א
מַשָּׂא דְבַר־יְהוָה בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ כִּי לַיהוָה עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
בארץ חדרך. דרש רבי יהודה בר אלעאי זה משיח שהוא חד לעכו"ם ורך לישראל אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית יהודה בריבי עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים מעיד אני עלי שמים וארץ שאני מדמשק ויש מקום ששמו חדרך ומה אני מקיים ודמשק מנוחתו שעתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק ואין מנוחתו אלא ירושלים שנאמר זאת מנוחתי עדי עד (תהלים קלב) א"ל ומה אני מקיים ונבנתה עיר על תלה אמר לו שאין עתידה לזוז ממקומה כך ברייתא שנויה בסיפרי: כי לה' עין אדם. כי ביום ההוא ישעה האדם על עושיהו ועיניו אל הקב"ה תראינה כמו שאמר למעלה נלכה עמכם ונספחו הם ועריה' על ערי ישראל: וכל שבטי ישראל חשובים לה' על כל האומות הקדמונים כיוצא בו (מלכים א י״א:א׳) ושלמ' אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה והלא בת פרעה בכלל היתה אלא שהיתה בת פרעה חביבה לו כנגד כולם אף כאן כל האומות יהיו להקב"ה וישראל כנגד כול':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
מַטַל פִּתְגָמָא דַייָ בְּאַרְעָא דָרוֹמָא וְדַמֶשֶׂק תְּתוּב לְמֶהֱוֵי מֵאַרֲע בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ אֲרֵי קֳדָם יְיָ גְלַן עוֹבָדֵי בְנֵי אֱנָשָׁא אִתְרְעֵי בְּכָל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל:
אִבְּן עֶזְרָא
משא, חדרך - שם מלכות אדם או שם מלך. ומנוחת המשא תהיה בדמשק, כי שם תתקיים גם זאת הנבואה דביקה בבית שני. וטעם כי לה' עין אדם – שישובו לעבוד ה' רבים מאנשי דמשק ולסור אל משמעת ישראל, שהיו בירושלם והם יהודה ובנימן ואשר שבו מאשור, ככתוב בעזרא כי שמחם ה' והסב לב מלך אשור. ולמ"ד לה' – תשרת בעבור אחרת כמ"ם מאל אביך שהיא תשרת בעבור מ"ם אחרת. ואת שדי ומאת שדי וככה הוא וכל שבטי ישראל עיניהם לשם לעבדו ולאשר יורום ישראל.
מְצוּדַת דָּוִד
משא דבר ה׳ בארץ חדרך. נבואת ה׳ תהיה אז גם בארץ חדרך כמו בא״י כי גם היא תהיה אז מא״י: ודמשק מנוחתו. וגם דמשק תהיה מנוחתו ור״ל שכינת כבודו כי גם היא תהיה מא״י: כי לה׳ עין אדם וגו׳. ר״ל לפי שאז עין כל אדם לעצמו יצפה לה׳ וגם בהתאסף יחד כל שבטי ישראל ולכן תבוא עליהם הטובה ההיא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
משא. ענין נבואה ולתוספת ביאור אמר דבר ה׳: חדרך. הוא מקום אצל דמשק כן ארז״ל:
מַלְבִּי״ם
משא, נמשך למעלה בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים וכו' יהיה משא דבר ה' בארץ חדרך, אז ימצא דבר ה' והנבואה גם בארץ חדרך שהיא ארץ רחוקה מאד גם שם יהיה משא דבר ה' והיהודי שנמצא שם ישאלו ממנו את דבר ה' שיתפשט אז בכל האומה, (כמ"ש יואל ג׳:א׳ ונבאו בניכם ובנותיכם וכו') , ובדמשק יהיה מנוחתו, מה שעד עתה היתה מנוחתו בירושלים כמ"ש (כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וכתיב זאת מנוחתי עדי עד) תתפשט אז עד דמשק, שיהיה קצה גבול הצפוני של א"י כמ"ש ביחזקאל סי' מ"ז, ומבאר הטעם כי לה' עין אדם, שעין כל בני האדם תצפה לה' עם כל שבטי ישראל שהם יצפו לה' בפרטות:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
וכל שבטי ישראל. ועין כל שבטי ישראל, וי"מ שהלמ"ד נמשך למטה עין אדם יביט לה' ולכל שבטי ישראל ללמוד דרכיהם, כמ"ש נלכה עמכם:
ב
וְגַם־חֲמָת תִּגְבָּל־בָּהּ צֹר וְצִידוֹן כִּי חָכְמָה מְאֹד׃
רַשִׁ״י
וגם חמת תגבל בה. תשיג גבול' בגבול ירושלי': צור וצידון. גם המה בנותיה אע"פ שחכמה מאד שנתחכמה מאד וסבור' להיות לעולם גבר' בחכמתה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַף חֲמָת תְּתוּב לְמֶהֱוֵי מֵאַרֲע בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ צוֹר וְצִידוֹן אֲרֵי תְקִיפַת לַחֲדָא:
אִבְּן עֶזְרָא
וגם - היא בעצמה חמת תשים גבול בה לישראל וככה צור וצידון.
מְצוּדַת דָּוִד
וגם חמת תגבל. תהיה מגבול א״י ואליה תחשב ולא זו היא חמת המוזכרת בתורה בגבול א״י אבל היא אחרת גדולה מאד כמ״ש ולכו משם חמת רבה (עמוס ו׳:ב׳): צור וצידון. גם צור וצידון הנטפלת לה יכנסו בגבול א״י: כי חכמה מאד. מוסב על צור שהיא העיקר ור״ל אשר היא חכמה מאד וכאומר ולא תועיל בחכמתה לבל תכנס בגבול א״י:
מַלְבִּי״ם
וגם חמת תגבל בה, גם חמת תהיה מגבול א"י לצד צפון וכן צור וצידון אשר היא עתה חכמה מאד תגבל בא"י ותהיה מגבולי הארץ (כמו שהתבאר ביחזקאל שם פסוק ט"ו ט"ז י"ז, שדמשק וחמת וצור וצידון יהיה גבול א"י לצד צפון, עיי"ש) :
ג
וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ וַתִּצְבָּר־כֶּסֶף כֶּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת׃
רַשִׁ״י
ותבן צור מצור לה. ואומרת מי יורדיני לארץ: ותצבר כסף כעפר. ומתהללת בעושרה: וחרוץ. מין מראית זהב:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבְנַת צוֹר תּוּקְפָא לָהּ וְכַנְשַׁת כַּסְפָּא כְּעַפְרָא דַהֲבָא כְּטִין שׁוּקִין:
מְצוּדַת דָּוִד
ותבן צור. עם כי צור בנתה לעצמה מבצר חזק להיות לה למשגב ואספה צבורי כסף כעפר וזהב כטיט המושלך בחוצות וזהו עזר רב להתחזק מול האויב:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ותבן. מל׳ בנין: מצור. ענין מבצר וחוזק: ותצבר. ענין כרי וגל כמו שני צבורים (מ״ב י): וחרוץ. מין זהב טוב כמו בירקרק חרוץ (תהלים סח):
מַלְבִּי״ם
ותבן, הוא מאמר מוסגר, אגב ראה בחזיונו מה שיעבור על צור ועל פלשתים (שארצם תהיה ג"כ נחלת ישראל) בימים הבינים, שצור נחרבה תחלה על ידי נ"נ חורבן החלטי, (כמו שנבא ע"ז יחזקאל סי' כ"ו כ"ז כ"ח) , ואח"ז נבנית שנית שלא במקומה הראשון ובא אלכסנדר מוקדון ובנה גשר על הים עד העיר והחריבה שנית עד עולם, ועז"א ותבן צור מצור לה שבנתה לה חומה בצורה סביב אחר שנחרבה ע"י נבוכדנצר, ותצבר כסף כעפר ע"י המסחר הגדול שהיה לה, וכ"ז לא יועיל לה, כי.
ד
הִנֵּה אֲדֹנָי יוֹרִשֶׁנָּה וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ וְהִיא בָּאֵשׁ תֵּאָכֵל׃
רַשִׁ״י
הנה אד'. שהוא שליט על כל: יורישנה. לשון מוריש ומעשיר (שמואל א ב): והכה בים חילה. והבליע בתוך ימים ממונה, יעלה עליה את הים ויטבענה כמו שאמר יחזקאל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הָא יְיָ מְתָרֵיךְ לָהּ וְיִרְמֵי בְיַמָא עָתְרָהּ וְהִיא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד:
מְצוּדַת דָּוִד
יורישנה. יגרשנה מארצה וחיל צבאות עמה יכה בים ר״ל יטביעם במי הים: והיא. העיר עצמה תשרף באש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יורישנה. ענין שלוח וגרושין, כמו ויורש ה׳ מפניהם (יהושע כג): והכה. ר״ל יטביע: חילה. מל׳ חיל וצבאות עם:
מַלְבִּי״ם
הנה ה' יורישנה שתורש מעשרה, והכה את חילה אשר בים, והיא עצמה באש תאכל:
ה
תֵּרֶא אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא וְעַזָּה וְתָחִיל מְאֹד וְעֶקְרוֹן כִּי־הֹבִישׁ מֶבָּטָהּ וְאָבַד מֶלֶךְ מֵעַזָּה וְאַשְׁקְלוֹן לֹא תֵשֵׁב׃
רַשִׁ״י
תרא אשקלון. את מפלת צור ותירא: ועקרון אף היא תירא: כי הוביש מבטה. שהית' נשענת על צור שהיתה ראש לבני עשו ועקרון אף היא לאדום כמו שאמרו רבותינו במסכת מגילה (דף ו ע"ש) ותחילה היתה משל פלשתים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
תֶּחֱזֵי אַשְׁקְלוֹן וְתִדְחֵל וְעַזָה וּתְזִיעַ לַחֲדָא וְעֶקְרוֹן אֲרֵי בְהִיתַת מִבֵּית רוֹחְצָנֵיהּ וְיֵיבַד מַלְכָּא מֵעַזָה וְאַשְׁקְלוֹן לָא תִתְיְתֵיב:
אִבְּן עֶזְרָא
תרא, מבטה - שהיתה מבטת אליו להושיעה ואלה המקומות הם סביבות ירושלם, על כן הזכירם הכתוב והטעם כי ירושלם תשב לבטח.
מְצוּדַת דָּוִד
תרא וגו׳. אשקלון תראה מפלת צור ותירא לנפשה שלא יקרה לה כמקרה וגם עזה תראה ותחיל מאד: ועקרון. גם עקרון תחיל כי נתבייש מבטה ר״ל צור שהיתה מבטת אליה לעזרה נתביישה גם היא כי נתגרשה מארצה: ואבד וגו׳. ר״ל ומגורתם יבוא להם כי יהיה נאבד מושל מעזה ואשקלון לא תהיה מיושבת באנשים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ותחיל. מל׳ חיל וחלחלה: הוביש. מל׳ בושה: מבטה. מל׳ הבטה והסתכלות:
מַלְבִּי״ם
תרא, ואז החריב גם ערי פלשתים שהיו תמיד מבעלי בריתה של צור ומעוזריהם, (כמ"ש ירמיה (מ"ז) על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר, וביואל (ד' ד') וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת, וכן בעמוס א' ג' ו'), ועז"א שאשקלון תרא מפלת צור ותירא, ועזה תחיל וכן תחיל עקרון כי הוביש מבטה, וכמ"ש צפניה ב' עקרון תעקר, ואבד מלך מעזה שעזה תתישב שנית רק לא יהיה להם עוד מלך, ואשקלון לא תשב כלל:
ו
וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד וְהִכְרַתִּי גְּאוֹן פְּלִשְׁתִּים׃
רַשִׁ״י
וישב ממזר באשדוד. וישב עם נכרי באשדוד הם ישראל שהיו בה נכרים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיתוּבוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּאַשְׁדוֹד דַהֲווֹ בָּה כְּנוּכְרָאִין וַאֲבַטֵיל רְבוּת פְּלִשְׁתָּאֵי:
אִבְּן עֶזְרָא
וישב - אמר ר' יהודה בן בלעם: כי הוא שם לגוי. ולפי דעתי: שהוא ממזר מהעריות יהיו לבדד סמוכים לירושלם, והטעם השפלים והנבזים שבישראל, הם ישבו בדד בערי פלשתים, שלא יתחשבו בין הכשדים והפלשתים יכרת גאונם מעליהם, כי מעם ישראל הם.
מְצוּדַת דָּוִד
וישב וגו׳. בזמן הגאולה לא ישבו קבוצת הממזרים בתוך בני ישראל אבל ישבו לבדם באשדוד כי יש מרז״ל שאמרו אין ממזרים טהורים לעתיד לבוא ודרשו ממקרא הזה, או ממזר הוא מל׳ זרות ור״ל ישראל שהמה זרים ממנה הם ישבו בה: והכרתי וגו׳. עוד לא ימשלו הם בארצם:
מַלְבִּי״ם
וישב ממזר באשדוד, שם לא ישב איש רק ממזרים הנגרשים מעריהם מפני פסולם יתישבו שם, ואמר זה לגנאי על פלשתים שמקור מחצבתם הוא בממזרות (כמ"ש חז"ל על אשר יצאו משם פלשתים) שבמקומם ישב ממזר אחר:
ז
וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו וְנִשְׁאַר גַּם־הוּא לֵאלֹהֵינוּ וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי׃
רַשִׁ״י
והסירותי דמיו מפיו. של עשו אלו בית בימה שלהם שהיו זורקים שם דמי זבחיה' ויש פותרין שפיכת דמים שהיה שופך דמי ישראל: ונשאר גם הוא לאלהינו. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבגלות': והיה כאלוף ביהודה. אלו טרטיאות וקרקסיאות שלהם שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים: והיה כאלוף. לשון אלוף ולמוד: ועקרון. תהיה לישראל: כיבוסי. ירושלים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וֶאֱשַׁצֵי אָכְלֵי דְמָה וְשִׁקְצָא מִבֵּינֵיהוֹן וִיסוֹף חֵילֵיהוֹן וְגִיוּרִין דִי יִשְׁתָּאֲרוּן בְּהוֹן יִתּוֹסְפוּן אַף אִינוּן עַל עַמָא דֶאֱלָהָנָא וִיהוֹן כְּרַבְרְבִין דְבֵית יְהוּדָה וְעֶקְרוֹן תִּתְמְלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּירוּשְׁלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא
והסירותי דמיו - שהיה אוכל דם הרוגים ישוב לעבודת השם. ושקוציו - הטומאה שהיה עם פלשתים אוכל, או רמז לעכו"ם. ונשאר גם הוא - הטעם לא ישאר מפלשתים רק מי שיעבוד השם יתברך בפרהסיא. כאלוף ביהודה - כמובחר שביהודה לעבודת השם. ועקרון כיבוסי - תתן מס כיבוסי שהיה בירושלם בימי דוד ואחריו, שנתנו מס למלכי יהודה.
מְצוּדַת דָּוִד
והסירותי וגו׳. ר״ל אתן בלבו שלא ישתה עוד דם ושלא יאכל עוד בשר מה שהורגל בהם כי ישוב להאמין בה׳ ובתורתו: ונשאר וגו׳. גם הוא ישאר באמונת אלהינו כשאר הגרים: והיה. כל פלשתים בכללה תהיה כאיש לומד התורה אשר ביהודה כי גם המה ילמדו התורה: ועקרין כיבוסי. עקרון תשוב להיות כמו יבוס היא ירושלים ר״ל אנשיה יהיו נקיי הדעת כאנשי ירושלים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ושקוציו. מל׳ שקץ ושרץ: כאלוף. ענין למוד כמו פן תאלף ארחותיו (משלי כ״ב:כ״ה): כיבוסי. היא ירושלים:
מַלְבִּי״ם
והסרותי, וע"י החורבן שאחריבנו אסיר מפיו את הדמים ששפך מישראל כמ"ש בעמוס א', ושקוציו, הוא ע"ז שלו, ואז ונשאר גם הוא לאלהינו, כמו שדמשק וצור יהיו לא"י כן מקומות של פלשתים, והיה כאלוף ביהודה יהיה שייך לשבט יהודה ומערים הגדולות שלומדים שם תורה, ועקרון תהיה כיבוסי שישב בירושלים ואח"כ היתה עיר האלהים כן תהיה עקרון קדש לה':
ח
וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָה מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וְלֹא־יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עוֹד נֹגֵשׂ כִּי עַתָּה רָאִיתִי בְעֵינָי׃
רַשִׁ״י
וחניתי לביתי מצבה. אחנה אצל ביתי להגין עליה מן המעמידים מבצר ומשחית שלא יציבו עליה ודוגמתו וכל צבי' ומצודת' (ישעיהו כ״ט:ז׳) ויש עוד לפתור מצבה כמו מצבא באל"ף: כי עתה ראיתי. צרתם בעיני אע"פ שעד הנה הסתרתי פני מהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַשְׁרֵי בְּבֵית מַקְדְשִׁי שְׁכִינַת יְקָרִי וּתְקוֹף דְרַע גְבוּרְתִּי כְּשׁוּר דְאֶשָׁא מוּקַף לָהּ סְחוֹר סְחוֹר מִדְעָדֵי וּמִדְתָאֵיב וְלָא יֶעְבַּר עֲלֵיהוֹן עוֹד שׁוּלְטַן אֲרֵי כְעַן גְלֵית גְבוּרְתִּי לְאוֹטָבָא לְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
וחניתי, מצבה - בה"א תחת אל"ף והטעם אחנה ואנוח מצבא שיבוא ומעובר והטעם אין איש שיבוא להרע לירושלם, כי כל סביבותיה עובדי השם ועובדי ישראל. וטעם כי עתה הוא דברי הנביא שראה זה עתה במראות בעיני הנבואה.
מְצוּדַת דָּוִד
וחניתי לביתי. אשכון סביב לביתי להגן מצבא חיל עם מן העובר ושב דרך עליו ולא יעבור עוד על ישראל מי הנוגש לעבודה כאשר היה מאז כי עתה ראיתי בעיני להשגיח עליהם בעין חמלה עם כי עד הנה הסתרתי פני מהם:
מַלְבִּי״ם
וחניתי לביתי, אז אחנה כמחנה ואנשי חיל לשמור את ביתי מצבה מעובר ומשב, ר"ל מצבא עובר ומצבא שב, שלא יעבור צבא דרך ארץ ישראל וגם הצבא שכבר עבר וירצה לשוב דרך שם לא אניחנו לעבור שם, כי מבואר ביחזקאל שבאמצע א"י יהיה רצועה רחבה ע"ה מיל וארכה כארך א"י מן המזרח למערב שבאמצע רצועה זו יעמוד בהמ"ק וה' יחנה שם בקביעות, כי כל רצועה זו תהיה קדש לה' ולא יניח לצבא מלחמה לעבור שם, ועי"כ לא יעבור עליהם עוד נוגש, כי יהיו נשמרים מן ה', כי עתה ראיתי בעיני ואשגיח עליהם כן פי' המפ', ולדעתי מ"ש כי עתה ראיתי בעיני מוסב עמ"ש הנה מלכך יבא לך, (ומ"ש מצבה, כמו מצבא:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
וחניתי. עקר פעל חנה בא על מחנה צבא החונים בשדה ביום קרב: מצבה, כמו מצבא:
ט
גִּילִי מְאֹד בַּת־צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר וְעַל־עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת׃
רַשִׁ״י
הנה מלכך יבוא לך. אי אפשר לפותרו אלא על מלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים ועד ים ולא מצינו מושל לישראל כזה בימי בית שני: צדיק ונושע. בה': עני. ענותן: ורוכב על חמור. מדת ענוה היא: ועל עיר. כמו ועירים עשרה (ראשית לב):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בּוּעִי לַחֲדָא כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן וּבוּעִי כְּנִשְׁתָּא דִירוּשְׁלֵם הָא מַלְכֵּךְ אָתֵי לְגַוֵיךְ זַכַּאי וּפָרִיק הוּא עִנְוְתָן וְרָכֵיב עַל חֲמָרָא וְעַל עַיִר בַּר אֲתָן:
אִבְּן עֶזְרָא
גילי - זאת תחלת הפרשה והמפרשים התחלקו בה. יש אומרים: כי זה המלך הוא משיח בן דוד. ויש אומרים: משיח בן יוסף. ורבי משה הכהן אומר: כי הוא נחמיה התרשתא וכתוב בעזרא עליו מלך ביהודה ע"כ אמר: עני ורוכב על חמור, כי אם הבהמה לא הזכיר סוס מבלי יכולת כי עני הוא. ולא דבר נכונה, כי פחה היה ולא בקש לחם הפחה מישראל ובכל יום יאכלו רבים על שולחנו ואיך לא היה לו סוס?! ועוד: מה טעם על בניך יון ובזמן נחמיה לא משלו יונים על ירושלם. ולפי דעתי: כי זה המלך יהודה בן חשמונאי שהיה גבור, ככתוב: ושמתיך כחרב גבור וידו גברה על היונים ובתחלתו לא היה לו לא עושר ולא סוסים, וכתוב בדברי קדמונינו דבר המנודה, כי בעוני נעשה עד שהעשירו.
מְצוּדַת דָּוִד
הריעי. תרועה של שמחה: הנה מלכך. זה מלך המשיח: צדיק. במעשיו יהיה צדיק ובמלחמותיו יהיה נושע ומוצלח: עני. יהיה מוכנע וירכב על חמור או על עיר בן מאחת האתונות והוא מדת ענוה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הריעי. מל׳ תרועה: עני. ר״ל מוכנע ועניו וכן עם עני תושיע (תהילים י״ח:כ״ח): עיר. כן יקרא החמור בעודו קטן כמו ועירים עשרה (בראשית לב): אתונות. כן תקרא נקבת החמור וכן ואחת האתונות (מ״ב ד):
מַלְבִּי״ם
גילי מאד בת ציון, הוא מאמר מוסגר) ושיעור הכתוב הנביא ראה עתה את המלך המשיח עומד לפני ה', והוא אומר בשם ה' כי עתה ראיתי בעיני כי מלכך יבא לך, שה' וכן הנביא המדבר רואה אותו במראה החזון איך בא לגאול את ישראל, ועז"א שבת ציון תגל מאד על הנסים שיתחדשו שם בכל עת, ובת ירושלם ששם מושב ההמון עם, יריעו תרועת שמחה על ראות פני מלכם, ומבאר שתגיל מפני שראיתי בעיני כי מלכך יבא לך והוא צדיק ונושע בה', אינו נושע ברוב חיל רק ע"י צדקתו כי הוא יהיה עני ונכנע, שהוא הפך גאות ועוז מלך נושע ברוב חיל, ורוכב על החמור הפך רוכב על סוס מוכן ליום מלחמה, וגם אם ירכב על עיר שהוא צעיר לימים שזה כבוד יותר, (כמ"ש רוכבים על שלשים עירים שופטים י' ד'), לא יהיה עיר בן סוס רק עיר בן אתונות:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
גילי. גדר שם גיל שמחת הלב על דבר מתחדש (צפניה ג' י"ז ובכ"מ): עני. עקרו על הנכנע ועניו, עיר. יפול בהרחבה גם על צעירי סוסים וגמלים (ישעיה ל'), ע"כ אמר בן אתונות:
י
וְהִכְרַתִּי־רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד־יָם וּמִנָּהָר עַד־אַפְסֵי־אָרֶץ׃
רַשִׁ״י
והכרתי רכב. שלא יהיו צריכין לה: ומשלו. וממשל שלו: מים ועד ים. מימא ועד מערבא לסוף העולם: ומנהר. פרת:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וֶאֱשֵׁיצֵי רְתִיכִין מֵאֶפְרַיִם וְסוּסְוָן מִירוּשְׁלֵם וְאִתְבַר תְּקוֹף עָבְדֵי קְרָב מַשִׁירְיַת עַמְמַיָא וִידִין שְׁלָמָא לְמַלְכוּתָא וְיִשְׁלוֹט מִיַמָא עַד מַעַרְבָא וּמִפְּרַת עַד סְיָפֵי אַרְעָא:
אִבְּן עֶזְרָא
והכרתי - שלא היה להם סוס בהיותם תחת מלכות יון. וטעם מאפרים – הם הבאים מאשור כאשר פירשתי ואמר על זה המלך, שיהיה באחרונה דובר שלום לגוים. ומשלו - ממשלתו על ים סוף ועד ים פלשתים. ומנהר - פרת. עד אפסי ארץ - הוא המדבר שלום לגוים וזה גבול ארץ ישראל. גם אמר בתחלה על זה המלך כי הוא צדיק ועל כן הוא נושע, ושב ואמר לישראל.
מְצוּדַת דָּוִד
הכרתי. אז אבטל רכב וסוס וקשת מלחמה כי לא תהיה אז מלחמה ואין צורך לא לקשת ולא לרכב וסוס: ודבר שלום לגוים. המלך המשיח לא יכניע את כולם ע״י מלחמה כ״א בדברי שלום יכניעם להיות סרים למשמעתו וזה יהיה העיקר והמלחמה טפלה לו: ומשלו. ממשלתו תהיה מים הדרומי הנקרא ים האדום עד ים הצפוני הוא ים אוקיינוס: ומנהר. היוצא מן העדן שהוא תחלת המזרח: עד אפסי ארץ. עד סוף המערב:
מַלְבִּי״ם
והכרתי, וכן אכרית רכב מאפרים, שהרכב היה מוכן למלחמה, ואכרית סוס מירושלים, כי לא ירכבו על סוס, כי ילכו רגלי לעלות לרגל ודבר טמא לא יבא שם, ונכרתה ממילא קשת מלחמה שלא יצטרכו לקשת כמ"ש ושפט בין הגוים וכו' ולא ישא גוי אל גוי חרב, וז"ש ודבר שלום לגוים, ובכ"ז יהיה משלו מים עד ים היינו מים המזרחי עד ים המערבי, ומנהר היוצא מעדן עד אפסי ארץ מדרום לצפון:
יא
גַּם־אַתְּ בְּדַם־בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ׃
רַשִׁ״י
גם את. תוושעי עמו כמו שהוא צדיק ונושע כי בדם בריתך הרי נבאתי לכם לעתיד וגם עתה מגלות בבל שאתם עכשיו בתוכה: בדם בריתיך. בזכות דם הברית שנזרק עליכם בסיני הנה דם הברית אשר כרת: שלחתי אסיריך. מן הגלות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אַף אַתּוּן דִי עַל דְמָא אִתְגְזַר לְכוֹן קְיַם פְּרָקֵית יַתְכוֹן מִשִׁעְבּוּד מִצְרָאֵי סַפְּקֵית צָרְכֵיכוֹן בְּמַדְבַּר צָדֵי הָא כְּגוֹב רֵיקָן דְלֵית מַיִן בֵּיהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
גם - בעבור דם הברית אשר כרת השם עם יוצאי מצרים. ויש אומרים: בעבור מצות המילה והטעם שיצאו האשורים מכל מקום להתחבר אל החשמונים, בהתגברם על יון.
מְצוּדַת דָּוִד
גם את. ר״ל כמו המשיח אשר בעבור צדקתו יהיה נושע ומוצלח במלחמותיו כן גם אתה ישראל בכלל בעבור זכות דם בריתך היא מצות מילה שהחזקת בה בהיותך בגולה בזכות זה אשלח אסיריך עבור אשר אין בו מים ר״ל אוציאך מעומק הגלו׳ והמשיל הגלות בבל לבור שאין בו מים לפי שבבור כזה מצויים נחשים ועקרבי׳ המזיקים וכן היו בגולה בין האומות המריעים להם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
שלחתי. כמו אשלח עבר במקום עתיד כדרך הנבואה בהרבה מן המקומות: אסיריך. ענין קשירה:
מַלְבִּי״ם
גם את, מוסב אל בת ציון ובת ירושלים שהזכיר, שהם האומה בכללה, בדם, שיעור הכתוב בדם בריתך אין מים בו שלחתי אסיריך מבור, ע"י שמסרת נפשך על קידוש השם במשך זמן הגלות ושמרת דם ברית מילה ולא רצית להמיר דם במים. שהיו אומרים לך שדי טבילה או הזית מים והוא נכנס תחת דם מילה, ואתה שמרת דתך ושמרת דם ברית אשר אין בו מי הזיה רק דם מילה, ר"ל שלא המרת דתך, וע"י זכות זה שלחתי אסיריך מבור, שהיית אסור בבור במשך ימי הגלות ויצאת לחפשי, וגם יל"פ בפשוט שע"י דם הברית שלחתי אסיריך מבור אשר אין מים בו, כי בגלות בבל היו בבור מלא מים כי בבל היא מצולה מלאה מים, ועתה שלחתיך מבור השני היבש שהוא גלות רומי:
יב
שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם־הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ׃
רַשִׁ״י
שובו לבצרון. לכחכם ולכבודכם אע"פ שאתם עתה ברשות מלכי פרס אתם אסירי התקוה. אשר קויתם לי עד הנה למלאות דברי לקץ ע' שנה: גם היום מגיד משנה אשיב לך. עוד היום אני מגיד לך בשורה שנייה לבד זו של בנין ומה היא הגדה השנייה שאני שב לשנות לכם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
תּוּבוּ לְמֶהֱוֵי כְרַכִּין תַּקִיפִין אֲסִירַיָא דִמְסַבְּרִין לְפוּרְקָנָא אַף יוֹמָא דֵין אֶשְׁלַח לְחַוָאָה לְכוֹן דִי אֲמָרֵית לְכוֹן אַיְתֵי לְכוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
שובו - אומר הנביא שובו לירושלם, שהוא בצרון כי שם החשמונים. גם היום מגיד - אחר מגיד, זהו משנה. אשיב לך - והטעם כשליח בא לראות מה יגיד המגיד.
מְצוּדַת דָּוִד
שובו לבצרון. וכה אומר להם שובו לירושלים עיר מבצרכם אתם האסורים בתקוה ר״ל המקווים לה׳ בכל זמן כאלו קשורים בתקוה ולא תתפרד מהם והוא ענין מליצה: גם היום. ר״ל כמו בגאולת מצרים הבטחתי לך הגאולה והנקמה בהם כן גם היום אענה ואשיב לך הגדה כפולה לך הגאולה והנקם באומות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לבצרון. מל׳ מבצר: משנה. ענין כפל כמו וכסף משנה (בראשית מג): אשיב. מל׳ השבה ומענה:
מַלְבִּי״ם
שובו לבצרון, שובו מן בור הגלות לבצרון, שציון תהיה מבוצרת, אז אתם אסירי התקוה, שהייתם מקוים זמן רב על הגאולה, גם היום מגיד משנה אשיב לך, יש לי להשיב לך דבר שיגיד לך משנה, היינו נסים כפולים שיהיה בשני זמנים, כי יודיעם מלחמות החשמונאים נגד היונים בימי אנטיוכוס, ומלחמת בני אפרים נגד גוג ומגוג לעתיד, ששניהם נבואות עתידות, ואמר גם היום, כי יכלול בזה הגדה אחת בדבר שיהיה היום בזמן הזה קודם הגאולה העתידה שהיא מלחמת המכביים עם בני יון:
יג
כִּי־דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל־בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר׃
רַשִׁ״י
כי דרכתי לי יהודה. סוף שאנטיוכס יטול המלוכה מיד מלכי פרס וירעו לכם ואני אדרוך יהודה להיות לי כקשת מלחמה וילחמו באנטיוכ' בימי חשמונאים: קשת מלאתי אפרים. מקרא קצר הוא כמו קשת מלאתי יד אפרים כמו (מ"ב ט) ויהוא מלא ידו בקשת אפרים יהיה לי כאשפה מלאה חצים: ועוררתי בניך ציון. על חיל אנטיוכס:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי תַקְפֵית קָדָמַי דְבֵית יְהוּדָה כְּקֶשֶׁת מְתִיחָא בְּבֵית אֲזִינִין מַלֵית גְבוּרָא בֵּית יִשְׂרָאֵל וַאֲגַבַּר בְּנָךְ צִיוֹן עַל בְּנֵי עַמְמַיָא וַאֲשַׁוִינָךְ כְּחַרְבָּא בְּיַד גִבָּרָא:
מְצוּדַת דָּוִד
כי דרכתי לי. את יהודה אדרוך לי כקשת ר״ל הוא יחשוב לי לכלי זיין להרוג האויב על ידו: מלאתי אפרים. עשרת השבטים הקרואים בשם אפרים בו אשים כל ידי במלואה כאלו היה קשת לירות בו בכח רב והוא ענין מליצה: ועוררתי בניך ציון. אתה ציון אעיר אני את בניך להלחם על בניך ועל מלחמת גוג ומגוג יאמר כי עמו יבוא כי אחים הם כמ״ש בני יפת גומר ומגוג ומדי וגו׳ (בראשית י׳:ב׳): ושמתיך. אני אשים אותך ישראל להיות כחרב של גבור ההורגת ומשכלת כי תהרוג בהם הרג רב:
מְצוּדַת צִיּוֹן
דרכתי. הדרך לדרוך ברגל על הקשת למותחו היטב לירות למרחוק: קשת. בקשת: מלאתי. זה הלשון יאמר על אחיזת הקשת בכח כמו ויהוא מלא ידו בקשת (מ״ב ט): ועוררתי. מל׳ התעוררות:
מַלְבִּי״ם
כי דרכתי לי יהודה קשת, הגדה אחת היא מה שיהיה בימי בית שני שינצחו בני יהודה את בני יון ע"י תשועת ה' שלא כדרך הטבע, ויהודה יהיה כקשת דרוכה ביד ה' ללחום עם היונים, והגדה שניה היא קשת מלאתי אפרים, שלעתיד לבא בעת גוג ומגוג יתעוררו בני אפרים שהם עשרת השבטים (שהם לא היו בבית שני) והם יהיו קשת ה' ללחום עם גוג ומגוג, והמאמרים מקבילים כי דרכתי לי יהודה קשת ועוררתי בניך ציון על בניך יון, זה היה בימי בית שני שאז נלחמו בני ציון ושבט יהודה, קשת מלאתי אפרים ושמתיך כחרב גבור, שאז יהרגו בני אפרים בחרב הקשת את חיל גוג ומגוג הצובאים עליהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
דרכתי, קשת מלאתי. יצייר את מלחמת יהודה בימי החשמונאים שיהודה הוא הקשת ביד ה' וה' דורך אותו, כי אז הגם שהיה ענין נסיי בכ"ז היה דרך מלחמה טבעיית, וכאילו ה' מורה חציו מרחוק באמצעות הקשת שהוא יהודה הנדרך לירות אל לב היונים, ועז"א ועוררתי בניך ציון שה' היה המעורר ומחזק לבם למלחמה, ומלחמת אפרים לעתיד מצייר שהם ביד ה' כחרב שהגבור אוחז בו והורג מקרוב, ועז"א ושמתיך כחרב גבור, ודריכת הקשת נתן לאפרים עצמו כמ"ש קשת מלאתי: אפרים, ר"ל שה' ילחם בנס גלוי בלא אמצעי:
יד
וַיהוָה עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי יְהֹוִה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן׃
רַשִׁ״י
וה' עליהם יראה. בספר יוסיפון מצינו בעת ההיא נראה מופת לאנשי ירושל': בשופ' יתקע. ירעם: בסערות תימן. לסער את אנשי תימן הם חיל אנטיוכס ויש מרבותי' שפתרוהו על אדום לע"ל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַיָי עֲלֵיהוֹן יִתְגְלֵי וִיהוֹן נַפְקִין כִּבְרָקִין פִּתְגָמוֹהִי וּמִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים בְּשׁוֹפָרָא יִתְקַע וִידַבֵּר בְּעַלְעוֹל רוּחַ מִדָרוֹמָא:
אִבְּן עֶזְרָא
וה' - וכבוד השם יראה על יהודה ואפרים. וטעם כברק חצו – בעבור שהזכיר: קשת מלאתי אפרים. וטעם בשופר – שישמע זה שיקבץ ישראל אל החשמונים: בסערות תימן - רוח דרומית. וה' עליהם - על החשמונים.
מְצוּדַת דָּוִד
וה׳ עליהם יראה. ה׳ יגלה עליהם שכינתו להלחם בעבורם וחצו יצא על האויב חיש קל ומבריק כברק: בשופר יתקע. כגבור התוקע במלחמה והוא ענין משל: והלך. ילך ברוח סערה בשטף אף אל תימן להחריבה היא היושבת בדרום א״י:
מַלְבִּי״ם
וה', גם מאמרים אלה מקבילים. שבמלחמת המכביים יתראה ה' עליהם להושיעם (וגם ראו אז אות ומופת בה' כפרש"י) וחצו יצא מן הקשת כברק, שהם ידרכו הקשת שממנו יצא חץ ה' כברק להשמיד את היונים, ובמלחמה האחרונה של גוג ומגוג ה' אלהים בשופר יתקע לקבץ הנדחים מארבע כנפות הארץ, כמ"ש והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו', והלך בסערות תימן שנגד חיל גוג שיבא מארץ צפון, יבא נגדם רוח סערה מן הדרום להומם ולאבדם:
טו
יְהוָה צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי־קֶלַע וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ־יָיִן וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ׃
רַשִׁ״י
ואכלו. שלל אויביהם: וכבשו. תחתיה' אבני קלע, הם היונים שהם מלומדי קשת ולקלע באבן: והמו כמו יין. המיון בקול ששון ושמחה כמו שהומים שתויי יין: ומלאו. נפשותם כל טוב: כמזרק. שמלא דם לפני המזבח: כזויות מזבח. שמנסכין שם יין והיין צף עליו כמו ששנינו במסכת סוכה לשון שביעה ל' שכרות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
יְיָ צְבָאוֹת יְרַחֵם עֲלֵיהוֹן וְיִשְׁלְטוּן בְּעַמְמַיָא וְיִקְטְלוּנוּנוּן וּשְׁאָרְהוֹן יְגַמְרוּן כְּמָא דְשָׁדָן אַבְנָא בְקִלְעָא וְיִבְזוּן יַת נִכְסֵיהוֹן וְיִסְבְּעוּן מִנְהוֹן כְּשָׁתֵי חֲמַר וּתְהֵי נַפְשֵׁהוֹן מַלְיָא תַפְנוּקִין כְּמִזְרַק דִמְלֵי סוּלְתָּא וּמְשַׁח וִיהוֹן מְזַהֲרִין כִּדְמָא דִמְזָהֵר עַל כָּתְלָא דְמַדְבְּחָא:
אִבְּן עֶזְרָא
וכבשו - מבצרים ולא יועילו להם לאויבים אבני קלע במבצריהם. וטעם אבני קלע – שרי יון. וטעם ושתו – שישפכו דמי הקולעים במזרק שבו יזרק הדם על המזבח בזויות, והטעם כפול.
מְצוּדַת דָּוִד
יגן עליהם. אז יגן על ישראל שלא יהיו נלקים עמהם ועוד הם יאכלו וישחיתו ויכבשו את אבני הקלע ועל שרי אנטיוכס יאמר וכלפי שהמשיל למטה בענין את שרי יהודה וישראל לאבני נזר שהם אבני יקר שמשימים בכתר המשיל שרים לאבנים שמקלעים אותם הנבזים העומדים לזריקה: ושתו והמו. ישתו דמם ויהמו בקול המייה כמו שותה היין כמ״ש לץ היין הומה שכר (משלי כ׳:א׳): ומלאו כמזרק. יהיו מלאים מדם הרוגים כמזרק המלא מדם הזבחים העומד לזרוק: כזויות מזבח. הם הקרנות המלאים ממתן דמי הקרבנות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
וכבשו. ענין האחיזה בחזקה כמו ויכבשום לעבדים (ירמיה לד): אבני קלע. האבנים הנזרקים בכף הקלע והוא הכלי המיוחד לזה: המו. מל׳ המייה: כמזרק. הוא הספל: כזויות. כקרנות:
מַלְבִּי״ם
ה' צבאות יגן עליהם ולא יצטרכו למלחמה כלל, רק ואכלו וכבשו אבני קלע, במה שיאכלו יכבשו המלחמה ואבני קלע שיורו האויבים עליהם, ושתו המו כמו יין ע"י שישתו ויהמו כמו שותי יין בזה ימלאו דם כמזרק שממלאים אותו בדם הזבח, וכזויות מזבח שזורקים ושופכים שם דם הזבחים, כן ימלאו דם חללים, לא ע"י מלחמה רק יאכלו וישתו וה' יפילם חללים, ודימה דם החללים לדם המזרק שהוא לרצון לפני ה', כן ירצה ה' במעשיהם ונצחונם:
טז
וְהוֹשִׁיעָם יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ כִּי אַבְנֵי־נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל־אַדְמָתוֹ׃
רַשִׁ״י
כצאן עמו. כצאן שהסיע ממצרים להיות לו לעם: כי אבני נזר. כי הכהנים בני חשמונאים המתפארים באבני נזר בטורי חושן ואפוד יהיו מתנוססים בניסים על אדמתן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְיִפְרְקוּנוּן יְיָ אֱלָהָהוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא עַל דְאִתְבַּדָרוּ כְּעָנָא עַמֵיהּ אֲרֵי יִבְחֲרִינוּן כְּאַבְנֵי אֵיפוֹדָא וִיקָרְבִינוּן לְאַרְעֲהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
והושיעם, כצאן עמו - ביד משה בעמדו על הים, שנאמר: נחית כצאן עמך ביד משה וכו' ובעבור שהזכיר אבני קלע אמר, כי אלה החשמונים הם אבני נזר ותפארת. מתנוססות - שהם נראות כנס על אדמת השם. גם נכון הוא להיות אבני רמז להיותם כהנים גדולים.
מְצוּדַת דָּוִד
כצאן עמו. ר״ל כמו הצאן שהוא נושע מהרועה כן יהיה עמו נושעים מאתו ית׳: כי אבני נזר. שרי יהודה וישראל הנמשלים לאבני יקר המשימים בנזר הם יתרוממו על אדמתו בהיותם בארצו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נזר. כתר כמו את הנזר (מ״ב י״א): מתנוססות. מל׳ נס והוא ענין הרמה כמו נס להתנוסס (תהלים ס׳):
מַלְבִּי״ם
והושיעם ה' אלהיהם וה' יושיעם בלא מלחמה כרועה המושיע צאנו מיד זאבי ערב. כי אבני נזר, במליצה זו שמדמה אותם כצאן יאמר שידמו גם בזה כצאן שאין מבקשים זהב ואבני נזר שהם אבנים טובות, רק מרעה טוב ומים, כן לא יבקשו רק שתוציא האדמה להם דגן ותירוש לאכול ולשתות לא אבני נזר, כי על אדמתו יתנוססו אבני נזר, שהדגן והתירוש שתוציא האדמה יוחשב בעיניהם כאבני נזר, כמו שבעיני הצאן הדשא והמים הוא כפנינים ואבני חפץ, כי לא יבקשו עושר ורהבים:
יז
כִּי מַה־טּוּבוֹ וּמַה־יָפְיוֹ דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת׃
רַשִׁ״י
כי מה. רב טובו. הצפון של אותו הדור: דגן בחורים. הנותן כח לבחורים: ותירוש. אשר ינובב בתולות בניב שיר ושמחה ויש פותרין אשר ינובב ויצמח בקרקע בתולה והוא יין משובח:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי מַה טָב וּמַה יָאֵי אוּלְפַן אוֹרַיְתָא לְנָגוֹדַיָא וְדִין דִקְשׁוֹט מְתַקַן בִּכְנִשְׁתָּא:
אִבְּן עֶזְרָא
כי - אז ישמחו הבחורים והבתולות לנגן ולשתות יין אחרי סעודתם, וזהו כי: מה טובו שב אל ביום ההוא הנזכר למעלה. דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות - מגזרת: ינובון בשיבה. והנכון: מגזרת ניב שפתים והפועל יוצא, כמו שובב יקומם:
מְצוּדַת דָּוִד
כי מה טובו. כי מה מאד יתרבה טובו ויפיו של העם הזה: דגן בחורים. ר״ל מרבית הדגן אשר תצמח הארץ יוסיף תת כח ואומץ אל הבחורים ומרבית היין יפתח פי הבתולות לדבר שירות וזמירות עם כי מדרכן למעט בדבור הנה לרוב השמחה ירבו בדברי שיר וזמר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מה טובו. מלת מה יורה על הפלגת הרבוי כמו מה רב טובך (שם נ״א): ותירוש. ענבי היין: ינובב. ענין דבור כמו ינוב חכמה (משלי י׳):
מַלְבִּי״ם
כי מה טובו, הם ינובבו לאמר מה טובו ומה יפיו של הנזר? בתמיה למה לנו אבני נזר מה טוב ומה יופי ימצא בו. דגן (ינובב) בחורים ותירוש ינובב בתולות ר"ל הבחורים ינובבו ויאמרו דגן! והבתולות ינובבו ויאמרו תירוש! ר"ל הם ינובבו לאמר שמבקשים אך דגן ותירוש לא אבני נזר, כי מה טובו ומה יפיו של נזר ואבניו?. הלא כאין נחשב בעיניהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
מה טובו. ר"ל במה נחשב הוא היינו הנזר, ושעור הכתוב דגן [ינובב] בחורים ור"ל כל בחור ובחור ינובב וידבר כן, מלשון ניב שפתים, ויל"פ שר"ל מה טובו דגן ותירוש, כן ינובבו בחורים ובתולות, ידברו בשבח טוב ויופי של הדגן והתירוש, ולא יחשבו אבני נזר למאומה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.