Zechariah 1 — זְכַרְיָה א

גודל הטקסט

Zecharyah 1 Summary

Zecharyah (Zechariah) calls the people to return to Hashem. In the first of his night visions he sees horses among the myrtle trees and hears Hashem's promise of mercy for Yerushalayim (Jerusalem).

In the eighth month of the second year of King Daryavesh (Darius), the word of Hashem comes to Zecharyah ben Berechyah ben Iddo, the navi (prophet). Hashem was very angry with the people's fathers. Now Hashem Tzevakot (Hashem of hosts) tells them, "Shuvu elai ... ve'ashuv aleichem" (return to Me, and I will return to you). They are not to be like their fathers, who ignored the call of the earlier neviim (prophets) to turn from their evil ways. Those fathers are gone, and the neviim are gone too. Yet Hashem's words did reach the fathers, and in the end they admitted that Hashem had dealt with them as their ways and deeds deserved.

On the twenty-fourth day of Shevat, the eleventh month, Zecharyah sees a vision at night. A man riding a red horse stands among the hadasim (myrtle trees) in a hollow, and behind him are red, sorrel and white horses. The malach (angel) who speaks with Zecharyah offers to show him what they are. The man among the myrtles explains that Hashem has sent these riders to go through the earth. They report to the malach of Hashem that the whole earth sits quiet and at rest.

The malach of Hashem asks Hashem Tzevakot how long He will hold back His mercy from Yerushalayim and the cities of Yehudah (Judah), after seventy years of His anger. Hashem answers with good and comforting words, and Zecharyah is told to proclaim them. Hashem is deeply jealous for Yerushalayim and Tziyon (Zion), and He is furious with the nations that live at ease. He was angry with His people a little, but those nations added to the harm. So Hashem returns to Yerushalayim with mercy. His house, the Beit HaMikdash (the Jewish Holy Temple), will be built there, and a measuring line will be stretched over the city. Hashem's cities will again overflow with good, and He will again comfort Tziyon and choose Yerushalayim.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָה בֶּן־עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י נבואת זכריה. סתומה היא מאוד כי יש בה מראות דומות לחלום הניתן לפתרון ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתת פתרונו עד יבא מורה צדק ולפי היכולת אתן לב ליישב המקראות אחד אחד מן הפתרונות הדומות לו ואחר פתרונות של יונתן: בחדש השמיני. קודם שהתחילו לחזור ולבנות במלאכה שהרי בעשרים וארבע לחדש התחילו בה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּיַרְחָא תְּמִינָאָה בִּשְׁנַת תַּרְתֵּין לְדָרְיָוֶשׁ הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם זְכַרְיָה בַּר בֶּרָכְיָה בַּר עִדוֹ נְבִיָא לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא מעלות הנבואה רבים ואין דרך לספרם, כי כח הנשמות המקבלות כח רוח הקדש להנביא, איננו על דרך אחד ובהיות הכבוד עם ישראל בטרם שגלו, אין צורך לפרש הנבואה כמו: הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו והיה הדבר מתבאר מעצמו, ואחר הגלות הן מראות וצריכות פירוש כמראות דניאל, כי לולי שהמלאך היה מפרש לא היה דניאל יודעם ואף כי אחרים וככה מראות זכריה ואשר פירש המלאך הדובר בי, כי במראות הלילה הם ידועות אשר לא פירש, הן סתומות ונעלמות מעיני המשכילים, ואילו היינו מוצאים ספר קדמון שהיה מספר מה שהתחדש בימים ההם ממלחמות, היינו ממששים כעורים קיר לומר, אולי בעבור זה היתה הנבואה ועתה אין לנו על מה נשען. וראיתי ספרי חכמים שהיה בצרפת שפירשו המראות שראה זכריה אחורנית, על דבר שכבר עבר בימי זה הנביא כמו האיפה, כי בעבורה גלה יהודה אל בבל ושני המקלות פירשו, שהם ישראל ויהודה והכתוב אמר: רעה את צאן ההריגה והנה הנבואה לעתיד היתה בימי הנביא, ועתה אחל לפרש: בחדש, לאמר - לישראל, והנכון לאמר לנביא.

ב קָצַף יְהוָה עַל־אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף׃

רַשִׁ״י על אבותיכם. שבדור חורבן הבית:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ עַל אֲבָהַתְכוֹן עַל דְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהִי:

אִבְּן עֶזְרָא קצף - כי הנביא כנגד כל ישראל, וידבר השם אליו כאילו מדבר לכל ישראל, כמו מה תצעק אלי, כי ישראל היו צועקים כמו שכתוב למעלה: ויצעקו בני ישראל אל ה' על כן.

מְצוּדַת דָּוִד קצף ה׳. ר״ל חרבן הבית שהיה בימי אבותיכם לא במקרה היה כי אם ה׳ קצף עליהם בעבור העון בא בגמול:

מַלְבִּי״ם קצף, תוכן דבריו, אמר להם, כי בבית ראשון קודם שהחריב את הבית והגלה את ישראל היה שולח את נביאיו השכם ושלוח והיו מזהירים ומוכיחים ומיעדים את הרעה העתידה למען ישובו בתשובה ולא יביא עליהם את הרעה, בענין שה' היה הפותח בדבר להשיבם אליו והם לא רצו, ועתה אחרי שבאה עליהם הרעה עדיין הקצף חל והגלות עדיין קיים, כי גאולת כורש לא היתה גאולה שלמה, ועז"א קצף ה' על אבותיכם קצף, ר"ל שעדיין הקצף במציאות כי לא שב ה' מחרון אפו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת קצף קצף. השם הנוסף על הפעל בא לתת בו איזה גדר כמ"ש בחבורי התו"ה (ויקרא סי' י"ג, בתורה אור) באורך, ר"ל שהקצף עדן במציאות:

ג וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת תּוּבוּ לְפוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְאִתְפְּנֵי בְּמֵימְרִי לְאַיְטָבָא לְכוֹן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא ואמרת - כה אמר: הזכיר השם שלשה פעמים בזה הפסוק. והטעם שובו – והשם יוכיחכם ויזהירכם פעמים רבות.

מְצוּדַת דָּוִד ואמרת. עכ״ז תאמר אליהם וגו׳ שובו אלי ואז אשוב אליכם להשרות שכינתי בתוככם:

מַלְבִּי״ם ואמרת אליהם, לכן תאמר אליהם ותודיעם שמעתה לא ישלח עוד נביאים מזהירים להשיבם אליו, (כי אחרי הנביאים האחרונים נפסקה הנבואה) ומעתה צריכים הם להשתדל מעצמם לשוב בתשובה שעז"א שובו אלי ועי"כ אשוב אליכם, שאתם תהיו המתחילים והמתעוררים בעצמכם לשוב:

ד אַל־תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ־אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים ומעליליכם [וּמַעֲלְלֵיכֶם] הָרָעִים וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִקְשִׁיבוּ אֵלַי נְאֻם־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא תְהוֹן כַּאֲבָהָתְכוֹן דְיִתְנַבּוּן לְהוֹן נְבִיַיָא קַדְמָאֵי לְמֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת תּוּבוּ כְעַן מֵאוֹרְחָתכוֹן בִּישְׁתָא וּמֵעוֹבָדֵיכוֹן מְקַלְקְלַיָא וְלָא קַבִּילוּ וְלָא אֲצִיתוּ לְמֵימְרִי אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא אל - תעשו אתם עמי כאשר עשו אבותיכם, שקראו אליהם נביאים רבים ולא שמעו.

מְצוּדַת דָּוִד כאבותיכם. שהיו בימי החרבן: הראשונים. שהיו בימיהם:

מַלְבִּי״ם אל תהיו כאבותיכם אשר קראו אליהם הנביאים הראשונים והזהירו אותם על רוע דרכם ולא שמעו לדברי הנביאים, וראו מה עלתה להם, כי.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת דרכיכם ומעלליכם, הדרכים הם המדות ודרכי הנפש, והמעללים הם הפעולות היוצאות מהם, כמ"ש ירמיה (י"ח י"א): לא שמעו לא הקשיבו. ר"ל אף לא הקשיבו, שהקשבה פחותה משמועה, (ישעיה א' י' ובכ"מ):

ה אֲבוֹתֵיכֶם אַיֵּה־הֵם וְהַנְּבִאִים הַלְעוֹלָם יִחְיוּ׃

רַשִׁ״י אבותיכם איה הם. ראו שלקו מכה רעה ברעב בחרב ובשבי: והנביאים הלעולם יחיו. וא"ת אף הנביאים איה הם הרי מתו אני משיב לכם וכי הנביאים היה להם לעולם לחיות אך סופן מוכיח כי אמת היה דבריהם שכל דברי וחוקי גזירות פורענותי אשר צויתי את עבדי הנביאים עליכם הלא השיגו אבותיכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲבָהָתְכוֹן אָן אִינוּן וְאִם תֵּימְרוּן נְבִיַיָא לָא לְעַלְמִין קַיָמִין:

אִבְּן עֶזְרָא אבותיכם - הנה מתו המוכחים והמוכיחים ואתם תדעו כי דברי ונבואתי השיגו אבותיכם, והטעם שבאו להם והם הודו. וטעם כאשר זמם – שידע מעשיהם לפני עשותם. ויפת אמר: כי הטעם דעו כי תפסק הנבואה וזה טעם הלעולם יחיו, רק דברי התורה וחקים הלא השיגוה אבותיכם, כי בתורה כתוב אם תשוב אל השם ישיב שבותך על כן וישובו ויודו:

מְצוּדַת דָּוִד איה הם. כאומר הלא נלקו בחרב וברעב ובדבר: והנביאים הלעולם יחיו. כאומר ואם תשיבו לומר הנביאים איה הם הלא גם הם מתו עם שלא עשו הרע על זה אשיב לכם וכי הנביאים יחיו עד עולם כי הלא מתו במלאות שנותיהם:

מַלְבִּי״ם אבותיכם איה הם, הלא מתו וספו תמו מן בלהות וצרות, והנביאים ששלחתי אז הלעולם יחיו, כי נביאים חדשים לא אשלח עוד, כי עתה א"צ עוד לנביאים אחרי שראיתם שכל היעודים הרעים שנבאו הנביאים כולם באו עליכם, וז"ש.

ו אַךְ דְּבָרַי וְחֻקַּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים הֲלוֹא הִשִּׂיגוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּשׁוּבוּ וַיֹּאמְרוּ כַּאֲשֶׁר זָמַם יְהוָה צְבָאוֹת לַעֲשׂוֹת לָנוּ כִּדְרָכֵינוּ וּכְמַעֲלָלֵינוּ כֵּן עָשָׂה אִתָּנוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּרַם פִּתְגָמֵי וּקְיָמֵי דִי פַקְדֵת יַת עַבְדַי נְבִיַיָא הֲלָא אַדְבִּיקוּ אֲבָהַתְכוֹן וְתָבוּ וַאֲמָרוּ כְּמָא דַחֲשִׁיב יְיָ צְבָאוֹת לְמֶעְבַּד לָנָא כְּאוֹרְחָנָא וּכְעוֹבְדָנָא כֵּן עֲבַד עִמָנָא:

מְצוּדַת דָּוִד אך דברי וחוקי. אך דברי חוק הגזרה אשר צויתי את הנביאים לנבאות הלא המה השיגו את אבותיכם לבד ולא את הנביאים: וישובו. אבותיכם עצמם שבו לומר בעת החרבן הנה כמו שחשב ה׳ לעשות לנו כפי מעשינו כן עשה לבד אתנו והנביאים לא נלקו כמונו:

מְצוּדַת צִיּוֹן זמם. ענין מחשבה כמו זממו אל תפק (תהילים ק״מ:ט׳):

מַלְבִּי״ם אך דברי וחקי הלא השיגו אבותיכם, וא"צ עוד לנביא מיעד את העתיד לבא על עונותיכם שכבר באו הצרות והנם עוד במציאות, כי עדיין לא נגאלתם מרשות כורש, וגם שכבר הכרתם את השגחת ה' ואת עונשיו, א) ראיתם שהיכולת בידו לענוש החוטאים, שעז"א שהלא הודו ואמרו שכאשר זמם ה' לעשות לנו עשה אתנו, ב) במה שהיה העונש מדה כנגד מדה לעומת החטא, שעז"א כדרכינו וכמעללינו עשה אתנו, וא"צ עוד לנבואה כי כבר נפקחו עיניכם לדעת את מעשה ה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וחקי. גזירותי שגזרתי עליהם: לעשות לנו. עשה אתנו. עשה שאחריו למ"ד מציין המעשה בגוף הפעול, עשה אתו עשה עמו, מציין איכות המעשה שעשה בעבורו, ככל אשר עשה אתכם במצרים (דברים א') כי עשית חסד עם אדני (בראשית כ"ד), ואתה הגדת היום את אשר עשית אתי טובה וכו' וה' ישלחך תחת וכו' אשר עשית לי (ש"א כ"ד כ'), שההגדה הוא איכות המעשה שעשה טובה, שאין מדרך המוסר שיאמר דוד שעשה לו טובה, רק שעשה אתו ובעבורו, ושאול אמר שהתשלומין יהיה בעבור שעשה לו ממש, וע"כ ע"מ שיציין ששלם מדה כנגד מדה מכוון כפי דרכיהם שמציין איכות הפעולה, יציינו במלת אתנו:

ז בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן־עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּיוֹם עַשְׂרִין וְאַרְבָּעָה לְחַד עֲשַׂר יַרְחָא הוּא יַרְחָא שְׁבָט בִּשְׁנַת תַּרְתֵּין לְדָרְיָוֶשׁ הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם זְכַרְיָה בַּר בֶּרֶכְיָהוּ בַּר עִדוֹא נְבִיָא לְמֵימַר:

אִבְּן עֶזְרָא ביום - עתה יחלו מראות הנבואה.

מְצוּדַת דָּוִד לאמר. ר״ל שיאמר לישראל את המראה אשר ראה:

מַלְבִּי״ם ביום עשרים וארבעה, מה שהגביל בנובאה זאת בפרטות היום והחדש, כתב הרי"א שבא להודיע שהיו תשעה וחמשים יום אחר שיוסד היכל ה' בכ"ד לחדש התשיעי, וכאשר נבא אז על השלמת מלכות פרס והיא נמשכה נ"ט שנה מודיע שהיה הפסק בין יסוד בית ה' עד הנבואה נ"ט ימים יום לשנה יום לשנה, וזכר שנית שם אביו ואבי אביו לומר שזכותם גרמה לו שנבא נבואות רמות כאלה:

ח רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה־אִישׁ רֹכֵב עַל־סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים׃

רַשִׁ״י ראיתי הלילה וגו'. רבותינו פירשו מה שפירשו באגדת חלק אך אין סדר הפרשה והלשון מתיישב בו: והנה איש. מלאך: על סוס אדום. רמז הוא ליפרע מכשדים ממדי ופרס בחרב ובדם כמו שהוא אומר כאן וקצף גדול אני קוצף על העכו"ם: ואחריו סוסים אדומים וגו'. מוכנים לשליחותו של מקום ויש בהם מיני צבעים הרבה ושבח הוא לו. שרוקים. לא ידעתי מה צבע הוא וי"ת קווחין: בין ההדסים אשר במצולה. בין אילני דהדסיא דבבל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן חֲזֵיתִי בְּלֵילְיָא וְהָא גְבַר רָכִיב עַל סוּסֵי סִמוֹק וְהוּא קָאֵים בֵּין אִילָנַיָא דַהֲדַסַיָא דִי בְּבָבֶל וּבַתְרוֹהִי סוּסְוָן סוּמְקִין קְוָחִין וְחִוְרְיָן:

אִבְּן עֶזְרָא ראיתי - כתוב בתורה: הוא ישלח מלאכו לפניך, וילכו שני המלאכים סדומה. וכתוב: המלאך הגואל אותי, וישלח מלאך, הנה אנכי שולח מלאך, ומלאך פניו הושיעם. ובספר דניאל מפורש: שר יון ושר מלכות פרס ושר השרים הוא מיכאל. והנה הכלל: כל מעשה השם הנכבד על ידי המלאכים הם שהם עשי דברו, והנה המשל שיבינו בני האדם למלך יושב על כסאו וישלח שלוחיו, מהם רוגלים ומהם רוכבים על סוסים, שיבואו מהרה ויודיעוהו הדברים שהם בממלכתו, וככה זה. והנה איש - מלאך, כמו: והאיש גבריאל. על סוס אדום - ככה ראה ואין צורך לבקש טעם למה אדום וככה לא נבקש טעם למה צליל שעורים ולא חטים והמפרש כי שעורים מדרך סערה, ואדום כמו הדם לשפוך דמים, ואלה כדברי דרש הם וזה האיש הרוכב הוא שר ופירוש במצולה קשה. ויפת אמר: כי הוא שם מקום ונפתח הבי"ת כמו וזבח וצלמנע בקרקר. אף על פי שאין דרך להפתח על שם מקום, כי לא יאמר בציון בשמרון כי אם בשבא או בחירק. ורבי משה הכהן אמר: כי במצולה בריכת מים וסביבותיה הדסים. ואחריו סוסים - ואין איש רוכב עליהם ואלה כדברי יחזקאל ופני שור מהשמאל. ומלת שרוקים מגזרת שורקה במראה שורק ואלה הסוסים הם רבים על ג' עינים, פירוש גוונים.

מְצוּדַת דָּוִד הלילה. ר״ל בלילה: איש. ר״ל מלאך וכן והאיש גבריאל (דניאל ט): והוא. האיש הרוכב על הסוס עמד בין אילני הדס העומדים במצולה: ואחריו. אחר האיש הרוכב עמדו סוסים אדומים וגומר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ההדסים. שם אילן המריח: במצולה. מקום רבוי המים עניינו כמו ותשליכני מצולה (יונה ב): שרוקים. מצויירים בצבעים מחולפים ודוגמתו בדרז״ל אשה לא תעביר שרק על פניה (שבת צה):

מַלְבִּי״ם ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום, כבר אמרו חז"ל [בפרק הרואה דף נ"ז] הרואה סוס אדום בחלום ברדוף קשה לו בנחת יפה לו, סוס לבן בין ברדוף בין בנחת יפה לו, כי הסוס מורה על המלחמה כמ"ש סוס מוכן ליום מלחמה, ובצד אחר מורה על הגאוה וההתנשאות, ובהיותו אדום שמורה שפיכת דמים וברדוף שמורה שרודף לשפך דם הוא אות הרצח, אבל אם הוא בנחת או שהוא סוס לבן הוא מורה על התנשאות לא על ש"ד, והנה ראה סוסים ואיש רוכב ומלאך, הסוסים הם הגבורים אנשי המלחמה, וראה סוס אדום הוא מציין גבור אחד אשר יצא להלחם על מלך פרס ולתפוס מלכות אחריו, והוא אלכסנדר המוקדני שנצח את דריוש במלחמותיו, והוא אשר ראהו דניאל בדמות צפיר העזים המנגח את האיל, וזכריה ראהו כסוס אדום שמורה על הדם אשר ישפך, והאיש הרוכב עליו הוא שר יון המנהיג אותו בכחו ובגבורתו לעשות חיל, ועז"א ראיתי הלילה כי כל מלך מן הד' מלכיות שעמד למשול נדמה כלילה בפ"ע, כי הצרה נמשלה ללילה, ואר"י (בפרק חלק) בקש הקב"ה להפוך העולם כולו ללילה, אבל ראה שהסוס והאיש הרוכב עליו עומד, שזה סימן טוב, ר"ל שיעמד בין ההדסים אשר במצולה ר"ל בין הצדיקים שימצא בדור ההוא במצולת העולם השפל, שם יעמוד הסוס ולא ירדוף לשפך דם, וכן היה שכאשר בא אלכסנדר לירושלים יצא כנגדו שמעון הצדיק ואחיו הכהנים וירד מעל הסוס והשתחוה לו ולא החריב את ירושלים ולא עשה להם רעה, ואחריו אחר הסוס הזה שהאיש רוכב עליו, ר"ל אחר אלכסנדר מוקדון, היו סוסים אדומים שרוקים ולבנים. האדומים מורים על מלחמה, והלבנים מורים על שלום, והשרוקים הם מורכבים מאדום ולבן והוא ממוצע ביניהם, ר"ל ששרי צבאותיו שהם ירשו מלכותו אחריו היו ביניהם אוהבי מלחמה ושופכי דם, ומקצתם היו אוהבי שלום ומנוחה, ומקצתם היו ממוצעים, לפעמים לחמו ולפעמים ישבו בשלום:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שרוקים. מנוקדות בכמה גונים כפי' המפרשים:

ט וָאֹמַר מָה־אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה־הֵמָּה אֵלֶּה׃

רַשִׁ״י ואומר. למלאך אחד אשר היה מראה אותי כל זאת מה אלה אדוני והוא הרוכב על סוס אדום:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמָרֵית מַן אִלֵין רִבּוֹנִי וַאֲמַר לִי מַלְאֲכָא דִי מַלֵיל עִמִי אֲנָא אַחְזִינָךְ מָה אִינוּן אִלֵין:

אִבְּן עֶזְרָא ואומר אלי המלאך הדובר בי - ואיננו העומד בין ההדסים כפי פי' יפת. ולפי דעתי: כי המלאך הדובר בי - הוא הרוכב על סוס אדום, כי הוא השר.

מְצוּדַת דָּוִד ואומר. שאלתי את המלאך הדובר בי מה אלה ר״ל על מה מרמז: אני אראך. במראה נבואה אראה לך על מה מרמז וזהו במה שהשמיע לאזניו דברי האיש העומד בין ההדסים האמור במקרא שלאחריו:

מַלְבִּי״ם ואומר מה אלה אדני, בקש מאת המלאך המשפיע עליו את הנבואה שיגיד לו על מה מורה המראה הזאת, ויאמר אלי אני אראך מה המה אלה, ר"ל שבמראות האחרות אשר אראך תבין פירוש הדברים האלה ועניניהם:

י וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין־הַהַדַסִּים וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ׃

רַשִׁ״י להתהלך בארץ. לראות את שלוות העכו"ם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתִיב גַבְרָא דְקָאֵים בֵּין אִילָנֵי הֲדַסַיָא וַאֲמַר אִלֵין דִי שְׁלַח יְיָ לְהַלְכָא בְּאַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויען - עתה פירש כי הוא העומד בין ההדסים, אלה הסוסים שלוחי השם לשוט בארץ, כמו שטן איוב שגם הוא מלאך.

מְצוּדַת דָּוִד ויען האיש וגו׳. עם כי הוא שאל אל המלאך הדובר בו ענהו האיש וגו׳: אלה. הסוסים האלה הם אשר שלח ה׳ להתהלך בארץ לארכה ולרחבה לרשת משכנות לא להם כל אחד בזמנו:

מַלְבִּי״ם ויען האיש העומד בין ההדסים, שמע ששר יון שהוא התלבש אז באלכסנדר, שלכן ראהו בצורת איש, הוא ענה וקרא בקול, אלה אשר שלח ה' להתהלך בארץ, שה' מסר המלכות הכללי אל אלה השרים ושלחם להתהלך בארץ ולכבוש ממלכות:

יא וַיַּעֲנוּ אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמְרוּ הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ וְהִנֵּה כָל־הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאָתִיבוּ יַת מַלְאֲכָא דַייָ דְקָאֵים בֵּין אִילָנֵי הֲדַסַיָא וַאֲמָרוּ הַלֵכְנָא בְאַרְעָא וְהָא כָל אַרְעָא יָתְבָא שְׁלֵיוָא וּשְׁקִיטָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויענו את מלאך ה' - הוא האיש הנזכר שהוא אחד השרים, ואלה הסוסים - שלוחיו במצות השם.

מְצוּדַת דָּוִד ויענו וגו׳. כי המלאך העומד בין ההדסים שאלם מה עשו בארץ כ״א בזמנו ועם כי לא נזכר כי מהתשובה יובן ששאלם על זה: התהלכנו בארץ. ר״ל ירשנו את כל הארץ והנה כולה יושבת בשלוה והשקט ואין מי שערב לבו לגשת למלחמה לקחת מה מידינו ופתרון המראה היא הסוסים הם שלוחי המקום ירמזו על המושלים בכיפה והראה לו בדמות סוסים לרמז על המהירות וקלות התנועה והיה הרבה מכל מין לרמז על מרבית המהירות וכדרך שראה במראה אחרת כמ״ש והנה ארבע מרכבות וגו׳ במרכבה הראשונה סוסים אדומים וגומר (לקמן ו) והאדומים בכללם ירמזו על בבל שנאמר בו אנת הוא ראשה די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח) ומראה הזהב אדומה היא והמלאך שרכב על אחד מהאדומים בא לרמז שלא במקרה נפלה בבל אבל ה׳ שלח מלאכו והוא רכב עליה וכבשה תחתיו והעמידה בין ההדסים אשר במצולה לרמז שמפלת בבל היתה בארצה שעמדה במצולה כמ״ש האומר לצולה חרבי (ישעיהו מ״ד:כ״ז) ובה גדלו הדסים מרובים והשרוקים ירמזו על מדי ופרס לפי שהיו שתי מלכיות בא הרמז בסוסים בעלי מראה מחולפי הגוונים ולא בעלי גוון אחד והלבנים ירמזו על אנשי יון ויתכן שזהו לפי שמנהגם היה ללבוש מלבושי לבנים וכל טיבם ויופיים שהיו לבנים בהפלגה (ולא הראה לו במראה ההיא ממשלת טיטוס לפי שממשלתה היתה אחר חורבן בית השני ועדיין לא דבר בו מהחורבן הזה ולאחר שדבר בו מזה הראה לו באמת רמזים גם ממשלת טיטוס):

מְצוּדַת צִיּוֹן יושבת. רצה לומר יושבת בשלוה: ושוקטת. על השקט ומרגוע:

מַלְבִּי״ם ויען את מלאך ה' העומד בין ההדסים, שבין הצדיקים שבאותו הדור עמד אז מלאך ה', שהוא המלאך אשר מנה להשגיח על ישראל והוא עומד ושומר את ההדסים שהם הצדיקים, הודיעו להמלאך ויאמרו התהלכנו בארץ, היינו שכבר תפסנו מלכות וממשלה על כל הארץ, וכל הארץ יושבת ושוקטת כי פסקו המלחמות, באשר הכל תחת רשותם, וגם רמזו לו שעתה לא יעשו רע לישראל וישראל ישבו תחלה תחת צל מלכות יון בשלוה:

יב וַיַּעַן מַלְאַךְ־יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת עַד־מָתַי אַתָּה לֹא־תְרַחֵם אֶת־יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה׃

רַשִׁ״י ויען מלאך ה'. הוא הדובר בי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתִיב מַלְאֲכָא דַייָ וַאֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עַד אֵימָתַי אַתְּ לָא תְרַחַם עַל יְרוּשְׁלֵם וְעַל קִרְוַיָא דְבֵית יְהוּדָה דְאַיְתֵיתָא עֲלֵיהוֹן לְוָט דְנַן שַׁבְעִין שְׁנִין:

אִבְּן עֶזְרָא ויען - כמו: וענית ואמרת ויען איוב הראשון או הטעם שיענה לשם ששלחו, והוא הנכון. והנה הטעם בהתעורר מלחמות, אז יבנה בית השם על יד זרובבל כאשר התנבא חגי, ושמתיך כחותם. זה שבעים שנה - בארתיו באר היטב בספר דניאל.

מְצוּדַת דָּוִד מלאך ה׳. העומד בין ההדסים: ה׳ צבאות עד מתי אתה וגו׳. כאומר אף אם המשלח המלכיות ההם כ״א בזמנו ומסרת שרי מעלה מהעכו״ם תחת שר מעלה של כל המושל בזמנו אבל הלא אתה ה׳ על צבאות מעלה ומטה והכל בידך ומדוע לא תרחם אתה את ירושלים וכו׳ הלא אתה שר ישראל ואתה מושל בכל: אשר זעמתה. אשר כעסת עליהם זה זמן ע׳ שנה מעת חורבן הבית וכאומר הלא עדיין הם בכלל הזעם אם הם נכנעים למלכי מדי ופרס:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויען. ענין הרמת קול כמו וענית ואמרת (דברים כו): זעמתה. מל׳ זעם וכעס:

מַלְבִּי״ם ויען מלאך ה', הוא מלשון הרמת קול, באשר ראה המלאך כי לילה יוצאת ולילה אחרת בא ומלכות אחרת תתפוס ממשלה על ישראל שירעו להם מאד, כמו שהיה בימי הצורר אנטיוכס שהצר מאד לישראל, וראה המלאך שאינו עדיין זמן הגאולה, לכן קרא בקול עד מתי אתה לא תרחם, דייק במלת אתה, למה לי הרחמים של הסוסים המתהלכים בארץ שהם המלכיות למה תרחם לא אתה בעצמך את ירושלים, הלא כבר זעמתה זה שבעים שנה כבר הגיע עת הגאולה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אתה לא תרחם. כ"מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל יש בו דיוק (אילת השחר כלל ר"ע), ור"ל אתה בעצמך לא ע"י שליח: זעמתה, פעל ושם זעם משתתף עם השמות המורים על הקללה הבא בסבת הקצף (ישעיה כ' ובכ"מ):

יג וַיַּעַן יְהוָה אֶת־הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים׃

רַשִׁ״י ויען ה', את המלאך הדובר בי דברים טובים. לא ששמע הנביא מה ענה אך ממה שאמר המלאך לו קרא לאמר קנאתי וגו' אני יודע שדברים טובים ענהו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתִיב יְיָ יַת מַלְאֲכָא דִי מַלֵיל עִמִי פִּתְגָמִין תַּקְנִין פִּתְגָמִין דְנִיחוּמִין:

אִבְּן עֶזְרָא ויען - עתה הזכיר מה שענה השם בדרך כלל, כאשר שמע זה הנביא והמלאך הוסיף לפרש לו.

מְצוּדַת דָּוִד את המלאך הדובר בי. למען יאמרם הוא אלי: דברים טובים. הם הדברים שצוה לו המלאך לקרוא אותם לפרסמם ברבים:

מְצוּדַת צִיּוֹן נחומים. מל׳ נחמה:

מַלְבִּי״ם ויען ה' וה' ענה להמלאך דברים טובים, והודיעו שהוא לטובת ישראל עד שהתנחם המלאך, כי באמת אורך הגליות ורוב הצרות יתהפכו אח"כ לנחמות גדולות ועי"ז תהיה גאולה כללית וצדק עולמים, והנביא לא הודיע מה שאמר ה' אל המלאך כי לא צוהו לגלות:

יד וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה׃

רַשִׁ״י קנאתי: לציון. מתפרע אנא פורענות דין ירושלים מן המציקים לה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לִי מַלְאֲכָא דִי מַלֵיל עַמִי אִתְנַבִּי לְמֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת מִתְפְּרַע אֲנָא פּוּרְעֲנוּת יְרוּשְׁלֵם וּלְצִיוֹן קִנְאָה רַבָּא:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר - כל קנאה קשורה עם למ"ד איננה כמו קשורה בבי"ת, והנה זה כמו: המקנא אתה לי והטעם בעבור, כמו: ויקנא השם לארצו - בעבור ארצו והיא קנאה לטוב לאותו הנזכר וכשהיא קשרה בבי"ת, כמו ויקנאו בו פלשתים - היא להפך.

מְצוּדַת דָּוִד קנאתי לירושלים. בעבור מה שעשו העכו״ם לירושלים ולציון כועס אני הרבה:

מְצוּדַת צִיּוֹן קנאתי. ענין כעס כמו הם קנאוני בלא אל (שם לב):

מַלְבִּי״ם ויאמר אלי המלאך, א"ל לבל יגלה כל אשר שמע, רק זאת קרא לאמר, זאת תפרסם בשם ה', כה אמר ה' קנאתי לירושלים ר"ל כבר קנאתי על כבוד ירושלים וציון, שהוא מה שקנא בבבל והחריבה על הרעות שעשו לציון, והיה קנאה גדולה, שלכן נחרבה בבל לגמרי והיתה תל עולם:

טו וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל־הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה׃

רַשִׁ״י השאננים. אשר אלו אומרים עליהם שהם יושבים ושקטים: אשר אני קצפתי. על עמי מעט: והמה עזרו. על הקצף לרעה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּרְגַז רַב אֲנָא רָגֵיז עַל עַמְמַיָא דְשָׁרָן שְׁלֵיוָא דִי אֲנָא רַגְזֵית עַל עַמִי זְעֵיר וְאִינוּן מְסַיְעִין לְאַבְאָשָׁא:

אִבְּן עֶזְרָא וקצף - זה לאות על מלחמות רבות וצרות קשות על הגוים בימים ההם. קצפתי מעט - על ישראל והם הוסיפו.

מְצוּדַת דָּוִד וקצף. עתה יפרש שהקצף היא על העכו״ם היושבים שאנן והשקט על אשר אני קצפתי מעט על ישראל והמה עזרו אל הקצף לעשות רעה עוד יותר ממה שקצפתי:

מְצוּדַת צִיּוֹן השאננים. מל׳ שאנן והשקט:

מַלְבִּי״ם וקצף, ועתה אני קוצף קצף גדול על הגוים השאננים שהם מדי ופרס, שהגם שאין לי עליהם קנאה כי לא החריבו המקדש, יש לי עליהם קצף על מה שבטלו בנין הבית, אשר אני קצפתי מעט שהקצף שאני קוצף עתה על ישראל הוא מעט, כי הגיע זמן פקודתם, והמה עזרו לרעה, היינו מה שעזרו לצרי יהודה ובנימין שהשתדלו לבטל את הבנין והם קבלו דבריהם ונתנו פקידה להשבית בנינו וישראל עדיין בשעבוד ובבזה:

טז לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וקוה [וְקָו] יִנָּטֶה עַל־יְרוּשָׁלִָם׃

רַשִׁ״י וקו ינטה. למוד חומותיה ארכה ורחבה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱתוּב לִירוּשְׁלֵם בְּרַחֲמִין בֵּית מַקְדְשִׁי יִתְבְּנִי בָהּ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְחוּט דִמְשַׁחְתָּא יִתְנְגֵד עַל בִּנְיָן כָתְלֵי יְרוּשְׁלֵם:

אִבְּן עֶזְרָא לכן, וקו - משקולת הבונים.

מְצוּדַת דָּוִד לכן. הואיל ומאד הרעו לישראל לכן כבר שבתי את ישראל לירושלים מפאת הרחמים עם כי לא זכו ועוד יבנה בה ביתי ולא יבטל המלך את הבנין בדרך שבטל כורש: וקו ינטה. הבונה ינטה קו המשקולת לבנות חומת העיר ולא ימחה המלך בידם:

מְצוּדַת צִיּוֹן וקו. ענינו חוט המשקולת של הבנאי וכן קו לקו (ישעיה כח): ינטה. מל׳ הטיה:

מַלְבִּי״ם לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים, ר"ל לכן הוכרחתי לשוב לירושלים, שהגם שאין עתה עדיין זמן הגאולה העתידה, אני עושה זה מצד מדת הרחמים, מצד ענים וצרתם, וגם ביתי יבנה בה, שלכן יהיה עתה בנין הבית שיהיה להם מקום להתפלל שם ולתקן מעשיהם ולהביא צדק עולמים אם יזכו. והנה בעת ההיא לא היה להם רשות רק על בנין הבית, לא לבנות חומת ירושלים שע"ז לא ניתן להם רשות עד שנת עשרים לארתחששתא ע"י נחמיה, הודיע להם כי קו ינטה על ירושלם לבנות גם החומה, (והכתיב קוה מלשון תקוה ויחול שמעתה יש להם תקוה אם יזכו מעשיהם שיהיה אחרית הזעם):

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וקו ינטה. הוא הקו שמודדים אורך ורוחב הבנין, כמו ונטה עליה קו תהו (ישעיה ל"ד י"א):

יז עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם יְהוָה עוֹד אֶת־צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עוֹד אִתְנַבֵּי לְמֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עוֹד יִתְמַלְיָן קִרְוֵי עַמִי טוּבָא וִינַחֵם יְיָ עוֹד יַת צִיוֹן וְיִתְרְעֵי עוֹד בִּירוּשְׁלֵם:

אִבְּן עֶזְרָא עוד תפוצינה - בכל צד מרוב הטובה יגדל היישוב.

מְצוּדַת דָּוִד עוד קרא לאמר. גם זה מדברי המלאך שאמר להנביא עוד קרא לאמר את זאת: עוד תפוצנה. ר״ל עוד יבוא חרבן וגלות על הבית השני ויפוצו יושבי ערי יהודה מכל טוב ויסחו מן הארץ הטובה: ונחם ה׳. ואח״ז בגאולה העתידה ינחם ה׳ עוד את ציון ויבחר עוד בירושלים וכאומר הנה אז תהיה גאולה שלימה גאולת עולם ואז ימשלו הם על כל האומות:

מְצוּדַת צִיּוֹן תפוצנה. ענין פזור כמו ומאלה נפצה כל הארץ (בראשית ט׳:י״ט):

מַלְבִּי״ם עוד קרא לאמר, ועוד תודיעם דבר אחר שהגאולה הזאת אינה הגאולה האמתית, כי עוד תפוצנה ערי, שעוד יגלו בגולה ע"י הרומיים ויפוצו שנית בעמים ותפוצנה מן הטוב שהיה להם בבית שני, אבל ונחם ה' עוד את ציון שאחרי מלחמת היונים שבטלו את עבודת בהמ"ק שזה תיוחס לציון ינחם ה' את ציון, ואחרי הגלות האחרון שיהיה ע"י הרומיים שהגלו את העם מירושלים והיתה שממה ובחר עוד בירושלם לע"ל שישובו בניה לתוכה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תפוצנה. כפשוטו שיפוצו לגולה, וערי ר"ל יושביהם: ציון וירושלים. כשבאו נרדפים יציין בשם ציון את המקדש ומושב המלך וכדומה, ובירושלים יציין מקום העם וההמון (כמ"ש ישעיה מ"א ובכ"מ):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.