Psalms 102 — תְּהִלִּים קב

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א תְּפִלָּה לְעָנִי כִי־יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ׃

רַשִׁ״י תפלה לעני. ישראל שהם עם עני: כי יעטף. בהתעטף נפשם בצרה:

אִבְּן עֶזְרָא תפלה לעני - יש אומרים: כי זאת התפלה חברה משכיל נופל ביד אויביו. והנכון שהיא מדרך הנבואה על לשון אנשי הגלות, והעד כי בנה ה' ציון גם תכתב זאת לדור אחרון. ומלת יעטוף – כמו: העטופים ברעב. וטעם ישפוך – שישפוך כל מה שיש בלבו.

מְצוּדַת דָּוִד תפלה לעני כי יעטוף. כאשר יהיה כפוף ומעונה כאלו הוא מתעטף קצתו בקצתו: ולפני. כאשר ידבר צרותיו ויספר תלאותיו לפני ה׳‎:

מְצוּדַת צִיּוֹן יעטוף. מלשון עטיפה ולבישה: שיחו. ענין ספור התלאות כמו אשיחה במר נפשי (איוב ז):

ב יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא׃

אִבְּן עֶזְרָא ה' - זאת תחלת התפלה וידוע כי כל תפלה ישמע, רק הטעם שיראו בני אדם כי נשמעה תפלתו.

ג אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה־אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי׃

אִבְּן עֶזְרָא אל - דרך משל, כי כן האדם בהסתירו פניו לא יראה רק ישמע, על כן הטה אלי אזנך:

מְצוּדַת דָּוִד אל תסתר. לבל תראה בצרתי: מהר ענני. בו ביום שאקרא לך:

ד כִּי־כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹ־קֵד נִחָרוּ׃

רַשִׁ״י נחרו. הנו"ן משמשת כמו נעשו נקנו והוא לשון יובש כמו (איוב ל׳:ל׳) ועצמי חרה מני חורב, נחר מפוח (ירמיה ו):

אִבְּן עֶזְרָא כי - דרך משל, כאילו ימיו הושמו כעשן כדרך כלו כעשן כלו. ומלת כמוקד – שתים. ונחרו - כמו וחרה נחשתה כדרך ממרום שלח אש בעצמותי כי רוב כעסו על אויביו חמס גופו, עד שנחרו עצמיו שהם בתולדת קרות.

מְצוּדַת דָּוִד כלו בעשן. ימי הטובים כלו מהר עם העשן ודומה לו הכלה במהרה: כמוקד נחרו. נתייבשו במקום המוקד:

מְצוּדַת צִיּוֹן כמוקד. הוא מקום הבערת האש כמו על מוקדה (ויקרא ו׳): נחרו. ענין יובש כמו נחר מפוח (ירמיה ז׳):

ה הוּכָּה־כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי־שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי׃

אִבְּן עֶזְרָא הוכה - הטעם כדרך יומם השמש לא יככה, היתה חרפה הצר כשמש שיכה העשב ויבש, כן שב לבו כי סרה ליחת התולדת מהלב אשר בה הדבק הנפש עם הבשר ולא יוכל לאכול לחם, כי הוא שבע בלא מאכל. והטעם כפול, כי המאכל מחליף שהוא יביא חלקים כנגד מה שיוליך האויב, וזה ידוע בחכמת המזלות.

מְצוּדַת דָּוִד הוכה כעשב. כמו עשב המתייבש ונשבר מחום השמש כן לבי נשברה כי בעבור התוגה שכחתי לאכול מאכלי והנני חלוש ומעונה:

ו מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי׃

אִבְּן עֶזְרָא מקול - מרוב צעקתי כחש בשרי וזה הוא: דבקה עצמי לבשרי.

מְצוּדַת דָּוִד דבקה. כי מקול האנחה משמן בשרי ירזה ודבקה לעצמותי:

ז דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת׃

רַשִׁ״י דמיתי לקאת מדבר. לקאת שם עוף הוא: ככוס חרבות. שם עוף כמו (ויקרא י״א:י״ז) את הכוס ואת השלך ואת הינשוף: חרבות. מדברות דמיתי לקאת מדבר כך אנו נדודים ממקומנו ללכת בגולה:

אִבְּן עֶזְרָא דמיתי לקאת - סמוך ובלא סמוך גם הוא בתי"ו, רק הקו"ף כשאינו סמוך קמוצה. ככוס - כמו: את הכוס ואת השלך והנה נפשו משתוממת בתוכו, כמו הכוס שהוא דר בחרבות.

מְצוּדַת דָּוִד דמיתי. דומה אני לקאת היושבת במדבר הצועקת קול יללה ואל הכוס השוכן בחרבות כי כן גם אני אזעק בקול מר ואשב שומם ויחידי:

מְצוּדַת צִיּוֹן לקאת. ככוס שמות עופות מצויות במדבר ובחרבות:

ח שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל־גָּג׃

רַשִׁ״י שקדתי. התבוננתי בעצמי והנני כצפור הבודד על גג יושב לבדו באין זוג: בודד. יושב בדד:

אִבְּן עֶזְרָא שקדתי - שקדתי על מקום אחד לבדי ואין אחד ממשפחתי עמי. כצפור - לשון זכר ובתורה נקבה, ככה מלת שה פזורה, רק שה תמים.

מְצוּדַת דָּוִד שקדתי. מהרתי לברוח ואהיה כצפור הבורח מאנשים ויושב בדד על הגג:

מְצוּדַת צִיּוֹן שקדתי. ענין מהירות כי שוקד אני (שם א׳): בודד. בדד ויחידי:

ט כָּל־הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ׃

רַשִׁ״י מהוללי. המתלוצצים בי ל' הוללות: בי נשבעו. ראו ברעתי ונשבעים בי ואומרים אם לא יארע בי כמו שאירע לישראל כה יעשה לי כמו לישראל:

אִבְּן עֶזְרָא כל - התברר טעם המזמור, כי כל הרעות שקרהו בעבור סבלו חרפת האויב. ומלת מהוללי – פעולים שהיו בעיניו מהוללים הוא המתהולל שבו לאלה ולשבועה, אם אכזב אהיה כפלני.

מְצוּדַת דָּוִד מהוללי. המלעיגים עלי ישבעו בי ואומרים דרך שבועה אם עשיתי כזאת אהיה כהאומללים:

מְצוּדַת צִיּוֹן מהוללי. ר״ל המתלוצצים בי כעל כסיל והוא מלשון הוללות וסכלות (קהלת א):

י כִּי־אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי׃

רַשִׁ״י בבכי מסכתי. בדמעה מזגתי:

אִבְּן עֶזְרָא כי אפר - דרך משל, כמו: הכפישני באפר. וי"ו ושקוי תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפים.

מְצוּדַת דָּוִד כי אפר. אני אוכל את האפר כדרך שאוכלים את הלחם ר״‎ל לגודל התוגה נהפך בפי טעם הלחם לטעם האפר: בבכי מסכתי. כי בעת השתיה יפול בכוס דמעות עיני והרי הוא מזוג בדמעות הבכי:

מְצוּדַת צִיּוֹן ושקוי. מלשון משקה: מסכתי. ענין מזיגה כמו מסכה יינה (משלי ט׳):

יא מִפְּנֵי־זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי׃

רַשִׁ״י כי נשאתני. תחילה והגבהתני ועתה השלכתני משמים ארץ ואם לא נשאתני תחילה לא היתה חרפתי רבה כל כך:

אִבְּן עֶזְרָא מפני - מודה כי גברה יד האויב עליו, בעבור שזעמתו. כי נשאתני - כדרך: השליך משמים ארץ תפארת ישראל.

מְצוּדַת דָּוִד כי נשאתני. מתחלה רוממת אותי ואח״‎ז השלכתני לארץ וכפול הצער מאלו לא הייתי בגדולה מעולם:

יב יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ׃

רַשִׁ״י כצל נטוי. לעת ערב כשהצללי' נוטים וכשחשיכה אין נכרים אלא כלים והולכים:

אִבְּן עֶזְרָא ימי - כאשר השלכתני קצרו ימי והלכו במהרה. ונטוי - תואר, כמו עצום, שהצל מיד יטה.

מְצוּדַת דָּוִד ימי כצל נטוי. ימי הטובים חלפו והלכו להם במעט טובה כצל הזה הנוטה ממקומו מבלי יגע בו מי: ואני. עתה אני יבש מבלי לחלוחית טובה כעשב הנתייבש בחום השמש בסור צלו:

יג וְאַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר׃

רַשִׁ״י ואתה. אשר לעולם תשב ונשבעת לנו בך כשם שאתה קיים יש עליך לקיימנו, לפיכך:

אִבְּן עֶזְרָא ואתה - הטעם שאתה בלא שנוי, על כן מלת תשב כי כל תנועה שנוי הוא וככה כסאך שהוא בשמים. והטעם: אולי תעמידני רוח טובה מאתך ולא יתמו מהרה.

מְצוּדַת דָּוִד ואתה. אבל אתה לעולם תשב ותתקיים וככוחך אז כוחך עתה:

יד אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה. כי בך הבטחת (דברים ל״ב:ל״ו) כי יראה כי אזלת יד והרי אזלת יד:

אִבְּן עֶזְרָא אתה - כאשר הזכיר כסאו בשמים הזכיר כסאו בארץ במקום ציון, כדרך מקום מקדשינו כן הבטחתנו שתעמוד ציון לעולם בשכון כבודך שם. ואמר: תקום כנגד תשב כי זה יהיה אחר קומו להלחם עם אויביו. לחננה - שם הפועל ובא הסגול שהוא פתח קטן תחת גדול, כמו פן אכלך גם שניהם קלים בלי דגש.

מְצוּדַת דָּוִד אתה תקום. לזה אשאל מעמך שאתה תקום ותרחם את ציון כי מעתה עת לחונן אותה כי בא הזמן:

טו כִּי־רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ׃

רַשִׁ״י כי רצו. אהבו אף את אבניה ואת עפרה ומדרש אגדה כשיצא יכניהו וגלותו נשאו עמהם מאבני ירושלים ועפרה לבנות להם בבבל בית הכנסת:

אִבְּן עֶזְרָא כי - כל רצון עבדיך לראות אבניה וכאילו יחוננו עפרה לנשקו. ורבי משה אמר: כי רצו כמו אז תרצה הארץ ויחוננו לבנותה בבוא מועד כדרך חנונו אותם.

מְצוּדַת דָּוִד כי רצו. כי עבדיך ישראל רוצים ומחבבים אבני המקום ההוא ועפרה נשאה חן בעיניהם ומאוד יתאוו להשיב אליה:

טז וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת־שֵׁם יְהוָה וְכָל־מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת־כְּבוֹדֶךָ׃

רַשִׁ״י וייראו גוים. את שמך כשתושיע את עמך:

אִבְּן עֶזְרָא ויראו, שם ה' - ויראו ימשוך השם עמו. והטעם: שייראו הגוים ומלכיהם את שם כבודך.

מְצוּדַת דָּוִד וייראו. אז ייראו הגוים את שם כבודך:

יז כִּי־בָנָה יְהוָה צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא כי - הזכיר טעם ייראו עת שיראה הכבוד בציון.

מְצוּדַת דָּוִד כי בנה. בראותם אשר בנה ה׳‎ את ציון ונראה הוא שם בכבודו:

יח פָּנָה אֶל־תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא־בָזָה אֶת־תְּפִלָּתָם׃

רַשִׁ״י הערער. הצועק כמו (ישעיהו ט״ו:ה׳) זעקת שבר יעטרו, ד"א ערער הרוס ונשחת כמו, (לקמן קלז) ערו ערו:

אִבְּן עֶזְרָא פנה - הזכיר כי בנין ציון יהיה בעבור תפלת ישראל בגלות שהם דומים כערער בערבה. והאומר כי ישראל נקראו ערער, בעבור ערו ערו איננו נכון, כי האומרים ערו ערו הם האדומים לבבליים כאשר אפרש במקומו.

מְצוּדַת דָּוִד פנה. כי פנה אל תפלת נכה רוח המעורר תפלה בתמידות:

מְצוּדַת צִיּוֹן הערער. מלשון הערה ר״ל המעורר בתפלה:

יט תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל־יָהּ׃

רַשִׁ״י תכתב זאת. כך יאמרו רואי הישועה תכתב הישועה הזאת לספר אותה לדור אחרון: ועם נברא. שנעשה בריה חדשה לצאת מעבדות לחרות מאופל לאור גדול:

אִבְּן עֶזְרָא תכתב - זה הפסוק לאות, כי זאת דרך נבואה לאחד המשוררים וטעם ועם נברא כי יהיה נברא בשוב השם שבות ציון.

מְצוּדַת דָּוִד תכתב. זאת הגאולה הזאת תהיה כתובה לזכרון לדור אחרון בכדי שהעם הנברא אז יהלל יה על הגאולה ההיא:

כ כִּי־הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ יְהוָה מִשָּׁמַיִם אֶל־אֶרֶץ הִבִּיט׃

רַשִׁ״י אל ארץ הביט. לראות בעני עמו:

אִבְּן עֶזְרָא כי - כדרך: ראה ראיתי את עני עמי.

מְצוּדַת צִיּוֹן השקיף. ענין הבטה:

כא לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה׃

רַשִׁ״י תמותה. חולה למות אנמוריני"דא בלע"ז:

אִבְּן עֶזְרָא לשמוע - כדרך: וישמע אלהים את נאקתם בעבור אסיר. אמר לפתח ובני תמותה, שהם מוכנים לטבח ולמות, כמו תקומה תרומה.

מְצוּדַת דָּוִד לפתח. להתיר קשרי האסורים להוליכם למיתה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אנקת. ענין צעקת אנחה כמו באנוק חלל (יחזקאל כו): לפתח. ענין התרת הקשר כמו מוסר מלכים פתח (איוב י״ב:י״ח):

כב לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְהוָה וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם׃

אִבְּן עֶזְרָא לספר - הנה זאת עת הישועה.

מְצוּדַת דָּוִד לספר בציון. למען יסופר בציון וגו׳‎:

כג בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת־יְהוָה׃

אִבְּן עֶזְרָא בהקבץ - כדרך: ולעבדו שכם אחד.

מְצוּדַת דָּוִד בהקבץ. בעת יתקבצו עמים וממלכות לעבוד את ה׳‎:

כד עִנָּה בַדֶּרֶךְ כחו [כֹּחִי] קִצַּר יָמָי׃

רַשִׁ״י ענה בדרך כחי. חוזר לקבלו הראשון כי נשאתני ותשליכני ימי כצל נטוי ענה בדרך אויבי כחי:

אִבְּן עֶזְרָא ענה - זה המשורר ידבר על לשון חסידים בגלות - בארץ מרחקים, בבא עת הישועה, שימותו בדרך קודם שיגיעו אל ירושלם וידוע כי עינוי הדרך יקצר ימי האדם.

מְצוּדַת דָּוִד ענה. את זה יספרו לומר הנה מאז ענה האויב כוחי בדרך ובזה קצר ימי:

מְצוּדַת צִיּוֹן ענה. מלשון ענויים:

כה אֹמַר אֵלִי אַל־תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ׃

רַשִׁ״י אומר. לה' אלי. אתה: אל תעלני בחצי ימי. אל תסלק אותנו להשמידנו מן האדמה ביד אויבינו בחצי ימינו ומה הם ימינו כל ימות דור דורים שנותיך, הבטחת לקיימנו לפניך כמו שאמר בסוף המזמור ושנותיך לא יתמו וזרע עבדיך לפניך יכון:

אִבְּן עֶזְרָא אומר - זה יאמר כל אחד מן החסידים הרחוקים הבחורים, כי ידוע כי הגוף שהוא מן העפר, הוא כלי לנשמה העליונה שהיא משמי השמים ובהפרדה מעל הגוף תשוב למקומה, וכן כתוב: והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה וזה טעם אל תעלני. וטעם בדור דורים – אולי יערה עליו רוח ממרום לעזרהו, עד שלא ימות בחצי ימיו אולי יראה בטוב.

מְצוּדַת דָּוִד אומר. והייתי אומר בתפלה הלא אלי אתה אל תסלקני מן העולם בחצי ימי: בדור וגו׳‎. ר״‎ל בכל ימי הדורות בזמן השנים שקצבת ואל תסלקם בחצי ימיהם וכאומר לא על עצמו בלבד אני מתפלל כ״‎א על כל הדורות:

מְצוּדַת צִיּוֹן תעלני. ענין סלוק כמו כעלות גדיש בעתו (שם ה׳):

כו לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם׃

רַשִׁ״י לפנים. מתחלה:

אִבְּן עֶזְרָא לפנים - טעם שנותיך - לעולמי עד, רק אין כח בלשון רק לדבר כדרך בני אדם. וטעם לפנים – כי אתה קדמון לפני הארץ שיסדתה. והטעם שהוא מוצק לשמי השמים בראיות גמורות. ומעשה ידיך שמים - שהוא הקו הרוחב. ומעשה ידיך שמים - הוא הרקיע והם עומדים בכללם ואובדים בפרטיהם, על כן אומר: המה יאבדו, כי הפרטים אובדים והכללים שמורים, וזה שיאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה - על הפרטים אמר היוצאים מן הכלל, כי הם משתנים ואובדים רק הכללים שהם החוקים העמידם חק ולא יעבר והארץ לעולם עומדת.

מְצוּדַת דָּוִד לפנים. אתה יסדת את הארץ מתחלה מאין ליש וכן השמים מעשי ידך המה וא״‎כ קדמת להם:

מְצוּדַת צִיּוֹן לפנים. מתחלה כמו וזאת לפנים בישראל (רות ד׳:ז׳):

כז הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ׃

רַשִׁ״י כלבוש תחליפם. כאדם ההופך לבושו לפושטו:

אִבְּן עֶזְרָא המה - אמרו חכמי שקול הדעת, כי משפט שמים וחוקותם יסורו והשם יחדש שמים חדשים וארץ חדשה והם צריכים לפרש דברי ירמיהו שכתב אם ימושו החוקים האלה ודברי דוד: ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. ור' יהודה בן דוד המדקדק הראשון שהיה בארץ מערב אמר: כי הכללים שמורים לעד לעולם והפרטים יאבדו. והנכון: כי זאת הארץ - היא היבשה.

מְצוּדַת דָּוִד המה יאבדו. סוף הדבר יהיה שהמה יאבדו ואתה תעמוד וא״‎כ גם תאחר להם כלבוש. שפושט האדם ומחליפו באחר כן תחליף את העולם כמ״‎ש הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה (ישעיה סה): ויחלופו. ר״‎ל כאשר תעשה כן תקום:

מְצוּדַת צִיּוֹן יבלו. ענין רקבון וכמישה כמו ועלהו לא יבול (לעיל א׳):

כח וְאַתָּה־הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ׃

רַשִׁ״י ואתה הוא. העומד וקיים:

אִבְּן עֶזְרָא ואתה - הוא באמת ואין זולתך. ושנותיך לא יתמו - אין להם תכלית וקץ.

מְצוּדַת דָּוִד ואתה הוא. אבל אתה דבר העומד בהוייתו ומתקיים ואין תשלום זמן לשנותיך:

מְצוּדַת צִיּוֹן הוא. ר״ל דבר העומד בהויתו ומתקיים: יתמו. מל׳ תם והשלמה:

כט בְּנֵי־עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן׃

אִבְּן עֶזְרָא בני - כדרך וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים:

מְצוּדַת דָּוִד בני עבדיך. בני אברהם יצחק ויעקב ישכנו בה וזרעם יהיו נכון לפניך עד עולם ומוסב למעלה לומר את זה יספור לומר כזה וכזה התפללתי והנכם רואים כי שמע אלי:

מְצוּדַת צִיּוֹן יכון. מל׳ הכנה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.