Amos 8 — עָמוֹס ח

גודל הטקסט

Amos 8 Summary

Amos sees a basket of summer fruit, a sign that the end has come for Yisrael. He rebukes the merchants who cheat the poor, and he foretells a day of darkness and a hunger to hear the word of Hashem.

Hashem shows Amos a keluv kayitz (basket of summer fruit) and asks what he sees. When Amos names it, Hashem tells him that the ketz (end) has come for His people Yisrael, and He will no longer pass over their sins. (In the Hebrew, kayitz and ketz sound almost alike.) On that day the songs of the palace will turn to wailing, and dead bodies will be thrown out everywhere in silence.

Amos speaks to those who trample the needy and wipe out the poor of the land. They cannot wait for Rosh Chodesh (the new month) and Shabbat to be over, so that they can sell grain again. They make the eifah (a dry measure) smaller and the shekel heavier, and they cheat with false scales. They buy up the poor with money and the needy for the price of sandals, and they even sell off the refuse of the grain. Hashem swears by the pride of Yaakov that He will never forget anything they have done. The land will tremble and everyone in it will mourn. It will rise and toss like the river of Mitzrayim (Egypt), and then sink back.

On that day Hashem will bring the sun down at noon and darken the earth in broad daylight. He will turn their festivals into mourning and their songs into laments. He will put sackcloth on every waist and baldness on every head, and make it like the mourning for an only son, with a bitter day at the end.

Days are coming, Hashem says, when He will send a hunger into the land, not for bread and not for water, but a hunger "to hear the words of Hashem." People will wander from sea to sea and roam from north to east looking for the word of Hashem, and they will not find it. On that day fair young women and young men will faint from thirst. Anyone who takes an oath by the guilt of Shomron (Samaria), by the god of Dan and by the way to Be'er Sheva, will fall and never rise again.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ׃

רַשִׁ״י כלוב קיץ. סל מלא סופי תאנים שאינם טובות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּדֵין אַחְזְיַנִי יְיָ אֱלֹהִים וְהָא מָן מְלֵי סְיוּפֵי קַיְטָא:

אִבְּן עֶזְרָא כה, כלוב - סל. קיץ - פרי הקיץ על קיצך ועל קצירך.

מְצוּדַת דָּוִד כלוב קיץ. סל מלא פירות הקיץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן כלוב. הוא כעין סל וכן ככלוב מלא עוף (ירמיהו ה׳:כ״ז): קיץ. ר״ל פירות המייבשים בימות הקיץ וכן והלחם והקיץ (ש״ב ט״ז):

מַלְבִּי״ם כה הראני ה' גם זה מדבר הנביא אל אמציה, אמר לו שמה שנאמר לו בנבואה שישראל גלה יגלה, הראהו אותו במחזה, שהציור שנצטייר במחזה לפני הנביא מורה שהגזרה נחרצה ותבא עכ"פ, ובאר המחזה שחזה בזה, שה' הראהו כלוב קיץ, הכלוב הוא כלי שמיוחד להניח בו עופות אשר יצוד הציד, כמ"ש ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה, והקיץ הם תאנים היבשות ודרך להניח אותם בסל לא בכלוב, וראה שהניחו התאנים בכלוב:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כלוב קיץ. מיוחד אל הציד להניח בו עופות המתים, וקיץ הם תאנים יבשות:

ב וַיֹּאמֶר מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר מָא אַתְּ חָזֵי עָמוֹס וַאֲמָרֵית מָן מְלֵי סְיוּפֵי קַיְטָא וַאֲמַר יְיָ לִי מְטַת פּוּרְעֲנוּת קִצָא לְמֵיתֵי עַל עַמִי יִשְׂרָאֵל לָא אוֹסִיף עוֹד לְמִשְׁבַּק לְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר - הכל בדרך מראות הנבואה כאשר אומר לירמיהו: מה אתה רואה ואמר מקל שקד וענה: כי שוקד אני - שוקד לא אזוז ולא אסור עד עשיתי את דברי, והנה כאשר הפרי לא יבא כי אם בקצו כך בא הקץ, לא אוסיף עוד עבור זה הקץ. ויפת אמר: עבור על עונו.

מְצוּדַת דָּוִד בא הקץ. ר״ל המראה מרמז שבא הקץ והסוף על עמי ישראל כי קיץ ראית וקץ בא שהוא לשון הנופל על לשון: עבור לו. לעבור ולמחול לו על פשעיו:

מַלְבִּי״ם ויאמר מה אתה רואה, ר"ל מה הוא החידוש בעיניך במראה זאת, כלוב קיץ ששני אלה מופלאים איך יניחו קיץ בכלוב, והשיב לו שהקיץ וכן הכלוב מורים על העתיד לבא על ישראל, שהקיץ מורה כי בא הקץ אל עמי ישראל, שכמו שהקיץ הוא סוף אסיפת הפירות וא"א להעביר את הזמן, כן בא הקץ האחרון אשר לא אוסיף עוד עבור לו ולא ישתנה ולא ידחה לזמן אחר:

ג וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה רַב הַפֶּגֶר בְּכָל־מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס׃

רַשִׁ״י שירות היכל. שהם משוררים בתוך היכלי הם במשתאותיהם: רב הפגר. סגי פגרי קטולין: בכל מקום השליך הס. בכל אתר יימר רמי וסליק השליכו מכאן (בס"א הסירו מכאן) הפגרים האלה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיֵלִילוּן חֲלַף זִמְרָא בְּבָתֵּיהוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים סַגֵי פִגְרֵי קְטִילִין בְּכָל אֲתַר יֵימַר רָמֵי וְסַלֵק:

אִבְּן עֶזְרָא והילילו, רב הפגר - החללים. בכל מקום השליך הס - שלא ירך לב השומעים.

מְצוּדַת דָּוִד והילילו. יהפכו ליללה השירות והזמירות שהיו מזמרים בהיכליהם במקום השירות יילילו: רב הפגר. אז ירבו פגרי הרוגים ובכל מקום אשר השליך המשליך את הפגרים הרבים ההם יהיה שתיקה ודמימות קול כי הרואים לא יצעקו ולא ירימו קול למען לא ירך לב העם:

מְצוּדַת צִיּוֹן והילילו. מל׳ יללה: שירות. מל׳ שיר וזמר: הפגר. כן יקרא גוף המת כמו וכובד פגר (נחום ג׳): הס. ענין שתיקה כמו ואמר הס (לעיל ו):

מַלְבִּי״ם והילילו שירות היכל ביום ההוא, השירות שהיו משוררים בהיכל האלילים יתהפכו ליללה כי עבורם בא הפורעניות, ומה שהונחו בכלוב שהוא כלי מיוחד להניח בו עופות הנפגרים, בא לרמז כי רב הפגר, שיהיה הפגר רב כפגרי עופות הנצודים עד שיונחו בכל מקום, ולא ישארו כולם בכלוב רק השליך מן הכלוב, שכן ראה הכלוב ריק בלא עופות, ר"ל שתהיה נבלתם כסוחה בקרב חוצות, הס, מלה זאת אין לה באור, ונראה שהיה להנביא עוד דבר אחד לגלות וירא לגלותו מפני הסכנה, ואמר הס צריך לשתוק ושלא לגלות הדבר, והדבר שהעלימו הנביא עתה פירש אותו (ישעיה סי' ז') במ"ש ובעוד ששים וחמש שנים יחת אפרים מעם, שפירושו בעוד ששים וחמש שנים מעת שהתנבא עמוס שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, שמעת ההיא עד גלות עשרת השבטים היה ס"ה שנה, ולא מצאנו בדברי עמוס שהגביל הזמן בפירוש כי נצטוה שלא לגלות בבאור, רק ברמז, ומסרו בקבלה לבני הנביאים, ואמר הס ר"ל צריך לשתוק, ובחר במלה זאת שמספרו ס"ה, שבו רמז שבעוד ס"ה שנים כמנין הס יהיה הדבר הזה, והטעם שלא גלה את הזמן בפירוש, הוא כי הנביא שינבא על פורעניות עתידה בלא זמן לא ירע זה בעיני העם, כי יודעים שהיעודים הרעים ישתנו לפעמים או יאריך זמנם בהשתנות מעשה העם לטובה, כמ"ש החזון אשר הוא חוזה לימים רבים (יחזקאל י"ב) , אבל אם מגביל זמן מבורר זה מורה שהזמן קרוב ושלא ישתנה הדבר בשום אופן, ולא רצה ה' שיאמר זאת בגלוי, ואמר מלת הס, לרמוז שיש בכאן סתר ששותק ממנו, וגם רמז הזמן במספר הס, ומסרו לבני הנביאים בקבלה, וישעיה שהיה בימי אחז שהיה קרוב אל הזמן פירש את הדבר שמלת הס פירוש שבעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, ויהיה רב הפגר בכ"מ:

ד שִׁמְעוּ־זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי־[עֲנִיֵּי־] אָרֶץ׃

רַשִׁ״י השואפים. הבולעים אביון: ולשבית. כמו ולהשבית ודוגמא לשמיד מעוזניה (ישעיהו כ״ג:י״א) ללכת לגיד ביזרעאל (מלכים ב ט׳:ט״ו):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁמָעוּ דָא דְשָׁיְטִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא רֵישׁ מִסְכְּנַיָא וּמְדַמָן לְבַטְלָא מִלֵי חֲשִׁיכַיָא מִן אַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא שמעו, השואפים - כמו: שאפני אנוש, שאפה רוח. ולשבית - להשבית, כמו: לשמיד ונפתח הלמ"ד, להורות על הה"א וטעם להשבית להכריתם.

מְצוּדַת דָּוִד השואפים אביון. אתם הבולעים את האביון ועוסקים להשבית מן העולם עניי ארץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן השואפים. ענין בליעה וההמשכה אל הפה כמו שאפני אנוש (תהלים נ״ו): ולשבית. כמו ולהשבית וכן ללכת לגיד (מ״ב ט׳) ומשפטו להגיד ולהשבית הוא ענין בטול ומניעה כמו שבת נוגש (ישעיה י״ד):

מַלְבִּי״ם שמעו נא זאת, חוזר למה שהתחיל שאמר על שלשה פשעי ישראל וכו' על מכרם בכסף צדיק שנחתם גז"ד בעבור שעשקו עניים ואביונים, אמר שישמעו זאת השואפים ומתאוים לבלוע את האביון, ולשבית עניי ארץ שהם משתדלים שהעניים ישבתו ממלאכתם שישמרו שנת השבת והשמטה כמו שיבאר:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ולשבית. כמו להשבית: @69(ה) להגדיל שקל ולעות מאזני מרמה. הם שני אונאות, מצד האבן ומצד המאזנים, כמ"ש מאזני צדק אבני צדק, ואמר תועבת ה' אבן ואבן ומאזני מרמה לא טוב (משלי כ') :

ה לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה־בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה׃

רַשִׁ״י מתי יעבור החדש. זו היא השאיפה מצפים עת תייקר התבואה וימכרו לעניים ברבית ויטלו שדותיהם, יעבור החדש ת"י מתי תתעבר השנה ויבא חדש העיבור ול' העברה הוא כמו (ירמיהו מ״ו:י״ז) העביר המועד ולפי שדוחין את הקרבת העומר והשנה נמשכת והישן מתייקר: והשבת ונפתחה בר. מתי תבוא השמיטה ותייקר התבואה ונפתח אוצרות בר שלנו: להקטין איפה. למכור במדה קטנה ואת כספינו נקבל בשקל גדול:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְאָמְרִין אֵימָתַי יִמְטֵי יְרַח עִבּוּרָא וּנְזַבֵּן עִבּוּרָא וּשְׁמִטְתָּא וְנִפְתַּח אוֹצְרִין לְאַזְעָרָא מְכִלְתָּא וּלְאוֹסְפָא עַל סִלְעָא וּלְשַׁקְרָא בְמָזְנְוָן דִנְכִיל:

אִבְּן עֶזְרָא לאמר - על אוצרי הבר ידבר, אולי תבוא שנת רעב כאשר יעבור זה החדש ולא ירד מטר, אז נמכור הבר ביוקר ויקטינו האיפה שימודו בה הבר, ויגדלו השקל לקחת יותר, והם דברי מרמה באבן ובמאזנים.

מְצוּדַת דָּוִד לאמר. שהמה אומרים מתי יעבור החודש ר״ל החודש הידוע של הקציר כי בימי הקציר מוצאין העניים לאכול מהלקט והשכח׳ והפאה ואינם קונים תבואה למאכלם: ונשבירה שבר. כשיעבור החדש לא ימצאו מה לאכול ואז נמכור להם התבואה כפי אות נפשינו: והשבת. מלת מתי יעבור משמשת בשתים כאלו אמר מתי יעבור השבת הוא שנת השמיטה כי אז מתפרנסי׳ העניים מתבואת הארץ מן המופקר ואינם קונים תבואה למאכלם: ונפתחה בר. כשיעבור השבת אז נפתח אוצרות התבואה: להקטין איפה. ר״ל לא נמכר באמת ובמשפט כ״א נעסוק לרמותם להקטין מדת האיפה ולהגדיל משקל השקל לעות עוד כף המאזנים לעשות מרמה להכריע למטה את הכף שבו אבן המשקל למען יהא נראה שהכסף חסר הרבה: מאזני מרמה. לפי שמאזני משקל שלהם היו עשויות באופן שיכולים להכריע את הכף למה שהם רוצים לכן קראם מאזני מרמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונשבירה. מוכר התבואה נקרא משביר כמו המשביר לכל עם הארץ (בראשית מ״ב:ו׳) שבר כן תקרא התבואה וכן נאמר שבר רעבון בתיכם (שם מ״ג) וזהו לפי ששוברת הרעב על דרך ישברו פראים צמאם (תהילים ק״ד:י״א): והשבת. כן תקרא שנת השמטה כמ״ש ובשנה השביעית שבת וגו׳ (ויקרא כ״ה:ד׳): בר. תבואה כמו לשבור בר (בראשית מ״ב): איפה. שם מדה בת ג׳ סאים: ולעות. ענין עקום ודבר שאינו ראוי והוא מל׳ עון:

מַלְבִּי״ם לאמר נגד השואפים אביון שהאביון אין לו שדה, וכל פרנסתו מלקט שכחה ופאה, הם אומרים מתי יעבר החדש שהוא חדש הקציר שבו מתפרנסים ממתנת עניים, או שפירוש מתי יהיה החדש מעובר שיעבור ניסן מזמנו שאז קציר השעורים מתאחר מפני העומר ויחסר להאביון מזונו, ואז נשבירה שבר ביוקר, ומתי יבא השבת שהיא שנת השמטה וזה נגד מ"ש ולשבית עניי ארץ, שהעני שיש לו שדה הם מצפים על שנת השמטה שאז אין לו תבואת שדהו ואז ונפתחה אוצרות בר וניקר את השער, ואז נמכור כפי חפצנו, ויהיה האונאה בג' דברים, א] להקטין את האיפה, ב] להגדיל את השקל, ג] לעות מאזני מרמה שהוא אונאת המשקל ע"י המאזנים:

ו לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר׃

רַשִׁ״י בעבור נעלים. בדיל דיחסנון: ומפל בר נשביר. ומהממת עיבורא נזבין, את הפסולת שנפל מן החטים בנפה נמכור ביוקר לעניים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְמִקְנֵי בְּכַסְפָּא מִסְכְּנַיָא חֲשִׁיכַיָא בְּדִיל דְיַחְסְנוּן וּמֵהַמְמַת עִבּוּרָא נְזַבֵּן:

אִבְּן עֶזְרָא לקנות - הדלים בצערם מוכרים נפשם בכסף לקנות בר ואפילו בעבור דבר קל כמו נעלים, מרוב הדחק. ומפל בר נשביר - הנופל מהכברה נמכור.

מְצוּדַת דָּוִד לקנות בכסף דלים. ר״ל נקח מהם כל כספם ברמיה עד שלא ישאר מאומה בידם ונקנה אותם בכסף לעשות עמהם עבודה: בעבור נעלים. ר״ל נקנה אותה בדבר מועט בעבור זוג מנעלים: ומפל בר נשביר. עוד היו אומרים לא נמכור להם תבואה נקיה אלא נערב בה הפסולת שמפילין מן התבואה בשעה שמרקדין אותה בנפה וכברה והם בע״כ יקנו עם הפסולת:

מְצוּדַת צִיּוֹן נעלים. מנעלי הרגל: ומפל. מל׳ הפלה:

מַלְבִּי״ם לקנות, עד שיחסר להדלים לחם ואז נקנה אותם בכסף לעבדים, ואת האביון שגרוע מדל נקנה בעבור נעלים ר"ל בדבר מועט, ואז לא נמכור עוד בר שהיא תבואה נקיה רק נשביר מפל בר הפסולת הנופל מהכברה גם בעד זה נקבל מחיר רב:

ז נִשְׁבַּע יְהוָה בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם־אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קַיֵם יְיָ דִיהַב רְבוּתָא לְיַעֲקֹב אִם יִתְנְשׁוּן לְעָלְמִין כָּל עוֹבָדֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא נשבע, בגאון יעקב - הוא השם הנכבד שלא ידעו גוי, רק יעקב. ויפת אמר: על הארון גאון עזכם, ויתן לשבי עזו.

מְצוּדַת דָּוִד בגאון יעקב. בה״מ יקרא כן כמ״ש וצבי עדיו לגאון שמהו (יחזקאל ז׳:כ׳):

מַלְבִּי״ם נשבע ה' בגאון יעקב, היינו בשם קדשו הנכבד שבו היה תלוי גאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם שאף אם לא אענוש אותם תיכף לא אשכח וסופם לקבל ענשם:

ח הַעַל זֹאת לֹא־תִרְגַּז הָאָרֶץ וְאָבַל כָּל־יוֹשֵׁב בָּהּ וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ וְנִגְרְשָׁה ונשקה [וְנִשְׁקְעָה] כִּיאוֹר מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י העל זאת לא תרגז הארץ. וכי אין עון זה כדאי שתחרב עליו הארץ: ועלתה כאור כלה. ובמקום אחר הוא אומר ועלתה כיאור כלה (לקמן ט), וי"ת שניהם בשוה ויסק עלה מלך במשריתי' דסגיאין כמו נהרא ויחפינין כולה וקשה בעיני לפרש כאור כמו כיאור ויש לפרש כמו (איוב ל״ז:י״א) יפיץ ענן אורו על כפים כסה אור (שם לו) ועלתה כענן גשם כולה אפילה וחשיכה: ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים. נילוס עולה אחת למ' שנה ומשקה את הארץ וכשהוא עולה מעלה רפש וטיט על שפתו וכשחוזר מהשקות חוזר על גדותיו ומימיו מצטללין והוא קרוי שיקוע שהטיט העוכר את מימיו נשקע. ונגרשה כמו (ישעיה כז) ויגרשו מימיו רפש וטיט אף הארץ תקיא רשעים שבתוכה ואחר כך תנוח:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הַעַל דָא לָא תֶחֱרוֹב אַרְעָא וְיִצְדֵי כָּל דְיָתֵיב בָּהּ וְיִסַק עֲלָהּ מְלַךְ בְּמַשְׁרְיָתֵיהּ דְסַגִי כְּמֵי נַהֲרָא וִיַחֲפִנָהּ כּוּלָהּ וִיתָרֵךְ יַת יַתְבָהָא וְתִשְׁתְּקַע כִּנְהַר מִצְרַיִם:

אִבְּן עֶזְרָא העל, ועלתה כאר - חסר יו"ד כאילו כתוב כיאור והעד שהוא כופל זה הפסוק בסוף הפרק ושם כתוב עלתה כיאור כולה והטעם ראויה היא הארץ שתרגז ותטבע, כי היא על המים וכן כתוב: לרוקע הארץ על המים.

מְצוּדַת דָּוִד העל זאת. וכי על מעשה כזאת לא תרעד הארץ ולא תשחת כל היושבים בה: ועלתה כאור. ר״ל דין הוא שתעלה המים על כלה כמו היאור המכסה כל הארץ בצאתו להשקות השדות: ונגרשה, ונשקעה. המים השוטפים יגרשו רפש וטיט ואח״ז יהיה נשקע הרפש והטיט לרדת אל קרקעית המים כמו יאור מצרים שבעת שמתגבר ועולה מעלה רפש וטיט ואח״ז שוקטים למטה ר״ל מהדין להשמיד הרשעים מן הארץ ואח״ז תהיה ההרוחה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תרגז. ענין תנועת הרעדה: ואבל. ענין השחתה כמו אבלה אדמה (יואל א׳): כאור. כמו כיאור הוא הנילוס ונפלה היו״ד: ונגרשה. מל׳ גרושין ותנודה ונשקעה. ענין נפילת הדבר בעומק כמו אז אשקיע מימיהם (יחזקאל ל״ב:י״ד):

מַלְבִּי״ם העל זאת, ר"ל איך אשכח מעשיהם והלא גם אם ארצה לשכוח, הארץ עצמה תרגז ממקומה לבלוע יושביה עד שיאכל כל יושבי בה, כי עת יקלקלו סדר הנימוס והנהגה בין אדם לאדם בהשחתה כזו תנקום הטבע בעצמה לכלות יושביה, והחוזה במליצתו צייר הפורעניות שיבא עליהם בשלשה ציורים מליציים, א] ברוגז ורעש הארץ, ב] ביאור השוטף ומכסה את הארץ, ולקח הציור מיאור נילוס המכסה את האדמה והוא נתגדל ע"י הגשמים היורדים על הרי ארץ כוש (אביסיניאן) שהאדים העולים בארץ מצרים נגרשים אל הרי כוש ושם ישטפו מים מן ההרים וישובו ויכסו את מצרים, שעז"א ועלתה כאור כולה, קורא היאור אור ע"ש הגשמים הבאים מן האויר, ובעת עליית היאור יגרשו מימיו רפש וטיט עד שישקעו ואז ינוחו המים, והנמשל שתחלה התהוה מרד נגד מלכם הושע בן אלה כמו שבארתי בהושע בכ"מ, וזה משל רעש הארץ שבא מתוכו, והמורדים הלשינו למלך אשור שקשר עליו הושע ושלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, וזה משל אור המטר היוצא מן הארץ לכוש, ועי"ז בא עליהם מלך אשור כנחל שוטף כמ"ש הנני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וכו', ויגרש רפש וטיט ושטף את הארץ, ואז נשקעה ע"י שהגלה יושביה, כמו שהמליץ ביחזקאל סי' ל"ב אז אשקיע מימיהם וכו' על שלא נמצא שם רגל אדם ובהמה, ע"י שוממות הארץ וחורבנה.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כאור. היו"ד נעלמת כמו כיאור, ושם יאור משתתף עם אור שבא על הגשם כמ"ש (ישעיה ה' ל') ע"ש שיורד מן האויר: ונגרשה, כמו ויגרשו מימיו רפש וטיט (ישעיה נ"ז) , ואח"כ השקיעה, כמ"ש אז אשקיע מימיהם (יחזקאל ל"ב) שנבא על יאור מצרים:

ט וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר׃

רַשִׁ״י והבאתי השמש בצהרים. כשיהא להם שלום גדול תבא מפלה פתאום ואמרו רבותינו (מ"ק כה) זה יומו של יאשיהו שמת בחרב של שלום כמו שאמרו רבותינו (תענית כב) אין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה שאמר לו ליאשיה (ד"ה ב ל"ה) מה לי ולך לא עליך אתה היום לא עליך אני בא היום כי אם לעבור דרך ארצך אל בית מלחמתי וגו': השמש. מלכות בית דוד נמשלה כשמש שנא' (תהילים פ״ט:ל״ז) וכסאו כשמש נגדי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים וַאֲכַסֵי שִׁמְשָׁא כַּד בְּטַהֲרָא וְאַקְבֵּיל לְאַרְעָא בְיוֹם נְהוֹר:

אִבְּן עֶזְרָא והיה - אשנה המנהג לבוא השמש בחצי היום, כדרך: וקדר עליהם היום.

מְצוּדַת דָּוִד והבאתי. אשקיע את השמש בעת צהרים בזמן תקפה ר״ל בעת ישבו בהשקט ושאנן תבוא הצרה פתאום: והחשכתי. אביא חושך על הארץ ביום שיש בו אור רב והוא כפל ענין במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן והבאתי. ענין שקיעה כמו ובא השמש וטהר (ויקרא כ״ב:ז׳): בצהרים. הוא חצי היום:

מַלְבִּי״ם והיה ביום ההוא והבאתי את השמש בצהרים, עתה תפס ציור ג' שיתהוה חשך בארצם, בין מלמעלה שיבא השמש והוא משל אל הסתלקות ה' מאתם ואל שיחשך מזלם והצלחתם, וגם והחשכתי לארץ שיהיה חשך מצד הארץ מלמטה שיהיה ענן וערפל שזה מיוחס אל הארץ, וזה משל אל שיסכל עצתם ויכשיל גבורתם, ושניהם יהיו שלא כטבע וכסדר העולם ועז"א בצהרים ביום אור:

י וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל־שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל־כָּל־מָתְנַיִם שָׂק וְעַל־כָּל־רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר׃

רַשִׁ״י והפכתי חגיכם לאבל. כענין שנאמר (ד"ה ב לה) וכל יהודה וירושלים מתאבלים על יאשיהו: וכל שיריכם לקינה. כענין שנאמר (שם) ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם: כאבל יחיד. כאב שמתאבל על בן יחיד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַהֲפֵיךְ חֲגֵיכוֹן לְאָבְלָא וְכָל תֻּשְׁבַּחְתְּכוֹן לְאִלְיָא וְאֶסַק עַל כָּל חַרְצִין סַק וְעַל כָּל רֵישׁ מְרַט וְאַשְׁוִינָהּ כְּאֵבֶל יָחִיד וְסוֹפָהּ כְּיוֹם מְרִיר:

אִבְּן עֶזְרָא והפכתי ושמתיה - הטעם הארץ כי כל יושביה יתאבלו כאבל אב על בן יחיד. ואחריתה כיום מר - שלא נראה כמוהו.

מְצוּדַת דָּוִד והפכתי. תמורת שמחת החג יהיה אבל ותמורת השירה יהיה קינה: והעליתי. ר״ל אביא עליהם צרה עד שכולם ילבשו שק על מתניהם ויקרחו קרחה בראשם והם ענין צער ואבלות: ושמתיה. אשים עדת ישראל להיות מתאבלת כדרך האבילות שעושין על בן יחיד שמת: כיום מר. הוא יום מיתת בן יחיד וכפל הדבר במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן קרחה. ענין נפילה ותלישת השער כמו קרח הוא (שם יג):

מַלְבִּי״ם והפכתי חגיכם לאבל, בחג אין מתאבלים על העבר רק על דבר ההוה והעתיד שע"ז יצוייר אבילות תמיד, ושיריכם לקינה הקינה היא רק על העבר, והעליתי על כל מתנים שק השק ילבשו לתפלה ולצום על צרה הוה או עתידה, ועל כל ראש קרחה הקרחה הוא על העבר, ר"ל שיקוננו ויקרחו על העבר, ויאבלו וילבשו שק על ההוה והעתיד. ושמתיה כאבל יחיד כמי שמתאבל על בן יחיד שלא נשאר לו בן אחר שיתנחם בו, ומוסיף ואחריתה כיום מר כי מי שמת בנו מתנחם עדיין במה שהוא עצמו חי, אבל אחריתה יהיה כיום המות שאז אבדה כל תקוה:

יא הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י כי אם לשמוע. שתפסוק מכם רוח הקדש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא יוֹמַיָא אָתָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים וְאֶשְׁלַח כַּפְנָא בְּאַרְעָא לֵית דָכָפַן לְמֵיכַל וְלֵית דִי צָחֵי לְמִשְׁתֵּי אֱלָהֵין לְקַבְּלָא יַת פִּתְגָמָא דַיְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא הנה, והשלחתי - כמו: משליח בך, בעבור שאמר אמציה לא תטיף התנבא, כי ימותו הנביאים.

מְצוּדַת דָּוִד כי אם לשמוע וגו׳. ר״ל יהיו תאבים אל הנבואה ולא ימצאו כי תפסק הנבואה בהיותם בגולה:

מַלְבִּי״ם הנה ימים באים, נגד מה שיאמר בפסוק י"ג שביום ההוא של הגלות יתעלפו בצמא על שלא רצו לשמוע בקול ה', יקדים לאמר שעוד יבואו ימים שהרעב שאשלח אז בארץ לא יהיה רעב ללחם והצמאון לא יהיה הצמאון למים כמו ביום הגלות, רק הרעב והצמאון יהיה לשמוע את דבר ה' וזה היה בבית שני, שדבר ה' היה יקר בימים ההם, כי אחרי הנביאים האחרונים נסתם חזון, ועדיין היה ביניהם רוה"ק והיו משתמשים בבת קול, והיו דורשים אחרי דבר ה' וצמאים לשמוע דבריו:

יב וְנָעוּ מִיָּם עַד־יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד־מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־דְּבַר־יְהוָה וְלֹא יִמְצָאוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִשְׁתַּלְהוֹן מִיָמָא עַד מַעַרְבָא וּמִצִפוּנָא עַד מְדִינְחָא יַהֲכוּן לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְלָא יִשְׁכְּחוּן:

אִבְּן עֶזְרָא ונעו - מים סוף שהוא דרומי לארץ ישראל עד הים הגדול מבוא השמש, ישוטטו ישראל.

מְצוּדַת דָּוִד ונעו. ינועו ללכת מים הדרומי הוא ים סוף שהוא בדרומה של א״י עד הים המערבי ומגבול הצפוני עד גבול המזרחי ר״ל אפי׳ בא״י תפסק הנבואה: ישוטטו. ילכו אנה ואנה לבקש דברי נבואה ולא ימצאו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונעו. מלשון תנועה: ישוטטו. ענין ההליכה אנה ואנה כמו שוטטו בחוצות ירושלים (ירמיהו ה׳:א׳):

מַלְבִּי״ם ונעו ואחרי הימים האלה ינועו מים עד ים היינו מים הדרומי עד ים המערבי, ומצפון ינועו עד מזרח, כי יתפזרו לארבע רוחות השמים, ובכל המקומות שינועו שם בגלות ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו כי אחר החורבן נפסק גם הבת קול והופעת דבר ה':

יג בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא׃

רַשִׁ״י תתעלפנה. תפרח רוחם כמו ויתעלף (יונה ד) וכן עצי השדה עולפו (יחזקאל ל״א:ד׳-ה׳) וכן בלשון משנה יתעלפה פשמיי"ר בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּיוֹמָא הַהוּא יִשְׁתַּלְהַיָן כְּנִישָׁתָא דְיִשְׂרָאֵל דְאִינוּן דַמְיָן לִבְתוּלָן שַׁפִּירָן דְטָעָאָה בְּשִׁפְרְהָן עִם עוּלֵימִין חַיָבִין וִיהוֹן מְטָרְפִין וּרְמָן בִּצְחוּתָא:

אִבְּן עֶזְרָא ביום - הטעם כאשר לא ימצאו דבר ה' תבכינה הבתולות ואפילו היפות, עד שלא יועיל להם היופי שלהם כי יתגנו מרוב הצער, גם הבחורים כי השם סר מעליהם כמו שאול שלא ענהו השם, גם באורים גם בחלומות גם בנביאים.

מְצוּדַת דָּוִד ביום ההוא. הוא יום הפורעניו׳: בצמא. בעבור הצמאון יתעלפו הבחורים והבתולות כי לא ימצאו מים לשתות כאשר ילכו בגולה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תתעלפנה. ענין החלשות והעדר ההרגשה כמו בניך עלפו (ישעיה נ״א):

מַלְבִּי״ם ביום ההוא, ר"ל כל זה יהיה בימים הבאים לעתיד אבל ביום ההוא שדבר ממנו למעלה שאמר והילילו שירות היכל ביום ההוא, והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים, שהוא ביום המיועד לגלות עשרת השבטים בעוד ששים וחמש שנה. לא הזקנים ודורשי ה' יצמאו, ולא יהיה הצמיאה לדבר ה', רק הבתולות היפות והבחורים תתעלפנה בצמא ממש למים, כי הם אינם צמאים לדבר ה', רק הם.

יד הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר־שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא־יָקוּמוּ עוֹד׃

רַשִׁ״י חי אלהיך דן. אחד מן העגלים שהעמיד ירבעם בדן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דִי מְקַיְמִין בְּחוֹבַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרִין קַיָמָא דְחַלְתָּא דִי בְדָן וְקַיָמִין נִימוּסֵי בְאֵר שָׁבַע וְיִפְּלוּן וְלָא יְקוּמוּן עוֹד:

אִבְּן עֶזְרָא הנשבעים - ואשר יפחדו ממנו כן יהיה, ונפלו ולא יקומו עוד.

מְצוּדַת דָּוִד הנשבעים. ר״ל כי הם הנשבעים בעגל של שומרון ובשבועת׳ יאמרו זה לזה הריני נשבע חי אלהיך העגל העומד בדן: וחי דרך. ר״ל חי הולכי דרך באר שבע אל המזבחות שעמדו שם לעכו״ם כמ״ש ובאר שבע לא תעבורו (לעיל ה׳): ונפלו. לכן יפלו ולא יקומו עוד ר״ל בזמן בית השני לא יקומו אבל בגאולה העתידה יקומו כולם יהודה ואפרים:

מְצוּדַת צִיּוֹן באשמת. מל׳ אשם וכן תקרא העכו״ם כן מאשמת עובדיה וכן תקרא פשע עש״ז כמ״ש והפשע שמה (דניאל ח): עוד. ענין זמן רב ודוגמתו ויבך על צואריו עוד (בראשית מ״ו:כ״ט):

מַלְבִּי״ם הנשבעים באשמת שומרון בעגלים שעשו מלכי שומרון, ונשבעים בעגל שבדן ובדרך של באר שבע שדרך שם היו הולכים לבית אל, וע"כ יפלו ולא יקומו, כמ"ש בתחלת דבריו נפלה ולא תוסיף קום, ובאר הדבר כי כה אמר ה' דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל וכו' ובאר שבע לא תעבורו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.