Sign In
Library › Tanach תַּנַ״ךְ › Zechariah זְכַרְיָה › Chapter 8 ח

Zechariah 8 — זְכַרְיָה ח

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קָדָם יְיָ צְבָאוֹת עִמִי לְמֵימָר:
אִבְּן עֶזְרָא ויהי - בעבור שהזכיר שממות הארץ, נחם אותם.
מַלְבִּי״ם ויהי דבר ה', אחר ההוצעה הזאת שהודיע להם שהצום אין מועיל כלל לתקן את העבר ולהשיב את חמת ה', ולא יתוקן ענינם רק אם תסור הסבה שבעבורה חרבה ירושלים שהיה על שלא שמעו לדברי הנביאים, בא להעיר אזנם כי יש אפשרות שהבית הזה יהיה עליון ושתשוב אליו השכינה יהיה הקיבוץ הכללי אם יעשו משפט וצדקה:

ב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ׃

רַשִׁ״י קנאתי לה. בשבילה ולא תזקקו לצום ולספוד וכן סוף הענין צום החמישי וגומר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת מִתְפְּרַע אֲנָא פּוּרְעֲנוּת צִיוֹן קִנְאָה רַבָּא וּרְגַז רַב מִן קָדָמַי עַל עַמְמַיָא דְאַקְנִיאוּה:
אִבְּן עֶזְרָא כה, קנאתי לציון - כמו: ויקנא ה' לארצו.
מְצוּדַת דָּוִד קנאתי לציון. בזה ישיב על מה שהיה קטן בעיניהם בנין המקדש הזה והגאולה ההיא ואמר הנה באמת ציון אהובה לי מאד ובעבור מה שעשו לה האומות כועס אני עליהם קנאה גדולה ובחימה גדולה קנאתי על הבבליים בעבורה:
מְצוּדַת צִיּוֹן קנאתי. ענין כעס:
מַלְבִּי״ם קנאתי, ר"ל הגם שקצפתי קצף גדול ואמרתי שלא אשמע כאשר יקראו. הנה התעורר אצלי קנאת ציון, והיה זה אם מצד הקנאה על כבודה הבזוי, שעז"א קנאתי לציון קנאה גדולה, אם מצד שאני קוצף על הרע שעשו האויבים לה בעבר, ועז"א חמה גדולה קנאתי לה, החמה על האויבים ועל רוע מעשיהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת קנאתי לציון. קנאה שאחריו למ"ד היינו שקנא בשבילו, כמו המקנא אתה לי, והוא פעל עבר כפשוטו, והחמה הוא בשביל הרע שעשו כמ"ש בישעיה סי' נ"ט, בהבדל בין קנאה ונקמה:

ג כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁבְתִּי אֶל־צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר־הָאֱמֶת וְהַר־יְהוָה צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֲתוּב לְצִיוֹן וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגוֹ יְרוּשְׁלֵם וְתִתְקְרֵי יְרוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְקוּשְׁטָא וְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ צְבָאוֹת טוּרָא קַדִישָׁא:
אִבְּן עֶזְרָא כה, שבתי אל ציון - על תנאי כאשר הזכרתי.
מְצוּדַת דָּוִד שבתי אל ציון. הנה כבר השבתי בני הגולה אל ציון וגם אני אשכון בתוך ירושלים וזהו כאשר ישמעו בקול ה׳ כי עצם הגאולה ההיא היתה למען יהיו במקום המקודש מקום מוכן לעבוד את ה׳ ולהתפלל לפניו על גאולה כללית להיות בימיהם כמ״ש והיה אם שמוע תשמעון (לעיל ו) ור״ל הגאולה הכללית תהיה בימיכם אם תשמעון בקול ה׳: ונקראה. אז תקרא ירושלים עיר האמת כי אז יעשו אנשיה אמת: והר ה׳ צבאות. הוא מקום הבית יקרא אז הר הקדש לפי שתשכון שם השכינה:
מַלְבִּי״ם כה ולכן כה אמר ה' שבתי אל ציון, דעתי לשוב אל ציון שתהיה שכינתי קבועה שם כמקדם, וגם ושכנתי בתוך ירושלם בין העם, שתהיה שכינתי בתוכם ושתשוב אליהם הנבואה והקדושה וכל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם, אבל זה תלוי בתנאי אם ונקראה ירושלם עיר האמת, ע"י שיעשו שם משפט אמת בין אדם לחברו וגם שידברו אמת באמונה, ואם יקרא הר ה' צבאות הר הקדש, ע"י שכהניה יהיו קדושים לאלהיהם, וכבר הזכרנו (למעלה ז' ג') בשם הרי"א שישראל פחדו אז שישובו ויגלו בגולה והיה זה מפני ז' דברים ובא פה להסיר החששות אחת אחת, כמו שבאר הרב, שעל החשש הראשון שיראו מפני שראו שלא שבה השכינה בבית שני, אמר שיש אפשרות שישיב שכינתו לציון אם ייטיבו מעשיהם לעשות אמת ולהתהלך בקדש:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ציון וירושלים. ציון מציין מקום המקודש המקדש והסנהדרין, וירושלים מציין מושב ההמון (כמ"ש ישעיה מ"א ובכ"מ):

ד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים׃

רַשִׁ״י מרוב ימים. יהיו צריכים למשענת בידם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עוֹד יַתְבוּן סָבִין וְסָבָן בְּשׁוּקֵי יְרוּשְׁלֵם וּגְבַר עוֹבָדוֹהִי תַקְנַיָא יִגְנוּן עֲלוֹהִי מִסִגֵי יוֹמַיָא:
אִבְּן עֶזְרָא כה - הטעם שתהיה העיר מליאה ושם זקנים רבים וילדים, והנה הטעם שיאריכו ימים כל השוכנים בירושלים.
מְצוּדַת דָּוִד עוד ישבו זקנים וגו׳. עוד יבוא זמן הגאולה העתידה וישבו זקנים וזקנות ברחובות ר״ל לא ישיגם החולשה לשבת בית כ״א ברחובות ישבו כדרך הבחורים: ואיש. וכל אחד יהיה בידו משענתו להשען בה מרוב הימים שחיו וכדרך הזקנים ועכ״ז לא ישיגם החולשה לשבת בית:
מְצוּדַת צִיּוֹן משענתו. מטהו שנשען עליה:
מַלְבִּי״ם (ד-ה) כה אמר ה', נגד החשש הב' שחששו פן יגלם דריוש שנית מן הארץ, אמר שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, והבטיח שיהיה השלום גדול כ"כ עד שגם החלשים שהם הזקנים והילדים ימצאו ברחובות קריה בלי פחד:

ה וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּרְחוֹבֵי קַרְתָּא יְרוּשְׁלֵם יִתְמְלוּן עוּלֵמִין וְעוּלֵימָן מְשַׁבְּחִין בְּפָתָהָא:
אִבְּן עֶזְרָא ורחבת העיר - הפך וישימו ארץ חמדה לשמה.
מְצוּדַת דָּוִד ימלאו. כי יפרו וירבו וימלאו רחובות העיר: משחקים. מרוב כל יהיו משחקים ושמחים:
מְצוּדַת צִיּוֹן משחקים. מל׳ שחוק ושמחה:

ו כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם־בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י כי יפלא. בעיניהם החסד הגדול אשר אעשה להם: גם בעיני יפלא. איך שבתי מן החרון הגדול ורבותינו דרשוהו על שחיטת יצר הרע במסכת סוכה בעיני יפלא איך יוכלו הצדיקים לעמוד כנגדו בחייהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת כַּד תִּיקַר דַחַלְתִּי בְּעֵינַי שְׁאָרָא דְעַמָא הָדֵין בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן אַף קָדָמַי יֵיקְרוּן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:
אִבְּן עֶזְרָא כה - אמר רבי יהודה הלוי: מ"כ כי ה"א התימה חסר כאילו כתוב הגם בעיני יפלא כמו אתה תעשה מלוכה על ישראל שהוא חסר ה"א התימה כאילו הוא האתה. ולפי דעתי אין צורך, כי הכתוב איננו שיפלא ממנו כי אז יראה תמה כמו הממני יפלא, רק כאן כתוב גם בעיני יפלא וכאשר יפלא הדבר הזה שאני עושה בעיני העם הזה, גם בעיני הוא עשיתי פלא גדול, רק בעיני יפלא, כמו: היא נפלאת בעינינו והטעם שאעשה פלא לא עשיתי כמוהו וראיתי דרך משל.
מְצוּדַת דָּוִד כי יפלא. רוב הטובה שיהיה אז אשר יפלא בעיני שארית העם הנה באמת גם בעיני יפלא ר״ל עם שאני עושה נפלאות גדולות אשר אינם ידועים לבני אדם עד שהנפלאות הידועות כמוהם כאין למולם עכ״ז הפלא שאעשה לעתיד יהיה נחשב גם בעיני לפלא כי גדול יהיה מכל הפלאים הידועים והנסתרים:
מַלְבִּי״ם כה אמר ה', אמנם אמר הגם שעתה יפלא זה בעיני העם, כי לפי הטבע א"א שיצלחו כ"כ אחר שהם תח"י צורריהם וכולם שוטנים אותם, באמת גם בעיני יפלא ר"ל לפי מצב של עתה הוא דבר נפלא למעלה מן הטבע, כי כפי הטבע קרוב שלא יתקיימו בארץ זמן רב כי הם מעטים ושפלים, אבל בכ"ז.

ז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת־עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת הָא אֲנָא פָּרֵיק יַת עַמִי מֵאַרְעָא מַדִינְחָא וּמֵאַרְעָא מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא:
אִבְּן עֶזְרָא כה, מזרח - בבל ופרס. ומבא השמש – מצרים ואשור.
מְצוּדַת דָּוִד מארץ מזרח. להוציאם מארץ מזרח ממקום גלותם: מבוא השמש. הוא פאת המערב:
מְצוּדַת צִיּוֹן מבוא השמש. שקיעת השמש כמו ממזרח שמש עד מבואו (תהילים קי״ג:ג׳):
מַלְבִּי״ם כה אמר ה' הנני מושיע את עמי מארץ מזרח, הם עשרת השבטים שגלו למזרח, ומארץ מבוא השמש, הם שבט יהודה ובנימן שגלו למערב, עד שלא לבד שלא יגלו אלה שהם בא"י כי יתקבצו אליה גם הנדחים בארבע כנפות הארץ:

ח וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאָעֵיל יַתְהוֹן וְיִשְׁרוּן בְּגוֹ יְרוּשְׁלֵם וִיהוֹן קֳדָמַי לְעָם וַאֲנָא אֶהֱוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא בִּקְשׁוֹט וּבִזְכוּ:
אִבְּן עֶזְרָא והבאתי - גם זאת הנבואה דבקה היא.
מְצוּדַת דָּוִד בתוך ירושלים. לא בא לומר שכולם ישבו שמה כי הלא תקטן הארץ מהכיל את כולם אבל בא לומר שהעיר ירושלים תהיה ירושה לכולם כי יהיה יד כולם שוה בה כמ״ש בסוף נבואת יחזקאל: והיו לי לעם. לפי שימול לבבם הערל וכולם ידעו את ה׳ ויאמינו בו: ואני אהיה להם לאלהים. להיות לעזר ומושיע: באמת ובצדקה. בעבור האמת והצדקה שיעשו אז ומוסב למעלה לומר הנה כל הטובה הזאת מוכנת להם ואם ישמעו בקולי ויתפללו בבית הזה על הגאולה הכללית הנה אביאה בימיהם והואיל וכן אין להקטין בנין המקדש הזה כי טובה מרובה תלויה בו:
מַלְבִּי״ם והבאתי אותם ואני אהיה להם לאלהים, שאיחד השגחתי עליהם, אבל יש בזה תנאי באמת ובצדקה, אם יעשו אמת בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום, אז יהיה כ"ז, אבל אם לא יהיו לי לעם באמת ובצדקה גם בעיני יפלא מלעשות זאת, כי זה לא יוכל להיות ע"י הטבע רק בדרך הפלא, והנפלאות לא יחולו רק אם יזכו לזה עפ"י מעשיהם, ובזה הסיר גם החשש הג' שיראו מפני שראו שלא שבו הגולים לארצם אמר כי יש אפשריות גם לזה אם ייטיבו מעשיהם:

ט כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית־יְהוָה צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת׃

רַשִׁ״י תחזקנה ידיכם. לבנות ולהשלים ואל תיראו מעם הארץ המרפים ידיכם ומבהילי' אתכם מלבנות וכמו שמפורש בספר עזרא (עזרא ד׳:ד׳): השומעים בימים האלה. בשנת ד' לדריוש: את הדברים האלה. של ניחומים מפי הנביאים אשר נבאו להם אז ביום יוסד בית ה' בשנת שתים לדריוש את הדברים להתחיל במלאכה כי נבחנו אותם הנביאים בעיניהם בדבריהם שהם נביאי אמת ולפיכך כדאי הם לסמוך עליהם אף בדברי ניחומים של עכשיו ובמה נבחנוה כי לפני הימים ההם שכר האדם וגומר והם נבאו לכם שמשתתחילו במלאכה תבא ברכה במעשה ידיכם ונתקיימו דבריהם שהרי עתה לא כימים הראשונים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת יִתְקְפָן יְדֵיכוֹן דְשָׁמְעִין בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מִפּוּם נְבִיַיָא דִי בְּיוֹמָא דְשָׁרֵי לְאִשְׁתַּכְלָלָא בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ צְבָאוּת הֵיכְלָא לְאִתְבְּנָאָה:
אִבְּן עֶזְרָא מפי הנביאים - הם חגי זכריה. בית ה' - הוא ההיכל.
מְצוּדַת דָּוִד תחזקנה ידיכם השומעים וגו׳. לפי ששאלת הבאים מהגולה היתה מחלשת ידי עושי בנין הבית בשמעם המעטת כבוד הבית והפקידה לכן אמר להם הנה אתם השומעים בימים האלה את הדברים האלה מהייעודים הטובים תחזקנה ידיכם בבנין הבית ולא ישיג אתכם הרפיון להניח את הבנין: מפי וגו׳. ר״ל עתה שמעתם ייעוד טובה מרובה יותר ממה ששמעתם מפי הנביאים אשר נבאו ביום יוסד בית ה׳ להבנות ההיכל וכאומר וכמו שנתקיימו דבריהם כן יתקיימו דברי אלה:
מַלְבִּי״ם כה אמר ה' צבאות, עתה בא להסיר מלבם חשש הרביעי מה שהתיראו מפני שראו הארץ נתקללה ועדין לא שבה לאיתנה, ע"ז אמר תחזקנה ידיכם השומעים וכו', כי כבר נבא חגי ע"ז בעת שיסדו את הבית והבטיח להם שמן היום שהוסד הבית תופסק הקללה שהיה עד הזמן הזה, ואמר להם שמזה ידעו שהגיע זמן הבנין ושלכן חל עליהם קללה עד עתה על שעכבו את הבנין, ועז"א תחזקנה ידיכם השומעים בימים האלה (כי נבואת חגי היתה שתי שנים קדם נבואה זו), מפי הנביאים ר"ל חגי והנביאים שעמו, אז הגידו הנביאים אשר ביום יוסד בית ה' צבאות הגיע זמן ההיכל להבנות, והם הביאו ראיה לזה.

י כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין־שָׁלוֹם מִן־הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת־כָּל־הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי קֳדָם מֵיתֵי יוֹמַיָא הָאִינוּן אַגְרָא דֶאֱנָשָׁא לָא הֲוָה וְאַגְרָא דִבְעִירָא לֵיתוֹהִי וּלְנַפְקַיָא וּלְעָלַיָא לֵית שְׁלָמָא מִן מְעִיקָא וַאֲגָרֵי יַת כָּל אֱנָשָׁא גְבַר בְּחַבְרֵיהּ:
אִבְּן עֶזְרָא כי לפני הימים ההם - טרם שיבנה לא ימצא השכיר מה יעשה. ומלת איננה – על השכר, כי מלות רבות תמצאנה על לשון זכרים גם נקבות. ור' משה אמר: כי איננה שב אל הבהמה, אין שכר הבהמה כי איננה מן הצר הצורר. ואשלח - לעשות מריבה.
מְצוּדַת דָּוִד כי לפני הימים. עתה יפרש במה נתקיים ואמר כי לפני הימים ההם עד לא התחילו לבנות הלא לא נהיה שכר האדם כי לא מצא במה להרויח ושכר הבהמה לא נתקיימה כי הלכה למארה ומן הצר הצורר לא היה שלום בין ליוצא מן העיר בין לבא אליה: ואשלח. אני הייתי מגרה את כל בני האדם איש ברעהו להיות מריבה ביניהם ולעשות רע זה לזה:
מְצוּדַת צִיּוֹן שכר. ענין ריוח: ושכר הבהמה. שכר עבודת הבהמה: הצר. השונא: ואשלח. ענין גרוי והשסה וכן ושן בהמות אשלח בם (דברים ל״ב:כ״ד):
מַלְבִּי״ם כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה, כמ"ש חגי א' שימו לבבכם על דרכיכם זרעתם הרבה והבא וכו' והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (כמ"ש שם פ' ה' י"ב, וס"ב פ' ט"ו-כ') , ושכר הבהמה איננה במציאות כלל, ומפרש מדוע שכר הבהמה איננה כי ליוצא ולבא אין שלום מן הצר, וא"א להשכיר הבהמות לרכיבה ולמשא חוץ לעיר או לעבודה בשדה, כי א"א לצאת מן העיר כלל, ומ"ש שכר האדם לא נהיה מפרש כי ואשלח את כל האדם איש ברעהו ומי שמשתכר איזה דבר גוזלים אותו ממנו:

יא וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן לָא כְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי אֲנָא לִשְׁאָרָא דְעַמָא הָדֵין אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:
אִבְּן עֶזְרָא ועתה - לא אשלח איש ברעהו, רק יהיה שלום.
מְצוּדַת דָּוִד ועתה. אחר שהתחילו בהבנין אין אני מול שארית העם הזה כימים הראשונים להצר להם ולשלח איש ברעהו:
מַלְבִּי״ם ועתה לא כימים הראשונים אני, שהקללה שהיה עד עתה היה מפני קצפי עליהם, ועתה נשתנה רצוני עליהם לטובה ויופסק הצר מבחוץ ומשלחת האויבים בפנים, ויהיה שלום בארץ:

יב כִּי־זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת־כָּל־אֵלֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי בְעִדָנָא הַהִיא זַרְעָא יְהֵי שְׁלַם גוּפְנָא תִּתֵּן אִבָּהּ וְאַרְעָא תִּתֵּן יַת עֲלַלְתָּהּ וּשְׁמַיָא שַׁמְשִׁינוּנוּן בְּטַלְהוֹן וְאַחְסִין לִשְׁאָרָא דְעַמָא הָדֵין יַת כָּל בִּרְכָתָא הָאִלֵין:
אִבְּן עֶזְרָא כי - הטעם יזרעו ויקצרו איש בשלום.
מְצוּדַת דָּוִד כי זרע השלום. ר״ל כי הצלחת הזרע מביא השלום כי בהעדר התבואה עין בריה צרה בחברתה והוא סבה אל השנאה והמריבה ולא כן כשהברכה מצויה: פריה. הראויה לתת: את יבולה. התבואה הראויה לפי מיטב השדה: והנחלתי. ר״ל לא במקרה באו הטובות האלה אבל אני הנחלתי את כל אלה וכאשר ייעדו הנביאים כמ״ש העוד הזרע וגו׳ מן היום הזה אברך (חגי ב׳:י״ט) ומוסב למעלה לומר כמו שנתקיים הדיבור הזה כן יתקיימו דברי:
מְצוּדַת צִיּוֹן יבולה. תבואתה כמו ארץ נתנה יבולה (תהילים ס״ז:ז׳): טלם. מל׳ טל:
מַלְבִּי״ם כי זרע השלום ר"ל והשלום הזה יהיה הזרע המועיל גם אל פרי העץ והאדמה, עד שהארץ תענה את הדגן והתירוש והיצהר והשמים יענו את הארץ ויתנו טלם ואני אענה את השמים על ידי השלום, והנחלתי את שארית העם שזה ישאר להם לנחלה ויתקיים בידה:

יג וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל־תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי כְּמָא דַהֲוֵיתוּן לְוָטָא בְּעַמְמַיָא בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֶפְרוֹק יַתְכוֹן וּתְהוֹן מְבָרְכִין לָא תִדְחֲלוּן יִתְקְפָן יְדֵיכוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא והיה כאשר הייתם קללה - אומר חרפת רעב, הטעם אם תבא קללה יהיו אומרים כי בעבורכם היתה.
מְצוּדַת דָּוִד והיה כאשר הייתם. ר״ל כמו שהייתם נבזים ומוכים אתם בית יהודה ובית ישראל עד שהייתם קללה בין העכו״ם כי תלו קללתם בכם לאמר בקללותיהם תהיו כיהודים האומללים: כן אושיע. כשיעור הצרה תהיה התשועה כי תהיו מכובדים ומוצלחים עד שתהיו לברכה בין העכו״ם ויתלו ברכתם בכם לאמר בברכותיהם ישימך אלהים כהיהודים המוצלחים: אל תיראו. לכן אל תיראו מדברי שלוחי הבבליים המקטינים כבוד הבית והפקידה ותחזקנה ידיכם לאחוז בבנין הבית ולהשלימה:
מַלְבִּי״ם והיה, ונגד החשש החמישי מה שהתיראו מפני שהם בזוים ושפלים בגוים, אמר כי עתה כן אושיע אתכם ועי"ז והייתם ברכה, ולכן תחזקנה ידיכם ואל תרפו מן הבנין:

יד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי׃

רַשִׁ״י ולא נחמתי. על אשר זמותי להביא עליכם לחזור בי אלא הביאותיה כן לא אתנחם על הטובה אשר זממתי לכם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת כְּמָא דַדַחֲשִׁיבֵית לְאַבְאָשָׁא לְכוֹן כַּד אַרְגִיזוּ אֲבָהָתְכוֹן קָדָמַי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְלָא תָבֵית מִמֵימְרִי:
אִבְּן עֶזְרָא כה - גם זאת הנבואה דבקה וזממו השם, הם הגזירות.
מְצוּדַת דָּוִד כאשר זממתי. כשיעור שחשבתי להרע לכם בעת שהכעיסו אבותיכם אותי ולא נחמתי על הרעה עד אשר הביאותיה:
מְצוּדַת צִיּוֹן זממתי. ענין מחשבה כמו כאשר זמם (דברים יט): נחמתי. ענין הפוך מחשבה:
מַלְבִּי״ם כי כה אמר ה', ר"ל ואם תשאל איך ישתנה הקב"ה מלא רוצה לרוצה, כמ"ש לא כימים הראשונים אני, והלא אין אצלו שינוי רצון? ע"ז משיב כאשר זממתי להרע לכם ולא נחמתי, ר"ל כי בכל עת שיגזור ה' גזרה רעה על ישראל קשור עמה חרטה והתנחמות, ר"ל שה' חושב שע"י הגזרה ישובו בתשובה וייטיבו מעשיהם ואז ינחם על הרעה ולא יביאנה, וא"כ בשעה שחושב להרע הוא מתנחם תיכף ואינו רוצה שיביא הרע רק שלא יביאנה, אבל בעת שהרעה היא לתכלית טובה לכלא פשע ולהתם חטאת ולהטיב אחריתם ע"י הרעה, אז אינו מתנחם בעת הגזרה רק גוזר בהחלט, וכמ"ש (ירמיהו ד׳:כ״ח) על כי דברתי זמותי ולא נחמתי, עיין מה שפרשתי שם, עפ"ז אמר שבעת שזממתי להרע לכם ע"י שהקציפו אבותיכם לא נחמתי, ומבאר הטעם כי.

טו כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת־יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה אַל־תִּירָאוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כֵּן תָּבֵית הֲשִׁיבֵית בְיוֹמַיָא הָאִלֵין לְאַיטָבָא לְיַתְבֵי יְרוּשְׁלֵם וְלִדְבֵית יְהוּדָה לָא תִדְחֲלוּן:
אִבְּן עֶזְרָא כן - הזכיר את בית יהודה, כי הם רבים גם בעבור המלכות.
מְצוּדַת דָּוִד כן שבתי. כשיעור הזה חזרתי וחשבתי בימים האלה להיטיב וגו׳ ולא אנחם על הטובה לכן אל תיראו מדברי שלוחי הבבליים:
מַלְבִּי״ם כן שבתי זממתי בימים האלה להטיב את ירושלם, שהיה הרעה הכנה אל הטובה, שע"י הגלות רצתה הארץ את שבתותיה וגם נרצה עונם והיו מוכנים אל התשועה ביתר שאת, וכיון שהיה הרעה לתכלית טובה לא היה קשור עמה התנחמות, ולכן אל תיראו, כי עתה נתמרקו העונות ואתם מוכנים אל התשועות והנחמות, רק.

טז אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם׃

רַשִׁ״י ומשפט שלום. היא הפשרה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי תְעַבְּדוּן מַלִילוּ קוּשְׁטָא גְבַר בְּחַבְרֵיהּ קוּשְׁטָא וְרִינָא דִשְׁלָמָא דוּנוּ בְּקִרְוֵיכוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא אלה, דברו אמת - בסתר ושפטו בגלוי.
מְצוּדַת דָּוִד אלה הדברים. רק עשו אלה הדברים: אמת ומשפט שלום וגו׳ שפטו בשעריכם. משפט אמת או משפט שלום וזהו הפשרה שמתווך השלום בין בעלי הדין אבל לא תטו המשפט שאין זה לא אמת ולא שלום:
מְצוּדַת צִיּוֹן בשעריכם. שם מקום המשפט כמ״ש אל זקני העיר השערה (שם כב):
מַלְבִּי״ם אלה הדברים אשר תעשו, שבזה תהיו מוכנים אל התשועה האמתית, דברו אמת איש את רעהו, כי הנביא ראה שחורבן בית השני היה בעון שנאת חנם, וגם שראה בחזיונו את המגלה עפה שיצאה להענישם בעבור שבועת שקר, ושתים נשים שנשאו את האיפה שהם חנופה וגסות הרוח שהיה ביניהם ולכן גלו שנית כנ"ל, ולכן הזהירם שיחדלו מדברים האלה שיגרמו את החורבן שנית:

יז וְאִישׁ אֶת־רָעַת רֵעֵהוּ אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל־תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם־יְהוָה׃

רַשִׁ״י ואיש את רעת רעהו. הזהירם על שנאת חנם והיא שהחריבה בית המקדש שני:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּגְבַר יַת בִּישַׁת חַבְרֵיהּ לָא תַחְשְׁבוּן בְּלִבְּכוֹן וּשְׁבוּעָתָא דְשִׁקְרָא לָא תְרַחֲמוּן אֲרֵי יַת כָּל אִלֵין דִי רְחִיקַת אֲמַר יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא ואיש - הנה אסור לחשוב רע בלב, גם בפה להשבע בשקר.
מְצוּדַת דָּוִד ואיש את רעת רעהו וגו׳ אל תחשבו. זה על זה להרע: אשר שנאתי. ר״ל המה הדברים ששנאתי אני ולכך אל תאהבו גם אתם:

יח וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קָדָם יְיָ צְבָאוֹת עַמִי לְמֵימָר:
אִבְּן עֶזְרָא ויהי - עתה ישיב תשובה על שאילת הצום. והזכיר, צום הרביעי - והוא היה בתשעה לחדש, כי אז נבקעה העיר.

יט כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ׃

רַשִׁ״י צום הרביעי. צום של תמוז שהוא רביעי לחדשים: צום החמישי. של אב: וצום השביעי. שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה: וצום העשירי. של טבת:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת צוֹמָא רְבִיעָאָה וְצוֹמָא חֲמִישָׁאָה וְצוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְצוֹמָא עֲשִׂירָאָה יְהֵי לְבֵית יְהוּדָה לְבִיעַ וּלְחֶדְוָא וּלְמוֹעֲדִין טָבִין וְקוּשְׁטָא וּשְׁלָמָא רְחִימָא:
אִבְּן עֶזְרָא וצום החמישי -כאשר הזכרתי בעשור לחדש. וצום השביעי - אין כתוב מספר ימי החדש, והחולקים אמרו: כי הוא יום שהתענו בסוף חג הסוכות בעזרא והם תועים, כי אז התענו בעבור מעל הגולה ואין שם כתוב כי רע בא על ישראל. בחדש השביעי - רק דבר גדליה. וכתוב: ויהי בחדש השביעי ובעבור שלא הזכיר ימי החדש יתכן להיותו בתחלת החדש בחדש הלבנה, כמו חדש ושבת בחדש השלישי לצאת בני ישראל, ובאומרו הכתוב באחד לחדש נאמר כן לחזוק שלא יעלה על לב השומע, כי איננו היום הראשון, כי הכתוב הוא חדשיכם ומועדיכם ואין טענה ממלת ובראשי חדשיכם כי הם חדשי ניסן, וכתוב שם: עולת חדש בחדשו ומדברי קבלה נקבל וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, אם כן נהרג גדליה בראש השנה על כן קבעוהו ביום השלישי, או קיבלו ככה מפי האבות הקדושים. וצום העשירי – כתוב ביחזקאל: כתוב לך את שם היום. והנה חכמינו ז"ל הניחו צום השביעי ועשירי כאשר היו לפנים ובעבור כי בי"ז בתמוז נהרגו הכהנים בבית השם, וה' דברים קרנו בו קבעוהו בתענית ולא הטריחו על הציבור להתענות בתשיעי, וביום תשעה באב נלכדה ירושלם גם בפעם השנית, גם נשרף בו הבית הראשון קבעוהו ולא הזכיר הכתוב תענית אסתר, וכבר עבר זמן אחשורוש כי אין כתוב במגלה קבועת יום התענית, כי כל ישראל התענו שלשה ימים בניסן, ובדברי הכתוב: דברי הצומות וזעקתם, אין פירושו כאשר חשבו רבים וככה פירושו שקיימו וקבלו על נפשם ימי הפורים לשמוח בהם, אף על פי שלא צוום הנביאים רק הבנים הם חייבים לעשות מה שקבלו אבותם, כאשר קבלו על נפשם דברי הצומות אלה הארבעה הנזכרים, ולא היו מפי נביא. והנה התשובה שישימו אלה הימים שהיו בוכים וסופדים בהם: ימי ששון ושמחה וישמרו מצות השם על פי הנביאים וזהו: והאמת והשלום אהבו כאשר כתו: אמת ומשפט שלום וזאת התשובה שהשיב הנביא היא כנגד השואלים האבכה בחדש החמישי, שלא היו שומרים התורה שצום השם והיו שואלים אם ישמרו מה שקבלו אבות על עצמם, והנה השיב הנביא יותר טוב הייתם עושים אם הייתם שומעים דברי השם ותניחו דברי האבות, מאשר תשמרו דברי האבות ותניחו דברי השם, הם הצדיקים הגמורים.
מְצוּדַת דָּוִד צום הרביעי. זה י״ז בתמוז: וצום החמישי. זה ט׳ באב: וצום השביעי. זה צ״ג: וצום העשירי. זה עשרה בטבת: יהיה וגו׳. בזמן הגאולה העתידה יהיו הימים האלה לששון וגו׳ כלפי שהיו מצטערים בימים האלה בזמן הגולה ולכן אמר לבית יהודה כי להם ארעו מקראות רעות באלה הימים והצטערו בהם בכל שנה ושנה אבל בני עשרת השבטים הצטערו בימים שאירע להם מקראות רעות והם יתהפכו להם לשמחה: והאמת והשלום אהבו. ובלבד שתהיו אוהבים האמת והשלום:
מַלְבִּי״ם כה אמר ה', עתה שב אל התחלת דבריו שבא הדבור בעבור השאלה ששאלו אם יצומו בחדש החמישי, ואחר שהציע להם שהכל תלוי במעשיהם אם ישובו בתשובה, א"כ אמר ה' שצום הרביעי והחמישי וכו' יהיה לששון ולשמחה בתנאי אם האמת והשלום אהבו, שאז תהיה גאולה שלימה ויחדלו דברי הצומות וזעקתם:

כ כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עוֹד דְיֵיתוּן עַמְמִין וְיַתְבֵי קִרְוִין סַגִיאָן:
אִבְּן עֶזְרָא עוד - גם זאת הנבואה דבקה.
מְצוּדַת דָּוִד עוד אשר יבואו. ר״ל עוד יבוא זמן אשר יבואו וגו׳:
מַלְבִּי״ם כה אמר ה', עתה נבא להם מה שיהיה באחרית הימים שכל העמים יכירו את האמונה האמתית, וזה יהיה בשתי מדרגות, שקרוב לזמן הגאולה יכירו כל העמים, איש איש לפי אמונתו שירושלים היא עיר הקדש, וילכו לשם להתפלל לה', כמו שהוא במשך זמן שהתפשטו האמונות בעולם, שבין הנוצרים לפי אמונתם ובין הישמעאלים לפי אמונתם מחזיקים את ירושלים לעיר אלהים והולכים שמה להתפלל, ונבא שקרוב לזמן הגאולה ילכו כל העמים לירושלים וגם יתחילו לבקש שם את ה' צבאות, היינו לדרוש ולחקור על פנות האמונה, שהגם שבני ישראל יהיו עדיין שפלים בעיניהם ולא ידרשו מאתם על אמונתם, בכ"ז ידרשו הדבר בירושלים, וז"ש עוד אשר יבואו עמים ויושבי ערים רבות:

כא וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל־אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יְהוָה וּלְבַקֵּשׁ אֶת־יְהוָה צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם־אָנִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיָהֲכוּן יַתְבֵי חֲדָא עִם חֲדָא לְמֵימַר נֵיזֵיל מֵיזַל לְצַלָאָה קָדָם יְיָ וּלְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קָדָם יְיָ צְבָאוֹת דֵין לְדֵין יֵימַר אֵיזֵיל אַף אֲנָא:
אִבְּן עֶזְרָא והלכו יושבי - עיר אחת אלכה גם אני ובאו להתפלל אל הבית.
מְצוּדַת דָּוִד יושבי אחת. יושבי עיר אחת אל יושבי עיר אחרת: לאמר. ויאמרו זה לזה נלכה לחלות לפני ה׳ לשאול ממנו כפרה ולבקש מאתו חסד כי אלכה גם אני בחברתך:
מְצוּדַת צִיּוֹן לחלות. ענין תפלה כמו ויחל משה (שמות לב): ולבקש. מל׳ בקשה ושאלה:
מַלְבִּי״ם והלכו יושבי עיר אחת אל יושבי עיר אחרת ויזמינו א"ע לאמר נלכה הלוך לחלות את פני ה' שילכו שמה להתפלל, ואח"כ ילכו לבקש את ה' ולבקש פנות האמונה מה שנוגע באמונות האלהות, וכולם יהיו נכונים ללכת עד שישיבו להם אלכה גם אני:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לחלות, ולבקש. החילוי הוא לרצותו בתפלה, והבקשה תפול גם על הדרישה והעיון לדעת אותו, כמו והיה כל מבקש ה' יצא אל מחוץ למחנה:

כב וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת־יְהוָה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיֵיתוּן עַמְמִין סַגִיאִין וּמַלְכִין רַבְרְבִין לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קָדָם יְיָ צְבָאוֹת בִּירוּשְׁלֵם וּלְצַלָאָה קָדָם יְיָ:
מְצוּדַת דָּוִד ובאו. ר״ל ויהיו נשמעין זה לזה וכן יבואו עמים וגומר:
מְצוּדַת צִיּוֹן עצומים. ענין רבוי כמו עצמו לי אלמנותיו (ירמיהו ט״ו:ח׳):
מַלְבִּי״ם ובאו, והדבר יתרבה כ"כ עד שיבואו עמים רבים וגוים עצומים לא ערים יחידים, ויהיה עקר ביאתם לבקש את ה' היינו לדרוש בירושלים על פנות האמונה האמתית ולהתפלל ג"כ שם לפני ה', וכ"ז יהיה קודם זמן הגאולה שישראל יהיו עדיין בזויים בעיניהם רק ירושלים תתנשא מאד בעיניהם, כמו שהיעוד הזה נתקיים עתה בכל פרטיו, שכל העמים יסעו לירושלים המונים המונים לדרוש את ה' ולהתפלל שם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עמים רבים וגוים עצומים. עמים מציין אומות שיש להם מלך, וגוים מציין הרבוי, כמ"ש ישעיה א' ד':

כג כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם׃

רַשִׁ״י עשרה אנשים. משבעים לשון הרי שבע מאות לכל כנף וכנף הרי לד' כנפי הטלית אלפים ושמונ' מאו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן דִי יִתְקְפוּן עַשְׂרִין גַבְרָא מִכָּל לִישְׁנֵי עַמְמַיָא וְיִתְקְפוּן בִּכְנַף גְבַר יְהוּדִי לְמֵימַר נֵיזֵיל עִמְכוֹן אֲרֵי שְׁמַעְנָא דְמֵימְרָא דַייָ בְּסַעְדְכוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא כה, עשרה - סך חשבון. והטעם רבים – כמו מעשרה בנים. אמר יפת: כי זאת לעתיד. והנכון: כי הנבואה דבקה.
מְצוּדַת דָּוִד בימים ההמה וגו׳. ור״ל זה שאמרתי לכם יהיה באותן הימים אשר יחזיקו וגו׳ ולפי שהפסיק והאריך בדברים חזר לומר והחזיקו וגו׳ וכן דרך המקרא: מכל לשונות. הרי משבעים לשון שבעה מאות: בכנף. בכל כנף הרי לארבע כנפות אלפים ושמנה מאות: נלכה עמכם. אל ארץ ירושתכם:
מְצוּדַת צִיּוֹן יחזיקו. ענין אחיזה כמו ויחזק בכנף מעילו (ש״א טז): לשונות הגוים. ר״ל עכו״ם בעלי לשונות נפרדות: בכנף. הוא שולי הבגד: יהודי. כל ישראל נקראים בשם יהודים לפי שהמלוכה היה משבט יהודה וכן תהיה לעתיד:
מַלְבִּי״ם כה אמר ה', עתה מודיע ענין אחר מה שיהיה באחרית הימים שיתחילו להכיר אמונת ישראל ותורתם ויאמינו בתורת ה' כי קדושה היא, ואז לא לירושלים ילכו לדרוש שם את האמונה רק הישמעאלים יכירו אמתת דת ישראל, ואז לא ילכו עוד עיר אחת אל אחת ומשם לירושלים לדרוש את ה', רק הישמעאלים ידרשו את האמונה האמתית מפי ישראל ויכירו שאלהים עם ישראל, ויחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי, ר"ל אם יראו ציצית בכנף בגדו שמזה יכירו שהוא יהודי (והציצית מורים על זכירת המצות וגם על השראת השכינה בישראל כמ"ש תכלת דומה לים וכו' ורקיע דומה לכסא הכבוד), לאמר נלכה עמכם, לא ילכו לירושלים רק ילכו עם היהודי ללמוד דתו ואמונתו באשר ידעו שאלהים עם ישראל, אמר להם שבעת ההיא אשר יהיה זאת אז לא יהיה עוד כמו שהיה עד הנה שהיה דבר ה' במקום מיוחד בירושלים או בא"י, כי אז:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.