Sign In

Psalms 144 — תְּהִלִּים קמד

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א לְדָוִד בָּרוּךְ יְהוָה צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה׃

אִבְּן עֶזְרָא לדוד ברוך ה' - זה המזמור חברו כאשר הניח לו השם מכל סביביו כי כן טעם כל המזמור. המלמד – המרגיל.
מְצוּדַת דָּוִד המלמד ידי. כל נצחון שאני עושה במלחמה לא באה בכח ידי, כי ה׳‎ הוא המלמד ידי למלחמה: אצבעותי. כפל הדבר במ״‎ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן צורי. מל׳ צור סלע ר״ל חזקי: לקרב. ענין מלחמ׳ כמו קרבות יחפצו (לעיל סח):

ב חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי׃

רַשִׁ״י הרודד עמי תחתי. הרוקע ושוטח את עמי לרבוץ במקומו כמו (איוב י"ב) שוטח לגוים מגדיל אותם, רודד תרגום של רוקע כדמתרגם וירקעו ורדידו, ויש פותרים הרודד עמים תחתי המחליש עמים תחתי אך בספר מדויק מוגה עמי ומסורה עליו ג' סבירין עמים וקורין עמי ועל תחתי יש מסורה עליו תחתיו קרי:
אִבְּן עֶזְרָא חסדי - הנה אתן לך כלל תאמר אלהי תהלתי גם תהלתי לבדו כמו הוא תהלתך אלהי צורי ברוך ה' צורי וכן אלהי חסדי גם חסדי ומצודתי. כי הטעם הכח שקבל מהעליון. והנה חסדי – במנוחתי. ומצודתי - בצרתי. הרודד עמי – יאמר כי הכל הבל כי מי יוכל לעמוד לפני מי שהשם עזרו.
מְצוּדַת דָּוִד חסדי. הוא העושה עמדי חסד והוא לי למבצר חזק והוא משגבי: ומפלטי. ומציל אותי ולתוספת ביאור אמר לי: מגיני. הוא לי מחסה כמגן: הרודד. השוטח עמי להיות מצע תחתי ונכנעים לי ועל משפחת בית שאול יאמר שהיו מבני עמו והיו לו לאויבים ואחר זה נפלו בידו ומשל בהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן ומצודתי. עניינו מבצר חזק: הרודד. ענין שטיחה ורקיעה כי וירקעו את פחי הזהב (שמות ל״ט:ג׳) ת״א ורדידו וכן לרד לפניו גוים (ישעיהו מ״ה:א׳):

ג יְהוָה מָה־אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן־אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ׃

רַשִׁ״י מה אדם. מה פרס וישמעאל לפניך כי ידעתם להרבות להם גדולה:
אִבְּן עֶזְרָא ה'. ותחשבהו – כי הוא מאומה אדם איננו רק הבל.
מְצוּדַת דָּוִד ה׳‎ מה אדם ותדעהו. אתה ה׳‎ במה נחשב האדם עם שאתה מחבבו: ותחשבהו. עם שאתה מחשיב אותו בעולם:
מְצוּדַת צִיּוֹן ותדעהו. הוא ענין חיבה כמו ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב) כי המחבב למי הוא יודעו ומכירו:

ד אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר׃

רַשִׁ״י ימיו כצל עובר. שלמה אמר ויעשם כצל (קהלת ו׳ י״ב) ולא פירש אם צל דקל או צל כותל שהם קבועים כבר פי' אביו כצל עובר צלו של עוף הפורח:
מְצוּדַת דָּוִד להבל דמה. הלא הוא דומה אל ההבל היוצא מן הפה שאין בו ממש: כצל עובר. ימיו עוברים מהרה כצל הזה שאין עומד זמן רב במקום אחד כי כאשר ינטה השמש עובר הוא ממקומו ואמר זה על שאול במה נחשב הוא בכל הגדולה והכבוד שהיה לו הלא פתאום עבר מן העולם ואיננו:
מְצוּדַת צִיּוֹן דמה. מל׳ דמיון:

ה יְהוָה הַט־שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא ה'. הט - רמז לגזירות הבאות העתידות מהשמים. וטעם גע בהרים - באש היורדת. על כן ויעשנו - והטעם כי ההרים שהם עומדים אם תגע בהם מיד יעשנו אף כי האדם שהוא הבל.
מְצוּדַת דָּוִד הט שמיך. כאומר אם בשאול פגעה מדת הדין מכל שכן ברשעים ולזה הט שמך למטה ותרד עליו ותגע בהרים הם הרשעים המתגאים נגד ה׳‎ ויעלו עשן כי תבער בהם אש ה׳‎ והוא ענין מליצה לומר שפוט אותם במשפט הראוי:

ו בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם׃

אִבְּן עֶזְרָא ברוק – כדרך וישלח חציו.
מְצוּדַת דָּוִד ותפיצם. מגודל החרדה: חציך. הם הרעמים:
מְצוּדַת צִיּוֹן ברוק ברק. ר״ל שלח את הברק: ותפיצם. ענין פזור: ותהמם. מלשון מהומה:

ז שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר׃

רַשִׁ״י פצני. הוציאני ולשון הצלה הוא וכן הפוצה את דוד עבדו (מצאתי):
אִבְּן עֶזְרָא שלח - כמו תשלח ידיך ישלח ממרום. ודמה האויב אל מים רבים על כן פירש מיד בני נכר.
מְצוּדַת דָּוִד פצני. פצני בידך והצילני ממים רבים ולתוספת ביאור אמר מיד בני נכר הם העובדי גלולים אשר קמו עליו:
מְצוּדַת צִיּוֹן פצני. ענין פתיחה כמו פציתי פי (שופטים יב) ור״ל פתח אותי מן המאסר והסכנה:

ח אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר־שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר׃

רַשִׁ״י פיהם דבר שוא וגו'. תלה הכתוב שוא בפה ושקר בימין, באו לספר בפה בודים גוזמא על שוא אף לשנות את הידוע, באו לפשוט ימינם לשבועה חדלו משוא שנתפס עליו כגנב אבל בשקר נשבעין שכך גורלם:
אִבְּן עֶזְרָא אשר - אמר בן בלעם כי וימינם לשון קדר שבועתם. והנכון בעיני שהוא כמשמעו והטעם כחם וגבורתם. והנה פיהם שוא וכחם שקר והנה הדבור והמעשה.
מְצוּדַת דָּוִד אשר פיהם. על אשר פיהם ידבר שוא וכח ימינם הוא מיומן לעשות שקר ולא גברו לאמונה ולא כן אני ולזה הצילני מידם:

ט אֱ‍לֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה־לָּךְ׃

אִבְּן עֶזְרָא אלהים שיר חדש - על החסד שהצלתני. בנבל עשור - כבר פירשתיו שהוא בנבל בעשור.
מְצוּדַת דָּוִד אשירה לך. כשאנצל מידם: בנבל עשור. תחסר הוי״‎ו ומשפטו בנבל ועשור והוא שם כלי נגון בת עשרה יתרים:

י הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת־דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה׃

רַשִׁ״י הנותן תשועה למלכים. מדבר על סלע המחלקות שהיה דוד קרוב ליתפש ביד שאול ובא מלאך אל שאול מהרה ולכה וגו' (שמואל א כ״ג:כ״ז) הציל את שאול מהיות שופך דם נקי ואת דוד מהיות נהרג:
אִבְּן עֶזְרָא הנותן. הפוצה - מגזרת ופצתה האדמה כדרך ויפרקנו מצרינו. מחרב רעה - חסר וי"ו ורעה. ויש אומרים כי רעה תאר למחנה או עדה או חדה.
מְצוּדַת דָּוִד הנותן. אתה הוא הנותן תשועה למלכים כי עם כל חוזק המלכים צריכים המה לתשועתך: הפוצה את דוד. עם כי דוד עצמו אמרו עכ״‎ז אמר כאחר המדבר וכן וישלח ה׳‎ וגו׳‎ ואת שמואל (ש״‎א י״‎ב) ולא אמר ואותי עם כי שמואל עצמו אמרו מחרב רעה. היא חרב שאול וקרויה רעה על כי לא חשך מלרדוף אחריו כי היה בטוח שדוד לא ישלח בו יד כי משיח ה׳‎ הוא:

יא פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי־נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר־שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר׃

רַשִׁ״י פצני והצילני. כאשר פצית אז כן פצני עתה:
אִבְּן עֶזְרָא פצני – פעם אחרת כן עשה עמי תמיד. והזכיר עם הראשון שיר חדש ועם האחרון שישכנו לבטח.
מְצוּדַת דָּוִד פצני. כמו שפצית אותי מחרב רעה של שאול כן פצני מיד בני נכר אשר דוברים שוא ועושים שקר ולא כן אני:

יב אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל׃

רַשִׁ״י אשר בנינו וגו'. כלומר גם עתה דור זה כשר הוא: בנינו כנטיעים. שאין בהם מום כל כך הם מנוקים מעבירה (מצאתי): מגדלים בנעוריהם. בשם טוב זה שהם כנטיעים בנערותם גדלים כל ימיהם ואי אפשר לקיים כל שבח זה אלא בדורו של חזקיהו: בנותינו. גבוהות קומה נאה כזויות של בית אבנים שזויות אבן מכוונות כנגד חברתה ועולה למעלה עד שהזויות מיושרות: מחטבות תבנית היכל. מהוללות בפי רואיהן ומדמין אותם לתבנית קומת ההיכל, ורבותינו פירשו בנותינו כזויות מתמלאות תאוה כזויות מזבח המלאות דם ואינן נבעלות אלא לבעליהן:
אִבְּן עֶזְרָא אשר בנינו – הם מגודלים בנעוריהם כנטיעים. בנותינו כזויות - ארמון מלך שהם מפותחות ומצויירות. מחוטבות - כמו חטובות אטון מצרים. תבנית היכל - הטעם כפול.
מְצוּדַת דָּוִד אשר בנינו. ר״‎ל ראוים אנו להצלה על אשר בנינו המה כנטיעי האילנות נאים ומנוקים ממום עבירה: מגודלים בנעוריהם. כי כן המה מגודלים ביראת חטא מימי נעוריהם וכמ״‎ש חנוך לנער וכו׳‎ גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כ״ב:ו׳): בנותינו כזויות. כמו זויות הבנין העשויות מאבנים מחוטבות ביושר רב עד אשר ידמו לאבן אחת והמה דמות תבנית אבני בנין היכל מלך שהמה מחוטבות מאוד ור״‎ל כמו זויות כאלה נראים יפה מבלי מקום מעוקם כן בנותינו לא נמצא בהן דבר מעוקם ושום נדנוד עבירה ופריצות:
מְצוּדַת צִיּוֹן מחוטבות. ענין כריתה וחתוך כמו מחוטב עציך (דברים כט): תבנית. דמות:

יג מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל־זַן צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת בְּחוּצוֹתֵינוּ׃

רַשִׁ״י מזוינו מלאים. זויות אוצרותינו מלאים טוב: מפיקים מזן אל זן. מספיקים מזון משנה לשנה, מזן אל זן משעת אסיף מזון לשנה זו עד זמן אסיף לשנה אחרת, זן גובירניי"ל בלע"ז: מאליפות מרובבות. לאלפים ולרבבו' עושו' פרי:
אִבְּן עֶזְרָא מזוינו - זויות בתינו מלאים. מפיקים - רמז למשרתים. מזן אל זן - מין כתרגום למינו לזנוהי. וכן וזנים מרוקחים והטעם: מיני חטה ואורז ודוחן והדומה להם. ויש אומרים מגזרת מזון וזה המפרש אמר כי מלת מפיקים שבה אל מזוינו ופירושה כפי צורך המקום בלי חבר. צאננו מאליפות - עושות אלף. מרובבות - מגזרת רבבה בכח עליון. והטעם צאננו שהיו מאליפות שבו מרובבות.
מְצוּדַת דָּוִד מזוינו. הדרך לתת התבואה באמצעית החדר וכשהיא רבה נתמלאים גם הזויות ולזה אמר מזוינו מלאים וגו׳‎ ר״‎ל בעבור זה ראויים אנו להיות זויות חדרי התבואה מלאים מתבואה עד אשר יוציאו מהם לפרנסה משעת האסיף מזון שנה זו עד שעת האסיף מזון שנה שאחריה ולא יחסר כל ימות השנה: צאננו מאליפות. הצאן יתרבו בחוצותינו לאלפים ולרבבות:
מְצוּדַת צִיּוֹן מזוינו. מל׳ זויות: מפיקים. מוציאם כמו ויפק רצון (משלי ח׳:ל״ה): מזן. מלשון הזנה ומזון:

יד אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין־פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ׃

רַשִׁ״י אלופינו מסבלים. אלופים גדולים שבנו נסבלים על קטניהם שהקטנים נשמעים לגדולים ומתוך כך אין פרץ בנו: ואין יוצאת. אין שמועה רעה יוצאת למרחוק: ואין צוחה. ואין קול מהומות מלחמה:
אִבְּן עֶזְרָא אלופינו - כמו שגר אלפיך וכמוהו ככבש אלוף. מסובלים - כי הם סובלים העגלות המלאות. אין פרץ - בחומות העיר. ואין יוצאת - מהשערים הגדולים הידועים. ואין צוחה ברחובותינו - כי כן היה מנהגם בבוא שמועה רעה כי נגף ישראל לפני אויביו.
מְצוּדַת דָּוִד אלופינו מסובלים. השוורים שלנו יהיו בעלי סבל טעונות משא כבד ר״‎ל יהיו שמנים ובעלי בשר כאילו יחשב עליהם למשא: אין פרץ. לא יבא פרצה לא בנו ולא בבהמתנו: ואין יוצאת. לא יהא נפש מהם יוצאת בשבי: ואין צוחה. לא יהיה נשמע ברחובותינו קול צוחה בעבור בהלה ופחד מה כי לא תהיה בנו:
מְצוּדַת צִיּוֹן אלופינו. הם השוורים וכן שגר אלפיך (דברים ז): מסבלים. ענין טעינת משא כמו נושא סבל (מ״א ה): פרץ. מלשון פרצה: צוחה. ענין הצעקה על הצרה וכן וצוחת ירושלים עלתה (ירמיהו י״ד:ב׳):

טו אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיֲהוָה אֱלֹהָיו׃

רַשִׁ״י שככה לו. שכל טובה הזאת שלו:
אִבְּן עֶזְרָא אשרי - ולמה באה לו כל זאת הטובה בעבור שה' אלהיו.
מְצוּדַת דָּוִד אשרי העם. משובח העם שכך הרבה טובה יש בידו ומשובח העם שה׳‎ הוא אלהיו אשר בידו להשפיע טובה מרובה בגמול המעשה כי ידו לא תקצר:
מְצוּדַת צִיּוֹן אשרי. ענין שבח כמו אשרי האיש (לעיל א):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.