Ecclesiastes 2 — קֹהֶלֶת ב

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל׃

רַשִׁ״י אמרתי אני בלבי. הואיל וכן הוא אחדל לי מן החכמה ואעסוק במשתה תמיד: אנסכה. לשון מסך יין לשתות כמו (משלי ט) מסכה יינה עירוב יין במים לתקנו או עירוב בשמים ביין לקונדיטון: וראה בטוב. כמו וראות בטוב: והנה גם הוא הבל. שהרי ראיתי בנבואה שהרבה קלקולים באים מתוך שחוק, בלשצר מת מתוך משתה, אנשי דור המבול נשטפו מתוך רוב טובה שהשפעת להם:

אִבְּן עֶזְרָא אמרתי. ידבר עם נפשו בעיקר ההוללות: לכה נא אנסכה בשמחה. אם החכמה תוליד כעס אעזב ואשוב להתעסק בדברי שמחה ולנסך היין כענין ושתו ביין מסכתי ואם הם שני שרשים והוא מהבנין הדגוש כמו אדברה וינסך כמו וידבר ויש אומרים כי היא מן נסה והכ״ף לדמות הנוכח כענין אנסה אותך כמו אחוך שמע לי אכנך ולא ידעתני:

רַלְבַּ״ג אנסכה בשמחה. אנסה אותך בשמחה.

מְצוּדַת דָּוִד אמרתי אני בלבי. חשבתי בלבי ואמרתי אל עצמי עתה זרזי עצמך בדבר הנסיון, כי אנסה אותך בהתעסקות השמחה וראיית דברים טובים הנחמדים לעין ומשמחים את הלב לבחון ולראות אולי זו היא הדרך הנכונה: והנה. אבל השכלתי שגם ענין השמחה הוא הבל:

מְצוּדַת צִיּוֹן לכה. הוא ענין זרוז כמו ועתה לכו ונהרגוהו (בראשית לז כ) ויוסף הלא בא אליהם: נא. עתה: אנסכה. מלשון נסיון ובחינה, ורוצה לומר אנסה אותך כמו למה אככה (ש״ב ב כב) ופירושו אכה אותך:

ב לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה׃

רַשִׁ״י לשחוק אמרתי מהולל. מעורבת בבכי ואנחה: ולשמחה מה זו. טובה עושה הרי סופה תוגה:

אִבְּן עֶזְרָא לשחוק. אמרתי כי הנוט׳ לשחוק שהוא מהולל ואמרתי בעבור השמח׳ מה זה עושה מה תועיל ומה טוב תעשה והלמ״ד כמו למ״ד אמרי לי אחי הוא ואמר פרע׳ לבני ישראל:

מְצוּדַת דָּוִד לשחוק. כי על השחוק הבאה מן השמחה אמרתי עליה שהיא הוללות, ועל השמחה אמרתי מה זה תועלת עושה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מהולל. ענין שיעמום:

ג תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת־בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר־אֶרְאֶה אֵי־זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם׃

רַשִׁ״י תרתי בלבי. חזרתי לתור בלבי להחזיק בכולן במשתה בחכמה ובסכלות ולמשוך ולעדן במשתה היין את בשרי, כל סעודת עונג קרויה על שם היין: ולבי נוהג בחכמה. אף אם בשרי נמשך ביין לבי מתגלגל בחכמה להחזיק בתורה: ולאחוז בסכלות. בדברים הדומים לי לסכלות שאמרתי עליהם (משלי לא) ואיתיאל ואוכל וכגון לבישת שעטנז וכלאי הכרם שהשטן משיב עליהם ואומות העולם משיבין עליהם וכן הוא אומר (להלן ז) טוב אשר תאחוז בזה, וגם על שאול שנדמה בעיניו סכלות להרוג מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק והיא מצות המקום וקורא אותה סכלות:

אִבְּן עֶזְרָא תרתי. כאשר ראיתי שהחכמה לבדה תוליד כאב והשחוק לבדו לא יועיל חפשתי דרך לחבר בין שניהם ומשכתי בשרי ביין כדי שאשמח וענין בשרי גופי: ולבי נוהג בחכמה. לבי תמורת שכלי ונשמתי ונוהג פועל יוצא והפעול חסר וענינו ולבי נוהג דבריו בחכמה ויאחז מעט מהסכלות שהוא תאות זה העולם וכל זה עד שיורה אי זה דרך הטוב:

מְצוּדַת דָּוִד תרתי בלבי. חפשתי בלבי למצוא דרך נכון להחזיק בשלשת הדברים גם יחד, לעסוק במשתה היין המעדן את הבשר וממשיכו להתרבות ולהשמין, ולבי יתנהג להשכיל בחכמת התורה, וגם לאחוז בדברי סכלות הם הדברים שאינן נכנסין לתוך הגוף ועם כל זה בני האדם משתוקקים להם כבנינים נאים וכלי שיר והדומים ועל שהם דברים שחוץ לגוף קורא להם סכלות: עד אשר אראה. בכלן אאחוז עד אשר אראה מהו הדרך היותר טוב לפני בני האדם אשר יעשו בזה העולם תחת השמים בכל מספר ימי חייהם, וכאומר אחר שאראה איזה יכשר אאחוז בזה לבד ואשמיט ידי מהדרכים האחרים:

מְצוּדַת צִיּוֹן תרתי. ענין חיפוש ובקור כמו ולתור בחכמה (לעיל א יג):

ד הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים׃

רַשִׁ״י הגדלתי מעשי. בימי גדולתי:

אִבְּן עֶזְרָא הגדלתי. עשיתי מעשים גדולים או הגדלתי הוני כמו עשה את כל הכבוד הזה:

מְצוּדַת דָּוִד הגדלתי מעשי. רוצה לומר כן עשיתי ואחזתי בשלשתן כי עשיתי מעשים גדולים ומופלאים וחוזר ומפרש בניתי לי בתים רבים ונטעתי לי כרמים רבים:

ה עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל־פֶּרִי׃

רַשִׁ״י עץ כל פרי. שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ איזה גיד הולך אל כוש ונטע בו פלפלין איזה הולך לארץ חרובי ונטע בו חרובין שכל גידי הארצות באים לציון שמשם משתיתו של עולם שנאמר (תהלים נ) מציון מכלל יופי לכך נאמר עץ כל פרי במדרש תנחומא:

אִבְּן עֶזְרָא עשיתי. גן לשון זכר גן נעול ולשון נקבה לעבדה ולשמרה ורבים גנים וגנות והגן יש בו אילנים רבים ממינים רבים והפרדס הוא ממין אחד והראיה פרדס רמונים:

מְצוּדַת דָּוִד עץ כל פרי. אילנות מכל מיני פרי:

מְצוּדַת צִיּוֹן גנות. מקום זרוע ירקות ופרחים: ופרדסים. מקום נטוע אילנות בעלי פרי:

ו עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים׃

רַשִׁ״י ברכות מים. כמין ביברים של דגים שחופרין בקרקע:

אִבְּן עֶזְרָא עשיתי לי ברכות מים. שיתחברו ממטר השמים להשקות יער צומח עצים שאין להם פירות כמו ארזים וברושים:

מְצוּדַת דָּוִד להשקות. למען השקות מאלו הברכות את היער המצמיח אילני סרק, למען יהיו ענפיו רעננים וגדולים הנחמדים לעין הרואה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ברכות. מקום בנוי באבנים ובסיד ושם מתכנסים המים וכן בתעלת הברכה (מ״ב יח יז):

ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי־בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם׃

אִבְּן עֶזְרָא קניתי. ובני בית שנולדו בביתי ומלת צאן כלל לכשבים ולעזים והראיה משכו וקחו לכם צאן:

מְצוּדַת דָּוִד ובני בית. הם הממונים על צרכי הבית להשגיח בדבר הצורך ולא יעשו מלאכה כעבד ושפחה: מכל שהיו וגו׳. יותר מכל המלכים שמלכו לפני בירושלים, (ועל מלכי הגוים יאמר וכמו שכתבתי למעלה):

ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם־כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת׃

רַשִׁ״י וסגולת מלכים. גנזי מלכי זהב וכסף ואבן יקרה שהמלכים מסגלים בגנזיהם: והמדינות. סגולת כל סוחרים: שרים ושרות. מיני כלי זמר: שדה ושדות. מרכבות נוי עגלות צב ובלשון גמרא יש, שדה תיבה ומגדל:

אִבְּן עֶזְרָא כנסתי. חברתי כמו לך כנוס את כל היהודים: ומלת סגולה. דבר נחמד שמור להתפאר בו כמו האבנים היקרות הנמצאות אצל המלכים ודברים נחמדים ימצאו במדינה אחת לבדה: וענין שדה ושדות. הם הנשים ויורה עליו ותענוגות בני האדם ועוד שהזכיר דברי כל תאוות העולם מבנין ונטיעה ומקנה וסגולה ושמוע שירים ואין זכרון לנשים ונחלקו המפרשים במלת שדה והטוב שבכולם שהוא מן שדד הנשים השדודות הנלקחות בחזקה בשוד ושביה שיבחר מהן כפי תאותו וענין שדה ושדות אחת ורבות כמו רחם רחמתים לראש גבר בעלת רחם אשה אחת ושתים והענין שלא תאמר אחת לבדה כי יש מי שתפש שתים:

רַלְבַּ״ג שדה ושדות. הם כלי זמר ויהיה שדה כלי נעשה כדמות תיבה ואהל כמו העוגב ומה שידמה לו מכלי הזמר. ושדות הוא כלי בו אהלים רבים כמו הכלי זמר שנקרא בלעז מי״ג קנאו״ן שיש בו עליות תחתיים ושניים ושלישיים והיו אלו המינים מנגנים יחד והיה קול השדות דק וקול השדה עב כי בהסכמתם מהערבות מה שלא יעלם.

מְצוּדַת דָּוִד כנסתי לי. אספתי לעצמי: וסגלת מלכים. דברים נחמדים מה שהמלכים גונזין באוצר: והמדינות. מה שכללות המדינה מגנזת באוצר המיוחד לכל בני המדינה: ותענוגות. דברים נחמדים מה שבני אדם מתענגים בהם: שדה ושדות. רוצה לומר אחת מיוחדת בכל מיני יופי, ועוד מרכבות רבות:

מְצוּדַת צִיּוֹן וסגולת. כן יקרא דבר נחמד הגנוז באוצר וכן והייתם לי סגולה (שמות יט ה): עשיתי. תכנתי והכנתי כמו ובן הבקר אשר עשה (בראשית יח ח): שרים. משוררים זכרים: ושרות. משוררות נקבות: שדה. מרכבה מוקפת מחיצה ממעל דומה לתיבה ובדברי רז״ל שידה תיבה ומגדל (שבת קכ.):

ט וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי׃

רַשִׁ״י אף חכמתי. גם חכמתי לא הנחתי בשביל כל המעשים האלה ועמדה לי ולא שכחתיה, ד"א עמדה לי לעזרה מכל אלה:

אִבְּן עֶזְרָא וגדלתי. פועל עומד הייתי גדול בכל דברי והוספתי גדולה בדברי העולם אף חכמתי עמדה לי:

מְצוּדַת דָּוִד וגדלתי. ועשיתי מעשים גדולים ומופלאים בתוספת מרובה יותר מכל המלכים שמלכו לפני בירושלים: אף חכמתי עמדה לי. אפילו שהייתי עוסק בכל אלו הדברים, עם כל זה אף חכמתי נתקיימה בי, ולא שכחתיה בעבור מרבית הטרדות בענינים מחולפים:

מְצוּדַת צִיּוֹן עמדה. נתקיימה וכן לשמור את בריתו לעמדה (יחזקאל יז יד):

י וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי׃

רַשִׁ״י לא אצלתי. לא רחקתי להבדל מהם וכן (במדבר יא) ויאצל מן הרוח ויתן על הזקנים כמנורה שמדליקין ממנה נרות הרבה ואין אורה חסר כלום: וזה היה חלקי. ואחרי עשיתי כל אלה אין לי מכולם אלא זה, רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר קידו, מקידה של חרש ששותין בה ויש פותרים ממדרש אגדה כל הענין בבתי מדרשות ותלמידים ובבתי כנסיות: יער צומח עצים. עמי הארץ למלאכת שדות וכרמים:

אִבְּן עֶזְרָא וכל. יש אומרים אצלתי שהוא מן אצל והענין לקחתי כך מאצלן והוא מהבנין הקל ומלת ויאצל מהבנין הכבד והיה ראוי להראות האל״ף כמו יחזק במעוזי שהוא מן החזיק ושמחתי בעמלי היתה שכר יגיעתי והיא לבדה היתה חלקי:

מְצוּדַת דָּוִד שאלו עיני. לפי שאין הלב חומד כי אם אחר שראה את הדבר, לזה אמר שאלו עיני, ורוצה לומר כל הדברים שבקש לבי וחמד אותם לא הבדלתי את עצמי מהם: מכל שמחה. מכל דבר המשמח: כי לבי וגו׳. רוצה לומר אם אמנם שבעסק אלו הדברים היה לי עצבון מה לפי העמל שהיה בהם, עם כל זה לא עזבתי אותם, לפי שערך השמחה שהיה ללבי בהם גברה מערך עצבון העמל, שהיה בעיני כמעט קט מול שמחת הלבב: וזה היה חלקי. השמחה לבדה היה חלקי מכל עמלי, אף שבהעמל היה עצבון ושמחה, עם כל זה לקחתי לעצמי חלק השמחה וחלק העצבון השלכתי מנגד, רוצה לומר לא חששתי על העצבון כי אם על השמחה לבדה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אצלתי. ענין הפרשה והבדלה כמו ואצלתי מן הרוח (במדבר יא יז):

יא וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י ופניתי. עתה בכל מעשי ורואה אני שאין יתרון בהם כי מכולם אני חסר:

אִבְּן עֶזְרָא ופניתי. וכמו שפניתי בכל מעשי ראה לבי שהכל הבל:

מְצוּדַת דָּוִד ופניתי. אחרי עשותי את כל אלה פניתי פני להסתכל ולהתבונן בכל מעשי: ובעמל. רוצה לומר בהמעשים שעשיתי בעמל, והוא כפל ענין במלות שונות: והנה הכל הבל. על כי לא בא מהם תועלת נצחי: ורעות רוח. כי בעשותי כל אלה היה הרצון שיהיו מתמידים, ונשבר הרצון כי לא כן הוא: ואין יתרון. ולא יש יתרון בהדברים שעסקתי בזה העולם במקום זריחת השמש:

מְצוּדַת צִיּוֹן ופניתי. מלשון הפנה וסבוב: ורעות. ענין שבירה: רוח. רצון: יתרון. מותר וריוח: תחת. במקום:

יב וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר־כְּבָר עָשׂוּהוּ׃

רַשִׁ״י ופניתי אני לראות חכמה. פונה אני מכל עסקי להתבונן בתורה והוללות וסכלות עונש עבירות: כי מה האדם שיבא אחרי המלך. להתחנן לו על גזרה שגזר עליו וכבר עשאוהו למעשה הגזירה לגוזרה, טוב לו להתבונן תחלה במעשיו ולא יצטרך לבקש:

אִבְּן עֶזְרָא ופניתי. הענין אני התעסקתי בחכמה ובהוללות שהוא היין בעבור שהמשתכר ממנו יתהולל וישתגע וסכלות הוא הבנין וקנות ההון: כי מה האדם. כענין ה׳ מה אדם ותדעהו וכן מה אנוש כי תזכרנו והענין כאשר ראיתי שמיך וירח וכוכבים שהעולם כמו תחת כוכב אחד עומד אמרתי מה אנוש כי תזכרנו ועשית לו גדולה ומעלה יתירה והענין כי מה יכולת תהיה באדם שיבוא אחרי המלך וכל מה שיעשה כבר עשוהו אחרים ויחסר מלת העושים כמו ויאמר ליוסף שלא זכר שם האומר וכן אשר ילדה אותה ללוי ורבים כמוהם ויש אומרים כי המלך מן וימלך לבי עלי והענין כי מה הענין והתשובה שיבא אחרי העצה וירדוף אחרי כל אשר עשו הקדמונים ואיננו נכון:

מְצוּדַת דָּוִד ופניתי. אחרי זה פניתי פני להסתכל בחכמה וגם בהוללות וסכלות, רוצה לומר לאחוז בשתיהן פעם בזה ופעם בזה: כי מה האדם וגו׳. מה נחשב האדם למאס בסכלות ולבא להתחכם אחרי מלכו של עולם את אשר כבר עשה וברא את הסכלות, וכאומר איך יתכן למאס בדבר שברא ה׳ וכי לחנם בראו:

מְצוּדַת צִיּוֹן והוללות. שיעמום: וסכלות. שטות:

יג וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן־הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן־הַחֹשֶׁךְ׃

רַשִׁ״י מן הסכלות. הוא הרשע:

אִבְּן עֶזְרָא וראיתי. כמו שיבדיל האור הצורות ויראה הקרובים והרחוקים כל דבר על מתכונתו כן דרך החכמה:

מְצוּדַת דָּוִד וראיתי אני. אחר כך ראיתי בחוש השכל שאף אם אמנם ראוי למאס בסכלות, מכל מקום לא לחנם בראו, כי מה שיש יתרון ומעלה אל החכמה הוא בא מפאת הסבלות, כי לולא הסכלות לא היה נודע תפארת החכמה, כי אין דבר ניכר אלא מפאת הפכו, וכמו שלא נודע טובת האור כי אם מן החושך שהוא הפכו, וכאומר אם כן בעבור זה ברא את הסכלות להיות ניכר על ידו תפארת החכמה:

יד הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם׃

רַשִׁ״י החכם עיניו בראשו. בתחלת הדבר מסתכל מה יהא בסופו: וידעתי גם אני גם אני (ידעתי) אשר משבח את החכם מן הכסיל יודע (אני) ששניהם ימותו:

אִבְּן עֶזְרָא החכם. דמה החכם לפקח שיש לו עינים בראשו שילך לכל מקום שירצ׳ וירא׳ הדרך הישרה והעקלקלו׳ והכסיל בחשך ילד לא ידע במה יכשל וזה ידעתי וגם ידעתי שמקרה אחד יקרה את כלם:

מְצוּדַת דָּוִד החכם עיניו בראשו. עכשיו יפרש איך ניכר תפארת החכמה מפאת הסכלות וטובת האור מפאת החשך, ואמר הלא החכם יודע ומכיר שעיניו קבועות בראשו במקום גבוה למען יסתכלו למרחוק, ולזה כן יעשה ולמרחוק יסתכל להתבונן בדרכיו ולא יכשל בהם אבל הכסיל לא יבין את זאת ועיניו לא יביטו למרחוק והרי הוא כאלו הולך בחושך מקום שאי אפשר לראות ונוגף רגליו באבני מכשול, ואם כן לולי הכסיל שאינו מביט בדרכיו ובזה נכשל במהלכו, לא היה אם כן ניכר טובת החכם המביט שאינו נכשל. ולולי החושך המונע ראות העין לשמור בעליו מצור מכשול והרי הוא נכשל, לא היה אם כן ניכר מתיקת האור אל העין המציל מן המכשול: וידעתי גם אני. הוא מקרא מסורס, והראוי ואני גם ידעתי, ומוסב למעלה שאמר מהראוי למאס בסכלות, ואמר בזה אף שגם ידעתי שמקרה אחד הוא מקרה המיתה, הנה יקרה את כולם החכם יהיה או סכל, עם כל זה יש למאס בסכלות:

מְצוּדַת צִיּוֹן שמקרה. מאורע:

טו וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל׃

רַשִׁ״י ואמרתי אני בלבי וגו'. כלומר לפי ששניהם מתים שמא אהרהר בלבי מעתה כמקרה הרשע גם אני יקרני ולמה אהיה צדיק אז יותר: ודברתי בלבי שאם אהרהר כן הבל היא, כי אין זכרון החכם והכסיל שוין אחרי מותן לא יזכרו שניהם יחד שזה זכרונו לטובה וזה זכרונו לרעה:

אִבְּן עֶזְרָא ואמרתי. זה המקרה הוא שיקרה לכל באי העולם מטוב ומרע וענין ולמה חכמתי בכל מה שהתעסקתי בדברי העולם שעמלתי ושחכמתי תחת השמש ודברתי בלבי שגם זו החכמה היא הבל:

מְצוּדַת דָּוִד ואמרתי אני בלבי. רוצה לומר אף כי הרהרתי בלבי הואיל ובדבר מקרה המיתה יקרה גם הכסיל, מה תועלת בא לי עתה אחר המיתה במה שחכמתי אז: ודברתי. אבל אשיב אמרים אלי שגם זה ההרהור הוא הבל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ולמה. על מה, רוצה לומר מה תועלת:

טז כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל׃

רַשִׁ״י בשכבר הימים הבאים הכל נשכח. בשביל אשר אני רואה את הרשעים אשר היו כבר והצליחו מאד ובימים הבאים אחריהם נשכחה כל גבורתם והצלחתם: ואיך ימות החכם עם הכסיל. אני רואה הצדיקים מצליחים במיתתם ומועילים לבניהם כגון (ויקרא כז) וזכרתי אני את בריתי יעקב וגומר (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך:

אִבְּן עֶזְרָא כי. בעבור שבכל יסור גם ישכח והוא שאמר שגם זה הבל בעבור שאין זכרון לחכם עם הכסיל ואם היה לו זכר ימים או שנים מעטים בימים הבאים הכל נשכח והרעה הקשה שימות החכם עם הכסיל ומלת בשכבר בענינה אינה נמצאת בכל המקרא רק בספר הזה ואמר אחד מן המפרשים שהיא תורה על דבר עבר וכאשר עמד בפניו בשכבר הימים הבאים אמר היה ראוי להיות כשכבר וענין כי הכל יהיה נשכח בימים הבאים כמו הזמן שעבר ויותר נכון היות פירושו כמו הן:

מְצוּדַת דָּוִד כי אין זכרון. אפילו אחר המיתה בא תועלת, כי עד עולם לא יזכרו שניהם יחד בדמיון אחד, שזה זכרונו לשבח וזה לגנאי: בשכבר הימים הבאים. תחסר מלת חלפו ומאליו יובן החסרון והשי״ן של בשכבר הוא במקום אשר, ורוצה לומר באשר אף כי כבר חלפו הימים הבאים אחרי מות החכם והכסיל, וכי הכל נשכח בתמיה, הלא עדיין זכורים בפי הבריות מעשיו של זה ומעשיו של זה, ולפיהן נזכר זה לשבח וזה לגנאי: ואיך ימות וגו׳. רוצה לומר ואיך אפשר להדמות מיתת החכם עם מיתת הכסיל הואיל וזכרון מיתתו של זה היא סיבה אל השבח ושל זה אל הגנאי:

יז וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי־הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃

רַשִׁ״י ושנאתי את החיים. שהיה מתנבא על דורו של רחבעם שהיו רשעים:

אִבְּן עֶזְרָא ושנאתי. יש חיים בלשון הקודש שם התואר לרבים כמו חיים כולכם היום ויש חיים שהוא שם ולא תואר כמו מות וחיים ולא בא ממנו לשון יחיד כמו נעורים וזקונים ושלמים ומלואים ורבים כמוהם והחיים בפסוק הזה הוא שם התואר:

מְצוּדַת דָּוִד ושנאתי את החיים. אני שונא וממאס את החיים אשר עודני חי, ורואה את המעשה הנעשה בזה העולם במקום זריחת השמש, כי רע עלי המעשה ולא ישרה בעיני: כי הכל הבל. כל המעשה הוא הבל ולא נמצא בו שום צד תועלת ועוד יש בו שבר רצון, כי בשום מעשה לא נתמלאה רצון העושאה כפי מחשבתו:

יח וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי׃

אִבְּן עֶזְרָא ושנאתי. כל עמל בספר הזה ברוב יגיעת מעשה כמו אשר לא עמלת בו ויפרד ממנו מעט עמל ואין והביט אל עמל ורהבם עמל ואון וענינו ימי שנותינו ספירים יש להם תחלה וסוף וימי הממשלת והרהב רובם עמל ואון והם ימי הנעורי׳ וחיש יכרתו ויגוזו מהרה כאילו נעוף:

מְצוּדַת דָּוִד ושנאתי. אני שונא וממאס את כל עמל שאני עמל לאסוף קנינים למען אניחם לרשת לאדם שיהיה אחרי:

יט וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם־זֶה הָבֶל׃

רַשִׁ״י גם זה הבל. גם זה אחד מן ההבלי' שנבראו בעולם שהחכם יגע והכסיל יורשו:

אִבְּן עֶזְרָא ומי. לעולם ה״א התימה בשוא ופת״ח חוץ אם יהיה אחריו שוא נע ופת״ח כמו המבחנים ומלת הייטב בעיני ה׳ ואחר ה״א הידיעה דגש ואם אחרי הה״א אחת מאותיות אחה״ע ופת״ח של ה״א התימה ופעמים בעין ה״א הידיעה והרוב קמוץ ובא החכם בפת״ח קטן בעבור כובד הלשון בעבור שיש אחריו שני קמצין ואין הפרש בין החכם עיניו בראשו ובין החכם יהיה ובלשון רבים יפתח של ה״א התימה ושל ה״א הידעה קמץ:

מְצוּדַת דָּוִד ומי יודע. כאומר אם חכם יהיה אין להצטער על זה, אבל מי יודע מה יהיה אם חכם או סכל, ואיך שיהיה ישלוט שכל הקנינים שאספתי בעמלי ובתחבולות חכמתי עודי בזה העולם: גם זה הבל. אסיפת הקנינים, להניח לרשת להבא אחריו הוא הבל:

כ וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י וסבותי אני ליאש. שלא לייגע ולעמול:

אִבְּן עֶזְרָא וסבותי. כאדם שהוא מסב פניו לדרך אחרת והוא ליאש הפך הדרך הראשונה ומלת ליאש מן הבנין הכבד והיה ראוי להדגש לולי היות האל״ף מן הגרון וכמוהו ונואש ממנו שאול:

מְצוּדַת דָּוִד וסבותי. סבבתי עצמי ליאש את לבי, רוצה לומר שלא לחשוש בה ולשנאותה, והוא ענין מליצה: על כל העמל. בעבור כל העמל שעמלתי תחת השמש לאסוף קנינים בהסתת לבי ועל ההבל פתני:

כא כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה׃

רַשִׁ״י כי יש אדם. כמשמעו כפשוטו ומדרש אגדה בתנחומא מכנהו כלפי הקב"ה שנאמר בו (יחזקאל א) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם: שעמלו בחכמה. שנאמר (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ בדעתו תהומות נבקעו ולבריות שלא עמלו בו נתן חלק בו: גם זה הבל ורעה רבה. והם נעשו דור של הבל ורבה רעת האדם בארץ בדור המבול:

אִבְּן עֶזְרָא כי יש. שעמל בדברי העולם ברוב חכמתו והשיג אל תאות לבו שרדף אחריה ואדם אחר שלא עמל בו יתננו לו חלקו וזה הענין הוא שלמעלה שאמר שאני עמלתי וחכמתי תחת השמש ודע שמלת חכמתי מהפעלים העומדים ופירוש שעמלתי בחכמה והיורש אותו יקח הכל בלא עמל ויתכן היות מלת יתננו כמו יתן לו כי הוא פועל יוצא לשנים פעולים וכמוהו כי ארץ הנגב נתתני וענין חלקו החלק שיצא בגורלו מן השמים כמו שאמרו קדמונינו ז״ל בני חיי ומזוני:

מְצוּדַת דָּוִד כי יש אדם. לפעמים ימצא בן אדם אשר עמלו באסיפת הקנינים הוא בחכמה וביושר, והיה אם כן מהראוי שיתקיים בידו עד יום מותו ולרשת לבניו אחריו, והנה לא כן היה, כי עודו חי יתננו בעל כרחו לאדם שלא עמל בו להיות לו לחלק ועם שאינו ראוי לירשו, ואם כן זה האסיפה יש בו גם הבל, כי לא מצא בו תועלת גם רעה רבה על שהיה מוכרח לתת לאחר עודו חי והוא מוסב למעלה לומר מהראוי ליאש את לבי על אשר פתני לאסוף קנינים ולא חששה פן כמקרה הזה יקרני:

מְצוּדַת צִיּוֹן ובכשרון. ענין יושר:

כב כִּי מֶה־הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י כי מה הוה וגו'. כי מה מותר הוה לאדם בכל עמלו ושברון לבו בעמל ודאגה שהוא עמל ומניח לאחרים:

אִבְּן עֶזְרָא כי מה. יהיה לו היתרון בכל עמלו ורוב מחשבותיו כי ידוע שהעשיר בפחד ומחשבות רבות:

מְצוּדַת דָּוִד כי מה הוה לאדם. מה טובה בא לאדם בהעמל ושברון הלב שיש לו בו עד שיהיה נפתה לעמל תחת השמש:

מְצוּדַת צִיּוֹן הוה. מלשון הויה: וברעיון. ובשברון:

כג כִּי כָל־יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם־בַּלַּיְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּו גַּם־זֶה הֶבֶל הוּא׃

רַשִׁ״י ענינו. מנהגו גם זה אחד מן ההבלים הנוהגים לעולם:

אִבְּן עֶזְרָא כי כל. היום שהוא בהקיץ כל עניניו בכאב נפש וכעס בעבור שלא יתכנו לו דבריו תמיד כפי מחשבתו גם בלילה לבו לא ינוח כי רוב החלומות כפי מחשבות היום:

מְצוּדַת דָּוִד כי כל ימיו. אשר כל ימיו מלאים ממכאובים מפגמי הזמן, ובכל עניניו ההכרחים ימצא כעס כי על פי רוב לא נעשתה כחפצו, וזה המחשב לאסוף קנינים לא שכב לבו לנוח גם בלילה, בעבור מרבית טרדות המחשבה: גם זה. טרדות המחשבה לבדה מבלי עמל האסיפה, גם זה להבל יחשב:

כד אֵין־טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם־זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא׃

רַשִׁ״י אין טוב באדם. בתמיה שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב כלומר יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה וכן נאמר ליהויקים (ירמיה כב) אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו:

אִבְּן עֶזְרָא אין טוב. טוב לא מצא זה העמל בכל יגיעתו חוץ מן המאכל והמשתה ויחסר מקום רק או הדומה לו וכן הוא אין טוב באדם רק שיאכל וישתה וכמוהו כי אינם יודעים לעשות רע וענין כי מיד האלהים היא שהמקבץ הממון הוא כמו שומר ואין לו רשות לגעת בו עד שיתן לו האלהים רשות:

מְצוּדַת דָּוִד אין טוב באדם. בתמיה וכי אין זה דבר טוב באדם שיאכל וישתה כאות נפשו ולא יקמץ למען הניח העושר לבניו אחריו: והראה. ולהראות טוב לנפשו בהעושר הבא לו בעמל, רוצה לומר לעשות בו צדקה וחסד למען תראה נפשו טובה גמול הנצחי: גם זה. רוצה לומר אף שזה וביד האדם, עם כל זה ראיתי בשכלי אשר היא מתנה לאדם מיד האלהים להנטות לבו לזה על כי נראה שרוב בני האדם לא יעשו כן:

כה כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי׃

רַשִׁ״י כי מי יאכל וגו'. למה לא אשמח בחלקי במאכל ומשתה מי ראוי לאכול את יגיעי ומי ימהר לבולעה מבלעדי: חוץ ממני. מבלעדי, זו מדת הרשעים היא שאוספים לצורך האחרים:

אִבְּן עֶזְרָא כי. זה תימה למה לא יחשוב העמל לקבץ ממון ולא יאכל כל מה שיתאוה כי מי יאכל ממונו לבד ממנו והענין היש מי שהוא ראוי לאכול אותו כמוני וידוע כי האומר לבד מזה עניניו הבל ודבר זה לבדו יצא מן הכלל וכן ענין חוץ ואין כלשון הזה במקרא כי אם בדברי הקדמונים מעתיקי המצות ז״ל ויחוש הוא למהר לכל תאותו כמו מהרה חושה:

רַלְבַּ״ג ומי יחוש. ר״ל ומי ירגיש.

מְצוּדַת דָּוִד כי מי יאכל. מוסב למעלה לומר כי מיד האלהים היא לחשוב כן, ולומר כי מי ראוי לאכול משלי ומי הוא חוץ ממני ראוי לחשוב בשלי שלא ילך לאבוד ולמהר להנות ממנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן יחוש. הוא מלשון חשש הידוע בדברי רז״ל:

כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃

רַשִׁ״י כי לאדם שטוב לפניו. לפני האלהים הנזכר למעלה כי מיד האלהים היא: נתן חכמה ודעת ושמחה. לב לעסוק בתורה ובמצות ולשמוח בחלקו במאכל ובמשתה וכסות נקייה: ולחוטא נתן ענין. מנהג דאגה לאסוף ולכנוס ולתת לטוב לפני האלהים כענין שנאמר (אסתר ח) ותשם אסתר את מרדכי על בית המן: גם זה. אחד מן ההבלים שנתנו לבריות שהם עמלים ואחר נוטל:

אִבְּן עֶזְרָא כי לאדם. יש אדם שהוא טוב לפני האלהים ולא נתן לו עמל רק נתן לו חכמה ודעת ושמחה בממון אחר שייגע בו כענין יכין וצדיק ילבש או יהיה פי׳ שמחתו שמחו בחלקו אם רב אם מעט: ולחוטא. נתן עסק להתעסק לאסוף ממון ויתננו בסוף לאדם שהוא טוב לפני האלהים והנה נמצא המתעסק בקבוץ ממון כמתעסק בהבל ורעות רוח:

מְצוּדַת דָּוִד שטוב לפניו. לפני האלהים הנזכר בענין, ורוצה לומר למי שמעשיו רצוים לפני האלהים: נתן חכמה ודעת. לעשות בחייו צדקה וחסד: ושמחה. לאכול ולשתות כאות נפשו: ולחוטא. אבל לחוטא נתן בלבו ענין וחשק לאסוף הון רב למען יהיה משומר לאדם צדיק שהוא יקח הכל: גם זה הבל. רוצה לומר אף שבא ההון שקבץ ליד אדם צדיק, עם כל זה גם זה הבל, כי יותר היה לו תועלת אם היה עושה בו צדקה וחסד בעצמו מרצונו: ורעות רוח. על כי נלקח ממנו בעל כרחו שלא בטובתו נגד רצונו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ורעות רוח. שבר רצון:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.