Genesis 21 — בְּרֵאשִׁית כא

פָּרָשַׁת וַיֵּרָא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיהוָה פָּקַד אֶת־שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר׃

רַשִׁ״י וה' פקד את שרה וגו'. סָמַך פָּרָשָׁה זוֹ לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר, הוּא נַעֲנֶה תְחִלָּה (בבא קמא צ"ב), שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְפַּלֵּל וְגוֹ', וּסְמִיךְ לֵיהּ וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה, שֶׁפְּקָדָהּ כְּבָר קֹדֶם שֶׁרִפֵּא אֶת אֲבִימֶלֶךְ: פקד את שרה כאשר אמר. בְּהֵרָיוֹן: כאשר דבר. בְּלֵדָה. וְהֵיכָן הִיא אֲמִירָה, וְהֵיכָן הוּא דִּבּוּר? אֲמִירָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וְגוֹ '(בראשית י"ז), דִּבּוּר הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, וְשָׁם נֶאֱמַר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה וְגוֹ' (שם ט"ו), וְהֵבִיא הַיּוֹרֵשׁ מִשָּׂרָה: ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לְאַבְרָהָם:

אוּנְקְלוֹס וַיְיָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דִּי אֲמַר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דִּי מַלִּיל

רַמְבַּ״ן וה' פקד את שרה כאשר אמר בהריון כאשר דבר בלידה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״א:א׳) ואין "פקידה" אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד כגון פקוד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ׳:כ״ה) פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם (שמות ג טז) ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים (שופטים טו א) אף כאן וה' פקד את שרה זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר וכן הלשון בכל העקרות היולדות ברחל ויזכור אלהים את רחל (בראשית ל׳:כ״ב) ובחנה ויזכרה (אלהים) ה' (שמואל א א יט) וכך אמרו פקדונות הרי הן כזכרונות (ר"ה לב):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וה' פקד את שרה כאשר אמר. בהריון. ויעש ה' לשרה כאשר דבר בלידה. וז"ש מיד ותהר ותלד, ונסמכה פרשה זו לפרשת כי עצור עצר ה' להודיע כי השי"ת הוא העוצר והוא הפוקד ואין זולתו. ובמדרש וה' פקד את שרה זשאה"כ (יחזקאל ה') וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש אני ה' דברתי ועשיתי, השפלתי עץ גבוה זה סנחריב שנאמר הנה אשור ארז בלבנון יפה קומה. הגבהתי עץ שפל אלו ישראל שמשפילין עצמן שנאמר (מלאכי ב') וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים. הובשתי עץ לח אבימלך שנא' כי עצור עצר ה', הפרחתי עץ יבש זו שרה. אני ה' דברתי ועשיתי. וה' פקד את שרה מהו פקד אמר רבי יצחק כתיב (במדבר ה) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא וגו' וזו נכנסה לביתו של פרעה ויצאה טהורה לביתו של אבימלך ויצאה טהורה, אינו בדין שתפקד, הוי אומר וה' פקד את שרה, ע"כ בב"ר.

סְפוֹרְנוֹ וה' פקד. אברהם התפלל בעד אבימלך וה' פקד את שרה כאמרו וה' השיב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו: כאשר אמר. באמרו וברכתי אותה וזה היה שהסיר ממנה קללת חוה בעיבור ובלידה ובגידול כאמרו הרבה ארבה עצבונך והרונך: ויעש ה' לשרה כאשר דבר. כאמרו וגם נתתי ממנה לך בן שלא כמנהג המולידי' בעת זקנה שיולידו על הרוב נקבה:

כְּלִי יָקָר יש הפרש בין לשון פקידה ללשון עשיה כי הפקידה אינה כי אם זכירה בעלמא, והעשיה היא פעולה ממשית כמ"ש ואעשך לגוי גדול ומסיק שלשון דבור מורה יותר חבה מן לשון אמירה, לפי שהדבור מורה על בירור הדברים בפירוש בחיתוך הלשון וזה מתייחס אל לשון עשייה. וביאור הענין הוא, שכאשר נפקדה שרה נפקדו כל העקרות עמה, כמו שפרשתי פר' לך לך על פסוק והיתה לגוים ואע"פ שנפקדו עמה מ"מ לא היו שוים לשרה כי פקידת שרה בלשון עשייה ממש בפועל ידי הש"י כמ"ש גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ כי הצדיקים נבראו בשתי ידים כו' דהיינו עשייה ממש ובלשון דבור המורה על חבה כמ"ש והנה דבר ה' אליו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו'. אבל שאר העקרות בלשון פקידה לבד ובלשון אמירה שאין בו חבה כל כך, כי פר' לך לך מתחיל בלשון אמירה, ושם נאמר וברכתיה והיתה לגוים, רצה לומר שתהיה לעזר לכל הגוים כי יפקדו עקרות של גויי הארצות עמה. זה"ש וה' פקד את שרה, כאלו אמר עם שרה, פי' את משמש לשון עם, כמו הבאים מצרימה את יעקב שאותן העקרות שנפקדו עם שרה לא נפקדו כ"א בלשון פקידה ובלשון אמירה, אמנם ויעש ה' לשרה פי' לשרה עצמה בלשון דבור כאשר דבר ועשיה ממש. דרך משל מי שאינו אוהב גדול לחבירו אף על פי שלפעמים הוא זוכרו מ"מ אינו עושה כל כך בעבורו, אבל בשביל אוהבו הוא נכנס בעובי הקורה ועושה בעבורו. ומה שנאמר וה' בוי"ו רז"ל אמרו כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, סמך מכאן לדברי רז"ל שפקידה זו היתה בראש השנה אשר בו הקב"ה יושב בדין עם כל בית דינו שלמעלה לכך קורין פרשה זו בראש השנה.

אוֹר הַחַיִּים וה' פקד וגו' כאשר אמר. פי' לא לצד שהתפלל על אבימלך ומטעם כל המתפלל על חבירו וכו' וזולת זה לא היה נפקד וזה ימעיט ח"ו ההבטחה האמורה בתחלת הפרשה אלא כאשר אמר: עוד לעולם כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה' מצוה שסגולתה שיפקד ובזה נתקיימה הבטחתו והוא אומרו כאשר אמר פירוש ולצד האמירה שאמר ה' הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה' להיטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת. ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך ולא עצרו ה' לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות למה שפירשנו: ויעש ה' וגו' כאשר דבר. טעם שכפל לומר ויעש וגו', יכוין לפי דבריהם ז"ל (תנחומא) בפסוק כעת חיה ששרט לה המלאך שריטה בכותל כשיגיע השמש למקום זה ולשרה בן, והוא שהודיע הכתוב שנתקיים מאמר המלאך הדובר אליה בדקדוק הזמן: עוד יכוין הכתוב ע"פ מה שפירשתי בפסוק (לעיל י"ח י') בן לשרה אשתך שבא מצד הנקובא ולסיב' זו הוצרך לעקידה, וידוע הוא כי זו היא סיבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה' על צחיקת שרה וקיים הגזירה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא כאומרו (לך י"ז י"ט) אבל שרה אשתך יולדת, לזה אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר וידוע הוא כי הדיבור קשה והוא שלא ילדתו שלם בשלימות הצריך ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסיבה זו. ולדרך זה קיום ההבטחה על השריטה ששרט לה המלאך נרמזה בפסוק שאחרי זה דכתיב למועד אשר דבר אתו וגו':

ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י למועד אשר דבר אתו. דִּי מַלִּיל יָתֵהּ, אֶת הַמּוֹעֵד דִּבֵּר וְקָבַע כְּשֶׁאָמַר לוֹ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ (שם י"ח), שָׂרַט לוֹ שְׂרִיטָה בַּכֹּתֶל, אָמַר לוֹ כְּשֶׁתַּגִּיעַ חַמָּה לִשְׂרִיטָה זוֹ בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, תֵּלֵד:

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת וִילִידַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם בַּר לְסִיבְתוֹהִי לִזְמַן דִּי מַלִּיל יָתֵהּ יְיָ

אִבְּן עֶזְרָא למועד אשר דבר אתו. המלאך ששאל איה שרה אשתך גם שב אליו כי כן אמר לו.

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי למועד אשר דבר אותו אלהים. זה הקב"ה, ויזכיר זה על מה שכתוב למעלה למועד הזה בשנה האחרת שתחלת הפרשה ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך וגו'.

אוֹר הַחַיִּים ותהר ותלד שרה לאברהם בן. אמר ותהר יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פנ"ג) בית מטרון לא היה לה, לזה מודיע כי היה נס גם בהריון. ואומרו לאברהם רמז בן זה לאברהם ולא ישמעאל לאברהם כי לא יקרא שמו בן אברהם דכתיב (כ"א י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע. והגם שמצינו שאמר הכתוב (ט"ז ט"ו) ותלד הגר לאברם בן, שם נקרא שמו אברם אבל אחר שנעקר שם אברם שלא יזכר עוד שם זה עליו אלא אברהם ישמעאל אין לו ליקרא בן אברהם. ואולי כי לזה הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות יג) טעם הקפדתו יתברך כי כשיקרא לו אברם מיחס אליו ישמעאל לבן וה' אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ואין זה אלא כשיעקר שם אברם, וטעם זה אינו ביעקב לזה הגם שנקרא ישראל אין קפידא שיקרא יעקב. ועיין מה שכתבתי בפסוק (לקמ' לה) לא יקרא וגו' ותמצא טעם אחר: לזקניו טעם ההודעה גם אומרו לזקוניו ולא אמר לזקנתו, למה שכתבנו כי היה חסר בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד ולא היתה לו אלא מעלמא דנוקבא יכוין הכתוב כי ילדה אז וגם ילדה בו הכנת לידה אחרת לזקנה שנית של אברהם כי יש לך לדעת כי מן ההחלט הוא להשיג אדם בעולם הזה דבר חדש אם לא יקדים הכנת המקבל כידוע לחכמי אמת ואם לא היתה ליצחק אלא הנפש שמעלמא דנוקבא והיה חסר הכנת הקבלת נפש מעלמא דדכורא לא תועיל לו העקידה וזה הוא שדקדק לומר ותלד וגו' הודיע שילדה לב' זמני זקנתו הא' הוא עת לידתו והב' היא הכנה לעת זקנה אחרת של אברהם שהוא זמן העקידה. או ירמוז לזקוניו זקנתו וזקנת אשתו על דרך אומרו אחרי בלותי וגו' ואדוני זקן:

ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ הַנּוֹלַד־לוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק׃

אוּנְקְלוֹס וּקְרָא אַבְרָהָם יָת שׁוּם בְּרֵהּ דְאִתְיְלִיד לֵהּ דִּילִידַת לֵהּ שָׂרָה יִצְחָק

אִבְּן עֶזְרָא ולא הוסיף השם על שם יצחק ולא החליפו כי הוא צוה לקראו כן:

אוֹר הַחַיִּים בנו הנולד לו אשר וגו'. פירוש להיות שיש לו בן אחר שהוא ישמעאל לזה אמר הנולד לו לדבר הנאות לו להקראות עליו לתכלית תאותו מה שלא אמר הכתוב כן בלידת ישמעאל. ואומר אשר ילדה לו שרה רמז למה שהיו מתפללין תמיד אברהם היה אומר כל הזרע שלי יהיה מצדקת זו ושרה גם היא וכו', כנגד תפלתה אמר ילדה לו, וכנגד תפלתו אמר שרה: עוד ירצה לתת טעם לקריאת שמו יצחק לצד שילדה הזקנה לזקן, וכן הוא אומר (פסוק ו) צחוק עשה לי וגו':

ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן־שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים׃

אוּנְקְלוֹס וּגְזַר אַבְרָהָם יָת יִצְחָק בְּרֵהּ בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין כְּמָא דִּי פַקִּיד יָתֵהּ יְיָ

ה וְאַבְרָהָם בֶּן־מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְאַבְרָהָם בַּר מְאָה שְׁנִין כַּד אִתְיְלִיד לֵהּ יָת יִצְחָק בְּרֵהּ

סְפוֹרְנוֹ ואברהם בן מאת שנה. ועם כל זה מל את בנו ולא חס על היותו בן זקונים:

ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק־לִי׃

רַשִׁ״י יצחק לי. יִשְׂמַח עָלַי. וּמִ"אַ הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חוֹלִים נִתְרַפְּאוּ בוֹ בַיּוֹם, הַרְבֵּה תְפִלּוֹת נַעֲנוּ עִמָּהּ, וְרֹב שְׂחוֹק הָיָה בָעוֹלָם:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת שָׂרָה חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי

רַשְׁבַּ״ם צחוק: שמחה של תמהון:

סְפוֹרְנוֹ צחוק עשה לי אלהים. אע"פ שיש צער מילה לתינוק האל ית' נתן שמחה בלבי לפיכך כל השומע יצחק לי וישמח בעדי ולא ידאג בשביל צער המילה:

ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי־יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו׃

רַשִׁ״י מי מלל לאברהם. לְשׁוֹן שֶׁבַח וַחֲשִׁיבוּת, רְאוּ, מִי הוּא וְכַמָּה הוּא שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ הַקָּבָּ"ה מַבְטִיחַ וְעוֹשֶׂה. מלל. שִׁנָּה הַכָּתוּב וְלֹא אָמַר דִּבֵּר – גִּימַטְרִיָּא שֶׁלּוֹ ק', כְּלוֹמַר לְסוֹף מֵאָה לְאַבְרָהָם: היניקה בנים שרה. וּמַהוּ בָנִים לְשׁוֹן רַבִּים? בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת לֹא יָלְדָה שָׂרָה, אֶלָֹּא אֲסוּפִי הֵבִיאָה מִן הַשּׁוּק:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת מָאן מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם קַיָּם דְּתוֹנִיק בְּנִין שָׂרָה אֲרֵי יְלֵידִית בַּר לְסִיבְתוֹהִי

רַשְׁבַּ״ם ותאמר מי מלל לאברהם: כלומר ידעו ויבינו כל השומעים מי הוא האלהים שמלל לאברהם להיות לו בן משרה, כי הניקה בנים שרה אחרי זקנתה ולזקוניו של אברהם כי אין גדול כאלהים:

רַמְבַּ״ן מי מלל לאברהם לשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו ומבטיח ועושה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״א:ז׳) ולא מצינו מלת "מי" בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם (שופטים ט כח) מי דוד ומי בן ישי (שמואל א כה י) והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי למלאת פיו ברנה ושחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה אין בעולם שיאמר אליו כן אפילו לנחמו כי לא עלה זה על לב איש מעולם ולשון אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״א:ז׳) קרוב לזה מאן מהימן דאמר לאברהם וקיים דתוניק בנין שרה כלומר כל השומע יצחק לי כי אין אדם שיהיה נאמן גם בעיני אברהם אם הגיד לו זה הפלא:

ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק׃

רַשִׁ״י ויגמל. לְסוֹף כ"ד חֹדֶשׁ (גיטין ע"ה): משתה גדול. שֶׁהָיוּ שָׁם גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֵׁם וָעֵבֶר וַאֲבִימֶלֶךְ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וּרְבָא רַבְיָא וְאִתְחֲסִיל וַעֲבַד אַבְרָהָם מִשְׁתְּיָא רַבָּא בְּיוֹמָא דְּאִתְחֲסִיל יָת יִצְחָק

רַשְׁבַּ״ם ויגמל: נבדל מן הדדים, כדכתיב בשמואל עד גמלך אותו: ביום הגמל וגו': שעשה אז משתה כמו שמצינו בשמואל כאשר גמלתו הביאתו שילה וקרבנות עמו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעש אברהם משתה גדול. אין ספק שהיו גדולי הארץ באותו משתה כי היה הפלא גדול ביצחק, גם העושר בבית אברהם רב, ואפשר שהיו שם מלכים ויועצי ארץ, שכבר מצינו שהיו מלכי הארץ דורשים שלומו ורוצים לכרות ברית עמו, אבל מפני שהיה ענין משתה ושמחה לא נתפרשו שמותם. והנה מצינו בבית האבל שהכתוב מפרש שמות הבאים שם, אלו חביריו של איוב שכתוב בהם (איוב ב) ויבאו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. באר לנו הכתוב כי כל שמחת העוה"ז הבל וריק. ביום הגמל את יצחק. מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה. ומה שאחר אברהם לעשות משתה יצחק עד יום הגמל אותו, יתכן לפרש שמיום גמלו הניחו לת"ת, ואין לתמוה, שהרי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו. ע"כ לא רצה לעשות הסעודה לא ביום הלידה ולא ביום המילה והניח הדבר עד יום הגמל אותו כדי שישמח בבנו בשמחת התורה שכתוב בה (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכענין שכתוב (ישעיה כח) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב. כי תכף שנגמל נתקדש להיות פרוש ונבדל לעבודת ה' ומזומן להיות עולה תמימה. וידוע עוד כי אין אהבת האב לבן לא ביום הלידה ולא ביום המילה אלא ביום שנגמל, ואז תתחזק אהבתו יותר ויותר. ובמדרש ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק, ומכאן יש סמך למנהגנו שאנו עושים סעודה ביום המילה, שהרי לפי המדרש הזה עשה אברהם משתה גדול ביום ח' למילת יצחק, ומנהג כשר הוא, ועליו אמר דוד (תהלים נ) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.

ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת־בֶּן־הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר־יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק׃

רַשִׁ״י מצחק. לְשׁוֹן עֲ"זָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות ל"ב), דָּ"אַ לְשׁוֹן גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמָה דְּתֵימָא לְצַחֶק בִּי (בראשית ל"ט), דָּ"אַ לְשׁוֹן רְצִיחָה, כְּמוֹ יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וְגוֹ' (שמואל ב ב'), שֶׁהָיָה מֵרִיב עִם יִצְחָק עַל הַיְרֻשָּׁה וְאוֹמֵר אֲנִי בְּכוֹר וְנוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, וְיוֹצְאִים בַּשָּׂדֶה וְנוֹטֵל קַשְׁתּוֹ וְיוֹרֶה בוֹ חִצִּים, כְּמָה דְּתֵימָא כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים וְגוֹ' וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כ"ו):

אוּנְקְלוֹס וַחֲזַת שָׂרָה יָת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִּילִידַת לְאַבְרָהָם מְחָיִיךְ

רַשְׁבַּ״ם מצחק: שכבר גדל הרבה ולא רצתה לשהותו עוד פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק:

אִבְּן עֶזְרָא מצחק. כי כן מנהג כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה:

רַמְבַּ״ן מצחק לשון עבודה זרה לשון רציחה לשון גלוי עריות מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח) ומתשובת שרה אתה למד כי לא יירש בן האמה הזאת וגו' כל זה לשון רש"י ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם דתניא (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) אמר רבי שמעון בן אלעזר אצלנו הגירסא בן יוחאי ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו' ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך איפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (בראשית י״ח:י״ט) יהא בביתו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו' ונראין דברי מדבריו וכן הלשון שאמר הרב "מריב עם יצחק על הירושה" אינו נראה נכון שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה וכן אמרו ז"ל (ילק"ש רמז צה) שהיה בן שבע עשרה שנה אם כן היה בשנה שנגמל יצחק ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית כ״א:ט׳) על דרך הפשט כי מצחק משתעשע כדרך כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול ולכך אמר הכתוב "את בן הגר המצרית" ולא אמר "את ישמעאל" מצחק וכן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה ואמרה שיגרש גם אמו כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מצחק. לשון ע"ז לשון רציחה לשון גלוי עריות, כי היו ישמעאל ויצחק מריבים על הירושה והיה אומר ישמעאל ליצחק אני בכור ואני נוטל פי שנים והיה יוצא לשדה וזורק בו חצים הה"ד (משלי כו) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא מצחק אני. ולמדנו זה מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה, כך פירש רש"י ז"ל. והחכם ר"א פי' מצחק משתעשע כדרך כל נער, ושרה אמנו קנאה בו שהיה גדול מבנה. אבל הרמב"ן ז"ל פי' מצחק מלעיג ומפני זה אמר את בן הגר המצרית כלומר בן שפחה כי היה יכול לומר ותרא את ישמעאל מצחק, וע"כ אמרה לו שרה גרש האמה וגו'. כי העבד המלעיג על אדוניו חייב מיתה אבל איני רוצה שתמיתהו אלא שתגרש אותו ואת אמו, והוקשה הדבר בעיני אברהם כמו שמעיד הכתוב וירע הדבר מאד בעיני אברהם, ואמר על אודות בנו גלה בזה מעלתו של אברהם שלא הוקשה לו על חשק הפילגש רק על אודות בנו כי אילו אמרה לגרש הפילגש לבדה לא היה קשה בעיניו.

סְפוֹרְנוֹ את בן הגר המצרית. חשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו כאמרם ז"ל שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה: מצחק. מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם באמרו שנתעברה מאבימלך והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק כי ישמעאל שמע כזאת אחר כך מליצני הדור ואם באולי בעת הלידה היה מצחק לא הרגישה בו שרה שהיתה אז טרודה:

י וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה הַזֹּאת עִם־בְּנִי עִם־יִצְחָק׃

רַשִׁ״י עם בני עם יצחק. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא בְנִי אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ הָגוּן כְּיִצְחָק, אוֹ הָגוּן כְּיִצְחָק אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְנִי, אֵין זֶה כְדַאי לִירַשׁ עִמּוֹ, קַ"וָ עִם בְּנִי עִם יִצְחָק, שֶׁשְּׁתֵיהֶן בּוֹ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת לְאַבְרָהָם תָּרֵךְ אַמְתָא הָדָא וְיָת בְּרַהּ אֲרֵי לָא יֵרַת בַּר אַמְתָא הָדָא עִם בְּרִי עִם יִצְחָק

סְפוֹרְנוֹ גרש את האמה הזאת ואת בנה. כי בעצתה עשה הבן שהוציא דבה למען יירש בנה את הכל לפיכך גרש מפני שאינו דין שיירש אפי' בקצת': כי לא יירש בן האמה. שאינו מיוחס אחריך שהולד הולך אחר הפגום:

כְּלִי יָקָר . וכי בעבור שגרשו א"א לו לחזור לירושתו אחרי מות אביו. ונראה שעל ירושת המעשים הוא מדבר, כי ראתה שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק בגלוי עריות מצד שהיה בן הגר המצרית הולידה בדומה לה כי כל המצריים שטופי זימה שנאמר וזרמת סוסים זרמתם, ותולדותיהן כיוצא בהם, על כן אמרה שרה לגרשו כדי שלא ילמוד יצחק ממעשיו ואם תאמר אדרבא שמא יצחק יהפכו ויחזירו למוטב, על זה אמרה ידעתי בנבואה כי לא יירש עם בני ממעשה אביו אברהם הטובים ועל כן נשאר החשש שמא ילמוד יצחק ממנו. ויותר ענין פר' זו עיין לקמן פר' חיי שרה בפסוק ושמה קטורה. .א)

יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ׃

רַשִׁ״י על אודות בנו. שֶׁשָּׁמַע שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה (בראשית רבה), וּפְשׁוּטוֹ עַל שֶׁאָמְרָה לוֹ לְשַׁלְּחוֹ:

אוּנְקְלוֹס וּבְאֵישׁ פִּתְגָּמָא לַחֲדָא בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל עֵיסַק בְּרֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא אודת. כמו דבר:

רַמְבַּ״ן על אודות בנו שיצא לתרבות רעה ופשוטו על שאומרת לו לשלחו זה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״א:י״א) והנכון בעיני כי הכתוב סיפר בכבוד אברהם ואמר שלא היה הדבר רע מאד בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה ואלו אמרה לו שתגרש האמה בלבד היה עושה כרצון שרה אבל מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה והקב"ה אמר לו שלא ירע בעיניו על הנער ולא על האמה כלל וישמע לקול שרה כי ביצחק לבדו יקרא לו שמו וישמעאל לא יקרא לו זרע ומפני שהיה אברהם מפחד עליו שלא יקראנו אסון בשלחו אותו ממנו אמר כי ישימנו לו לגוי ויברכנו מפני שהוא זרעו באמת:

אוֹר הַחַיִּים על אודות בנו. פי' לבל יצא לתרבות רעה וישתקע באמונות רעות בצאתו מבית אביו וסוף כל סוף בנו הוא: עוד ירצה על אודות בנו אשר ייחסה אותו שרה להגר כאומ' האמה ואת בנה וגו' בן האמה, ובא הקדוש ברוך הוא והצדיק דברי שרה ואמר לו כל אשר וגו' שמע בקולה ואל תחשוב אותו בנך והוא אומרו על הנער וגו' עקר לו שם בנו ואמר לו כי ביצחק יקרא לך וגו' ובן זה על שם אמו יקרא, והוא אומרו וגם את בן האמה וגומר. ותמצא שחזר אברהם והודה לדבריה דכתיב וישכם אברהם וגו' ואת הילד וגו' ולא אמר ואת בנו כי העיד הכתוב על אברהם:

יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל־הַנַּעַר וְעַל־אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע׃

רַשִׁ״י שמע בקולה. לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לָא יַבְאֵשׁ בְּעֵינָיךְ עַל עוּלֵימָא וְעַל אַמְתָךְ כֹּל דִּי תֵימַר לָךְ שָׂרָה קַבֵּל מִנַּהּ אֲרֵי בְיִצְחָק יִתְקְרוּן לָךְ בְּנִין

רַשְׁבַּ״ם יקרא לך זרע: בריתי שהקימותי לזרעך לתת להם את ארץ כנען כדכתיב כי גר יהיה זרעך וגו', על יצחק הבטחתיך:

סְפוֹרְנוֹ אל ירע בעיניך כו' כל אשר תאמר אליך שרה. אל ירע בעיניך מה שתאמר בדבר הנער והאמה לגרשם עם סימני עבדות כאמרו שם על שכמה וכו': שמע בקולה. כי בדין אמרה לעשות כך: כי ביצחק יקרא לך זרע. וישמעאל ובניו יהיו עבדים לו כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בו:

יג וְגַם אֶת־בֶּן־הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא׃

אוּנְקְלוֹס וְאַף יָת בַּר אַמְתָא לְעַם אֲשַׁוִּנֵּהּ אֲרֵי בְנָךְ הוּא

סְפוֹרְנוֹ וגם את בן האמה. וגם אין ראוי שתדאג על שתגרש את הבן כי תגרש את בן האמה ולא בנך מכל מקום לגוי אשימנו כי זרעך הוא. לא שיהיה הוא ראוי לכך:

יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח־לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל־הָגָר שָׂם עַל־שִׁכְמָהּ וְאֶת־הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע׃

רַשִׁ״י לחם וחמת מים. וְלֹא כֶסֶף וְזָהָב, לְפִי שֶׁהָיָה שׂוֹנְאוֹ עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה: ואת הילד. אַף הַיֶּלֶד שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, שֶׁהִכְנִיסָה בוֹ שָׂרָה עַיִן רָעָה וַאֲחָזַתּוּ חַמָּה וְלֹא יָכוֹל לֵילֵךְ בְּרַגְלָיו (בראשית רבה): ותלך ותתע. חָזְרָה לְגִלּוּלֵי בֵית אָבִיהָ (פרקי דרבי אליעזר פ' ל'):

אוּנְקְלוֹס וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְרָקְבָּא דְמַיָּא וִיהַב לְהָּגָר שַׁוֵי עַל כַּתְפַּהּ וְיָת רַבְיָא וְשַׁלְחַהּ וַאֲזָלַת וְתָעַת בְּמַדְבְּרָא (נ''א בְּמַדְבֵּר) בְּאֵר שָׁבַע

רַשְׁבַּ״ם ותתע במדבר באר שבע: לפיכך ויכלו המים מן החמת שאילו הלכה דרך ישר היה מספיק לה החמת מים שנתן לה אברהם עד המלון:

אִבְּן עֶזְרָא וחמת מים. כלי ויתכן להיותו מעור או מעץ וכמוהו מספח חמתך. ורבים יתמהו מאברהם איך גרש בנו גם שלח בן עם אמו ריקם ואיה נדבת לבו והתימה מאלה שיתמהו כי אברהם עשה ככל אשר צוהו ה'. ואלו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה לא שמר מצות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל: לחם וחמת מים. נתן אל הגר ושם על שכמה ואמר לה קחי אתך בנך וישלחה ויתכן שנתן לה כסף וזהב ולא פי' הכ'. ונתן לחם ומים מה שיספיק לה עד באר שבע כי בגרר היה אברהם. והנה היא הלכה ולא ידעה הדרך ותתע והנה בנה חלה מחסרון המים ואחר שלקחתו בחיקה וראתה שנפשו יוצא בצמא השליכתו:

רַמְבַּ״ן ואת הילד וישלחה נמשך למעלה ויתן אל הגר ואת הילד כי גם הילד נתן לה שילך עמה באשר תלך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי היה לו לתת לה כסף וזהב וגמלים נושאים אותם לפי שפע הממון שהיה בבית אברהם, כי בנו היה שהתפלל עליו לו ישמעאל יחיה לפניך, אבל מפני שאמרה לו שרה שיגרש אותו ואת אמו, וה' אמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה על כן שמע לקול שרה וגירש אותו ואת אמו בלחם וחמת מים, כך פירש הרמב"ן ז"ל: ויתכן לומר כי מה שגירש אותו בלחם ומים שיכלול ענין אחר, והוא שאברהם ראה במראה הנבואה שעתידים בניו להשתעבד תחת ידי ישמעאל, וכי ישנאו אותם שנאה גדולה שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל, ועל כן התנהג אברהם עמו כמו שראוי להתנהג עם השונא ונתן לו לחם ומים, הוא שכתוב .

סְפוֹרְנוֹ שם על שכמה. את החמת לאות שפחות על דרך והתעני תחת ידיה אבל לא חדל הצדיק מתת להם די מחסורם כמו שאמרו ז"ל ויהי אלהים את הנער לרבות חמריו גמליו ופועליו ולכן לא חסרו דבר זולתי המים בתעות' במדב' ובהמצא המים ישב שם במדבר כטבעו כי הי' פרא אדם: ואת הילד. נתן לה גם את הילד: וישלחהו. לוה אותה ברוב חסדו כמו ואברהם הולך עמם לשלחם:

אוֹר הַחַיִּים על שכמה ואת הילד. פירוש גם אותו שם על שכמה להיות שלא היה רוצה לצאת מבית אביו לזה עקדו כילד ושמו על שכמה וגירשה:

טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן־הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת־הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם׃

רַשִׁ״י ויכלו המים. לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ חוֹלִים לִשְׁתּוֹת הַרְבֵּה:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁלִימוּ מַיָּא מִן רָקְבָּא וּרְמַת יָת רַבְיָא תְּחוֹת חַד מִן אִילָנַיָּא

אִבְּן עֶזְרָא תחת אחד השיחים. האילנים:

רַמְבַּ״ן ותשלך את הילד גברה עליו הצמאה ולא יכול ללכת והשכיבתו אמו תחת האילן מושלך ונעזב או כענין וישליכם אל ארץ אחרת (דברים כט כז) אל תשליכני מלפניך (תהלים נא יג) ענין שלוח ורבי אברהם אמר ותשלך כי לקחתו בחיקה בעת שנחלש בצמא ורבותינו אמרו (ב"ר נג יג) שהיה חולה בעת ששלחו ושם על שכמה את הילד וזה הטעם "ותשלך" והיה כל הענין הזה לאברהם מפני שצווה לעשות ככל אשר תאמר שרה והיא צותה להוציאו מיד ובמצותה לא נתן להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם:

טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ׃

רַשִׁ״י מנגד. מֵרָחוֹק: כמטחוי קשת. כִּשְׁתֵּי טִיחוֹת (בראשית רבה), וְהוּא לְשׁוֹן יְרִיַּת חֵץ, בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה שֶׁהֵטִיחַ בְאִשְׁתּוֹ, עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ; וְאִם תֹּאמַר הָיָה לוֹ לִכְתֹּב כִּמְטַחֵי קֶשֶׁת, מִשְׁפַּט הַוָּי"ו לִכָּנֵס לְכָאן, כְּמוֹ בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב'), מִגִּזְרַת וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיהו י"ט), וּמִגִּזְרַת יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהילים ק"ז), וְכֵן קַצְוֵי אֶרֶץ (תהילים ס"ה), מִגִּזְרַת קָצֶה: ותשב מנגד. כֵּיוָן שֶׁקָּרַב לָמוּת הוֹסִיפָה לְהִתְרַחֵק:

אוּנְקְלוֹס וַאֲזָלַת וִיתִיבַת לַהּ מִקֳּבֵל אַרְחֵיקַת (נ''י אַרְחִיק) כְּמֵיגַד קַשְׁתָּא אֲרֵי אֲמֶרֶת לָא אֶחֱזֵי בְּמוֹתָא דְרַבְיָא וִיתִיבַת מִקֳּבֵל וַאֲרֵימַת יָת קָלַהּ וּבְכָת

רַשְׁבַּ״ם כמטחוי: כתרגומו:

אִבְּן עֶזְרָא כמטחוי קשת. בדד ישב וטעמו ידוע כהשלכת החץ:

יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה־לָּךְ הָגָר אַל־תִּירְאִי כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם׃

רַשִׁ״י את קול הנער. מִכָּאן שֶׁיָּפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה מִתְּפִלַּת אֲחֵרִים עָלָיו וְהִיא קוֹדֶמֶת לְהִתְקַבֵּל (בראשית רבה): באשר הוא שם. לְפִי מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו הוּא נִדּוֹן, וְלֹא לְפִי מַה שֶּׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת (ראש השנה ט"ז), לְפִי שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַטְרְגִים וְאוֹמְרִים רִבּוֹנו שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד זַרְעוֹ לְהָמִית בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר, וְהוּא מְשִׁיבָם עַכְשָׁו מַה הוּא, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? אָמְרוּ לוֹ צַדִּיק, אָמַר לָהֶם לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל עַכְשָׁו אֲנִי דָנוֹ, וְזֶהוּ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְהֵיכָן הֵמִית אֶת יִשְׂרָאֵל בַּצָּמָא? כְּשֶׁהֶגְלָם נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר מַשָּׂא בַּעְרָב וְגוֹ' לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וְגוֹ' (ישעיהו כ"א), כְּשֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתָם אֵצֶל עַרְבִיִּים, הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשׁוֹבֵיהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹלִיכוּנוּ אֵצֶל בְּנֵי דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל וִירַחֲמוּ עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם) – אַל תִּקְרֵי דְּדָנִים אֶלָּא דּוֹדִים – וְאֵלּוּ יוֹצְאִים לִקְרָאתָם וּמְבִיאִין לָהֶם בָּשָׂר וְדָג מָלוּחַ וְנוֹדוֹת נְפוּחִים, כִּסְבוּרִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם, וּכְשֶׁמַּכְנִיסוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּפוֹתְחוֹ, הָרוּחַ נִכְנֶסֶת בְּגוּפוֹ וּמֵת:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא וּקְרָא מַלְאֲכָא דַּיְיָ לְהָגָר מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר לַהּ מָה לָיךְ הָגָר לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא בַּאֲתַר דְּהוּא תַמָּן

רַשְׁבַּ״ם באשר הוא שם: לפי שלא היתה רואה אותו שהרי נתרחקה מאותו מקום הוצרך לומר במקום אשר הוא שם נתן לו את המים:

רַמְבַּ״ן באשר הוא שם לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מעשים שהוא עתיד לעשות לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגין וכו' לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו והנכון בעיני בדרך הפשט שיאמר כי שמע אלהים אל קול הנער במקום אשר הוא שם הודיע אותה שלא תצטרך ללכת משם אל מעין ובור כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד ואמר לה קומי שאי את הנער אחרי שתותו כי לגוי גדול אשימנו וכמוהו באשר כרע שם נפל שדוד (שופטים ה כז) ובאשר חללים שם הוא (איוב לט ל) ירמוז למקום:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. כלומר באותו המקום שהוא שם אתן לו מים וישתה טרם שיפרד מן המקום. ודרשו רז"ל אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, שנאמר אל קול הנער באשר הוא שם.

יח קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ׃

אוּנְקְלוֹס קוּמִי טוּלִי יָת רַבְיָא וְאַתְקִיפִי יָת יְדֵךְ בֵּהּ אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשַׁוִּנֵּהּ

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי קומי שאי את הנער. אחר שישתה, והחזיקי את ידך בו. ודע כי לפי סדור הפרשיות כבר היה ישמעאל בעת הזאת בן י"ו שנה, שהרי כשנולד היו לו לאברהם פ"ו שנים שנאמר ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל וגו', ובן מאה שנה הוליד אברהם ליצחק שנאמר ואברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו, וב' שנים אחר שגמלתו ליצחק, הרי לו י"ו שנה לישמעאל במעשה הזה. אע"פ שיקשה לזה מה שהזכיר הכתוב ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד, היאך ישים על שכמה בן י"ו שנה, ואם תאמר שאין ואת הילד חוזר למה שאמר על שכמה, הרי מצינו ותשלך את הילד ונראה שהיתה מביאתו בחיקה ועתה בצער הצמא השליכתו מחיקה. ועוד שקראהו ילד כשם שקרא הכתוב את יצחק תכף שנגמל והוא בן שתי שנים, שנאמר ויגדל הילד ויגמל. ועוד שאמר לה מלאך ה' קומי שאי את הנער והיה ראוי שיאמר לכי עם הנער, ועוד שכתוב אחרי כן ויהי אלהים את הנער ויגדל. והמובן מזה כי קטן היה במעשה הזה. ואם אין הפרשיות כסדרן נצטרך לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה.

יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת־הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת־הַנָּעַר׃

אוּנְקְלוֹס וּגְלָא יְיָ יָת עֵינָהַהּ וַחֲזַת בֵּירָא דְמַיָּא וַאֲזָלַת וּמְלַת יָת רָקְבָּא מַיָּא וְאַשְׁקִיאַת יָת רַבְיָא

סְפוֹרְנוֹ ויפקח אלהים את עיניה. נתן בה דעת להכיר מקום מים שהיה שם כי לא היתה סומא קודם לכן:

כ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת־הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת׃

רַשִׁ״י רבה קשת. יוֹרֶה חִצִּים בְּקֶשֶׁת: קשת. עַל שֵׁם הָאֻמָּנוּת, כְּמוֹ חַמָּר, גַּמָּל, צַיָּד, לְפִיכָך הַשִּׁי"ן מֻדְגֶּשֶׁת. הָיָה יוֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר וּמְלַסְטֵם אֶת הָעוֹבְרִים, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר יָדוֹ בַכֹּל וְגוֹמֵר:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵהּ דְּרַבְיָא וּרְבָא וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא וַהֲוָה רָבֵי קַשְׁתָּא

רַשְׁבַּ״ם רובה קשת: מושך בקשת, ושני גזרות הן וימררוהו ורבו וגם יסבו עלי רביו מלשון רבב כמו סובו מן סבב, שומו שמים מן שמם, דומו יושבי אי מן דממה דקה כולם נכפלים באות אחרונה, אבל רובה מגזרת רבה וכמו עשה בנה קנה שיאמר עושה בונה קונה:

אִבְּן עֶזְרָא רבה קשת. כמהו השמיעו אל בבל רבים ואם הם שני שרשים כמו שרר ושרה. גם רבה ורבב מגזרת רבה: קשת. שם התאר כמו גנב: הגם הלום. ששם נראה לה המלאך בתחלה בפעם הראשונה:

רַמְבַּ״ן רובה קשת בעבור היות קשת תואר אמרו כי "רובה" הוא המורה החצים מלשון יסבו עלי רביו (איוב טז יג) וימררוהו ורבו (בראשית מ״ט:כ״ג) ו "קשת" הוא העושה הקשתות ויותר נכון ש "רובה" הוא המורה ויאמר על המורה החצים ועל משליך האבנים וזולתם כאשר יאמר אשר יריתי ביני וביניך (בראשית ל״א:נ״א) ולכן יתאר אותו פעם אחרת כי הוא קשת וכן וימצאוהו המורים אנשים בקשת (שמואל א לא ג):

כא וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח־לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י מארץ מצרים. מִמְּקוֹם גִּדּוּלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וְגוֹ' (בראשית ט״ז:א׳), הַיְנוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי זְרֹק חוּטְרָא לַאֲוִירָא, אֲעִיקְּרֵיהּ קָאֵי:

אוּנְקְלוֹס וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן וּנְסִיבַת לֵהּ אִמֵּהּ אִתְּתָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם

רַשְׁבַּ״ם במדבר פארן: כדכתיב והוא יהיה פרא אדם:

כב וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר־צְבָאוֹ אֶל־אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה עֹשֶׂה׃

רַשִׁ״י אלהים עמך. לְפִי שֶׁרָאוּ שֶׁיָּצָא מִשְּׁכוּנַת סְדוֹם לְשָׁלוֹם, וְעִם הַמְּלָכִים נִלְחַם וְנָפְלוּ בְיָדוֹ, וְנִפְקְדָה אִשְׁתּוֹ לִזְקוּנָיו:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימָר מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדָּךְ בְּכֹל דִּי אַתְּ עָבֵד

רַשְׁבַּ״ם ויהי בעת ההיא: שנולד יצחק משרה וידע אבימלך ניסים שעשה לו הק' לכן באו עתה לכרות ברית עמו, וכן כל בעת ההיא צריך לפרש לפי המאורע:

סְפוֹרְנוֹ אלהים עמך. לפיכך אני ירא ממך לא מגבורתך ועשרך לכן אני מבקש שתשבע לי:

כג וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם־תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־גַּרְתָּה בָּהּ׃

רַשִׁ״י ולניני ולנכדי. עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן: כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן קַיֵּם לִי בְּמֵימְרָא דַּיְיָ הָכָא דְּלָא תְשַׁקַּר בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי כְּטִיבוֹתָא דִּי עֲבָדִית עִמָּךְ תַּעְבֵּד עִמִּי וְעִם אַרְעָא דְאִתּוֹתַבְתָּא בַהּ

רַשְׁבַּ״ם ולנכדי: בן בני: ויטע אשל: פרדס היה להתפלל שם:

אִבְּן עֶזְרָא אם תשקר לי. מהבנין הקל ואין לו אח: נכדי. בן בני:

רַמְבַּ״ן השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי מלת "אם" בכל מקום מספקת אל תחשוב בה בלתי זה והיא באה ברוב מקומות השבועה אם תשקור לי לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי (שמואל א ג יד) אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו) אם יבואון אל מנוחתי (שם צה יא) ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה (דברים א לד לה) והענין כי בעבור היות השבועות באלה יאמר השבעה לי לאמר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם תשקור לי וכן אמר (בראשית כ״ו:כ״ח) תהי נא אלה בינותינו ובענין הגבוה נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו) ואם יתכפר עון בית עלי (שמואל א ג יד) כלומר אם יהיה כן אין דברי אמת וכיוצא בזה שלא ירצה לפרש התנאי והכתוב יכנה ויקצר בהן וכמותם בחסרון התנאי (דהי"א ד י) ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי וגו' ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל יחסר התנאי כולו וכן אם יראו את הארץ (במדבר יד כג) יחזור לפסוק ראשון חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ ויקצר השבועה ולשון תשקור לי בעבור היותו מלך והוא גר בארצו או שיהיה משקר באהבתו כי אוהב נאמן היה לו לכבדו ולעשות כרצונו הלא תראה שלא מצא בו דבר זולתי באר המים אשר גזלו עבדיו והוא אומר לו כחסד אשר עשיתי עמך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אם תשקור לי ולניני ולנכדי. ביקש אבימלך שתי בריתות. האחד שלא יגרש אברהם את בניו מארצם, והשנית שלא ישחיתו להם פירות הארץ, זהו שאמר ועם הארץ אשר גרתה בה. ואברהם הודה בדבר ואמר אנכי אשבע. והבן היטב כי זאת השבועה היא הראשונה הנזכרת בתורה, ומפני שלשון שבועה נגזר מן שבעה כידוע בקבלה, לכך הציב אברהם שבע כבשות הצאן, וקרא המקום על שם השבועה באר שבע, וכן ביצחק מצינו שקרא הבאר על שם השבועה. והענין כי הנשבע נכלל בשבעת הנקראים צרור החיים, ומאמין בתורה ובחיי העוה"ב, והעובר על השבועה הוא כופר בעיקר ומוציא עצמו מכלל השבועה, ואין לו חלק לעוה"ב. וכבר ידעת כי ששה קצוות עליונים הם שמו, וששה קצוות התחתונים חתומים בשמו, וע"כ בא המאמר לחכמי האמת בדבור לא תשא, שכל העולם כלו נזדעזע, מה שלא אמרו כן בשאר הדברות. והבן סוד הלשון שלא תמצא ממנו פעל קל שיאמר שבעו או שבע אלא נשבעו ונשבע כי פירוש נשבע הכניס עצמו בכלל השבעה אם הוא מקיים שבועתו. ואם הוא עובר על שבועתו יהיה פי' נשבע הוציא עצמו מכלל השבעה, והנה היא מלה כוללת דבר והפכו וכן ודשנו את המזבח. והבן זה

סְפוֹרְנוֹ כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. עשה עמדי חסד להשבע בעד בניך:

כד וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲנָא אֲקַיֵּם

סְפוֹרְנוֹ אנכי אשבע. אנכי אעשה החסד להשבע אבל אתה לא עשית עמדי חסד כדבריך שעבדיך גזלוני:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר אברהם אנכי וגו'. פירוש יש להשיבך על טענתך שאמרת כחסד וגו' אלא שאני חפץ בדבר אשבע: עוד ירצה להיות שרצה להוכיחו על אודות באר המים כאמור בסמוך חש שיחשוב שמשיבו לסתור חסדו ולבלתי ישבע, לזה הקדים לומר אנכי אשבע ואחר כך הוכיחו על וגו': עוד יכוין לומר אנכי אשבע פי' על עצמו, לא ארע לך וגו', ונתכוין לשלול חיוב בנו: או ירצה כי הוא ישבע וישביע בניו על ג' דורות אלו, והניקוד יוכיח:

כה וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת־אֲבִימֶלֶךְ עַל־אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ׃

רַשִׁ״י והוכח. נִתְוַכֵּחַ עִמּוֹ עַל כָּךְ:

אוּנְקְלוֹס וְאוֹכַח אַבְרָהָם יָת אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְמַיָּא דִּי אֲנִּיסוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ

סְפוֹרְנוֹ אשר גזלו עבדי אבימלך. הוכיחו באשר הוא מושל על הגזל הנעשה בארצו ואין מכלים והוכיחו גם כן על הרשעים שהיו בביתו שלא כדרך הצדיקים כאמרם לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה:

כו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם־אַתָּה לֹא־הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לָא יְדָעִית מָאן עֲבַד יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְאַף אַתְּ לָא חַוֵּיתָ לִּי וְאַף אֲנָא לָא שְׁמָעִית אֱלָּהֵין יוֹמָא דֵין

סְפוֹרְנוֹ לא ידעתי מי עשה. גם עכשיו שהודעתני כי נעשה הגזל על ידי עבדי לא ידעתי לשער מי מהם עשה זה כי אין שום אחד מהם חשוד אצלי שאם היה חשוד לא היה יושב בביתי: וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי. על מה שהוכחתני שבהיותי מלך עלי היה לאשר חמוץ הנה המלך לא יעשה זה כי אם על אחד משני פנים אם לקול צעקת הנגזל ואם לקול המון מפרסם איזה גזל שנעשה והנה אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי קול המון בזה:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר אבימלך וגו'. וגם אנכי וגו'. צריך לדעת למה חזר לומר וגם אנכי: ויראה בדקדוק עוד אומרו לא ידעתי מי עשה וגו' למה לא הספיק לומר לא ידעתי והדבר מובן שחוזר לדברי אברהם: אכן הכונה היא שהוא ידע שגזלו מאברהם באר המים אבל לא ידע מי ומי הגוזלים, ומעתה יאמר אברהם שעליו היה לבקש מי ומי עושי רשעה, לזה השיב שגם אברהם עשה שלא כהוגן שלא הודיע הדבר למלך, והיה יושב ומצפה קבלת אברהם ואז היה עושה לו דין, ולצד שאברהם לא החשיבו גם הוא לא ידע, והוא אומרו וגם אנכי לא שמעתי וגו' פי' לא בקשתי לדעת ונשאר מושלל הידיעה עד היום שהודעתני אתה:

כז וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית׃

אוּנְקְלוֹס וּדְבַר אַבְרָהָם עָאן וְתוֹרִין וִיהַב לַאֲבִימֶלֶךְ וּגְזָרוּ תַרְוֵיהוֹן קְיָם

כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת־שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲקִים אַבְרָהָם יָת שְׁבַע חוּרְפַן דְּעָאן בִּלְחוֹדֵיהֶן

כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה אִנּוּן שְׁבַע חוּרְפַן אִלֵּין דַּאֲקֵמְתָּא בִּלְחוֹדֵיהֶן

אִבְּן עֶזְרָא מה הנה. לשון נקבות: לבדנה. עם ה"א והיא לבדה:

ל וַיֹּאמֶר כִּי אֶת־שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה־לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת־הַבְּאֵר הַזֹּאת׃

רַשִׁ״י בעבור תהיה לי. זאת: לעדה. לְשׁוֹן עֵדוּת שֶׁל נְקֵבָה, כְּמוֹ וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה (בראשית ל"א): כי חפרתי את הבאר. מְרִיבִים הָיוּ עָלֶיהָ רוֹעֵי אֲבִימֶלֶךְ וְאוֹמְרִים אֲנַחְנוּ חֲפַרְנוּהָ, אָמְרוּ בֵּינֵיהֶם כָּל מִי שֶׁיִּתְרָאֶה עַל הַבְּאֵר וְיַעֲלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתוֹ, שֶׁלּוֹ הִיא, וְעָלוּ לִקְרָאת אַבְרָהָם:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֲרֵי יָת שְׁבַע חוּרְפַן תְּקַבֵּל מִן יְדִי בְּדִיל דִּתְהֵי לִי לְסַהֲדוּ אֲרֵי חֲפָרִית יָת בֵּירָא הָדָא

אִבְּן עֶזְרָא לעדה. כמו לעדות. ודע כי מלת שבועה עקרה שבעה ובמלת או השבע שבועה אפרשנה:

סְפוֹרְנוֹ כי את שבע כבשות תקח מידי. על דרך שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה כי היה זה עדות הסכמת הבעלים והודאתם בדבר: בעבור תהיה לי. הברית לעדה. על הודאתך כי חפרתי את הבאר הזאת:

לא עַל־כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם׃

אוּנְקְלוֹס עַל כֵּן קְרָא לְאַתְרָא הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע אֲרֵי תַמָּן קַיָּמוּ תַּרְוֵיהוֹן

לב וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר־צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל־אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים׃

אוּנְקְלוֹס וּגְזָרוּ קְיָם בִּבְאֵר שָׁבַע וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ וְתָבוּ לְאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי

רַמְבַּ״ן וישובו אל ארץ פלשתים ענינו וישובו אל עירם אשר בארץ פלשתים כי בארץ פלשתים היו אבל הם יושבים בגרר שהיא מדינת המלך והוא יושב בבאר שבע שהיא בארץ פלשתים בנחל גרר:

סְפוֹרְנוֹ וישובו אל ארץ פלשתים. שבו מבאר שבע שלא היה בארץ פלשתים שהלכו שם לדבר עם אברהם שהלך שם לראות מקנהו ושם נתן צאן ובקר וכבשות לכרות הברית:

לג וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם׃

רַשִׁ״י אשל. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אֲמַר פַּרְדֵּס לְהָבִיא מִמֶּנוּ פֵּרוֹת לָאוֹרְחִים בַּסְּעוּדָה, וְחַד אֲמַר פֻּנְדָּק לְאַכְסַנְיָא וּבוֹ כָּל מִינֵי פֵּרוֹת. וּמָצִינוּ לְשׁוֹן נְטִיעָה בְּאֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל י"א): ויקרא שם וגו'. עַל יְדֵי אוֹתוֹ אֵשֶׁל נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה אֱלוֹהַּ לְכָל הָעוֹלָם, לְאַחַר שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אוֹמֵר לָהֶם בָּרְכוּ לְמִי שֶׁאֲכַלְתֶּם מִשֶּׁלּוֹ, סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁמִּשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל מִי שֶׁאָמָר וְהָיָה הָעוֹלָם אֲכַלְתֶּם (סוטה י'):

אוּנְקְלוֹס וּנְצִיב נִצְבָּא (נ''י אִילָנָא) בִּבְאֵר שָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בִּשְׁמָא דַּיְיָ אֱלָהָא דְעַלְמָא

אִבְּן עֶזְרָא אשל. אילן גם ויטע לאות:

רַמְבַּ״ן ויקרא שם בשם ה' אל עולם פי' הכתוב שקרא בשם ה' המנהיג בכחו הזמן או שיקראו השמים והארץ "עולם" כלשון הבא תמיד בדברי רבותינו והודיע בזה שקרא אברהם והודיע לבריות סוד הנהגת העולם בכללו שהוא בשם ה' החסין בכח שיש לו אילות בכולם הרב אמר במורה הנבוכים (ב יג) שהוא רומז לקדמות האל כי הודיע היותו קודם לזמן אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״א:ל״ג) אמר ב "ויקרא" שהוא תפלה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויטע אשל. שם אילן. ועל כן אמר ויטע כי כיון שהיה לו שם באר רצה לטעת שם אילנות ופרדסים להשקות ממי הבאר שחפר שם כדי שיהנה מן הפירות הוא והאורחים הבאים אל ביתו ומפני שהשתדלות הצדיק בנטיעות אינו אלא הכנה לפעולות שכליות לכך סמך מיד ויקרא שם בשם ה'. ובמדרש ויטע אשל א' אכילה שי"ן שכיבה ל' לויה. והן הן אותיות של שא"ל. כי אברהם היה אומר לכל עובר ושב שאל מה אתן לך ונותן לו כל מה ששואל ודע כי מצות לויה היא גמר המצוה באכסניא ותכלית השכר. וכן כתוב (בראשית יח) ואברהם הולך עמם לשלחם ומתרגמינן לאלואיהון וסמך לו מיד וה' אמר לבאר כי בזכות הלויה בא אליו הדבור לגלות לו ענין סדום. וכן כתוב (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה קרי בחר לויה. וכן נרמז באליעזר באמרו אל תאחרו אותי וה' הצליח וגו', ושיעור לויה כתבתי בפסוק ואברהם הולך עמם לשלחם, ובמסורת תרי ויטע בספרא ריש פסוק האחד, (בראשית ב) ויטע גן בעדן מקדם. השני באברהם. וזה ללמדך שכל המחזיק במצות אכסניא יורש גן עדן. ויקרא שם בשם ה'. לשון קריאה והכרזה. וכן יקרא איש חסדו כי שם ה' אקרא וכוונת הכתוב כי אברהם מכריז ומודיע לבריות שהעולם מחודש ויש לו מנהיג יחיד וקדמון. ועל כן יאמר כי ההכרזה הזאת היתה בשם ה' היחיד אל עולם הקדמון אשר הויתו ואלהותו קודם העולם והוא שאמר אל עולם כלומר שקדם לעולם. או יהיה ויקרא כמו ויתפלל, כדעת אונקלוס ע"ה, והוא מלשון (תהלים ל) אליך ה' אקרא.

סְפוֹרְנוֹ ויקרא שם בשם ה' אל עולם. וקרא והודיע לרבים שהאל יתעלה הוא אלהי הזמן וממציאו נגד דעת אפיקורסים חדשים גם ישנים:

לד וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים׃

רַשִׁ״י ימים רבים. מְרֻבִּים עַל שֶׁל חֶבְרוֹן. בְּחֶבְרוֹן עָשָׂה כ"ה שָׁנָה וְכָאן כ"ו, שֶׁהֲרֵי בֶּן ע"ה שָׁנָה הָיָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, אוֹתָהּ שָׁנָה וַיָבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, שֶׁלֹּא מָצִינוּ קֹדֶם לָכֵן שֶׁנִּתְיַשֵּׁב אֶלָּא שָׁם, שֶׁבְּכָל מְקוֹמוֹתָיו הָיָה כְּאוֹרֵחַ חוֹנֶה וְנוֹסֵעַ וְהוֹלֵך, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה (בראשית י"ב), וּבְמִצְרַיִם לֹא עָשָׂה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁהֲרֵי שְׁלָחוֹ פַרְעֹה מִיָּד, וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו עַד וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן (שם י"ג), שָׁם יָשַׁב עַד שֶׁנֶּהֱפְכָה סְדוֹם, מִיָּד וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם מִפְּנֵי בוּשָׁה שֶׁל לוֹט וּבָא לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וּבֶן צ"ט שָׁנָה הָיָה, שֶׁהֲרֵי בַשְּׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ בָּאוּ אֶצְלוֹ הַמַּלְאָכִים, הֲרֵי כ"ה שָׁנָה, וְכָאן כְּתִיב יָמִים רַבִּים, מְרֻבִּים עַל הָרִאשׁוֹנִים, וְלֹא בָא הַכָּתוּב לִסְתֹּם אֶלָּא לְפָרֵשׁ, וְאִם הָיוּ מְרֻבִּים עֲלֵיהֶם שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר הָיָה מְפָרְשָׁם, וְעַל כָּרְחֲךָ אֵינָם יְתֵרִים יוֹתֵר מִשָּׁנָה, הֲרֵי כ"ו שָׁנָה; מִיָּד יָצָא מִשָּׁם וְחָזַר לְחֶבְרוֹן, וְאוֹתָהּ שָׁנָה קָדְמָה לִפְנֵי עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק י"ב שָׁנִים, בְּסֵדֶר עוֹלָם:

אוּנְקְלוֹס וְאִתּוֹתָב אַבְרָהָם בְּאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי יוֹמִין סַגִּיאִין

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.