
חומת אנך. על החומה שבונין אותה בקו המשקולת: ובידו. ביד המקום היה קו המשקולת:
מְצוּדַת צִיּוֹן
אנך. כן יקרא קו הבנין ובו משקולת הבדיל וע״י מיישר הבנאי בנין החומה ואנך הוא בדיל בל׳ ערבי:
מַלְבִּי״ם
כה הראני ה', עתה הראה לו במחזה שה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, ראה בזה שני דברים, אחד חומת אנך היינו חומה שנבנתה במדה ובפלס, והוא ציור אל כלל הבריאה שברא ה', שהיא החומה המקפת את כל המציאות, שנבנתה במדת הדין ובאנך המשפט, כי פלס ומאזני משפט נטוים על כלל המציאות שהכל נברא כפי המשפט והכל ערוך במדת הדין ובהשגחה הכללית, שהשגיח ה' על כלל המציאות בדין ובמשפט, וה' נצב על חומה זו משגיח עליה בהשגחה כללית כפי הדין, וזאת שנית ראה כי בידו אנך, שהגם שכבר נגמר הבנין, בכ"ז מחזיק את האנך בידו למדוד מחדש, והיינו שחוץ מן ההשגחה הכלליית הערוך מששת ימי המעשה ישגיח בכל עת השגחה אישיית להעניש את החוטאים בהשגחה מיוחדת כפי המשפט הפרטיי לפי העת ולפי הנדונים:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
אנך. משקולת הבדיל, ובדיל בלשון ערבי אנך:
ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר אֲנָךְ וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ׃
רַשִׁ״י
הנני שם אנך. הנני שופט אותם בקו שורת הדין: עבור לו. להמתין להם על פשעיהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְיָ לִי מָא אַתְּ חָזֵי עָמוֹס וַאֲמַרֵית דִין וַאֲמַר יְיָ הָא אֲנָא עָבֵיד דִין בְּגוֹ עַמִי יִשְׂרָאֵל לָא אוֹסִיף עוֹד לְמִשְׁבַּק לְהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
מה אתה רואה. לא שאל לו על המראות הראשונות לפי שהיו מבוארים מעצמם ולא הוצרך לבארו אבל במראה ההיא הוצרך לבארו לכן שאלו: שם אנך וגו׳. ר״ל אשפוט אותם בקו משקולת של שורת הדין כפי הגמול ולא אוסיף עוד לעבור על פשעם למחול אותם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
עבור. מל׳ העברה:
מַלְבִּי״ם
ויאמר ה' אלי מה אתה רואה עמוס, באשר ראה שני דברים, חומת אנך, והאנך אשר ביד ה', שאל אותו מה אתה רואה, ר"ל מה הדבר אשר הוא חידוש בעיניו במחזה הזאת, ואומר אנך ר"ל החומה של אנך אינה לפלא בעיני כי ידעתי שהכל ערוך במדה ובמשקל ובמדת הדין, רק אני רואה ומתפלא על האנך אשר בידך שאתה אוחז אחר גמר הבנין, שזה מורה שאתה רוצה להעניש איזה אומה במשפט הפרטי ובהשגחה המיוחדת אשר אין לה קשר עם המשפט הכללי המיוסד בכלל המציאות זה אני רואה ומדקדק עליו, ויאמר ה' הנני שם אנך בקרב עמי ישראל, ר"ל שלא אניח אותם שישפטו על פי קו הדין הכללי שבו לא ישקיף על הפרט, לשפוט כל איש ואיש ביחוד רק דן את כל העולם בכלל, וכן מצד הדין הכללי יעבור לפעמים על העון והעונש אם אין הזמן הכללי מסכים אל הרעה, כי בצד הדין הכללי תבא הרעה לפי הסדרים הטבעיים והערך המערכיי הקצוב בהנהגה הכללית וימתין על העת המוכשר לזה כפי סדר העולם וכפי המערכת, אבל אני שם אנך חדש ומדה מיוחדת המודדת כפי ההשגחה הפרטיית, וזה יבדל מן האנך הכללי של חומת אנך בשני דברים, א] שאני שם אנך בקרב עמי ישראל לשפוט כל איש ואיש ביחוד ע"י ההשגחה האישיית ומשפט הפרטי, ב] שלא אוסיף עוד עבור לו, שאף שלא יוכשר הזמן אל העונש לפי סדר העולם הטבעי לא אעבור את העונש לזמן המוכשר לזה, כי אמדוד להם כפעלם ע"פ ההשגחה הפרטיית:
ט וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ וְקַמְתִּי עַל־בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב׃
רַשִׁ״י
ומקדשי ישראל. הוא בית אל שנאמר כי מקדש מלך הוא: על בית ירבעם. בן יואש:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְיִצְדוּן בְּמָת יִשְׂחָק וּמַקְדְשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרְבוּן וַאֲקֵם עַל בֵּית יְרָבְעָם דְקָטְלִין בְּחַרְבָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
ונשמו במות ישחק - במות ישראל ואדום.
מְצוּדַת דָּוִד
ונשמו. הבמות שהעמידו לעכו״ם יהיו שוממין כי מגודל הצרות אין מי יבוא אליהם: ומקדשי. הארמונות החזקות של ישראל יהיו לחרבה: וקמתי. אקום על בית ירבעם להפרע ממנו בחרב ועל זכריה בנו יאמר שהרגו שלום בן יבש כמ״ש (במ״ב):
מְצוּדַת צִיּוֹן
ונשמו. מל׳ שממון: במות. מלשון במה ומזבח: ישחק. כמו יצחק ויתכן שאמר ישחק לרמז שהבמות יהיו לשחוק וללעג: ומקדשי. ענין ארמון משגב וכן למטה מקדש מלך הוא וכמו והיה למקדש (ישעיה ח׳): יחרבו. מל׳ חורבן:
מַלְבִּי״ם
ונשמו, ועי"ז נשמו במות ישחק הם הבמות שעשו לעגלים, וקראם ישחק מלשון שחוק ולעג, ומקדשי ישראל שהם המקומות המקודשים אצלם בבית אל ובדן יחרבו, וקמתי על בית ירבעם בחרב, שהגם שירבעם ימות כדרכו, ביתו יסופו בחרב, שהוא זכריה בן ירבעם שהומת ע"י שלום בן יבש:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
ישחק. מענין שחוק ולעג, וחורבה יפול על הבנין כמ"ש יחזקאל בכ"מ, עז"א מקדשי ישראל יחרבו: @48
י וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית־אֵל אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא־תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת־כָּל־דְּבָרָיו׃
רַשִׁ״י
כהן בית אל. כומר לע"ז שלו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁלַח אֲמַצְיָה רַבָּא דְבֵית אֵל לְוַת יְרָבְעָם מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל לְמֵימַר מְרִיד עֲלָךְ עָמוֹס בְּגוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לָא תִכּוּל אַרְעָא לְסוֹבָרָא יַת כָּל פִּתְגָמוֹהִי:
אִבְּן עֶזְרָא
וישלח, כהן בית אל - כהן הבעל היה. בקרב - בגלוי ידבר ולא יוכלו אנשי הארץ להכיל, לסבול והנה אם תמיתהו ושמחו הכל.
מְצוּדַת דָּוִד
קשר עליך עמוס. ר״ל מדבר דברים המביאים קשר למרוד בך ולהרגך כי כשישמעו שונאיו שהנביא מייעד עליו החרב יתעוררו להרגו בדבר ה׳: בקרב בית ישראל. ר״ל בפרסום רב במעמד כולם: לא תוכל הארץ. עם הארץ לא תוכל לסבול את כל דבריו מה שמאיים בשממון וחורבן כאומר הואיל וגם נפש העם מרה עליו א״כ תוכל לעשות בו משפט חרוץ כי גם יד העם יהיה עמך:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כהן. ר״ל כהן הבעל וכומר לעכו״ם: קשר. ענין אגודת מרד כמו ויהי הקשר אמיץ (ש״ב טז): להכיל. לסבול כמו נלאיתי הכיל (ירמי׳ ו׳):
מַלְבִּי״ם
וישלח אמציה, יען שנבא על הבמות והמקדשים חרה אף כהן בית אל, ושלח אל ירבעם לאמר קשר עליך עמוס, ר"ל שעל ידי שנבא שירבעם ימות בחרב הוא מעורר קשר על המלך, שעי"כ יעמדו העם על המלך להמיתו אחר שכן יעד הנביא ע"פ ה', כמו שיהוא התקשר ע"י נבואת הנביא והרג את מלכו, ולבל יירא ירבעם מלהרגו מפני שהעם יריבו בעדו, הוסיף לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו, לאמר שהוא מדבר דברים כאלה שגם הארץ לא תוכל לסבול נבואותיו, כי נבא פורעניות גם על העם עד שגם העם יסכימו על הריגתו, ובאר דבריו נגד מ"ש קשר עליך עמוס, מפרש.
יא כִּי־כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃
רַשִׁ״י
בחרב ימות ירבעם. והוא לא אמר כן אלא וקמתי על בית ירבעם והוא בנו זכריה שהרגו שלום בן יבש (מלכים ב טו):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי כִּדְנַן אֲמַר עָמוֹס בְּחַרְבָּא יִתְקְטֵל יְרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל מִגְלָא יִגְלוֹן מְעַל אַרְעֵהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
כי - אע"פ שלא מצינו כתוב כי ירבעם מת בחרב, ידענו כי דבר השם אמת הוא, או הנביא אמר: בית ירבעם וכזב אמר אמציה, בעבור שיחרה אף המלך עליו להמיתו, והנה ירבעם שתק ולא השיב תשובה לאמציה.
מְצוּדַת דָּוִד
בחרב ימות ירבעם. באמת כחש לו כי הוא אמר על בית ירבעם והוא זכריה בנו: וישראל גלה יגלה. גם בזה כחש כי לא אמר כן עד לבסוף:
מַלְבִּי״ם
כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם, ור"ל שכה אמר עמוס מדעת עצמו, וע"י שאמר שירבעם ימות בחרב הוא קושר קשר כנ"ל, ונגד מ"ש לא תוכל הארץ להכיל את דבריו, פירש כי אמר שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ובאמת כל זה היה שקר כי הוא לא אמר שירבעם ימות בחרב, רק נבא על בית ירבעם לא על ירבעם עצמו, וא"כ לא קשר קשר על המלך, וגם לא הזכיר כלל שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ואמציה בדא זאת מלבו, וכבר בארו חז"ל שירבעם לא קבל לה"ר הזה ולא האמין לאמציה כי שקר דבר:
יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל־עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח־לְךָ אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל־שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא׃
רַשִׁ״י
חוזה. אתה שמתנבא עתידות: לך ברח לך אל ארץ יהודה. ששם מקדשו של הקב"ה שאתה מתנבא בשמו: ואכל שם לחם. לשון בזיון אמר לו שם יתנו לך פתיתי לחם בשכר שתתנבא להם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר אֲמַצְיָה לְעָמוֹס נְבִיָא אֲתָא אֱזֵל לָךְ לְאַרְעָא דְבֵית יְהוּדָה וֶאֱכוּל תַּמָן לַחְמָא וְתַמָן תִּתְנַבֵּי:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר לך ברח לך אל ארץ יהודה - כי המלך ירבעם יהרוג אותך. וטעם ואכל שם לחם – שהיו נביאי ישראל מתנבאים, בעבור פת לחם.
מְצוּדַת דָּוִד
חוזה. ר״ל אתה הוא חוזה מה תעשה פה ברח לך אל ארץ יהודה כי שם מקדש ה׳ מקום הנבואה: ואכל שם לחם. שם יפרנסו אותך: ושם תנבא. ר״ל שם תקבל שכר על הנבואה שאתה מתנבא רעה על מלכות אפרים כי לאויבים המה לו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חוזה. רואה ונביא:
מַלְבִּי״ם
ויאמר אמציה, כאשר ראה כי לא יכול להרגו ע"י המלך רצה להפחידהו שיברח מן הארץ, ואמר לו חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה כי בכאן אתה בסכנה שלא יהרגך המלך, וחוץ מזה לא תפעל פה מאומה בנבואתך, שאם אתה מתנבא כדי שתאכל לחם ע"י נבואתך, הן שם תאכל לחם, כי שם יחזיקו ידי הנביאים בלחם לא פה, ואם תנבא בעבור הנבואה עצמה להוכיח את העם ולהחזירם למוטב, גם זה לא תשיג פה, רק בארץ יהודה שם תנבא, ר"ל שם יניחו אותך לנבאות וישמעו לקולך לא פה:
יג וּבֵית־אֵל לֹא־תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ־מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא׃
רַשִׁ״י
ובית אל לא תוסיף עוד להנבא. שאין מזכירין כאן אלא שם ע"ז:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבֵית אֵל לָא תוֹסִיף עוֹד לְאִתְנַבָּאָה אֲרֵי מִקְדָשׁ מַלְכָּא הוּא וּבֵית מַלְכוּתָא הוּא:
אִבְּן עֶזְרָא
ובית אל - הנה לאות כי יהוא היה מבית אל, כי הוא בית מלכותו ומקדשו, כי הטעם כפול. ויפת השתבש, בעבור שנמשח יהוא ברמות גלעד והנה אמציהו ויורם נלחמו עם חזאל ברמות גלעד והארמיים הכו יורם, שהיה שומר הוא וכל ישראל ברמות גלעד, כי כך כתוב שב יורם אל יזרעאל בית מלכותו להתרפא והניח כל השרים ברמות גלעד, להיותם שומרים ועמהם היה יהוא בן נמשי, וכאשר משחהו שם נער הנביא ונדע הדבר לשרי יורם שהיו שומרים, אז קשרו כולם עם יהוא, על כן לא יכלו שני המלכים לעמוד לפני יהוא.
מְצוּדַת דָּוִד
ובית אל. אבל בבית אל לא תוסיף עוד להנבא כזאת כי פה הוא ארמון מלך הארץ ההיא ופן אנשיו ימיתוך בשמעם שאתה מתנבא כזאת: ובית ממלכה הוא. ר״ל הממלכה מוחזקת ביד המלך מכמה דורות וידו תקיפה להכותך נפש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מקדש. ארמון משגב:
מַלְבִּי״ם
ובית אל לא תוסיף עוד להנבא, לא בעבור שתאכל לחם כי מקדש מלך הוא, בבית אל נמצא בית המקדש של המלך, ר"ל בית העגלים שהקדישו המלך למקדש לעבוד שם עבודתו, ולא יפרנסו את הנביאים המנבאים נגד העגלים, וכן לא בעבור שאתה רוצה לישר את העם, כי בית ממלכה הוא ולא יקבלו מוסר רע באזני העם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
מקדש מלך. כן קורא בית העגל שהיה מיוחד למלך לבית המקדש:
יד וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל־אֲמַצְיָה לֹא־נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן־נָבִיא אָנֹכִי כִּי־בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים׃
רַשִׁ״י
לא נביא אנכי. איני מנביאי שקר שלכם הנוטלים שכרם להנבא איני צריך לכל זאת ולא נהגתי כך אני שאני עשיר ובעל מקנה ונכסים כמו שת"י ארי מרי גיתי אנא ושקמין אית לי בשפלתא: בוקר אנכי. רועה בקר: ובולס שקמים. מחפש בשקמים לראו' איזה עתו לקוץ כדי להוסיף ענפים ואיזה ראוי לקורות שכן דרך שקוצצין בתולות השקמה ובולס כמו ובולש אלא שעמוס מגמגם בלשונו שכך אמרו למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו וישראל קוראים אותו פסילוס כדאיתא בפסיקתא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתֵיב עָמוֹס וַאֲמַר לַאֲמַצְיָה לָא נְבִיָא אֲנָא וְלָא בַר נְבִיָא אֲנָא אֲרֵי מָרֵי גֵיתֵי אֲנָא וְשִׁקְמִין אִית לִי בַשְׁפֶלְתָּא מִן קֳדָם חוֹבֵי עַמָא יִשְׂרָאֵל אֲנָא מַסְגִיף נַפְשִׁי:
אִבְּן עֶזְרָא
ויען - אמר רבי משה הפרסי: לא הייתי נביא השם ולא בן נביא כי שומר בקר או חורש בבקר הייתי ובעבור שהזכיר מאחרי הצאן יורה כי היה רועה כאשר הזכיר בנוקדים.
מְצוּדַת דָּוִד
לא נביא אנכי. ר״ל אני לא הכנתי עצמי לנבואה ולא נתעסקתי בלמודה לשתחשוב שאני מקבל שכר על הנבואה ובעבור השכר הכנתי עצמי לה: ולא בן נביא אנכי. וכאומר ולא ראיתי ג״כ מאבי קבלת שכר נבואה והוא ענין מליצה והרחבה: כי בוקר אנכי. אני בעל בקר ואינני צריך לשכר ואני כל היום מערבב שקמים עם דברים אחרים למאכל הבקרים ואין אני עוסק בהכנת הנבואה ולמודה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בוקר. מל׳ בקר: ובולס. ענין בלילה וערבוב ובדרז״ל שכן עני אוכל פתו מעיסה בלוסה (שבת עו): שקמים. שם מין ממיני התאנים וכן ושקמותם בחנמל (תהלים ע״ח):
מַלְבִּי״ם
ויען עמוס, לא נביא אנכי, ר"ל בל תחשוב שאני מנבא בעבור הנבואה שאני רוצה שיהיה לי שם בין הנביאים, כי לא נביא אנכי ולא בן נביא, ר"ל שאין זה אומנותי ולא אומנות אבותי, וכן בל תחשוב שאנבא בעבור לחם כי יש לי פרנסה בלא זה, כי בוקר אנכי ויש לי בקר רב ומקנה, ואני בולס שקמים ויש לי יער צומח עצים, ואיני צריך ללחם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
בוקר. מענין בקר, יש לי בקר: ובולס כמו בולש. שהוא תרגומו של חפש, מעיין בשקמים שיצמחו היטב:
טו וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה לֵךְ הִנָּבֵא אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְדַבַּרְנִי יְיָ מִן דִירָא מִבָּתַר עָנָא וַאֲמַר לִי יְיָ אֱזֵל אִתְנַבֵּי עַל עַמִי יִשְׂרָאֵל:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקחני - מוכרח הייתי. ועוד פירש טעם אחר: בעבור שאמר לו: ואכול שם לחם, אמר לו: אינני כמו נביאי השקר המתנבאים בעבור לחם ולא בן נביא שקר, כי אין לי צורך ללחם כי בוקר אנכי. ומלת בולס – אין לה חבר ובלשון ישמעאל כמו מיבש ושקמים פרי דומה לתאנים ואיננו במקומות האלה, ובלשון ישמעאל גמין גם שקם והנה לא התנבאתי בעבור צורך ואיך אניח דברי השם שציוני להתנבא, ואשמע אליך שתאמר לא תנבא?!
מְצוּדַת דָּוִד
ויקחני ה׳. אבל מבלי הכנה לקחני ה׳ ממה שהייתי הולך אחר הצאן לרעות אותם וצוה אותי ללכת ולנבאות:
מַלְבִּי״ם
ויקחני ה', רק ה' לקחני ובחר בי נגד רצוני, ויאמר אלי לך הנבא אל עמי ישראל, ששלחני בשליחות רק אל ישראל שהם עשרת השבטים לא אל שבט יהודה כדבריך:
טז וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר־יְהוָה אַתָּה אֹמֵר לֹא תִנָּבֵא עַל־יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל־בֵּית יִשְׂחָק׃
רַשִׁ״י
ולא תטיף. ל' נבואה הוא והרבה יש במקרא הטף אל דרום (יחזקאל כ"א):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן קַבֵּל פִּתְגָמָא דַייָ אַתְּ אֲמַרְתְּ לָא תִּתְנַבֵּי בִּשְׁמָא דַיְיָָ עַל יִשְׂרָאֵל וְלָא תַלֵיף עַל בֵּית יִשְׂחָק:
אִבְּן עֶזְרָא
תטיף - כמו מדבר ברמז. וכמוהו: והיה מטיף לעם הזה.
מְצוּדַת דָּוִד
ועתה. כאומר הואיל ואין לי צורך אל שכר הנבואה עתה שמע דבר ה׳ עם כי אין מקום לקבל ממך שכר על הנבואה ההיא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
תטיף. הוא מל׳ נטיפה והזלה ומושאל מענין הדבור וכן הטף אל דרום (יחזקאל כ״א:ב׳):
מַלְבִּי״ם
ועתה שמע דבר ה', אולם עתה נאמרה לו נבואה חדשה שלא נבא מקודם, והוא שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, וז"ש עתה שמע כי זה נבואה שנתחדשה לי עתה לא ידעתיה מקודם, אתה אומר לא תנבא על ישראל שלא אנבא נבואה עתידה מהעתיד לבא עליהם, וגם אם כונתך רק להוכיחם ולהחזירם למוטב לא תטיף (הטפה קטנה מנבואה) מצד שהם בית ישחק וישחקו וילעגו על תוכחתך:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
לא תנבא, לא תטיף, כבר בארתי (יחזקאל כ"א) כי הטפה קטנה מנבואה, והיא נבואה קצרה כמטיף טיף טיף:
יז לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק וְאַתָּה עַל־אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּכֵן כִּדְנַן אָמַר יְיָ אִתְּתָךְ בְּקַרְתָּא תִטְעֵי וּבְנָךְ וּבְנָתָךְ בְּחַרְבָּא יִתְקַטְלוּן וְאַרְעָךְ בְּעַדְבָא תִּתְפְּלֵג וְאַתְּ עַל אַרְעָא מְסָאֲבָא תְמוּת וְיִשְׂרָאֵל מִגְלָא יִגְלוּן מֵעַל אַרְעֲהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
לכן, בחבל - יחלקוה אויביו, ונבואתי תקום עליך ועל ישראל.
מְצוּדַת דָּוִד
בעיר תזנה. אשר חזקתה ברצון משא״כ בשדה: בחבל תחולק. בקו המדה תחולק בין העכו״ם: על אדמה וגו׳. בארץ העכו״ם: וישראל וגו׳. ר״ל כמו שכחשת לדבר בשמי הנה באמת כן יהיה וכן יקום:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בחבל. קו המדה:
מַלְבִּי״ם
לכן כה אמר ה' אשתך בעיר תזנה וזה מדה כנגד מדה, כי ישראל בעבדם אלהים אחרים יתדמו כזונה הזונה מעל אלוף נעוריה, ואני רציתי להשיבם לה' ואתה תזנה אותם לאלהים אחרים, וכן תזנה אשתך, ולא שתלקח בשבי ושם תזנה רק בעיר תזנה, והוא כי בעת שנהרג זכריה בן ירבעם ועמד שלום בן יבש רצה לבטל את עבודת העגל (כמ"ש בהושע, ששלום וכן הושע בן אלה רצו לבטל את העגלים, ועי"כ היה מרד ומלחמה בין כתות העם זה בזה) ואז ברח הכהן ומת בח"ל ובניו ובנותיו נהרגו ע"י המלך, ואשתו היתה זונה ומופקרת, והסוף יהיה שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, כי אז נחרצה הגזרה, ומבואר בישעיה סי' ז' שנאמר אז לעמוס שזה יהיה אחר ששים וחמש שנה ולא כתבו בפי' מפני היראה, ורמז אותו במלת הס כמו שית' בסי' הבא:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.