א
וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וְאַקְדֵּם לָבָן בְּצַפְרָא וּנְשַׁק לִבְנוֹהִי וְלִבְנָתֵהּ וּבָרִיךְ יָתְהֵן וַאֲזַל וְתַב לָבָן לְאַתְרֵהּ
סְפוֹרְנוֹ
ויברך אתהן. כבר אמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך אמנם סיפר ברכת לבן לבנותיו להורות שברכת האב אשר היא על בניו בכל נפשו בלי ספק ראוי שתחול יותר בסגלת צלם אלהים המברך כאמרו בעבור תברכך נפשי:
ב
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ־בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים׃
רַשִׁ״י
ויפגעו בו מלאכי אלהים. מַלְאָכִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ לִקְרָאתוֹ לְלַוּוֹתוֹ לָאָרֶץ:
אוּנְקְלוֹס
וְיַעֲקֹב אֲזָל לְאָרְחֵהּ וַעֲרָעוּ בֵהּ מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ
רַשְׁבַּ״ם
ויפגעו בו: לשומרו כדכתיב והנה אנכי עמך:
אִבְּן עֶזְרָא
ויפגעו בו מלאכי אלהים לעזרו בדרך והוא לבדו ראה מחנה המלאכים סביב מחנהו. על כן קרא שם המקום מחנים על שם שנים. אחד שלו ואחד של מלאכים:
רַמְבַּ״ן
ויפגעו בו מלאכי אלהים לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ב:ב׳) מלאכי ארץ ישראל יצאו לקראתו מחנים שתי מחנות של חוצה לארץ באו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל יצאו לקראתו ואני תמה בזה שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם ושלח מלאכים אל עשו מרחוק ושם (בראשית ל״ב:כ״ג) נאמר ויעבור את מעבר יבק שהוא "יבק הנחל גבול בני עמון" (דברים ג טז) שהוא דרומית מזרחית לארץ ישראל ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב ואחרי כך ארץ אדום ותחלת ביאתו בארץ בשכם היה שנאמר (בראשית ל״ג:י״ח) ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען אבל היתה המראה הזאת ליעקב כאשר בא בגבול אויביו להודיעו כי רבים אשר אתו מאשר אתם ונקרא שם המקום מחנים כי כן הדרך בשמות או מחנים מחנהו ומחנה העליונים לומר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים כלם מחנות אלהים מברכים לו ומודים בייחודו יתברך שמו לעולמים: חסלת פרשת ויצא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויפגעו בו מלאכי אלהים. הנזכרים בראש הפרשה שהיו עולים ויורדים בו. וזהו שאמר כאשר ראם כלומר הכירם שכבר ראם. וכן כתוב ביחזקאל (יחזקאל י) היא החיה אשר ראיתי וגו'. ולפי מה שהתחיל ביעקב ואמר הלך לדרכו היה ראוי לומר ויפגע במלאכי אלהים. אבל היה זה למעלת יעקב כאדם שאומר פגעו אנשים במלך. והפגיעה הזאת היתה לשמור אותו כענין האמור בצדיקים (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ואמרו במדרש מי גדול השומר או הנשמר הוי אומר הנשמר שנאמר לשמרך בכל דרכיך. על כפים ישאונך מי גדול הנושא או הנשוא הוי אומר הנשוא. וכן בכאן מי גדול הפוגע או הנפגע הוי אומר הנפגע. וכן מצינו באלישע שכתוב (מ"ב ו) וישכם משרת איש האלהים לקום ויצא והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב ויאמר נערו אליו אהה אדוני איכה נעשה. וכתיב ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אותם. וכתיב ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע.
אוֹר הַחַיִּים
ויפגעו בו מלאכי וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו ויפגעו בו. גם אומרו ״ויאמר יעקב״ וגו', מה חידוש מודיע הכתוב שאמר יעקב כן? גם יעקב, מה חידש בדבריו? גם אין ידוע כוונת אומרו ״מחנים״. ורז"ל (ב"ר פ' ע"ד) דרשו, יעויין שם דבריהם שהוא דרש. ופשט הכתוב, הוא, להיות כי שלח ה' מלאכים בדמות אנשים, להדמות לפני עשו, כאשר הוכיח סוף המעשה, לזה הקדים להודיע המעשה שממנו הרגיש יעקב היותם מלאכים, ואמר שלא בא המחנה כדרך האנשים שקודם יהיו נראים הלוך וקרב עד שיגיעו אצל הבאים אצלו, אלא תיכף ומיד צמחו לפניו, והוא אומרו ״ויפגעו בו״, פירוש, ראיה ראשונה היתה הפגיעה ״בו״ - אצלו, ויאמר יעקב כאשר ראם בדרך זה מחנה אלהים, אין אלה אנשים אלא מלאכים, ״ויקרא שם המקום מחנים״, פירוש, ב' מחנות: אחד של אנשיו שהיו עמו לערוך מלחמה, והב' של מלאכים בדמות אנשים כי באו לעזרת ה' לידידו יעקב בחיר ה':
חסלת פרשת ויצא
ג
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם׃
רַשִׁ״י
מחנים. שְׁתֵּי מַחֲנוֹת, שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ עִמּוֹ עַד כָּאן וְשֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לִקְרָאתוֹ (ע' תנחומא פ' וישלח):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יַעֲקֹב כַּד חֲזָנוּן מַשְׁרִיתָא מִן קֳדָם יְיָ דֵּין וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא מַחֲנָיִם
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויקרא שם המקום ההוא מחנים. שתי מחנות מחנה יעקב ומחנה המלאכים. והשוה הכתוב מחנהו למחנה המלאכים כי הצדיקים בארץ כמלאכים בשמים לעשות רצון קונם.
או ירמוז
מחנים על העתיד להיות בקבלת התורה כי שם ירדו המלאכים לרבואות ומחנה ישראל ששים רבוא שיצאו ממנו. וזהו שדרשו רז"ל מחנה אלהים זה, ששים רבוא היו כנגד מחנה ישראל. וע"ז אמר הכתוב (שיר ו) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים.
סְפוֹרְנוֹ
מחנה אלהים זה. המחנה שלי שפגעו בו מלאכי אלהים אין ספק שהוא מחנה אלהים כענין ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים: מחנים. שתי מחנות אלהים של מלאכים ושלו כמשפט סימן הרבים הבא אחר פתח מלעיל המורים על מספר שנים כמו פעמים שבועים שנתים וזולתם: חסלת פרשת ויצא
ד
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם׃
רַשִׁ״י
וישלח יעקב מלאכים. מַלְאָכִים מַמָּשׁ (בראשית רבה): ארצה שעיר. לְאֶרֶץ שֵׂעִיר כָּל תֵּבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ"ד בִּתְּחִלָּתָהּ הֵטִיל לָהּ הַכָּתוּב הֵ"א בְּסוֹפָהּ:
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁלַח יַעֲקֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוַת עֵשָׂו אֲחוּהִי לְאַרְעָא דְשֵׂעִיר לַחֲקַל דְאֱדוֹם
אִבְּן עֶזְרָא
וישלח. הנה ידענו כי ארץ אדום בין חרן ובין ארץ ישראל וזאת תשובה על הגאון שאמר כי סיני ושעיר ופארן סמוכים הם. ואלה המלאכים הם מעבדיו:
רַמְבַּ״ן
נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו וישלח מלאך ויצילהו וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהנצל וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט לג טו): אל עשו אחיו ארצה שעיר בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו וכבר תפסוהו החכמים על זה אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ה:ג׳) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז) אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז) והיא היתה סבת נפילתם בידם וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד (משלי כה, כו)
שלמה המלך ע"ה הודיענו בכאן (משלי כה) מעלת הצדיק, כי הצדיק כשהוא נמסר ונופל ביד הרשע והוא מתמוטט לפניו אותה התמוטטות היא לשעה, אינה לעולם ועתיד להנצל מיד, כמ"ש (משלי כד) כי שבע יפול צדיק וקם, וסופו שיחזור למעלתו ולכבודו. ולמה הוא דומה למעין, שדולחין ורומסין ברגל וחוזר עכור לשעה, שאותו עכירות אינו לעולם ואין לו קיימא כי עתיד הוא שיחזור לצלילותו, כן הצדיק לא יוכל הרשע להשפיל כבודו ולא להפיל אור פני מעלתו שלא ישאר בצדקתו כשהיה, כשם שהמעין לא יוכל איש לעכור מימיו שלא יחזרו אחר כך לצלילותן וזכותן כשהיו, ומה שדמהו לשני דברים למעין ולמקור, ידוע כי הנהר מושך מן המעין והמעין מן המקור, וכשם שהנהר מקבל מן המעין כך המעין מקבל מן המקור, ומפני זה נקרא מעין מלשון עין, וכתיב עין המים, שהרי העין מקבל מן הדמעה הנמשכים מהמוח, ולכך המתמיד בדמעות מייבש את מוחו, אבל המקור אינו מקבל מאחר כי מימיו מעצמו המה יוצאים וממקומו מתרבים ונובעים ואינו פוסק לעולם, ומפני זה נקרא הקב"ה מקור לפי שכחו אינו פוסק לעולם ולעולמי עד, והוא שכתוב (ירמיה יז) מקור מים חיים את ה', וכתיב (תהלים לו) כי עמך מקור חיים. וע"כ המשיל שלמה ע"ה הצדיק המתמוטט לפני רשע למעין ומקור, שאין רפוש המעין ולא השחתת המקור לעולם, כי מי יוכל להשחית מקור נובע שאינו פוסק.
ואחר שהודיענו בכתוב הזה שא"א להשפיל כבודו של צדיק כשם שא"א לעכור המים הצלולים שלא יחזרו לצלילותן, הודיע בכתוב השני כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם, הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב ולכך ספור שבחם אצלו מתוק מדבש, והמשבח את הרשעים אין זה כי אם רוע לב ומצד שיש לו קורבה באחת ממדותיהם הרעות, וע"כ הספור בשבחם ימתק אצלו כענין שכתוב (איוב כ) אם תמתיק בפיו רעה, וכתיב (משלי כח) עוזבי תורה יהללו רשע, כי כל אחד ואחד משבח את מינו.
וע"כ הזהיר שלמה המלך ע"ה כי לחקור כבוד הצדיקים והספור בשבחם ומעלתם כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, ורבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים טו) ואת יראי ה' יכבד, הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה' ולכבד אותם, והמדה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים, העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר (תהלים טו) ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים וגו' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד.
וכבר דרשו רבותינו ז"ל ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי.
ויש לתמוה איך שמו ז"ל בכלל המדות העליונות האלו מה שהיה יהושפט מקיים ממה ששאר ההמון חייבין ועושין כן, ומאי רבותא דיהושפט משאר כל ישראל, וכענין שאמרו רז"ל (יחזקאל ד) נבלה וטרפה לא אכלתי, ומאי רבותיה דיחזקאל, אבל הכונה ביהושפט לפי שהיה מלך ולא היה חייב בכך משום דכתיב (דברים יז) שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך ואעפ"כ היה עושה זאת והיינו רבותא.
ובמדרש מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע, זה יעקב שקרא לעשו אדוני כמה פעמים ע"כ. ואע"פ שלבסוף נצול מידו וחזר לצלילותו כמעין הזה, מ"מ מצינו שהתמוטט ונכנע לפניו הרבה שהוצרך לשלוח לו מנחה ושלח לו המלאכים, הוא שכתוב.
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. מלת מלאכים כוללת השלוחים בבני אדם ומלאכי השרת השלוחים מאת הקב"ה. ומפני שיעקב הוצרך ללכת לפדן ארם מפני פחד עשו אחיו ע"כ בקש עתה בשובו אל ארצו להניח חמת אחיו ולדרוש שלומו ושלח אליו שלוחיו, עבדיו ואנשי ביתו, ושלח עמהם מן המלאכים שפגעו בו כענין שכתוב בפרשה של מעלה (בראשית לב) ויפגעו בו מלאכי אלהים. וזה כדרך שעשה אברהם זקנו שהתפלל לשם יתעלה שישלח המלאך עם העבד, הוא שאמר (בראשית כד) ישלח מלאכו לפניך. וכבר ביארתי בפרשת ויהיו חיי שרה כי המלאך הקדימו לעבד על עין המים. וזהו שאמר בכאן וישלח יעקב מלאכים לפניו, כי המלאכים שפגעו בו בדרך ובאו לשמרו הלכו עם שלוחיו וקדמו לפניו אל עשו אחיו שלא יוכל להזיקו, שהרי מלת המלאכים סובלת שני חלקים מן השלוחים, גשמיים ושכליים. ומה שיחזק זה קצת הוא אומרו וישובו המלאכים, ואם לא היו מלאכים רק בני אדם היה ראוי לומר ויבואו המלאכים אל עשו ויגידו לו כך וכך וישובו אל יעקב לאמר הגדנו לו הדברים האלה, אבל זה יורה כי היו מלאכי השרת וע"כ אמר וישובו, שעד שלא הלכו שבו. ואח"כ אמר באנו אל אחיך אל עשו, אלו בני אדם וע"כ אמר באנו.
ויתכן לומר בסוד הענין כי היו השלוחים אנשים ומלאכים, כענין האמור באברהם, ולכך הוציא הכתוב השלוחים בלשון מלאכים והכל אמת, חיצון ופנימי.
ונראה כי כן דעת החכם רבי אברהם ממה שכתב בפרשת וירא בלק, והישר כי האתון דברה, ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב, אז תבין האמת ע"כ.
וידוע כי יצחק אביו היה יושב בארץ הנגב, והיה לו ליעקב לעבור דרך אדום לפיכך נתירא מעשו פן יצא לקראתו וע"כ הקדים לשלוח שלוחיו בארצו.
ורבותינו ז"ל תפשוהו ממה שדרשו בב"ר (משלי כו) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיה משלח אצלו ואמר כה אמר עבדך יעקב, זהו שאמר הכתוב מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע. יעקב קרא לעשו אדוני למדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות. רבינו הקדוש היה כותב לאנטונינוס המלך כה אמר עבדך יהודה, שלח לו אנטונינוס וכי עבדי אתה הלואי שאהא עבדך לעוה"ב, אמר לו לא אני גדול מזקני ולא אתה קטן מזקנך, שהרי יעקב זקני שלח לעשו כה אמר עבדך יעקב.
סְפוֹרְנוֹ
וישלח יעקב מלאכים. לדעת מה בלב אחיו לדעה מה יעשה לו: ארצה שעיר שדה אדום. אל גליל שעיר לאותו החלק ממנו שהיה דר שם אדום כי אז לא כבש עדיין את כל החורי יושבי הארץ:
כְּלִי יָקָר
. פירש"י מלאכים ממש, י"א שדייק מן סמיכות שליחות זה לפסוק ויפגעו בו מלאכי אלהים, וי"א ר"ת מחנים מאותו חיל נטל יעקב מלאכים. ורבינו בחיי פירש שדייק מדכתיב וישובו המלאכים ולא מצינו שהלכו, לפי שעד שלא הלכו שבו. ויש לפרש שדייק מלשון לפניו שלא הוזכר כי אם כאן, שהרי נאמר וישלח משה מלאכים, וכתיב וישלח ישראל מלאכים, ולא הוזכר לפניו. אלא לפי שכאן מדבר במלאכים ממש שדרכם לילך לפניו, כמ"ש כי ילך מלאכי לפניך. ורמז שהיו לפניו תמיד אף בזמן היותם אצל עשו, ונראו בב' מקומות רחוקים זה מזה, וזה לא יתכן כי אם במלאכים ממש. ואם תרצה לפרש וישובו המלאכים לשון תשובת דברים שהשיבו לו על דבריו באנו אל אחיך, אז יהיה מוכרח מתוכו שהיו מלאכים ממש.
אוֹר הַחַיִּים
וישלח. צל"ד אומרו ״לפניו״ ללא צורך. גם למה הוצרך לומר תיבת ״אחיו״, כי ידוע הוא שעשו הוא אחיו, גם למה הוצרך להזכיר ״ארצה שעיר שדה״ וגו', כי השליחות לא ישתנה אם יהיה שם או במקום אחר, ועוד דקדק לומר ״ארצה״ ולא אמר לארץ, והגם שאמרו ז"ל ״כל מקום שצריך למ"ד״ וכו', אף על פי כן הלא דבר הוא שגורם שינוי:
אכן כוונת הכתוב היא, לתת טעם לאומרו ״וישלח מלאכים״, למה ישתמש במשרתי עליון ללא צורך, כי יכול עשות הדבר על ידי משרתי אדם גם בני איש, לזה אמר: ״לפניו״, פירוש, לצד היותם ״לפניו״ דן כי הורשה להשתמש בהם לאשר יצטרך להם בדבר שאין יכול עשות על ידי בני אדם. ואמר, כי הוצרך להם לצד שהשליחות הוא ״אל עשו״ והוא אדם גדול, כידוע לפי דבריהם ז"ל (ב"ר פ' ע"ה), ושליחות אחרים אפשר שלא יחשיב אותם להשיבם, או אפשר שיקדים להכותם מבלי השב ויבא על יעקב כאשר ידאה הנשר, מה שאין כן המלאכים. גם באמצעות שליחותם יפחד, ורהב לבבו בראותו צבא השמים, וכאומרם ז"ל (שם): ״מהם לבושי אש ורוכבי סוסים״ וכו'. עד כאן. שבזה ירא לבל עשות רע. ואומרו ״אל אחיו״, פירוש, טעם השתדלותו בשליחות זה בדרך שלום ורבנות, לצד היותו ״אחיו״, והיה חש שלא יכנס עמו במלחמה, שמא יעמדו לו זכות אבותיו:
או ירצה על זה הדרך ״אל עשו״ - שהוא שונא, ״אל אחיו״ - שאינו שונא. פירוש, שיעשו השליחות לערך אשר ימצאוהו: אם ימצאוהו שהוא שונא - תהיה השליחות באופן א', ואם יראו כי הוא אחיו - תהיה השליחות באופן אחר, ודבר זה לא יוכלו הבין זולת המלאכים כי האנשים יכול להטעותם:
או ירצה, שנתכוון להקדים לשלוח הוא שלוחיו קודם שידע עשו מהזולת כי בא יעקב, על דרך אומרם ז"ל (שם): ״קדמהו לרשע״ וכו', אשר על כן בחר לשלוח המלאכים שלא יצטרכו להליכה ובמקום שהם שמה יעשו שליחותם, כי כל העולם כארבע אמותם, והוא אומרו: ״וישלח מלאכים״ הטעם ״לפניו אל עשו״ וגו', פירוש, הם עודם עומדים ״לפניו״ והם עושים שליחותם אל ״עשו אחיו״ - הגם שהוא במקום רחוק והוא אומרו ״ארצה שעיר״, ולזה לא אמר לארץ, כי לא יצטרכו ללכת אלא יחזרו פניהם וידברו עם עשו, ובמעמדם יעמודו ויחזרו לו התשובה, והבן. ואומרו ״שדה אדום״: פירוש, קודם שיצא ממקומו עשו יגיעוהו בשליחות, כי מקום מושבו יקרא 'שדה אדום':
ובדרך רמז יכוון הכתוב לרמוז ג' זמנים שישתנו בהם בני עשו: הא', יהיו יעקב ועשו במדת האחוה, והוא אומרו ״עשו אחיו״, וזה היה עד עת החורבן, והגם שהיה זמן שהיה אדום תחת יד ישראל זה היה זמן מועט. והב', מזמן שנחרב הבית עד עת קץ שעשו במעלה גדולה ואין מעלת ישראל נכרת לפניו, והוא שרמז באומרו ״ארצה שעיר״ בפת"ח תחת האל"ף להראות מדרגה עליונה. והג', בימים המקווים לנו שתהיה אדום ירשה, והוא אומרו ״שדה אדום״ כשדה תחרש:
ה
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם־לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד־עָתָּה׃
רַשִׁ״י
גרתי. לֹא נַעֲשֵׂיתִי שַׂר וְחָשׁוּב אֶלָּא גֵּר, אֵינְךָ כְּדַאי לִשְׂנֹא אוֹתִי עַל בִּרְכַּת אָבִיךָ שֶׁבֵּרְכַנִי הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיְּמָה בִי. דָּ"אַ גַּרְתִּי בְּגִימַטְרִיָּא תרי"ג, כְּלוֹמַר, עִם לָבָן גַּרְתִּי וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת שָׁמַרְתִּי וְלֹא לָמַדְתִּי מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים:
אוּנְקְלוֹס
וּפַקִּיד יָתְהוֹן לְמֵימָר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנַן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב עִם לָבָן דָּרִית וְאוֹחָרִית עַד כְּעָן
רַשְׁבַּ״ם
ויצו אותם לאמר: צוה אותם ואמר להם כה תאמרון, והשלוחים לא ידעו דאגתו של יעקב:
עם לבן גרתי: כאשר ידעת במצות אבי ואמי שלא יחשוב בשבילי ברח:
ואחר: כמו ואאחר כמו ואהב את יעקב כמו ואאהב, וכן ואכל ואמר חסרון של אלף של יסוד:
אִבְּן עֶזְרָא
כה תאמרון לאדוני. אמר כן להם עד שיתברר אצלם שהוא אדניו וידברו עמו בדרך מוסר העבד: ואחר עד עתה. האל"ף סימן המדבר והנוח הנעלם שהוא אחריו תחת אל"ף השרש. וכן אני אהבי אהב. כי כבד על הל' להוציא ב' אלפי"ן והוא מהבנין הקל:
רַמְבַּ״ן
כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב צוה אותם שיאמרו לאדני לעשו אנחנו שלו או שלוחים אליו ולאמר לו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ודומה לו בפרשה (בראשית ל״ב:י״ח) למי אתה או שקראו יעקב בפניהם אדני עשו להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדני ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר אדני ועבדך בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול והנה יעקב לקח בכורתו ואת ברכתו ועשו שוטם אותו עליהם ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא את המשטמה מלבו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כה תאמרון לאדני לעשו. לא היה יעקב קורא לעשו אדוני שלא בפניו, אבל פירוש צוה אותם שיאמרו לכל שואל מעבדיו ואנשי ביתו לאדני לעשו, כמו שכתוב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו.
עם לבן גרתי. הוצרך יעקב בשליחות הזה להודיע ג' ענינים. האחד כי מה שפרש מאביו כ"ב שנה לא היה זה מפני פחדו ויראתו כי לא נשמר ממנו כלל, רק שדר עם לבן בכובד עבודה, כלשון (תהלים קכ ה) כי גרתי משך, וע"כ הוצרך להתאחר עד עתה. השני הודיע שהוא עשיר, וכי הש"י העשיר אותו בשכר עבודתו, והנה עשרו יגיע כפיו לא ירושת אבות שיהיה לו בהם חלק, וזהו שאמר ויהי לי שור וחמור צאן וגו'. השלישי הודיעו שהוא דורש שלומו ומבקש אהבתו ושואל חנו, וזהו ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך.
סְפוֹרְנוֹ
ואחר עד עתה. לפיכך לא באתי להשתחות לך עד עתה:
כְּלִי יָקָר
. פירש"י גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר. ד"א גרתי תרי"ג מצות שמרתי, ושני פירושים אלו סותרים זה את זה שאם אמר לו לא נעשיתי שר אם כן בא לפניו בהכנעה, ואם אמר לו תרי"ג מצות שמרתי משמע אדרבא ששלח לו שאינו ירא ממנו, מצד ששמר תרי"ג מצות ואינו בכלל והיה כאשר תריד ופרקת עלו, וקשה עוד למה קראו אדוני ואת עצמו עבד, ויתר ענייני הכנעה שעשה לו, ועוד תימה על לשון הכתוב שיאמר תרי"ג בלשון גרתי.
על כן לבי אומר, שב' פירושים אלו מראה שניהם כאחד אמת, לא כמו שפי' רש"י ד"א, משמע שכל אחד פירוש בפני עצמו. וזה באור הענין שיעקב שלח לו לאמר עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, לומר לו שהברכות לא נתקיימו בו, ולא בא להכחיש את אביו ולעשות ברכותיו פלסתר חלילה, אלא כך אמר שכשברך אותי אבי היה סבור שאני עשו ועל דעת זה ברכני, והרמאות אשר עשיתי לא הועילה לי, כי לא יחרוך רמיה צידו, אשר האכיל לאביו להשיג הברכות על ידה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו והולכים כל הברכות אחר דעת אבי, ובדעתו היה שיחולו על ראש עשו וכך יהיה, והמופת על זה שהרי גר אנכי בארץ לא שר וחשוב, וא"ת לעולם יתקיימו בי הברכות, ומה שלא נעשיתי שר וחשוב עד היום הזה היינו לפי שלא קיימתי את התורה, כי כך הותנה בשעת קבלת הברכות על מנת אם אקיים תרי"ג מצות שנאמר והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו', על זה אמר גרתי, הרי תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי שר וחשוב, אלא ודאי שלא אהנו מעשי, כי לא אהני לרמאי ברמאותו והברכות יחולו על ראש מי שנתכוין אליו יצחק בשעת אמירת הברכות. לפיכך אמר גרתי הכולל שניהם ענין גרות, וענין תרי"ג לומר לך שאע"פ שתרי"ג מצות שמרתי מ"מ גר אנכי בארץ, דאל"כ למה אמר גרתי הל"ל עבדתי, שהרי באמת היה עבד ללבן ומורה ביותר על ההפך מברכת הוי גביר לאחיך, אלא כדי להבין מן לשון גרתי אותיות תרי"ג, ואי לא מסתפינא מחברי הייתי מוחק ד"א מן פירש"י כי באמת שני הפשטים צריכין זה לזה.
אוֹר הַחַיִּים
״ויצו אותם לאמר״. צריך לדעת למה הוצרך לומר ״לאמר״ אחר שאמר ״כה תאמרון לעשו״. ואולי שיכוין לומר שיאמרו אליו שהוא צוה לומר אליו בסדר הזה, שזולת זה יחשוב כי השלוחים הם האומרים בנוסח זה לחושבם כי הוא הבכור בבכורתו, ומן המוסר לדבר כן ולא יצאו הדברים מפי יעקב, לזה צוה אליהם שיאמרו כי הוא אמר כדברים האלה, וקראו אדון עליו, שבזה יסיר קנאה ושנאה. ובזה נחה דעתי למה יזכיר יעקב עשו בשם אדון שלא בפניו יגדיל עליו חלק הרע ח"ו, ולפי מה שכתבתי הם דברים הנאמרים לעשו, החניף לרשע כדי שלא יכנס עמו במלחמה:
״עם לבן גרתי״ וגו'. צריך לדעת מה מודיע בזה? גם מה מודיע בכל מאמר השליחות? ואולי, כי מדרך ב' אחים אשר נאמנים הם באהבתם להודיע האח לאחיו את כל אשר יעבור עליו, מהטובות גם מהרעות, כי זה יגיד קורבת הלבבות, ולזה ספר יעקב כל מוצאותיו - טובות ורעות, למצוא חן בעיניו, כשידע כי מאמין בו ונאמן אחוותו:
עוד נתחכם בשליחות זה להודיעו כי אין ראוי להרחיקו, וצא ולמד ״עם לבן גרתי״, וידוע היה לבן בהפלגת הרשע והרמאות, ואין אדם דר עם נחש, ואף על פי כן גר עמו יעקב, וזה לך האות הפלגת מעשיו הנכונים וראוי ונכון לקרבו ולאהבו ולחבבו. ולא תאמר שזה היה בזמן מועט, אלא ״ואחר עד עתה״, ולא תאמר שהיה פחות עבד לו, שלא היה שוה נהום כריסיה, לזה אמר ״ויהי לי שור״ וגו', ואף על פי כן הנני מזמין עצמי לעבד לך וקנייני קנייניך, ודברים אלו יתיכו לב אבן:
ו
וַיְהִי־לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֶיךָ׃
רַשִׁ״י
ויהי לי שור וחמור. אַבָּא אָמַר לִי מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, זוֹ אֵינָהּ לֹא מִן הַשָּׁמַיִם וְלֹא מִן הָאָרֶץ: שור וחמור. דֶּרֶךְ אֶרֶץ לוֹמַר עַל שְׁוָרִים הַרְבֵּה שׁוֹר – אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בַּלַּיְלָה קָרָא הַתַּרְנְגוֹל וְאֵינוֹ אוֹמֵר קָרְאוּ הַתַּרְנְגוֹלִים: ואשלחה להגיד לאדני. לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲנִי בָא אֵלֶיךָ: למצא חן בעיניך. שֶׁאֲנִי שָׁלֵם עִמְּךָ וּמְבַקֵּשׁ אַהֲבָתְךָ:
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
שור וחמור. שם המין: ואשלחה להגיד. כי רצוני לעשות כל אשר יצוה וזה טעם למצא חן:
רַמְבַּ״ן
ואשלחה להגיד לאדני להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך שאני שלם עמך ומבקש אהבתך לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ב:ו׳) רצה לומר שאינו מוסב למעלה אבל יאמר ואשלחה להגיד לאדני כי אני בא למצוא חן בעיניך ולעשות ככל אשר יצוה אדני ויותר נכון שיוסב למעלה ואשלחה להגיד לאדני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך ירמוז שישלח לו דורון מהם או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ וכן אמר (בראשית ל״ג:ח׳) מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצא חן בעיני אדני:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויהי לי שור וחמור צאן. הזכיר עשרו ברב מעוט שלא להתהלל, כענין שכתוב (ירמיה ט) אל יתהלל עשיר בעשרו. וכן דרך הצדיקים שממעטים את עצמן ואת כל אשר להם, אבל הרשעים מרוממין את עצמן ואת כל אשר להם כגון עשו שאמר יש לי רב.
והיה להכתוב ראוי שיקדים הצאן כי כן דרך הכתובים להקדימן, מפני שהוא המין הנכבד והנבחר מכל הבהמות שכן כתוב באברהם (בראשית יב) ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר. גם ביצחק כתיב (בראשית כו) ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. גם ביעקב כתיב (שם ל) ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, מין הצאן קודם לכל הבהמות. ומה שלא הקדימו בכתוב הזה לפי שלא רצה לפתוח לו בצאן לפי שע"י הצאן נתרוקן עשו מן הברכות וזכה יעקב בהן כענין שכתוב לך נא אל הצאן, אבל כאשר חזרו המלאכים אל יעקב הקדים את הצאן ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר וגו'. גם אחר שנתרצה לו וקבל מנחתו הקדים אותו, והוא שאמר אדני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי.
ובמדרש ויהי לי שור וחמור, למה הקדים שור, רמז לו כבר נולד יוסף שהוא שטנו של עשו, הוא שכתוב (עובדיה יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. נקרא יוסף שור שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו.
סְפוֹרְנוֹ
למצוא חן בעיניך. כי אין ספק אצלי שתשמח על היות לי עושר וכבוד ואמצא חן בעיניך כשאבשרך בזה:
כְּלִי יָקָר
. פירש רש"י אדם קורא להרבה שורים שור, לפי שאמר לו כה אמר עבדך יעקב קרא את עצמו עבד, לומר לו שברכת הוי גביר לאחיך שלך היא ואני עבדך, ומה שקנה עבד קנה רבו ומה יתרון לבעליו אם העבד אין בידו מאומה, ובמה ימצא חן בעיני אדוניו העבד העני, על כן אמר יעקב יש לי כל, שורים וחמורים כי בזה אמצא חן בעיניך ושלי שלך, זהו שאמר ואשלח להגיד לאדני למצוא חן בעיניך, כי העבד העשיר מוצא חן בעיני אדוניו יותר מעבד עני, ועל כן קרא לשורים הרבה שור לומר כי זה שיש לי אינו שלי והרבה שורים הם כמו שור אחד לפי שרשות אחרים עלי ע"כ הכל נחשב בעיני לדבר מועט.
דבר אחר, שבא להקטין את עצמו ולומר כשם שברכת הוי גביר לאחיך לא נתקיימה בי, כן כל שאר ברכות לא נתקיימו בי, כי אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ זה לשון רש"י, וקשה א"כ הבעלי חיים מהיכן גידולם אם מן האויר או נולדו יש מאין, אלא כך פירושו, אבא אמר ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וי"ו של ויתן הוראה שאני מחוייב לעשות תחלה בדרך הטבע כל אשר אמצא בכחי לעשות לעבוד ולמשא בהשתדלות כל צרכי וזה המעט אשר אוכל להשתדל בכחי ועוצם ידי ישלח ה' בו את הברכה בתוספת רבוי ושפע, עד אשר זה המעט אשר לפני יפרוץ לרוב, וזו היא הברכה מטל השמים כטל זה אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, כך תוספת ברכת השפע אינו תלוי ביגיעת כפיו. וכן הארץ תוסיף מסלתה ומשמנה ריבוי שפע, לכך נאמר ויתן בוי"ו כי נוסף על מה שאשתדל בעמל יגיעתי יוסף ה' לי מברכתו שפע שבע רצון ומלא ברכת ה', וכמ"ש יכול אפילו יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה. וכך עשיתי שלא הייתי יושב ובטל אלא עבדתי וטרחתי הרבה ותדד שנתי מעיני זה כ' שנה, עד שזה הכף נחת אשר בידי, מושג ממלא חפנים עמל ורעות רוח וזה המעט ככף איש קטנה הכל הוא חלף עבודתי וזו משלי הוא, אבל שום תוספת ברכה לא ראיתי כאן, ואילו היו הברכות מקוימים בי שיוסף ה' לי מטל השמים ומשמני הארץ כאשר אמר אם כן מן הדין היה שיהיו לי שורים וחמורים ועבדים ושפחות פי שנים כפלים כהנה וכהנה אלף פעמים, ולפי ערך הברכות כל אשר אתה רואה לי הוא אינו נחשב כי אם לשור אחד וחמור אחד ואין אני רואה במעשה ידי שום רבוי שפע וברכה כ"א מה שטבע העמל מחייב, כי עם לבן גרתי ולא לחנם גרתי עמו כי אם בעבור העבודה קשה אשר עמלתי והכל בשכר עבודתי, אבל תוספת ברכה אין כאן כי בערך הברכות אין זה כי אם שור אחד,
וא"ת לעולם נתקיימו בך הברכות, ומה שאין בידך כי אם זה המעט היינו לפי שלא טרחת בהם כי אם זמן מועט שנה או שנתים וכפי טבע הטורח לא היה מן הדין שיהיה לך כל כך הרבה, זולת שברכת ה' מצויה במעשה ידך, על זה אמר עם לבן גרתי ואחר עד עתה מיום הליכתי ממך עד עתה זה לי כ' שנה בביתו, ובכל הטורח של זמן רב כזה לא מצאה ידי כביר, כי אם זה המעט אשר בידי המושג מטבע טורח היגיעה הרבה וא"כ אין זה מטל השמים ומשמני הארץ�
ואם תאמר, לעולם לא עמלתי בעבור כל זה כי אם זמן מועט ויפרוץ לרוב מצד הברכות, ומה שלקחת לראיה מאמר ואחר עד עתה, אינו ראיה כי מאן יימר שטרחת ועבדת כל אותן הימים, כי אולי מקצת הימים עבדת ואח"כ היית דר שמה בלא עבדות לפי שישרה בעיניך הישיבה שמה, כי לפעמים קשה על האדם לפרוש מן אנשים טובים שהוא דר ומורגל עמהם, על כן פירש לומר עם לבן גרתי, לבן זה לבן הרמאי והנבל אתה ידעת את האיש ומעשהו, ואויה לי כי גרתי משך זמן רב כזה עם איש רע מעללים, ולמה אחרתי עד עתה, אין זה כי אם ההכרח הביאני עד הלום, כי בכל טורח זמן רב זה לא השיגה ידי כי אם זה המעט אשר לפני.
ואם תאמר, לכך עכבתי זמן רב זה, לפי שחן מקום על יושביו והייתי שמה תושב, על כן היתה הפרידה קשה עלי, על זה אמר גרתי גר הייתי שמה ולא תושב, והייתי מתגורר בשדות ויערות ואם כן חן מקום על יושביו אין כאן וחן בעליו ג"כ אין כאן, כי לבן שמו ונבלה עמו ואף על פי כן עכבתי שמה זמן רב כזה, ואעפ"כ ויהי לי שור וחמור כי בערך הברכות הכל נחשב לשור אחד ואין כאן ברכה כי אם מה שטבע העמל מחייב, וא"כ שום ברכה לא נתקיימה בי לא ברכת הוי גביר, כי גר אנכי, ולא ברכת רבוי שפע הבא מטל השמים ומשמני הארץ, כי זה הכל מצד העמל ולא מצד רבוי ברכה הבאה מטל השמים ומשמני הארץ, לכך נאמר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו, הראה לו כאילו כל אשר יש לו אינו מן השמים והארץ, כי אם מן הבא בידו דהיינו ממה שבא לו מכחו ועמל ידו, ולא בא לו בתוספת שפע ברכת ה'. ורמז דבר זה לעשו במה שצוה את שלוחיו להשיב על שאלת למי אתה וגו' לעבדך ליעקב, ואיך יאמרו לעבדך ליעקב הרי לה' הארץ ומלואה היה להם לומר, כי מאת ה' העבדים ההם נתונים ליעקב, אלא כדי שלא יבין שבאו לו העבדים מצד תוספת ברכת ה' כי אם מצד עמלו של יעקב, ובכל זאת חלילה מלומר שיעקב תלה היכולת בכחו ועוצם ידו, אלא שמפני היראה הוציא שקר מפיו, ובהתודותו לפני הש"י אמר הפך זה ממש כמו שיתבאר בסמוך בפסוק קטנתי.
ז
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל־יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ׃
רַשִׁ״י
באנו אל אחיך אל עשו. שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר אָחִי הוּא, אֲבָל הוּא נוֹהֵג עִמְּךָ כְּעֵשָׂו הָרָשָׁע, עוֹדֶנּוּ בְּשִׂנְאָתוֹ (בראשית רבה פ'):
אוּנְקְלוֹס
וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָּא לְוַת יַעֲקֹב לְמֵימָר אֲתֵינָא לְוַת אָחוּךְ לְוַת עֵשָׂו וְאַף אָתֵי לְקַדָּמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גַּבְרָא עִמֵּהּ
רַשְׁבַּ״ם
באנו אל אחיך אל עשו: ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך, זהו עיקר פשוטו וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו:
רַמְבַּ״ן
וישובו המלאכים אל יעקב לאמר השלוחים האלה עשו שליחותם אבל לא סיפר הכתוב זה כי אין צורך וטעם וגם הולך לקראתך לאמר כאשר אתה הולך לקראתו כן הוא הולך לקראתך ומהר תפגשו זה בזה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וגם הולך לקראתך. יתכן לפרש וגם לרבות שרו של עשו שגם הוא הולך לקראתו להלחם בו, והוא ענין הפרשה שכתוב ויאבק איש עמו. וגם זה יחזק מה שכתבתי למעלה בענין המלאכים כי בני אדם מאין היו יודעים ענין המלאך שבא להאבק עמו, וזהו כפל הלשון של ויירא ויצר, כי היראה מפני עשו והצרה מפני שרו של עשו.
וארבע מאות איש עמו. מוכנים למלחמה, ולא אמר אתו כי הוא לשון נאמר על הצדיק. וכן ביוסף (בראשית לט) באשר ה' אתו. והזכיר לשון עמו כלשון הכתוב (דה"ב לב) עמו זרוע בשר ועמנו ה' אלהינו לעזרנו.
סְפוֹרְנוֹ
וגם הולך לקראתך. לא בלבד ראינו שלא היתה בעיניו כל בשורה מוצאת כאשר הגדנו את עשרך אבל גם הולך לקראתך עם ד' מאות איש ואין זה אלא להלחם כענין ויצא אדום לקראתו בעם כבד:
כְּלִי יָקָר
. אמרו לו השלוחים אתה אמרת אליו כה אמר עבדך יעקב כמודה לו על הברכות לומר אתה אביר הגביר ואני עבדך, אבל עשו לא קבל זה ואמר אינו עבד כי אם אחי הוא, זהו שאמרו באנו אל אחיך, וזה לפי דבריו של עשו שאמר אחי הוא ולא עבדי, כי בזה גילה לנו שאין לבו שלם עמך ולא זו שאינו שלם אתך אלא גם הוא הולך לקראתך, ואין זה כי אם להלחם עמך וראיה על זה כי ת' איש עמו ואין זה כי אם למלחמה. ד"א באנו אל אחיך כמראה עניני אחוה ואהבה, אמנם גם את זה לעומת זה אנו רואין בהפך זה, כי הוא יוצא לקראתך על כן אנו נבוכים בדבר, ומטעם זה אמר יעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו שהוא מראה את עצמו כאח, ובאמת הוא עשו ברשעו וצייד הרמאי, וה' לי בעוזרי ממראים את עצמם כעוזרים ואוהבים, והשנאה כבושה בלבם.
אוֹר הַחַיִּים
״וישובו המלאכים״, פירוש, השיבוהו תשובה ואמרו לו ״באנו אל אחיך״, פירוש, הוא מראה פנים היות אחיך, וכפי האמת הוא עשו הרשום בשנאה, וגם ״הולך לקראתך״ וגו', פירוש, הולך לקראתך בדרך אחוה וד' מאות איש עמו למחשבה רעה:
עוד ירצה: ״באנו אל אחיך״ בהוראת פנים צהובות והראינו לו גם כן פנים של זעם לצד היותו כפי האמת עשו בלא אחוה, והוא על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ה), שהראהו מחנות רוכבי אש וכו' להפחידו אם לא יתנהג במדת האחוה. וטעם שלא החליטו השליחות באופן אחד, לצד שהיה מראה בפניו אחוה ולבבו לא כן, ידמה לזה עשו ב' אופני שליחות אם לטוב אם וכו':
ח
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וְאֶת־הַצֹּאן וְאֶת־הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת׃
רַשִׁ״י
ויירא ויצר. וַיִּירָא שֶׁמָּא יֵהָרֵג, וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים (בראשית רבה ותנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וּדְחִיל יַעֲקֹב לַחֲדָא וַעֲקַת לֵהּ וּפַלִּיג יָת עַמָּא דִּי עִמֵּהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לִ:תרֵין מַשִּׁירְיָן
רַשְׁבַּ״ם
ויירא יעקב בלבו: שאע"פ שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוין, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה:
ויצר: מגזרת צרור את המדיינים והוא כמו ותקל גבירתה מן קלל:
ויחץ: מן אשר חצה משה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויצר לו. זה הדבר מהבנין הכבד כמו והצר לך: ויחץ. נפתח היו"ד בעבור אות הגרון הבא אחריו כמו ויעל משה:
רַמְבַּ״ן
ויירא יעקב מאד בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי והנראה בעיני בענין הזה כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו וקראו לו בשלומו ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו והם היו מגידים כן ליעקב והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו אבל עברתו שמורה בלבו ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב וזה טעם "וגם" כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל ולכך הוסיף לו פחד על פחדו ויירא יעקב מאד ויצר לו וכך אמרו רבותינו (ב"ר עה ז) כי השלוחים הכירו בו שנאה אמרו באנו אל אחיך אל עשו אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו נכמרו רחמיו וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו כאשר פירשתי (רמב"ן על בראשית ל״ב:ה׳) והתנחם בזה כי הלבבות לה' המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויירא יעקב מאד ויצר לו. דרשו רבותינו ז"ל ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. וכיון שהבטיחו הקב"ה (בראשית כח) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, למה נתירא, אלא שמא יגרום החטא, כך דרשו רבותינו ז"ל בפ' ראשון דברכות. ודרשו עוד כיוצא בדבר אתה אומר למה נקוד על לולא כך אמר דוד (תהלים כז) לולא האמנתי לראות בטוב ה', רבש"ע מובטח אני בך שאתה עתיד לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו. וכיון שהיה קורא עצמו חסיד איך היה מסופק בזה אלא שמא יגרום החטא.
ויש שפירש כי מה שנתירא יעקב לא על עצמו כי הוא כבר הובטח, אבל נתירא על בניו ועל אנשי ביתו, וזהו שכתוב ויחץ את הילדים. ואמר עוד פן יבא והכני אם על בנים. לא אמר והכני בלבד שלא היה מפחד על עצמו אלא על הכאת אם על בנים.
ודע כי יש בפרשת הזאת באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז ג"כ לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים, למלחמה לתפלה לדורון. למלחמה הוא שכתוב ויחץ את העם אשר אתו וכתיב ויאמר אם יבא עשו וגו', לתפלה הוא שאמר אלהי אבי אברהם וגו' הצילני נא, לדורון הוא שכתוב עזים מאתים וגו'. וממנו ראה חזקיה המלך וכן עשה שהתקין עצמו לג' דברים אלו כלפי סנחריב מלך אשור, דכתיב (מלכים ב יח) ויתן חזקיהו את כל הכסף. וכתיב (דה"ב לב) ויתן שרי מלחמות על העם, וכתיב (מלכים ב יט) ויתפלל חזקיהו לפני ה'. וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר שנאמר (שיר ב) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'. השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות.
כְּלִי יָקָר
. ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקב"ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה. ומהרי"א נתחבט מאד בקושיא זו.
והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו רז"ל אר"א כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו כו', וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר כה אמר עבדך יעקב, וכן תפשו רז"ל על יעקב כדמסיק עשו לדרכו הוא הולך כו' ויעקב עשה קודש חול וקרא לעשו אדוני מצד החנופה שהחניף לרשע, על כן היה מתירא כי ידע יעקב שכך היא המדה שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו על כן נאמר ויירא יעקב, ולפי שיעקב בלי ספק היו בידו זכיות כל כך הרבה שיהיו מכריעות על עון זה, מ"מ היה צר לו שינכו לו מזכיותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו.
ויש אומרים, ויירא יעקב שמא יהרוג אותו עשו, ויצר לו שהיה מיצר על מיתת אביו יצחק, שהרי עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי, על כן חשב מאחר שעשו יוצא לקראתו ודאי כבר מת אביו כך מסיק בספר תולדות יצחק. ונ"ל לישב בזה מה שנאמר לעיל ופחד יצחק, וכאן אמר אלהי אבי יצחק, והרי אין הקב"ה מיחד שמו ית' על הצדיקים בחייהם ולמה אמר כאן אלהי אבי יצחק, אלא שלפי שעכשיו היה סבור שאביו יצחק מת מאחר שעשו יוצא לקראתו להרגו. ולפי זה אין אנו צריכין לפרש"י בזה שפירש בשני הבטחות אני בא כו'.
ויש אומרים, ששם אלהים המורה על מדת הדין הזכיר דווקא באבותיו, כי יספיק לו זכות אבות שיוכל לעמוד גם במדת הדין, אבל זכותו קטן עד שמצד עצמו אינו יכול לעמוד כי אם במדת רחמים, לכך נאמר ה' האומר אלי, אבל במדת הדין איני יכול לעמוד כי אין בידי זכיות כל כך, שהרי קטנתי מכל החסדים כי קבלתי שכר גדול יותר ממעשי, כי גברו חסדי האל ית' על כל מעשיו, נמצא שכל מעשיו קטנים מחסדיו, וכמ"ש כי גבר עלינו חסדו.
אוֹר הַחַיִּים
״ויירא יעקב ויאמר״ וגו'. פירוש, נכנס בגדר להרוג או ליהרג, לזה כנגד ליהרג - ירא מאוד, וכנגד להרוג - ״וייצר לו״, ולזה לא אמר הכתוב ״מאוד״ אחר ״וייצר״:
עוד ירצה, כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחוה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה. שמא עשו יהרגהו, ואין בידו של יעקב כלי קרב, ולהכין עצמו בכלי קרב - ״וייצר לו״, כי אפשר שלא יעשה עשו רעה, וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו: הלא יעקב הוא דורש רעה, ובזה יחדש שנאתו, ולזה נתחכם ״ויחץ״ וגו', פירוש, חיצה העם: חצי הראשון מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו, וחצי מחנהו מוכן ומזויין:
ט
וַיֹּאמֶר אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה׃
רַשִׁ״י
המחנה האחת והכהו. מַחֲנֶה מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כ"ז), הֲרֵי נְקֵבָה, הַמַּחֲנֶה הַזֶּה (בראשית ל"ג), זָכָר, וְכֵן יֵשׁ שְׁאָר דְּבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית י״ט:כ״ג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים י"ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר; וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים ב ג'), הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן רוּחַ, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה, הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת (איוב א'), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים א' י"ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן אֵשׁ, וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' (במדבר ט"ז), לְשׁוֹן נְקֵבָה, אֵשׁ לֹהֵט (תהילים ק"ד), לְשׁוֹן זָכָר: והיה המחנה הנשאר לפליטה. עַל כָּרְחוֹ, כִּי אֶלָּחֵם עִמּוֹ. הִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, לְדוֹרוֹן, לִתְפִלָּה וּלְמִלְחָמָה. לְדוֹרוֹן, וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו; לִתְפִלָּה, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם; לְמִלְחָמָה, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחִנֵּהּ וִיהֵי (נ''י וְיִמְחֵנַּהּ וּתְהִי) מַשְׁרִיתָא דְאִשְׁתָּאַר לְשֵׁיזָבָא
רַשְׁבַּ״ם
לפלטה: שהיו רחוקים המחנות זה מזה ואם יראו פרענות יברחו:
המחנה האחת: לשון נקבה הוא כדכתיב אם תחנה עלי מחנה הנשאר לשון זכר הרבה מצינו תיבות פעמים זכר פעמים נקבה כמו השמש יצא על הארץ ותך השמש ורוח סערה עושה דברו ורוח באה מעבר המדבר ויגע בארבע פינות הבית:
אִבְּן עֶזְרָא
מחנה. זכר ונקבה. כבית ומקום: והיה המחנה הנשאר לפליטה. אולי יהיה שיברחו. או תשוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחת או יבא להם ריוח והצלה מהשם וכמוהו אם תחזק ארם ממני והיית לי לישועה. ומה שאמר רבינו שלמה שיהיה לפליטה בעל כרחו הוא דרך דרש. ואם השם אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ לא ידע אם על אלה או על אחרים. כי הנה יוסף כאשר נמכר היה יעקב חי והוא לא ידע כי אין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו השם. ואלישע אמר וה' העלים ממני. גם זאת תשובה לשואלים איך פחד יעקב והשם הבטיחו. והוא אומרו ואהיה עמך. גם זה פי' ואיטיבה עמך. שיתכן שימלט הוא לבדו. ועוד ידענו כי כל עון קטן וגדול כנגד העושה על כן העון הקל לגדול יקרא גדול. ויעקב פחד שמא חטא או שגג במחשבתו ובעבור זה לא יהי' השם עמו. ואל תתמה כי הנה משה שאין למעלה ממנו והוא שלחו להוציא את ישראל ממצרים בעבור שגגתו שלח מלאך להמיתו:
רַמְבַּ״ן
והיה המחנה הנשאר לפליטה על דרך הפשט אמר זה באולי כי אמר אולי ינצל המחנה האחד כי בהכותו האחד יברחו האחרים או תשוב חמתו או תבא להם הצלה מאת השם וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ג׳) למדתך תורה דרך ארץ לא יניח אדם כל ממונו בזוית אחת ורש"י כתב (רש"י על בראשית ל״ב:ט׳) והיה המחנה הנשאר לפליטה על כרחו כי אלחם עמו התקין עצמו לשלשה דברים לתפלה ולדורון ולמלחמה וראיתי במדרש (קה"ר ט יח) מה עשה זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ והתקין עצמו לשלשה דברים וכן עיקר והכונה בזה כי יעקב יודע שאין זרעו כלו נופל ביד עשו אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ג׳) אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום והיה המחנה הנשאר לפלטה אלו אחינו שבגולה ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו. הם השפחות וילדיהן והמחנה אשר עמם ויכה אותם.
והיה המחנה הנשאר לפליטה הם לאה ורחל ומחנה שעמם. ומקרא מלא פירש הכתוב, ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. לפליטה, מן החרב כענין שכתוב (ירמיה נא) פלטים מחרב. ומכאן למד עובדיהו שעשה מן הנביאים ב' חלקים שלא החביא אותם במקום א', הוא שכתוב (מלכים א יח) ואחביא מנביאי ה' וגו' חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים. ואמרו רבותינו ז"ל לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, שנאמר (דברים כח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, זו פרקמטיא. ובכל משלח ידך, זו תחת ידיך. וברכך בארץ זו קרקע.
ובמדרש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגולה. כוונתם לומר כי יודע היה יעקב אבינו כי המחנה האחת ישאר לפלטה על כל פנים. והוא רמז לדורות שאין כל זרעו נופל ביד בני עשו ולא יכלו כלם באורך גלותם, אבל ישארו לפליטה על כרחו של עשו.
וכן דרשו רז"ל והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו. והכוונה כי אם יקום מלך ויגזור עלינו גרושין או אבדן גוף וממון באחת הארצות, הנה מלך אחר במקום אחר יקבץ וירחם, ולזה כוונו רז"ל במדרש זה.
סְפוֹרְנוֹ
והיה המחנה הנשאר לפליטה. כי בעוד שיעט אל השלל הראשון ימלט השני בכלי מלחמה או שיברח:
אוֹר הַחַיִּים
״ויאמר אם יבא״ וגו'. פירוש, אם יבא עשו במלחמה והכה מחנה הראשון, יהיה מחנה ב' שהכין למלחמה - ״לפליטה״ כשיתחיל הוא ויראה כי הוא שונא יהיה ודאי מחנה הפליט שהכין בכלי זיין ויפלט עצמו. ואולי שגם מחנה הראשון ימלט לבל יכלהו, והכל עשה יעקב בהתבוננות לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו:
י
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ׃
רַשִׁ״י
ואלהי אבי יצחק. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וּפַחַד יִצְחָק? וְעוֹד וּמַהוּ שֶׁחָזַר וְהִזְכִּיר שֵׁם הַמְיֻחָד? הָיָה לוֹ לִכְתֹּב הָאוֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וְגוֹ'. אֶלָּא כָּךְ אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה, שְׁתֵּי הַבְטָחוֹת הִבְטַחְתַּנִי, אַחַת בְּצֵאתִי מִבֵּית אָבִי מִבְּאֵר שֶׁבַע, שֶׁאָמַרְתָּ לִי אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, וְשָׁם אָמַרְתָּ לִי וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וּבְבֵית לָבָן אָמַרְתָּ לִי (בראשית ל"א) שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ, וְשָׁם נִגְלֵיתָ אֵלַי בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד לְבַדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וְגוֹ', בִּשְׁתֵּי הַבְטָחוֹת אֵלּוּ אֲנִי בָא לְפָנֶיךָ:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יַעֲקֹב אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּאַבָּא יִצְחָק יְיָ דִּי אֲמַר לִי תּוּב לְאַרְעָךְ וּלְיַלָּדוּתָךְ וְאוֹטֵיב עִמָּךְ
רַשְׁבַּ״ם
אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק: שהבטחתני בלשון זה בצאתי מבאר שבע ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אלהי אבי אברהם. היה ראוי שיזכיר תחלה השם המיוחד ושיאמר ה' אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק האומר אלי.
וע"ד הקבלה אם יאמר כן היה השם המיוחד רמז לתשובה שהוא הדין, והנה יעקב היה מדבר בתפלה לא רצה להכנס לפנים מן החסד, כי כל מה שהוא לפנים מן החסד הוא דין וקו היושר, והוא היה ירא שמא יגרום החטא, ומפני זה התחיל אלהי אבי אברהם שהוא מדת החסד, וסיים בשם המיוחד שהוא מדת התפלה, והוא מדת הרחמים, ועל כן סדר המדות בתפלתו על הסדר הזה, אלהי אבי אברהם זו מדת החסד, ואלהי אבי יצחק זו מדת הגבורה, ה' מדת רחמים, והוא בלשון שאנו אומרים בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. וכן כתוב בסדר של מעלה ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ומזה הזכיר כאן ואיטיבה עמך.
וכבר ידעת מאמר חכמי האמת האבות הן הן המרכבה, ואין מרכבה פחותה מארבעה ואין קורין אבות אלא לשלשה שהרי הש"י קרא את עצמו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא מצינו כן בשאר נביאים שיאמר אלהי משה אלהי יונה, אע"פ שמצינו (שמות לב) ויחל משה את פני ה' אלהיו, וכן ביונה (יונה ב) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו, מכל מקום לא ייחד הקב"ה שמו עליהם שיקרא אלהי פלוני כי אם על אברהם יצחק ויעקב. אבל מצינו זה בדוד הוא שכתוב (מ"ב כ) אלהי דוד אביך.
ומזה היה רגיל הרב אבי הקבלה רבי יצחק בן הרב ז"ל לומר בתפלתו אלהי דוד ובונה ירושלים, כדי שיזכיר בתפלתו המרכבה על שלמותה בארבעה אבות. והכתוב שאמר (שם יד) איה ה' אלהי אליהו, אינו מן הענין הזה כי הוא תפלה. ומה שלא הזכירו החכמים לדוד בכלל האבות, כונתם היה כנגד ארבע חיות המרכבה, שהשלשה בלבד פירש הכתוב את מקומם הוא שכתוב במרכבה של יחזקאל (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתם ופני נשר לארבעתם. ומה שאמר ודמות פניהם פני אדם, באורו באמצע, ופירש הכתוב כי מן הימין פני אריה, מן השמאל פני שור, אבל פני נשר שהוא הרביעי לא הזכיר את מקומו כלל אם מן הימין אם מן השמאל, או מלפניו או מלאחריו, כי היא המדה שראוי להסתירה, ועל כן הלכו חכמי האמת בדרך הזה שלא הזכירו האבות רק שלשה.
סְפוֹרְנוֹ
אלהי אבי אברהם. הקדים בסדר שבחי המקום וחסדיו ובהזכיר זכות אבות כסדר אנשי כנסת הגדולה בתחלת י"ח ברכות:
יא
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל־הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת׃
רַשִׁ״י
קטנתי מכל החסדים. נִתְמַעֲטוּ זְכֻיּוֹתַי עַל יְדֵי הַחֲסָדִים וְהָאֱמֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי, לְכָךְ אֲנִי יָרֵא, שֶׁמָּא מִשֶּׁהִבְטַחְתַּנִי נִתְקַלְקַלְתִּי בְחֵטְא וְיִגְרֹם לִי לְהִמָּסֵר בְּיַד עֵשָׂו (שבת ל"ב): ומכל האמת. אֲמִתַּת דְּבָרֶיךָ, שֶׁשָּׁמַרְתָּ לִי כָּל הַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטַחְתַּנִי: כי במקלי. לֹא הָיָה עִמִּי לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא מִקְנֶה אֶלָּא מַקְלִי לְבַדּוֹ. וּמִ"אַ נָתַן מַקְלוֹ בַּיַּרְדֵּן וְנִבְקַע הַיַּרְדֵּן:
אוּנְקְלוֹס
זְעִירָן זָכוּתַי מִכֹּל חִסְדִּן וּמִכָּל טַבְוָן דִּי עֲבַדְתָּ עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יְחִידִי עֲבָרִית יָת יַרְדְּנָא הָדֵין וּכְעַן הֲוֵיתִי לִתְרֵין (נ''י לְתַרְתֵּין) מַשִּׁרְיָן
רַשְׁבַּ״ם
קטנתי מכל: מלהיות לי כל החסדים וגו', וכן קטן מהכיל את העולה ואת השלמים ולפי שעשית לי חסדים ואמת יותר מן הראוי לי ואני עדיין לא קיימתי נדרי ולא עבדתיך כראוי לכך אני ירא אע"פ שהבטחתני שאינך דן את האדם אלא לפי מעשיו כמו שמצינו בחזקיה שאמר לו הנביא מת אתה ולא תחיה ואחר כך בתפלת חזקיהו הוסיף הקב"ה על ימיו חמש עשרה שנה:
פן יבא והכני: לפי שקטנתי מכל החסדים כאשר פירשתי:
אִבְּן עֶזְרָא
קטנתי. כמו גם יכלתי. והטעם פחות אני וקטן עד שתעשה עמי כל החסדים. וכבר פירשתי חסד ואמת:
רַמְבַּ״ן
קטנתי מכל החסדים ומכל האמת נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ב:י״א) ואיננו נכון בלשון הכתוב ועוד כי אמר אחרי כן ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אחר כך ועוד כי יעקב הזכיר שתי הבטחות שהבטיחו הקב"ה בבית אל ובחרן ואמר תחלה מה שנאמר לו בחרן ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך והוא שנאמר לו בצאתו מבית לבן (בראשית ל״א:ג׳) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך והנה אחרי כן לא היטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם אבל "קטונתי" לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו וכן מי יקום יעקב כי קטון הוא (עמוס ז ב) מהיותו יכול לסבול כל הנגזר עליו וכן אמרו (בראשית רבה ע״ו:ה׳) קטונתי רבי אבא אמר איני כדאי והחסדים הם הטובות שעשה עמו בלא נדר והאמת הטובה אשר הבטיחו ואימת לו הבטחתו יאמר שאיננו ראוי שיבטיחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהן ולא לטובות אחרות רבות שעשה עמו ולא הבינותי דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל״ב:י״א) שתרגם מכל חסדין ומכל טבון והוא רגיל לתרגם חסד ואמת "טיבו וקשוט" (לעיל כד מט להלן מז כט) ואולי עושה חסדים הצלתו אשר הצילו פעמים רבות מכל צרותיו ועשה אמת כל הטוב הזה שהיה לו כי נתן לו בנים ובנות ועושר ונכסים וכבוד והנכון בעיני כי החסדים הקיימים יקראו אמת כי היא מגזרת אמנה כטעם ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם ( ז טז) ענין קיום לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו לג טז) כאשר אמר היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו (ירמיהו טו יח):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
קטנתי מכל החסדים. מכאן שראוי לאדם שיתבונן בתפלתו חסרון עצמו ופחיתותו ואדנות האדון אשר הוא אליו עבד, זהו שאמר את עבדך. ושיתבונן ברבוי חסדי השם יתברך וטובותיו עליו, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים טז) טובתי בל עליך. יאמר מתבונן אני בדרכי השם יתברך שהוא אדון לכל העולם מיטיב אותם טובות האדון על העבד לא בחיוב, רק חסד גמור, זהו טובתי בל עליך. כלומר איננה חיוב שתהא מוטלת עליך. ואחר שיתבונן בכל זה ישאל צרכיו. וכן אמר יעקב הצילני נא. ומה שאמר. מכל האמת והוא הדין, וטוב הקב"ה וחסדיו על האדם אינם בדין רק בחסד, לכך שנה אונקלוס בלשון ולא תרגם קשוט, ותרגם מכל חסדין ומכל טבוון, כאלו היה בלשון העברי מכל חסדים ומכל הטובות. ומה שהזכיר הכתוב. אמת בדרך הפשט לפי שמתנת הארץ שהבטיחו הקב"ה היא במדת האמת, לפי שכבר נשבע לאברהם בזה. וזהו פשט הכתוב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כלומר מה שנתת הארץ לאברהם היה חסד שנתת לו הארץ ונשבעת לו בזה. אבל יעקב בדין היה לפי שכבר נשבע לו לאברהם.
כי במקלי. מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בזמן השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב"ה על זאת. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה. פירוש ביום טובה ראה ביום רעה.
סְפוֹרְנוֹ
קטנתי מכל החסדים. לא הייתי ראוי לכל אותם החסדים: ומכל האמת. הטוב שעשית עמדי בזכות אבותי ובאותו הדרך שעשית עמדי לפנים משורת הדין אני מבקש שתצילני כענין אמרו כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה:
כְּלִי יָקָר
. נראין הדברים שיעקב הזכיר לפני הש"י שני הבטחות, כמו שפירש רש"י, ואמר כשם שקיימת לי הבטחה אחת כך תקיים לי גם השניה, כי הבטחה ראשונה היתה על השמירה, כמ"ש ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, ואחר שכבר הובטח על השמירה ושישיבו אל ארץ מולדתו, א"כ מה זה שהוצרך להבטיחו שנית בבית לבן, שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, אלא ודאי שהבטחה זו לא נאמרה על השמירה מכל רע בסור מרע ר"ל להסיר ממנו הרעה, אלא הבטחה זו בעשה טוב דהיינו להטיב עמו, לכך אמר כאן במקום ואהיה עמך ואיטיבה עמך, והוא פירוש על ואהיה עמך.
והנה בענין ההטבה, היה לו לומר ואטיבה לך, אלא שנקט עמך, להורות שבענין קבלת הטובות צריך להיות בעליו עמו במלאכתו, כי האדם צריך לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות, והקב"ה יגמור על ידו ויוסף לו שפע ברכה, כמבואר למעלה בפסוק ויהי לי שור וחמור, וזהו שאמר ואיטיבה עמך, וזהו ההבטחה השניה שהבטיח לשלוח את הברכה באסמיו. ועל זו ההבטחה אמר דרך הנראה שנתקיימה כבר, ואמר קטונתי מכל החסדים כי קטן יעקב ודל כחו מלתלות כל מציאת הונו ורכושו בכחו ועוצם ידו, אלא ודאי שחסד אל כל היום, הוא עשה לו את החיל הזה.
והראיה על זה, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, והייתי ריקם מכל כי לא היה בידי מאומה כי אם מקלי, ועתה הייתי לשני מחנות. באמרו ועתה הורה שדומה לו כאילו עשה את כל החיל הזה עתה כהרף עין, כי י"ד שנים עבד בשתי בנותיו ושש שנים בצאניו, וכשאמר לו לבן נקבה עלי שכרך ואתנה, בזמן מועט עשה חיל ורכוש גדול זה אשר כפי הטבע לא היה אפשר להשיג הון עתק זה בזמן מועט אשר כזה, אם לא כי יד ה' עשתה זאת, ואע"פ שיעקב שלח לעשו בהפך זה ממש, כמבואר למעלה בפסוק ויהי לי שור וחמור, כחש לו מחמת יראה להוציא דבר שקר מפיו לומר לו שטרח בצאנו כל משך כ' שנה אבל האמת אינו כן, כי חלילה מלומר שיעקב יאמר כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, וזה"ש ועתה הייתי לשני מחנות כהרף עין, כי אילו היה לו צאן ובקר בעברו כבר את הירדן הייתי אומר שנתוסף רכושו בדרך הטבע, אבל עכשו שהודה שבמקלו לבד עבר את הירדן אם כן אימתי נעשה כל הכבוד הזה יש מאין ודאי מאת ה' היתה זאת, ע"כ בקש כשם שקיימת לי הבטחה שנייה זו, כך תקיים לי גם את הראשונה שהבטחתני על השמירה, והצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו. ומלת אותו מיותרת, אלא שרמז אל אותו עון שחטא במה שהחניף לרשע והפך קודש לחול, ואותו קאי על העון. וי"א שעל עצמו לא נתיירא כי כבר הובטח בשמירה, זולת שהיה ירא פן יבא והכני אם על בנים כי המה לא הובטחו בשמירה.
אוֹר הַחַיִּים
״קטנתי״ וגו'. אומרו ״מכל החסדים״ ואחר כך ״מכל האמת״, ומן הראוי היה לו להקדים האמת, ואחר כך החסד שהוא לפנים משורת הדין. נתכוון לומר שחסד אל אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא ״אמת״ כי אין לו תשלום מאדם, כאומרו : ״אם צדקת מה תתן לו״, וכפי זה - יקרא חסד של אמת על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' צ"ו): ״חסד העשוי עם המתים קרוי של אמת״:
עוד יכוין לומר ב' פרטי הטבה, האחד: החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב, והב': שהעמידו בידו, ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת, פירוש, שהעמיד בידו את החסד. ויש לך לדעת כי לפעמים יתחסד ה' עם אדם ויהיה נגזל מהזולת להיות בחירי וה' ישוב ירחמהו תמורת הנחסר, והנה מציאות זה הוא חצי נחמה לנגזל ולא נחמה שלימה, כי תמיד חושב בחסרונו אשר גזלו הגזלן לב' סיבות: האחד, שיחשוב כי אם לא היה גוזלו היה לו לתוספת הגזול והנוסף. והב', על כל פנים יכאב לבו על הגזלן אשר עשה והצליח, מה שאין כן אם יעשה ה' השלמת הגזילה מהגזלן עצמו שיוציא בולעו מפיו, נחמה זו - נחמה, והוא מה שעשה ליעקב, שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן, דכתיב (לעיל ל"א ט'): ״ויצל ה' את מקנה אביכם ויתן לי״, שהיה מוציא בולעו של לבן מפיו ומחזיר ממונו של יעקב, והוא אומרו ״ומכל האמת״, ונכון:
יב
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי־יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן־יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל־בָּנִים׃
רַשִׁ״י
מיד אחי מיד עשו. מִיַּד אָחִי שֶׁאֵין נוֹהֵג עִמִּי כְאָח אֶלָּא כְעֵשָׂו הָרָשָׁע:
אוּנְקְלוֹס
שֵׁזַבְנִי כְעַן מִידָא דְאָחִי מִידָא דְעֵשָׁו אֲרֵי דַחֵל אֲנָא מִנֵּהּ דִּילְמָא יֵיתֵי וְיִמְחִנַּנִי אִמָּא עַל בְּנַיָּא
אִבְּן עֶזְרָא
והכני. משרת עצמו ואחר עמו כמו ושני שרי גדודים וכן הוא והכני והכה אם על בנים:
רַמְבַּ״ן
והכני אם על בנים פירשו בו (הראב"ע) והכני והכה אם על בנים וכן רבים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
הצילני נא מיד אחי מיד עשו. שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע.
ויתכן לפרש כי התפלל לשעה ולדורות, מיד אחי לשעה, מיד עשו לדורות. והוא שכתוב (בראשית כז) והידים ידי עשו, ועליו התפלל דוד ע"ה (תהלים י) שבור זרוע רשע.
כי ירא אנכי אותו. מפני שאין לו רחמנות. וכן אמר הנביא ע"ה (עמוס א) על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו. פן יבא והכני והכה אח"כ אם על בנים.
וע"ד המדרש פן יבא והכני אם על בנים, והלא צוית בתורה (ויקרא כב) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ובעופות כתיב (דברים כו) לא תקח האם על בנים, והוא עתיד לקיים (הושע י) אם על בנים רוטשה.
סְפוֹרְנוֹ
והכני אם על בנים. יכה אותי בזה שיהרוג אם על בנים גם שאוכל אני להמלט מידו:
אוֹר הַחַיִּים
״הצילני נא״. אומרו ״נא״ - לשון בקשה, גם לשון ״עתה״, פירוש, לבל יפרוץ בו עשו, ויאמר ה' כי הוא ישיב כל אשר לו למשנה, לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו ״עתה״ ולא תעשנה ידיו של עשו תושיה הגם שישוב ה' שבותו אחרי כן:
״מיד אחי״ וגו'. רש"י ז"ל פירש: ״אחי״ - שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע. ולדבריו ז"ל לא היה לו לומר אלא ״מיד אחי עשו״ ומובן הדבר מיתור אומרו ״עשו״ כי אין לו אח זולתו:
אכן נתכוין להתפלל, להיות שהיו לעשו ב' בחינות התוקף: האחד, לצד זכות יצחק. והב', לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להנצל ממנו, לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות. והוא אומרו ״הצילני נא מיד אחי״ הגם שאח עשו ליעקב ואף על פי כן, אני מתפלל, וכנגד בחינת גודל תוקפו אמר ״מיד עשו״ וידוע הוא בנשֹא ורם:
עוד יכוין לומר על זה הדרך: ״הצילני נא מיד אחי״ - אם יתחכם עליו להרע ברמאות אחוה, שהוא דרך שאין יעקב יכול להנצל ממנו, ״מיד עשו״ - אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפלה להצילו מידו:
עוד יכוין להזכיר רשעותו של עשו: הא', ״מיד אחי״, והוא מבקש להרוג את אחיו האם יש רשע כזה, ויש בדין להשפילו לפני יעקב. ועוד, ״מיד עשו״ שמפורסם ברשע לבד מעון זה, ולא ימוט צדיק לפני רשע:
יג
וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפֵר מֵרֹב׃
רַשִׁ״י
היטב איטיב. הֵיטֵב בִּזְכוּתְךָ, אֵיטִיב בִּזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ (בראשית רבה): ושמתי את זרעך כחול הים. וְהֵיכָן אָ"לֹ כֵן, וַהֲלֹא לֹא אָ"לֹ אֶלָּא וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (שם כ"ח)? אֶלָּא שֶׁאָ"לֹ כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ (שם), וּלְאַבְרָהָם אָמַר וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם:
אוּנְקְלוֹס
וְאַתְּ אֲמַרְתָּ אוֹטָבָא אוֹטִיב עִמָּךְ וֶאֱשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּחַלָּא דְיַמָּא דִּי לָא יִתִּמְנוּן מִסַּגִּי
רַשְׁבַּ״ם
ואתה אמרת היטב איטיב עמך: אע"פ שאין אתה מחוייב לקיים לי הבטחתך שהרי קטנתי וגו' אע"פ כן עשה למען כבוד שמך שתתקיים הבטחתך כמו שאמר משה להקב"ה כשרצה לכלות את ישראל למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וגו', וינחם ה' על הרעה, ובמקום אחר מבלתי יכולת ה' וגו' וישחטם במדבר וגו' ואמר לו הקב"ה סלחתי כדברך:
רַמְבַּ״ן
ואתה אמרת היטב איטיב עמך אף על פי שהיתה פחדתו פן יגרום החטא אמר עשית עמדי חסדים גדולים שלא הייתי ראוי להם כל שכן שיש לעשות עמי חנם החסד הזה אשר הבטחתני עליו שתיטיב לי ותרבה את זרעי ואין חטאי ראוי למנוע ממני הטובה אשר הבטחתני בה כי גם מתחילה לא הייתי ראוי לה אם עונות תשמור לי ולא הבטחתני עליה בעבור מעשי רק בחסדיך הרבים ויש אומרים כי יעקב היה חומל על בניו ועל ביתו פן יכה אותם עשו כי לא היה יודע בהבטחת והיה זרעך כעפר הארץ אם על אלה או על אחרים כי יתכן שימלט הוא לבדו וירבה עוד זרעו ואיננו נכון בעיני כי אם היתה זאת מחשבתו איך אמר בתפלתו ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך ועוד כי שם נאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין ההבטחה הזאת קיימת ולזה ירמוז באמרו היטב איטיב עמך וכן ואיטיבה עמך כי כל זה ממה שנאמר לו (בראשית ל״א:ג׳) ואהיה עמך אבל הכל מיראת חטא כי דרך הצדיקים לירא תמיד והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר ושגיאות מי יבין:
סְפוֹרְנוֹ
ואתה אמרת היטיב איטיב עמך. ואם יקרה זה יהיה הפך מה שאמרת להיטיב עמי אם אראה באבדן מולדתי: ושמתי את זרעך. והנה הפך זה ג"כ יהיה אם יכרית זרעי וראוי שתעשה עמם בעבור כבוד שמך לקיים הבטחתך אף על פי שאיני ראוי לה כענין אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך:
כְּלִי יָקָר
. הבטחה זו נאמרה לאברהם במעשה העקידה ושם הזכיר הכוכבים והחול, וכפי הנראה שהכוכבים יש בהם הריבוי והמעלה, מה שאין כן בחול שאין בו כי אם הרבוי לבד, וא"כ למה לא הזכיר כאן יעקב בתפלתו שהמשילם לכוכבים הקיימים לעד, וזה יותר קרוב אל הענין אשר עליו מתפלל שיתקיימו ולא יאבדו ע"י עשו. ואומר אני שלפי שמצינו שישראל נמשלו לג' דברים לעפר, ולחול, ולכוכבים, וזהו כי בזמן השלום והצלחה נמשלו לכוכבים ירום ונשא וגבה מאד ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, וכן פירש"י בפסוק והנכם היום כוכבי השמים לרוב. ובזמן השפלות שהם כעפר לדוש נאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'. וזה הבטחה שיהיו במצרים כעפר שהכל חורשים עליו כמ"ש על גבי חרשו חורשים, באותו זמן יעלו משפל מצבם ויפרצו ימה וקדמה מן הפך אל ההפך כמבואר למעלה פרשת ויצא, ובזמן הממוצע בין שניהם דהיינו בזמן שאין להם מנוחה מן האויבים הרודפים העומדים עליהם לכלותם והקב"ה מצילם מידם, נמשלו לחול זה שכל גלי הים עומדים להציף את העולם, ובהגיעם לחול הם נשברים ולא יוכלו לעבור את החול, כך האומות הקמים על ישראל, כמ"ש כל משבריך וגליך עלי עברו אינן יכולין לישראל לכלותם, ומטעם זה נמשלו ישראל לחול. ע"כ הזכיר בתפלתו ענין הבטחת החול להצילו מיד הרודף עשו, ושלא יוכל לו כחול זה שלא יוכלו לו הגלים, כך לא יוכל עשו לו.
יד
וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן־הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו׃
רַשִׁ״י
הבא בידו. בִּרְשׁוּתוֹ, וְכֵן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ (במדבר כ"א). וּמִ"אַ מִן הַבָּא בְיָדוֹ – אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָלִיּוֹת, שֶׁאָדָם צָר בִּצְרוֹר וְנוֹשְׂאָם בְּיָדוֹ (דָּ"אַ מִן הַבָּא בְיָדוֹ, מִן הַחֻלִּין, שֶׁנָּטַל מַעֲשֵׂר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, וַהֲדַר לָקַח מִנְחָה):
אוּנְקְלוֹס
וּבָת תַּמָּן בְּלֵילְיָא הַהוּא וּנְסִיב מִן דְּאַיְתִי בִּידֵהּ תִּקְרֻבְתָּא לְעֵשָׂו אֲחוּהִי
רַמְבַּ״ן
מן הבא בידו מנחה יאמר כי עשה מנחה מאשר עמו כי עשרו היה צאן ובקר ומהם שלח כי בדרך היה ואיננו מקום לשלוח לו כלי כסף וכלי זהב ומגדנות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מן הבא בידו. ממה שהשיגה ידו, מן הבא ולא מן הגזל, שנאמר (מלאכי א) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם.
או יהיה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות.
ויש שפירש מן הבא בידו עוף הנקרא פלקו"ן, כי מפני שהיה עשו איש ציד הביא לו העוף הזה שיצוד בו. ויהיה לפי כן שיעור הכתוב ויקח מנחה לעשו אחיו מן הבא בידו, כי מלת בידו תחזור לעשו, כלומר ממה שנהג להביא בידו.
כְּלִי יָקָר
. למעלה פרשתי שנאמר זה כפי מה שהראה בנגלה לעשו, כי כל זה אינו לא מן השמים ולא מן הארץ, כ"א מן הבא בידו מעמלו וכחו ועוצם ידו. אך כפי האמת הודה יעקב כי ה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל, וזה המעט אשר בא בידו מעמל ידו יפרוץ לרוב וברכת ה' היא תעשיר, ועמל הוא בעיני יעקב ליתן מברכת ה' לרשע זה, כי תוספת שפע זה ממקום קדוש מתהלך ואין רשע זה כדאי להשתמש בו, אך לפי שהיה מעורב בתוך זה גם זה המעט אשר בא בידו בדרך הטבע ושכר עמלו, מן אותו חלק חשב יעקב שמותר ליקח ולשלוח לרשע מנחה, לכך נאמר מן הבא בידו.
ויש אומרים, מן הבא בידו דווקא הבהמות שהם בידו וברשותו שלח לו מנחה אבל לא הרועים לפי שנתגיירו ונשתחררו ואינם בידו של יעקב, לכך נאמר כי ישאלך עשו למי אתה ולמי אלה לפניך, כי אולי יחשוב שאני שולח לו מנחה הבהמות עם הרועים, ואמרת לעבדך וזה תשובה על שאלת למי אתה לומר הרועים אינם לך, זולת המנחה שלוחה לאדוני.
טו
עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים׃
רַשִׁ״י
עזים מאתים ותישים עשרים. מָאתַיִם עִזִּים צְרִיכוֹת עֶשְׂרִים תְּיָשִׁים, וְכֵן כֻּלָּם, הַזְּכָרִים כְּדֵי צֹרֶךְ הַנְּקֵבוֹת; וּבִבְ"רַ דּוֹרֵשׁ מִכָּאן לָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, הַטַּיָּלִים בְּכָל יוֹם, הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת, הַחַמָּרִים אַחַת בְּשַׁבָּת, הַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה בְּכִוּוּן, אַךְ נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁלָּמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁאֵין הָעוֹנָה שָׁוָה בְּכָל אָדָם אֶלָּא לְפִי טֹרַח הַמֻּטָּל עָלָיו, שֶׁמָּצִינוּ כָּאן שֶׁמָּסַר לְכָל תַּיִשׁ עֶשֶׂר עִזִּים וְכֵן לְכָל אַיִל; לְפִי שֶׁהֵם פְּנוּיִים מִמְּלָאכָה דַּרְכָּם לְהַרְבּוֹת תַּשְׁמִישׁ וּלְעַבֵּר עֶשֶׂר נְקֵבוֹת, וּבְהֵמָה מִשֶּׁנִּתְעַבְּרָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת זָכָר, וּפָרִים שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלָאכָה, לֹא מָסַר לְזָכָר אֶלָּא אַרְבַּע נְקֵבוֹת, וְלַחֲמוֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת לְזָכָר, וְלַגְּמַלִּים שֶׁהוֹלְכִים דֶּרֶךְ יוֹתֵר רְחוֹקָה נְקֵבָה אַחַת לְזָכָר:
אוּנְקְלוֹס
עִזֵּי מָאתָן וּתְיָשַׁיָא עֶסְרִין רְחֵלִין מָאתָן וְדִכְרִין עֶסְרִין
אִבְּן עֶזְרָא
עזים מאתים. בצאן שם הנקבות עשר לזכר. ולפרים ד' ולעיירים שנים. כי ידע תולדתם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
עזים מאתים ותישים עשרים. הקדים העזים כמנהגן בכל עדר שהעזים והתישים קודמין לשאר הבהמות, וכן כתוב (ירמיה נ) והיו כעתודים לפני צאן. ועוד שהזכרים שלהם מרובים משל אחרים. ואחרי כן גמלים שהיו ט"ו הזכרים וט"ו הנקבות כי הם ובניהם שלשים בין כלן, נשארו פרות ואתונות שהזכרים שלהם שוים והם עשרה, והקדים הטהור ואחר כך הטמא, ובכלם הקדים הנקבות שהן מרובות מהזכרים.
ויש לפרש כי המנחה הזאת מסודרת לפי מנין חדשי העבור, שהרי זמן עבורן של עזים ורחלים חמשה חדשים, ושל גמלים ששה חדשים, ושל פרות תשעה חדשים, ושל אתונות י"ב חדש.
והנה לפי מה שכתבתי למעלה שלא רצה לפתוח לו בצאן בפסוק ויהי לי שור וחמור, למה פתח עתה במנחה בעזים ותישים, והרי מין הצאן הם, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות יב) משכו וקחו לכם צאן וכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו, וכתיב (ויקרא א) ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה.
והענין כי קודם שהתפלל תפלתו לא רצה שיפתחו לו המלאכים בלשון צאן, כי יהיה סבה לעורר שנאה ומזכרת חובה להזכיר לו ראשונות, אבל עתה אחרי שהתפלל לא פחד ממנו כלל אבל רצה להפחידו, ופתח לו בעזים לומר אם דעתך להלחם בי לא תוכל, שהרי קבלתי הברכות ע"י שני גדיי עזים, ואמר לי (בראשית כז) הוה גביר לאחיך ולך אמר ואת אחיך תעבוד. ומפני זה הזכיר לו באחרונה אתונות ועיירים, כלומר עתיד אתה ליפול ביד בני באחרונה לימות המשיח שכתוב בו (זכריה ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. והנה הפחידו ברמז במנחה הזאת בפתיחה ובחתימה.
ודבר ידוע כי לפי עושרם ומעלתם של יעקב ועשו לא היו דמי המנחה הזאת שוים כל כך לולא שיש בה רמיזות בענין העתיד.
וכתב רבינו חננאל ז"ל כי כלל ראשי הבהמות במנחה הזאת תק"ן ראשים, לפיכך קדמה מלכות אדום למלכות ישראל תק"ן שנה.
אוֹר הַחַיִּים
״עזים מאתים״ וגו'. שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוין יעקב בחשבון ששלח מבעלי חיים כחשבון ״שעיר״ שעולה בו תק"ף, ולזה שלח בחשבון עזים ורחלים ת"מ וגמלים שלשים עם בניהם״ - הם ששים, הרי ת"ק פרות ופרים חמשים אתונות ועירים שלשים״ הרי תק"ף לשבר תוקפו:
טז
גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה׃
רַשִׁ״י
גמלים מיניקות שלשים, ובניהם. עִמָּהֶם: וּמִ"אַ: וּבְנֵיהֶם – בַּנָּאֵיהֶם, זָכָר כְּנֶגֶד נְקֵבָה, וּלְפִי שֶׁצָּנוּעַ בְּתַשְׁמִישׁ לֹא פִרְסְמוֹ הַכָּתוּב (בראשית רבה): ועירם. חֲמוֹרִים זְכָרִים:
אוּנְקְלוֹס
גַּמְלֵי מֶנְקָתָא וּבְנֵיהוֹן תְּלָתִין תּוֹרְתָא אַרְבְּעִין וְתוֹרֵי עַסְרָא אַתְנָן עֶסְרִין וְעִירֵי עַסְרָא
רַשְׁבַּ״ם
ובניהם: לפי פשוטו בניהם ממש והיו בהם זכרים:
(יז).וריוח תשימו: דרך כבוד הוא מחנות הרבה זה אחר זה:
יז
וַיִּתֵּן בְּיַד־עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר׃
רַשִׁ״י
עדר עדר לבדו. כָּל מִין וָמִין לְעַצְמוֹ: עברו לפני. דֶּרֶךְ יוֹם אוֹ פָּחוֹת וַאֲנִי אָבֹא אַחֲרֵיכֶם: ורוח תשימו. עֵדֶר לִפְנֵי חֲבֵרוֹ מְלֹא עַיִן, כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וּלְתַוֵּהוּ עַל רִבּוּי הַדּוֹרוֹן:
אוּנְקְלוֹס
וִיהַב בְּיַד עַבְדּוֹהִי עֶדְרָא עֶדְרָא בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר לְעַבְדּוֹהִי עִבָּרוּ קֳדָמַי וּרְוָחָא תְּשַׁווּן בֵּין עֶדְרָא וּבֵין עֶדְרָא
אִבְּן עֶזְרָא
ורוח תשימו. הפרש וקרוב ממנו כי היתה הרוחה. הפרשה בין מכה למכה. כמו ורוח לשאול:
רַמְבַּ״ן
ורוח תשימו בין עדר כדי להשביע עינו של אותו הרשע ולתווהו על הדורון וסברו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ה:י״ג) שיש בזה רמז אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו אלא הרוח להם מצרותיהם עשה רמז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו ברוח והפרש בין זו לזו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון.
ובמדרש ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, אמר יעקב לפני הקב"ה, רבש"ע אם יבאו צרות על ישראל אל תביא להם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהן. בא לרמוז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו בריוח ובהפרש בין זו לזו.
סְפוֹרְנוֹ
עדר עדר לבדו. כדי שיראה שיש בכל מין מנין זכרים ונקבות כפי הראוי למלאכת המקנה שיוכל לפרות ולרבות כאמרו קח נא את ברכתי שהיתה מנחה מוכנת לברכה שהיא תוספת טובה: ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. שלא יקפצו הבהמות מעדר לעדר ויתערבו ולא יבין הרואה חכמת המנחה וברכתה:
יח
וַיְצַו אֶת־הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי־אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ׃
רַשִׁ״י
למי אתה. שֶׁל מִי אַתָּה, מִי שׁוֹלְחֲךָ, וְתַרְגּוּם דְּמָאן אַתְּ? ולמי אלה לפניך. וְאֵלֶּה שֶׁלְּפָנֶיךָ שֶׁל מִי הֵם; לְמִי הַמִּנְחָה הַזֹּאת שְׁלוּחָה? לָמֶ"ד מְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה בִּמְקוֹם שֶׁל, כְּמוֹ: וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא (בראשית ל״א:מ״ג) – שֶׁלִּי הוּא; לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהילים כ"ד) – שֶׁל ה':
אוּנְקְלוֹס
וּפַקִד יָת קַדְמָאָה לְמֵימָר אֲרֵי יְעַרְעִנָּךְ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלִנָּךְ לְמֵימָר לְמָן אַתְּ וּלְאָן אַתְּ אָזֵל וּלְמָן אִלֵּין דִּקֳדָמָךְ
אוֹר הַחַיִּים
״ויצו את״ וגו' ״לאמר״. אומרו ״לאמר״ ללא צורך, פירוש, הגם שלא ישאל בנוסח זה, אלא שיאמר השאלה בלשון שיהיה מובן ממנו ששואל כן:
או יאמר, שיתחייבו להשיב הגם שלא תהיה השאלה מפה אל פה אליהם, אלא שישאל הוא לזולת והזולת ישאל אותם, והוא אומרו ושאלך הוא או שיאמר לשאול אותך. או על זה הדרך: ״ושאלך״ ותהיה השאלה לזולת ״לאמר לך״:
יט
וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם־הוּא אַחֲרֵינוּ׃
רַשִׁ״י
ואמרת לעבדך ליעקב. עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן; שֶׁשָּׁאַלְתָּ לְמִי אַתָּה? לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב אֲנִי – וְתַרְגּוּמוֹ דְּעַבְדָּךְ דְּיַעֲקֹב – וְשֶׁשָּׁאַלְתָּ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ, מִנְחָה הִיא שְׁלוּחָה וְגוֹ': והנה גם הוא. יַעֲקֹב:
אוּנְקְלוֹס
וְתֵימַר לְעַבְדָךְ לְיַעֲקֹב תִּקְרֻבְתָּא הִיא דִמְשַׁלְּחָא לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו וְהָא אַף הוּא אָתֵי בַתְרָנָא
סְפוֹרְנוֹ
ואמרת לעבדך ליעקב. צוה שלא יראה השליח את עצמו כמכיר את עשו ושלוח אליו פן יחשוב עשו שידע אחיו שהוא הלך לקראתו ושלח לו דורון מחמת יראה אבל יראה השליח את עצמו כמו שלוח לשעיר וכבלתי מכיר את עשו:
אוֹר הַחַיִּים
״ואמרת לעבדך״ וגו'. פירוש, כנגד אומרו ״למי אתה״ תשובה של עבדך יעקב, כנגד ״ואנה תלך להוליך מנחה״ והוא אומרו ״מנחה שלוחה״, וכנגד ״ולמי״ - ״לאדוני לעשו״:
כ
וַיְצַו גַּם אֶת־הַשֵּׁנִי גַּם אֶת־הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת־כָּל־הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל־עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וּפַקִּיד אַף יָת תִּנְיָנָא אַף יָת תְּלִיתָאָה אַף יָת כָּל דְּאָזְלִין בָּתַר עֲדָרַיָּא לְמֵימָר כְּפִתְגָּמָא הָדֵין תְּמַלְּלוּן עִם עֵשָׂו כַּד תַּשְׁכְּחוּן יָתֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
גם את כל ההולכים. כי חמש היו שם: במוצאכם. נפתח הצד"י בעבור אות הגרון ואין כמוהו:
סְפוֹרְנוֹ
כדבר הזה תדברון אל עשו. לכל אחד צוה מה ישיב לעשו ויודיע שהוא עם שאר כל העדרים והם כולם של יעקב מנחה לעשו אחיו הגדול:
כא
וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי־אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי־כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי׃
רַשִׁ״י
אכפרה פניו. אֲבַטֵּל רָגְזוֹ; וְכֵן וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת (ישעיהו כ"ח), לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ (שם מ"ז). וְנִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁכָּל כַּפָּרָה שֶׁאֵצֶל עָוֹן וְחֵטְא וְאֵצֶל פָּנִים כֻּלָּן לְשׁוֹן קִנּוּחַ וְהַעֲבָרָה הֵן, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, וְהַרְבֵּה בַּתַּלְמוּד וְכַפֵּר יְדֵיהּ, בָּעֵי לְכַפּוּרֵי יְדֵי בְּהַהוּא גַבְרָא, וְגַם בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא נִקְרָאִים הַמִּזְרָקִים שֶׁל קֹדֶשׁ כְּפוֹרֵי זָהָב (עזרא א'), עַל שֵׁם שֶׁהַכֹּהֵן מְקַנֵּחַ יָדָיו בָּהֶן בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק:
אוּנְקְלוֹס
וְתֵימְרוּן אַף הָא עַבְדָּךְ יַעֲקֹב אָתֵי בַתְרָנָא אֲרֵי אֲמַר אַנְחִנֵּהּ לְרוּגְזֵהּ בְּתִקְרֻבְתָּא דְּאָזְלַת קֳדָמַי וּבָתַר כֵּן אֶחֱזֵי אַפּוֹהִי מָאִים יִסַּב אַפָּי
רַשְׁבַּ״ם
כי אמר אכפרה פניו: כן חשב יעקב בלבו ואין זה מדברי השלוחים:
וגם הנה הוא אחרינו: לפי שרצה יעקב לברוח בלילה דרך אחרת אם לא מפני שעכבו המלאך לכך היה מתכוין להטעותו לעשו שלא יפגשהו:
אִבְּן עֶזְרָא
כי אמר. יעקב בלבו אלה דברי משה: ופי' אכפרה פניו. אכסה ואסתיר. ופניו כעסו וכן ופניה לא היו לה:
רַמְבַּ״ן
אכפרה פניו במנחה אבטל רוגזיה וכן וכפר בריתכם את מות (ישעיהו כח יח) לא תוכלי כפרה (שם מז יא) ונראה בעיני שכל כפרה שאצל חטא ועון ואצל פנים כלם לשון קנוח והעברה הן ולשון ארמית הוא בהרבה מקומות בעי לכפורי ידיה (גיטין נו) וגם בלשון מקרא נקראים המזרקים כפורי זהב (עזרא א י) על שם שבהם מקנח ידיו בשפת המזרק לשון רבינו שלמה וכן אמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל״ב:כ״א) אנחיניה לרוגזיה ואם כן יהיה פירושו כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו והכתוב מגיד לנו זה כי איננו ראוי שיאמרו השלוחים לעשות ככה וכך פירש רבי אברהם ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת והיא ידועה בכל שולחי מנחה ועוד שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחלה והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו כי עתה לא הוסיף על הצואה ההיא אבל הנכון כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו הנה גם הוא אחרינו בלשון כבוד כלשון זה גם הנה עבדך יעקב אחרינו והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך ואחרי כן אראה פניו כי אולי ישא פני ויכבדני להיותי מרואי פני המלך וזה דרך מעלה מיראתו ממנו ובא אכפרה פניו כדרך ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד) יתן כפר על החמה ולשון קנוח בכפור איננו לשון קדש רק לשון ארמית וכן כפורי זהב שם המזרקים בבבל כי לעולם לא תבא כפרה בחטא אבל יאמר לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו) לכפר עליו ונסלח לו (במדבר טו כח) על נפשו ויאמר אכפרה בעד חטאתכם (שמות לב ל) וכולן מלשון ונתנו איש כופר נפשו (שם ל יב) שהוא פדיון:
סְפוֹרְנוֹ
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. צוה שכל אחד מהם יאמר זה הדבור מלבד הדבור המיוחד לו כדי שימצא עשו דברי כולם מכוונים בזה שהיה יעקב הולך אחריהם לשעיר להקביל פני אחיו: כי אמר אכפרה פניו במנחה. ואלה הדברים שם בפי עבדיו כדי שימעט רוגזו של עשו בדבור ההכנעה עם המנחה: אראה פניו. דרך הבקור הראוי לשרים כענין יראה כל זכורך את פני האדון. ולא יראו פני ריקם. וכן אמר לעשו אחר כך כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים. כי המנהג לפקוד את השרים במנחה עם ראיית פניהם:
כְּלִי יָקָר
. יש כאן שאלה גדולה מאחר שאמר לכת שניה ושלישית כדבר הזה תדברון, משמע מזה שכל מה שדברו הראשונים תדברון גם אתם, וא"כ למה היה צריך להוציא מן הכלל ולפרוט, ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, כי כבר נאמר זה לכת ראשונה שיאמרו כן, וכשאמר לכת שניה ושלישית כדבר הזה תדברון וגו' בודאי כלל בזה מה שאמרה כת ראשונה וגם זה בכלל, ולמה חזר לאמר לשניה ואמרתם גם הנה וגו'.
תשובה לדבר. כי אמר יעקב כי יפגשך עשו אחי ושאלך שלשה שאלות למי אתה, ואנה תלך, ולמי אלה לפניך, אתה תשיב לו על ראשון ראשון. למי אתה ואמרת לעבדך ליעקב ואנה תלך להוליך המנחה כי מנחה היא שלוחה. ולמי אלה לפניך למי היא שלוחה לאדוני לעשו. ונוסף על ג' שאלות אלו אף אם לא ישאלך היכן הוא יעקב, מ"מ תאמר לו מעצמך גם הנה הוא אחרינו, כדי שלא ירע בעיניו על מה שאני מכבדו על ידי צירים שלוחים ואין אני הולך בעצמי להקביל פניו, וכשאמר יעקב לשניה ולשלישית כדבר הזה תדברון פשיטא שהם צריכים להשיב על ג' שאלותיו, הן מצד שאם אחד משלש אלה לא ישיב בטל כל השליחות של אותו כת, שאם לא יבא מן יעקב, או לא ילך אל עשו, או יבא וילך, אבל מנחה זו אינה לעשו, א"כ במה יכפר פניו ע"י כת זה, אבל מאמר והנה גם הוא אחרינו אינו תשובה על שאלותיו, גם אין קבלת המנחה תלויה בזה כל כך, כי בין יבא בין לא יבא סוף סוף המנחה היא שלוחה, ואין זה כ"א הגדת דברים נוסף על שאלותיו, ס"ד אמינא מאחר שכת ראשונה כבר הגידה שיעקב יבא אחרינו אין צורך שגם כת שנייה תגיד שגם הוא אחרינו, כי הגדה זו מיותרת, על כן הוצרך יעקב לפרוט שגם כת שנייה תאמר והנה גם הוא אחרינו, טעמו של דבר כי היה ירא פן יהיה כת ראשונה בעיניו שקרנים, כי באמרם והנה גם הוא אחרינו יבין מדבריהם שתיכף ומיד באותה כת שאחריה יבא יעקב, וכשיראה שאינו בא עם כת שנייה יאמר שכת ראשונה היו בכזיב באמרם והנה גם הוא אחרינו, על כן צוה שגם כת שנייה תאמר והנה גם הוא אחרינו, ומעצם הטעם הזה צוה גם לכת שלישית לומר כן.
אוֹר הַחַיִּים
״ואמרתם״ וגו'. פירוש, טעם שהנה הוא אחרינו, ולא קודם ולא עמנו, כי אמר ״אכפרה״ וגו' קודם ואחר כך אראה פניו:
כב
וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל־פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה־הַהוּא בַּמַּחֲנֶה׃
רַשִׁ״י
על פניו. כְּמוֹ לְפָנָיו, וְכֵן חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד (ירמיהו ו'), וְכֵן הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי (ישעיהו ס"ה); וּמִ"אַ עַל פָּנָיו, אַף הוּא שָׁרוּי בְּכַעַס, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְכָל זֶה (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבָרַת תִּקְרֻבְתָּא עַל אַפּוֹהִי וְהוּא בָת בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּמַשְׁרִיתָא
רַמְבַּ״ן
והוא לן בלילה ההוא במחנה יאמר שלא בא באהלו בלילה ההוא אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן ערוך כאיש מלחמה פן יבא אחיו בלילה ויכה בו:
סְפוֹרְנוֹ
ותעבור המנחה על פניו. לראות שתהיה על סדר ראוי לתכלית המכוון מאתו:
כג
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת־שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת־שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת־אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק׃
רַשִׁ״י
ואת אחד עשר ילדיו. וְדִינָה הֵיכָן הָיְתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, שֶׁלֹּא יִתֵּן בָּהּ עֵשָׂו עֵינָיו, וּלְכָךְ נֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב שֶׁמְּנָעָהּ מֵאָחִיו, שֶׁמָּא תַּחֲזִירֶנּוּ לַמּוּטָב, וְנָפְלָה בְּיַד שְׁכֶם (בראשית רבה): יבק. שֵׁם הַנָּהָר:
אוּנְקְלוֹס
וְקָם בְּלֵילְיָא הוּא וּדְבַר יָת תַּרְתֵּין נְשׁוֹהִי וְיָת תַּרְתֵּין לְחֵינָתֵהּ וְיָת חַד עֲסַר בְּנוֹהִי וַעֲבַר יָת מַעֲבַר יוּבְקָא
רַשְׁבַּ״ם
ויקם בלילה ההוא: נתכוין לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה כמו כן ויאמרו אל דוד קומו עברו מהרה את המים וגו' ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן עד אור הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו' ודוד בא מחנים ואבשלום עבר את הירדן וגו':
מעבר יבק: מעברות המים כדי לברוח:
אִבְּן עֶזְרָא
ויעבר את מעבר יבק. הוא עבר בתחילה ואחר כך לקח נשיו ובניו והעבירם. והנה פירוש ויעבר כבר עבר. ושב באחרונה לבקש אם נשאר כלום:
רַמְבַּ״ן
ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו אין מוקדם ומאוחר בפסוק הזה להצלה אבל אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל ואחרי כן ויעבר את אשר לו מקנהו ורכושו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויעבר את מעבר יבוק. לראות אם יוכל לעבור המים ברגליו, וכאשר ראה כי כן, ויקחם ויעבירם את הנחל. וחזר אחרי כן ויעבר את אשר לו בצווי על ידי אחרים על כן נשאר יחידי באחרונה.
כד
וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת־הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ׃
רַשִׁ״י
את אשר לו. הַבְּהֵמָה וְהַמִּטַּלְטְלִים; עָשָׂה עַצְמוֹ כְּגַשָּׁר נוֹטֵל מִכָּאן וּמַנִּיחַ כָּאן (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וּדְבָרִנּוּן וְעַבָּרִנּוּן יָת נַחְלָא וְאַעְבַּר יָת דִּילֵהּ
סְפוֹרְנוֹ
ויעבר את אשר לו. צוה לכלם שיקדימו ללכת לפניו להלאה מן הנחל כמו ויעבור את הכושי:
כה
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר׃
רַשִׁ״י
ויותר יעקב. שָׁכַח פַּכִּים קְטַנִּים וְחָזַר עֲלֵיהֶם (חולין צ"א): ויאבק איש. מְנַחֵם פֵּי' וַיִּתְעַפֵּר אִישׁ, לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַ"י נִעְנוּעָם. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן וַיִּתְקַשֵּׁר, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵיהּ, וַאֲבֵיק לֵיהּ מֵיבַק – לְשׁוֹן עֲנִיבָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שְׁנַיִם שֶׁמִּתְעַצְּמִים לְהַפִּיל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שֶׁחוֹבְקוֹ וְאוֹבְקוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו. וּפֵרְשׁוּ רַזִ"לִ שֶׁהוּא שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וְאִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בִּלְחוֹדוֹהִי וְאִשְׁתַּדֵּל גַּבְרָא עִמֵּהּ עַד דִּסְלֵק צַפְרָא
רַשְׁבַּ״ם
ויותר יעקב לבדו: כלומר, שהעביר כל אשר לו שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו ורצה לעבור אחריהם כדי לברוח דרך אחרת, שלא יפגשנו עשו נתכוון,
ויאבק: מלאך עמו שלא יוכל לברוח ויראה קיום הבטחתו של הקב"ה שלא יזיקהו עשו:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאבק. מגזרת אבק עד שעלה אבק ביניהם: עד עלות השחר. עד סור שחרות הלילה. וי"א כי שחר דמות אור והוא הנראה בעבים טרם זרוח השמש. וכן אשר אין לו שחר:
רַמְבַּ״ן
ויותר יעקב לבדו ששכח פכים קטנים וחזר עליהן לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ב:כ״ה) ועל דרך הפשט ויקחם ויעבירם את הנחל העבירם עמו ויעבר את אשר לו בצווי כי חזר וצוה שיעברו לפניו ונשאר הוא אחריהם: ויאבק איש עמו ויתעפר כך פירשו מנחם לשון אבק שמעלין אבק ברגליהם ולי נראה לשון ויתקשר ולשון ארמי הוא בתר דאביקו ביה (סנהדרין סג) ואביקו ליה מיבק (מנחות מב) זה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ב:כ״ה) ואביקה בלשון חכמים חביקה שמשו בה הרבה אבקתא אית בה (מכות כג) דרגש עיולי ואפוקי באבקתא (נדרים נו) וכן אבוקה בלשונם בעבור היותה מעצים דקים חגורים וקשורים יחד כי החי"ת תכבד בלשונם והקלו אותה לאל"ף ופעמים רבים יבליעו החי"ת תותך (חולין ז) במקום תחותך (זבחים נד) מסותא (ב"מ ו) במקום מסחותא (קדושין לג) אסיתא חסיתא (שבת עז) ואפשר שיהיה ויאבק ויחבק כמו ויחבקהו (בראשית ל״ג:ד׳) כי אולי כן הלשון ומצינו ברודים אמוצים (זכריה ו ג) כמו חמוצים מלשון חמוץ בגדים (ישעיהו סג א) ואמרו המפרשים (הרד"ק) כי וארוזים במרכולתך (יחזקאל כז כד) כמו וחרוזים מן צוארך בחרוזים (שיר השירים א י) וכן אמרו במלת ותאלצהו (שופטים טז טז) שהוא כמו ותחלצהו מהופך מן ותלחצהו ושמא הוא דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל״ב:כ״ה) שאמר ואשתדל וכך תרגם וכי יפתה (שמות כב טו) ארי ישדל יחבק וינשק שהוא דרך הפתוי או שלא נזדמן לו לשון ועשאו ענין תחבולה כי כל השתדלות תחבולה וצדוד ענין ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ז:ג׳) מי נתמלא אבק האיש שהיה עמו כדברי מנחם והוא הנכון:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויותר יעקב לבדו. דרשו רבותינו ז"ל לכדו קרי ביה, מלמד שחזר על פכין קטנים, ללמד שממונם של צדיקים חביב עליהם כדי שיתרחקו מן הגזל, כך פירש רש"י ז"ל. והכוונה כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו, ולכך שם עצמו בסכנה לחזור, והמקטרג נזדווג לו מיד.
ויאבק איש עמו. על דרך הפשט כמו ויחבק, אותיות אחע"ה מתחלפות, וכן לשון רז"ל אבוקה כמו חבוקה על שם העצים שמתקשרים ומתחבקים זה עם זה ביחד.
וע"ד המדרש ויאבק איש עמו מלשון אבק, כי נתמלא אבק האיש שהיה עמו, ושרו של עשו היה.
ודבר ידוע כי לולא העון לא היה הפרש בין אדם למלאך אבל יהיה גדול ממנו, כמאמר רבותינו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. ועל כן יאמר הכתוב כי בקש המלאך למצוא לו עון אשר יתגבר בו עליו ולא מצא, ומזה אמר וירא כי לא יכול לו, כלומר לא היה לו יכולת להתגבר עליו מצד שום עון רק מצד עון שתי אחיות שנשא בחייהן זהו ויגע בכף ירכו, והיה העונש במקום החטא, ועוד יכלול ויגע בכף ירכו, שנגע בצדיקים העתידין לצאת ממנו, זהו דורו של שמד, וזהו כי לא יכול, להזיקו, כי לא הורשה במה שעשה רק כדי להקע כף ירכו.
והיה הענין גם כן רמז לדורות שיבא דור שיתגבר עשו עליהן עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתם, והיה זה בדורו של רבי יהודה בן בבא וחבריו. שכן דרשו רבותינו ז"ל אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן את נפשך על קדושת שמו של הקב"ה הייתי נותן, ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושין בדורו של שמד, מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהם מהם.
סְפוֹרְנוֹ
ויותר יעקב לבדו. אחרון לכלם לנסוע מן המחנה כדי להדריך את כל עמו שילכו עם כל קנינו ולא ישאר דבר במחנה: ויאבק איש עמו. היה זה פועל מלאך במצות בוראו בלי ספק על דרך ירה ויור שיהיה נושע בה' יעקב וזרעו אף על פי שיהיה עם היזק בממון שהוא היקום אשר ברגליהם ועם זה תהיה התשועה בסוף עם ברכה:
כְּלִי יָקָר
. בענין התאבקות עם יעקב רבו הדעות, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל דעות המפרשים, אמרתי הלא לאלהים פתרונים אענה גם אני חלקי ואומר, אחר שהסכימו רוב המפרשים שמלאך זה הוא סמא"ל שרו של עשו הנקרא סמא"ל עשו, כי כל חפצו וישעו לסמא עיני האדם ולהכותו בעורון ולעשותו סומא מעין השכלי, עד אשר לא יוכל הרואה לראות במראות האמת לבא ולראות פני ה' ולבוא בסוד ה' ליראיו בסתרי התורה, כי הוא שטן, הוא מלאך המות, הוא יצה"ר ורמז לדבר כי סמאל שותפו של ענב"ם באלפ"א ביתא ואותיות שניות, כי כמו שהיין היוצא מן הענבים כשהוא משכר את האדם הרי הוא עור בסתם עיניו, כמו שנאמר הכלילי עינים מיין. וסתם שיכור הולך כעור וסומא, כך סמאל זה שותפו, כל מזימותיו לסמא עיני האדם עד אשר לא יוכל לראות את השמש. ואם כן הענבים מסמאים עין הגשמי, וזה סמאל שותפו מעור עין השכלי, שלא יראה במראות האל וזהו סמאל מלה מורכבת.
ועוד ממה שצריך שתדעהו, שהיצר הרע נמשל לזבוב כאשר פרשתי למעלה פרשת בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ כי סתם זבוב אינו רובץ בבשר השלם שבאדם, כי אין כחו בפיו לעשות פתח חדש בבשר שלם, ע"כ הזבוב רובץ בין השפתים במקום שמוצא פתח פתוח קצת שם ירבץ להרחיב פתח המכה, כך היצה"ר אינו מזדווג אל האדם השלם אשר לא פרץ גדרו כלל ולא פתח לו פתח לחטאת ולנדה, ועם האיש השלם בכל מעשיו אין לו שום שייכות ועסק כי לא יכול לו כלל, אך בזמן שהאדם מעצמו פותח לו פתח קצת ופורץ גדרו אף בעבירה קלה, אז מיד מזדווג לו היצר הרע ואומר לו אך עצמי ובשרי אתה, ואז יעלה מן העבירות הקלות אל החמורות, ומשתדל להרחיב הפרצה עד עלות חמ"ס גבר לאין מרפא, ופרץ גדרו והיה למרמס . כך זה המלאך סמאל שרו של עשו בראותו עניני יעקב עם עשו שהם תלוין בשמירת התורה כמ"ש והיה כאשר תריד וגו', והנה כל זמן שלא הביט און ביעקב כלל, לא נזדווג אליו לסמא את עיני שכלו מכל וכל, אך כשראה שיעקב פרץ גדרו קצת ביציאה זו, כי חנן אותו אלהים ונתן לו את כל ורוב עושר ונכסים וכבוד ויעקב יצא מגדר ההסתפקות קצת, ויותר יעקב לבדו וי"א לכדו, במקום הסכנה כי הלילה זמן קהלה לכל המזיקים היא, והוא נשאר בלילה יחידי עבור פכים קטנים מחבלים רמים ונשאים, ובעבור דבר מועט האחוז בחבלי בוז נותר במקום סכנה לבדו, אז אמר סמאל האח מצאתי און לי מאחר שיעקב התחיל בקלקלה ועשה את עצמו קצת עור מעיניו, כי מי עור כמו אוהבי הממון אשר עליהם נאמר ועיני האדם לא תשבענה. אז אמר סמאל הנה עת לקרב ועת לחבק אליו, והנני מוסיף לו טומאה למלאות עיניו אבק ועפר כדי שיהיה סומא מכל וכל גם מעין השכלי, וזהו שאמר ויותר יעקב לבדו, כאשר עבר חק ההסתפקות ויותר לבדו לכדו, והרי הוא לבדו כי בטלה דעתו אצל כל אדם, כי מי פתי יסור הנה לסכן עצמו בעבור דבר מועט כזה, אין זה כי אם לב הותל הטהו מני אורח ישרים לחבב כל כך הממון הגורם שכחת אלוה ממעל כמ"ש וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה'.
מיד ויאבק איש עמו. נזדווג אליו סמאל לגרום לו שכחת אלוה מכל וכל, ומלת ויאבק היא כמו ויחבק, כי מלות אחה"ע מתחלפות, ונכתב ויאבק באל"ף כדי לדרוש ממנו לשון אבק, כי רצה לסמא עין שכלו כאבק זה העולה ומסמא עיני האדם כך עלה בדעתו לסמא עין שכלו כדי להביאו לידי הכחשת אלוה ממעל, וזה שאמרו רז"ל שהיה האבק עולה עד כסא הכבוד כי זהו סמוי עיניו של צדקיהו הנוגע בעצמות אמונת הבורא יתברך ומציאת כסא כבודו ית'.
ומה שאמרו שהיה נוגע בכסא הכבוד, למדו זה ממה שנאמר עד עלות השחר, משמע עד ולא עד בכלל, כי עלות השחר היה מעכב על ידו שלא היה יכול להביאו לידי הכחשת אלוה, לפי שע"י עלות השחר הכיר באמת כי יש לעולם בורא ומנהיג, כמו שפי' בעקידה פר' בראשית על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים. שמתוך ידיעת מהלך הגלגל היומי דהיינו השמש, יוכל המשכיל להתבונן כי ה' הוא האלהים,וכן אברהם לא הכיר בוראו כ"א מתוך הליכות השמש והתחלת עלייתה כעלות השחר, כמ"ש מי העיר ממזרח צדק ופסוק זה נדרש על אברהם, וזהו המרגלית הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם, שהיה מפרסם לכל מציאת האל יתברך ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל החמה, ופירש הרב שעל זה אמרו אלמלא גלגל חמה המכריז מציאת האל ית' היה נשמע קול המונה של רומי המכחשת מציאתו ית'. לכך נאמר עד עלות השחר ולא עד בכלל כי ע"י ידיעת תנועת השמש ידע יעקב כי ה' הוא האלהים. ומטעם זה משפט הרשעים לבקרים, וראיה מסדום וכמ"ש לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, לפי שלא לקחו לימוד מעלות השחר ולא ידעו את ה'.
וכאשר ראה סמאל, כי לא יכול לו לסמא עין שכלו מכל וכל, אז השתדל בתחבולה אחרת לסמא קצת עין שכלו לכל הפחות לשלא יוכל לראות בסתרי התורה ובדברים נעלמים המכונים בירך כמ"ש חמוקי יריכיך. מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר וזה"ש ויגע בכף ירכו, ואין רצוני להוציא מקרא זה מידי פשוטו כי ודאי נגע בירכו ממש, אך שאני נותן טעם בדבר למה נגע דווקא בכף ירכו, אלא שרמז לו שע"י שנעשה אוהב כסף אז בלי ספק יהיה עור מעיני שכלו, ואם יפה כחו של יעקב שלא בא לידי כפירה מכל וכל, מ"מ יהיה הדבר נוגע בכף ירכו כי עי"ז לא יוכל לראות בסתרי התורה והחכמה. ותקע כף ירך יעקב להורות לו כי שני קנינים אלו התורה והממון הם כצרות זו לזו, ותקע היינו שנדחה האחד מפני חבירו כמ"ש טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך.
כו
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ׃
רַשִׁ״י
ויגע בכף ירכו. קוּלִית הַיָּרֵךְ הַתָּקוּעַ בְּקַּלְבּוּסִית קָרוּי כַּף, עַ"שֵׁ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁעָלֶיהָ כְּמִין כַּף שֶׁל קְדֵרָה: ותקע. נִתְקַעְקְעָה מִמְּקוֹם מַחְבַּרְתָּהּ, וְדוֹמֶה לוֹ פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ (ירמיהו ו'), לְשׁוֹן הֲסָרָה. וּבְמִשְׁנָה לְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן – לְשָׁרֵשׁ שָׁרְשֵׁיהֶן:
אוּנְקְלוֹס
וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכִיל לֵהּ וּקְרֵב בִּפְתֵי יַרְכֵּהּ וְזָע פְּתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּאִשְׁתַּדָּלוּתֵהּ עִמֵּהּ
רַשְׁבַּ״ם
כי לא יכול לו: המלאך ורצה לעבור ולברוח בעל כרחו:
ותקע: נבדלה מן הידרך כמו פן תקע נפשי ממך:
ירך יעקב: הירך טעמו למטה ברי"ש כי כן שמה וכן גדר מזה וכן גזל, וכשירך דבוק נהפכין להיות פתח קטן וטעמו באות ראשונה ירך יעקב ירך המשכן:
אִבְּן עֶזְרָא
כי לא יכול לו. המלאך: ויגע בכף ירכו. של יעקב: ותקע. כמו פן תקע נפשי ממך. סרה כף הירך ממקומה:
רַמְבַּ״ן
וירא כי לא יכל לו מלאכיו גבורי כח עושי דברו ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו ואמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ז:ג׳) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו זה דורו של שמד והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו כמו שאמרו (שיר השירים רבה ב ז) אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול ומה היו עושים בדורו של שמד היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה והכל סבלנו ועבר עלינו כמו שרמז ויבא יעקב שלם:
סְפוֹרְנוֹ
לא יכול לו. לרוב דבקותו תמיד באל ית' במחשבה ובדבור: ויגע. הודיעו החטא העתיד במדריכי עמו ובדאגתו בזה פסק הדבור ותקע כף ירכו בהאבקו:
כְּלִי יָקָר
ויאמר שלחני כי עלה השחר. כי לא אוכל עוד להביאך לידי הכחשת אלוה אחר שנתת לבך ודעתך בעליית השחר כאמור. ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני שתהיה מודה לי שאין אתה יכול לי בענין ראיית והסתכלות מציאת האל יתברך כדי שמלאך רע יענה אמן בעל כרחו והקטיגור יהיה לסניגור כמו שעושה סמאל ביום כפורים.
כז
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי׃
רַשִׁ״י
כי עלה השחר. וְצָרִיךְ אֲנִי לוֹמַר שִׁירָה בַּיּוֹם (חולין צ"א): ברכתני. הוֹדֵה לִי עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכַנִי אָבִי, שֶׁעֵשָׂו מְעַרְעֵר עֲלֵיהֶן:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר שַׁלְּחַנִּי אֲרֵי סְלִיק צַפְרָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלְחִנָךְ אֶלָּהֵין בֵּרַכְתָּנִי
רַשְׁבַּ״ם
כי עלה השחר: וכיון שהאיר היום מעתה יש לילך לדרכיך:
כי אם ברכתני: שתשלחני מאתך בשלום שלא אהיה נזוק במה שנתאבקתי עמך כי עתה עלה השחר אז ידע יעקב שהוא מלאך:
(כט) כי שרית: מגזרת באונו שרה את אלהים כמו קנה קנית עשה עשית אבל וישר אל מלאך ויוכל מגזרת שב קם רץ שיאמר ויקם וישב וירץ, ומה שלקה יעקב ונצלע לפי שהקב"ה הבטיחו והיה בורח וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה או ממאנים ללכת שנענשו במשה כתב שלח נא ביד תשלח ויחר אף ה' במשה, לפי הפשט אע"פ שאמרו חכמים בכל מקום חרון אף עושה רושם וכאן מה רושם יש הלא אהרן אחיך הלוי עתיד היה להיות לוי ואתה כהן ועכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי, אך לפי הפשט לפי שהיה מתעצל ללכת כתב ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו וכן ביונה שנבלע במעי הדגה וכן בבלעם ויחר אף אלקים כי הולך הוא ונעשה חיגר כדכתיב ותלחץ את רגל בלעם וילך שפי חיגר כמו ושופו עצמותיו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויאמר שלחני. היה המלאך מתירא אם ילך בלא רשותו פן ילקוהו מן השמים בפולסי דנורא, כיון שבא אליו להתאבק עמו בשליחותו של הקב"ה, על כן חשב עצמו כחבוש והיה מתחנן לו ואמר שלחני, כענין שכתוב (הושע יב) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו.
כי עלה השחר. אמר לו יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתירא מן השחר, אמר לו לא גנב אני ולא קוביוסטוס אני אלא מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, ולפיכך הודיעו שהוא זמן אמירת שירה למלאכים, הוא שכתוב (איוב לח) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים. הוא זמן קדושה שנאמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר. והשיב לו יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני. שתודה לי על הברכות שברכני אבי. ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כלומר שהברכות נתונות לך בעקבה רק בשררה ודין, או שרמית את לבן כי אם באמת ותמים עשית מה שעשית. ועל כן נתנה לו מדת אמת לומר שהיה אמתי בכל דבריו ובכל מעשיו, הוא שכתוב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב.
סְפוֹרְנוֹ
לא אשלחך. שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת:
אוֹר הַחַיִּים
״לא אשלחך״ וגו'. זה הוא שאמר: ״כי שרית״ וגו' ״ותוכל״, כי משל בו, ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו, ואומרו ״כי אם ברכתני״: פירוש, שלא יוזק מתקיעת ירכו. או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו:
כח
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה־שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לֵהּ מָה שְׁמָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב
כט
וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל׃
רַשִׁ״י
לא יעקב. לֹא יֵאָמֵר עוֹד שֶׁהַבְּרָכוֹת בָּאוּ לְךָ בְעָקְבָּה וּרְמִיָּה כִּי אִם בִשְׂרָרָה וְגִלּוּי פָּנִים, וְסוֹפְךָ שֶׁהַקָּבָּ"ה נִגְלֶה אֵלֶיךָ בְּבֵית אֵל וּמַחֲלִיף שִׁמְךָ וְשָׁם הוּא מְבָרֶכְךָ, וַאֲנִי שָׁם אֶהְיֶה וְאוֹדֶה לְךָ עֲלֵיהֶן, וְזֶה שֶׁכָּתוּב וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ (הושע י"ב) – בָּכָה הַמַּלְאָךְ וַיִּתְחַנֶּן לוֹ, וּמַה נִּתְחַנֵּן לוֹ? בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיְּדַבֵּר עִמָּנוּ שָׁם; וְלֹא רָצָה יַעֲקֹב, וְעַל כָּרְחוֹ הוֹדָה לוֹ עֲלֵיהֶן, וְזֶהוּ וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, שֶׁהָיָה מִתְחַנֵּן לְהַמְתִּין לוֹ וְלֹא רָצָה: ועם אנשים. עֵשָׂו וְלָבָן: ותוכל. לָהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לָא יַעֲקֹב יִתְאֲמַר עוֹד שְׁמָךְ אֶלָּהֵין יִשְׂרָאֵל אֲרֵי רַבְרְבַת קֳדָם יְיָ וְעִם גּוּבְרַיָּא וִיכָלְתָּא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כי שרית עם אלהים. זה המלאך שרו של עשו. ועם אנשים, זה לבן ועשו.
ובב"ר כי שרית עם אלהים שאיקונין שלך חקוקין למעלה.
סְפוֹרְנוֹ
לא יעקב יאמר עוד שמך. לקץ הימין שתהיה קיים אחר אבדן האומות, ובכן יהיה כבר מקיים בך ענין "יעקב", המורה קיים בסוף, ולכן לא יפול עליך אז עוד שם "יעקב" להורות שתהיה בעקב ובסוף כל האומות. כי אם ישראל כי שרית. אבל יקראו לך בשם ישראל בלבד להורות שאז כבר שרית עם אלהים כו' כענין יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה:
כְּלִי יָקָר
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל לשון ישר אל כי ישר הוא לשון ראייה, מלשון אשורנו ולא קרוב, והודה לו בזה כי יעקב רואה פני אל ולא עלתה בידו לסמא אותו במציאת האל יתברך, ובאמרו כי שרית עם אלהים עקר שם יעקב ממנו, כי יעקב מורה על עקוב הלב מכל ואנוש הוא וישראל לשון מישור כמ"ש לעתיד והיה העקוב למישור, ולא מישור הנראה ישר בעיני הבריות כ"א הנראה ישר בעיני אלהים ואדם, ע"כ אמר כי שרית עם אלהים ואנשים, כי ע"י כושר מפעלך תהיה שר ונגיד עם אלהים ואנשים ותוכל, וזהו ישראל ישר אל, מישור הנראה גם בעיני האל ית'.
ל
וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה־נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם׃
רַשִׁ״י
למה זה תשאל. אֵין לָנוּ שֵׁם קָבוּעַ, מִשְׁתַּנִּים שְׁמוֹתֵנוּ, הַכֹּל לְפִי מִצְוַת עֲבוֹדַת הַשְּׁלִיחוּת שֶׁאָנוּ מִשְׁתַּלְּחִים (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁאֵל יַעֲקֹב וַאֲמַר חַוִּי כְעַן שְׁמָךְ וַאֲמַר לְמָה דְנַן אַתְּ שָׁאֵל לִשְׁמִי וּבָרִיךְ יָתֵהּ תַּמָּן
רַמְבַּ״ן
למה זה תשאל לשמי אמר אין לך בידיעת שמי תועלת כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צוותי ולא פירש הכתוב הברכה והקרוב מה שאמרו רבותינו (במדרש אגדה ובזוה"ק תולדות קמד) שהודה לו על כל הברכות שם במקום ההוא על כרחו כי לא רצה יעקב להמתין לו עד בית אל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
למה זה תשאל לשמי. אין לנו שם קבוע כי שמותינו משתנים לפי השליחות.
או יאמר למה זה תשאל לשמי, אין דרכנו לגלותו, שאין מלאך רוצה לגלות שמו שלא ליטול עטרה וכבוד לאמר נס זה עשה פלוני כאלו תלוי בו הדבר, ואינו אלא כעבד עושה שליחותו, וזהו שאמר המלאך למנוח (שופטים יג) למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, כלומר מכוסה אין אנו רוצים לגלותו שלא ליטול עטרה וכבוד, שאין הכבוד כי אם להקב"ה, כענין שנאמר (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וכתיב (תהלים ככט) הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז.
ויש שפירשו למה זה תשאל לשמי ואני מנוצח ודרך העולם שהמנצח מגלה שמו כדי שיתכבד אבל המנוצח אינו רוצה לגלות כדי שלא יתבייש.
ויברך אותו שם. הודה לו על הברכות והסכים עליהן. ובמדרש ויברך אותו שם ברכת כהנים ברכו.
ועל דרך השכל ויאבק איש עמו זה גבריאל והוא השכל הפועל לדעת חכמי המחקר והוא המעלה העשירית ממעלות המלאכים הנקראים אישים, וע"כ נקרא בכתוב איש. ויעקב רצה לידע אם אפשר שתהיה נפשו שכלית בעודה משותפת בחומר במדרגת השכל הפועל הנקי הטהור מן החומר. והודיעו כי א"א לו זה עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק ממחשכי הגוף אל האור הצח והטהור שכנהו בשחר.
והנני כותב לך כאן באור הפרשה על הדרך הזה כמו שפירש פילוסוף אחד מחכמי תורתנו שהיה מסיביליי"ה בפי' שיר השירים שחבר. ולפי שהחבור ההוא לשון הגרי הנה תמורתו קדש, כי העתקתי לשון הפירוש אל לשוננו הקדוש, וזה לשונו המועתק.
ויותר יעקב לבדו. נתפשט יעקב במחשבתו מכחות הגוף עד שנשאר לבדו עם הנפש השכלית שלו, ורצה לידע אם תהיה הנפש השכלית שלו במדרגת השכל הפועל שכנהו הכתוב במלת איש והוא גבריאל.
וידוע כי אין התאבקות בשני אנשים אלא א"כ שוין, והכונה לומר כי לא היה לו ליעקב יכולת בזה שיהיה שוה לשכל הפועל עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק השכל ממחשכי הגוף אשר כנהו שחר.
וירא כי לא יכול לו, פירוש עתה כי השכל הפועל לא היה לו יתרון על הנפש השכלית שביעקב כלל אלא בענין הזה בלבד, והוא בהכירו כי השכל הפועל נקי מן החומר, והנפש השכלית אשר ביעקב משותפת עם החומר. זהו שאמר ויגע בכף ירכו, המשיל החומר לכף הירך שכל הגוף נשען עליו.
ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, הגיד הכתוב כי חסרון מדרגת הנפש השכלית שביעקב ממדרגת השכל הפועל הלא הוא מצד כף ירך יעקב כלומר מצד החומר.
ויאמר שלחני כי עלה השחר. ירמוז עתה השכל הפועל, כי הנפש השכלית שביעקב כשתפרד מן החומר והוא השחר שלה לא תצטרך אליו כלל כי מדרגתה שוה למדרגתו, והזכיר המשל הזה כמי שמשלח את חברו ואינו צריך לו.
ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, למד הכתוב כי הנפש השכלית שביעקב מתאחזת בו ונקשרת עמו, וע"כ אמר לא אשלחך, לא אפרד ממך אפילו רגע עד שתשפיע עלי שפע ותחזור במדרגה השכלית הנקיה מכל חומר, וע"כ פרידתך ממני נמנעת עד השיגי מדרגה עליונית שאני משתוקקת אליה.
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, דע כי שם יעקב מורה על שפלות, מלשון (בראשית כה) וידו אוחזת בעקב עשו, כי העקב שפל מכל המקומות שבגוף, ושם ישראל מורה על שררה ומעלה, וע"כ אמר ראוי אתה להקרא בשם שיורה על הקדימה ועל המעלה, לא שתקרא בשם המורה על השפלות והאחור, ובאר הטעם כי שרית עם אלהים ועם אנשים באר כי מדרגת נפשו השכלית עלתה במדרגת השכלים הנפרדים בידיעת המושכלות ואע"פ שהנפש שלו משותפת בחומר, זהו שאמר ועם אנשים, כלומר אע"פ שהיא עם חברת הגוף בתוך בנין האנושי. ומאחר שאמר עם אלהים לא היה צריך לומר עם אנשים, שאם שרה עם אלהים כ"ש עם אנשים, אבל הכונה כי מדרגת נפשו השכלית של יעקב במדרגת אלהים שהם השכלים הנפרדים אף בהיותה מחוברת עם הגוף.
הגידה נא שמך. רצה לידע אמתת עצמו שיודיעהו שם שיורה על מהותו ואיך המושכלות מושפעות עלינו מאתו, ולא הודיעהו זה רק השיב לו למה זה תשאל לשמי, כלומר לא תצטרך לשאלה הזאת כי כבר השגת הרבה ועלית במדרגת השכלים. ואמר אחר כך ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, פירושו לפי שהנפש השכלית ראויה שתמשך אחר השכל הפועל לא יתעסקו תלמידי ישראל בענין התאוות הגשמיות שהמשיל לגיד הנשה.
וידוע כי התלמידים קרוים בנים, וכבר ידעת כי גידי הבהמה חזקים מאד כחבלים ויותר מהם, והכתוב המשיל העון לחבל הוא שכתוב (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, לפי שעם שתחלתו חלוש סופו הולך וחזק, ומתוך חוזק התאוות ישכח הש"י, וע"כ קראו בשתי מלות הללו גיד הנשה. וייחס בו האכילה ואמר לא יאכלו כי ערבות חוש הטעם ותענוגו אינו אלא לפי שעה.
ומן הידוע כי המיעוט בו יפה ונעים, שבו קיום הגוף, והיתרון ממנו הפסד וחרבן הגוף, כן יקרה לאדם עם כל שאר תאוותיו. אשר על כף הירך, לפי שכל הגוף נשען עליו, כי יכנסו כל שאר התאוות בכלל לשון אכילה. ופי' ואמר עד היום הזה, כי נהגו בני אדם בעוה"ז בתאוות הללו עד הגיעם לעוה"ב הנקרא יום, ואמר הזה כלומר אחר הפרדו מן העוה"ז. כי נגע בכף ירך יעקב, כלומר שהרי עלתה מדרגת הנפש השכלית למדרגת השכלים הנפרדים מן החומר, אין ביניהם הפרש אלא היותה משותפת בחומר, זהו פי' כי נגע בכף ירך יעקב. וע"כ הזכיר יעקב וייחס כף ירך ליעקב ולא לישראל, מפני ששם יעקב מורה על השפלות ועל בקשת הענינים הגשמים השפלים, ושם ישראל בהפך ממנו מורה על המעלה והשררה ועל בקשת המושכלות וידיעת השכלים הנפרדים. ואמר הכתוב בענין אליהו (מ"א יח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך, ומה היה הצורך להודיענו אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך כאלו שאלנו אנחנו יעקב מי הוא. אבל הענין לפי שהיו ישראל בזמן ההוא מורדים בהקב"ה, והיו מטעין אותם נביאי הבעל שבהם, באר אליהו כי היו נמשכים אחר החומר והתאוות הגשמיות, ומורה על כל זה שם יעקב, והיתה הכונה בזה שיהיו שכליים כמלאכי השרת, כמו שכתוב (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו', והם נטו מדרך ה' יתעלה והלכו אחרי נביאי הבעל ההולכים בחושך ולא אור, וע"כ הזכיר להם אליהו בענינם שם יעקב ושם ישראל, ללמדם שאין תכלית הכונה להמשך אחר החומר ואחר התאוות הגשמיות כי אם להמשך ולהתקשר במדרגת השכלים הנפרדים, כשם שלא היתה תכלית הכונה בשם יעקב כי אם בשם ישראל מן הטעם זה בעצמו, וזהו שאמר ה' אליו ישראל יהיה שמך. וכמו שאמרו רז"ל ישראל עקר ויעקב טפל לו, ומזה אמר הכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. ייחס הנשים ליעקב שהן טפלות לאנשים, וייחס הזכרים לישראל שהם העקר. ע"כ לשון החכם הפילוסוף. ואם אולי לא כוונתי יפה בהעתקת לשונו אות באות לא היתה כונתי רק לשמור כוונתו בדרך הזה אשר הוא הולך עליה.
ואני אומר לפי הדרך הזה שיתכן לפרש מה ששנה הכתוב קריאת שם המקום פעם פניאל ופעם פנואל, כי בהיות מחשבתו משוטטת בענין המלאך קרא את שם המקום פניאל ביו"ד, לרמוז על המלאך הזה שהוא העשירי במעלות המלאכים הנקראים אישים, וכאשר עבר את המקום ההוא ונתפשט מן המחשבה הזאת, חזר כבתחילה להרגשות העוה"ז שהוא שש קצוות, ע"כ הזכיר פנואל בוי"ו, וזהו שאמר והוא צולע על ירכו, כי אז התבונן בענייני הגוף והרגיש בהרגשותיו.
וע"ד הקבלה ויאבק איש עמו הוא כבוד נברא במלאכים, וכבר נתבאר זה בפרשת וירא אליו ה' ואין בכאן צורך להאריך.
סְפוֹרְנוֹ
הגידה נא שמך. המורה על צורתך ועל הפעל הנמשך ממנו כדי שאתבונן על מה קמת לשטן ואשוב בתשובה ואתפלל: למה זה תשאל לשמי. כי הצורה האשיית לנו היא מדרגת השכלתנו אשר לא תבואר בשום דבור כאמרו והוא פלא והפעל שלה הוא כפי הרצון האלהי:
אוֹר הַחַיִּים
״הגידה נא שמך״. להיות שיעקב יודע הוא שאין שם קבוע למלאך, ושאל למלאך שמו. ופירש, כי שואלו על שמו אז, באותה שעה, והוא אומרו: ״הגידה נא שמך״, פירוש, עתה מה שמך:
״למה זה תשאל״ וגו'. פירוש, בשלמא מה ששאל המלאך שמו של יעקב הוא לטעם מה שאמר לו: ״לא יעקב״ וגו' ״כי אם ישראל״, מה שאין כן שאלה זו של יעקב: ״למה״, אם לומר לו דבר - יאמר אליו, ובלא סיבת שאלת ענין זה. או ירצה ״למה״, פירוש, לאיזה ענין אתה שואל דבר זה - שאודיעך שמי שאני נקרא בו עתה, כיון שאין זה שם קבוע, ובעת אחר יצטרך לשאל לשמי:
לא
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי׃
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא יַעֲקֹב שְׁמָא דְאַתְרָא פְּנִיאֵל אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ אַפִּין בְּאַפִּין וְאִשְׁתְּזָבַת נַפְשִׁי
כְּלִי יָקָר
ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים. הוא הדבר אשר דברתי שרצה סמאל לסמא עיני שכלו באבק לשה"ר עד שיכחיש מציאתו יתברך ולא יראה פני ה', וכאשר תנצל נפשי ע"י עלות השחר אז ראיתי אלהים פנים אל פנים, להשיג מציאותו יתברך ע"י זריחת השמש בעלות השחר, הפך מדעת סמאל המסמא והמטמא והמדמע קודש בחול, וז"ש ויזרח לו השמש והיינו לרפאותו, ואח"כ אמר והוא צולע על יריכו קשיין אהדדי, אלא שר"ל שעל ידי זריחת השמש באה לו הרפואה על המכה אשר רצה סמאל להכותו, והוא לעור עיני שכלו להביאו לידי הכחשת אלוה, לכך נאמר לו לצורכו כי זרחה עליו השמש צדקה ומרפא בכנפיה ובסבת זריחתה מלך ביופיו תחזינה עיניו, אבל מ"מ אהני מעשיו של סמאל לעשותו צולע על יריכו ולסגור בעדו שערי בינה, לבלתי היות לו מבוא לבא בסוד ה' ליראיו, כ"ז היות עינו על ממונו והיותו להוט אחר בולמוס קניני העולם הזה.
אוֹר הַחַיִּים
״פנים אל פנים״ וגו'. טעם התמיה: לא שראה מלאך, והלא נגלה אליו קודם האלהים אלא שלחם עם המלאך, והוא אומרו: ״פנים אל פנים״, לשון מלחמה על דרך אומרו : ״נתראה פנים״:
לב
וַיִּזְרַח־לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת־פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל־יְרֵכוֹ׃
רַשִׁ״י
ויזרח לו השמש. לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הוּא כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֵאִיר לָנוּ הַשַּׁחַר, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ; וּמִ"אַ ויזרח לו לְצָרְכּוֹ – לְרַפְּאוֹת אֶת צָלַעְתּוֹ, כְּמָה דְּתֵימָא שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג'); וְאוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁמִּהֲרָה לִשְׁקֹעַ בִּשְׁבִילוֹ כְּשֶׁיָּצָא מִבְּאֵר שֶׁבַע מִהֲרָה לִזְרֹחַ בִּשְׁבִילוֹ: והוא צלע. הָיָה צוֹלֵעַ כְּשֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ:
אוּנְקְלוֹס
וּדְנַח לֵהּ שִׁמְשָׁא כְּמָא דִּי עֲבַר יָת פְּנוּאֵל וְהוּא מַטְלַע עַל יַרְכֵּהּ
רַשְׁבַּ״ם
והוא צולע על יריכו: עתה כשהיה השמש זורח ראוהו צולע על יריכו כמו ויהי בבקר והנה היא לאה כי עד עכשיו לא נודע שהיא לאה:
סְפוֹרְנוֹ
ויזרח לו השמש וכו'. אחר שעבר את פנואל בצליעה זרח השמש ונרפא כאשר יהיה לעתיד לבא כאמרו וזרחה להם יראי שמי שמש צדקה ומרפא:
אוֹר הַחַיִּים
״כאשר עבר את פנואל״. אולי כי לא יקְרא שם המקום פניאל אלא יעקב לבד, אבל כל חוץ ממנו ואפילו דבר תורה תקראהו ״פנואל״, וכן נקרא בשופטים :
לג
עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה׃
רַשִׁ״י
גיד הנשה. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה? לְפִי שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה, וְהוּא לְשׁוֹן קְפִיצָה, וְכֵן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיהו נ"א), וְכֵן כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי (בראשית מ"א):
אוּנְקְלוֹס
עַל כֵן לָא יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת גִּידָא דְנַשְׁיָא דִּי עַל פְּתֵי יַרְכָּא עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי קְרֵיב בִּפְתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּגִידָא דְנַשְׁיָא
רַשְׁבַּ״ם
על כן לא יאכלו: לזכרון גבורתו של יעקב וגם שעשה לו הקב"ה שלא מת:
אִבְּן עֶזְרָא
בגיד הנשה. ידוע כאשר העתיקו קדמונינו ז"ל ואין בו ספק כי אם לחסרי הדעת. ותולדת שמפרשים שהוא האבר ויפרשו הנשה מגזרת נשים. לדעת זה המלאך שנראה ליעקב שהוא גוף יתבאר לך אם השם יפקח את לבבך בפרשת כי שמי בקרבו:
סְפוֹרְנוֹ
על כן לא יאכלו בני ישראל. כדי שיהיה ההיזק אשר הורע בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו:
כְּלִי יָקָר
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו'. מצינו לרז"ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה, נמשלו לגידין כמו שפירש"י פרשת יתרו על פסוק ותגיד לבני ישראל. וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בד' שנכנסו לפרדס שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק דבש מצאת אכול דיך .ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות כמ"ש אין לך עסק בנסתרות, כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי אפיקורסות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם, מצד היות שכלם עובר בעמק עכור כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות, להיות לזכרון בין עיניהם כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת, שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידין, כי נגע בכף ירך יעקב ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו אזובי קיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העה"ז וחמודותיו, על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות כ"א יחידי סגולי הדור כר"ש בן יוחאי ודוגמתו, אשר קצו ומאסו בהבלי העה"ז כיעקב, כי אם לפי שעה קרה זה ליעקב, על שנותר לבדו לכדו, ובלי ספק שאחר שקרה לו ענין התאבקות של סמאל הרגיש בחטאו וסר מן הדרך ההוא, וראיה לדבר שנאמר ויבא יעקב שלם. ודרשו רז"ל שלם בתורתו, ופירוש זה דבר יקר הערך, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.
אוֹר הַחַיִּים
״על כן לא יאכלו״ וגו'. פירוש, לצד שנזדעזע הַגִיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה, בחינה זו - בכל מקום שהיא - נטמאה ואסרה הבורא, כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה, כי גיד זה אין בו טעם, והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו. ויש בזה פשטים לומר אלא שהעיקר כמו שכתבתי:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.