א מִצְוַת תְּפִלִּין שֶׁיִּכְתֹּב אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁהֵן קַדֶּשׁ לִי כָּל בְּכוֹר עַד לְמוֹעֲדָהּ, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ עַד כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, וּפָרָשַׁת שְׁמַע עַד וּבִשְׁעָרֶיךָ, וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ עַד עַל הָאָרֶץ: הַגָּה: וְצָרִיךְ לְכָתְבָם בַּסֵּדֶר הַזֶּה לִכְתֹּב תְּחִלָּה הַקּוֹדֶמֶת בַּתּוֹרָה וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב שֶׁל יָד קֹדֶם שֶׁל רֹאשׁ.
ב בְּשֶׁל רֹאשׁ יִכְתֹּב כָּל אַחַת בִּקְלָף לְבַדָּהּ, וְשֶׁל יָד כּוֹתֵב כֻּלָּם בִּקְלָף אֶחָד.
ג יִכְתְּבֵם בִּדְיוֹ שָׁחֹר בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵי עֲפָצִים בֵּין שֶׁלֹּא בְּמֵי עֲפָצִים: הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה יַחְמִיר לִכְתֹּב בִּדְיוֹ הָעֲשׂוּיָה מֵעֲשַׁן עֵצִים אוֹ שְׁמָנִים שָׁרוּי בְּמֵי עֲפָצִים (מַהֲרִי"ל סי' קי"ט) וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' רע"א: כָּתַב אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים אוֹ בְּזָהָב, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. אִם זָרַק עַפְרוֹת זָהָב עַל הָאוֹתִיּוֹת מַעֲבִיר הַזָּהָב וְיִשָּׁאֵר כְּתָב הַתַּחְתּוֹן, וְכָשֵׁר, אֲבָל אִם זָרַק הַזָּהָב עַל אוֹת מֵאַזְכָּרָה אֵין לוֹ תַּקָּנָה, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַעֲבִיר הַזָּהָב מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם.
ד צָרִיךְ שֶׁלֹּא תִּדְבַּק שׁוּם אוֹת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֶלָּא כָּל אוֹת תִּהְיֶה מֻקֶּפֶת גְּוִיל: הַגָּה: וְיִכְתֹּב כְּתִיבָה תַּמָּה שֶׁלֹּא יֶחְסַר אֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁל יוֹ"ד וִיהֵא מְתֻיָּג כְּהִלְכָתוֹ (טוּר א"ח) וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב כְּתִיבָה גַּסָּה קְצָת שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִמְחָקִים מְהֵרָה וְכֵן מִצְוָה לְיַפּוֹתָן מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים (דִּבְרֵי מָרְדְּכַי).
ה צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב בִּימִינוֹ אֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְאִם כָּתַב בִּשְׂמֹאל, פָּסוּל, אִם אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֲחֵרִים כְּתוּבִים בְּיָמִין. וְאִטֵּר יַד שְׂמֹאל דִּידֵיהּ הוּא יָמִין.
ו אֵין צָרִיךְ לְשַׂרְטֵט כִּי אִם שִׁטָּה עֶלְיוֹנָה, וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְיַשֵּׁר הַשִּׁטָּה בְּלֹא שִׂרְטוּט יְשַׂרְטֵט כָּל הַשּׁוּרוֹת, וְלֹא יְשַׂרְטֵט בְּעוֹפֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹם הַשִּׂרְטוּט נִשְׁאָר צָבוּעַ: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְשַׂרְטֵט תָּמִיד לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּמִן הַצְּדָדִים אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְתֹּב בְּלֹא שִׂרְטוּט וְכֵן נוֹהֲגִין (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר מָרְדְּכַי וְסֵפֶר תְּרוּמָה וּסְמַ"ג).
ז הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי תְּפִלִּין עַל הַקְּלָף, וְלֹא עַל הַדּוֹכְסוֹסְטוּס, וְלֹא עַל הַגְּוִיל. כּוֹתְבִין עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם בָּשָׂר, וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל. מַהוּ קְלָף וּמַהוּ דּוֹכְסוֹסְטוּס, הָעוֹר בִּשְׁעַת עִבּוּדוֹ חוֹלְקִין אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם, וְהַחֵלֶק הַחִיצוֹן שֶׁהוּא לְצַד הַשֵּׂעָר נִקְרָא קְלָף, וְהַפְּנִימִי הַדָּבוּק לַבָּשָׂר נִקְרָא דּוֹכְסוֹסְטוּס, לְפִי זֶה כִּי אַמְרִינָן כּוֹתְבִים עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם בָּשָׂר הַיְנוּ מָקוֹם הַיּוֹתֵר קָרוֹב לַבָּשָׂר דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם חִבּוּרוֹ כְּשֶׁהוּא דָּבוּק לְדוֹכְסוֹסְטוּס, וּקְלָפִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין חוֹלְקִים אוֹתָם יֵשׁ לָהֶם דִּין קְלָף וְכוֹתְבִים עֲלֵיהֶם לְצַד בָּשָׂר שֶׁמַּה שֶּׁמְּגָרְרִים קְלִפָּתוֹ הַעֶלְיוֹנָה שֶׁבִּמְקוֹם שֵׂעָר, אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְתַקְּנוֹ לְהַחֲלִיקוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ חוֹלְקִים הָעוֹר לִשְׁנַיִם הָיָה צָרִיךְ לְגָרֵר מִמֶּנּוּ כָּךְ וּמִצַּד הַבָּשָׂר גּוֹרְרִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁאֵין נִשְׁאָר אֶלָּא הַקְּלָף בִּלְבַד.
ח צָרִיךְ הַקְּלָף לִהְיוֹת מְעֻבָּד בַּעֲפָצִים אוֹ בְּסִיד, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ, טוֹב לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בִּתְחִלַּת הָעִבּוּד שֶׁהוּא מְעַבְּדוֹ לְשֵׁם תְּפִלִּין אוֹ לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל אִם עִבְּדוֹ לְשֵׁם מְזוּזָה פָּסוּל.
ט אִם עִבְּדוֹ עַכּוּ"ם, לְהָרַמְבָּ"ם פָּסוּל, אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ יִשְׂרָאֵל לְעַבְּדוֹ לִשְׁמוֹ, וּלְהָרֹא"שׁ כָּשֵׁר אִם יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבּוֹ וְסִיְּעוֹ: הַגָּה: קְצָת בְּעִבּוּדָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ) וְכֵן נוֹהֲגִין וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן י"א סָעִיף ב'.
י כְּשֶׁמְּסַמְּנִין הַנְּקָבִים בְּמַרְצֵעַ כְּעֵין אוֹתִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנָּקֵל לְעַכּוּ"ם לְזַיֵּף, אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם דְּמִרְתַּת כּוּתִי פֶּן יַכִּיר יִשְׂרָאֵל בִּטְבִיעוּת עַיִן.
יא עוֹר שֶׁעִבְּדוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אִם יֵשׁ תִּקּוּן לַחֲזֹר לְעַבְּדוֹ לִשְׁמוֹ, יִתְבָּאֵר בְּטוּר יוֹרֵה דֵּעָה סי' רע" א.
יב יִהְיֶה הַקְּלָף מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ מִנְּבֵלָה וּטְרֵפָה שֶׁלָּהֶם, אֲבָל לֹא מֵעוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִים, דִּכְתִּיב לְמַעַן תִּהְיֶה תוֹרַת ה' בְּפִיךָ, מִמִּין הַמֻּתָּר לְפִיךָ, וְלֹא מֵעוֹר דָּג אֲפִלּוּ הוּא טָהוֹר, מִשּׁוּם דְּנָפִישׁ זֻהֲמֵיהּ.
יג יִהְיֶה הַקְּלָף שָׁלֵם שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ נְקָבִים שֶׁאֵין הַדְּיוֹ עוֹבֵר עָלָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאוֹת נִרְאֵית בּוֹ חֲלוּקָהּ לִשְׁתַּיִם.
יד הַסוֹפְרִים הַזְּרִיזִים עוֹשִׂים שְׁלֹשָׁה מִינֵי קְלָפִים, הֶעָב יוֹתֵר לִכְתֹּב בּוֹ פָּרָשַׁת שָׁמַע שֶׁהִיא קְטַנָּה, וְהַדַּק מִמֶּנּוּ לְפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, שֶׁהִיא יוֹתֵר גְּדוֹלָה וּלְפָרָשַׁת קַדֶּשׁ וּלְפָרָשַׁת וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ שֶׁהֵם אֲרֻכּוֹת עוֹשִׂים קְלָף דַּק מְאֹד, וּבָזֶה יִתְמַלְּאוּ הַבָּתִּים בְּשָׁוֶה וְזֶהוּ נוֹי לִתְפִלִּין.
טו אִם לְאַחַר שֶׁנִּכְתַּב נִקַּב בְּתוֹךְ הַהֵ"א אוֹ הַמֵּ"ם כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ נִקַּב כָּל תּוֹכוֹ שֶׁהַנֶּקֶב מְמַלֵּא כָּל הֶחָלָל. אֲבָל בַּיְּרוּשַׁלְמִי מַשְׁמָע שֶׁגַּם בִּפְנִים צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מֻקָּף קְלָף. נִקַּב רֶגֶל פְּנִימִי שֶׁל הֵ " א אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְהָרֹא"שׁ: הַגָּה: אֲבָל שְׁאָר פּוֹסְקִים מַצְרִיכִין כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה וְהָכֵי הִלְכְתָא (בֵּית יוֹסֵף) נִקַּב רֶגֶל הַיְמָנִי, אִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ מְלֹא אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר, וְאִם לָאו פָּסוּל.
טז נִפְסַק אַחַת מֵהָאוֹתִיּוֹת הַגָּה: הַפְּשׁוּטוֹת כְּגוֹן וָי"ו זַיִ"ן אוֹ שֶׁנִּפְסַק רֶגֶל (הַנּוּ"ן) [הא'] וְכַיּוֹצֵא בָּהּ (מָרְדְּכַי ה"ק ד' צ"ב), אִם תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ יוֹדֵעַ לִקְרוֹתוֹ כָּשֵׁר, וְאִם לָאו פָּסוּל, וְאֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת לוֹ שְׁאָר אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים: הַגָּה: מִיהוּ אִם אָנוּ רוֹאִים שֶׁלֹּא נִשְׁאַר צוּרַת הָאוֹת כְּתִקּוּנוֹ, פָּסוּל אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּינוֹק קוֹרֵא אוֹתוֹ כְּהִלְכָתוֹ (מָרְדְּכַי וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ס"ט וְרִיבַ"שׁ) הָא דְּמַכְשְׁרִינָן כְּשֶׁנִּפְסַק אוֹת, דַּוְקָא כְּשֶׁנִּכְתַּב בְּכַשְׁרוּת וְאַחַר כָּךְ נִפְסַק, אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה כְּשֶׁנִּכְתַּב הָיָה שָׁם נֶקֶב וְנִפְסַק בּוֹ, אוֹ אִם רֶגֶל הַכַּף הַפְּשׁוּטָה, אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהּ מַגִּיעַ לְסוֹף הַקְּלָף בְּלִי הֶקֵּף קְלָף מִתְּחִלָּתוֹ, פָּסוּל.
יז אִם נָפְלָה טִפַּת דְּיוֹ לְתוֹךְ הָאוֹת וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת הָאוֹת, אֵין תַּקָּנָה לִגְרֹר הַדְּיוֹ וְעַל יְדֵי כָּךְ יִהְיֶה נִכָּר הָאוֹת, דְּהָוֵי חָק תּוֹכוֹת וּפָסוּל, מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן וְכָתַב וְלֹא וְחָקַק, וְהוּא הַדִּין אִם טָעָה וְכָתַב דָּלֶי"ת בִּמְקוֹם רֵי"שׁ אוֹ בֵּי"ת בִּמְקוֹם כַּ"ף, אֵין תַּקָּנָה לִמְחֹק הַתָּג לְתַקֵּן הָאוֹת, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּחָק תּוֹכוֹת.
יח מֵ "ם פְּתוּחָה שֶׁנִּדְבַּק פְּתִיחָתָהּ וְנִסְתְּמָה, אֵין מוֹעִיל לִגְרֹר הַדֶּבֶק וּלְפָתְחָהּ, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּחָק תּוֹכוֹת. וּמָה תַּקָּנָתָהּ, שֶׁיִּגְרֹר כָּל הַחַרְטוֹם וְתִשָּׁאֵר כְּצוּרַת נוּ"ן כְּפוּפָה, וְאַחַר כָּךְ יִכְתֹּב מַה שֶּׁגָּרַר. וְרֵי"שׁ שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּמִין דָּלֶי"ת, יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלוֹמַר דְּלֹא סַגֵּי כְּשֶׁיִּגְרֹר הַיָּרֵךְ לְבַד אוֹ הַגַּג לְבַד וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ כְּמִין רֵי"שׁ, מִשּׁוּם דְּבֵין הַגַּג בֵּין הַיָּרֵךְ נַעֲשׂוּ בְּפִסוּל, הִלְכָּךְ צָרִיךְ לִגְרֹר שְׁנֵיהֶם. אִם נִדְבְּקָה אוֹת לְאוֹת בֵּין קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר בֵּין אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה פָּסוּל, וְאִם גָּרַר וְהִפְרִידָהּ כָּשֵׁר, וְלָא מִקְרֵי חָק תּוֹכוֹת מֵאַחַר שֶׁהָאוֹת עַצְמָהּ הָיְתָה כְּתוּבָה כְּתִקְנָהּ. אִם נָגְעוּ רַגְלֵי הַהֵ " א וְהַקּוֹ"ף בַּגַּג יִגְרֹר הָרֶגֶל וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ, וְאֵין צָרִיךְ לִגְרֹר כָּל הָאוֹת כִּי הַגַּג כַּדִין נִכְתַּב. אִם נָגַע רֶגֶל הָאָלֶ"ף בְּגַג הָאָלֶ"ף אוֹ פְּנֵי הָאָלֶ"ף בִּפְנִים בַּגַּג שֶׁתַּחְתֶּיהָ פָּסוּל, וְאֵין תַּקָּנָה בִּגְרִירָה לְהַפְרִידָהּ דְּהָוֵי כְּחָק תּוֹכוֹת, אֶלָּא יִגְרֹר כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּפִסוּל וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ: הַגָּה: וְכֵן הַדִּין בְּיוֹ"דֵי הַשִּׁי"ן וְהַצַּדִּ"י וְהָעַיִ"ן וְהַפֵּ"א אִם נָגְעוּ בְּגוּף הָאוֹת יוֹתֵר מִמְּקוֹם דִּבּוּקָם (בֵּית יוֹסֵף).
יט בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה יֹאמַר בְּפִיו: אֲנִי כּוֹתֵב לְשֵׁם קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין. וּמִלְּבַד זֶה בְּכָל פַּעַם שֶׁכּוֹתֵב אַזְכָּרָה צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁכּוֹתְבָהּ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסָגֵי כְּשֶׁמְּחַשֵּׁב שֶׁכּוֹתֵב הָאַזְכָּרוֹת לִשְׁמָן הוֹאִיל וְהוֹצִיא בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה בְּפִיו סַגֵּי בְּהָכֵי (הָרֹא"שׁ ה"ת וְס"ת וְטוּר יוֹרֵה דֵּעָה וְא"ח) וְיֵשׁ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד וּכְשֶׁבָּא לְנַמְנֵם לֹא יִכְתֹּב דְּאֵינוֹ כּוֹתֵב אָז בְּכַוָּנָה (אוֹר זָרוּעַ).
כ צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, שֶׁאִם חִסֵר אוֹ יִתֵּר אוֹת אַחַת פְּסוּלִים וְנִמְצְאוּ הַמְּנִיחִים אוֹתָם מְבָרְכִים בְּכָל יוֹם בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְגַם שָׁרוּי בְּכָל יוֹם בְּלֹא מִצְוַת תְּפִלִּין, וְנִמְצָא עֹנֶשׁ הַסוֹפֵר מְרֻבֶּה, לָכֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת מְאֹד יְרֵא שָׁמַיִם וְחָרֵד לִדְבַר הַשֵּׁם, הַמִּתְעַסֵק בִּכְתִיבַת תְּפִלִּין וְתִקּוּנָן.
כא כָּל פָּרָשָׁה, אַחַר שֶׁיִּכְתְּבֶנָּה, יִקְרָאֶנָּה הֵיטֵב בְּכַוָּנָה וְדִקְדּוּק פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ, וְיַחֲזֹר וְיִקְרָאֶנָּה קֹדֶם שֶׁיִּתְנֶנָּה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַלֵּף פָּרָשָׁה בְּפָרָשָׁה.
כב טוֹב לְנַסוֹת הַקֻּלְמוֹס קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב הַפָּרָשָׁה שֶׁלֹּא יְהֵא עָלָיו דְּיוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְיַפְסִיד, וְכֵן יִזָּהֵר קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב כָּל שֵׁם לִקְרוֹת כָּל מַה שֶּׁכָּתַב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי גְּנִיזָה עַל יָדוֹ.
כג אִם מָצָא שֶׁחָסֵר אוֹת אַחַת, אֵין לוֹ תַּקָּנָה, שֶׁאִם כֵּן הָיוּ כְּתוּבִין שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, וּפְסוּלִין מִשּׁוּם דִּכְתִּיב וְהָיוּ בַּהֲוָיָתָן יְהוּ. וְאִם יִתֵּר אוֹת אַחַת, יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה, עַל יְדֵי שֶׁיִּגְרֹר אוֹתָהּ אִם הִיא בְּסוֹף תֵּבָה אוֹ בִּתְחִלָּתָהּ, אֲבָל אִם הִיא בְּאֶמְצַע תֵּבָה לֹא, מִשּׁוּם דִּכְשֶׁיִּגְרֹר יִהְיֶה נִרְאֶה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת.
כד מֻתָּר לִכְתֹּב עַל מְקוֹם הַגְּרָר וְעַל מְקוֹם הַמַּחַק אֲפִלּוּ אַזְכָּרָה, וְלֹא יִמְחַק בְּעוֹדוֹ לַח אֶלָּא יְיַבְּשֶׁנּוּ יָפֶה כִּי אָז יִגְרֹר בְּקַל וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שׁוּם רֹשֶם.
כה כָּל אוֹת שֶׁהִיא כְּתוּבָה שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ וְאֵין צוּרָתָהּ עָלֶיהָ, כְּגוֹן נָגַע רֶגֶל הָאָלֶ"ף בְּגַג הָאָלֶ"ף אוֹ פְּנֵי הָאָלֶ"ף בִּפְנִים בַּגַּג שֶׁתַּחְתֶּיהָ, אוֹ שֶׁהָיָה רֶגֶל הַהֵ"א, אוֹ רֶגֶל הַקּוֹ"ף נוֹגְעִים אוֹ שֶׁהָיְתָה אוֹת אַחַת חֲלוּקָהּ לִשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן צַדִּ"י שֶׁכָּתַב יוֹ"ד נוּ"ן אוֹ שִׁי"ן, שֶׁכָּתַב עַיִ"ן יוֹ"ד אוֹ חֵ"ית, שְׁנֵי זַיְנִי"ן וְאַחַר שֶׁכָּתַב לְפָנָיו חָזַר וְתִקְּנָם, הָוֵי שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן וּפְסוּלִין. אֲבָל לְהַפְרִיד הָאוֹתִיּוֹת הַדְּבוּקוֹת אַחַר שֶׁכָּתַב לִפְנֵיהֶם שַׁפִּיר דָּמִי, דְּכֵיוָן שֶׁהָאוֹת צוּרָתָהּ עָלֶיהָ כְּשֶׁמַּפְרִידָהּ מֵחֲבֶרְתָּהּ לָא הָוֵי כְּכוֹתֵב, וְה "ה שֶׁאִם לֹא הָיוּ מִקְצָת יוֹדִי"ן שֶׁעַל הָאַלְ"פִין וְהַשִּׁינִי"ן וְהָעַינִי"ן וְרַגְלֵי הַתָּוִי"ן נוֹגְעִים בְּגוּף הָאוֹת וְתִינוֹק דְּלֹא חַכִּים וְלֹא טִפֵּשׁ מַכִּירָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לִפְנֵיהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְתַקְּנָם, דְּכֵיוָן דְּצוּרַת הָאוֹת הָיְתָה נִכֶּרֶת לֵיכָּא מִשּׁוּם כְּתָבָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּה "ה אִם חֻטְרָא דְּחֵי"ת לְמַעְלָה אֵין נוֹגְעִים זֶה לָזֶה, אַךְ אֵין נִכָּר לְהֶדְיָא פְּרֵידָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּינוֹק קוֹרֵא שְׁנֵי זַיְנִי"ן מֻתָּר לְהַדְבִּיקָם.
כו אִם אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם דְּבוּקוֹת יָכוֹל לְהַפְרִידָם.
כז אוֹתִיּוֹת וְתֵבוֹת שֶׁנִּמְחֲקוּ, קְצָת אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר כָּל כָּךְ שֶׁתִּינוֹק דְּלֹא חַכִּים וְלֹא טִפֵּשׁ יָכוֹל לִקְרוֹתָם מֻתָּר לְהַעֲבִיר קֻלְמוֹס עָלֶיהָ לְהֵיטִיב הַכְּתָב וּלְחַדְּשׁוֹ, וְלֹא הָוֵי שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן.
כח יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס רֹאשׁ הַלָּמֶ"ד בַּאֲוִיר הַהֵ"א אוֹ הַחֵי"ת, אֲפִלּוּ בְּלֹא נְגִיעָה.
כט אִם אֵין הַפָּרָשִׁיּוֹת שְׁגוּרוֹת בְּפִיו, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב מִתּוֹךְ הַכְּתָב.
ל אֵינוֹ רַשַּׁאי לִכְתֹּב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ לִקְרוֹת.
לא אִם אֵינוֹ כּוֹתֵב מִתּוֹךְ הַכְּתָב, לֹא יִכְתֹּב עַל פֶּה שֶׁמַּקְרֵא אוֹתוֹ אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יַחֲזֹר הוּא וְיִקְרָא בְּפִיו:
לב צָרִיךְ לְהַנִּיחַ חָלָק לְמַעְלָה כְּדֵי גַּגָּהּ שֶׁל לָמֶ"ד: הַגָּה: שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם מֻקָּפִים גְּוִיל (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' קל"ז וּב"ש) וּלְמַטָּה כְּשִׁעוּר כַּ"ף וְנוּ"ן פְּשׁוּטָה וּבִתְחִלָּתָן וְסוֹפָן אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ כְּלָל: הַגָּה: מִיהוּ נָהֲגוּ הַסּוֹפְרִים לְהַנִּיחַ קְצָת בִּתְחִלָּה וְסוֹף (אָגוּר רוֹקֵחַ) וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ בֵּין כָּל תֵּבָה וְתֵבָה כִּמְלֹא אוֹת, וְכֵן בֵּין הַשִּׁטִּים כִּמְלֹא שִׁטָּה, וּבֵין כָּל אוֹת כִּמְלֹא חוּט הַשַּׂעֲרָה כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּטוּר י"ד גַּם צָרִיךְ לְהַנִּיחַ מְעַט חָלָק בֵּין פָּסוּק לְפָסוּק.
לג יַעֲשֶׂה הַשּׁוּרוֹת שָׁווֹת שֶׁלֹּא תְּהֵא אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת, וּלְפָחוֹת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב ג' אוֹתִיּוֹת חוּץ לַשִּׁטָּה וְאִם כְּתָבָם לֹא פָּסַל.
לד ב' אוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם תֵּבָה אַחַת, לֹא יִכְתֹּב חוּץ לַשִּׁטָּה.
לה אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם בְּתוֹךְ הַדַּף, וְלֹא יֵצֵא מֵהֶם כְּלָל חוּץ לַדַּף.
לו יַעֲשֶׂה כָּל פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ פְּתוּחוֹת, חוּץ מִפָּרָשָׁה אַחֲרוֹנָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, שֶׁהִיא וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה סְתוּמָה וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּכֻלָּם פְּתוּחוֹת (מַהֲרַ"ם פַּאדוֹוָה סִימָן ע"ז בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָעִטּוּר) וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִים אַף פָּרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ בְּרֹאשׁ הַשִּׁטָּה כִּשְׁאָר הַפָּרָשִׁיּוֹת וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁפָּרָשַׁת קַדֵּשׁ לִי, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ, וּפָרָשַׁת שְׁמַע (מַתְחִילִין) בְּרֹאשׁ שִׁטָּה וּבְסוֹף קַדֵּשׁ לִי וּבְסוֹף וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ מַנִּיחִים חָלָק כְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת, וּבְסוֹף שְׁמַע אֵין מַנִּיחִים חָלָק כְּלָל, וְאִם מַנִּיחִים הוּא פָּחוֹת מִכְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת. וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ מַתְחִילִים מֵאֶמְצַע שִׁטָּה עֶלְיוֹנָה, וּמַנִּיחַ לְפָנֶיהָ חָלָק כְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת, וְנִמְצָא שֶׁשְּׁלֹשָׁה פָּרָשִׁיּוֹת הֵם פְּתוּחוֹת בֵּין לְהָרַמְבָּ"ם בֵּין לְהָרֹא"שׁ, וּפָרָשָׁה אַחֲרוֹנָה הִיא סְתוּמָה לְדַעַת הָרַמְבָּ"ם.
לז עוֹר הַבָּתִּים צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ מִנְּבֵלָה אוֹ טְרֵפָה שֶׁלָּהֶם, וְרַשַּׁאי לַעֲשׂוֹתָם מִקְּלָף אוֹ מֵעוֹר שָׁלִיל: הַגָּה: וְכֵן הָרְצוּעוֹת יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן מִקְּלָף וְעוֹר שָׁלִיל (מָרְדְּכַי דַּף צ"ד) צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר.
לח יַעֲשֶׂה ד' בָּתִּים מֵעוֹר אֶחָד לְשֶׁל רֹאשׁ, וּבַיִת אֶחָד לְשֶׁל יָד.
לט תְּפִלִּין, בֵּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין שֶׁל יָד, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיִּהְיוּ מְרֻבָּעוֹת בְּתִפְרָן וּבַאֲלַכְסוֹנָן, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה רִבּוּעָן מְכֻוָּן אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָהֶם אוֹתוֹ אֲלַכְסוֹן, שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל כָּל אַמָּתָא בְּרִבּוּעָא אַמָּתָא וּתְרֵי חֻמְשֵׁי בַּאֲלַכְסוֹנָא, וְצָרִיךְ לְרַבֵּעַ מְקוֹם מוֹשָׁבָן וְגַם הַבָּתִּים: הַגָּה: אֲבָל עַל גֹּבַהּ הַבָּתִּים אֵין לְהַקְפִּיד אִם הוּא יוֹתֵר מֵרָחְבָּן וְאָרְכָּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אשר"י וּסְמַ"ק וְהַמָּרְדְּכַי וְרַמְבַּ"ם פ"ג): עֲשָׂאָן מְרֻבָּעוֹת וְאַחַר זְמַן נִתְקַלְקֵל רִבּוּעָן, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְרַבְּעָן: הַגָּה: וְיַעֲשֶׂה כָּל הַד' בָּתִּים בְּשָׁוֶה שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר).
מ עוֹר הַבָּתִּים, מִצְוָה לַעֲשׂוֹתוֹ שָׁחֹר וְע"ל סִימָן ל"ג. חָרִיץ שֶׁבֵּין בַּיִת לְבַיִת צָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַתֶּפֶר, וְאִם לֹא הִגִּיעַ כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר הֶחָרִיץ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ ד' רָאשֶׁיהָ נִרְאִין לַכֹּל.
מא אֹרֶךְ וְרֹחַב הַבָּתִּים וְגָבְהָן אֵין לוֹ שִׁעוּר.
מב שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּעוֹר הַבָּתִּים שֶׁל רֹאשׁ כְּמִין שִׁי"ן בּוֹלֶטֶת מִקִּמְטֵי הָעוֹר, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, שֶׁל יָמִין הַמֵּנִיחַ שֶׁל ג' רָאשִׁים, וְשֶׁל שְׂמֹאל הַמֵּנִיחַ שֶׁל אַרְבַּע רָאשִׁים: הַגָּה: מִיהוּ אִם הָפַךְ אֵינוֹ נִפְסָל (מָרְדְּכַי וּסְמַ"ג וְתוֹסָפוֹת פ' הַקוֹמֵץ).
מג חָרִיץ שֶׁל שִׁי"ן דְּהַיְנוּ חֻדָּהּ לְמַטָּה יַגִּיעַ עַד מְקוֹם הַתֶּפֶר: הַגָּה: וְכֵן הַיּוּ"ד שֶׁבַּשִּׁי"ן צָרִיךְ לִגֹּעַ לְמַטָּה בְּשׁוּלֵי הַשִּׂי"ן (סְמַ"ג) וְלֹא יִמְשֹׁךְ הַשִּׁי"ן הַרְבֵּה אֶלָּא שֶׁגַּם שׁוּלֵי הַשִּׁי"ן יִהְיֶה נִרְאֶה עַל הַתֶּפֶר (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר).
מד תִּתּוֹרָא דִּתְפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי. וְהַיְנוּ שֶׁיָּשִׂים עוֹר לְמַטָּה לְכַסוֹת פִּי הַבָּתִּים, וְנִרְאֶה כְּעֵין דַּף שֶׁל גֶּשֶׁר הַנִּקְרָא תִּתּוֹרָא. מַעְבַּרְתָּא דִּתְפִילִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי. וְהַיְנוּ שִׁעוּר הַתִּתּוֹרָא יְהֵא אָרֹךְ מִצַּד אֶחָד, וְיַעֲשֶׂה בּוֹ הַמַּעְבַּרְתָּא, כֵּיצַד, יַחְתְּכֶנּוּ מִשְּׁנֵי צְדָדִים שֶׁלֹּא תְּהֵא רְחָבָה כְּמוֹ רֹחַב הַתִּתּוֹרָא, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר רִבּוּעַ הַתִּתּוֹרָא וּבְאוֹתָהּ מַעְבַּרְתָּא עוֹבֶרֶת הָרְצוּעָה וְעַל שֵׁם כָּךְ נִקְרֵאת מַעְבַּרְתָּא. גַּם בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד יַעֲשֶׂה תִּתּוֹרָא וּמַעְבַּרְתָּא. יְגַלְגֵּל כָּל פָּרָשָׁה מִסוֹפָהּ לִתְחִלָּתָהּ, וְכוֹרְכָהּ בִּקְלָף קָטָן, וְיֵשׁ מַקְפִּידִין מִלְּכָרְכָן אֶלָּא בִּקְלָף כָּשֵׁר, וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיִּכְרֹךְ עָלֶיהָ שְׂעַר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה הַטְּהוֹרִים: הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לִכְרֹךְ שֵׂעָר עַל הַפָּרָשָׁה וְאַחַר כָּךְ כּוֹרְכִין עָלָיו קְלָף כָּשֵׁר וְחוֹזְרִים וְכוֹרְכִים עָלָיו שֵׂעָר (אָגוּר סי' ס"ח) וְנָהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה שֵׂעָר זֶה שֶׁל עֵגֶל, וְאִם לֹא מָצָא שֶׁל עֵגֶל כּוֹרֵךְ בְּשֶׁל פָּרָה, אוֹ שֶׁל שׁוֹר, וְרוֹחֵץ הַשֵּׂעָר הֵיטֵב בִּתְחִלָּה עַד שֶׁיְּהֵא נָקִי. קְצָת שֵׂעָר זֶה צָרִיךְ שֶׁיֵּרָאֶה חוּץ לַבָּתִּים.
מה יִתֵּן כָּל פָּרָשָׁה בַּבַּיִת שֶׁלָּהּ, שֶׁתְּהֵא זְקוּפָה מְעֻמָּד בְּבֵיתָהּ.
מו יִהְיֶה הַגִּלָּיוֹן עֶלְיוֹן תְּחִלָּה שֶׁזֶּהוּ שׁוּרָה הַעֶלְיוֹנָה וְגִלָּיוֹן תַּחְתּוֹן לְצַד פֶּה הַבָּתִּים: הַגָּה: וְרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה יִהְיֶה מוּנָח לְצַד יְמִין הַקּוֹרֵא שֶׁאִם בָּא לְפָתְחָן וּלְקָרְאָן יִהְיוּ מוּנָחִים לְפָנָיו כְּהִלְכָתָן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).
מז אִם כָּתַב כָּל הָאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת בִּקְלָף אֶחָד כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ אֵין רֶוַח בֵּינֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא חוּט אוֹ מְשִׁיחָה בֵּין כָּל בַּיִת וּבַיִת. שֶׁל יָד כּוֹתֵב הָאַרְבָּעָה פָּרָשִׁיּוֹת בִּקְלָף אֶחָד וְגוֹלֵל אוֹתָן מִסוֹפָן לִתְחִלָּתָן, וְכוֹרֵךְ קְלָף עֲלֵיהֶם וּשְׂעַר עֵגֶל, וּמַכְנִיסָם בְּבֵיתָם כְּמוֹ שֶׁל רֹאשׁ. אִם כְּתָבָם עַל אַרְבַּע קְלָפִים וְהִנִּיחָם בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים יָצָא, וְהוּא שֶׁיְּטַלֶּה (פי' יְכַסֶה) עוֹר עַל הָאַרְבָּעָה בָּתִּים שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים כְּבַיִת אֶחָד: הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְדַבְּקָם בְּדֶבֶק, שֶׁיְּהֵא הַכָּל כִּקְלָף אֶחָד וְיִזָּהֲרוּ לִטֹּל דֶּבֶק כָּשֵׁר (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְאָגוּר סי' נ"ז).
מח אִם צִפָּה הַבָּתִּים בְּזָהָב אוֹ בְּעוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, פְּסוּלִים.
מט הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיְּהוּ תְּפִלִּין נִתְפָּרִים בְּגִידֵי בְּהֵמָה וְחַיָה טְהוֹרִים, וְטוֹב לִתְפֹּר בְּגִידֵי שׁוֹר.
נ אֵין לִקְנוֹת גִּידִים מֵעַכּוּ"ם מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה הֵם. מָקוֹם שֶׁאֵין גִּידִים מְצוּיִים, תּוֹפְרִים בטאליאדוראש שֶׁעוֹשִׂים מִן הַקְּלָף עַד שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם גִּידִים.
נא יִתְפֹּר שְׁלֹשָׁה תְּפִירוֹת בְּכָל צַד, וְחוּט הַתְּפִירָה יִהְיֶה סוֹבֵב מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, וְיַעֲבִיר חוּט הַתְּפִירָה בֵּין כָּל בַּיִת וּבַיִת: הַגָּה: מִיהוּ אִם לֹא עָשָׂה רַק י' תְּפִירוֹת אוֹ פָּחוֹת מִזֶּה, אֵינוֹ נִפְסָל (מָרְדְּכַי) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁי"ב תְּפִירוֹת אֵלּוּ יִהְיוּ בְּחוּט אֶחָד.
נב יַכְנִיס הָרְצוּעָה תּוֹךְ הַמַּעְבַּרְתָּא, וְיַעֲשֶׂה קֶשֶׁר כְּמִין דָּלֶי"ת בְּשֶׁל רֹאשׁ, וּכְמִין יוֹ"ד בְּשֶׁל יָד, לְהַשְׁלִים אוֹתִיּוֹת שַׁדַּי עִם הַשִּׁי"ן שֶׁבְּשֶׁל רֹאשׁ: הַגָּה: וְנוֹהֲגִים לְהַעֲבִיר עוֹר עַל הַבַּיִת שֶׁל יָד לְרֹחַב הַזְּרוֹעַ וְיִהְיֶה רָחְבּוֹ כְּרֹחַב הַבַּיִת (טוּר) וְלֹא יַעֲשֶׂה הַקְּשָׁרִים אֶלָּא לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הַשִּׁי"ן בַּתְּפִלִּין, וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הַדָּלֶי"ת, וְאַחַר כָּךְ הַיּוֹ"ד כְּסֵדֶר אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם:
א סָעִיף א ופ' שמע. צריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטני' (כתבי האר"י):
ב סָעִיף ג מעשן עצים. לא ראיתי לא' מהגדולים שנהג כן, וכן בי"ד כתב שלכתחלה יעשה דיו מדבר הבא מן העץ משמע דלא קפדי' על עשן, והרמב"ם כתב מצוה לכתוב מדיו שנמחק, ובתשו' מהרי"ל ד"ה סי' קכ"ז כתב שדיו שלנו כמה רבוותא אכשרו לה ותמצא בהג"מ אמנם הואיל ור"ת פוסל עפצי' ורש"י פוסל אדרמינ"ט ויתר רבותינו פסלו גלוטשטיי"ן נכון להחמיר לצאת ידי כולן ולכתוב בשטופטינ"ט שהוא של קוצים או בדיו של עשבים כמ"ש המיימוני עכ"ל וע' פ"ב בשבת דמשמע שהיו עושין דיו מעשן שמני':
ג סָעִיף יח שלא תדבק. אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבוק מ"מ ישאר צורת אות כשר (רד"ך בא"ח ל"ב) ואם אינו דבוק בעצמו רק התג א' דבוקה בחברתה כשר (הרב המאירי) וכתב הרלב"ח שנראה שהרמב"ם חולק ועיין בב"י בד"ה וא"ת והיכי מכשרי וכו' (כ"ז בכ"ה) ונ"ל דגם בדין הראשון יש להחמיר עסי' ל"ו עסי"ח ובב"י שם דלא כע"ת ועמ"ש ס"ק ל"ה:
ד סָעִיף ה בשמאל פסול. היינו בשולט בימין אבל שולט בב' ידיו אם כ' בשמאל כשר:
ה סָעִיף ה ואיטר כו'. ואיטר שכתב בימין נמי פסול, כ' הרמ"ע בתשו' סי' ל"ח מעשה היה במצרים שכתב אחד בפיו שתפס הקולמוס בשפתיו ופסלו אפי' א"א למצוא אחרים:
ו סָעִיף ו אין לשרטט. פי' לפי שתפילין א"צ שירטוט והפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט ובמקצת ספרים כתוב כאן הג"ה א"צ לשרטט וכ"כ בב"ח שרמ"א הגיה מלת צריך והוא חלק עליו וכ' שאין לשרטט:
ז סָעִיף ו שטה עליונה. משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שטה עליונה דיו, והקשה בס' ברכת הזבח במנחות דף ל"ב א"כ למה שירטט מר זוטרא לכולהו פרשתא כדאיתא ספי"ב דיבמות עכ"ל, ול"נ שהטור והרא"ש נזהרו מזה שכתבו שסתם בני אדם יודעים לאמן ידם אחר שכתבו שטה עליונה ומר זוטרא לא היה בקי לאמן ידיו אחר שטה עליונ' לכן שירטט הכל ועוד דלישנ' דתלמוד' ה"פ מר זוטרא משרטט וכ' לכולה פ' י"ל שלא שרטט רק שטה עליונה וכ' לכל הפ' לאפוקי ממ"ד דלא כתבי' כולה: ועוד הק' על מ"ש הרא"ש ביבמות שם הא דכ' אביי בגט חליצה ואקרינוהו לדידי' מן לא עד לקחתה לא ידענא למה דהא ק"ל ג' כותבין עכ"ל, והקשה דהא הרא"ש גופיה כ' במגילה ב' כותבין בלא שירטוט ג' אין כותבי' וכו' ע"ש, ול"נ דהרא"ש ס"ל דהא דלא כתב אביי הכל דס"ל כמר בר רב אשי דלא ניתן לכתוב אפילו בשירטוט ע"ש בגמרא ולזה הקשה הרא"ש דהא ק"ל ג' תיבות כותבין בשירטוט עכ"פ וא"כ למה לא כתב אביי לא חפצתי לקחת':
ח סָעִיף ו ואם אינו יודע וכו'. ולא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכוין לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר יותר אינו הדיוט (ב"י) עסי' תרל"ט ס"ז ובאמת צריך להתיישב בדין זה דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט וגם בספר ב"ש תמה ע"ז עיין ביש"ש פ"ח דחולין בענין אכילת בשר אחר גבינה שכתב בשם מהר"מ שנראה כחולק על התלמוד אא"כ עושה משום גדר ופרישות עמ"ש סי' ס"ג ס"ב וסי' רל"ב:
ט סָעִיף ח צריך הקלף כו'. יניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציא' קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא [ב"ש]:
י סָעִיף ח או לשם ס"ת. ז"ל ב"י אם עבד לשם ס"ת מהני לכתוב בו תפילין דקדושת ס"ת חמירא מקדוש' תפילין עכ"ל, וכתב הלבוש אף על גב דאסור לשנות מקדושה חמורה לקדושה קלה כמ"ש סי' מ"ב הכא שאני שאינו אלא הזמנה ומותר לשנותו לקדושה קלה אבל לדבר חול אסור לשנותו עכ"ל וכ"מ רסי' מ"ב שכתב מותר לעשות מתפילין חדשים של ראש לש"י אף על גב שנכתבו לשם ש"ר:
יא סָעִיף ט וסייעו קצת. דוקא כשסייעו בעיבוד עצמו אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות [ט"ז בי"ד סי' רע"א] ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר [ש"כ ב"ח שם] ועל כל פנים צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה:
יב סָעִיף י שנקל לעכו"ם לזייף. שמניח העור ע"ג עור אחר ועושה ג"כ נקבים כעין אותיות:
יג סָעִיף י בטביעת עין. שנתן בסימנין [ב"י הג"מ] או מפני שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו [הג"מ פ"א] וצ"ע דבי"ד סי' קי"ח ס"ג כתב שבמקום שמצוי מומרים היודעים לכתוב אין הכתב סי' אלא למי שמכיר הכתב ולא אמרינן דמירת' עכו"ם פן יכיר הכתב ואפשר לומר דגם התם לא החמיר אלא בשולח דבר לחבירו שיודע העכו"ם שלא יכיר הכתב א"נ יש לומר דבדבר מאכל החמירו טפי עבי"ד סי' ק"ל בב"י, כתב בהג"מ אם נותנו מתחלה בעבוד לשם קדושה מניח העכו"ם להוציא לתקנו וא"צ לסייעו עוד, ובס' ב"ש כתב שיכתוב בראש בפני' ולא יסמן במרצע:
יד סָעִיף יב הטהורים. בתו' סוטה דף י"ז ע"ב כתבו בשם הירושלמי דאפילו שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה:
טו סָעִיף יג דהיינו שלא וכו'. ואז אפי' ניכר הנקב נגד השמש כשר [ב"ח] עסט"ו:
טז סָעִיף טו אות קטנה. היינו יו"ד וה"ה אם נפסק קצת עוביו אם נשתייר חוט דק כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר [ב"י הר"מ]:
יז סָעִיף טז הפשוטות. כגון וכו' שאם נפסק נשאר כמלא יו"ד א"כ נראית כיו"ד:
יח סָעִיף טז רגל האחד. וכיוצא בה [כ"ה הגי' הנכונה] וכ"ה בד"א, ובמ"ס כתב רגל האל"ף וט"ס הוא כמש"ל:
יט סָעִיף טז וא"צ לכסות. מהרי"ט בי"ד סי' ל"ב כ' דצריך לכסות מה שלפניו אבל מה שלאחריו א"צ לכסות:
כ סָעִיף טז שלא נשאר צורת. כגון שיו"ד של האל"ף אינו נוגע שאין מועיל קריאת התינוק אלא באורך האות [ב"י סימן ל"ו בשם מוהרי"ק ות"ה סימן מ"א ותשובת מהרי"ל סי' קכ"ז ועסכ"ה]:
כא סָעִיף טז ונפסק בו. אפי' בלא נקב [ב"ח] ור"י הלוי כתב בתשובה אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נרא' כאות חלוק' לשתים:
כב סָעִיף טז בלי היקף קלף. אעפ"י שהיא ארוכה כראוי ועמ"ש ס"ד:
כג סָעִיף יז ואינה נכרת האות. ואם היא מחסרה קוצ' של אות או שנראה כאלו היא גופה של אות אף על פי שהאות ניכרת להדיא פסול (רד"ך ב"א ח"ל ל"א ל"ב ל"ג ל"ד) (כ"ה) אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות על ידי כתיבה פסול דבעינן שיהא כל האות על ידי כתיבה (רד"ך) ע' ר"מ אלשקר סי' ה' ובכ"ה כתב נפל' טיפת דיו והיא עשוי' כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות על ידי כתיבה אבל הב"י בא"ע סי' קכ"ה מכשיר וכ"פ רמ"א שם ס"ד וע"ש כמה דינים: אם נפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק (ב"י בה"ת): ונ"ל דאם נטף שעוה וסילקה מותר עמ"ש סי' ש"מ ס"ג:
כד סָעִיף יז בי"ת במקום כ"ף. וה"ה איפכא (ר"מ אלשקר כ"ה) ואם כתב דל"ת דומה לרי"ש מותר לתקנה בקולמוס כל זמן שלא כתב יותר (ב"י הרי"א וכך כתב הריב"ש סי' ז') וה"ה מבי"ת כ"ף:
כה סָעִיף יח אין מועיל. ורא"מ ח"א סי' צ"ו כתב לגרור הדבק ור"מ אלשקר כתב לגרור כל המ"ם לכן יש לנהוג כש"ע וע' הרמ"ע סי' ל"ו (כ"ה) אם כתב מתחילה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש כנ"ל להלכה והמחמיר תע"ב עכ"ל (לבוש ול"ח ה' ס"ת ספ"ב):
כו סָעִיף יח כחק תוכות. כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא גורר הסתימ' ואין מועיל העברת קולמוס על האות (סה"ת וסמ"ג כ"ה), כתב ר"מ גלאנטי בתשובו' סי' קכ"ד כ"ף פשוט' שעשאה למעל' כעין ד' ולא עגולה כשר' ואף שהרב"י סי' ל"ו כתב בשם הראי"ס דפסול ואין מועיל תיקון מ"מ כיון דהרב' קהלו' וסופרים מובהקים כותבין כעין ד' נהרא נהרא ופשטי' דכל דבר שאין לו שורש בגמרא כשר בדיעבד ע"כ ע"ש, אבל בתשובת מהרי"ל סי' קכ"ג משמע דפסול וכתב שם סי' ק"ד צריך רגל הכ"ף להיות כפלים כגג שלא תדמה כרי"ש וכתב ר"י לוי סי' פ"א אם עשה גג רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפי' במלת אלקיך יכול למחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל (כ"ה) ונ"ל שאם יכול למשוך הרגל שיהי' כפלים כמו הגג ש"ד וכתב רי"ל שם דאף להרא"ש דאוסר לקדור האזכרות מותר לקלפו ולכתוב במקומו או ימחוק התיבה שלפניה ויכתוב במקומה השם עכ"ל אבל התו' בערכין דף ו' וכתבו כשגרר השם אסור לכתוב דבר אחר במקומו עכ"ל:
כז סָעִיף יח והפריד' כשר. ונראה לי דה"ה אם רגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות וכ"מ בב"י ע"ש כ' הב"ח בא"ע סי' קכ"ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גריר' ואם נשתנ' צורת האות על ידי הדביקות הוה כמ"ם שנסתמה (רד"ך באח"ט כ"ה) אם נדבק רגל הה"א כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א מי שיקל להפריד לא אמחה בידו (רלב"ח סי' נ"ז והרד"ך ב"א רל"א חולק בזה כ"ה) עמ"ש סוף סי' ל"ו וע' בי"ד ססי' רע"ו:
כח סָעִיף יח בגג האל"ף. דאין להם ליגע אלא בדקות שבהם (ב"י סי' ל"ו):
כט סָעִיף יח פסול. נ"ל דוקא שנגעה היו"ד עצמ' באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר כמ"ש בא"ע סי' קכ"ה סי"ו דהא אפי' בלא הקוצ' מקרי יו"ד ע"ס כ"ה ובמהרי"ו סי' קי"ז:
ל סָעִיף יח כל מה שנעשה בפיסול. היינו מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה:
לא סָעִיף יח והפ"א אם נגעו כו'. ה"ה רגלי התוי"ן (לבוש):
לב סָעִיף יט ובתחלת הכתיב'. כשיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבול הקולמוס טרם שיכתוב אות אחרונ' שלפני השם כי כשיטבול הקולמוס צריך לקדש הדיו שעל הקולמוס באות א' טרם שיכתוב השם ולא יתחיל מיד שטבל הקולמוס אך צריך לקדש, ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין ויגמור השם ואם שכח ולא הניח אות לפני השם אז יעיין אם ימצא אות או תג שצריכה דיו כדי לקדש בדיו קודם שיכתוב השם (ב"ש):
לג סָעִיף כ חסר או יתר אות א' וכו'. ויש להסתפק אם כתב מצות מלא ומחק הוי"ו אם מועיל אריכת הצד"י למטה או דלמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות אף על פי שנדבק' למטה וכן תיבת נתן. ומ"מ כל שנראית כשתי תיבות פסול', (ב"י) וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה ומשמע דאם בתחילת הכתיב' ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכ' כזה /במקור מופיע דוגמא/ מותר דהא הוי ממש תיב' א' וכ"מ בב"י סי' ל"ז אות ג' שכ' שיכתוב ארצנו הוי"ו תוך הנו"ן ע"ש, ובכ"ה כתב בשם ראב"ח ח"ב סי' ע"ח דאם אות א' מובלע בחבירו כגון שאות א' נכנס לתוך הג' והנו"ן לכ"ע פסול וצ"ע עיין סכ"ח וכתב עוד שם כ' הרדב"ז ח"א פ"ב מצא ווי"ו או יו"ד יתיר' יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי האות ואם כתב תיבה אחת יתירה ימחקנה דאין לחוש לר"ת דס"ל דשיעור פרשה ג' אותיות אבל אין למשוך האות שלפניה כגון ה"א או קו"ף דהוי שלא כסדרן ע"כ ול"נ דלא הוו שלא כסדרן הואיל והאות עצמה כתוב כתקנה [כ"ה] ול"נ דה"ק אם מושך גג ה"א ומניח הרגל במקומו כזה /במקור מופיע דוגמא/ לא הוי תמונת ה"א דבעינן שיהא רגל הה"א בסופה כמ"ש הב"ח סי' ל"ה בשם ספר ב"ש ואם ימחק הרגל ויכתבנו לבסוף ודאי הוי שלא כסדרן ומ"מ נ"ל דאם היה חלק כמו ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרש' ויפסלו התפילין לכן נ"ל דמות' למשוך הה"א אף על פי שלא יהי' רגל בסופ', וכתב עוד הראב"ד הכשיר תפילין שנמצאו בהן תיבות כפולות ולבי מגמגם אלא שאיני כדי לחלוק ע"ש סי' ק"ך, כ' לאבותינו מלא יכול לגרור ולמשוך הבי"ת:
לד סָעִיף כד הגרר. מקרי כשגררו יבש והמחק מיירי שמחקו לח:
לה סָעִיף יח רגל האל"ף. דאז צריך לגרר' כולה כמ"ש סי"ח:
לו סָעִיף כה יו"ד נו"ן וכו'. ובכל הני אפי' תינוק יכול לקרות' פסול כיון שנראית כב' אותיות וה"ה אם לא עשה רגל הימין של יו"ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנ' דשם יו"ד עליה (ב"י סי' ל"ו):
לז סָעִיף יח מותר להדביקם. דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה עסי"ח:
לח סָעִיף כז שנמחקו קצת. אבל אם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן [ס' הזכרונות כ"ה]:
לט סָעִיף כז ולא הוי שלא כסדרן. כיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר שרי [ת"ה סי' מ"ח] וכ"כ מהרי"ל בתשו' סי' קכ"ז כיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימן שרי עכ"ל א"כ משמע דוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן כנ"ל:
מ סָעִיף כח יש ליזהר. ואם נכנס בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה"א פסול (רמ"א בא"ע סי' קכ"ה ססי"ח וכ"כ הרי"ט חלק י"ד סי' ל"ב) וכתב בכ"ה שיש מכשירים לגמרי:
מא סָעִיף כט שגורות בפיו. ואם מקצת הפ' שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע"פ [ב"ח דלא כב"י]:
מב סָעִיף לא אם אינו. משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה, וצ"ע דבי"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות ואפשר דעתו להקל בתפילין. מאחר דמגרס גריסן עסי' תרצ"א ס"ב:
מג סָעִיף לב צריך להניח. וב"ח פסק דצריך להניח כמלא אטבא דספרי למעלה מגגה של למ"ד:
מד סָעִיף לב כמלא שיטה. ובש"ג ה' ס"ת ומהרי"ל סי' קמ"ט כתב דא"צ להניח אלא בס"ת (כ"ה) וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה:
מה סָעִיף לב בין פסוק לפסוק. צ"ע דהוציא זה מהריב"ש סי' רפ"ו והוא לא כ' שם אלא שאם עשה כן לא פסל אבל לכתחל' אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק (ס' הזכרונות כ"ה) וכנ"ל עיקר דהא אמרי' פ"ק דקידושין דאנן לא בקיאין בפסוקים וגם ארור הוי מה' דברים שאין להם הכרע ולדידן הוי תחלת פסוק לכן נ"ל דאין להניח חלק כלל ועבי"ד ס"ס רע"ד בב"י:
מו סָעִיף לג ג' אותיות. צ"ע דסתם כהרא"ש ובי"ד סי' רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדי' אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החציה חוץ לשיטה ואפשר דבא ללמד כאן דב' אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות. דבזה הרמב"ם מודה כמ"ש שם:
מז סָעִיף יח ולא יצא מהם כלל. כתב הב"ש מדנקט כפל לשון משמע אפילו בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאין נמחקין ואפילו הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ"ל להלכה ולא למעשה וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' צ"ג דכתב מדנקט צריך משמע אפי' בדיעבד וכו' ע"ש ומ"מ צ"ע דאשכחן טובא דצריך משמע לכתחלה כמ"ש הב"ח ועסי' רי"ט ופ"ק דגיטין, ועוד דהש"ך בי"ד סי' רע"ו ס"ז כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם א"כ משמע לכאורה כ"ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת ומנ"ל לפסול בדיעבד עמ"ש סי"ח בשם ר"מ גלאנטי, ובמ"ב סי' נ"ז כתב אם כתב אלקנו בלא יו"ד מותר לתלות היו"ד מאחר שאינה מהשם עצמו עכ"ל א"כ כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשטה דכשר וכ"מ במהרי"ק שורש ק"ל: והגאון מופת דורנו כמוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מקרי דיעבד וכ"מ ממ"ש סי' ל"ט ס"ב בשם ר"מ לובלין אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד:
מח סָעִיף לו ובמדינות אלו וכו'. וקשה למה נהגו כן לכתחלה דהא היש מכשירין מודו דעדיף לעשות והיה אם שמוע סתומה ונ"ל הטעם משום דבסתומות א"א לעשותן אליבא דכ"ע לכן נהגו לעשות' בפתוחות, וכתב הב"ח וגם מסיימין פרשת והיה אם שמוע בסוף שיטה וכן נוהגין ע"פ ספר ב"ש [ב"ח] ובדיעבד אם עשאו סתומה כשר [ד"מ]: כתב הלבוש למנהגנו אין מניחין חלק בסוף והיה רק מסיימין על הארץ בסוף השיטה התחתונה ואם לא הניח חלק בסוף קדש ובסוף והיה כי יביאך כדי ט' אותיות פסולין ואפי' בין שמע לוהיה אם שמוע אם לא הניח חלק בסוף שמע כדי לכתוב ט' אותיות והתחיל והיה אם שמוע בראש שטה פסולין שצורה זו אינ' לא פתוח' ולא סתומה לד"ה אם לא שהתחיל והי' באמצע שיט' והניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות שזהו סתומה להרמב"ם וכן נוהגין בארץ ישמעאל ואף להרא"ש צורה זו ג"כ פתוחה היא והרי אנו נוהגין בכלן פתוחות ואי איישר חילי הייתי מנהיג לנהוג כן לכתחל' באלו הארצות שכשרים לד"ה עכ"ל לבוש, ול"נ שמנהג שלנו מנהג ותיקין הוא ואין לשנות שלא להוציא לעז על הראשונים [ל"ח]:
מט סָעִיף לו סתומה לדעת הרמב"ם. אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח"כ בשיטה שניה יתחיל בראש שיטה והי' אם שמוע ואז היא סתומה ואין לעשות מפני זה ב' זוגות תפילין [ב"י] ועמ"ש סי' ל"ד ס"ב, וכתב הרב"י שגדול א' פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויו' לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם א"כ העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עכ"ל, כתב סמ"ק ובתש"ר שהן ד' קלפי' אין להקפיד בפתוחות וסתומות אך נהגו להקפיד עכ"ל, וכ"כ הכל בו ומהרי"א דלא כהב"י שהבין בדרך אחר דקאי על שלא כסדרן ודבריו צ"ע:
נ סָעִיף לז ורשאי לעשות מקלף. ובס' ב"ש כתב שלא יעשה הבתים מקלף אלא א"כ שישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"א שמעבדין בהן העורות ובהג"ה שם מכשיר מקלף וטוב להחמיר לכתחלה: כתב מ"ע סי' ל"ז עור שליל הוא המובחר ואח"כ עור העוף ואח"כ עור החיה ואח"כ עור בהמ' ואח"כ עור נבילה עכ"ל:
נא סָעִיף לז היכא דאפשר. ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה [ב"ח] ול"נ דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו לברך דגם רש"י ס"ל כוותי' דס"ל דרבא דאמר הזמנ' לאו מלתא היא ס"ל כת"ק דא"צ עיבוד לשמ' והקשו התו' דהא אמרי' בגיטין דס"ת בעי עיבוד לשמה וכתבו שדוחק לחלק בין עור הבתים לקלף שכותבין עליו אבל רש"י לא ס"ל לדוחק וכן הרמב"ם לכן כתב שא"צ עיבוד לשמה וכ"כ בנ"ץ ועמ"ש סי' מ"ב:
נב סָעִיף לח מעור א'. דלא כמשמע מסה"ת דאף בחתיכות תפורות יחד חשוב עור אחד דליתא [ב"ח] אבל באגוד' הוכיח ג"כ דחשיב כעור אחד וכ"כ התו' במנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דלמא להשלים כמ"ש ס"ס ל"ג:
נג סָעִיף לט ותרי חומשי. אין החשבון מכוון כמ"ש התו' פ"ק דסוכה:
נד סָעִיף לט וגם הבתים. דלא כמו שנוהגין קצת לעשות של יד עגולות בראשיהן רק שמרבע התיתורא מלמטה [מרדכי]:
נה סָעִיף מ עור הבתים כו'. העור צריך שיהיה שלם בין בית לבית [מרדכי עסי' ל"ג ובב"י]:
נו סָעִיף מא אין לו שיעור. ומ"מ יש לחוש לדברי הגאונים שאומרים שלא לעשותן קטנים כרוחב שני אצבעות [ב"י ב"ח ל"ח] וכב"י בשם א"ח מנהג החכמים ואבות ב"ד לעשות של ראש גבוהים יותר מג' אצבעות כיון שמניחין אותן בגילוי אבל החכמים ותלמידים ותלמיד בפני רבו שאין דרך לגלות תפיליו בפניו מניחים קטנות כאצבע ומחצה תחת המצנפ' מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמן לרבותם וכו' עכ"ל עססי' כ"ז:
נז סָעִיף מב מקמטי העור. ז"ל ד"מ בשם הג"ה בב"ש אין לשנות מנהג זקנים שהיו עושין בקמט של עור ומיהו אם עשאם בדפוס או כתבם בדיו על הבית לבן אין בידינו לפוסלן עכ"ל ובגיטין דף כ' משמע דכשדוחק בצד השני בדפוס מקרי חק ירכות וכשר וכ"ה בא"ע סי' קכ"ה ס"ד וכן נהגו לעשות השיני"ן בדפוס מיהו י"ל דדוקא בטס של מתכות אבל עור שהוא רך נדחה גם סביביו וה"ל חק תוכות ומ"ע כתב בתשו' סי' צ"ג דבס"ת תפילין ומזוזות אפי' חק יריכות פסול ומשמע מדבריו דהמדפיס בדיו כשר דזה מקרי כתיבה אלא שלא רצה לאומרו למעשה ע"ש ול"נ דבתפילין ומזוזות פסול משום דא"א לצמצם ופעמים שנדפס האות השני קודם לראשון וה"ל שלא כסדרן, וט"ז בי"ד סי' רע"א כתב דאפי' גט לא יעשה בדפוס דדמי לחקיקה ובגיטין משמע בתוס' דילפינן מלוחות דחקיקה כשר בס"ת כדאשכחן בלוחות אך לכתחלה יש ליזהר וכן נהגו:
נח סָעִיף מב של ימין המניח. ונ"ל באטר אזלי' בתר ימין ושמאל דעלמא דהנקדן בסמ"ג כ' דשל ד' ראשים היא חשובה לפיכך עושין אותה בימין הקורא א"כ לא איכפת לן אם המניח הוא אטר:
נט סָעִיף מב ארבע ראשים. פי' הנקדן הטעם שיהא בכתיבה שוקע' שי"ן של ג' ראשים כמו שהיו בלוחות ולכן צריך שלא יגעו היודי"ן למטה בשי"ן ודלא כרוב סופרים דאין נזהרין בזה עכ"ל הב"ח, ול"נ שאין לזוז ממנהג אבותינו שהנקדן המציא טעם מלבו ובזוהר פ' פנחס ע' תק"ף נמצאו טעמים אחרים שיהיו ד' ראשים וא"כ כי היכי דבשל ג' ראשים צריך היו"ד ליגע ה"ה בשל ד' ראשים צריכים שניהם ליגע למטה ובסמ"ג ובשמוש' רבה כ' וז"ל יעשה בתוכה שני יודין כו' ע"ש וכ"מ מלשון רמ"א סעיף מ"ג:
ס סָעִיף מד וכורכם בקלף. ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים [ב"ח]:
סא סָעִיף מד קצת שער. כתוב בספר יש שכר בשם הזוהר שלא יצא השער כשעורה חוץ לבתים וז"ל זוהר פקודי ע' תכ"ה ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעה חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחב' ההוא שערא ואתעביד כשעורה אבל פחות מן דא לא מסאב עכ"ל וצ"ע דהא שערות אינן מטמאין אפי' הם הרבה, ועוד דפחות משעור' אפי' עצם אין מטמא וכ"ש בשר או שער, ונ"ל שכוון להא דשנינו פ"ג דאהלות כל מה שבמת טמא חוץ מן השער כו' ובשעת חבורן הכל טמא פי' כשהשער מחובר לזה וא"כ ה"ק דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחבר כו' דהיינו כשהשער מחובר לעצם כשעורה דאתעביד כשעורה פי' שס"ל שהשער מצטרף לעצם כשעורה כנ"ל וא"כ י"ל דלא איכפת לן אם השער יוצא חוץ לבתים יותר מכשעורה, כתב של"ה דף קי"ו י"א שהשער צריך לצאת מפרשת קדש ואני קבלתי מפ' והיה אם שמוע ונ"ל שטוב להניחם אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפ' קדש עכ"ל:
סב סָעִיף מה זקופה. משמע דמצוה מן המובחר כך אבל אם א"א בע"א לא בעינן זקופים וכמ"ש סמ"ז אם אין ריוח ביניהם כשירה אף על גב דא"א להעמידן זקופות [ב"י ר"י חביב ע"ש] ובדרכי משה תי' דבסמ"ז איירי שהיו כתובים בקלף אח' זה תחת זה ואז אפשר להעמידם זקופות וצ"ל דקדש והיה כתובים סופו של זה בצד סופו של זה ושמע כתובה ראשו של והיה סופו של שמע בסופו של והיה אם שמוע אבל רש"י לא פי' כן שהרי כתב שצריך לחתוך העור עד למטה משמע דבעינן זקופים ע"ש:
סג סָעִיף מז של יד כותב כו'. הע"ת לא עיין סל"ח:
סד סָעִיף יב דבק כשר. מבהמה טהורה עסי"ב:
סה סָעִיף מט בגידי בהמה. לוקחין הגידין שיש בעקב בהמה וחיה שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן:
סו סָעִיף נ אין לקנות וכו'. ז"ל הב"י בשם האגור אין לקנות גידין מעכו"ם דשקלי נמי מבהמה טמאה וספק דאורייתא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל, מ"ש הע"ת ל"ל קבוע תיפוק לי' דרוב בהמות טמאות נינהו י"ל דעכ"פ רוב בהמות הנאכלין טהורין הם ומאותן שאין נאכלין אין לוקחין מהם גידים דודאי אין העכו"ם נוחר בהמתו משו' הגידים ונבילות וטריפות מעוטא נינהו, ונ"ל דוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דה"ל קבוע אבל מסתמא אזלי' בתר רובא כמ"ש בי"ד רסי' פ"ו לוקחין בצים מן העכו"ם ואין חוששין שמא של נבילה וטריפה הם והוא תלמוד ערוך בחולין ואפי' כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דוקא בבתיהן אסור לקנות אבל בשוק מותר לקנות דכל דפריש מרובה קפריש כמ"ש בי"ד סי' קי"ד ע"ש והוא בכתובות ספ"ק וע"ל סי' תקי"ג בב"י ול"נ טעם אחר דאסור לקנות מהעכו"ם כיון דהם הל"מ בעי' טויה לשמה כמ"ש סי' ל"ג ס"ד ועכו"ם לאו בני לשמה ניהו:
סז סָעִיף נא יתפור. כ' מ"ע סי' ל"ח אם אין התפיר' בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול עכ"ל אבל בב"י בשם הרא"ש ורש"י ומרדכי משמע דלא בעי' תפירה תוך הבית רק סמוך לבית ע"ש:
סח סָעִיף נא בחוט א'. ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי' שיהא חוט א' (ב"י בשם הריא"ס) וכ' הב"ח דוקא אם נפסק בחוט פסול דניכר שיפסק החוט עוד אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג עכ"ל:
סט סָעִיף נב קשר כמין דלי"ת. ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדל"ית נראה משני צדדין [ב"י] עמ"ש סי' כ"ז ס"י:
א סָעִיף א יכתוב של יד קודם. הטעם מדכתיב והיו שיהיו נכתבין כסדרן ראוי הוא דלכתחלה יכתוב ש"י קודם לש"ר:
ב סָעִיף ב כולם בקלף א' מדכתיב והיו לאות על ידיך דמשמע אות אחת כלומר בית א':
ג סָעִיף ד כתיבה תמה. פי' שיהיה כל אות מוקף גויל כ"כ הטור וכ' מו"ח ז"ל ולענין הלכ' נראה דבתפילין פסול בנגיעת אות לאות אפי' בשאר תיבות בין מלמעלה בין מלמטה ואין לו תיקון אבל בס"ת יש לו תיקון לגוררו כו' ופשוט שאיזה תלמיד טועה כתבו כי בהדיא איתא לקמן סי' זה סכ"ה דע"י זה לא מקרי שלא כסדרן ומותר לגרור בדבוק וכ"כ הוא עצמו לקמן ע"כ אין להשגיח בזה דבודאי לא יצא מפיו:
ד סָעִיף ח או לשם ס"ת. כי קדושת ס"ת חמורה מתפילין כדמצינו לענין תשמיש המטה שבס"ת צריך שיוציאנו מאותו חדר דוקא כמש"ל סי' ר"מ ס"ז אבל מזוזה אינה חמורה כתפילין וא"כ כי עבדו לשם מזוזה לא עבדו לשם תפילין:
ה סָעִיף ט וסייעו קצת בעיבודה כו'. בי"ד סי' רע"א הוכחנו דאפי' במסייע בסוף העיבוד מהני אבל זה פשוט דלא מהני מה שישראל מסייע להשחיר העורות לתפילין שזה אינו ממלאכת העיבוד:
ו סָעִיף יא יתבאר בטי"ד כו'. בש"ע שם לא נזכר מזה כלום אבל בטור נזכר בשם רב נטרונאי וסיים שם בלשון זה אבל אם יש להם יכולת להחזיר הדק לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה עכ"ל מזה נשמע דיכולין לחזור ולתקנו:
ז סָעִיף יג חלוקה לשתים. לכאורה משמע דאם יש נקב בתוך גג האות או ירך שלו אע"פ שנראה חלל הנקב מכל מקום כשר כיון דהנקב באמצע ודיו מקיפו דאז אינו חלוק לשתים אבל באמת אינו כן שהרי כ' ב"י בשם הריא"ס פירוש נקב קטן כחוד' של מחט עד שאם מעביר עליו הקולמס בדיו נסתם שאין האות נחלק לשתים אינו נקרא נקב וכותבין ע"ג וכו' עכ"ל הרי שקורא נחלק האות לשתים עד שלא נכתב עדיין ותו דבעי דוקא נסתם אלא ע"כ דאף שהדיו מקיפו מכל מקום מקרי חלוק לשתים שם אותו מקום הנקב אלא בעי שיהיה שם נקב קטן כל כך שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש והיינו בשעת כתיבה אבל אם אחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר כמ"ש הטור וש"ע בסמוך לענין ניקב תוכו:
ח סָעִיף טו אפי' ניקב כל תוכו כו'. בפ' הקומץ ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול. פירש"י תוכו רגל פנימי יריכו רגל ימיני. ל"א תוכו גויל החלק שבתוכו ע"כ והרי לכל א' מהלשונו' קולא וחומרא דללשון א' יש קולא ברגל פנימי של ה"א שאפי' נשתייר כ"ש כשר ויש חומרא דלא מיירי מן הגויל שבתוכו כלל ממילא סמכינן אירושלמי שמביא הטור שגם מבפנים צריך להיות מוקף גויל. וללשון השני יש חומרא ברגל הפנימי דהיינו שהוא שוה לרגל ימיני ופסול אם לא נשתייר כמלא אות קטנה ויש קולא דתלמוד שלנו סותר הירושלמי וס"ל מבפני' אין צריך להיו' מוקף גויל והרא"ש הסכים לפירוש קמא כמ"ש כאן בש"ע וש"פ שמביא רמ"א ס"ל כפי' בתרא ממילא לפסק רמ"א לא משגחינן בירוש' דמצריך היקף גויל מבפני' ואפשר דדעת רמ"א לפסוק כחומרא של שני הפי' שזכרנו וכן נכון אלא דהטור מסיים הלכך אם ניקב כל תוכו פסול משמע דוקא כל תוכו ולא קצת ממנו והטעם נראה דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק א' וע"כ אע"פ שנפסק הגויל בתוך האות מצד א' מגין עליו מה שנשאר מצד השני ודומ' אם נפסק חלק מצד א' בחוץ והנשאר קיים באותה צד גופה דלא מצינו בזה פסול:
ט סָעִיף טז או שנפסק רגל הא'. דבר זה א"א להולמו ואציע לפניך שיטת התלמוד והפוסקים וז"ל אגרא איפסק ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא [פי' שבא נקב בה"א של העם בתפילין שלו] א"ר אבא אם נשתייר כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. רמי איפסק לי' כרעא דוי"ו דויהרוג אמר ר' זירא זיל אייתי תינוק דלא חכי' ולא טפש אי קרי ליה ויהרוג כשר ואם לאו פסול ופי' המרדכי דבנפסק כרעא דוי"ו דויהרוג אין מועיל מה שנשאר כמלא אות קטנה דאדרבה אי הוי נשאר כשיעור יו"ד הוה פסול בודאי דהא בודאי וי"ו בעינן וכן בכל אותיות הפשוטות כגון זייני"ן נוני"ן פשוטין אבל בההיא דאיפסקא רגל הה"א דכשר אי נשתייר כשיעור יו"ד. וכ' מהרי"ק שורש ס"ט בדין אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת על עצמה וכן נקודת הפי"א שאין נוגעת לגגה שהוא פסול וז"ל ופשיטא שאין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים הללו אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא כגון וי"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו או אם כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מלתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל בראיי' התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה עכ"ל. וכך כתב ריב"ש סי' ק"ך דלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שהפסול היא משום שזה האות נדמה לאות אחר אבל היכי שהפסול משום שנפסק צורתו לא מהני וז"ל וכן אין להכשיר האלף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא אות אחרת דהיינו עי"ן הפוכה כו' עכ"ל. וא"כ צ"ע במ"ש רמ"א דכשרגל הא' נפסק מהני קריאת התינוק נגד הפוסקים ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח"כ נפסק מהני קריאת תינוק בכל מילי זה אינו מצד הטעם שזכרתי בשם הפוסקים ועוד דהא מהרי"ק איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ"ה לא מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי"ו שבתלמוד דמיירי בנפסק אח"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה. וכ"מ ג"כ מסכ"ה לקמן שכתב הש"ע באם אין רגל הא' נוגעת יכול לתקן ואין בזה משום שלא כסדרן משמע הא בלא תיקון ודאי פסול וסברא זו כ' מהרי"ק שם גם בלבוש לא זכר הך או שנפסק רגל הא' שזכר רמ"א גם אין להגיה ה"א בדברי רמ"א במקום הא' דעל אות ה"א אמר אם נפסק רגל שלה דגם באות ה"א אין מועיל תינוק כדכתב בהדיא המרדכי הביאו ב"י דשם הוי השיעור כשיעור אות קטנה דוקא ע"כ נראה דט"ס יש כאן והך או שנפסק רגל הא' שזכר רמ"א מקומו הוא אח"כ וכן צריך להיות מיהו אם אנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו או נפסק רגל הא' פסול כו' כנ"ל בלי ספק ורוח אחרת:
י סָעִיף טז אם תינוק כו'. נראה לי דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה הפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' שזכרתי בשם ריב"ש שאין מועיל תינוק. ובזה נראה לי שצריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ולא יהיה בפני התינוק בר מהך מה שלמעלה ממנו ואין זה דומה למ"ש הש"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות כנ"ל נכון וברור: וראיתי למו"ח ז"ל שכתב לא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואחר כך נפסל אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב עכ"ל. תמוהים דבריו דודאי אין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה האות לתינוק וראיה מדברי מהרי"ק וריב"ש שהבאתי לעיל בנפסק היו"ד מן האל"ף ומיירי בעשה הסופר כן מתחלה כמבואר בדבריהם שם ואפ"ה פלפלו שם אם שייך בו מראה לתינוק מטעמים אחרים אלא ודאי שאין בזה חילוק. ומה שכתבו הפוסקים בזה אם נפסק נמשכו אחר ל' התלמוד ושם מעשה שהיה כך היה:
יא סָעִיף טז ולא חכים. בגמרא נקט האי תיקון על מה שנפסק ו"ו דויהרוג ה' ופירש"י דאי חכים מבין דמגדף הוא לומר ייהרג כלפי מעלה אומר ויהרג עכ"ל. משמע הא דבעינן שלא יהא חכים היינו חכים כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהי' מתפרש שפיר אבל לא חכים בהכרת אותיות היטב ואינו מבין מה שכתב לפניו דזה ודאי כשר:
יב סָעִיף טז ולא טיפש. שאינו יודע לקרות:
יג סָעִיף טז ואין צריך לכסות כו'. פירוש דאע"פ שאינו מבין הענין מ"מ ה"א מתוך שהוא מורגל בקריאת התיבות הוא יאמר מסברא מה שיהיה נראה לו ששייך לאותו תיבה קמ"ל דלא חיישינן להכי ועמש"ל בסמוך שפעמים צריך דווקא לכסות:
יד סָעִיף טז הא דמכשרי' כו'. בב"י הוכיח זה דהוקשה לו אמה דמכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול ותי' דלא אמרינן כן אלא היכא שנדבק' האות בחבירת' אבל היכא דאיפסק בנקב לא והכי דייק לשון רש"י כו' ועי"ל הא דמכשרי' בנפסק ע"י נקב היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב' וכמ"ש כאן בש"ע והנה מדברי הטור משמע דלא ס"ל כהתירוץ השני דהא כתב ובירושלמי משמע שצריך גם מבפנים מוקף גויל הילכך אם ניקב כל תוכו פסול ולתי' השני אמאי פסול בנקב הא אפילו ניקב מבחוץ כשר כיון שנכתב תחלה בכשרות אלא ע"כ דס"ל כתי' הראשון. אלא דצ"ע הא דברי הש"ע סתרי אהדדי דבסעיף ט"ו כתב דלירושלמי פסול ניקב כל תוכו כדברי הטור ולפ"ד כאן כשר בזה אפי' בחוץ וצ"ע מה דעתו של הש"ע בזה ותימה על רמ"א שלא כתב בזה כלום:
טו סָעִיף יז חק תוכות. פי' שחוקק התוך של המחק וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות ודבר פשוט שאפי' אם הטיפ דיו לח עדיין פסול כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון:
טז סָעִיף יז דלי"ת במקום רי"ש כו'. אין תקנה למחוק כו'. פי' ע"י המחק של התג אין תקנ' אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול ודאי שפיר דמי וכן בעש' רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת דדוקא חקיק' פוסלת וכל שיש תקנ' היינו קודם שכתב אות שאחריו אבל לא אח"כ דאז הוי שלא כסדרן ופוסל בתפילין:
יז סָעִיף יח כצורת נו"ן כפופה. פי' כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחילה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין מצידה כמו וי"ו ואם כן כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי"ו צריך לגוררו כולו אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר אין צריך לגורר' ולאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דלי"ת דבפעם א' נכתב הכל בפסול צריך לגרור כולו ולפי זה ה"ה בכל אות שנכתב בב' כתיבות כמו ג' וכיוצא בו ונעשה פסול בכתיבה הא'. אין צריך לגרור רק אותה:
יח סָעִיף יח בין אחר שנגמרה וכו'. מכל מקום אם נמצא כן בס"ת אין להוציא אחרת דכתב ב"י בשם הרשב"א אפי' אינו גוררה כל שהוא יכול לגרור כשר וכדר"ז דאמר כל הראוי לביל' כו'. וכתב מו"ח ז"ל אפי' אם נמצ' כן בשבת שא"א לגוררו מכל מקום אין צריך להוצי' אחרת כיון שמעיקר דין ס"ת יש תקנ' רק דאיסור שבת רביע עליה:
יט סָעִיף כ צריך לדקדק בחסירות כו'. בלבוש האריך כאן במה שלא יכה עושים הסופרי' שמניחים לנערים לכתוב תפילין כדי שירגילו בכתב והפליג מאד בעונשן. גם הלעיג על אותן שאומרים לסופר כתוב תפילין לשמי שהוא טעות גדול:
כ סָעִיף כג היו כתובין שלא כסדרן. דכל אלו שהפסול צריך תיקון בגריר' לא מועיל תיקון דהוי חק תוכות דהא צריך לגרור כל הרגל שנכתב בפסול וע"כ אע"פ שמתקנ' אח"כ הוי שלא כסדרן אבל ביודי"ן שאין נוגעין בגוף האותיות מצי לתקן להדביק' ולא הוי משום שלא כסדרן ולגבי ח' שכ' ב' זייני"ן דאין שם צורת ח' לגמרי על כן לא מהני אח"כ תיקון. ולפ"ז אם כ' גם החטוטרא שעל שני הזייני"ן רק שלא נדבק יחד שפיר ודאי מועיל ג"כ התיקון אח"כ ומ"ש המחבר אח"כ בשם יש מי שאומר אין כאן מחלוקת רק חידוש דין ועמ"ש עוד מדין יודי"ן שאין נוגעין בסימן ל"ו:
כא סָעִיף כג נראה כשתי תיבות כו'. כב"י בשם הריא"ס דלפעמים תיקון מהני ליתיר אות כגון לאבותיך מלא בוי"ו שאחר שיגרור הוי"ו ימשך הב' שלפני' באופן שיהי' ממולא החלק של מקום הגרר ובצ' נסתפק כגון הוציאך שכתבו ביו"ד ואם ימחק היו"ד יוכל אח"כ להמשיך חלק התחתון ולא העליון אי מהני או לא ע"כ. וספק זה איתא בנו"ן כפופה שנמשך חלק התחתון הרבה יותר מן שיעור הראוי למלאות השיט' אי כשר אי לא:
כב סָעִיף כח יש ליזהר שלא יכנס. בב"י בשם רמב"ן כתב לשון פסולה משמע אפי' בדיעבד ואיני יודע למה כ' כאן לשון לכתחל':
כג סָעִיף לב כדי גגה של למ"ד. זהו שיעור מלא אטבא דספרי שאמרו בפ' הקומץ והיינו כחצי צפורן כמ"ש ב"י ולא כדעת הטור שס"ל שיש חילוק בין הרא"ש לסמ"ק בזה. ובב"י הביא עוד בשם א"ח בשם הרר"י שצ"ל שיעור חצי צפורן למעלה מראש' של למ"ד וכן למט' מן הצד"י ואיני יודע למה לא חש לה הב"י לכל הפחות לכתחל' והי' לו להביא' בש"ע:
כד סָעִיף לב כמלא אות. בי"ד סי' רע"ד ס"ד הוכחתי בס"ד דהיינו לכתחל' אבל בדיעבד אינו פסול אלא אם נראית כאחד ע"פ תינוק דלא חכים כו' ע"ש:
כה סָעִיף לו חוץ מפרשה אחרונה וכו'. פי' שבתורה היא סתומה ע"כ יש לסתום אותה גם בתפילין אע"פ שמה שהיא סתומה בתורה הוא מטעם שיש לה שייכות עם מ"ש לפניה משא"כ בתפילין מ"מ יכתוב כמו שהוא בתורה וכב"י בשם רמב"ם שאם עשה הסתומה פתוחה או להיפך פסולין וג' פ' הראשונות שבתפילין כולן פתוחות ופרשה אחרונה סתומה והקשה על זה דהא אמרי' בהקומץ דף ל"ב בפרשה דמזוזות עבדי' סתומות ואי עבדינהו פתוחות כשר מטעם דהא בתורה אינם סמוכות וא"כ הכא בתפילין בשלמא פ' קדש והיה כי יביאך שהם נכתבים כסדר שכתובות בתורה ע"כ צריכין כאן להיות ג"כ פתוחות אלא שמע והיה אם שמוע דאינם סמוכות בתור' מ"ט יופסל אם עשא' לפ' והי' אם שמוע פתוחה ותי' ב"י כיון דבקצת פרשיות של תפילין אם שינה פסול לא מפלגינין ביניהו והוא דחוק דמנלי' לרמב"ם זה. ורש"ל בתשובה סימן ל"ז פי' דפסול דקאמר רמב"ם ר"ל פסלן מעיקר הכשירן לכתחלה ול"נ ליישב דעת הרמב"ם דהוכיח כן מתלמוד ערוך דע"כ יש חילוק בין תפילין למזוזות בפ' והיה אם שמוע שבתפילין בעי' סתומה אפי' דיעבד מדאמ' בהקומץ ר"נ ב"י א' מצוה במזוזה בסתומות ואי עבדינהו בפתוחות ש"ד לימא מסייע ליה כיוצא בו ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות וכאן במזוזה פתוחות אלא ע"כ אף במזוזה בסתומות ודייק הרמב"ם דע"כ האי דיוק דאין מורידין קאי גם על התפילין דאי אס"ת לחוד לישני ליה דאה"נ דמס"ת אין עושין מזוזה משום דבס"ת הוי סתומות ובמזוזה בעינן פתוחות והא דאמר טעמא משום דאין מורידין קאי על תפילין דלא יעשה מהן מזוזה ואע"ג דהוה כשר ג"כ בפתוחות ומ"ה אמר חד טעמא אתרווייהו דהיינו אין מורידין אע"כ דגם בתפילין בעינן סתומות כמו בס"ת ובמזוזה וא"ל בפתוחות כשר בדיעבד למה לא אמר לימא מסייע מתפילין טעמא דאין מורידין הא מורידין עושין ואמאי הא תפילין בסתומות ומזוזה בפתוחות וה"ל לסייע דבדיעבד כשר בפתוחה מדלא משני הכי אלא משני שם שינוי' דחיקא ש"מ דבתפילין פסול בפתוחות אפי' דיעבד כנ"ל לדעת רמב"ם נכון:
כו סָעִיף לו ויש מכשירין וכו'. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר הלכה למעשה בס"ד. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' הפרשיות פתוחות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע והפ' הד' שהיא והי' אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר בי"ד סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע השיטה וכן בכותב ומניח בסוף השיט' חלק ומתחיל הפ' שאחריה בראש שיט' השניה זהו פתיח' ושיעור החלק כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפ' בסוף השיטה יניח שיטה א' חלק ויתחיל בשיטה השני' והרמב"ם כתב וז"ל פ' פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיט' מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפ' שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה [זהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה מניח שיטה שאחרי' פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה הג' [וזהו להרא"ש סתומה] פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף השיטה תיבה א' [וזהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה א' בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה השניה ויתחיל לכתוב פרשה הסתומה מאמצע שיטה הב' (ואפשר שגם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיט' מניח בתחילת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה פ' סתומה [וזהו להרא"ש פתוחה] נמצאת אומר שפ' פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם עכ"ל. וכתב ב"י דאם נעשה התפילין כמ"ש הטור דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות או בתחלתן חוץ מפ' אחרונה שתהיה סתומה בזה יצאנו ידי חובת שיטת הרא"ש דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי פתוחה אך לא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיט' מיקרי סתומה א"כ הוין כולן סתומות אם ישאיר מתחלתן חלק והיאך כתב רבינו הטור או מתחלתן וע"כ אין הכשר רק אם ישייר חלק בסוף כל פ' א"כ הוי אף האחרונ' פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפ' עושה את הפ' שאחריו פתוחה. וע"כ נוהגים בכל ארץ ישמעאל שנוהגים בכל דרכיהם כהרמב"ם שעושין בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימין בסוף הדף באמצע שיטה ופרש' ג' שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימ' בסופה ופ' ד' מתחלת באמצע השיטה נמצא שג' פרשיות הראשונות לדעת הרמב"ם פתוחות כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם כמ"ש הפוסקים מדבריו. וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק שפ' שלפניה בסופה עושה פ' שלאחריה פתוחה והיא מתחלת מראש השיטה וזהו בין להרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פ' הד' באמצע שיטה מקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן שתהיה סתומה. אבל לרמב"ם ניחא דכהאי גונא מקרי סתומה. ובמדינות אלו נוהגים שכל ג' פרשיות מתחילות בראש העמוד ומסיימות באמצע הדף ופ' הד' מתחלת ג"כ בראש הדף ומסיימת בסוף שטה האחרונה וקשה ע"ז דהיא דלא כמאן דלהרמב"ם לא הוה פ' ד' סתומה כיון שמתחלת מראש הדף ואפי' להרא"ש דמצינו סתומה מראש הדף דהיינו שיניח שיטה ראשונה פנויה ויתחיל משיטה השניה מ"מ בכה"ג שמתחיל מראש הדף וכבר הניח חלק בסוף פ' הג' ודאי הוי אף פ' הד' פתוחה וא"ל דהחלק שבסוף פ' הג' אינו מועיל אלא לענין שהפ' עצמה הוי פתוחה עי"ז אבל לענין פ' שאחריה אינו מועיל כלום וסברא זו כתב מהר"מ פדוא' בתשו' סימן ע"ז בשם א"ח אך לא הסכים עליה כי אם להכשיר התפילין שנכתבו כבר ונתפשטו כי דברי הרמב"ם אינם מוכיחין כן גם רש"ל בתשו' סי' ל"ז הרבה להקשות ע"ז הסברא ושם תיקן עכ"פ תמונה שלנו מטעם שבעל העיטור ס"ל שכל הד' פרשיות בעינן פתוחות בתפילין ובזה יצאנו ידי הרא"ש ג"כ דהא בדיעבד עכ"פ מודה דמכשיר בפתוחה אף פ' הד' ואף הרמב"ם שכתב פסול בעשה הד' פתוחה לכתחלה פסל אות'. אבל לפי מ"ש לעיל מדברי התלמוד דאף דיעבד פסל בפתוחה פ' ד' וכדעת הרמב"ם אינו מן הראוי שנעשה כן לכתחלה ולברך בכל יום עליהם. גם רש"ל הקשה עוד ע"ז דדברי בעל העיטור ל"נ כלל למ"ש שאף הפ' הד' תהיה פתוחה דהוא נגד התלמוד והמנהג דנהגינן במזוזה ובטלה דעת זה נגד כל הפוסקים קמאי ובתראי: והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיט' כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיט' תיבה א' יניח הכל פנוי כו' ה"ה אם נעשה כן בסוף הדף שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרש' לפרש' דהיינו ט' אותיות וכדי כתיבת תיבה א' ומתחיל בראש הדף דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל דזה מקרי ג"כ סתומ' דלהרמב"ם הוי טעם סתומ' בהכי כיון שאין חלק כשיעו' במקו' א' בסוף השיטה ה"ה אם תצרף לו עוד הריוח שקודם פרשה הב' בזה אמרינן כאלו נכתב תחילת פרשה השניה בסוף השיטה שיש בה חלק בסוף פרש' הראשונה ואם כן הוי סתומה גמור' משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור אז הוי הפרשה אחריה ענין בפ"ע והוי פתוח' כל שמתחלת בראש השיט' וה"ה נמי בסוף הדף כן עם חלק שבראש הדף שאחריו דחד טעמא הוא ואם כן הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעש' בדרך זה דפרש' ראשון ושני יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות רק שפרש' הג' יתחיל ג"כ בראש הדף ויסיים פחות מכשיעור דהיינו פחות מט' אותיו' והפרש' הד' יעש' ג"כ תחלת הדף ריוח קצת עכ"פ פחו' מכשיעור נמצא שהפרש' הד' היא סתומ' לדברי הכל הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעו' לא הוי פתוחה אבל אין לומר דיניח חלק בסוף פרש' ג' כשיעור ואפ"ה לא מקרי כשיעור לענין סתומ' הפרש' שלאחריה כיון שלא הניח עוד ריוח כשיעור כתיבת התיבה של ראש הפרשה שאחריה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בסתומה שצריך שיהא ריוח בסוף הפרשה כדי לכתוב ט' אותיות וגם כדי לכתוב תיבה אחת דאם היינו עושים כן לא יצאנו ידי הרא"ש שס"ל כל שמניח כשיעור ט' אותיות לחוד מקרי פתוחה פרשה שאחריה אע"פ שמתחלת בראש הדף ממש ואם כן הוי הפרשה ד' פתוחה. וגם אין לומר שלא יניח בסוף פרשה ג' כלל ובתחלת פרשה ד' יניח ריוח פחות מכשיעור בראש שיט' דעכ"פ בעינן ריוח בין פרש' לפרשה כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשות' במקום אחד דאז היתה פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לשני חלקים וכפי שזכרנו ויוצא בדרך זה להרמב"ם ולהרא"ש. כל הנ"ל כתבתי לע"ד נכון הגם שאין להרהר על שום מנהג ח"ו מ"מ בזה כבר כתב רש"ל שאין ראוי לנהוג כן מהיום והלאה. וכתב הוא תמונה א' מה שנראה בעיניו לצאת גם ידי מ"ס וסידור קדמונים שמביא בית יוסף ביורה דעה סי' ער"ה. ונראה לעניות דעתי שאין לחוש רק לצאת ידי רמב"ם והרא"ש שהם ראו כל הברייתות ופירשו לפי דעתם ודי לנו בזה לצאת ידי הכל והוא ממש כמנהג שלנו רק שהוצרכנו להרחיק בראש הפרש' הד' קצת משא"כ בתמונה שכתב רש"ל היא בענין אחר לגמרי ותמונה שזכרתי היא נזכרת ג"כ בתשובת ר"ם פדווא' שם וקילס'. וכתב אף שמנהג שלנו האשכנזים שזכרתי לעיל יש ליישבו מכל מקום להבא לא יוסיפו לעשות כן. והנה בלבוש כתב אי איישר חילי אבטליניה ואנהיג לכתוב כמנהג ארץ ישמעאל ואני אומר כיון שמצוה כאן לשנות למה נעשה כדרך ארץ ישמעאל שבזה לא יצאנו ידי הרא"ש על כן ישנה שינוי מעט וכמ"ש ויוצא ידי הכל כנ"ל:
כז סָעִיף לז עור הבתים וכו'. דהלכה למשה מסיני הוא שלא יהא כשר לתפילין אלא עור בהמה טהורה בלבד. ובכלל זה אפילו רצועות דלעור הבתים הוא פשוט מקרא בפיך מן המותר בפיך וכיון דאות שי"ן נקמט בעור הבתים פשיטא שצריך להיות מן המותר בפיך:
כח סָעִיף לז אפילו מנבילה. דזה מקרי ממין המותר בפיך:
כט סָעִיף לז מקלף. שגם הוא נקרא עור:
ל סָעִיף לז או מעור שליל. ולא אמרינן כיון דחשוב כבשר לענין טומאה לא חשיב עור. ומביא ב"י בשם יש אומרים דיותר טוב עור של שליל שלא נעבדה בו עבירה שלא היה בו תשמיש זכר או נקבה:
לא סָעִיף לז היכא דאפשר. כי הרמב"ם ס"ל דלא בעי כלל עיבוד עור הבתים דאדרבה יותר חזק הוא בשלא נתעבד מ"ה אין בו פסול בעיבוד שלא לשמה אלא דש"פ חלקו על הרמב"ם ופסק הש"ע כרמב"ם בשעת הדחק:
לב סָעִיף לח יעשה ד' בתים. דילפי' מלטוטפות דטט בכתפי שתים ופת באפרקי שתים פי' דבמקום הנקרא כתפי ואפריקי כשרוצים לומר שנים הם אומרים טט או פת ומדכתיב לזכרון בין עיניך זכרון א' אמרתי לך הא כיצד כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד ובש"י כתיב והיה לך לאות כשם שאות א' מבחוץ כך אות א' מבפנים:
לג סָעִיף לט כדי שיהא להם אותו אלכסון כו'. פי' בריבוע גמור שארכו כרחבו ממש שיערו חכמים כל השיעור שיש לו יש לו באלכסון ב' חומשין נוסף על אותו השיעור וגם כאן צריך שיהיה מרובה ממש אבל אם לא יהיה מרובע ממש לא יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספת אלא שיעור אחר:
לד סָעִיף לט נתקלקל ריבוען. אע"ג דגבי ציצית אמרי' בסי' י"א ס"י שאם נתקלקלו חוטי הערב אחר שנעשו בהכשר אין צריך לתקן אותו אח"כ שאני ציצית דכתיב ועשו להם ציצית קפיד קרא על שעת עשיה אבל תפילין מרובעות הל"מ וכל שעה בעינן שיהיו מרובעים:
לה סָעִיף מב של ארבע ראשים. זה רמז לכתב הלוחות שהיתה כתובה משוקע' שנאמר חרות על הלוחות הרי שכל האותיות היו מן האויר נמצא שיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירות והוא של ד' קמטים שנעשו שם ג' אוירות ועוד יש לנו כ' ס"ת שהי' בולטות וכנגדם עושין שי"ן של ג' ראשים והטעם שעושין רמז זה דוקא באות שי"ן כדי לרמז בהם הימים שאדם מניחן בשנה שהם שי"ן וי"א דשם הוי"ה בא"ת ב"ש עולה מ"צפ"ץ והיינו שי"ן וע"כ נא' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא ר"ת שי"ן שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן. ומצאתי שטוב יותר לעשות שיני"ן אלו בקמטי"ן ולא ע"י דפוס דזה הוי כמו חקיקה ואין לעשות חקיקה כמו בכתב התפילין:
לו סָעִיף מז אפי' אין ריוח ביניהם. דבר זה נתקשו בו רבים כמבואר בב"י בגמ' איתא בפ' הקומץ כתבן בעור א' והניחן בד' בתים יצא וצריך ליתן ריוח ביניהם דברי רבי וחכ"א א"צ ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחד ואחד ופירש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשה כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור א' חותך מלמעלה העור כמין ד' אצבעות [בב"י העתיק כמין ד' פרשיות] והניחם בד' בתים והיה מדובק למטה עור א' כדי שתהא פ' אחת בבית א' וביניהם בתוך הד' בתים של עור הא' נותן חוט או משיחה בין כל בית עכ"ל וכ' רי"ו ואם כתבן בעור אחד כשרים אפי' אין ריוח ביניהם אם נתנם בד' בתים ולפ"ז צ"ל הא דא"ר צריך שיתן ריוח ביניהם לא אכתיבה קאי דהא לחכמים נמי צריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי שיוכל להכניסם בד' בתים אלא לומר שצריך ליתן ריוח גדול בין בית לבית וחכ"א א"צ כ"כ אלא סגי בחוט או משיחה בין כל א' וכב"י ז"ל וכ"פ בנ"י אבל מה שפירש"י שצריך שיהי' ריוח בין הפרשיות כשיכתבם קשה דמשמע דהיינו לר' אבל לחכמים א"צ וא"כ א"א להכניסן בד' בתים כו' עכ"ל ודחק עצמו מאוד בביאור דברי רש"י ע"ש: אח"ז הביא בשם מהרי"א ומהר"י חביב שהקשו אם הן על קלף אחד א"א שיהיו זקופות בבתים שלהם כי היאך יוכל להוציא הפ' מן הבית האח' ושתעבור אל בית הסמוך לו אם היא זקופה אבל אם אינם זקופות אלא פשוטות יכול להניח יפה פ' הא' בבית הא' ובסוף הפ' יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית הג' וכן בג' וד' כו' ומסיקו בזה דבאמת א"צ זקיפה לפ"ז והאי תנא פליג על מאן דבעי זקופות וא"כ נשארו דברי הטור בקושי' שפסק כתרווייהו תוך כדי דבור והנלע"ד דרך אחר בזה דרש"י לא נתכוין שיחתוך בין הפרשיות עצמן בין כל פרשה לחברתה שיכניס דרך שם הבתים דזה ודאי כמו כתב כל אחד על קלף מיוחד דמהי תיתי שיהיה פסול במה שהם מדובקים למטה מן הכתב ביחד אלא כוונת רש"י שלוקח עור גדול דהיינו שלמעלה מן הכתב יש חלק גדול ובאותו חלק הוא חותך וכל חתך הוא מכוון נגד הפסק שבין פ' לחברתה ונותן אותו החלק שלמעלה מן הכתב לתוך בית דהיינו שיעור המפסיק בין בית לבית הוא מכוון להפסיק בין כל פ' ובאמת אין הפרשה עצמה תוך חלל הבית אלא מכוון נגדו ממש וההפסק הוא מחזיק עצמו בין החתך של עור דהיינו למעלה מן הכתב נמצא שכל הפרשיות הם תוך ד' בתים כיון שבין פ' לפ' יש הפסק בעור ה מפסיק בין בית לבית וההפסק מגיע עד הכתב של הפרשיות ובהא פליגי רבי וחכמים דרבי ס"ל כיון שהפרשיות כולם מחוברים צריך שיהיה ריוח ביניהם וחכ"א א"צ אלא חוט או משיחה סגי לעשות הפרש ביניהם ודרך זה מבואר בלשון רש"י שכ' חתך למעלה העור והיינו למעלה מן הכתב ולא כתב חתך בין הפרשיות גם שאר לשונו מכוון בזה וא"ל הא לא יהיה אפשר לקפל הפ' מסיפן לראשן כיון שהם בקלף א' אין בזה קפידא לדינא וע"כ לומר כן בכל הדרכים בזה וכן א"ל הא אין ההפסק מגיע עד למטה דקי"ל כרב דימי דכיון דמינכר החריץ שבין בית לבית תו לא צריך ולא כאביי דאמר צריך שיגיע החריץ למקום התפר כנ"ל בזה:
לז סָעִיף מז והוא שיטלה עור וכו'. בטור כתוב והניחן בבית א' יצא וכתב ב"י דהטור לא דק ולעד"נ דהוא לא דק בזה דהכי איתא בגמ' ת"ר אם כתבן בד' עורות והניחן בבית א' יצא וצריך לדבק דר"י רי"א אין צריך אר"י ומודה לי ר"י שאם אין לו תש"י ויש לו ב' תש"ר שטולה עור א' מלמעלה ומניחה פי' מכסה עור א' על כל הבתים ונראה כבית א' ופריך היינו פלוגתייהו ומשני רבא דבאמת חזר בו ר"י והודה לר"י והוקשה לב"י למה לא כתב הטור הדין דטולה עליו עור והוי רבותא אע"פ שהם מונחים בפנים בד' בתים ותימה עליו אם הי' שום מעל' לדין דטולה עליו עור על מ"ש בברייתא ומניחן בבית א' למה לא אמר ר"י תחילה רבותא מקום שאמר א"צ הי' לו לומר אפי' טולה כו' אלא ע"כ פשיטא דשוין הן א"כ לא הוצרך הטור לכתוב אלא הדין דברייתא דמניחן בבית א' ודין דטולה עליו הוא ממילא ועיקר הרבותא שא"צ לדבק כו':
לח סָעִיף מז ויעביר חוט התפירה. קשה למה הוצרך לכתוב זה בסעיף מ"ז כיון דבכל התפילין אמרינן כן ובאמת יש פלוגתא בזה בין הפוסקים במ"ש בתלמוד שצריך שיהיה חוט או משיחה ביניהם אי קאי דוק' אכתבן בקלף א' או אפילו בד' קלפים ונראה דהטור והש"ע ס"ל דלפי האמת קאי תלמודא אקלף א' ואז פסול בלא חוט ביניהם דל' תלמוד משמע שם אדיעבד ומ"מ חשו להחמיר גם בד' קלפים לכתחלה מ"ה כתבו לעיל ובלבד כו' דמורה שאפי' דיעבד מעכב וכאן אמרו לישנא דלכתחלה אלא דקשה על רמ"א שכתב אחר זה מיהו אם לא עשה רק י' תפירות כו' דכשר בדיעבד היה לו לומר גם על חוט התפירה בין הבתים כן:
לט סָעִיף נא יהיו בחוט א'. בב"י בשם הרי"א מסיים ע"ז ולא יפסק החוט ואם נפסקו פסולים עכ"ל מבואר כוונתו דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה אלא שיהיו בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם:
א סָעִיף א ופרשת שמע. וצריך לכתוב ד' דאחד גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים. כתבי האר"י מ"א:
ב סָעִיף א כסדר הזה. תפילין שנכתבו כסדרן ובאורך הזמן נפסלו שתי פרשיות ראשונות ויש לסופר עוד שתי פרשיות כאותן שנפסלו שהן כשרות מותר לצרפן אל שתי הפרשיות אחרונות שנשארו בכשרותם. תשו' עבודת הגרשוני סי' ס' עיין בשכנה"ג ובתשוב' דבר שמואל סי' ש"ב:
ג סָעִיף א של יד קודם של ראש. ובעטרת זקנים כתב ול"נ שיכתוב של ראש תחלה וכ"כ האר"י ז"ל בס' הכוונות שיכתוב השל ראש ויתקנו לגמרי וישחירו ואח"כ יכתוב השל יד ויזהר לכתוב כל הד' פרשיות של ראש ויד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ע"ש:
ד סָעִיף ב א'. דכתיב והיו לאות על ידך דמשמע אות אחת כלומר בית אחד:
ה סָעִיף ג שחור. עיין בב"י אין להקשות הא הברייתא זו דפ' הבונה אוקימנא לה בפרק הקומץ בס"ת ולא בתפילין ומזוזות על ההיא דאמרינן התם איבעיא להו שתים ושלש ואחת מהו וכו' ומהדרינן כי תניא ההיא בס"ת ע"ש. וכ"כ התוס' בפרק במה מדליקין דס"ת בעי דיו מסוגיא זו דפרק הקומץ עיין ביד אהרן שמיישבו. מותר לכתוב תו"מ בדיו הנעשה מסתם יינם דבר שמואל סי' קס"ב קס"ד. יד אליהו סי' ל"ה ועיין באר עשק סי' ק"ט:
ו סָעִיף ג עצים. כ' מ"א לא ראיתי לאחד מהגדולים שנהג כן ע"ש:
ז סָעִיף כה בחברתה. אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת האות כשר. הרד"ך בית א' חדד כ"ב ומ"א כ' דיש להחמיר. ואם אינו דבוק בעצמו רק התג אחת דבוקה בחברתה כשר. הרב המאירי. ופרי חדש בא"ע סי' קכ"ה ס"ק י"א כ' דלא נהירא ואף בדיבוק ע"י תג יש לגרור הדבק ע"ש גם הרלנ"ח מחמיר עיין במ"א ועיין לקמן סעי' כ"ה מש"ש:
ח סָעִיף ה פסולים. היינו בשולט בימין לבד אבל שולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל כשר. מ"א:
ט סָעִיף ה ימין. ואם כ' בימין פסול. כ' רמ"ע סי' ל"ח שאחד כ' בפיו ופסלו אפילו א"א למצוא אחרים מ"א וה"ה כיוצא בזה דלאו דרך כתיבה הוא אפי' ליכא אחרים אין לברך על תפילין שנכתבו בכה"ג ע"ת ע"ש:
י סָעִיף ו עליונה. משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שיטה עליונה דיו. עיין מ"א:
יא סָעִיף ח בעפצים. ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציאה קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא. ב"ש מ"א:
יב סָעִיף ח ס"ת. בתשו' עבודת הגרשוני סי' ס"ה אוסר לכתוב תפילין על קלף שנתעבד לשם ס"ת אם לא שיתנה בתחלה שאם ירצה אח"כ לשנות לקדושה קלה שיהא רשות בידו ע"ש. ועיין ביד אהרן מה שהקשה עליו. ועי' בתשו' צמח צדק סימן פ"א אי מועיל התנאי למעבד עור לרצועות של תפילין להשתמש במה שישתייר מהעור לתשמיש של חול ודעתו בהא דברצועות מותר ע"ש. ועיין ביו"ד סימן רע"א ס"ק ג' כתבתי בשם הטור דתיקון הקלף והשרטוט לא צריך לשמה:
יג סָעִיף ט בעבודה. דוקא כשסייעו בעיבוד ואפי' בסוף העיבוד מהני אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר ועכ"פ צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה ועיין באר עשק סימן י"ד ובהרמ"ע סי' צ"ד:
יד סָעִיף י עין. כ' הג"מ אם נתנו מתחלה בעיבוד לשם קדושה יוכל להניח העכו"ם ולהוציאו ולתקנו וא"צ לסייעו עוד. עיין מ"א:
טו סָעִיף יא סימן רע"א. דיכולין לחזור ולתקנו ע"ש ס"ק א' מש"ש:
טז סָעִיף יב הטהורים. בתוס' דסוטה דף י"ז כתבו בשם הירושלמי דאפי' שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה מ"א. בתשוב' הרמ"ע סימן ל"ז כ' דיש מעלות דשל שליל מצוה מן המובחר ושל חיה יותר משל בהמה ובהמה שחוטה עדיף משל חיה נבילה ע"ש וכ"כ בשכנה"ג ובע"ת. אי בהמה טמאה שנולדה מטהורה אם עורותיה כשר לתו"מ או עור בהמה טהורה שנולדה מטמאה אי פסול לתו"מ עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שהאריך והעלה להחמיר. עור של בהמה רובעת ונרבעת אסור לכתוב תו"מ יד אליהו סימן ל"ה ע"ש:
יז סָעִיף יג לשתים. ר"ל דבשעת הכתיבה נסתם שהדיו עובר עליו ואין הנקב נרגש בקולמוס אע"פ שנראה נקב דק כנגד השמש כשר ב"ח מ"א שכנה"ג ע"ת אבל הט"ז כ' דבעינן שיהיה שם נקב קטן כ"כ שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש ע"ש. וכל זה קודם הכתיבה אבל אם ניקב לאחר הכתיבה אפי' נחלק האות לשנים כשר אלא דבעינן תינוק שיוכל לקרותו. ב"ח שכנה"ג ע"ת ט"ז ועיין סעיף ט"ז ובתשו' מטה יוסף ח"א סי' א' ובתשו' תורת חיים ח"ג בקונטרס עוללות הכרם:
יח סָעִיף יד קטנה. ורמ"י כ' שהסופרים שלהם עושין תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך אחד ובעובי אחד אלא שמניחים גליון בפרשיות הקצרות ע"ש. ועפ"ז שמעתי לתרץ מה שהקשה התוס' יו"ט במסכת שבת פרק ח' משנה ג' בד"ה שהיא שמע ישראל וכו' ע"ש די"ל דהתנא אתא לאשמועינן דלענין שבת א"צ שיהיה הקלף עב או עם הגליון כמו בתפילין רק השיעור הוא כדי לכתוב עליו רק פרשת שמע ישראל וא"צ גליון ואף שהקלף הוא דק וק"ל. ועיין בספר יד אהרן ובהלק"ט ח"א סי' רנ"ט:
יט סָעִיף טו קטנה. היינו י'..
כ סָעִיף טז הפשוטות. כגון ו' ז' או שנפסק רגל הנו"ן כצ"ל. וכ"כ בע"ת וכ"ה במרדכי וכ"כ המחבר יד אהרן ובקצת נוסחאות כ' או שנפסק רגל האל"ף והט"ז הרבה להקשות עליו והעלה דהך נפסק רגל הא' מקומו אח"כ מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת אות כתיקונו או נפסק רגל הא' פסול ע"ש. והמ"א גורס רגל האחד ע"ש ואין לדבריו הבנה ועיין בספר תורת חיים בקונטרס עוללות הכרם:
כא סָעִיף טז לא חכם. כ' הט"ז נ"ל דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למ"ש הש"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות ב"ח פסק דלא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואח"כ נפסק אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב ע"ש וט"ז חולק עליו וכ' דאין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה לתינוק האות ע"ש ועיין בתשו' מטה יוסף ח"א סימן א' שהליץ בעד הב"ח ועיין בקונטרס עוללות הכרם:
כב סָעִיף טז אותיות. משמע דבין מלפניו ומלאחריו א"צ לכסותו וכ"כ הב"ח בא"ע סי' קכ"ה ע"ש אבל מהרי"ט ח"ב בחלק י"ד סי' ל"ב כ' דלקמיה קאמר אבל מה שקודם לו צריך לכסות שאם יתחיל מתחלת המקרא סירכיה נקיט ואזיל וכן נהגו עכ"ל. וכתב היד אהרן דאף דתינוק שלא למד באותה פרשה אפ"ה צריך לכסות מה שלפניו דלא כספר גט פשוט סי' קנ"ה ס"ק פ"ג ע"ש:
כג סָעִיף טז האות. ז"ל מהרי"ק שורש (פ"ט) [ס"ט] בדין אלפין שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמה וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת בגגה שהוא פסול ואין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים הללו אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא כגון ו' קטיעה שאנו מסופקים אם הגיע לאורך ו' או אם כשיעור י' ולכן תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך ו' יש לה מדלא קראה י' אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה עכ"ל וכ"כ הריב"ש סי' ק"ך דלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שהפסול הוא משום שזה האות נדמה לאות אחרת אבל היכא שהפסול הוא משום שנפסק צורתו לא מהני לכן אין להכשיר האלף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אלף שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהוא אות אחרת דהיינו עין הפוכה עכ"ל ועיין סעיף כ"ה:
כד סָעִיף טז ונפסק בו. להב"ח שכתבתי בס"ק כ"א אין חילוק בין נפסק בנקב בין נפסק שלא על ידי נקב אלא כשנראה הגויל החלק באמצע האות לא מכשרינן על ידי תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כתיקונו ואח"כ נפסק האות אבל אם נכתב כך מתחלה לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב ולהט"ז צריך לומר דכאן איירי דוקא דנפסק ע"י נקב דאז יש חילוק הזה הואיל ואין מוקפת גויל. כי זהו לשון הב"י וא"ת והיכא מכשרינן באיפסק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול וי"ל דהא דמכשרינן היינו דוקא בשנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתבה היתה כשרה שהיה מקיפה גויל מד' רוחותיה אבל כשבתחלת הכתיבה היה שם נקב ונפסקה בו אע"פ שיש בו שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הוקפה גויל ע"ש ובט"ז ודו"ק כתב בתשו' הר"י הלוי אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נראה אות חלוקה לב' עיין מטה יוסף ח"א סי' א':
כה סָעִיף טז קלף. אע"פ שהיא ארוכה כראוי. מ"א:
כו סָעִיף יז האות. ואם היא מחסרה קוצה של אות או שנראה כאילו היא גופה של אות אע"פ שהאות ניכרת להדיא פסול רד"ך וכנה"ג ופר"ח בא"ע סי' קכ"ה ס"ק ט"ו חולק עליו וכ' ואיני רואה טעם בהוראה זו דאי כשנתעבה הגג או הירך באותו טפת דיו שנפל בגוף האות מה בכך ויוכל לתקנו ולחזור לעשות כך בקולמוס ואין כאן חק תוכות וכן כשקוץ קטן כל דהוא יוצא חוץ לאות באופן שאין משנה מצורת האות כלל וגם האות ניכרת ללא חכם ולא טיפש גם בזה נ"ל להכשיר עכ"ל. וכ"נ דעת הע"ת ע"ש אם נפלה טפת דיו אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות ע"י כתיבה פסול דבעי שיהא כל האות ע"י כתיבה רד"ך. נפלה טיפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה הר"מ אלשקר סי' ה' אבל הב"י בא"ע סי' קכ"ה מכשיר. וכ"פ רמ"א שם ס"ד: כ' מהריק"ש בא"ע סי' קכ"ה דאם עשה תיבה תלוקה שנראה כב' תיבות והיה בצד של החלקים שי"ן של ג' ראשים ועשאה ד' ראשין והאריכה בכך למלאות החלל שבאמצע חלקי התיבה ואח"כ גרר מראשי השי"ן האמצעים ונשארה שי"ן של ג' ראשים עשויה מאליה כשר ולא נראה חק תוכות ומ"מ יותר טוב למחוק הראש הראשון קודם כתיבת הראש שהאריך בו השי"ן ומהר"ם בן חביב שם ס"ק ל"ה ופר"ח שם ס"ק ט"ו דחו דבריו וכתבו דבכה"ג מיקרי חק תוכות ופסול ע"ש והתיקון השני עיקר. אם כתב ב' תיבות בתיבה א' ע"י אות יתירה ביניהם כגון שהיה צריך לכתוב בחוזק יד והוסיף ק' בין תיבות חוזק לתיבת יד כגון זה בחוזקק יד או שכ' בבחוזק שהוסיף ב' בתחלת תיבת בחוזק מותר למחוק הבי"ת והקו"ף שביניהם ואין בכך פיסול משום חק תוכות. גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ל"ו. אם נדבק רגל הה"א כחוט השערה דק מאוד ותינוק דלא חכם ולא טיפש יודע שהוא ה"א מי שיקל להפריד הרגל לבד לא אמחה בידו הרלנ"ח סי' א' וצ"ז. והרד"ך בית א' חל"א ופר"ח בע"ע סי' קכ"ה ס"ק י' חלקו עליו שאין להורות קולא בדבר וראוי לגעור במי שעושה כן. וכ"כ הע"ת מאחר שנראה לעין שלא נשאר צורת האות אע"פ שהוא דק אטו בדק או בעב תלוי אם הוא דבוק מה לי עב או דק. אם נפלה טפת דיו תוך חלל הב' ונראי' כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק ב"י. ב' ביתין הסמוכים בתיבה אחד שנדבקו בתחתיהן ונפסדה צורת האות למראית העין שאינה ניכרת אם הוא בי"ת או כ"ף אין תקנה לגררה להפריש הדיבוק דמיקרי חק תוכות כי אם במחיקת הרגל השני ויחזור ויכתבנו דבר שמואל סי' פ"ט. אם נטף שעוה וסלקה מותר אף ע"פ שהאות אינה ניכרת יוכל לגרור השעוה ולסלקה ואין כאן חק תוכות. פר"ח וכ"כ המ"א:
כז סָעִיף יז לגרור. אפי' מעביר הקולמוס לאחר שחק תוכו אינו מועיל. ע"ת:
כח סָעִיף יז כ"ף. וה"ה איפכא:
כט סָעִיף יז תוכות. ודוקא חקיקה פוסלת בו אבל אם כ' רי"ש דומה לדל"ת ורוצה להוסיף עליו דיו לעשותו עגול דתהוי רי"ש וכן בעשה רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף עליו דיו ולעשותו מרובעת ומותר וה"ה מבית לכ"ף או איפכא נמי דינא הכי וכל זה דיש תקנה לתקנו היינו קודם שכ' אות אחריו אבל לא אח"כ דאז הוה שלא כסדרן ופסול בתפילין. תפילין שנזדמן לסופר לכתוב בפרשה פשוטה בסוף להשלים משך רוחב השיטה האריך והמשיך גגה של כ"ף עד שהגיע לסוף השיטה ונמצאת רוחב הגג דומה לדל"ת גדולה או רי"ש גדולה מה דינו עיין הר"י הלוי סי' פ"א ועיין ס"ק שלאחר זה. ובתשו' גינת וורדים חא"ח כלל ב' סי' ט'. ובתשו' דבר שמואל סי' קס"ג:
ל סָעִיף יח בפיסול. ר"ל כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחלה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין מצדה כמו ו' א"כ כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי"ו צריך לגרור כולו אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר א"צ לגוררה לאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דל"ת דבפעם אחת נכתב הכל בפסול צריך לגוררו כולו ולפ"ז ה"ה בכל אות שנכתב בשני כתיבות כמו ג' ונעשה פסול בכתיבה א' א"צ לגרור אלא אותה ואם כ' מתחלה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דל"ת סגי ליה כשיגרר התג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש והמחמיר גם בזה תע"ב. לבוש ול"ח: רגל הכף צריך להיות כפלים לגג שלא תדמה כרי"ש. בתשו' מהר"י הלוי סי' פ"א כתב אם עשה גג של הכ"ף רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפילו במלת אלקיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל והמ"א כ' ול"נ שאם יוכל למשוך הרגל שיהיה כפלים כמו הגג שפיר דמי עיין ס"ק שלפני זה:
לא סָעִיף יח והפרידה כשר. נ"ל דה"ה אם רגל הך' מגיע לסוף הקלף בלי היקף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות כ' הב"ח בא"ע סי' קכ"ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה ל"מ גרירה ואם נשתנה צורת האות ע"י הדביקות הוי כמ"ם שנסתמה רד"ך עמ"א. ועיין ב"ח שהעלה דאם נמצא דיבוק בס"ת בקריאה דאין צריך להוציא אחרת אפי' נמצא בשבת וי"ט שא"א לגוררו מ"מ אין להוציא אחרת כיון שמעיקר הדין ס"ת יש תקנה לגוררו רק דאיסור שבת רביע עליה וכל הראוי לבילה אין בילה וכו' ע"ש. ובשיורי כנה"ג כ' ומנהגינו דאפי' בדבוק אות לאות שנמצא בס"ת בשבת או בי"ט להוציא ס"ת אחרת ע"ל סי' קמ"ג ובספר אבן העוזר מחמיר באותיות הנדבקים בתחלת הכתיבה שאין להם תקנה בגרירה עיין שם באריכות בספר מגיני ארץ מדפוסי פרופס:
לב סָעִיף יח בגג. כל הסעיף זה איירי קודם שכתב אות שלאחריו דאז יש תקנה אבל אח"כ לא דהוי שלא כסדרן ודוקא שלא נשאר צורת אות בלא תיקון אז אסור לתקנה בשכתב לפניה משום דהוי שלא כסדרן אבל אם נשאר צורת אות אפי' בלא תיקון יוכל לתקנו אפילו אחר כך דכיון דצורת אות היה ניכר ליכא משום דלא כסדרן. ועיין סעיף כ"ה וס"ק כ"ו מש"ש:
לג סָעִיף יח פסול. ודוקא שנגעה היו"ד עצמה באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר דאפילו בלא הקוצה מיקרי יו"ד. עמ"א:
לד סָעִיף יט הכתיבה. קודם שיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבלנו טרם שיכתוב אות אחרונה שלפני השם ויקדש הדיו באותו אות ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים ויגמור השם ואם לא הניח אות לפני השם יעיין אם יש אות או תג שצריכה דיו כדי שיקדש הדיו קודם שיכתוב השם ב"ש מ"א. וסדר כתיבת השם דרך סוד עיין בעטרת זקנים ובגינת ורדים חא"ח כלל ב' סימן י' וי"א:
לה סָעִיף כג תיבות. כ' הב"י בשם הריא"ס דלפעמים תיקון מהני ליתר אות כגון לאבותיך מלא בו' שאחר שיגרור הו' ימשוך הב' שלפניה באופן שיהיה ממולא החלק של מקום הגרר אבל בצ' נסתפק כגון הוציאך שכתבו ביו"ד או מצות מלא בו' ואם ימחוק הי' או הו' יוכל אח"כ להמשיך חלק התחתון ולא העליון אי כשר או לא. ומסיים הב"י ומ"מ כל שנראית כב' תיבות פסולה וכ"כ הלבוש שיש להחמיר בזה וכ' המ"א דאם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכו כזה ג מותר דהוי ממש כתיבה אחת דלא כהרנ"ח ח"ב סי' ע"ח עיין כנה"ג וביד אהרן. ואם כ' תיבה יתירה מתקנה. ואם יהיה חלק ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרשה פסול אבל מותר למשוך הה"א אע"פ שלא יהא רגל בסופו מ"א. מצא ו' או י' יתירה יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי אות. עיין מ"א וביד אהרן: (עיין בס' אליהו רבה בעניינים האלה בשם כנה"ג. ושו"ת רדב"ז):
לו סָעִיף כד הגרר. הגרר מיקרי כשגררו יבש והמחק מיקרי שמחקו לח:
לז סָעִיף כה עליה. ובכל הני אפי' תינוק יוכל לקרותם פסול:
לח סָעִיף יח בגג. דאז צריך לגררה כולה כמ"ש סעיף י"ח:
לט סָעִיף כה יו"ד נו"ן. וה"ה אם לא עשה רגל הימין של יו"ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנה דשם יו"ד עליה. ב"י מ"א:
מ סָעִיף כה דחי"ת. תפילין שחי"ת שלהם כמין ד' וז' כזה או איפכא כזה אין לפוסלם ויגרור מן הד' עד שיעשנה ז' ולא הוי שלא כסדרן עיין מ"א סי' ל"ו ס"ק ג' וכן כתבתי בתשובה על תפילין שנמצאו מלת בניכם בשני כפי"ן כזה בניככם דיגרור כ"ף השניה מכל וכל ויאריך כ' ראשונה עד שיגיע סמוך למ"ם אבל לא יגרור המ"ם ויעשה מן הכ"ף השניה מ"ם דהוי שלא כסדרן שכנה"ג בהגהת הטו' ועי' תשו' דרכי נועם סי' א' ובעבודת הגרשוני סי' פ"ב אם עשה חי"ת כדעת רש"י כזה כשרה ואפי' האריך בה בסוף שטה עד שאינה מרובעת אפ"ה כשרה. מ"א בסי' ל"ו ס"ק ג':
מא סָעִיף כו יכול להפרידם. מעשה שהי' רגל הנו"ן פשוטה דבוק לגגה של ה"א המכוונת תחתיה והיתה הה"א מעיקר שם הנכבד והנורא יש להכשיר בשעת הדחק ע"י גרירת קצת רגל הנו"ן ובלבד שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת אות הנו"ן עם הה"א הקדושה. שיורי כנה"ג:
מב סָעִיף כז שנמחקו קצת. אבל אם בתחילת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאודם וצריך להעביר עליו קולמוס הוי שלא כסדרן. מ"א:
מג סָעִיף כז כסדרן. ודוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן. מ"א:
מד סָעִיף כח באויר הה"א. ואם נכנס לתוך ד' ונראית כה' פסול הרמ"א בא"ע סי' קכ"ה ססי"ח ועי' במ"א שסיים בזה"ל וכ' בכנה"ג שיש מכשירים לגמרי ע"כ וצוח עליו ככרוכיא המחבר יד אהרן שאינו כן ולא מצינו מי שמיקל בזה ע"ש:
מה סָעִיף כט הכתב. ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע"פ ב"ח דלא כב"י:
מו סָעִיף לא הכתב. משמע דשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה וצ"ע דבי"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות וכ' המ"א ואפשר דעתו להקל בתפילין אבל הב"ח פסק דאפי' בכותב מפי הכתב צריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה וכ"פ הע"ת וכ"ה בשכנה"ג:
מז סָעִיף לב של למ"ד. וב"ח פסק שצריך להניח שיעור חצי ציפורן למעלה מראש של למ"ד ועיין ט"ז דה"ה למטה:
מח סָעִיף לב אות. ובדיעבד אינו מעכב אא"כ נראים כאחד על פי תינוק דלא חכים ט"ז וע"ת וכ"פ הכנה"ג:
מט סָעִיף לב לפסוק. ומ"א פסק שלא להניח חלק כלל וכן בין שיטה לשיטה א"צ ע"ש ועיין בד"מ ובע"ת (ובספר אליהו רבה פסק כדעת רמ"א דצריך להניח חלק בין פסוק לפסוק והביא ראיה מן ספר ברוך שאמר שכתב להדיא כן וכן בין שיטה לשיטה ע"ש):
נ סָעִיף לג לשיטה. ובי"ד סי' רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדינן אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החצי חוץ לשיטה וכתב המ"א ואפשר דבא ללמוד כאן דשני אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות דבזה הרמב"ם מודה ע"ש. ואני אומר דמסעיף שאח"ז ידעינן זאת מדכתב ב' אותיות שהם תיבה וכו' משמע ב' אותיות שאינן תיבה אחת מותר אפי' בתיבה בת ג' וק"ל:
נא סָעִיף לה בתוך הדף. ולא יצא מהם כלל חוץ כתב הרב בעל באר שבע בתשובה סוף ספרו דף נ"ב ע"ב מדנקט כפל לשון משמע אפי' בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאינן נמחקין ואפי' הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ"ל להלכה ולא למעשה ע"כ. והמ"א הקשה עליו דהש"ך ביו"ד סי' רע"ו ס"ו כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם ע"ש ס"ק ה' משמע לכאורה דכ"ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת ומנ"ל לפסול בדיעבד ובמ"ב סימן נ"ז כתב אם כתב אלהינו בלא י' מותר לתלות הי' מאחר שאינה מהשם עצמו אם כן כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשיטה דכשר והגאון מוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק בספר תורה כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד עד כאן לשון המג"א וה"ה נמי בתפילין דאסור למוחקו משום דהוי שלא כסדרן כשר בדיעבד והמחבר הלכה ברורה טעה שגיאה גדולה במה שכתב ואני תמה הרי הוי שלא כסדרן ע"ש ס"ק מ"א ועי' בב"י ביו"ד סי' רע"ו שהביא תשו' הרמב"ם וכתב בה בלשון הזה על ס"ת שנמצא בה ה' כתוב קצתו תוך השיטה וקצתו חוץ לשיטה הראוי אצלי להחליף אותה היריעה ולגונזה ואחר חלופה יקראו בה בצבור לכתחלה עכ"ל נרא' דס"ל להרמב"ם דפסול אפי' בדיעבד והמחבר יד אהרן האריך והעלה דלענין מעשה אין ולאו ורפיא בידיה. ועי' בתשובת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל ב' סימן כ"ט ובספר משנה למלך בפרק ה' מהלכות תפילין:
נב סָעִיף לו פסול. עי' ט"ז מה שמיישב דעת הרמב"ם מפרק הקומץ והוכיח דאפילו בדיעבד בעי סתומה ודבריו המה קצת מגומגמים אבל תוכן דבריו הוא דילמא האי דאין מורידין הא מורידין עושין קאי אתפילין אלא ודאי דבתפילין נמי פסול בפתוחות ואינו נראה לפענ"ד דא"כ באידך מקשן נמי נימא הכי דמקשה בסמוך הא מורידין עושין והא בעי שירטוט ואי לפי דעתו מה ק"ל הלא הרמב"ם פסק בפ"ז דס"ת בעי שירטוט וא"כ נימא נמי דטעמא דאין מורידין קאי לס"ת אלא ודאי צ"ל דלא ס"ל לתלמודא האי סברא דא"כ למה ליה למתני כלל תפילין א"כ י"ל הכא נמי דאי קאי אתפילין לחודיה ל"ל למתני' כלל ס"ת וכך הוא הוכחה הלימא מסייע ובזה יתורץ רש"י שם במ"ש בד"ה הכא סתומות בס"ת הכא פתוחות במזוזה כו' למה נקט בראשונה בס"ת ולא נקט תפילין אלא ודאי דבתפילין י"ל דפתוחות כשר בדיעבד ולא קשיא מתפילין רק הקושיא היא מס"ת. למה נקט גם בשירטוט כתב רש"י ובתפילין לא בעי שירטוט נקט נמי רש"י תפילין לחוד להורות דקושיא הוא למה נקט תפילין ודו"ק:
נג סָעִיף לו קדש. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' פרשיות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע פתוחה והפרשה ד' שהיא והיה אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר בי"ד סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע שיטה וכן בכותב ומניח בסוף שיטה חלק ומתחיל הפרשה שאחריה בראש שיטה שניה זהו פתוחה ושיעור החלק הוא כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפרשה בסוף שיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה שלישית והרמב"ם כתבו בזה"ל פרשה פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה יניח שיטה שאחריה פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה ג' (וזהו להרא"ש סתומה) פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף שיטה עצמה תיבה אחת (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה אחת בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ויתחיל לכתוב הפרשה סתומה מאמצע שיטה הב' (אפשר גם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיטה מניח בתחלת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה הפרשה סתומה (וזהו להרא"ש פתוחה) נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחילתה מאמצע שיטה לעולם עכ"ל. וכתב הב"י האיך יעשו בתפילין שיצאו ידי כולם אם לעשות הג' פתוחות דהיינו שישאר בתחילתן שיעור ויתחיל הפרשה באמצע שיטה לא יצא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי סתומה. ואם ישאיר חלק בסוף כל פרשה א"כ הוי אף אחרונה פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפרשה עושה את הפרשה שלאחריו פתוחה על כן נוהגים בא"י שפוסקים כהרמב"ם שעושים בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימים בסוף הדף באמצע שיטה ופרשה שלישית שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופה ופרשה ד' מתחלת מאמצע שיטה נמצא ג' פרשיות ראשונות לדעת הרמב"ם פתוחה כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק מפרשה שלפניה בסופה עושה פרשה שאחריה פתוחה והיא מתחלת בראש שיטה וזהו בין לרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פרשה הד' באמצע שיטה מיקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן סתומה. אבל להרמב"ם הוי זה סתומה ובזה יבואר לך דברי המחבר. וכתב ט"ז דיש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור ולכתוב בסוף שיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה וכו'. ושם כתבתי דאפשר דגם להרא"ש כן ע"ש א"כ הרוצה לעשות יעשה בדרך זה דפרשה א' וב' יתחיל בראש הדף וישייר בסוף חלק כדי ט' אותיות רק פרשה ג' יתחיל ג"כ בראש דף וישייר פחות מט' אותיות והפרשה ד' יעשה ג"כ תחלת הדף ריוח קצת אבל פחות מט' אותיות נמצא הפרשה הד' סתומה להרמב"ם ולהרא"ש דלהרמב"ם מיקרי זה מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין במקום א' חלק כשיעור וא"ל דלא יניח בסוף פ' ג' כלל ובתחל' פ' ד' יניח פחות מכשיעור זה אינו דעכ"פ בעינן ריוח בין פ' לפ' כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשותו במקום אחד דאז הוי פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לב' חלקים עכ"ל ט"ז. וכ"כ הרמ"ע מפאנו סימן (נ"ו) [ק"ו] ועיין בשיורי כנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"ו ואין לעשות בשביל ספק ב' זוגות תפילין ב"י וכ' הב"י שגדול אחד פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויות לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם אם כן העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עיין מ"א ואמרתי אחכמה לדעת מה יעשה בתפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות הואיל ופרשה ד' הוא קודם לפ' ג' הנה זהו פשיטא להרב ב"י פרשת קדש והי' כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחין חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ופרשת והי' אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק ט' אותיות ובסוף פרשת והי' אם שמוע מניח חלק כדי ט' אותיות ופרשת שמע מתחיל בראש שיטה. נמצא פרשת קדש לי ופרשת והי' כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש. ופרשת והיה אם שמוע היא סתומה לדעת הרמב"ם. ולהרב ט"ז פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק כדי ט' אותיות. ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק פחות מט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע יניח ריוח בראשה פחות משיעור ט' אותיות ובסופה מניח חלק שיעור ט' אותיות והפרשה שמע מתחיל בראש שיטה וק"ל. אך את זה צל"ע לפי מה שכ' המ"א בסי' ל"ד ס"ק ב' ומ"מ צריך לכותבן כסדרן כמ"ש סי' ל"ב ס"א לכן צריך שיניח חלק פ' והיה אם שמוע ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ואח"כ יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע עכ"ל. אם כן כשמניח בסוף פרשת והיה כי יביאך חלק פחות מט' אותיות להרב ט"ז או לא מניח חלק כלל להרב ב"י ואח"כ יתחיל לכתוב פ' שמע בקצה הקלף בראש שיטה וזהו להרמב"ם פתוחה אבל להרא"ש סתומה ועיין בצורה ב' להרמב"ם דפתוחות ולאחר עיון ראיתי דלאו כלום היא דלאחר שבא והיה אם שמוע למעלה יתוקן אז ונעש' פתוח' וזהו מהני כמבואר ביו"ד סימן ער"ה סעיף א' בהג"ה ועיין הרמ"ע מפאנו סי' ל"ז ועיין ע"ת ובחשו' רמ"א סימן כ"ה:
נד סָעִיף לז מקלף. לכתחילה ישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"ר שמעבדין בהן העורות. מ"א:
נה סָעִיף לז שליל. והוא מן המובחר:
נו סָעִיף לז דאפשר. ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה ב"ח. והמ"א כ' דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולברך ע"ש וע"ל סי' ט' ס"ק ז' מש"ש:
נז סָעִיף לח מעור אחד. אבל בחתיכות תפורות יחד לא חשיב עור אחד ובתוס' דמנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דילמא להשלים משמע דחשיב עור אחד ע"י תפירה:
נח סָעִיף לט וגם הבתים. דלא כמו שנוהגים קצת לעשו' של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה. מרדכי מ"א ועיין מ"ש הע"ת:
נט סָעִיף מ שחור. וכ' ב"ח משמע עיכובא ליכא ולענ"ד אין להקל ובמקום דלא אפשר יש לסמוך ארוב פוסקים המקילין שלא יתבטל תורת תפילין. שכנה"ג עיין ע"ת:
ס סָעִיף מא שיעור. ומ"מ יש לחוש לדברי הגאונים שלא לעשותן קטנים מרוחב שני אצבעות בין של יד בין של ראש ב"י ב"ח ל"ח מ"א והיינו התיתורא למטה ויש למחות בעוברי דרכים שמתקנים להם תפילין קטנים מאוד כי מבורר מש"ס שצריכים להיות רחבים יותר מאצבע ואם לאו פסולין הם. ע"ת ע"ש:
סא סָעִיף מב העור. ולא ע"י דפוס. ט"ז וב"ח ע"ת עמ"א:
סב סָעִיף מב ימין המניח. ואם הוא איטר לא ישנה ובתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן. מ"א:
סג סָעִיף מב ד' ראשים. ב"ח וע"ת והרמ"ע פסקו דצריך ליזהר שלא יגעו היודי"ן למטה בשי"ן ומ"א פסק דצריכים ליגע היודי"ן למטה בשי"ן ע"ש וכ"פ הרמ"א סעיף מ"ג:
סד סָעִיף מד דתפילין. המחבר כ' סתמא דהיינו שישים עור למטה ולא ביאר שיהא התיתורא מעור הבתים או אפי' מעור בפני עצמו כמו שנהגו הסופרים עכשיו אלא מדסתם משמע דכל גוונא כשר וכ"כ הרא"ש והטור דבכל גוונא כשר. עיין ע"ת:
סה סָעִיף מד קטן. ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים. ב"ח מ"א:
סו סָעִיף מד לבתים. וטוב שיניח אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש. של"ה עמ"א:
סז סָעִיף מה בביתה. ובדיעבד אין לפסול בשביל זה. ע"ת עמ"א:
סח סָעִיף מז כשר. מבהמה טהורה:
סט סָעִיף מט בהמה. ולוקחין מהעקב שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטוין אותם ושוזרין אותם מ"א. בני מעיים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים גידים גמורים הם ומותר לתפור בהם ס"ת ותו"מ הלק"ט ח"א סי' רע"ג והיד אהרן חולק עליו:
ע סָעִיף נא צד. טעם לי"ב תפירות נגד שבטי ישראל ואם עשה י"ד נגד מנשה ואפרים טוב עיין ע"ת והאר"י ז"ל כ' ע"פ הסוד דוקא י"ב. הרמ"ע מפאנו סי' ל"ח כ' אם אין התפירה בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול אבל בב"י בשם הרא"ש ורש"י והמרדכי משמע דלא בעי תפירה תוך הבית רק סמוך לבית. ע"ש מ"א:
עא סָעִיף נא בחוט אחד. ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי שיהא חוט אחד ב"י בשם הריא"ם. וכ' ט"ז דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה אלא שיהא בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם. וכ' ב"ח דוקא אם נפסק החוט פסול דניכר שפסק החוט אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג:
א סָעִיף ג (ס"ק ב) מעשן כו' וגם בי"ד כ' שלכתחלה כו' הבא מן העץ ר"ל הרב"י כ' שם בסי' רע"א וז"ל ס"ת צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן הסמנים שרוי במי עפצים וע"ז כת' רמ"א שם ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות דיו כ"א בדברים הבאים מן העץ עכ"ל. והלא עשן השמני' ועפצים הם דברי' הבאים מן העץ אע"כ דרמ"א בא למעט שלא להקפיד לעשות מן עשן השמני' ועיקר הקפידא בדברים הבאים מעץ וזה סותר למ"ש רמ"א כאן ועפ"ב דשבת דמשמ' שהיו עושים דיו מעשן שמנים. ז"ל הש"ס שם דף כ"ג ע"א דתני ר"ש בר זוטרי כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר. רבי שמואל בר זוטרי מתני הכי כל העשני' יפים לדיו ועשן שמן זית מן המובחר ע"כ מ"מ נראה דשמנים ועשנים שוין הם לדיו:
ב סָעִיף טז (ס"ק ג) שלא תדבק אם האות גדול כו' כשר. בס' ע"ת כ' שכן הוא בירושלמי וכ' שטעם הדבר דפסול הדבקות הוא משום דמקום הדבק הוי כניטל וחסר מן האות ולכן אם האות גדול שאפילו נגרר מה שדבק ישאר צורת אות אין הדביקות פוסלו: רק התג א' דבוק בחברתה אין הכוונה שהתגין שבתוך האות דבוקים זה לזה דדין זה הובא במ"א סי' ל"ו סק"ג. אלא ר"ל ששני אותיות דבוקים ע"י תג של אח' מהן וכן הובא בפר"ח להל' גיטין סי' קכ"ח סקי"א ע"ש שנראה שהרמב"ם חולק ר"ל על הדין השני שהובא בשם הרב מאירי וכ"כ הפר"ח שם וז"ל ואין נרא' כן מדברי הרמב"ם וש"פ דכתבו סתם פסול דבוק אות לאות עכ"ל. וע' בב"י כו' במה דשקיל וטרי בדברי הרמב"ם הלז: ונ"ל דגם בדין הראשון כו' ר"ל דכ"ה לא פקפק כ"א על דין השני שכת' בשם הרב המאירי והוסיף מ"א דגם על דין הראשון שהביא בשם מהרד"ך י"ל דמ"ש הע"ת כנ"ל דכן מבואר בירושלמי דמחלק בין דבוק למעלה או למטה. והבין ע"ת שנתכוין לדברי מהרד"ך עבב"י ד"ה כ' בסמ"ק אם נפלה כו' שהביא הירושלמי ותשו' הרשב"א לפ' דברי הירושלמי בדרך אחר וגם כ' דהא קי"ל כהאי ירושלמי גם לקמן בסעיף י"ח מבואר דאותיות הדבוקות אין נכשרים כ"א ע"י גרידה שגורד ביניהם ומפרידן וכל זמן שלא גרד הדבקו' פסול ולא אמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתן וכן מבואר שם במ"א בך' פשוטה שמגיע עד סוף הקלף שכ' בסעיף ט"ז דפסול מ"מ כ' מ"א ס"ק כ"ז דרשאי לגרוד קצת בסוף הך' עד שתהא מוקפת גויל מכל זה מבואר דלא כהרד"ך:
ג סָעִיף ה (ס"ק ד) בשמאל פסול היינו בשולט כו' שלא תטעה כיון שהשוה הרב"י השולט בימין עם השולט בשני ידיו שצריכים לכתוב בימין לכתחלה א"כ מ"ש אח"ז ואם כ' בשמאל פסול קאי ג"כ על שניהם אפי' על שולט בשני ידיו לזה כ' מ"א דליתא דלענין דיעבד אינו שוה לשולט בימין לבד ודע דמ"ש הרב"י פסול אם אפש' למצוא אחרים משמע דאם א"א למצו' אחרי' יניח תפילין הנכתבים בשמאל מ"מ כתב ב"ש באה"ע סי' קכ"ג סק"ד דמ"מ אין לברך עליהן דהא ברוב פוסקים מבואר להדי' דפסולים אלא שהרא"ש וסמ"ג לא כתבו להדיא שפסולים לכן באין לו אחרים יניח אלו אולי יצא לדעת הרא"ש וסמ"ג אבל לברך אינו רשאי דספק ברכות להקל וביותר דברא"ש וסמ"ג אינו מבואר להדי' דכשרים דלא כלבוש שכ' לברך עליהן עכת"ד ע"ש:
ד סָעִיף ו (ס"ק ו) אין לשרטט כו' ובמ"ס כ' כאן הג"ה א"צ לשרטט. ר"ל דלפלי מ"א היה הגירסא בש"ע אין לשרטט דלשון זה משמע שאין נכון לשרטט וכמ"ש בירושלמי ומ"ש לפנינו א"צ תיבת צריך היא הגה' רמ"א ומל' זה משמע דאם רוצה לשרטט אף שיודע ליישר השטה אפ"ה רשאי לשרטט וע"ז חלק הב"ח וכ' אין כן דעת הרב"י:
ה סָעִיף ו (ס"ק ז) שטה כו' דאסור דקי"ל דוקא מזוזה (וכן ס"ת לפרש"י והכי קי"ל בי"ד) צריכי שרטוט אבל תפילין א"צ שרטוט היינו דוקא שא"צ לשרטט כל שטה ושטה כמו במזוזה (וס"ת לדידן) מגזר' הכתוב אבל עכ"פ שטה העליונה צריך לשרטט דאסור לכתוב פסוק מן התורה בלא שרטוט כדי ליישר הכתיבה ולזה סגי בשטה עליונה כיון דכבר כתוב לפניו שטה עליונה ביושר יודע ליישר תחתיה שטה שני' אפי' בלי שרטוט דשור' עליונה הוי כשרטוט לשור' שני' ושני' לשלישית וכן כלם: והקשה בס' בה"ז כו' ספי"ב דיבמות דאמר אביי ב"ד הכותבים שטר חליצה ליבמה שחלצ' לפניהם יכתבו בו אקרינהו לדידי' מן מאן יבמי עד אבה יבמי (ר"ל יכתבו כל הפסוק שהוא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ויכתבו תחלת הפסוק וסופו) ואקרינהו לדידי' מן עד לא לקחתה (כי היבם אומר הקרא לא חפצתי לקחתה ואקרינהו לדיד' מן ככה עד חלוץ הנעל (ולא כל הפסוק שהוא ככה יעש' לאיש אשר לא יבנה בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל) ומסיק ע"ז הש"ס מר זוטרא משרטט וכו' לכולה פרשה והבין הבה"ז ששרטט כל השורות וכ' לכל הפסוקים הנ"ל כמ"ש בתור' משום דאסור לכתוב בלי שרטוט וע"ז הקשה הבה"ז אולם ל' הקושיא ממ"א משמו של בה"ז אינו מדוקדק דמשמע שאין קושית בה"ז כ"א על מה ששרטט כל הפ' והוי סגי ליה בשורה עליונה לבדה וע"ז א"ש תי' מ"א אבל באמת בה"ז מקשה עדיפא מזה ולכן תי' המ"א הל' קצר ומגומגם וז"ל ותו כ' הרא"ש במגלה פ"ב וטי"ד דהיכי דכ' שט' עליונה בלי שרטוט (כגון שכ' בשטה עליונה דברי רשות ואגרת שלומים (מכאן ואילך השטה עליונה כו' כמו שרטוט כ"ה דאמרי' הכא דאם שרטט העליונ' שוב א"צ שרטט ולא מסתבר לחלק דשאני הכא כיון שהראשונה משורטט' נכתב' ביושר כו' לפי שסתם בני אדם יודעים לאמן ידיהם כל השטה ביושר בלא שרטוט עכ"ל הרא"ש וע"ז כ' הבה"ז וז"ל וצ"ע דלפ"ז למה הוצרך מר זוטרא בשט"ח לשרטט והלא קודם שהיו מגיעי' לאוקרינהו כו' כתבו כמה שיטו' לפני' המוזכרים פ' החולץ והעתיק הרא"ש ס"פ מצו' חליצה עכ"ל הרי דהקשה דלא ה"ל לשרטט כלל אפי' שיטה עליונה כיון שהי' כתוב בשטר חליצה כמה שיטות קודם שכ' שקראוהו פסוקים הנ"ל ולפ"ז צ"ל דמ"ש מ"א בתי' השני שבאמת מ"ז לא שרטט רק שורה עליונה זה אינו מספיק לישב קושית הבה"ז שהקשה דלא ה"ל לשרטט אפי' שטה עליונה כנ"ל וצ"ל דכוונת מ"א דהטעם מבואר ברא"ש דאם אפי' שטה עליונה אינ' משורטט אפ"ה א"צ לשרטט שורה שני' דסתם ב"א יודעים לאמן ידיהם לכתוב כל השטות ביושר בלי שרטוט ומר זוטרא לא הוי ידע לכתוב השטה עליונה ביושר בלי שרטוט אבל אי שורה הראשונה היתה משורטטת אז ידע לכוין לכתוב שורות שתחתי' ביושר ולכן שרטט רק שורה ראשונה ואח"ז כ' באמת ב"ש אבל לתי' ראשון אפי' היתה ש"ר משורטט לא היה מ"ז יודע לכוין לכתוב ביושר תחתי' ולכך הי' צריך לשרטט כל הפרשה שכתבו שסתם ב"א כו' ברא"ש לא מצאתי ל' זה אלא על שטה עליונה כ' דסתם ב"א יודעים לאמן ידיהם כו' וכמו שהבאתי לעיל ואפשר מ"א יליף זה מסברא. שגם זה טעם לשיטות שתחת העליונה לאפוקי ממ"ד דלא כתבי' כולה דהיינו אביי כנ"ל וגם אח"ז אית' התם מתקיף לה מר בר אידי והא לא ניתן לכתוב (ופירש"י דאין כותבין פרשה א' לבד') ולזה אמר דמר זוטרא כ' לכולי פרשה לאפוקי ממר בר אידי: ועוד הקשה כו' דהרא"ש הקשה כו' והבין הבה"ז דמה"ט לא כ' אביי לכל הפסוקים דלא רצה לשרטט מצד טרחא וע"ז הקשה הרא"ש דמ"מ ואקרינהו לדידיה לא חפצתי לקחתה ה"מ לכתוב קרא כדכתיב אפי' בלי שרטוט דהא הפסוק אינו כ"א ג' תיבות וג' תיבות רשאי לכתוב בלי שרטוט ולזה הקשה הבה"ז ניהו דברייתא קתני ג' כותבים בלי שרטוט ד' צריכים שרטוט אבל ר' יצחק חולק וס"ל דוקא שתים מותר לכתוב בלי שרטוט ולא ג' ופסק הרא"ש כרבי יצחק וא"כ שפיר עביד אביי: ול"נ כו' דס"ל כמר בר אידי כצ"ל ור"ל דמשום טרחא מועט' לשרטט קצת לא הוי עביד אביי הכי אע"כ ס"ל כמר בר אידי דאפי' ע"י שרטוט אסור דלא ליתן לכתוב כנ"ל. ג' תיבות כותבים בשרטוט דהא לר"י שתים כותבים ג' אין כותבים ודומי' דב' כותבים דר"ל בלי שרטוט ה"ה מה דאמר ג' אין כותבים ר"ל בלי שרטוט אבל ע"י שרטוט ודאי שרי וכן לברייתא ד' תיבות ודוק' פרשה אסור לכתוב לבדה. אבל איזה תיבות שרי וא"כ למה לא כתב אביי עכ"פ לא חפצתי לקחתה כל הג' תיבות והיינו ע"י שרטוט אבל על ב' פסוקים דאקרינהו לדידי' שהן פסוקים ארוכים לא מצא הרא"ש ראי' דשרי למר ב"א. לכן לא הקשה עליהן כ"א על לא חפצתי לקחתה:
ו סָעִיף ו (ס"ק ח) ואם א"י כו' ועיין ביש"ש כו' דמדינא דגמ' מותר לאכול בשר אחר גבינ'. וא"צ להמתין וי"ו שעות אלא דמהר"ם החמיר על עצמו שפ"א מצא בין שיניו גבינה אחר זמן מרובה של אכילת הגבינה לכן החמיר ע"ע אבל אדם א' אינו רשאי להחמיר להמתין אחר אכילת גבינה שש שעות ועיין מ"ש עליו הש"ך בי"ד סי' פ"ט ס"ק י"ז:
ז סָעִיף ח (ס"ק י) או לשם כו' אלא הזמנה וקי"ל כרבא הזמנה לאו מלתא אע"ג שנכתבו לשם ש"ר ר"ל אפי' הכתיבה ל"מ רק הזמנה והיינו בתפילין דעיקר עשיית מצותן הוא הנחתן משא"כ בס"ת התחלת הכתיבה מיקרי מעשה וכ"כ בס' א"ר: ודע דמ"ש בש"ע סעיף זיי"ן דקלפין שלנו שגוררים הרבה לצד הבשר לכן מקרי קלף כ' בס' א"ר ששמע הסי' לידע איזה צד הוא לצד הבשר אם מלחלחו במים קצת מתכויץ לצד הבשר וצריך להשגיח שלא ישאר על העור קודם שיכתב עליו קרום מן חלק של צד הבשר שהוא דוכסוסטוס ולא מבעיא בתפילין שאסור לכתוב על דוכסוסטוס אלא אפי' מזוז' שמצוה לכתוב על דוכסוסטוס כמבואר בי"ד סי' רפ"ח אפ"ה צריך שלא ישאר על העור קרום דק דהא בדוכסוסטוס צריך לכתוב לצד השער ואי כותב על אותו קרום הרי כותב על דוכסוסטוס לצד הבשר:
ח סָעִיף ט (ס"ק יא) והיינו כו' אינו מועיל להשחיר כו' ט"ז בי"ד כו' כ"כ פה אלא שכ' דאפי' לא סייעו הישראל אלא בסוף העיבוד סגי דהא כ' הטור שם בשם ר"ן גאון ורמז הש"ע פה עליו סעיף י"א דאם נתעבד שלא לשמה יש תיקון להחזיר הקלף לסיד ושוב להביאו לידי מיתוח וש"ד א"כ כ"ש כשמסייע בשעה שיש עליו עדיין סיד הראשון דמהני עכת"ד: ומ"מ כ"ז לדעת הרב"י דס"ל הכי שכתב בטי"ד סימן רע"א עמ"ש הרא"ש בתשובה במקום שאין עבדנים ישראלים יש לסמוך על הר"ב דמתיר אם מעבדי' עכו"ם וישראל עומד ע"ג ומסייעו קצת ותמה הרב"י דמה בכך שאין עבדנים ישראל מצויים מ"מ הלא אפשר שישראל יתנו לתוך הסיד לשמה ויעבדנו עובדי כוכבים והוי עיבוד לשמה אפי' להרמב"ם (ס"ל דלא מהני ישראל עע"ג דאפי' ישראל א"ל שיעבד לשמה כדאמרינן בגט דעובדי כוכבים לא ציית ועביד אדעתיה דנפשיה והרא"ש חולק דדוק' גט דצריך לכתוב הרבה לשמה בזה אין העובדי כוכבים עושה משא"כ כאן דא"צ רק תקלת העיבוד לשמה זהו דבר קל וציית עובדי כוכבים) דהא סגי כשיאמר הישראל בתחלת העיבוד שעושה לשמה ותי' וז"ל ושמא לא היו מניחים העובדי כוכבים לישראל ליתן העורות לתוך הסיד עכ"ל. אבל הב"ח כתב שם הא דמהני כשאומר בתחלת העיבוד שיעשה לשמ' דוקא כשגמר ישראל ועשה כל העיבוד אז גריר בתר ההתחלה שאמר שעוש' לשמה משא"כ כשגומר עובדי כוכבים לא אמרינן דגריר אחר התחלת מעשה ישראל ולכן אפי' נותן ישראל העורות לתוך הסיד לא התיר הרא"ש אלא במקום שאין עבדנים ישראלים וכן להרמב"ם פסול ע"ש ולכן ירא שמים יזהר ליקח קלף שנתעבד ע"י ישראל גם צריך זהירות מרוב' כשמעבדו עובדי כוכבים אומן הוא מניח מטלית על הנקבים שהן בעור ואותן טלאי קרוב לודאי שלא נתעבדו לשמה שהן מחתיכות עורות שקצע ונוטל מכל אשר יבא לידו להטיל טלאי ובקושי ניכרים אחר העיבוד כ"א נגד השמש:
ט סָעִיף י (ס"ק יב) שנקל כו' ועושה ג"כ נקבים. ר"ל שנוקב במרצע ותוחב המרצע תוך הנקב שעשה ישראל בעור שלו ונוקב גם העור האחר שמונח תחתיו וא"כ יהיו הנקבים תוך עור העכו"ם כמו שהיו בעור ישראל:
י סָעִיף י (ס"ק יג) בטביעת כו' דבי"ד סי' קי"ח כו' שכ' ששתי אותיות חשוב כשני חותמות לכן אף שבשר הנשתלח ע"י עכו"ם צריך ב' חותמות סגי בשני אותיות וכ' די"א במקום כו' אין כתב סי' כו'. ובס' ב"ש כ' שיכתוב בראש בפנים כו' דלא היה דרכן אז לעבד הראש וא"כ ישאר עליו כתיבת ישראל עד אח' העיבוד אלא דבחוץ א"א לכתוב משום השער וגם מתקיים יותר בפנים מבחוץ:
יא סָעִיף יג (ס"ק טו) דהיינו כו' אפי' ניכר נגד השמש כשר. דלא כט"ז סק"ז שהחמיר אם נראה נגד השמש אפי' דיו מקיף לנקב: ולא נחלק האות שפסול ע"ש: ועמ"ש מ"א בסקכ"א בשם ר"י הלוי:
יב סָעִיף טז (ס"ק יח) רגל הא' כו' ולפ"ז צריך למחוק תיב' או. וכצ"ל כגון וי"ו או זיי"ן שנפסק רגל הא' ר"ל רגל הוי"ו או רגל הזיי"ן: וט"ס הוא כמש"ל בסק"כ. וכ"כ ט"ז בשם מהרי"ק וע' תשו' פנ"מ ח"ב סי' ט"ז שמקיל הרבה:
יג סָעִיף טז (ס"ק יט) וא"צ לכסות. ומהרי"ט כו' והט"ז בסק"י כ' דוקא אם נפסק לגמרי ולא נשאר כלל חלק התחתון אבל אם נשאר חלק התחתון אלא שיש הפסק בין חלק עליון לתחתון בזה צריך לכסות חלק התחתון כשמראה לתינוק דהתינוק יצרף גם חלק התחתון וזה ל"מ ע"ש. ולפי זה שאין מצרפים חלק התחתון צריך שישאר החלק העליון לבד שיעור אות. ובס' א"ר נסתפק בזה דמשמע קצת בס' הרב המאירי דמצטרפים חלק התחתון אם תינוק קורא אותו וכ' הט"ז דלא חכים מקרי דאינו מבין הענין ולא טיפש מיקרי שעכ"פ יודע ומבין היטב אותיות בטוב:
יד סָעִיף טז (ס"ק כא) ונפסק כו' אם יש שריטה כו' ואינו עובר כו' ר"ל שדיו מקיפו (הגה"ה יען כי ידוע לכל באי שער עירנו כי אמו"ח זצלה"ה לא היה לפניו ס' תשו' מהר"י לבית הלוי. ואני הצעיר חנני אלהים לראות בגוף תשובת מהר"י לבית הלוי לכן ראיתי להעתיק לשונו אות באות ממש עי"ז יובנו כוונ' דברי מ"א היטב וז"ל סי' פ"א שאלה כו' גם נמצא ס"ת א' שיש בו סדק בגויל שמפריד אותיות של אלקיך ואינו עובר הסדק מבחוץ רק מצד הכתב והיא מהודק ביותר ואינו ניכר אם אינו מגביה האות באצבעו מאחורי הגויל. תשוב' לענ"ד יראה כו' ועל דבר האות ששלחתם פה צורתו וכתבתי שבס"ת אינו כ"כ אומר דאין ספק אם יהי' פחות מהצורה הזא' אשר שלחתם שהספר כשר. ולזה הדבר תלוי בחכמי המקום לראו' בטוב בספר עצמו ויען כי כל רואי דברינו אלה והם לא ראו תמונ' הסדק הזה לא יוכלו להבין כל הכתוב אציע הדבר כמו שהוא. כי הספר עשוי מגויל שהוא העור שלם ועל פני התיבה עובר סדק א' דק מאוד שאינו נרא' רק ע"י הבטה דקה לדייק בו היטב וכמעט שלא יתואר בשם סדק רק שריט' אבל גוף הגויל הוא קיים וטוב ומראהו ככל שאר היריעה כי השריטה הזאת אינה רק ע"פ שטחי' הגויל מעט קאי ואינו שוקע כלל וכל כהאי דלא אשכחי' בשום פוסק לפסול כי תמיד אמרו ל' נקרע. ומהר"י קולין בשורש קכ"ב כ' וז"ל ולענ"ד נראה לחלק בין היכא שנקרע גוף האות להיכא שהקרע עובר בין אות לאות דודאי היכא שנקרע גוף האות והדבק מחזיקו נמצא שאין כתב כי אם ע"י הדבק ואע"ג ששפתי הקרוע נוגעים זב"ז ולא נחסר הקלף כלל אלא שנקרע ונסדק מ"מ בעי' שהאות יהיה מוקפ' גויל ואפי' היכא שירך האות שלם ולא נסדק אלא שנחסר הקלף שתוך החלל מהאות פוסל בירושלמי כ"ש הכא שגוף האות נחלק לשנים אלא שהדבק מעמידו והשתא א"ש הל' אין דובקים בדבק כלו' היכא שנקרע גוף האות ונפסלה שהרי אין מוקפ' גויל וגרע טפי נמי מאין מוקפת אין דובקים אותה להחשיבה אות ע"י הדביקה עכ"ל הרי מל' הר"ב ז"ל ראיה ברורה דלא נפסל ע"י שריטה זו דנ"ד. וזהו דמדקדוק דבריו בכלל ובפרט משמע דדוק' היכי שהקרע או הסדק עובר מצד אל צד לגמרי אז אין דובקים אותה משום שכבר האות נפסל במה שאינו מוקפת גויל והוא בא עתה להכשירן ע"י הדבק ונמצ' שאין כ' כ"א ע"י דבק. אבל כל שלא נקרע ולא נסדק גוף היריע' רק שריטה א' בעלמ' על פני שטחיו' הגויל והגויל קיים אין כאן חסרון הקפת הגויל דהגויל הוא קיים עומד כמו שהיה גם אין כאן מקו' לו' שע"י הדבק הוא מחבר אותו שהרי הוא שלם מאיליו בלתי הגויל באופן שאם הוא בס"ת פחות מזה התמונה אשר שלחתם. נראה לענ"ד דאין לחוש בזה. כ"ד הק' יעקב כו'. עכ"ל תשו' מהר"י לבית הלוי ז"ל ומעתה בין תבין את אשר לפניך בדברי מ"א):
טו סָעִיף יז (ס"ק כג) ואינה כו' ואם הוא מחסרה כו' או שנראה כו' אע"פ שהאות נכרת פסול רד"ך ובאה"ע סי' קכ"ה בפ"ח סקט"ו כ' על דברי רד"ך הללו וז"ל ואיני רואה טעם להוראה זו דאי בשנתעבה הגג או הירך ע"י טפת הדיו שנפל מה בכך ויכול לתקנו ולעשותו רק בקולמוס ואין כאן חק תוכות שהרי אי מניחו כך בלי שום גרירה כשר וכן כשקוץ קטן כל דהוא יוצא חוץ לאות באופן שאינו משנה מצורת האות כלל גם האות נכרת ללא חכים ולא טיפש גם בזה נ"ל להכשיר ודברי הר"ב הנזכר בדין זה הם רחוקים מהדעת עכ"ל. אלא שלא הבנתי שמ"א ופר"ח הביאו דין זה בשם מהרד"ך ולענ"ד רמ"א בהג"ה שם סי' קכ"ה ס"ח הביאו בשם מהרי"ק דיש מחמירים כשנפלה טפה אפי' האות ניכרת. וגם שם הפ"ח חולק דלא משמע כן בתשו' מהרי"ק ע"ש: אפי' מחק הטפה כו' לענ"ד ט"ס וצ"ל אם לא מחק הטפה לגמרי כו' והוא דין שהביא אח"ז בשם כ"ה: אם כו' ונראית כפ"א אז אין שם בית כו' כצ"ל וכ"ה בב"י. אבל לא ידעתי לאיזה צורך העתיקו מ"א דהוא הדין המבואר בש"ע והרב"י הוצרך להביאו שם בספרו לאפוקי מדעת הסמ"ק שחולק על דין הכתוב פה בש"ע: ונ"ל דאם נטף כו' מותר דלא הוי כחק תוכות שע"י סילוק השעוה האותיות נשארים ממילא כמו בטפ' דיו כפסול מה"ט אי מגרר הטפ' ה"ט דהכא בשעוה גם קודם סילוק השעוה לא נתבטלו האותיות שתחת השעוה אלא שהיו מכוסים בשעוה: עמ"ש סימן ש"מ ש"ג. ר"ל דשם הביא מ"א סק"ד בשם הב"ח דאם נטף מעצמו שעוה על הספר ויש במקומו לכתוב ב' אותיות ומחקו בשבת חייב והיינו כשבאמת כתוב תחת השעוה וכמו שנראה מל' הב"ח הוב' בט"ז שם ע"ש וכ"כ בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ה וע"כ טעם החיוב משום כותב דכ"ז שהי' השעו' מכסה עליהן הוי כמוחקו. וכן מבואר בתשו' מ"צ הנ"ל וזה סותר דברי מ"א לכאורה במ"ש תחלה אם נטף כו' מותר דא"כ לפי דברי הב"ח הוי חק תוכות. אמנם בתשו' מ"צ הנ"ל חלק על הב"ח ומה שהוצי' כן הב"ח מתוספת' פי' בו פי' אחר ממה שהבין הב"ח ומסבר' כת' דאינו ככותב במחיקת השעוה ואינו אלא כמגל' כתב חתום אלא מעתה אם יריעות קשורים בקשר של קיימ' בשבת תהיה פסול לקרות בה ורוב ס"ת שלנו מלאים נטיפות שעוה. ומיהו לקרות במקום השעוה אסור משום דברים שבכתב אינם רשאים לאמרן ע"פ כו' עכ"ל. ומעתה לפ"ז א"ש דינו של מ"א במ"ש דאם נטף כו' כנ"ל דלא הוי חק תוכות אך לפ"מ שהביא מ"א בסי' ש"מ דברי הב"ח הנ"ל ולא חלק עליו דבריו שבכאן צ"ב וצריך לחלק ביניהם:
טז סָעִיף יז (ס"ק כד) בי"ת כו' מותר לתקנם בקולמוס דהא עושה האות ע"י כתיבה. כ"ז שלא כתב יותר דאם כבר כ' יותר ומתקן האות שלפניו הוו שלא כסדרן: וה"ה מבי"ת כ"ף וה"ה מכ"ף בית או מדלי"ת רי"ש שיעשה ע"י קולמוס רגל הדלי"ת עד שיהי' עגול בראשו כעין רי"ש: אמנם על מ"ש בש"ע בסעיף י"ח רי"ש שעשאה כמין דל"ת כו' הלכך צריך לגרור שניהם כ' בפר"ח סי' קכ"ה סק"ה לפמ"ש המחבר שם להכשיר כשנפלה טפת דיו וגמר האות ע"י כתיבה דכשר וכמ"ש לעיל מ"א ס"ק י"ג א"כ ל"ד מ"ש שצריך לגרור שניהן אלא די בגורר מקצת הגג ומקצת הירך וגומר אח"ז האות ע"י כתיבה ע"ש:
יז סָעִיף יח (ס"ק כו) כחק כו' כ' ר"מ כו' ואף שהרב"י כ' סימן ל"ו בשם הריא"ס דפסול כו' ולשון הרב"י באות כ' פשוטה וז"ל גגה קצר כו' וכ' רא"ם שכל הפשוטות צ"ל ארוכות כשיעור שאם נכפפו יהיו כפופות עכ"ל. ומה"ט לא יעשה לכ' פשוטה זויות למעל' אלא תהיה עגולה כמו רי"ש שאם כופפים אותה שתיעשה כ"ף כפופה דאין חילוק ביניהם רק שזו פשוטה וזו כפופה עכ"ל: וכ' רי"ל שם דאף להרא"ש דאוסר לקדור כו' כדאית' בי"ד סי' ער"ה סעיף ח' בהגה: ויכתוב במקומה השם כ' בס' תוס' שבת השם ר"ל התיבה כמ"ש הש"ך בי"ד סעיף רע"ו סק"ד ויפה כ': אבל התו' בעירובין כו' וש"ד בי"ד סי' ער"ה סק"ג כ' בשם מהרלב"ח וז"ל כ"ש שאסור להסיר הקליפה דקה מן הקלף כי אז נראה יותר בזיון וקרוב למחיקה כו' עכ"ל והרב ב"י בספרו ב"ה כ' בס"ס רע"ו בשם הרשב"ץ שנשאל אם לקלוף את השם כמו דוכסוסטוס ולגנזו והשיב נרא' דלכתחל' נפסק שמא לא תהיה הקליפה שלימה ויבוא לידי מחיקה כו' ועוד שהדיו נבלע בגויל ונשאר רושם וא"כ נפסק השם העליון וחציו בתחתון כו' ואפי' שלא במקום האזכרות היה אפשר לאסור מפני הכתיב' על מקום הקלף שלא מצינו כו' בקליפה אלא גרירא ומחיק' כו' וכ' לבסוף ולא מיח' בסופרים מלקלוף (היינו שלא במקום אזכרה) כו' ע"ש:
יח סָעִיף יח (ס"ק כז) והפרידה כו' כתב הב"ח כו' דאם כל אורך האות דבוק' כו' והח"מ והפר"ח באה"ע סי' קפ"ה סעיף ו' חולקים ומקילין להפריד אם לא שנשתנה צורת האות ע"י הדביקות: אם נדבק כו' מי שיקל להפריד לא אמחה בידו כצ"ל: וע' בי"ד ס"ס רע"ו ר"ל אם אירע כן בה"א של השם כיצד עושים. ומ"ש ט"ז ס"ק י"ח בענין דבקות אותיות לענין להוציא ספר תורה אחרת יש לסמוך על רשב"א עמ"ש ע"ז מ"א בסימן קמ"ג סק"ז:
יט סָעִיף יח (ס"ק כט) פסול. נ"ל דוקא שנגעה כו' כתב בס' א"ר אם אירע כה"ג בשם כיצד יעשה. והשיב דדומה למ"ש בי"ד ס"ס רע"ו בה"א של שם הנוגעת כחוט השער' דאסור למחוק הואיל דהעולם קורין לה ה"א ה"ה הכא כיון דהעולם קורין לה אלף אסור למוחקו וכ' דמצא תקנה שיוסיף דיו למעלה בי' עד שלמטה נחשב כירך יו"ד שאומרים הסופרים שלפעמים היו"ד נעש' עבה כ"כ עכ"ל:
כ סָעִיף יט (ס"ק לב) בתחלה כו' כי כשיטבול הקולמוס צריד לקדש הדיו כו' באו' א' כו' אמנם בי"ד סי' רע"ו סעיף ד' כ' בשם הרא"ש טעם אחר וז"ל כשטובל כו' לא יתחיל מיד לכתוב השם שמא יהיה עליו רבוי דיו ולא יצא הכתב מיושר אלא יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם כו' ואם לא עשה כן יחפש אחר אות שצריכ' דיו עכ"ל. עוד כ' ש"ך שם וז"ל יחפש כו' משמע דלכתוב מקודם אות אחרת של חול על איזה ד"א אסור דכיון כו' ע"ש: אזי יטבול באותיות שלפני השם כו' משמע דבאותיות של שם שכבר כתב אין לטבל וע' בי"ד סי' רע"ד ה"ה בהג"ה ובש"ך שם דמשמע קצת דמותר אם רוצה לכתוב בה אזכרה:
כא סָעִיף כ (ס"ק לג) חסר כו' כזה (פני ארצי) ומניח הרגל במקומו כזה ה:
כב סָעִיף כה (ס"ק לו) יו"ד נו"ן כו' כיון שנרא' כב' אותיות ומה"ט כ' בס' א"ר אם נפרדה במ"ם פתוח' הכ' מן הו' כזה? נרא' כב' אותיות ופסול:
כג סָעִיף כח (ס"ק מ) יש ליזהר ואם כו' נראית כה"א פסול. והט"ז חולק על ש"ע וכ' דאפילו נכנס לתוך אות אחר בענין שאינו מפסיד האות אפ"ה פסול:
כד סָעִיף לב (ס"ק מג) צריך כו' כמלא אטבא כו' והוא כחצי צפורן ושיעורו כדי גגו של ל' א"כ לדעת הב"ח צריך להניח למעלה כדי שני גגות של ל' זה למעלה מזה:
כה סָעִיף לב (ס"ק מה) בין פסוק כו' וגם ארור הוי מה' דברי' כו' א"כ ממ"נ אם יפסיק קודם תיב' ארור כבשאר סופי פסוקים א"כ מזה יהיה נראה דארור שייך למט' והלא הוא ספק לחכמי הש"ס ואי לא יפסיק משמע קצת דשייך למעלה וגם הא באמת הא אנן חשבי' לתחלת פסוק ואי מפסיק קודם כל תחלת פסוק ובכאן לא יפסיק נראה ההיפוך מאי דסבירא לן: ועבי"ד ס"ס רע"ד בב"י וע"ש בש"ך שכ' וז"ל אבל אם הניח אויר בין הפסוקים כו' כשר מזה משמע דלכתחלה אין להניח אויר הרבה אבל מעט צריך להניח בין פסוק לפסוק וכמ"ש בא"ח סי' ל"ב כו' הרי דמיישב קושי' מ"א דדברי ש"ע אין סותרים זא"ז וגם לא דברי הריב"ש. אך אין לו לרמ"א ראיה ע"ז מריב"ש וגם אכתי ק' קושית מ"א דאנן לא בקיאים בפסוקים:
כו סָעִיף לג (ס"ק מו) ג' אותיות כו' ואפשר דבא ללמד כו' ר"ל נקט מלת' דפסיק' דב' אותיות בכל ענין מותר אפי' הם רוב תיבה משא"כ ג' אותיות לפעמים אסור אם הם רוב תיבה אולם אפי' בב' אותיות אפי' מתיבה גדולה אם אותן ב' אותיות נראים כתיב' בפני עצמה כגון ה' מ' מאברהם ג"כ צריך ליזהר. אך ש"ע שם חולק בזה וכתב דוקא אם השני אותיות הן באמת תיב' שלימה בפ"ע אז אסור אבל אי הוא מתיב' גדולה אף שנרא' כתיבה בפני עצמה שרי:
כז סָעִיף לה (ס"ק מ"ז) ולא יצא כו' דקצ' פוסקים מכשירים כשתל' מקצת השם ר"ל דכל השם קי"ל דתולין אבל מקצת השם כ' בש"ע דאין תולין ועז"כ הש"ך דיש מתירים אפי' לתלות מקצת השם: ומנ"ל לפסול כו' אפי' למ"ד דאין תולין מקצתו אבל בחוץ לשטה דקי"ל לכ"ע כשר: ובמ"ב כו' מאחר שאינו מהשם עצמו ואף שהט"ז בי"ד סי' רע"ז סעיף קטן ז' חולק עליו וסבירא ליה דהיו"ד שרשית עיין שם מכל מקום מודה אי לאו הוי שרשי' מותר לתלות' אם כן כל שכן אם יצא כו': למחוק כל השורות העליונות כו' היינו בס"ת אבל בתפילין אי אפשר למחוק דאם כן הוי שלא כסדרן. אלא אם אפשר להמשיך אותיות שכתובים בשיטות עליונות בלי מחיק' וגם שלא יופסד צורת האותיות ע"י אותו משיכ':
כח סָעִיף לו (ס"ק מח) ובמדינות כו' וקשה כו' דע אם אמנם מה שאכתוב בזה מבואר כן בס' ט"ז מ"מ הוא בא בארוכ' ואני אבא בקצר' עם קצת תוספות ביאור דע פ' פתוח' היא שהיא פתוח' לעצמ' ואינ' נמשכת למעל' וסתומ' היא שנמשכת לענין שלמעלה אלא ניתן ריוח ביניהן כדי שיתבונן משה בין פ' לפ' וכמ"ש רש"י וקיימ' לן דבין פ' לפ' בין תהי' פתוח' או סתומ' צריך להניח חלק כדי לכתוב עליו תשעה אותיות אך בטור כאן כתב חלק כדי שלש תיבות של שלש שלש אותיות וברמב"ם פ"ז מהל' תפילין כ' תשע אותיות כמו אשר אשר אשר וכ' ב"ח סי' זה סק"ד וז"ל וא"ל אמאי כ' רבינו שיניח חלק כדי ג' תיבות כו' ולא כ' בקיצור יניח חלק כדי ט' אותיות וי"ל דצריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהלא כשכותב ג' תיבות של ג' ג' אותיות צריך להניח מלא אות קטנה בין תיבה לתיבה כדלעיל סעיף ל"ב וכשיעור הזה צריך להניח חלק עכ"ל לפי דבריו צ"ל הא דלא כתבו שיעור אחד עשר אותיות או משום דהני ט' אותיות הן שיעור אותיות גדולות כמו אשר אשר אשר וב' אותיות שבין תיבה לתיבה שכ' הב"ח די באותיות קטנות וכמבואר סעיף ל"ב גם הא מבואר סעיף ל"ב דבין אות לאות צריך להניח מעט כחוט השער' א"כ מלבד התשע אותיות עוד צריך לשייר האויר שבין אות לאות אבל אותן שני אותיות שהוסיף הב"ח לפי פירושו א"צ אויר ואי הוי קתני שיעור אחד עשר אותיות ה"א שצריך ג"כ שיעור יו"ד שערות שבין האותיות והא לית' וכ"ז לדעת הב"ח אבל בשלחן ערוך פה וכן בש"ע י"ד וכן בטור י"ד לא הוזכר ג' תיבות כ"א תשעה אותיות משמע דס"ל דסגי בתשע אותיות גריד' דלא כב"ח: וענין צור' פתוחה או סתומה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ולדעת הרמב"ם כל פתוחה צריכה להתחיל מתחלת השיטה ולכן אם סיים הפרשה באמצע שטה ויש עדיין מקום פנוי עד סוף השטה שיעור ט' אותיות מניחו חלק ומתחיל בראש שטה שתחתיה פרשה אחרת והפרשה ההיא שהתחיל בראש שיטה מקרי פתוחה ובזה גם הרא"ש מוד' דמקרי פתוחה אבל אם יש מסוף הפרש' שסיים עד סוף השטה חלק יותר מט' אותיות כשיעור תיב' אח' והניח חלק שיעור ט' אותיות ואח"ז כ' תיבה ראשונה מפרשה שאחריה (וה"ה יותר מתיבה אח' כפי מקום החלק) זה מקרי סתומה להרמב"ם כיון שלא התחיל בה תחלת השיטה ובזה גם הרא"ש מודה שנקראת סתומה אולם יש עוד שני צורות אחרות שהרמב"ם והרא"ש חולקים בהם והם סברות הפוכות א' אם סיים בסוף שיטה והניח שטה שתחתיה כלה פנויה ובשטה שתחת שטה הפנוי' התחיל פ' אחרת להרמב"ם מקרי פתוח' כיון שמתחלת בתחלת שיטה אבל להרא"ש מקרי סתימ' דחשבינן כל הג' שורות שורה שסיים פרשה א' ושטה הפנויה ושטה שתחתיה שהתחיל בה הפרשה כאלו הן שטה אח' והאויר הפנויה הוא באמצע השיטה דמקרי סתומ' כנ"ל צורה שני אם סיים הפ' בסוף שטה ובשטה שתחתיה הניח בתחלת' חלק שיעור ט' אותיות ואח"ז התחיל פרשה אחרת להרמב"ם מקרי סתומה כיון שאינה מתחל' בתחל' שיטה ולהרא"ש כה"ג מיקרי פתוח' וכ' הרב"י בי"ד סי' ער"ה דלכתחלה י"ש יצא ידי כולם ויכתוב באותה צור' שהיא פתוחה לכ"ע במקום שראוי להיות פתוחה וכן במקום שצ"ל סתומה יעשה צורה אשר לכ"ע סתומה וכ' רמ"א אך אם אינו יכול לכוון עד"ז לא יסור מדברי הרמב"ם שדבריו עיקר בזה. ובתפילין צריך לעשות הפרשה כמו שהן בתורה וג' פ' הראשונות הם בתורה פתוחות ופ' ד' והיה אם שמוע היא בתורה סתומה ולכן פ' קדש שהיא הראשונה צ"ל פתוחה אף שאין ניכר בהתחלת' שהיא פתוחה או סתומה דהא אין חלק לפניה כלל מ"מ די בכך לקרות פתוח' כמו ראשי חמשה ספרים שבתורה שלא מנאן הרמב"ם בכלל פ' פתוחות וסתומות דבראשי' וכן שאר ד' ספרים יש בזה די היכרא שהם תחלת ספר וה"ה תחלת קדש שהוא תחלת התפילין אולם להכיר שפרשת והיה כי יביאך היא פתוחה צריך להניח חלק סוף קדש שיעור ט' אותיות ומה שמתחיל שוב בראש הקלף והיה כי יביאך ואין חלק לפניה ה"ה כאלו התחיל בשטה שתחת סוף קדש דהוי פתוחה לכ"ע ואי התחיל בראש השטה כנ"ל וכן יעש' סוף והיה כי יביאך שבזה יהיה היכר שפ' שמע היא פתוחה לכ"ע אבל והיה אם שמוע לעשות צורה סתומ' לכ"ע א"א דא"כ היה צריך בשטה אחרונ' של שמע להניח חלק ט' אותיות ולהתחיל פ' והיה אם שמוע באותה שטה כנ"ל וזה א"א לא מבעיא בשל ראש דכ"א מהפ' בקלף בפ"ע אלא אפי' בשל יד עכ"פ צריך להתחיל כל פרשה בראש הקלף וכיון שדברי הרמב"ם בזה עיקר לכן כ' הרב"י שלא יניח סוף שמע חלק ח' אותיות אך בראש הקלף שבו מתחיל והיה אם שמוע יניחו חלק בראש השיט' ט' אותיות והיא סתומה לרמב"ם ולהרא"ש פתוח' כנ"ל אמנם בזה חולקים הרב"י בשם הרמב"ם עם היש מכשירים דדעת הרמב"ם אם עשה לוהי' אם שמוע פתוח' פסולה כיון שבתורה היא סתומ' אף שבתורה הטעם שסתומה מפני שיש לה שייכות לפרשה שלפני' שבתורה משא"כ בתפילין שאין לוהי' א"ש שייכות לפ' שמע שלפניה דהא שמע כתובה בפרשת ואתחנן ופ' והיה א"ש כתוב' בפרשת עקב וא"כ ניהו דלכתחלה ראוי לכותב' בצור' שכתובה בתורה אבל למה אם לא עשה כן תפסל. תי' הרב"י דס"ל להרמב"ם דבג' פרשיות שלפניה אם שינה ממה שכתובים בתור' פסולים ה"ה בפ' והי' א"ש הדין כן והיש מכשירים ל"ל סברא זו ולכן מכשירים עכ"פ דיעבד אם עשה והיה אם שמוע פתוחה: וכ' הב"ח וגם מסיימין פ' והיה אם שמוע בסוף כו' כצ"ל. ונלע"ד דהוצרך לאשמעינן הא דס"ד דראוי לסיים באמצע שטה וכמ"ש המרדכי דומיא דס"ת דקי"ל דצריך לסיים לעיני כל ישראל באמצע שטה קמ"ל דלא דמי דדוק' ס"ת להראות שכאן נגמרה התורה ועליה אין להוסיף לכך הסיום באמצע השטה להראות שלא מצד חסרון קלף אין כתוב יותר דהא עדיין יש ריוח לפניו חצי שיטה הנותרת ואעפ"כ לא כתוב בו דבר אלא שכאן סיום התורה מפי ה' ואין להוסיף יותר וטעם זה ל"ש בתפילין ועיין תשוב' רש"ל סי' ל"ז בסופו מבואר קצת מזה: אם עשאו סתומה ר"ל כדעת וכמנהג הרב"י דלא כמנהגינו: אף למנהגינו. ר"ל ודאי למנהג הרב"י לעשות פ' ד' סתומה ודאי אין להניח חלק סוף והיה א"ש דע"י שמסיים סוף שיטה נרא' יותר כסתומה אע"ג דסי' פתוח' וסתומה היא בראש הפרשה מ"מ עדיף טפי זה שמסיים סוף הפרשה בסוף שיטה ג"כ דיש היכר יותר וכ"כ מהרש"ל בתשו' נ"ז סוף התשובה ע"ש אלא אפי' לפי מנהגינו דעושים גם פ' ד' פתוח' אפ"ה יש לסיים והיה אם שמוע סוף שיטה והיינו כדברי הב"ח הנ"ל: ואי איישר חילי כו' שכשרים לד"ה ר"ל למנהגינו דעושים גם פ' ד' פתוחה א"כ פסולים לרמב"ם דס"ל אם שינה ועש' פ' ד' פתוח' פסול': ול"נ שמנהג שלנו כו' והט"ז כ' תמונה לצאת לכ"ע ע"פ מ"ש הרמב"ם תמונה ג' לפרש' סתומ' דהיינו אם סיים הפ' באמצע שטה ואין חלק כ"כ כדי להניח חלק ג' תיבות ולכתוב תיבה ראשונה מפרשה האחרת שעי"ז היתה סתומ' לכ"ע והוא צריך לכתוב פ' שאחריה שתהיה סתומ' כיצד יעשה דאם יתחיל בתחלת שטה שניה תהיה פתוח' להרמב"ם לכן צריך להניח מעט חלק בתחלת שטה שניה ואח"כ פ' שאחריה היא סתומ' להרמב"ם כיון שאינה מתחלת בתחלת שטה. ולפ"ז אפי' היו מניחים חלק סוף שמע כדי ט' אותיות ותחלת והיה א"ש היה מניחים מעט חלק אז להרמב"ם היה נקרא והיה א"ש סתומה כנ"ל כיון שאינ' מתחלת בראש שטה. אבל להרא"ש היה כה"ג פתוח' כיון שסוף שמע עכ"פ חלק ט' אותיות דהא להרא"ש אפילו אינו מניח חלק סוף שמע אלא מניח חלק תחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות ומתחיל והיה א"ש באמצע שטה אפ"ה מקרי פתוח' אלא סוף שמע יניח חלק מעט אבל לא שיעור ט' אותיות וכן קודם והיה א"ש יניח חלק מעט אבל לא שיעור ט' אותיות אבל עכ"פ אי לצרף יחד שני המקומות הפנוים סוף שמע ותחלת והי' אם שמוע יהיה שיעור ט' אותיות דהא עכ"פ בעינן ריוח בין פרש' לפרש' שיעור ט' אותיות וכה"ג הוי סתומ' לכ"ע ל"מ לרמב"ם דהוי סתומה דלדידיה אפי' היה חלק סוף שמע שיעור ט' אותיות מ"מ כיון דמניח בתחלת והיה א"ש ואינו מתחיל בראש שטה מקרי סתומ' לרמב"ם כ"ש כה"ג שאין סוף שמע חלק שיעור ט' אותיות אלא אפי' להרא"ש מוד' דכה"ג הוי סתומ' כיון דאין במקום א' שיעור ט' אותיות כ"א בצירוף עכת"ד ואני בעניי נבוכתי איך אפשר למעבד כזה לצאת אליב' דכ"ע הא כ' הרב"י בי"ד סי' ער"ה וכ"כ הש"ך שם ס"ק ד' בשמו ניהו דלכתחלה בעי' בין פ' לפ' שיעור ט' אותיות גדולות מ"מ דיעבד סגי אם יש חלק שיעור ט' אותיות קטנות דהיינו ט' יודי"ן סגי ולע"ד ג' פעמים אשר הוא יותר מח"י יודי"ן א"כ איך יעשה אם יחלק שיעור ט' יודי"ן ויניח קצתן חלק סוף שמע וקצתן תחלת והיה א"ש הא לכתחלה בעי' שיהי' חלק שיעור ג"פ אשר ואי יניח מקצתן מן ג"פ אשר חלק סוף שמע והמותר מן ג"פ אשר יניח חלק תחלת והיה אם שמוע עכ"פ יש שיעור ט' יודי"ן במקום א' והוי עכ"פ דיעבד שיעור פרש' והוי להרא"ש פתוחה: שלא להוצי' כו' וכיצד ינהג בכתיבת והיה אם שמוע בתפילין דר"ת עמ"ש בע"ה לקמן סי' ל"ד:
כט סָעִיף לו (ס"ק מט) סתומה כו' לדעת הרא"ש כו' ואח"כ בשטה שני' יתחיל בראש שטה והיה כו' כצ"ל וגם בהרב"י יש טעות סופר ע"ש: ואין לעשות מפני כו' כמו תפילין דרש"י ור"ת כמבוא' סי' ל"ד דשאני בהאי דסי' ל"ד דתפילין דמר פסולים למר ותפילין דמר פסולים למר משא"כ הכא אם יעשה כמ"ש הרב"י ודאי דיוצא לכ"ע אף דלהרא"ש הוי והי' א"ש פתוח' ולהרמב"ם אם עשאה פתוחה פסולה הא להרמב"ם כה"ג הוי סתומה ולהרא"ש דמקרי סתומה יש לסמוך על דעת היש מכשירים אם עשאה לפ' והי' א"ש פתוח' וגם לדידן דעושים כולן פתוחות אף דלהרמב"ם פסול אם עשה לפ' ד' פתוחה מ"מ להיו' טעם הרמב"ם בזה דחוק וכמ"ש לעיל בשם הרב"י טעם הדבר. לכן העיקר בזה כהיש מכשירים בפתוחה: כ' סמ"ק כו' דלא כהב"י כו' דקאי על שלא כסדרן דבסמ"ק כ' דבשל ראש שהן בד' קלפי' אין להקפיד על סדר כתיבתן ומה"ט הבין הרב"י מל' זה דר"ל דאין להקפיד אפי' נכתב של ראש שלא כסדרן. וע"ז תמה הרב"י דלענין כסדרן אין חילוק בין של ראש לשל יד. אבל מ"א כתב דכוונת סמ"ק לענין פתוחות וסתומות כיון שהם בד' קלפים אין להם שייכות זה לזה. אבל לא דיבר סמ"ק כלל משלא כסדרן:
ל סָעִיף לז (ס"ק נא) היכא דאפשר כו' בלא ברכה. משום דדעת הרא"ש דגם עור הבתים צריך עיבוד לשמה. אבל דעת הרמב"ם דעור הבתים א"צ עיבוד כלל וא"כ הוא הדין כשנתעבדו שלא לשמן דלא גרע מלא עבדן כלל ולכן היכי דלא אפשר למצו' מעובדים לשמה יניח הבתים שנתעבדו שלא לשמה או לא נתעבדו כלל דיש לסמוך בזה על דעת הרמב"ם שלא יתבטל ממצות תפילין אבל מ"מ לא יברך דאין הברכות מעכבות. וכיון דעיקר כהרא"ש דבעי עיבוד לשמה לכן אין לברך עליהן. דגם רש"י ס"ל כן. דבסנהדרין דמ"ו פליגי אביי ורבא אביי ס"ל הזמנה מלת' היא ורבא ס"ל הזמנה לאו מלת' ומסקי' תנאי הוא דת"ק ס"ל בתים של תפילין א"צ עיבוד לשמה ורשב"ג ס"ל דבעי' עביד לשמה ופירש"י דהעיבוד לא מקרי מעשה ולא הוי כ"א כמו הזמנה ות"ק ס"ל דהזמנה לאו מלת' לכך ס"ל דא"צ עיבוד לשמה דהעיבוד אינו מעלה ומוריד כיון דאינו רק הזמנה והזמנה לאו מלתא ורשב"ג ס"ל הזמנה מלת' ולכך מצריך עיבוד לשמה אף דהעיבוד אינו רק הזמנה אפ"ה מהני העיבוד כיון דס"ל הזמנ' מלתא והקשו התו' א"כ כיון דקי"ל כרבא נגד אביי דהזמנ' לאו מלת' א"כ לפרש"י א"צ עיבוד לשמה. ובגיטין פסליה לס"ת אם אין הקלף מעובד לשמה ודוחק לחלק בין עור הבתים לקלף דהא על עור הבתים כתוב שי"ן דהוא הל"מ וראוי להיות להם דין קלף: ולכן פי' התו' להיפוך דת"ק ס"ל דא"צ עיבוד לשמה משום דס"ל הזמנה מלתא ולכן לא בעי' עיבוד לשמה וסגי בהזמנה. אבל רשב"ג סבר הזמנה לאו מלת' ולא מהני ההזמנה לכן צריך לעשות מעשה לשמה דהיינו העיבוד. וכן ס"ל להרא"ש וא"כ כיון דקי"ל כרב' דהזמנה לאו מלת' לכך אפי' עור הבתים צריכים עיבוד לשמה. והרמב"ם מפ' כרש"י. וכדי ליישב קושית התו' עכצ"ל כמ"ש התו' לחלק בין עור הבתים דלא בעי עיבוד לשמה והקלף דבעי עיבוד לשמה ואף שהתוס' כתבו שהוא דוחק רש"י והרמב"ם ס"ל שאינו דוחק ולכן ס"ל להרמב"ם דעור הבתים א"צ עיבוד לשמה כיון דקי"ל הזמנה לאו מלתא כרב' (דהא אפי' לא נתעבד כלל כשר לדידיה) ועמ"ש סי' מ"ב וע"ש מ"ש בע"ה:
לא סָעִיף לח (ס"ק נב) מעור א'. דלא כדמשמע מסה"ת כו' וה"ה הנעשים מעור א' אלא שחותכים ממנו רצועות ומ"מ באמצע נשארו מחוברים ואח"כ שוב מחברים הרצועות יחד ובזה נעשים הבתים לדעת הב"ח פסולים כיון דעכ"פ קרועים בכל צדדי הבתים ולדידיה התפירה וה"ה הדבק אינו עושה חיבור: וכ"כ התו' במנחות דבעו הש"ס להוכיח שם דבמזוזה אם עשה פרשיותיה סתומות כשרה מדתני' ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ות"ל דבס"ת הפרשיות הללו דהיינו והיה א"ש סתומה ובמזוזה פתוחה א"ו דגם מזוזה אם עשאה סתומה כשרה ודחי דלמ' להשלים ופירש"י דאיצטריך בריית' לו' הטעם משום דאין מורידים דאפי' להשלים אסור דהיינו שתחלת הפ' כתוב כדין מזוזה אלא שבסוף הפרשה חסר שטה אחת דאסור ליקח אותה שטה ולהדביקה למזוזה ולהשלימה: וכתב התוס' ות"ל דאסור כה"ג דהאמרי' בירוש' דתפילין ומזוזות בעי' שיהיו כתובים על עור א' ותי' כיון דתפרן יחד דינו כעור א' ע"ש וא"כ ה"ה דהדין כן בבתים וכ"ז לשיטת רש"י ודעת החולקים צ"ל דס"ל כפי' התו' שם כגון שפ' שמע כתובה בס"ת סוף העמוד ויש גליון תחת' ויחתוך פ' שמע מס"ת ויכתוב בגליון שתחת שמע פ' והיה א"ש כדין מזוזה או להיפך שפ' והיה א"ש כתובה בראש העמוד ויש גליון ע"ג ויכתוב עכשיו בגליון שע"ג פ' שמע ע"ש (ואע"ג דכה"ג הוי שלא כסדרן עמ"ש ע"ז הט"ז בי"ד סי' ר"ל) ולפ"ז אין ראי' משום דתפירה מקרי חיבור:
לב סָעִיף לט (ס"ק נד) וגם הבתים. דלא כמו שנוהגים כו' ועכשיו בעו"ה נתהפך המנהג ואין משגיחים כ"א על ראש הבתים שיהיו מרובעים ואין משגיחים על התפירות ועל התיתורא ויזהרו מאוד להשגיח ע"ז. ודע דמ"ש הרב"י עשאן מרובעות ואח"ז נתקלקל ריבוען יש מי שאומר שצריך לרבען. לא יעלה על דעתך שיש חולקים כי לא נמצא שום חולק. ומסתימת הפוסקים משמע דכ"ע מודו בזה שצריך לרבען אלא שכן דרך הרב"י שדין חדש שלא מצא בפי' כ"א בפוסק א' כותבו בל' יש מי שאומר ועבט"ז. אבל מ"מ א"צ למודדן כל יום אם ריבוען קיים ומעמידין על חזקתן הראשונה אם לא שרואה שנתקלקל ריבוען צריכים תיקון:
לג סָעִיף מ (ס"ק נה) עור הבתים כו' הרב"י כ' דשחרות הבתים אינו כ"א למצוה. ומה"ט כ' בסי' ל"ג סעיף ד' בהג"ה אם השחיר עכו"ם הבתים כשר. אבל הב"ח כתב דמדברי התו' שבת דף כ"ח ע"ב משמע דגם שיהיו הבתים שחורות הוא הל"מ ואם השחירן עכו"ם פסולים וגם אי נתלבנו אח"ז צריך שוב להשחירן דאית' התם תני ר"י לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. ושקיל וטרי למאי הילכתא אילימא לתפילין הא בהדיא כתיב למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לבתים והאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ וממיל' ידעי' לה מן קרא מן המותר בפיך אלא לרצועות. והא"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ ואכתי ידעי' דמן המותר בפיך בעי' ומשני ניהו דגמירי שחורות טהורות מי גמירי: וכ' התו' דקארי לה מאי קארי לה דאיך נדע טהורות משחורות ותי' וז"ל כיון דמצריך שיהיו שחורות כמו הבתים כ"ש דבעי שיהיו טהורות כמו הבתים דסברא הוא להקפיד על הטהרה יותר מעל השחרות ואי הא אתי ר"י לאשמועי' לישמעי' שיהיו שחורות דהוי שמעי' מיני' תרתי טהורות ושחורות ומשני ניהו דגמירי כו' דמשחורו' ל"ל טהורו' עכ"ד. וכ"כ המרדכי בשם ר"י ולפי זה ע"כ שיהיה הבתים שחורות הוא הל"מ דהא מה"ט מדמה הרצועות לבתים לענין טהורות לפ"מ דס"ד עכת"ד הב"ח. וניהו דהתו' ומרדכי בשם ר"י ודאי הכי ס"ל מ"מ לשאר פוסקים צ"ל דקושי' המקשן היא מכח כ"ש. דהא הבתים א"צ להיו' שחורות ואפ"ה בעי' שיהיו טהורו' כ"ש הרצועות דבעי' שיהיו שחורות כ"ש דבעי' טהורות דהא הוי ס"ד דיותר יש להקפיד על הטהרה מעל השחרות אולם מדברי התו' ומרדכי בשם ר"י משמע דבעי' לעיכובא הבתי' שחורות לכן יש להחמיר:
לד סָעִיף מא (ס"ק נ"ו) אין לו כו' ומכל מקו' י"ל לדברי הגאונים כו' מרוח' ב"א והיינו עם התיתורא ומעברת'. דראייתם מדאמרי' בעירובין המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג רשב"ג אומר שנים שנים דס"ל מקום יש בראש להניח בו שני תפילין וכן ביד מזה מוכח דעכ"פ רחבים יותר מאצבע דאמרי' פ"ק דעירובין גבי כהן גדול שהיה מניח הציץ במקום תפילין ששערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין ורוחב הציץ אמרי' פ"ק דסוכה שהיה שני אצבעות וא"א דאין רוחב התפילין כ"א אצבע א"כ מקום יש בראש להניח ג' תפילין דהא הציץ היה רחב ב' אצבעות והי' מונח במקום תפילין. ועוד הי' מקום פנוי להניח בו כה"ג תפילין אע"כ דרחבי' יותר מאצבע וכיון דאפק' מאצבע אוקמי' אאצבעים כרוחב הציץ כ"כ הרא"ש בהל' קטנות. עכ"פ מוכח מזה דהשיעו' אצבעיים הוא ההיתור' ומעברתא: וכ' ב"י בשם א"ח כו' דברי הגאונים אמורים לענין הרחב ודברי ב"י הם לענין הגובה:
לה סָעִיף יז (ס"ק נז) מקמטי כו' עושים בקמט של עור דע"י הדפוס נראה כחק תוכות דפסול כדלעיל סעיף י"ז (ובגיטין) דף כ' משמע כו' דת"ר וכתב לה ספר כריתות בעי' דוקא וכת' ולא חקיקה ופריך דהתניא דחקיקה כשרה בגט ומשני הא דחק תוכות (ופירש"י חק תוך האות ובצדו וממילא נשאר האות בולט אינו כתב שלא עשה כלום באות עצמו לכך פסול) הא דחק ירכות (דהיינו שחקק האות עצמו והאות הוא שקוע) ולכך כשר. ופריך והא חק תוכות מצינו דכשר דהתניא בציץ לא היה הכתב עליו שוקע אלא בולט כדנרי זהב שבולט כן הציץ הי' הכתב בולט אבל לא כדנרי זהב דהן תוכו' ובציץ היה ירכות והיינו ע"י דפוס שהיו האותיות בולטות בו ומכה בדפוס על גבי ציץ שהיה הטס דק ועי"ז היו האותיות בציץ לצד הדפוס שוקעת ובצד שכנגדו בציץ היו האותיות בולטות כ"כ הראב"ד וע"ש ברמב"ם הרי דדפוס מקרי ירכות: עור שהוא רך נדחה גם סביביו. ר"ל שכן דרך העושים בדפוס שיש להם שני חתיכות עץ בא' השי"ן בולטת ודוחק אותו ע"ג העור ועי"ז בולט העור בצד השני כמין שי"ן. ועץ א' שחקוק בתוכו שי"ן ועץ זה מניח בצד השני של העור ונכנס השי"ן שנדח' בעור לתוך שקוע של העץ השני ויצא השי"ן בעור מכוין וא"כ יש לחוש שע"י העץ שהשי"ן שקוע בו ידח' ממילא צדדי השי"ן וה"ל בצדדים חק תוכו' כנלע"ד כונתו. דזה מקרי כתיבה. וז"ל הט"ז בי"ד סימן רע"א דמה לי שדוחק את העט על הנייר או הנייר על האותיות של עופרת אידי ואידי כתיבה היא עכ"ל: אפילו גם כו' דדמי לחקיקה ר"ל כמו שהחמירו בגט שלא לכתוב בקנה של ברזל דהוי כמו חקיקה. אע"ג דהוי חק ירכות מ"מ כל כמה דאפשר לעשות בלא שום חקיקה עדיף כו' כ"כ הט"ז שם בריש הס"ק שם: דחקיקה כשר בס"ת. היינו חק ירכות ובגט א"צ ראיה מדברי התוס' אלא היא גמר' ערוכה שם כנ"ל אבל הוצרך להביא ראיה מדברי התו': והביא ראיה לאפוקי מדעת המ"ע שהבי' לעיל דפוסל בס"ת אפי' חק ירכות וראייתו דמצינו דהלוחות היו חק ירכות א"כ ה"ה דס"ת כשר כה"ג אלא דלולי דברי התו' היה א"ל דאין ללמוד מכתב הלוחות למקום אחר אבל מדברי התו' נראה דילפי' מלוחות למקום אחר א"כ ה"ה דיש לילף מהם כתיב' ס"ת. שכתב דהא למימרא כו' המקשן דפריך שם מברייתא דחקיקה כשרה בגט כנ"ל לא הוי צריך להביא ברייתא אלא ה"מ להקשות מלוחות דכתיב בהו כתיבה והיה כתבם חקוק כדכתיב חרות על הלוחות אלא דניחא ליה למיפרך גט אגט עכ"ל: הרי דהתו' ילפי אפי' גט מן הלוחות כ"ש ס"ת דדומ' ללוחות ויש ליזהר מטעם שכ' הט"ז לעיל בגט כנ"ל:
לו סָעִיף מב (ס"ק נח) של ימין המניח כו' והנקדן כו' דלא תימא דמה"ט דשל ימין המניח של ג"ר דהשי' של ג"ר חשו' ולכן ס"ד באיטר יש לעשות אפכא אבל מדברי הנקדן משמע להיפוך והא דנקט בש"ע ימין המניח אינו אלא לסימנא אבל אינו זה הטעם אדרבא הוא הואיל והוא בשמאל הקורא ולכן גם באיטר הדין כן ואע"ג דבס"ק שאח"ז חולק המ"א על הנקדן ועל טעמו מ"מ עכ"פ משמע מדבריו דלאו במניח תליא מלתא ובהא מודה מ"א לדבריו:
לז סָעִיף מב (ס"ק נט) ד' ראשין כו' כמו שהיו בלוחות דבס"ת הי' השי"ן בולטת ובלוחות היתה שוקעת לכן עושים ב' שיני"ן א' של ג' ראשין היא דומה לשי"ן של ס"ת ושל ד' ראשין שיש בשקועת' ג' ראשין דומה לשי"ן שבלוחות שהיתה שוקעת ולכן צריך שלא יגעו היודי"ן של שין של ד' ראשין דהיינו שני יודי"ן שבאמצע שי"ן של ארבע ראשין נוגעים בתחתית דא"כ תתבטל השי"ן שוקע' ולא תהי' שי"ן שוקעת: יעשה בתוכו ב' יודי"ן עב"ח. וכ"מ מל' רמ"א סעיף מ"ג שכ' וכן היו"ד שבשי"ן צ"ל למטה כו' ולא חילק בין שי"ן של ג' ראשין או ד' ראשין אף שכ' היו"ד שבשי"ן ל' יחיד ומ"מ מדלא חילק בהדי' בין שי"ן של ג"ר לשל ד"ר משמע דתרווייהו צריכים ליגע:
לח סָעִיף מד (ס"ק ס) וכורכם כו' אם אין לו אחרים אבל אם יש לו אחרים לא יניחם דלהרמב"ם פסולים אם לא כרך עליהם וס"ל דגם זה הל"מ שיהיו נכרכים בקלף אלא אם אין לו אחרים סמכי' על הרא"ש שחולק בזה על הרמב"ם ואינו מבואר אם אין לו אחרים אם יברך על אלו:
לט סָעִיף מה (ס"ק סב) זקופה כו' אע"ג דאי אפשר להעמידן זקופות דהא כתובים זה אצל זה. וצריך להיות דקדש והיה כו' כזה? דאם כתובים על זה אפי' כתובים בקלף אחר יש להעמידן זקופות: אבל רש"י לא כ' כן. קאי אדלעיל ע"ד ר"י חביב שהוכיח דלא בעינן זקופות מדסעיף מ"ז. ומ"א כ' דמדברי פרש"י לעיל סעיף מ"ז. אדרבא מוכח דבעינן זקופות והוא דבמנחות תניא כתבן בעור א' והניחן בד' בתים יצא. וצריך ליתן ריוח ביניהן דברי רבי וחכ"א אינו צריך ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת. ופרש"י וצריך שתהיה ריוח בין הפרשיות כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור א' חתך מלמעלה העור כעין ד' פרשיות והניחן בד' בתים והיה מדובק למטה עד כאן לשונו. והבין מ"א דע"כ גם לרבנן בעי' ריוח בין פ' לפ' כמלא אות קטנה דלא גרע משני תיבות דצריך להניח חלק בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה אלא דלר' בעי' ריוח הרבה שיהי' ניכר הפרש שהן ארבע פרשיות וא"כ א"א דמה שכ' רש"י שחותך מלמעל' כו' לא קאי כ"א על דברי ר' אבל לרבנן ס"ל לרש"י דא"צ לחתוך: מנ"ל לרש"י לעשות מחלוקת חדשה בין רבי לחכמים אע"כ מ"ש רש"י וחותך מלמעלה קאי בין לרבי ובין לרבנן. וע"כ הטעם דבעי לחתוך משום דס"ל דבעי' זקופות א"כ אדרבה משמע מרש"י דלא כהבנת ר"י חביב. ועבב"י מ"ש על רש"י הנ"ל:
מ סָעִיף מז (ס"ק סד) דבק כשר מבהמה טהורה ר"ל זה מקרי כשר שהוא מבהמה טהורה אף שהיא מנבלה וטרפה כמ"ש סעיף י"ב:
מא סָעִיף נ (ס"ק סו) אין לקנות כו' מ"ש הע"ת כו' דרוב בהמות טמאות כדאית' בחולין דס"ג ע"ב לפי שחיות ובהמות טמאות מרובות מן הטהורות לכך מנה הכתוב בטהורות משום שלעולם ילמוד לתלמידו דרך קצרה אבל בעופות הוא להיפוך ע"ש: (ונבלות וטרפות). ר"ל דל"ל נבלות וטרפות מן הטמאות ניהו דאין נוחר בידים הטמאו' שאין ראוי לאכילה משום הגידים אעפ"כ ניחוש שנתנבלה או נטרפה טמאה ולקח ממנה גידים לז"א מיעוטא נינהו נהי דטמאו' הן הרוב אבל נבלות טמאו' הן מיעוט מן הנשחטים והנחרים של טהורות: ונ"ל דדוק' כשידוע כו' דה"ל דומיא דט' חניות מוכרו' בשר שחיטה וא' בשר נבלה דידעי' דא' מוכרת נבלה: לוקחים ביצים כו' וא"ח שמא של נבלה כו' אע"ג דלטמאות חיישי' וצריך שיאמר העכו"ם מעוף פלוני וטהור הוא היינו משום דמרובים טמאים הן חיישי'. אבל נבלות וטרפות דמיעוטי נינהו ל"ח דאזלי' בתר רובא וע"כ צ"ל דלא מיקרי קבוע כיון דלא נודע שא' מוכר ביצים של נבלות וטרפות. אבל בשוק מותר ומבואר שם בי"ד בש"ך ופר"ח דאם מוכרים בשוק בחניות חוזרים לקביעתן ומיקרי קבוע: ול"נ טעם אחר כו' ולפ"ז אפי' לא נודע שא' מוכר מטמא' וגם בשוק אפ"ה אסור ועובדי כוכבים לאו בני לשמה ולפי זה מותר ליקח מהם קודם טוי' ולטעם ראשון אסור ובס' א"ר מפקפ' אי בעי' טוי' לשמה כיון דא"צ טוי' אולי גם לא בעי' טויה לשמה וכת' דמה"ט לא הזכירו הפוסקים דבעי' טוי' לשמה ע"ש:
מב סָעִיף נא (ס"ק סז) יתפור כו' בתוך הבית כצ"ל: פסול דבעינן שבסוף גובה הבית למטה יפשוט לצדדים מעור הבית ויכניסו בין כפלי התיתורא וכשיתחוב המחט תוך התיתור' ויתפור יתפור ממילא גם תוך עור הבית שהוא בין כפלי התיתורא:
מג סָעִיף נא (ס"ק סח) בחוט כו' וכ' הב"ח כו' דהרב"י כ' בשם הריא"ם דאינו רשאי ליקח לכתחלה בשעת תפירה חוט קצר שלא יספיק לכל הי"ב תפירות ואפי' יקח אח"כ כשיכלה חוט ראשון חוט אחר ויקשרנו בראשון ויגמור התפירה לא מהני דצריך שיהיה חוט א' שלם ועל זה כ' הרב ב"י שלא ידע טעם הדבר ואעפ"כ העתיק כן בש"ע אבל הב"ח כתב דאין הכוונה בהריא"ם דודאי אם חוט קצר רשאי לתפור בו ויגמור התפירה בחוט אחר אלא שבספר א"ר כ' שצריך לקשרן והא דפסל הריא"ם כ' הב"ח וז"ל כצ"ל במ"א דוק' אם נפסק החוט פסול דניכר שאין החוט חזק ויפסוק עוד וכל העומד לפסו' כפסיק דמי עכ"ל:
מד סָעִיף נב (ס"ק סט) קשה כו' ועכשיו נהגו כו' עמ"ש סי' כ"ז כו' דמשם נראה דא"צ שיהי' נראה הדל"ת בשני צדדים ודי אם נראה דל"ת לצד חוץ וכ"כ מ"א שם סי' כ"ז ס"ק ט"ז וכ"כ הרב"י כאן בספרו דאין קפידא בזה שיהיה נראה בשני צדדים ודי בצד אחד: ודע דמ"ש רמ"א בסעיף נ"ב ונוהגים להעביר עור על הבית ש"י כו' נראה מדברי התו' מנחות דף ל"ה ע"א ד"ה מעברתא כו' שמכסה ברצועה של עור א' שני צדי הבית דהיינו לצד הלב ולצד חוץ גם מלמעלה ראש הבי' מכוסה. וזה מקרי בית רואה את האויר כיון דב' צדי בית האחרים מגולין וממילא ה"ה להיפוך אם מכסה ב' צדדים אחרים ומניח ב' צדדים הנ"ל לצד הלב וצד חוץ מגולים דשרי והטעם כת' הרא"ש והובא בהרב"י הואיל ובית של יד גבוה וקצרה ומשימים אותו תחת הבגדים ומתנדנדים ומקלקלים ועל ידי נתינת הרצועה הנ"ל מתחזקים וברא"ש כ' טעם אחר שמקרי רואה את האויר כיון דלא חיבר לו בית אחר ע"ש אבל במעדני מלך בהלכות תפילין סי' כ"ב כ' הטעם דכשעושים בית של יד בהכרח נעשו קמטים (ור"ל דבשל ראש אם נעשו קמטים מכניסים הקמטים בחריצים שבין בית לבית משא"כ בש"י) ואינו נוי וכתיב זה אלי כו' ולכן מכסים בהרצועה הקמטים עכ"ל וסיים ולכן עכשיו שמתקני' בית של יד בלי קמטים לכן אין מעבירים עליו רצועה:
א סָעִיף א א מצות כו'. מתני' כ"ח א': שהן כו'. רש"י שם ומכילתא סוף פ' בא והיה לאות על ידך שד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע ישראל והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות של יד הן כרך אחד ארבע פרשיות של ראש הן ארבע טוטפות ואלו הן קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו וז"ש וצריך כו': ולכתחלה כו'. כיון דקודם בפסוק רי"א וב"ש ולא מדינא:
ב סָעִיף ג סעי' ג' יכתבם כו'. ירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו ועבה"ג: שחור בין כו'. דמ"ש בדיו למעוטי שאר צבעוני' כגון האדום וירוק וכיוצא. רמב"ם בפ"א וכמש"ו כ' אפי' אות כו' ואמר בין כו' דלא כר"ת שאוסר במי עפצים כמ"ש בתוס' שבת כ"ג א' ומגילה י"ט א' וגיטין י"ט א' ונדה כ' א' אבל הרא"ש סתר דבריו דמי עפצים לבד לא אבל עם קומוס וכיוצא אפי' על קלף מעופץ טוב וז"ש שיש בו כו' וגם ל"ד במי עפצים כמו שהוכיחו בתוס' הנ"ל ובירושלמי פ"ב דגיטין הני בני מדינח' ערומין סגין כו' שופכין עליהם דיו שאין בהם מי עפצים אלמא בין כך ובין כך נקרא דיו: ולכתחלה כו'. שבת כ"ג א' כל העשנים כו' וערש"י שם: כ' אפי' כו'. רמב"ם ור"ל הא דאמר שם האזכרות ל"ד ה"ה בשאר כיון שכ' שלא בדיו אלא דבר בהוה: אם זרק כו' כן פי' נ"י דמ"ש את האזכרות כו' שזרק זהב עליהן וכ' ב"י דלהכי נקט אזכרות דבשאר מעביר הזהב כו' כמ"ש שם:
ג סָעִיף ד ס"ד ויכתוב כו'. שבת ק"ג ב': שלא כו'. מנחות ל"ד א': ויהא כו'. שם פ"ט ב': וכן מצוה כו'. שבת קל"ג ב' וכ"ש מבפנים ממשכן. מרדכי וכן בארון ועיין יומא ע"ב ב' מבית כו' אבל תוס' ל"ב ב' ד"ה הא ואור"ת דס"ת כו' וכ"כ רמב"ם:
ד סָעִיף ה ס"ה צריך כו'. מנחות ל"ז א' מה כתיבה כו': אפי' כו'. שם: ואם כו'. שבת ק"ג א' וארישא קאי אבל שולט בשתי ידיו כשר בדיעבד כמש"ש: אם אפשר כו'. משום דבסה"ת נסתפק בדבר דאפשר שבת שאני דמלאכת מחשבת בעינן כמ"ש בי"ט י"ג ב' ושאר פוסקים לא הזבירו: ואיטר כו'. מנחות ושבת שם:
ה סָעִיף ו ס"ו אין כו'. לשון ש"ע אין לשרטט וכמ"ש תוס' במנחות שם ד"ה הא כו' וי"ל כו' ורמ"א הגיה תיבת צריך כמ"ש בטור א"צ כו' ואם ירצה לשרטט הרשות בידו וכמ"ש בסה"ת דלא מקרי הדיוט אלא כשעושה משום חומרא אבל כה"ג שכוונתו לכתוב יותר ביושר ש"ד: כי אם כו'. תוס' שם מהא דגיטין ו' ב' ותוס' שם ד"ה אר"י כו' ועי"ד סי' רפ"ד ס"ב בהגה: ואם אינו כו'. תוס' דגיטין שם משום זה אלי כו': ולא כו'. שז"ש במ"ז מסרגלין בקנה לאו לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת וכיוצא כו'. סה"ת והג"מ: וי"א כו'. ר"ל שצריך ד' שרטוטין דלא כש"ע שאין מצריך רק א' למעלה וכ"כ תוס' בגיטין שם סד"ה הנ"ל דהא דקאמר יריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ומלמטה ומצדדין וה"ה לתפילין דהא לדעתם ס"ת ותפילין שוין וכמש"ש וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ומרדכי וערא"ש אבל לדידן דקי"ל ס"ת צריכה שירטוט כמ"ש בי"ד סי' רע"א ס"ה א"צ לזה:
ו סָעִיף ז ס"ז ולא על הגויל. שבת שם ועתוס' דמנחות ל"ה א' ד"ה שין כו': ואם כו'. קאי אכולם כמש"ש ושם ובירושלמי פ"ג דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בדיו ובעור מסורגל וכורכין בשיער וטולין במטלת ודובקין בדבק ותופרין בגידין וכותבין על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שינה פסול וכ"ה במ"ס פ"א: מהו כו'. וקלפים כו'. תוס' בשבת שם:
ז סָעִיף ח ס"ח צריך כו'. כמ"ש במגילה י"ט א' דיפתרא כו' וכ"ש סת"מ דבעיספר כמש"ש ט' א' ובמנחות ל' ל"ד ובפ"א דמ"ס אין כותבין על הדיפתרא: או בסיד. דהוא כמו עפצים ממ"ש במנחות ל"א ב' הא דאפיצן וע' תוס' שם ובשבת ע"ט ב' ובמגילה י"ט א': וצריך כו'. גיטין נ"ד ב' ההוא כו' ושם מ"ה ב' וסנהדרין מ"ח ב' ומנחות מ"ב ב' כרשב"ג דרבא ס"ל כוותיה וכפי תוס' שם ושם: טוב. בתחלת. כמש"ל סי' י"א ס"א: או כו'. דחמירא מתפילין כמ"ש בברכות ספ"ג ומותר לשנותו כמ"ש במנחות ל"ד ב': אבל כו'. דקילא מתפילין כמש"ש ל"ב א' ושבת ע"ט ב':
ח סָעִיף ט ס"ט אם עובדו כו'. נתבאר בסי' י"א ס"ב:
ט סָעִיף יא ס"יא עור כו'. כת' בטור שם וברא"ש ה' ס"ת בשם גאון דכשר בכה"ג:
י סָעִיף יב ס"יב ועוף. מימרא שם: ולא כו'. בעיא דלא אפשיטא שם ולחומרא:
יא סָעִיף יד ס"יד הסופרים כו'. ט"ס ונתחלף והיה אם שמוע עם והיה כי יביאך וכ"ז משום זה אלי ואנוהו כמ"ש וזהו כו':
יב סָעִיף טו ס"טו אם כו'. רמב"ם וכלשון שני שברש"י וכ' סה"ת שזה עיקר דתוכו מ' חללו כמו חק תוכות וכן בירושלמי כמ"ש למטה אבל לשון ראשון ל"נ דמ"ש רגל ימיני או שמאלי: שהנקב כו'. כן פירשו כל המפרשים דסתמא קאמר ופליגי עם הירושלמי: אבל בירושלמי כו'. אמר אשיאן ניקב נקב באמצע הבית אם היה גויל מקיפו מכל צדדיו כשר וא"ל פסול: ניקב כו'. שהרא"ש כ' דלשון ראשון עיקר דללשון שני קשה אמאי נקט הא' יותר משאר האותיות שיש להן תוך אבל סה"ה כ' דלשון שני עיקר וקושייתו י"ל דנקט אגב שר"ל רגל הימני וז"ש אבל שאר כו':
יג סָעִיף טז ס"טז הפשוטות כו'. כ"כ המרדכי לחלק בין עובדא דהכא שהוא מהפשוטות כמש"ש וי"ו דויהרג לההיא דסט"ו: וא"צ כו'. כ"מ מרש"י שם ד"ה דלא חכים כו'. מ"כ: מיהו כו'. שתועלת קריאת התינוק דגילוי מילתא הוא שהאות כתיקונו שם: הא דמכשרינין כו'. ממש"ש כל אות שאין מוקף כו' וז"ש בסט"ו אם לאחר שנכתב כו' וז"ש בלי היקף קלף מתחלתו כו': או אם כו'. אע"ג דבירושלמי פ"ב דברכות אמרינן עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו ותפארתנו אבל ארצך תפארתך צריכא ור"ל מלמעלה שעד שלא נעשה האות נפסלה משא"כ למטה שאחר שנגמר צורת האות נדבקה ובאמצע איבעיא להו כ' המרדכי וש"פ אמנם בתלמודנו אמרו כל אות שאין מוקף גויל כו' ולא מפליג בין למטה או למעלה שלעולם צריך היקף ע"ש:
יד סָעִיף יז ס"יז אם כו'. וה"ה כו' כמ"ש בגיטין כ' א': לתוך האות כו'. דלא כסמ"ק שמכשיר בנפלה לאחר שנגמר האות מירושלמי הנ"ל דקי"ל דלא כירושלמי ועוד הוכיחו מפ"ה דמ"ס הלכה ז' אבל הדיו שנטפה ע"ג הכתב מותר למחקו כו' ואינה ראיה דשם למחקו כל האות וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו סי"א בהג"ה: דלי"ת כו' ב' במקום כ"ף. שבת ק"ג ב' ואפי' בדיעבד מדפריך על רב חסדא ור"ח דיעבד קאמר:
טו סָעִיף יח ס"יח מ"ם פתוחה כו'. שם בברייתא דלא כרב חסדא וכן כל הפוסקים הביאו הברייתא לבד ובספ"ב דמ"ס כל האותיות הכפולים בא"ב כותב את הראשונים בתחלת התיבה ובאמצע התיבה והאחרונים בסוף ואם שינה פסול: אם נדבקה כו'. מנחות כ"ט ל"ד ודלא כירושלמי כמש"ל סט"ז: ואם גרר כו'. ממ"ש בשבת ק"ד ב' כגון שנטלו לגגו כו'. מרדכי סי' תתקנ"ב וצ"ע דהא אמרי' שם ג"כ שנטלו לתגו כו'. בברייתא שם ק"ג ב' וה"ה לקוף דתלייתם חד טעמא להו כמש"ש ק"ך א' ומנחות כ"ט ב'. ריב"ש. וג"כ אינו מוכרח דשם משום שנדמה לאחרת כמש"ל סי' ל"ו ס"א ובי"ד סי' רע"ד ס"ה וע"ש בטור וכ' הריב"ש ואע"ג דאמרינן במנחות שם חזינן לספרי כו' ומשמע דמצוה מן המובחר הוא וכמ"ש במרדכי סי' תתקנ"ג יש לדחות דשם שהיו מפרידין הרבה וערש"י בגיטין פ"ה ב' ד"ה ולא לכתוב למחך כו' אבל פשטא דשמעתין משמע כדברי המרדכי ואע"ג דאמרינן בשבת שם לעיכובא ההין חיתין כו' כיון שחטרו לגגו דחי"ת היה ניכר בלא"ה וז"ש חטרו כו' ותלו כו': אם נגעו כו'. אם נגע כו' וכן כו'. אע"ג דאין נדמה משום זה לאות אחרת י"ל דהוה שינוי בצורתה וכמש"ל סי' ל"ו ס"א וכמו קוצו של יוד לפי' תוס' כ"ט א' ד"ה קוצו: ואין כו'. כיון שנגע האות:
טז סָעִיף יט ס"יט בתחלה בפיו. כר"ל: לשם כו'. גיטין מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד כו': וי"א כו'. כ"מ לכאורה שם ושם כ' א' ושבת ק"ד ב' הרי שהיה צריך כו' מ' דווקא משום שכוונתו לתיבה אחרת אבל כוונתו לשם סגי בהכי:
יז סָעִיף כ ס"כ צריך כו'. עתו' מנחות ל' א' ד"ה אבל כו' ל"ב ב' ד"ה כתבה כו':
יח סָעִיף כא ס"כא כל פרשה כו'. ויחזור כו' כמ"ש בגיטין י"ט ב' ועיי' תוס' שם ד"ה צריכי כו' והיה רגיל ר"י כו':
יט סָעִיף כב סכ"ב טוב כו'. עפ"ה דמסכת סופרים ה' ו': וכן כו'. משום דאז אין תקנה כמ"ש בסכ"ג:
כ סָעִיף כג סכ"ג אם כו'. כמ"ש במכילתא כנ"ל ס"א ובירושלמי פ"ק דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות דלא כתוס' ל"ב א' ד"ה דילמא כו': והיו כו'. כמ"ש בברכות ומגילה וסוטה: אבל אם כו'. כמ"ש ברפ"ב דמ"ס עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם לא יקרא בו:
כא סָעִיף כד סכ"ד מותר כו'. למ"ד ב' וא"ר הלכה תולין כו' ורבה בב"ח כו' וכפי' תוס' שם דתולין גרע ממוחק דרב עצמו ס"ל בירושלמי דמוחק כו' וא"כ גרר ומחק לכל האמוראים מותר ועי"ד סי' רע"ו סעי' ו' ז': ולא ימחוק כו'. עתוס' שם ד"ה ר"י כו' ואינו הדור כ"כ ולכתחלה ודאי יצא דברי כולם:
כב סָעִיף כה סכ"ה או שהיתה אות כו'. זהו מן הפסולין דברייתא דשבת הנ"ל שנדמה לאותיות אחרות וכן ברישא נגע רגל כו' שנשתנה צורת האות וכמש"ל סי' ל"ו ס"א שלא כו' ולא כו' משא"כ בסיפא:
כג סָעִיף כו סכ"ו אם אותיות כו'. כמ"ש בפ"ה דמ"ס המוחק אות אחת מן השם עובר בל"ת כו' אבל הדיו שנטף ע"ג הכתב מותר למחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן:
כד סָעִיף כז סכ"ז אותיות כו'. שם פ"ג הלכה ח' ע"ש וכמ"ש בפי"ב דשבת ובפ"ב דגיטין דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב וע' תוס' דשבת ק"ד ב' ד"ה אמר וי"ל כו' ובכאן אף שמשמר שלא יתקלקל אח"כ בתר השתא אזלי' וע"ש צ"ד ב' אתמר כו' וק"ל כר"ש ע' תה"ד:
כה סָעִיף כח סכ"ח יש ליזהר כו'. עתוס' דגיטי' כ' ב' ד"ה ל"צ. ור"י אומר כו' אבל הרמב"ן כ' שזה יותר קרוב ליפסל שמבטל צורת האות אלא כמ"ש ריב"ם שם וכמו שמסיים בתוס' שם וער"ן שם:
כו סָעִיף כט סכ"ט אם כו'. כן דייק הרי"א מלשון סמ"ג וליתא דלעולם צריך לקרות בפיו ועסי' תרצ"א ס"ב:
כז סָעִיף לב סל"ב צריך כו'. ל"ב א' כמלא כו' ופי' הגאונים כחצי צפורן וכמ"ש בי"ד רסי' רפ"ח וכ' בסה"ת הטעם כדי לכתוב גגה של למ"ד וכ"ף ונו"ן פשוטה: שיהיו כו'. כמש"ל סט"ז: ובתחלתן כו'. עתו' שם ד"ה ועושה כו' לכתחלה ט"ס וצ"ל בתחלה ור"ל כמו ספרים וכמ"ש ר"י בתוס' דב"ב י"ג ב' ד"ה ועושה וכ"כ כל הפוסקים שם וה"ה בתפילין וכמש"ל סמ"ד יגלגל כו' וכ"כ המרדכי בה' מזוזה אבל בה' תפילין כ' אומר ר"צ שא"צ להניח במזוזה ותפילין כדי היקף אחרי שאין להם עמוד בסופה כמו ספרים וגם כי אין קורין בהם כמו בספרים ועוד דבמזוזה נוהגין לכתוב שדי מבחוץ בתחלתן וא"כ ע"כ אין שם היקף כלל וכ"כ בסה"ת ודברי הרא"ש סותרין זה את זה שבה' תפילין פ' שא"צ כדעת סה"ת ובה' מזוזה חזר בו וכ' שצריך וכ"ה בטוש"ע שבי"ד סי' רפ"ח פסק שצריך וכבר הקשה ב"י בעצמו ואיני יודע למה סתם כאן ודאי אין לחלק בין תפילין למזוזה: וצריך להניח כו'. ל' א': גם צריך כו'. דבריו תמוהים דבריב"ש שאל השואל אם יש לפוסלו אם הניח מעט חלק והשיב אע"ג דבפ"ג דמ"ס פוסל הייינו בנקד בדיו אבל בלא"ה אין לפסול כיון שאין שיעור פרשה וגם אין לפסול משום שעשאה כשירה דשם דוקא אריח על לבינה וגם שם צריך שיעור פרשה ורבותא קמ"ל אע"ג דעשאה כשירה אפ"ה פסולה ע"ש וכמש"ש ס"ס רע"ד בהג"ה והוכיח עוד ממ"ש הרמב"ם וש"ע סי' רע"ג ס"ד ואם לאו כו' אבל לכתחלה ודאי אין להניח ועמ"א:
כח סָעִיף לג סל"ג יעשה כו'. ר"ל לכתחלה משים זה אלי ואנוהו: יזהר כו'. סתם כאן כדעת הרא"ש שמ"ש שם נזדמנה לו תיבה בת כו' דדוקא בת חמש קאמר דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף דאל"כ הל"ל בסתם לא יכתוב רוב התיבה חוץ לדף אבל הרמב"ם פ"ז כ' אפי' תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר מותר לכתוב חציה חוץ לדף והיקל עוד דאף חציה מותר ולמד ממש"ש תיבה בת שתי אותיות כו' דוקא כולה אבל חציה מותר ומשמע מדבריו דאף בתיבה בת שלש אותיות ב' אותיות אסור חוץ לדף אבל הרא"ש כ' דמותר ממ"ש תיבה בת כו' משמע דוקא כולה אסור הלא"ה לעולם מותר וז"ש כאן ג' אותיות בין מתיבה גדולה בין מקטנה אבל בי"ד סי' רע"ג ס"ד כ' דברי הרמב"ם ובתיבה בת ג' אותיות פסק כדעת הרא"ש:
כט סָעִיף לה סל"ה אותיות השם כו'. תוס' שם ד"ה שלשה כו' דחוץ לדף מדין תליה הוא ואין תולין מקצת השם כמש"ש אר"ח הלכה כר"ש שזורי והביאה הרי"ף ורא"ש שם וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו ס"ו וצ"ע דאמרינן בחולין ע"ה ב' א"ל אנא כו' ועתוס' שם ד"ה אנא כו':
ל סָעִיף לו סל"ו יעשה כו'. כמו שהם בתורה וכמ"ש במזוזה ל"א ל"ב: ואם שינה פסול. כמ"ש בשבת ק"ג ב' ובמ"ס פ"א הלכה י"ד פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתיחה ה"ז יגנוז: ויש מכשירין כו'. כמ"ש במזוזה שם רנב"י אמר מצוה כו' והטעם כמש"ש הואיל ואינן סמוכות כו' וא"כ ה"נ ור"ל בדיעבד כמ"ש שם ושם ודברי הרמב"ם וש"ע צ"ע וגם דברי הרב שכ' ובמדינות כו' צ"ע ועמ"א שתי' משום דא"א לעשות בסתומה אליבא דכ"ע ודבריו אין מובנים: ולכן כו'. זה לשון הרמב"ם רפ"ח פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה ונשאר ריווח כשיעור מניח ומתחיל בתחילת שיטה שניה וא"ל נשאר כשיעור או שגמר בסוף שיטה מניח שיטה בלא כתב ומתחיל מתחילת שיטה שלישית. סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע שיטה ונשאר ריוח כשיעור וכדי לכתוב תיבה א' בסוף השיטה שיהא הריוח באמצע מניח ואם לא נשאר כשיעור הנ"ל יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שנייה ויתחיל מאמצע השיטה ואם גמר בסוף שיטה מניח בתחילת שיטה שניה ריוח כשיעור ומתחיל מאמצע השיטה נמצא שפתוחה תחלתה בתחילת השיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם והריוח בין בפתוחה בין בסתומה לעולם שיעור ט' אותיות ובפ"ו כ' כמו שלשה אשר אלא שכ' שם זה למצוה ואם שינה לא פסל ופי' ב"י בי"ד סי' ער"ה דוקא ג' אשר לא בעינן אבל ט' אותיות קטנות ודאי בעינן אף לעיכובא וכ"כ סה"ת והמרדכי השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה ט' אותיות והכי איתא במ"ס ריוח בין פ' לפ' ג' תיבות של ג' ג' אותיות וכל דברי הרמב"ם הנ"ל בנויים ע"פ מ"ס שבסוף פ"א איתא נוסחא המדוייקת שהביא ב"י שם בשם ריא"כ איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש השיטה כמה יניח בסוף ויתחיל מראש השיטה והיא נקראת פתוחה כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיוח גמר הפרש' בסוף השיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחילת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו ואיזו היא סתומה כל שהתחיל מאמצע השיטה וכמה יניח באמצע השיטה ריוח והיא נקראת סתומה כדי לכתוב ג' תיבות וט"ס שם בב"י שכ' ופירש"י סתומה כו' וצ"ל כמ"ש ובמ"ס שלנו כתובה בשיבוש וכמ"ש המרדכי ע"ש ותוס' ל"ב א' ד"ה והאידנא והרא"ש שם והטור ר"ס ער"ה חולקין על הרמב"ם ע"פ סידור קדמונים והעתיקו מ"ס כמ"ש לפנינו ומודים להרמב"ם בצורה ראשונה של פתוחה וצורה ראשונה של סתומה אבל בצורות האחרות פליגי צורה השנייה של פתוחה לדידהו ה"ל סתומה וב' צורות האחרונו' של סתומה לדידהו ה"ל פתוחה והביאו ראיה מירושלמי פ"ק דמגילה פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה ודחקו עצמן בסיפא דכ"ש דמכאן ומכאן דה"ל פתוחה ופי' שם ע"ש אבל הרמב"ם מפרש פתוחה מראשה פתוחה שפתוחה מראשה לסופה והשתא דברי הירושלמי כפשטיה והן הן עצמן שתי הפתוחות שכ' הרמב"ם וכן סתומה השניה של הרמב"ם וכ"ש שתים האחרות שהן סתומות וכמ"ש הריא"כ שם הכלל להרמב"ם כל שמתחיל בתחילת השיטה הוי פתוחה ובאמצע סתומה ולהרא"ש כל שפתוח מצד אחד וכ"ש מכאן ומכאן הוי פתוחה וכל שהריוח באמצעיתו או שיטה שלימה שהוא כמו באמצע לדידיה ה"ל סתומה גם מחולקין עליו בשיעור הריוח ובזה הסכימו הפוסקים להרמב"ם וכ' ב"י וש"ע שם וירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה צורה הראשונה של הפתוחה ושל הסתומה דבזה אין חולק וכ' בד"מ ובהג"ה שם אם יוכל לכוין הרי טוב ואם לאו אל יזוז מדברי הרמב"ם כי כ"ה בספרים הישנים וכן בספר עזרא ע"ש והנה כאן בפתוחה אפשר לעשות כן אבל סתומה א"א לכן כ' כאן ולכן נהגו כו'. וכן נהגו במזוזה שוהיה אם שמוע מתחיל בחמצע שיטה וכן הכריח במרדכי סי' תתקס"ע בשם ר"י דזהו סתומה ממה שכותבין במזוזה כן ע"כ פי' הירושלמי על דרך אחר ע"ש שהאריך ובסוף כ' ובסמ"ג פי' מ"ש בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה פי' שלא הניח במקום א' כשיעור אלא בצירוף שניהן כשיעור ובזה א"צ לדחוק מה שדחקו תוס' לעיל וכ"כ הרא"ש בה' מזוזה שם אמאי דקאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות כו' והעתיק דברי הירושלמי הנ"ל שרב פסק לעשות פתוחה כמו שהעתיקו תוס' הנ"ל דברי הירושלמי אית תנאי כו' וכ' הרא"ש והכי נהוג עלמא ר"ל לשיטתו דפתוחה בראשה פתוחה וכנ"ל וכתב וטוב שלא יניח כשיעור בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מ"ש והאידנא כו' והנה גם הרמב"ם יודה בזה דל"ק שצריך לפניה כשיעור אלא אם גמר בסוף שיטה ובזה יצא ידי כולם וכ"כ בט"ז:
לא סָעִיף לז סל"ז ורשאי כו'. שגם הוא נק' עור כמש"ש ל"ד ב' ת"ר יכול כו' הא כיצד כו' ת"ר כיצד כו' אלמא קורא הפרשיות עורות וכן הרצועות כמש"ש ל"ה א' תפילין אין קושרין כו' ולכאורה מ' דוקא מקלף כמו הפרשיות דבחדא מחתא מחתינהו כנ"ל אבל ממ"ש בעירובין צ"ו ב' וכי טרח כו' אלמא עור הבתים רגילין להיות כמו קמיע ובשבת ע"ח ב' עור כדי לעשות קמיע קלף כדי כו' וכן שם ע"ט א' בעא מיניה רבא מר"נ כו' ת"ש כו' ג' עורות הן כו' וכן הרצועות וערש"י שם ד"ה אלא במינן כו': או כו'. ר"ל אע"ג דלענין טומאה חשיב כבשר כמ"ש בחולין קכ"ב א' וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאה ובפ"ד מהמ"א ולא השמיט אלא עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסו' דמ"ש דיחידאה הוא לא אמרו אלא על אלו השנים עור הפרסות שם נ"ה ב' עור הראש שם קכ"ב ב' ובזה מתורץ קושית תוס' בזבחים כ"ח א' ד"ה תנינא כו' מ"מ לענין תפילין הוי כעור דהא אמרינן שם ע"ו ב' א"ל בר גוזלא כו' וכן כל עוף כמ"ש הפוסקים וש"ע שם וה"ה לענין טומאה כמש"ש הנהו גידין רכין כו' שאני הכא דהדר ביה כו' ואפ"ה כותבין עליו תפילין כמש"ל סי"ב ואף משל גוזל כמ"ש בשבת ק"ח א' בכנפיו כו' ע"ש: וכן כו'. כנ"ל: צריך כו'. פלוגתא דרבנן ורשב"ג גיטין מ"ה סנהדרין מ"ח מנחות מ"ב ופי' תוס' שם ושם דרבא כרשב"ג ושכן הלכה והביאו ראיה מגיטין נ"ד אבל רש"י והרמב"ם מפ' דרב' כת"ק ומחלקים בין עור הבתים לקלף הפרשיות וכמ"ש תוס' שם בשם י"מ אף שדחו אותה:
לב סָעִיף לח סל"ח מעור א' כו'. רש"י שם פי' מעור אחד שלם וכ"כ שימושא רבא וש"פ אף שהתוס' כתבו ל"ב א' ד"ה להשלים אף בתפורות נק' עור א' לחד תי' כ"כ:
לג סָעִיף לט סל"ט בין כו'. תוס' שם ד"ה תפילין כו' וש"פ דלא כה"ג שכ' בשל יד אורכן כחצי אצבע אמה ורחבן כרוחב אצבע. מרדכי: דהיינו כו'. רש"י: וצריך לרבע כו'. אף שבתוס' הנ"ל נסתפקו בזה אבל הרא"ש ומרדכי פי' דמ"ש תפילין מרובעות קאי אבתים ור"פ הוסיף דאף בתפרן ור"ל שיהיו התפירות מרובע וה"ה התיתורא עצמו דאי בתפרן דוקא א"כ מאי סייעתא מהעוש' תפלתו כו' ולפירש"י קאי הכל על הבתים שפי' בתפרן שלא יקלקל בתפירתו את הריבוע וכשיטתו שכ' שם ד"ה תיתורא שהוא בעור א' עם הבתים אבל ר"י פי' כמ"ש הגאונים שלוקחין עור אחר להתיתורא עם המעברתא וכמ"ש בסמ"ד וכ"כ הרא"ש ועתוס' דמגילה כ"ד ב' ד"ה בתפרן ובמרדכי ולכן פי' בתפרן על התפירה עצמה וכ"ד כל הגאונים דבעי' התפירה מרובעת וגם התיתורא: אבל כו'. דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב: עשאם כו'. עט"ז:
לד סָעִיף מ ס"מ עור כו'. עתוס' שם ד"ה רצועות כו' וכ' הרא"ש ומ"מ מצוה כו' משום זה אלי ואנוהו אבל המרדכי כ' בשם ר"י דמדינא בעינן שחורות מדפריך בשבת כ"ח ב' והאר"י רצועות כו' ותימא מאי ס"ד מה ענין זה לזה אלא ה"פ כשם שהל"מ שיהא מצבע הבתים ה"ה לענין טהורות ומשני נהי דבהא גמירי כו': חריץ כו'. כאביי וכפירש"י שם דאביי גדול מרב דימי כמ"ש בפ"ב דב"ב. מרדכי ואע"ג דבמימרא שניה קי"ל כרב דימי. התם משום דסוגיא דפי"ד דשבת ופ"ט דחולין כוותיה: ואם לא כו'. רמב"ם דמפ' דאביי ל"ק אלא לכתחלה ובדיעבד מודה לרב דימי וכמש"ש ל"ד ב' ואם אין חריצן כו' וז"ש והוא כו':
לה סָעִיף מא סמ"א אורך כו'. אבל תוס' חולקים ע"ז ועתוס' דעירובין צ"ה ב' ד"ה מקום כו' וכ"כ ש"ר וסה"ת וסמ"ג ומרדכי ועתו' דסוכה ה' א' ד"ה ואל כו' וביומא י"ב ב' כ"ה א' וראייתם דציץ במקום תפילין ממה שקראה תורה לשל כ"ג מצנפת ושל כהן הדיוט מגבעות אלא דשל כ"ג היתה קצרה משום ציץ ותפילין משא"כ בשל כהן הדיוט דאינו אלא משום תפילין וע' תוס' דסוכה ה' א' הנ"ל אבל הרמב"ם בפ"ח מה' כלי המקדש כתב ומצנפת האמור' באהרן היא המגבעות האמורה בבניו אלא שכ"ג צנוף בה כמי שלופף על השבר ובניו צנופין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעות וכ"כ הרמב"ן בפ' תצוה והביא ראיה ממ"ש בספ"ז דיומא וההדיוט בארבעה כו' מוסיף כו' ושם סוף הפרק כ' המצנפת של כ"ג או כהן הדיוט ארכו ט"ז אמות כו':
לו סָעִיף מב סמ"ב שיעשה כו'. רש"י: אחר כו'. תוס' שם ד"ה שי"ן כו' וכ' המרדכי ופי' בתיקון דימין המניח קאמר וכ"כ הרא"ש וש"פ:
לז סָעִיף מג סמ"ג חריץ כו'. כן פי' הרא"ש ומרדכי בשם י"מ להא דאביי וכתב המרדכי א"נ על יו"ד שבשי"ן קאי וכמ"ש בהג"ה וכן כו': ולא כו'. דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולפרש"י וראו כל עמי כו' משום שי"ן:
לח סָעִיף מד סמ"ד והיינו כו'. כפי' הגאונים ואין להקשות דא"כ בשבת כ"ח ב' לוקמי' בתיתורא ומעברתא י"ל כיון דתפור לו ה"ה כמוהו משא"כ ברצועות. מרדכי: יגלגל כו'. כמש"ש ל"א ב' וכנ"ל סל"ב וע"ל סי' תרצ"א ס"ב מש"ש וע' תוס' ל"ה א' ד"ה מעברתא ואין נראה לפסול כו' חדא כו': וכורכם כו'. ממ"ש בירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהו כותבין בעורות כו' וכורכן בשיער וטולן במטלית ולכן כ' הרמב"ם שכורך עליהן מטלית אבל בש"ר כ' בקלף ומטלית ר"ל מקלף וסה"ת וש"פ כ' דאין ראיה מהירושלמי דשם איירי לענין קרע וכמ"ש במ"ס והרמב"ם פוסל אפי' בדיעבד כשיטתו דס"ל שהוא הל"מ וחלקו עליו ומ"מ כתב המרדכי פוק חזי כו' דנהגו כש"ר וז"ש בשבת ע"ט ב' במזוזה עצמה דעצמה לכאורה מיותר: ויש כו'. כמ"ש בשבת שם לא הוכשרו כו' וצ"ע למה לא אוקים שם על המטלית: ונוהגין כו'. כי הרמב"ם כ' המטלית קודם כריכת השיער וכמ"ש בש"ע והקשה הסמ"ג דהא בירושלמי הנ"ל הוא להיפך וכן בש"ר לכן כ' האגור ונוהגין כו' אבל לדינא אין קפידא איזו קודם: ונהגו כו'. כמ"ש ובזרוע עוזו כו' וכ"ה בזוהר ח"ב רל"ז ב': ואם כו'. ג"כ מטעם הנ"ל אלא דשל עגל יותר עדיף כמ"ש וכף רגליהם כו' ועז"ח ל"ב ד':
לט סָעִיף מה סמ"ה יתן כו'. עתוס' ל"ג א' ד"ה הא כו' והמרדכי שם האריך ופ' כרש"י וכ"ה הסכמת הפוסקים:
מ סָעִיף מו סמ"ו וראשי הפרשה כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דמגילה צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח ולפרש"י ר"ל שיהא סוף הגלילה לצד חוץ שיהא הקורא קורא כסדרן כמ"ש הרא"ש וש"פ וכמ"ש בי"ד סי' רפ"ט ס"ו ואמרינן נמי בתפילין שם ל"ד ב' ל"ק כו' והקורא קורא כסדרן וז"ש בש"ע יהיה הגליון כו' כדרך הקריאה וכ"ש לפר"ת בירושלמי הנ"ל וכמ"ש בי"ד שם בהג"ה ויכוין כו':
מא סָעִיף מז סמ"ז והמנהג כו'. כמש"ש וצריך כו' ור"י ל"פ אלא בדיעבד: ויזהרו. כנ"ל:
מב סָעִיף נ ס"נ אין לקנות כו'. כמ"ש בחולין ס"ג ב' ודילמא דעוף כו': מקום כו'. שם ל"א ב' אבל בגרדין לא וכ' בע"ה ובנ"א אבל בגרדין ל"ל בה והן טלידוראש שעושין מן הקלף כיון דמינו הוא מותר שהן כגידין עצמן וכ' ב"י מקום כו' יש לסמוך עליו שלא להתבטל ממצות תפילין:
מג סָעִיף נא סנ"א ויעביר חוט כו'. עתוס' ל"ד ב' ד"ה ושוין כו' ובמרדכי פי' בשם רי"ף מעברתא הוא כה"ג: ויש מי כו'. ע"ל סי' ל"ג ס"ב:
מד סָעִיף נב סנ"ב יכניס כו'. אף שבתו' ל"ה ב' ד"ה אלו וש"מ הקשו על פרש"י המרדכי האריך ליישב הכל ע"ש: ונוהגים כו'. עתוס' שם א' ד"ה מעברתא. וי"מ כו' וכ"כ הגאונים: ולא כו'. ב"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.