א כָּל זְמַן שֶׁתְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בִּזְרוֹעוֹ, אָסוּר לִישַׁן בָּהֶם אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי, אֶלָּא אִם הֵנִיחַ עָלֶיהָ סוּדַר וְלֹא הָיְתָה עִמּוֹ אִשָּׁה, יָשֵׁן בָּהֶם שְׁנַת עֲרַאי, וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה, מֵנִיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְהוּא יוֹשֵׁב וְיָשֵׁן. הָיוּ תְּפִלִּין כְּרוּכִין בְּיָדוֹ מֻתָּר לִישַׁן בָּהֶם אֲפִלּוּ שְׁנַת קֶבַע, וְאִם אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ וְאֵינָם כְּרוּכִים בְּיָדוֹ אָסוּר לִישַׁן בָּהֶם אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי: הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹחֲזָן בְּלֹא נַרְתְּקָן, אֲבָל בְּנַרְתְּקָן בְּכָל עִנְיָן שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָעִטּוּר):
א סָעִיף א (א) עראי - דגזרינן שמא יבוא להפיח בהם וע"י הנחת הסודר עליהן יזכור שיש תפילין עליו ולא יבוא להפיח:
ב סָעִיף א (ב) עמו אשה - אבל אם אשתו עמו אסור גזירה שמא ישמש בהן:
ג סָעִיף א (ג) ישן בהם - ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק וקלות ראש אבל כשהוא עוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת [אם לא שמטריד דעתו כ"כ לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מי"ש מחמת טרדתו] וכן כשהוא ישן שוכח הבלי העולם. ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא דעתו תמיד על התפילין ושלא יסיח דעתו מהן למשוך ולהרהר במחשבות רעות שמטעם זה חייב למשמש כל שעה שלא יסיח דעתו מהן [ב"ח] זולת בשעת התפלה והלימוד א"צ ליתן דעתו בהתפילין:
ד סָעִיף א (ד) שינת עראי - ואין שיעור לזה וי"א כדי הילוך ק' אמה והוא חלק ס"ז משעה בקירוב וכן פסק הגר"א בביאורו:
ה סָעִיף א (ה) בין ברכיו - דאל"ה חיישינן שמא יבוא להשתקע בשינת קבע:
ו סָעִיף א (ו) מותר לישן - דלא חיישינן בזה להפחה כיון שאינם עליו:
ז סָעִיף א (ז) אסור לישן - דחיישינן שמא יפלו מידו:
ח סָעִיף א (ח) בכל ענין שרי - דאפילו אם יפלו על הקרקע אין חשש כ"כ ועיין בביאור הגר"א שכתב דדוקא אם הנרתק מחזיק טפח אז חשיב חציצה להפסיק בינו לקרקע:
א סָעִיף א ולא היתה עמו אשה. אבל אם אשתו עמו, אסור גזירה שמא ישמש בהן [גמרא פ"ב דסוכה]:
ב סָעִיף א ישן בהם. ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק או בקלות ראש [טור] ומ"מ מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו מהם כלל [ב"ח] עסי' רנ"ב ונ"ל דלפי מ"ש הטור א"כ בשעת תפילה א"צ למשמש בהם דבלאו הכי אסור בשחוק וקלות ראש עסי' קנ"א:
ג סָעִיף א שינת עראי. ואין שיעור לזה וי"א כדי הילוך ק' אמה והוא חלק ס"ז משעה בקירוב:
ד סָעִיף א אסור לישן. דחיישי' שמא יפלו מידו:
ה סָעִיף א בנרתקן. העיטור לא כתב אלא דלא חיישי' להפחה כשהן בנרתקן ורמ"א חידש דלשמא יפלו נמי לא חיישינן בנרתקן ועמ"ש סי' מ"ג ס"ז ובמשפטי שמואל כתוב קצת סמך למה שנהגו העולם להתענות כשנפלו תפילין על הארץ, וה"ה כשנפל ס"ת ע"ש וצ"ל דמיירי בלא נרתיקן אבל בס"ת אפילו בנרתיקן עסי' מ':
א סָעִיף א אפילו שינת עראי. דלא כהטור והרא"ש שמתירין שינת עראי. הקשה ב"י למה לא הביאו הרא"ש והטור כמה שיעור שינת עראי דאיתא בגמ' ע"ז תנא רמי בר יחזקאל כדי הילוך ק' אמה ותי' דאיכ' ברייתא אחריתי דתנא הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח כו' וזה חולק על שיעור דק' אמה אלא ס"ל דמותר לישן בהם שינת יום דהיינו שינת עראי כדאמרי' בסוכה ותמוה מאד דהא פירש"י גם בההיא ברייתא אחריתי לפי שביום אינו דרכו לישן עם אשתו ולא לישן שנת קבע כו' הרי דגם שם תלוי בשינת עראי ומ"ש עראי זה מעראי דברייתא דרמי בר יחזקאל ותו דשינת יום אמרי' בסוכה פ' הישן דהיינו ס' נשמי וכמ"ש בש"ע לעיל סי' ד' סי"ו ושכן היה דרכו של דוד ומאן לימא דלאו אידי ואידי חד שיעורא הוא ס' נשמי והילוך ק' אמה ונלע"ד דהאי שיעורא דק' אמה אין אנו יכולים לשער אותו כלל כמ"ש ב"י בשם הראב"ד דמ"ה יש להחמיר לפסוק דלא ישן בהם כלל אבל להרא"ש והטור לא נר' להחמיר בזה כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת או דוקא לבני אדם חכמים ביותר וכיון דעיקרא דהא מילתא אין בו איסור רק משום גזירה מדרבנן אזלינן בו לקולא ויכול לישן בהם שינת עראי לפי דרכו של אדם והיינו על דרך שכתב הטור סי' מ"ז בשם הרא"ש דכל שאדם ישן על אצילי ידיו הוה עראי כנ"ל דעת הטור אלא שהש"ע החמיר ופסק כאן כדעת הרמב"ם: כתב ב"י בשם הרא"ש והרר"י וא"ת היאך שינת עראי מותר והא אסור להסיח דעתו מהם וי"ל דלא מקרי היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ושחוק אבל כשהוא מתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי עולם עכ"ל:
א סָעִיף א עראי. ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק או בקלות ראש טור. וז"ל הר"ר יונה דלא חשיב היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל מתעסק בצרכיו אע"פ שמתעסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח הדעת לכאורה צ"ע הא דאמרינן בשבת יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשכה וכו' ע"ש. ושמא הואיל ומצוה מן המובחר הוא שלא יסיח דעתו מהם כלל לא חיישינן שיצא בהם בשבת לרה"ר עיין יד אהרן. והאר"י ז"ל החמיר מאוד בזה אפילו בשעת התפלה זולת בשעת תפלת י"ח ובשעה שלומד. עמ"א:
ב סָעִיף א שינת עראי. דחיישינן שמא יפלו מידו. עי' ב"י ובהרמב"ם פ"ד מה"ת. והמחבר מגדול עוז כ' שם וז"ל ואני אומר שזה הלשון לא נמצאת בגמרא שלנו אלא ה"ג לה בפרק הישן וכו'. ע"ש נראה דאשתמיט מניה להא דת"ר לא יאחוז וכו' ברכות דף כ"ג ע"ב סוכה דף מ"ב עיין ודוק:
ג סָעִיף א שרי. וע"ל סי' מ' ס"ק ב' מש"ש:
א סָעִיף א (ס"ק ב) ישן כו' עסי' רנ"ב במ"א ס"ק כ"ה מ"ש מכאן: עסי' קנ"א. דגם בבה"כ אסור לנהוג בו קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה א"כ לדעת הטור כשעומד בבה"כ אף שאינו מתפלל א"צ למשמש בהן:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) שינת עראי כו' והוא חלק ס"ז כו' היינו לדעת הרב"י סי' תנ"ט סעיף ב' בשיעור מיל אבל למאן דחשיב שיעור מיל ב' חומשי שעה כמבואר שם במ"א ס"ק ג' א"כ הוי מאה אמה שיעור חלק חמישית משעה בקירוב:
ג סָעִיף א (ס"ק ה) בנרתקן כו' ונ"ל דמיירי בלא נרתקן ובס' א"ר ס"ס מ"ם כ' בשם כה"ג דאם נפלו בנרתקן יתן פרוטה לצדקה. וכתב עוד דאם נפלו רצועות לארץ אין קפידא:
א סָעִיף א ס"א כל זמן כו'. לשון הרמב"ם וכפי' פי' בגמ' שם דלפירש"י הל"ל הא דנקיט להו בידיה בסוף אבל כל הפוסקים ס"ל כפרש"י וכן הר"י והטור: ולא כו'. שם ב' וכר' יוסי דהלכה כר"י מחביריו כמ"ש בפ"ד דעירובין וס"ל דילדים ל"ד: וכיצד הוא כו'. כר' יוחנן דרבא ל"פ עליה בתפילין כמ"ש רש"י שם וסובר דרמי בר יחזקאל פליג עליה והלכה כר"י וצ"ע חדא דמ' דל"פ אלא איהו מפ' שיעורא ור' יוחנן קאמר שאף בהאי שיעורא צריך דוקא ראשו בין ברכיו ושלא ירדם ועוד דהא ת"כ דרמי בר יחזקאל: ואם אוחזן כו'. ברכות כ"ג ב' וכן הקשו על הרמב"ם ורמ"ך מזה הברייתא ותי' ב"י וכ"מ דשם בעי' כרוכים ולכן כ' הרמב"ם כרוכים דלא חיישינן שמא יפלו: ודוקא כו'. ערש"י ברכות שם א' ד"ה עושה כו' ולפ"ז בכיס טפח דוקא וע"ל סי' מ"ג סעיף ו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.