Daniel 9 — דָּנִיֵּאל ט

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים׃

רַשִׁ״י בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש. לא זהו אחשורוש שבימי המן כי הוא מלך פרס היה וזה דריוש המדי אשר הומלך על מלכות כשדים כשנהרג בלשצר כמו שכתוב למעלה ודריוש מדאה קבל מלכותא:

אִבְּן עֶזְרָא בשנת אחת - כבר פירשתי זה כי זה אינו דריוש בן אחשורוש, שהוא בן אסתר המלכה:

מְצוּדַת דָּוִד לדריוש בן אחשורוש. אין זה אחשורוש שהיה בימי המן כי דריוש בנו היה נקרא דריוש הפרסי וזהו דריוש המדי שלקח המלוכה אחרי מות בלשאצר כמ״ש למעלה ודריוש מדאה קבל מלכותא:

ב בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה׃

רַשִׁ״י בינותי בספרים. נסתכלתי בחשבונות: מספר השנים וגו'. הייתי מחשב חשבון השנים שהייתי סבור על מה שניבא (ירמיה כט י) כי לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם דמיתי שהפקידה הזאת היא בנין הבית ושבעים שנה כלים בשנת אחת לדריוש המדי משפשטה מלכות בבל יד על ישראל שכבש נבוכדנצר יהויקים להיות לו עבד והיא היתה שנה שניה למלכו' נבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כבש נינוה שנה שני' עלה וכבש יהויקים צא וחשוב מאותה שנה ועד כאן ותמצאם, ואף במשנת סדר עולם נמצא החשבון הזה ושנינו שם בשנת מות בלשאצר הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר שבעים חסר אחת מיום שכבש יהויקים ועוד שנה אחת לבבל עמד דריוש והשלימה ובראותי כי עדיין אין הגאולה ממהרת לבא הבינותי ונתתי לב לספירת החשבון וידעתי שלא היה לי למנות לפי כבוש יהויקים אלא למלאות חרבות ירושלים כשימלאו שבעים שנה לגלות צדקיהו שבו חרבה ירושלים ועוד יש שמנה עשר לבא שהגלות הזאת היתה בי"ח שנה לכבוש יהויקים כמו ששנינו בסדר עולם גלו בז' גלו בח' גלו בי"ח גלו בי"ט ופירשו רז"ל במס' מגילה גלו גלות יכני' בשבעה לכבוש יהויקים שהוא שמנה לנבוכדנצר גלו בשנייה בשמנה עשרה לכיבוש יהויקים שהיא תשע עשרה לנבוכדנצר:

אִבְּן עֶזְרָא בשנת אחת - כל הגאונים פה אחת הסכימה דעתם עם דעת הקדמונים שאמרו: שטעה דניאל בחשבונו כי לא חרבה ירושלים רק כאשר נתפש צדקיהו והיא היתה שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר, כי ירמיה הנביא אמר לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וככה היה כאשר נהרג בלשצר ומלך כורש אז צוה ועלו ישראל מבבל אל ירושלים וזאת היא הפקידה והנה נשארו לחרבות ירושלים תשע עשרה והם מלכות כורש הפרסי. וכשתחשוב מלכות דריוש המדי הזקן גם מלכות אחשורוש ושנים שתים למלכות דריוש הפרסי הוא בן אסתר, אז מלאו לחרבות ירושלים שבעים שנה. ואמרו: כי דניאל החל לחשוב החרבן מעת שהוליך נבוכדנצר יהויקים אל בבל והנה מלך אחרי כן שמונה שנים. גם יש אומרים: שנה לצדקיהו והנה שלמו לחרבן ירושלים שבעים שנה. והיה יהודה הלוי אומר: יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה י"ט שנה?! ואמר: כי חשבון שבעים שנה למלכות בבל כאשר חרבה ירושלים ואז היתה הפקידה, לא כאשר אמרו הגאונים, והעד שאומר בדברי הימים: ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס וכורש הפרסי תחלת המלכים ושם כתוב: למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה. ואני אמרתי לו: אם מחרבות ירושלים סופר מה טעם לספור הכתוב בשנת שמונה למלכו הוא שנת י"ט? והוא ענה: אמור לי אתה טעם חשבון: ויהי מקץ ארבעים שנה?! ואני אמרתי לו: ידענו כי הנביא אמר על כורש: הוא יבנה עירי וגלותי ישלח ולא התנבא שיבנה הבית והוא שלח הגלות והחלו לבנות הבית וליסד הבית וצרי יהודה מנעום לבנותו. וכתוב: הן קריתא דך תתבנה ושוריא ישתכללון. ושם כתוב: לבטלא גבריא אילך וקריתא דא לא תתבניא ובטילו המו באדרע וחיל. וזה הכתוב כבר פירשו למלאות דבר ה' בפי ירמיהו שאמר: כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה, והנה טעם ששבו אל ירושלים ועמדה חרבה עד רצתה הארץ את שבתותיה. והוא אמר לי: מי הביאך בצרה הזאת? אז עניתי: והלא כתוב בספר עזרא: והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדו אז קם זרובבל ויהושע לבנות וכתוב: ועמהון נביאים די אלהא מסעדין להון ושם כתוב ביה זמנא אתא עליהן וגו' וכתב אגרת לדריוש המלך והוא צוה למבנה בית אלהא דך ובנו ושכלילו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש המדי וארתחששתא הוא אחשורוש, כי גם הוא צוה רק האמיץ ככורש. ורבי יהודה ענה: כל זה מה יועיל לך?! אז השיבותי לו: הנה אתה מודה כי זכריה התנבא בשנת שתים לדריוש הפרסי שאמרו שהוא בן אסתר כאשר כתוב בספרו, והנה שם כתוב: עד מתי לא תרחם על ירושלים אשר זעמתה זה שבעים שנה. אז שתק.

מְצוּדַת דָּוִד בשנת אחת. לפי שארכו הדברים בפסוק שלפניו לכן אמר שוב בשנת אחת וכן דרך המקרא: אני דניאל בינותי בספרים. כי מתחלה טעה בחשבון שבעים שנה שאמר ירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וכו׳ (ירמיהו כ״ט:י׳) וחשב שגם בנין בה״מ וגאולה שלימה תהיה בכלות שבעים שנה להתפשטות מלכות בבל על ישראל מעת שכבש נ״נ את יהויקים בראשונה אבל בדברי המלאך האמור בסוף הענין נתוסף בו בינה במספר החשבון והשכיל לדעת כי מספר השנים אשר היה דבר ה׳ אל ירמיה שיבנה הבית בשניה ויהיה אז גאולה שלימה היא תהיה בעת ימולא שבעים שנה לחרבות ירושלים ר״ל מעת גלות צדקיה וכמו שהתחלת הפקידה אשר ישובו לארץ תהיה בכלות שבעים שנה מעת התחלת התפשטות בבל על ישראל כן סוף הגאולה ובנין בה״מ תהיה בכלות שבעים שנה מעת חורבן הבית והעיר מכל וכל:

מְצוּדַת צִיּוֹן בספרים. מלשון מספר וחשבון:

ג וָאֶתְּנָה אֶת־פָּנַי אֶל־אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר׃

אִבְּן עֶזְרָא ואתנה את פני - לנכח מערבית דרומית. וטעם האלהים – שהוא לבדו באמת האלהים. וטעם לבקש תפלה – בלבי וככה התפללתי.

מְצוּדַת דָּוִד ואתנה. ר״ל ומטרם בינותי בספרים עוד חשבתי שגם בנין בה״מ וגאולה שלימה תהיה בכלות שבעים שנה להתפשטות בבל על ישראל מעת שכבש נ״נ את יהויקים בראשונה והיא הלא היתה בשניה למלכות נ״נ והוא מלך מ״ה שנים א״כ נשארו עוד משנותיו מ״ד שנים וימי אויל מרודך בנו כ״ג שנים אלא שנבלעה שנה אחת בימי מלכות אביו כי עלתה לזה ולזה הרי א״כ ס״ו שנים וימי בלשאצר בנו ג׳ שנים הרי שבעים שנה חסר אחת א״כ בשנת אחת לדריוש מלאו שבעים שנה וכאשר ראיתי שאין גאולה שלמה ממשמשת לבוא שמתי פני כלפי המקום להתפלל על הדבר בחשבי שבעבור העון נתארך הקץ: ושק ואפר. בהתלבשות שק ובהתפלשות אפר דרך צער והכנעה:

ד וָאֶתְפַּלְלָה לַיהוָה אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָיו׃

רַשִׁ״י ואתודה. על חטאת עמי: האל הגדול והנורא. ולא אמר גבור אמר עובדי כוכבים משתעבדים בבניו ואיה גבורותיו:

אִבְּן עֶזְרָא ואתפללה, אנא - כמו אמנם וכמוהו: אנא ה' כי אני עבדך, אנא חטא העם הזה. והנגיד ז"ל אמר: כי שתי מלות הן והן אל נא מגזרת הואל והלמ"ד מבולע כלמ"ד יוקח. ואין צריך.

מְצוּדַת דָּוִד ואתודה. על העונות: הברית. הגמול שהבטיח בברית:

מְצוּדַת צִיּוֹן אנא. ענין לשון בקשה:

ה חָטָאנוּ וְעָוִינוּ והרשענו [הִרְשַׁעְנוּ] וּמָרָדְנוּ וְסוֹר מִמִּצְוֺתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ׃

רַשִׁ״י וסור. והלכנו הלוך וסור ממצותיך טילנ"ש בלע"ז:

אִבְּן עֶזְרָא וסור - שם הפועל, כמו: זכור את יום השבת. והטעם סור – סרנו.

מְצוּדַת דָּוִד וסור. והננו הולכים וסרים ממצותיך:

ו וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל־עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל־מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל־עַם הָאָרֶץ׃

אִבְּן עֶזְרָא שרינו ואבותינו - שהיו זקנים וכאשר הזכיר שחטאו השרים והאבות, הזכיר כי גם להם בשת פנים.

מְצוּדַת דָּוִד ואל כל עם הארץ. אשר ספו תמו ולא נשאר מי מבניהם:

ז לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בָךְ׃

רַשִׁ״י לך אד' הצדקה. כלומר משפטיך ופורענות שהבאת עלינו הדין והצדק עמך: ולנו בושת הפנים. כדי אנו להתבייש על המאורע לנו כי אנחנו גרמנו לעצמנו: כיום הזה. כאשר אנחנו רואים היום:

מְצוּדַת דָּוִד לך. עמך הצדקה במה שנשאר בנו שארית: ולנו בושת הפנים. מה שאנו בגולה בושים וחפורים כאשר אנחנו היום הבושת תחשב לנו ולא למקום ב״ה כי לא קצרה ידו מפדות אבל עוננו גורמים: לאיש יהודה וכו׳. לכולם תחשב בושת הפנים: הקרובים. אשר לא גלו למרחוק: במעלם. בעבור מעלם:

מְצוּדַת צִיּוֹן במעלם. ענין חטא ופשע:

ח יְהוָה לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ׃

מְצוּדַת דָּוִד אשר חטאנו. על אשר חטאנו כי זה גרמה הגלות אשר היא לנו לבושת:

ט לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ׃

רַשִׁ״י לאדני אלהינו הרחמים. שלא כלינו בעונותינו כי מרדנו בו:

מְצוּדַת דָּוִד לאד׳ וכו׳. ר״ל בידו המה: כי מרדנו. לפי שמרדנו בו צריך להיות בידו הרחמים והסליחות כי בלעדם לא נוכל לעמוד:

י וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים׃

יא וְכָל־יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת־תּוֹרָתֶךָ וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד־הָאֱלֹהִים כִּי חָטָאנוּ לוֹ׃

רַשִׁ״י ותתך עלינו. ותגיע עלינו כמו לא נתך ארצה (שמות ט׳:ל״ג) ותרגם אונקלוס לא מטאת לארעה: האלה והשבועה. אלות הברית אשר השבעתנו בחורב והיה אם לא תשמעו וגומר, כל הקללות הכתובות שם:

אִבְּן עֶזְרָא ותתך - כמו תתכו בתוכה דרך משל. כי חטאנו לו - שב למלת האלהים.

מְצוּדַת דָּוִד וסור. והיו הולכים וסרים: ותתך. נשפך עלינו האלה ועונש בטול השבועה אשר נשבענו על קבלת התורה: כי חטאנו לו. לפי שחטאנו לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותתך. ענין יציקה והרקה כמו ומטר לא נתך ארצה (שמות ט): האלה. הקללה:

יב וַיָּקֶם אֶת־דבריו [דְּבָרוֹ ] אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא־נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל־הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם׃

רַשִׁ״י כאשר נעשתה בירושלים. חרב הרג ושרפת העיר ונשים ענו ושבו בקולרין:

יג כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ וְלֹא־חִלִּינוּ אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָשׁוּב מֵעֲוֺנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ׃

רַשִׁ״י כאשר כתוב בתורת משה. רמז שהעיד בנו שאם נעבור על השבועה תבא עלינו כל הרעה הזאת:

מְצוּדַת דָּוִד כאשר כתוב וכו׳. כמו שכתוב כן הביא: ולא חלינו. בעוד היינו בירושלים כאשר שמענו הנביאים מנבאים על הרעה לא חלינו לה׳: ולהשכיל באמתך. לדעת ולהתבונן שאתה אל אמת:

מְצוּדַת צִיּוֹן חלינו. ענין תפלה כמו ויחל משה (שם לב):

יד וַיִּשְׁקֹד יְהוָה עַל־הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי־צַדִּיק יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ׃

רַשִׁ״י וישקוד. וימהר: כי צדיק. כי הדין עמו ורבותי' פי' צדיק הקב"ה וצדקה היא עלינו שמיהר והקדים שתי שנים למנין ונושנתם כדי שלא תתקיים בנו כי אבד תאבדון ונושנתם בגי' שמונה מאות וחמשים ושתים והם גלו לסוף ח' מאות וחמשים לביאתם לארץ:

אִבְּן עֶזְרָא וישקוד - כמו: שוקד אני. וטעם למען ה' למען זה השם שאנחנו מזכירים. ורבי משה אמר: למענך ה' ובדרש למען אברהם שקרא בתחילה זה השם הכתוב באל"ף דל"ת.

מְצוּדַת דָּוִד וישקוד. מיהר על הרעה ללכת והביאה עלינו ר״ל מיהר להביא גולה אחר גולה והם גלות יהויקים ויכניה וצדקיה: כי צדיק ה׳. ר״ל ולא לעול תחשב לו כי באמת צדיק הוא על כל מעשה הגלות אשר עשה לנו אבל אנחנו לא שמענו בקולו לקחת מוסר כאשר ראינו שיד ה׳ נגעה בנו בגלות הראשון ולזה הביא גם את השני גם את השלישי:

מְצוּדַת צִיּוֹן וישקד. ענין מהירות כמו כי שוקד אני (ירמיה א):

טו וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת־עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַתַּעַשׂ־לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ׃

רַשִׁ״י ועתה אד' אלהינו. מתודים אנחנו כי חטאנו ורשענו:

אִבְּן עֶזְרָא אדני שמעה - זאת התפלה. אדני סלחה - העוונות שהודיתי ועשה ואל תאחר להאיר פניך על מקדשך השמם.

מְצוּדַת דָּוִד ועתה וכו׳. חוזר הוא על סוף המקרא לומר אבל עתה ה׳ וכו׳ הננו שבים ומתודים לומר חטאנו רשענו: ותעש לך שם. להיות מפורסם בעולם עי״ז כאשר אתה היום נודע ומפורסם:

טז אֲדֹנָי כְּכָל־צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב־נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר־קָדְשֶׁךָ כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֺנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל־סְבִיבֹתֵינוּ׃

רַשִׁ״י לחרפה. לגדוף: לכל סביבותינו. לכל שכנינו כולם מחרפים אותנו:

מְצוּדַת דָּוִד ככל צדקותיך. כפי דרך צדקותיך: כי בחטאינו וכו׳. ר״ל לא מקוצר ידך המה לחרפה רק בעבור כי אנפת בנו בחטאינו וכו׳ לזה ירושלים ועמך לחרפה וכאשר ישוב אפך לא נהיה עוד לחרפה: לכל סביבותינו. כולם מחרפים אותנו:

יז וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל־מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי׃

רַשִׁ״י למען אד'. למען שם הקדוש הנקרא על ב"ה שנאמר מקדש ה' כוננו ידך (שם טו):

מְצוּדַת דָּוִד והאר פניך. פנה אליה בפנים מאירות ושוחקות והוא ענין מליצה: למען אד׳. ר״ל למענך ה׳ לבל יאמרו העמים מבלי יכולת וכו׳:

יח הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פקחה [פְּקַח] עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ כִּי לֹא עַל־צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל־רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃

רַשִׁ״י וראה שוממותינו. ושיממות העיר אשר נקר' שמך עליה כי לא על משענת צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו להטיב לנו כי על רחמיך באנו:

מְצוּדַת דָּוִד ושמע. תפלתי: והעיר. שוממות העיר: על צדקותינו. על בטחון צדקותינו: על רחמיך. על בטחון רחמיך הרבים:

מְצוּדַת צִיּוֹן פקח. פתח:

יט אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל־תְּאַחַר לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי כִּי־שִׁמְךָ נִקְרָא עַל־עִירְךָ וְעַל־עַמֶּךָ׃

רַשִׁ״י אד' שמעה. אל תחנונינו: אד' סלחה. לחטאתינו: אד' הקשיבה. אזנך לצעקתינו: ועשה. את בקשתינו ואל תאחר:

מְצוּדַת דָּוִד שמעה. את תפלתי: סלחה. לעונינו: ועשה. ר״ל מלא משאלותי ואל תאחר זמן הגאולה: כי שמך וכו׳. לומר עיר אלהים וכן אלהי ישראל ואין זו כבודך לעזבם ביד העכו״ם:

מְצוּדַת צִיּוֹן הקשיבה. ענין שמיעה: תאחר. מל׳ איחור והעכבה:

כ וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהַי עַל הַר־קֹדֶשׁ אֱלֹהָי׃

רַשִׁ״י על הר קדש אלהי. בעד הר בית אלהים שיבנה:

אִבְּן עֶזְרָא ועוד הייתי מדבר ומתפלל - דברים שלא נכתבו ומפיל תחינתי על כן הוצרך לומר פעם אחרת ועוד אני מדבר בתפילה. וטעם מועף - כאילו אמר העיפו שהיה מוכרח לעוף,

מְצוּדַת דָּוִד ועוד וכו׳. ר״ל מלבד הדברים הנאמרים פה הייתי מדבר ומתפלל עוד בדברים אחרים והייתי מתודה וכו׳: על הר. בעבור הר הקדש של אלהי והוא בה״מ:

כא וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת־עָרֶב׃

רַשִׁ״י בתחילה. בימי בלשצר כמו שכתוב למעלה: מועף ביעף. היה מועף אלי בפריחה ובטיסה:

אִבְּן עֶזְרָא וטעם ביעף – כי הוא יעף מרוב המרוצה והנה ביעף שם על משקל: ואדם ביקר בל ילין. וטעם כעת מנחת ערב – כי היה צם ובוכה ככתוב בצום.

מְצוּדַת דָּוִד ועוד אני מדבר. בעוד שהייתי מדבר בתפלה: בחזון בתחלה. בהחזון הנראה לי בשנת שלש לבלשאצר כי בשנת אחת לבלשאצר ראה בחלום מה שראה: מועף ביעף. פרח בפריחה ונגע אלי בעת זמן הקרבת מנחת הערב והוא תמיד של בין הערבים:

מְצוּדַת צִיּוֹן מועף ביעף. מל׳ עפיפה ופריחה: מנחת ערב. תשורת ערב:

כב וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה׃

רַשִׁ״י ויבן. ויבינני:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר - המלאך שמע דניאל כי עתה יצאתי ממערכת המלאכים, או מהיכל שמים להשכילך בינה.

מְצוּדַת דָּוִד ויבן. הבן אותי: יצאתי. מן השמים: להשכילך. להשכיל אותך הבנת הדבר בענין זמן הגאולה:

כג בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה׃

רַשִׁ״י בתחילת תחנוניך יצא דבר. אמת מאת הקב"ה אלי להגיד לך: כי חמודות אתה. דברי חמד יש לך להקב"ה: ובין בדבר. ותן לב להבין בדבר:

אִבְּן עֶזְרָא בתחילת תחנוניך יצא דבר - מלפני השם הנכבד כדרך: הדבר יצא מפי המלך. והטעם: דבר שנגזר להיות ככה בלא תוספת ולא מגרעת. ואני באתי להגיד - לך הדבר. כי חמודות אתה - בחסרון איש, כמו: ואני תפילה. ובין בדבר - שיצא. והבן - לבך. במראה - אמר יפת: במראה הזאת.

מְצוּדַת דָּוִד בתחלת. בעת התחלת לחנן יצא דבר ה׳ ללכת להגיד לך והנה באתי אני להגיד כי חמודות. על שאתה בעל מעלות חמודות לזה שלח ה׳ להגיד לך: ובין בדבר. תן דעתך להבין בדבר וחזר לזרזו ואמר הבן במראה הנבואה הזאת:

כד שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם [וּלְהָתֵם] חטאות [חַטָּאת] וּלְכַפֵּר עָוֺן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים׃

רַשִׁ״י שבועים שבעים נחתך. על ירושלים מיום חורבן ראשון בימי צדקיהו עד שיהיה בשניה: לכלא הפשע ולהתם חטאת. שיקבלו ישראל את גמר פורענותם בגלות טיטוס ושעבוד וכדי שיכלו פשעיהם ויתמו חטאתם ויתכפר עונותם כדי להביא עליהם צדק עולמים ולמשוח (עליהם) קדש קדשים. הארון והמזבחות וכלי הקודש שיבואו להם ע"י מלך המשיח ומנין שבועים ארבע מאות ותשעים שנה, גלות בבל ע' ובית שני ת"ך:

אִבְּן עֶזְרָא שבועים - אמר הגאון רב סעדיה: כי אלה שבועים הם שנים והעד שאמר אח"כ: עד מלאת שלשת שבועים ימים ולא הזכיר עם שבועים שבעים ימים והנה הם כמו: שבע שבתות שנים. ונכון פירש, כי חצי השבוע שהזכיר הוא אלף ימים ומאתים ותשעים כאשר אפרש בראיה גמורה, רק פירוש אלה השבועים השבעים - קשה עד מאוד. ועוד: כי לכלא הפשע ולהתם חטאת - לא ידענו אם הכל לשבח או לגנאי, כי הנה נראה ממלת לכפר עון ולמשוח קדש קדשים - שהוא לשבח, רק ולחתום חזון ונביא איננו לשבח, אם כן איך נוכל לתקן מלת לכלא פשע ולהתם חטאת להיותם לשבח?! וככה לחתום חזון ונביא והנה מצאנו כתוב: כי לא שלם עון האמורי והוא לגנאי, והטעם כי עד עתה לא בא יום אידו וקץ עונש עונו כמו: גדול עוני מנשוא, וככה אם יקרך עון, וככה: תם עונך נשלם העון שלך והנו לגנאי, ויוכל המשיב לענות כי הנה החטאת והאשם. ועוד: מלת אנא שא נא הפך הדבר ונשא את עונה והנה הכל יתפרש לפי ענין המקום ויורה להביא צדק עולמים לשבח. וטעם ולחתום חזון – שכל הנביאים התנבאו על דבר בית שני. ועתה אומר דברי הגאון אמר: כי יצא דבר פירושו שגזר שתחרב ירושלים עם בית שני ארבע מאות ותשעים שנה והם שבועים שבעים, רק אתה טעית בחשבונך שנשלמו שבעים שנה ואינם רק שבעה שבועות שהם מ"ט שנים ולא חשש להזכיר השנתים כי נ"א היו ופירש עד משיח נגיד, שהוא כורש המלך והביא ראיה מדברי הנביא: כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו ושבועים ששים ושנים הם ימי בית שני. והנה יש להקשות, כי המלאך אמר בתחלת תחנוניך יצא דבר. ועוד: איך יערב שני הגלות עם שנות בית שני, ואיך נפרש לכלא הפשע ולהתם חטאת? ועוד: מה נעשה בשבוע הנשאר שאמר: והגביר ברית לרבים שבוע אחד אחרי שבועים ששים ושנים, והיה ראוי להזכיר כי עוד נשארו שלשת שבועים וראייתו, כי כורש הוא משיח איננו נכונה כי למשיחו הוא נביאו וככה כתוב: יען כי משח ה' אותי. וקודם שאומר דעתי אפרש והגביר ברית לרבים – זה היה ידוע, כי טיטוס כרת ברית עם ישראל שבע שנים ושלש שנים וחצי בטל התמיד בבית שני לפני חרבן הבית, וככה כתוב בספר יוסף בן גוריון. ואמר: על כנף שקוצים משומם – ששמו שקוצים בדביר אחר המספר הנזכר כאשר נלכדה ירושלים, וכתוב בנבואה הרביעית וחללו המקדש המעוז, זהו יום נלכדה ירושלים בימי טיטוס והסירו התמיד קודם זה, ונתנו השקוץ משומם וככה כתוב ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף ומאתים ותשעים והוצרך דניאל לפרש כמה ימים שלמים הם חצי השבוע, בעבור שני האדרים גם בעבור מלת חצי, כי יתכן שאיננו חצי שלם פחות או יותר כמו: וחצי שבט מנשה ורבים ככה. ודע כי ימים לעולם הם ימים ולא שנים, רק יתכן אם אמר ימים להיות שנה תמימה בשוב ימי השנה, כאשר היו כמו מימים ימימה שהם ימי השנה שלימה ימים תהיה גאולתו רק כאשר יאמר עם ימים מספר שני ימים או שלשה, לא יתכן להיותם שנים רק ימים כאשר הם על פירוש שנתים ימים שהיו שנתים שלמים, ששבו הימים כאשר היו וככה עד חדש ימים שתראה הלבנה על המתכונת שנראתה ביום הראשון מהמספר, על כן אמרתי כי ימים אלף ומאתים ותשעים הם חצי השבוע שהזכיר, וככה אשרי המחכה ויגיע לימים כאשר אפרש, ואילו היו שנים איך יחכה אדם אלף שנים ויגיע וכתוב: ימי שנותינו בהם שבעים שנה?! והנה מצאנו נחמיה אמר: אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו באש וכתוב גם אותי צוה להיות פחה בארץ יהודה וכתוב עליו הוא יבנה היכל ה' והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו וירמיה התנבא עליו, ומלך מלך והשכיל, ובעזרא כתוב על נחמיה: ואתה הוה להם למלך. ועתה אפרש שבועים שבעים – הם ממוצא דבר בתחילת תחנוני דניאל לכלא הפשע כמו: כי לא שלם עון האמורי. ולהתם חטאת - כמו: תם עונך. ולכפר עון – לסבול עול הגלות. לכפר עון - אבותינו ולהביא עת שידינם השם בצדק, או פירושו לגנאי, כי ביאת הצדק הוא שקיעתו, כאשר השמש ביאתו הוא שקיעתו, על כן הוא לגנאי, כי לשבח הוא להפך, כמו: אז יצא כנוגה צדקה והוציא כאור צדקך וזהו: קומי אורי כי בא אורך כי שקע אורך עד עתה. ולחתום חזון ונביא - שיפסקו הנביאים ולחתום משיח קדש קדשים - והנה זה תחילת הגלות. ואל יעלה על לבך דבר המספר, כי הנה במספר מלך פרס מולד נוסף כפי דבר המלאך כאשר אפרש, ואם יש בחשבון תוספת או מגרעת לא יזיק, אולי יעלה על לבך דבר המולד, כי היודע רגע קדרות הלבנה בשנה הזאת ומצאנו קדרות אחרת לפני זאת מאה שנה, אוכל בה לדעת מקום הלבנה באמת וכפי חשבונו ישוב ברצונו אחרונית, או השנים הבאות. והנה פירוש: ותדע ותשכל ממוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים.

מְצוּדַת דָּוִד שבועים שבעים. שבעים שמטות שנים נגזר על עמך וכו׳ ר״ל המקום גזר שתהיה חורבן בית השני בכלות שבעים שמטות מחורבן הראשון והם במספר שנים ארבע מאות ותשעים וכן היה כי בכלות ע׳ שנה מחורבן בית הראשון נבנה השני ועמד ת״כ שנה הרי בין הכל ת״ץ שנה: לכלא הפשע. בחורבן בית השני ובקושי הגולה יכלה הפשע ויתמו החטאות כי ימורק הכל ויכופר העון ויהיה זה סיבה להביא צדק עולמים והוא משיח צדקנו אשר ימלוך לעולמים: ולחתום חזון ונביא. להיות נגמר דברי חזון ונביא ר״ל להתקיים כל היעודים והבשורות אשר נבאו כל הנביאים: ולמשוח קדש קדשים. להיות קדש הקדשים בגדולה מרובה כי אז יהיה גדול כבוד הבית:

מְצוּדַת צִיּוֹן שבועים. שמטות משבע שנים: נחתך. נגזר כי שניהם הם מענין כריתה: ולהתם. מל׳ תם והשלמה: ולחתום. ענין גמר ובדרז״ל כל חותמי ברכות (ברכות סג) וכן ועל החתום (נחמיה י) כי דרך לרשום כ״א שמו אחר גמר הכתב: ולמשוח. ענין גדולה כמו למשיחי לכורש (ישעיה מה) ולזה קראו גם כאן משיח נגיד:

כה וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן־מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד־מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים׃

רַשִׁ״י ותדע ותשכל מן מוצא דבר. מתוך מוצא דבר זה שיצא בתחלת תחנוניך להגיד לך תדע להשכיל להשיב ולבנות ירושלים: עד משיח נגיד. זמן תנתן מיום החורבן עד בא כרש מלך פרס שאמר הקב"ה עליו שהוא ישוב ויבנה עירו וקראו משיחו ונגידו שנא' כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' הוא יבנה עירי וגלותי ישלח וגו': שבועים שבעה. שבע שמטות שלימות יהיו בגולה קודם שיבא כורש ועוד היו יותר שלש שנים אלא מתוך שלא שלמה השבוע לא נמנה בשנת אחת לדריוש המדי שהיה דניאל עומד בה כשנא' לו החזון הזה כלו שבעים לכבוש יהויקים צא מהן י"ח שנה שקדמה כבוש יהויקים לחורבות ירושלים נשארו נ"ב שנה היא ששנו רבותינו נ"ב שנה לא עבר איש ביהוד' הם נ"ב שנה אשר מיום החורבן עד שחזרו בימי כורש הרי ז' שמיטות ושלש שנים: ושבועים ששים ושנים תשוב ונבנתה. העיר ברחובתיה ובחריצותיה: וחרוץ. הם חריצים שעושין סביב החומה לחזוק העיר שקורין קאבה בלע"ז: ובצוק העתים. ואותן העתים יהיו בצוק ובצרה כי בשעבוד מלכי פרס ועובדי כוכבים יהיו מטריחים עליהם בשעבוד קשה ואע"פ שהם ס"ב שבועים ועוד ארבע שנים שנותרו מן השבוע השמיני' שהיתה תחלתו נבלעת ג' שנים בתוך נ"ב של המשך הגולה לא נמנו כאן אותן ד' שנים לפי שלא מנה כאן אלא שבועים והרי אתה מוצא שמתחילה התחיל למנות שבועים ע', ובסוף כשפירש עתיהם ומשפטיהם לא מנה אלא ס"ט, אלא שבוע א' נחלק מקצתו לכאן ומקצתו לכאן והוא לא הזכיר אלא השבועים השלמים: ובצוק העתים. בצוקה יהיו אותן העתים:

אִבְּן עֶזְרָא עד משיח נגיד שבועים שבעה - והנה תשע עשרה שנה שהם מלכות כורש ואחשורוש ושנתים לדריוש והוא מלך י"ב שנה, וככה כתוב בספר מלכי פרס ועשרים שנה מארתחששתא המלך. והנה הכל שבועים שבעה - עד בא נחמיה ככתוב בספר עזרא ושבועים ששים ושנים שעמד בית שני וחצי השבוע פירשתיו. ואמר: משומם והוא פועל יוצא. והטעם שהוא משומם כל רואו וכל שמעו מישראל. (כז) וטעם ועד כלה ונחרצה תתך על שומם - שהשיקוץ יעמוד בבית עד בא עת כלה ונחרצה, גזרה שנגזרה תתך על שומם הוא השיקוץ דרך תפילה, שיהיה שומם, כמו: בת בבל השדודה.

מְצוּדַת דָּוִד מן מוצא דבר. ממה שיוצא ומובן מזה הדבר תדע ותשכיל עת בא להשיב ולבנות את ירושלים בגאולה שלימה ותבין כי טעית בחשבונך ועדיין לא באה העת: עד משיח נגיד. ר״ל כי מספר של שבעה השמטות האלה בחשבון הזה נגזר לחלק עד משיח נגיד ר״ל מן החורבן עד משיח נגיד הוא כורש יהיה מספר שבע שמטות שלימות אבל השמינית לא שלמה: ושבועים ששים ושנים תשוב וכו׳. ואח״ז תשוב להיות בנוים משך זמן ס״ב (ועל שלא נשלמה לא זכר אף השנים) שמטות שלימות מלבד השנים אשר לא באו לכלל שמטה ומן מוצא הדבר ההוא הנה תוכל להשכיל לדעת אשר עדיין לא בא העת כי מספר שבעים שנה שאמר ירמיה לפי מלאת לבבל היא על התחלת הפקידה והנה היא תחשב מהתחלת התפשטות בבל על ישראל מעת שכבש נ״נ את יהויקים בראשונה אבל סוף הגאולה ובנין בה״מ תהיה בכלות ע׳ שנה מגלות צדקיה וחורבן הבית כי אם כן היא עולה החשבון יפה שהרי גלות צדקיה היתה בסוף שנת י״ט לנ״נ והוא מלך מ״ה שנים ונשארו א״כ משנותיו כ״ו שנים ימי אויל מרודך בנו כ״ג אלא שנבלעה שנה אחת כמ״ש למעלה הרי א״כ מ״ח ימי בלשאצר בנו ג׳ הרי נ״א ימי דריוש המדי שנה אחת הרי נ״ב א״כ מהחורבן ועד כורש המולך אחר דריוש לא נשלם רק שבעה שמטות ונכנס שלשה שנים בהשמטה השמינית ובהשנה הראשונה לכורש עלו לירושלים והתחילו לבנותה ועמדה כך ח״י שנה עד השנה הראשונה לדריוש הפרסי והבית לא נבנה עד השנה השניה ועמדה ת״כ שנה א״כ מבנין ירושלים עד החורבן תל״ח שנה והם במספר ס״ב שמטות שלימות ועוד ארבעה שנים אשר לא באו לכלל שמטה (ולכן לא זכר אף השנים) והרי בין הכל שבעים שמטות וכמו החשבון האמור עד משיח נגיד יוחשב מגלות צדקיה כן חשבון של גאולה שלימה ובנין בה״מ יש לחשוב שבעים שנה מגלות צדקיה ולא נשלמו עד השנה האחת לדריוש הפרסי כי כשמת דריוש המדי היה נ״ב שנה מגלות צדקיה כאשר אמרנו צא וחשוב ימי כורש ג׳ הרי נ״ה ימי אחשורוש י״ד הרי ס״ט א״כ בשנה האחת לבנו דריוש הפרסי נשלמו שבעים שנה ובשניה לדריוש היה גאולה שלימה והתחילו לבנות הבית וכמ״ש בשנת שתים לדריוש וכו׳ ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה׳ (חגי א׳:י״ד) ומ״ש ובשנת אחת לכורש לכלות דבר ה׳ בפי ירמיה וכו׳ (דברי הימים ב ל״ו:כ״ב) כי פקידה בעלמא אשר חזרו ישראל לארצם בפקודת כורש כמ״ש שם היא היתה בכלות שבעים שנה מגלות יהויקים שהם נ״ב שנה מגלות צדקיה אבל גאולה שלימה יחשב שבעים שנה מגלות צדקיה כאשר אמרנו אבל אם יוחשב אף לגאולה שלימה ובנין בה״מ מכבוש יהויקים בראשונה בכלות שבעים שנה ממנה א״כ אין כאן חשבון כלל מגלות צדקיהו וא״כ גם החשבון האמור עד משיח נגיד מהראוי ג״כ לחשוב מכבוש יהויקים בראשונה ויעלה א״כ לעשר שמיטות וממשיח נגיד עד חורבן בית שני לא יהיה כ״א ס׳ שמטות להיות בין הכל ע׳ שמטות ולא כן נאמר ונגזר כי עד משיח נגיד לא יעלה אף לשמנה שלימות ומשם עד החורבן עולה אף יותר מס״ב שמטות וא״כ מזה ישכיל שטעה בחשבון ומוסב למעלה לתחילת הענין לומר ע״י דברי המלאך בינותי בספרים מספר וכו׳ למלאות לחרבות ירושלים ע׳ שנה הוא גלות צדקיה וחורבן הבית: רחוב וחרוץ. רחוב העיר תהיה בנויה וחפירה סביב לה כדרך העושין לעיר מבצר: ובצוק העתים. זמן עמידת הבית השני תהיה בצוקה כי ימשלו בהם פרס ויון ורומי:

מְצוּדַת צִיּוֹן וחרוץ. ענין חפירה ובדרז״ל חריצים ונעיצים (חולין סז): ובצוק. מלשון צוקה וצרה:

כו וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת׃

רַשִׁ״י ואחרי. אותן שבועים: יכרת משיח. יהרג אגריפס מלך יהודה שהי' מושל בימי החורבן: ואין לו. כמו ואיננו: משיח. אינו אלא ל' שר וגדול: והעיר והקדש. והעיר והמקדש: ישחית עם נגיד הבא. עליהם הוא טיטוס ואוכלוסיו: וקצו בשטף. וסופו לקללה ואבדון שישטיף כח מלכותו ע"י משיח: ועד קץ מלחמ'. גוג תהא העיר: נחרצת שוממות. חרץ של שוממות:

אִבְּן עֶזְרָא ופי' ואחרי השבועים ששים ושנים יכרת משיח - שלא יהיה מישראל מלך עליהם והעיר והקדש ישחית עם נגיד שבא, שהוא אספסינוס שר מלך רומא בבואו על ירושלים עם בנו, גם עליהם כתוב בנבואה הרביעית וזרועים ממנו יעמדו וחללו את מקדש המעוז והסירו התמיד. וטעם וקצו יבא - לקצו באניות. ועד קץ מלחמה - שנלחם שנים רבות על ירושלים, עד שהיתה נהרסת שוממות.

מְצוּדַת דָּוִד ששים ושנים. ולא חש למנות עוד ד׳ השנים וכמ״ש למעלה לפי שאין בהם שמטה שלימה: יכרת משיח. זה אגריפס המלך אשר יומת בעת החורבן: ואין לו. אין לו עוד בעולם והוא כפל ענין במ״ש: והקודש. המקדש: עם נגיד. עמו של הנגיד הבא על ירושלים והוא טיטוס: וקצו בשטף. אבל סופו של העם ההוא לכליון ברב שטף אף הבאה ע״י המשיח: ועד קץ מלחמה. המלחמה שתהיה בסוף כל המלחמות והיא מלחמת גוג: נחרצת שוממות. תהיה העיר ירושלים נכרתת בכריתת שממון:

מְצוּדַת צִיּוֹן בשטף. הוא לשון מושאל משטיפת מרוצת המים: נחרצת. ענין כריתה וחתוך וכן כי כלה ונחרצה (ישעיה י׳):

כז וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל־שֹׁמֵם׃

רַשִׁ״י והגביר ברית לרבים שבוע אחד. לרבים לשרים כמו וכל רבי המלך בס' ירמיה נ"ב: והגביר. טיטוס ברית לשרי ישראל: שבוע אחד. יבטיחם בהגברת ברית ושלוה עד ז' שנים ובתוך השבוע יפר את בריתו: ישבית זבח ומנחה. וזהו שאמר בחזיון הראשון ובשלוה ישחית רבים מתוך ברית שלוה ישחיתם: ועל כנף שקוצים משומם. כנוי של גנאי עכו"ם הוא כלומר ועל מושב גובה בין שקוצים ותיעוב יניח את השומם את העכו"ם שהיא נאלמת כאבן דומם: כנף. ל' גובה ככנף עוף הפורח: ועד כלה ונחרצה תתך על שומם. ותתקיים ממשלת השקץ עד יום אשר תתך עלי' כלה ונחרצה הנגזור עליה בימי מלך המשיח: תתך על שומם. תגיח ותרד כליון תרוץ על העכו"ם ועל עובדיה:

מְצוּדַת דָּוִד והגביר ברית. מתחלה יגביר ויחזק מלך רומי כריתת ברית לשרי ישראל על משך זמן שמטה אחת: וחצי השבוע. אבל יפר הברית בחצי השבוע ויבא על ירושלים ויבטל מבית ה׳ זבח ומנחה: ועל כנף. ר״ל בגובה המעלה כהעוף הזה אשר יפרוש כנפיו לעוף למעלה והוא ענין מליצה: שקוצים משומם. תהיה העכו״ם המשוקצת והנאלמה כאבן דומם: ועד כלה. בגבהי המעלה תהיה עד אשר תתך הכליון והכריתה על העכו״ם ההיא הנאלמה ור״ל בבת אחת תכלה ולא מעט מעט:

מְצוּדַת צִיּוֹן לרבים. לשרים כמו ורבי המלך (ירמיה מ״א): משומם. משותק ונאלם: תתך. ענין יציקה והרקה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.