Shulchan Aruch, Orach Chayim 79 — שולחן ערוך, אורח חיים עט
א הָיְתָה צוֹאַת אָדָם מֵאַחֲרָיו, צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלָה הָרֵיחַ, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ חֹלִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ לְמִי שֶׁמֵּרִיחַ. וּמִלְּפָנָיו צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְלֹא עֵינָיו, אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סי' קס"ח בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"י) שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ בַּיּוֹם, וְאִם הוּא מִצִּדּוֹ, דִּינוֹ כְּמִלְאַחֲרָיו: הַגָּה: שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵּל, וְצוֹאָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בַּבַּיִת שֶׁמִּתְפַּלֵּל שָׁם, אֲפִלּוּ הוּא לְאַחֲרָיו, בְּכָל הַבַּיִת צָרִיךְ לִשְׁתֹּק עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה, מֵאַחַר שֶׁמּוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד מִן הַקָּהָל בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת שֶׁל הַצּוֹאָה. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי הַחֲדָשִׁים פ' (תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) [מִי שֶׁמֵּתוֹ]) וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן צ' וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' פ"ז בְּדִין צוֹאָה בְּבַיִת.
ב הָיְתָה בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ עֲשָׂרָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת אֶחָד וְהוּא בְּבַיִת אַחֵר, אֲפִלּוּ הַפֶּתַח פָּתוּחַ וְיוֹשֵׁב בְּצִדָּהּ וְרוֹאֶה אוֹתָהּ, אִם אֵין לָהּ רֵיחַ, יָכוֹל לִקְרוֹת, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת קָרִינָן בֵּיהּ שַׁפִּיר וְהָיָה מַחֲנֶךָ קָדוֹשׁ לְהָרֹא"שׁ. אֲבָל לְהָרַשְׁבָּ" א דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ, וְאִם יֵשׁ לָהּ רֵיחַ לָא מְהַנְיָא הַפְסָקָה וְלֹא שִׁנּוּי רְשׁוּת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכִי הֵיכִי דְּהַפְסָקָה מוֹעֶלֶת לְצוֹאָה עַצְמָהּ, הָכִי נַמֵּי מוֹעִילָה לְרֵיחַ רַע שֶׁלָּהּ.
ג חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לִגְדוֹלָה, וְהַגְּדוֹלָה עוֹדֶפֶת עָלֶיהָ מִן הַצְּדָדִים, קְטַנָּה לָא חֲשִׁיבָה כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כֵּיוָן שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לִגְדוֹלָה. אֲבָל הַגְּדוֹלָה, כֵּיוָן שֶׁכְּתָלֶיהָ עוֹדְפִים עַל שֶׁל קְטַנָּה מִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה, חֲשִׁיבָה כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. הִלְכָּךְ אִם צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה, אָסוּר לִקְרוֹת בַּקְּטַנָּה, עַד שֶׁיַּרְחִיק כָּשִׁעוּר. וְאִם צוֹאָה בַּקְּטַנָּה, מֻתָּר לִקְרוֹת בַּגְּדוֹלָה בְּלֹא הַרְחָקָה, אִם אֵין מַגִּיעַ לוֹ רֵיחַ רַע.
ד צוֹאַת כֶּלֶב וַחֲזִיר, אִם נָתַן בָּהֶם עוֹרוֹת, מַרְחִיקִים מֵהֶם כְּמוֹ מִצּוֹאַת אָדָם. וְאִם לָאו, דִּינָם כְּדִין צוֹאַת שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם אִם אֵין בָּהֶם רֵיחַ רַע, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם רֵיחַ רַע, דִּינָם כְּמוֹ צוֹאַת אָדָם.
ה צוֹאַת חֲמוֹר הָרַכָּה לְאַחַר שֶׁבָּא מֵהַדֶּרֶךְ, וְצוֹאַת חָתוּל וּנְמִיָּה, וּנְבֵלָה מַסְרַחַת, דִּינָם כְּצוֹאַת אָדָם. וְהַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה צוֹאַת בְּהֵמָה כְּנֶגְדּוֹ, אִם אֵין הָרֵיחַ בָּא לוֹ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמִעוּט לִתְלוֹתָהּ בְּשֶׁל חֲמוֹר. וּבְסָמוּךְ לָעִיר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ, לְפִי שֶׁרֹב הַבְּהֵמוֹת הַמְצוּיוֹת שָׁם הֵם חֲמוֹרִים: הַגָּה: בְּמָקוֹם דִּשְׁכִיחֵי חֲמוֹרִים.
ו בַּיְּרוּשַׁלְמִי אוֹסֵר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי חֲמוֹר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ, וּכְנֶגֶד צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים אֲדֻמָּה: הַגָּה: [כִּי אוֹתָהּ צוֹאָה מַסְרַחַת].
ז צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים הַהוֹלְכִים בַּבַּיִת, דִּינָם כְּצוֹאַת בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. אֲבָל הַלּוּל שֶׁלָּהֶם, יֵשׁ בּוֹ סִרָחוֹן, וְדִינוֹ כְּצוֹאַת אָדָם.
ח אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רַע.
ט יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה, אָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. וְאִם יָצָא מֵחֲבֵרוֹ, מֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר שֶׁהַתַּלְמִידִים קְצָתָם גּוֹרְסִים, וּקְצָתָם יְשֵׁנִים וּמְפִיחִים בְּתוֹךְ הַשֵּׁנָה, אֲבָל לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אָסוּר, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ:
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) צואת אדם - אפילו אין מגיע ממנה ריח רע ועיין לקמן סימן פ"ב: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) ד' אמות וכו' - דכתיב והיה מחניך קדוש וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד"א ואם יגיע ריח רע מהצואה בתוך ד' אמותיו הרי אין כל מקום חנייתו בקדושה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) מלא עיניו - עיין בפמ"ג שכתב דלהרשב"א דוקא דיבור אסור בתוך כמלא עיניו אבל להרהר בד"ת מותר אם הוא חוץ לד"א ממקום שכלה הריח ולהרא"ש יש לעיין בזה דאפשר דאסור מה"ת או מדרבנן עי"ש: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) אפילו בלילה - ע"כ אסור לאמר אפילו בלילה ק"ש או שאר כל דבר שבקדושה לפני הבתים כי דרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) דינו כמלאחריו - ומ"מ לכתחלה יזהר לילך כדי שיהיה הצואה מלאחריה ואז סגי בד"א ואם א"א רק בטירחא יתירא סגי גם לצדדין בד' אמות כמו מלאחריו וה"מ צדדין ממש אבל צדדין שלפניו [כגון רין שטאקין סרוחים הנמשכים לאורך הרחוב וכה"ג] כתב המ"א דדינו כלפניו וא"ר כתב דדינו כמן הצדדין וסגי בד"א וכתב הח"א דמה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכו"ע דינו כלפניו עוד כתב דצריך ליזהר מאוד בשעת קידוש לבנה ברחובות שרין שטאקין סרוחין נמשכין לאורך הרחוב מצדדין שאפילו הם ברחוק ד"א הרי נמשכין גם מלפניו ואסור כמלא עיניו וכ"ש שצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ומוטב שלא לקדש כלל. והנזהר מלהזכיר דברי קדושה במקום שאינו נקי עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) עד שיוציאנה - ואם עי"ז שהה הש"ץ כדי לגמור כולה ולא היה בתוך ד' אמותיו לא יחזור לראש: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) ידי חובתן - ר"ל דהוי כאלו מתפלל כל אחד עתה לעצמו ואף דאנן נוהגין שכל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו מ"מ הלא צריך כל יחיד ויחיד לענות אמן על ברכת הש"ץ ואסור להיות צואה לפניו. ואם הש"ץ עוסק עתה בפסוקי דזמרה דאינו מוציא ידי חובה ואין שם עניית אמן מותר לו לאמר כדרכו אם הוא חוץ לד' אמותיו ממקום שכלה הריח ואם הוא בתוך ד' אמותיו צריך לשתוק ואפילו אם שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר רק למקום שפסק וכן בברכת ק"ש אבל בק"ש ובתפלה בלחש השוהה כדי לגמור כולה [מראש התפלה עד סופה] והיה הצואה בתוך ד' אמותיו חוזר לראש ומשערין לפי הקורא: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) ואי אפשר - ואם אירע ששום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל ואע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולין להחזיר פניהם כדי שלא יהא לפניהם דאסור כמלא עיניו מיהו בסימן נ"ה ס"ך כתב י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם ועי"ש מה שכתבנו בזה: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) ד' אמות וכו' - ר"ל ממקום שכלה הריח. ואם תינוק השתין מים בבהכ"נ ג"כ ישתוק הש"ץ וימתין עד שיטילו בהן מים או יכסוהו או ירחיקו כל הקהל מהן ד"א [ט"ז ופמ"ג ודה"ח] ועיין מה שכתבנו בבה"ל דאם המי רגלים היו חוץ לד"א של הש"ץ אפשר דיש לסמוך על סברת המקילים שאין צריך להודיעו. ומ"מ יראו הקהל להתרחק או לכסות או להטיל מים דאל"ה לא יוכלו לענות אמן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י (י) היתה וכו' - וה"ה להיפך אם הוא היה עומד על המקום הגבוה והצואה מונח למטה בארץ ועיין לקמן סימן פ"ז במ"ב בדין אם היה שוכב על מטה גבוה עשרה ותחתיה או לפניה עומד גרף של רעי ועוד ענינים השייכים לסעיף זה: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) במקום גבוה וכו' - וגם שהוא רוחב ד' על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ובדיעבד אם לא היה רוחב ד' על ד' ג"כ אינו צריך לחזור ולהתפלל רק בתורת נדבה כי יש פלוגתת האחרונים בזה [דה"ח]: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) בבית אחר - פי' בחדר אחר: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) בצדה - פי' אצל מקום הפתח ואין חילוק בין יש שם דלת או לא ואם הכניס ראשו למקום שיש שם הצואה לכו"ע אסור ואפי' בעוצם עיניו [מ"א סי' ע"ד ודה"ח] וכן להיפך אם הצואה והאדם בבית והוציא ראשו חוץ לבית או חוץ לחלון ג"כ אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו [שם]: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) דוקא כשאינו וכו' - טעמו דס"ל דקרא דולא יראה קאי ג"כ אאיסור צואה האמור בתחלת המקרא ואם הוא רואה אותה דרך חלון של זכוכית לכו"ע שרי וכדלעיל בריש סימן ע"ו עי"ש. ואם מעצים עיניו או בלילה י"א דשרי בזה לכו"ע כיון שהוא ברשות אחר ויש אוסרין ובשעת הדחק שאינו יכול להחזיר פניו יש לסמוך ע"ד המקילין אולם בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו לכו"ע שרי בזה: ש"ע סָעִיף ב
טו (טו) רואה אותה - ולכן אסור לדבר דברי קדושה והוא מסתכל דרך חלון פתוח אם רואה האשפתות (ורין שטאקין) שברחובות או שחזיר עומד לפני חלונו אע"פ שאין מגיע לו ר"ר וצריך לזהר בזה בשעת קידוש לבנ' דרך חלון פתוח (או על גאנקעס) אלא צריך שעכ"פ יעצים עיניו ואז אם אין ריח רע מגיע לו מותר ובמקום שמסופק בזה אם הוא אשפה מותר דהוי ס"ס שמא הלכה כהרא"ש ומ"מ לכתחילה נכון יותר שיעצים עיניו מהיות טוב וגו' [ח"א] ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ב
טז (טז) ואם יש וכו' - וכדעה זו פסקו האחרונים: ש"ע סָעִיף ב
יז (יז) לא מהני - ר"ל ובעינן ד"א ממקום שכלה הריח ויש מקילין דבזה די עד מקום שיכלה הריח לבד ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ב
יח (יח) ולא שינוי רשות - ע"כ מי שמתפלל בבית והריח ר"ר ממקום אחר יפסיק וישהא עד שיעבור הריח. ומי שיש לו חולי שאינו מריח אפשר שיש להקל בזה במקום הדחק: ש"ע סָעִיף ב
יט (יט) שלה - אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה [מ"א]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
כ (כ) כשיעור - היינו ד"א ממקום שכלה הריח כן מוכח בב"י ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ג
כא (כא) אם אין וכו' - סתם כדעה קמייתא שבסעיף הקודם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כב (כב) ואם יש בהם וכו' - ר"ל אם ידעינן שיש בהם ר"ר אבל מסתמא א"צ לבדוק בזה דמסתמא אין בהם ר"ר: ש"ע סָעִיף ד
כג (כג) ריח רע - היינו כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח. כתב הח"א דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש וכ"כ בספר מנחת שמואל: ש"ע סָעִיף ד
כד (כד) כצואת אדם - ר"ל ובעינן הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח מלאחריו ומלפניו כמלא עיניו ואפשר אפילו אם פסק הריח אח"כ מ"מ כבר חלה עלייהו שם צואה ואסור כמו בצואת אדם. והמ"א חולק על כל זה ופסק דסתם צואת בהמה חיה ועוף לבד מאלו הידועים שריחן רע מאוד וכדלקמן אפילו אם יש בהם ר"ר בעת היציאה אין הר"ר חזק כ"כ ודרכו לפסוק ע"כ אין דינם כצואה וא"צ להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכן פסק בספר מגן גבורים ובדה"ח סובר דהוא ספיקא דדינא ע"כ בק"ש אם קרא בתוך ד"א חוזר וקורא ובתפלה יחזור ויתפלל ויתנה אם יצא שתהא לנדבה עי"ש ול"נ דאין להחמיר כלל לענין תפלה דהרבה אחרונים סוברים כהמ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כה (כה) צואת חמור וכו' - והני מסתמא ריחן רע ולכן אפילו אם יזדמן פ"א שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם כ"כ המ"א ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כו (כו) אדומה - מלשונו משמע שר"ל שלפי שהיא אדומה היא מסרחת מאוד והאחרונים כתבו שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש האן [אינדיק] כי צואתן מסרחת מאוד ומהנכון שלא להחזיק אותם בבית שלומדים ומברכים שם ובפרט בבית ת"ח כי אי אפשר לו בלא הרהור תורה [מספר מנחת שמואל בהלכה ברורה]: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כז (כז) ההולכים בבית - ואפילו אם עיקר חיותן מה' מיני דגן ג"כ יש להקל כ"ז שלא ידעינן שצואתם מסרחת. והעופות היושבים על ביצתם ידוע שאז צואתם מסרחת מאוד ע"כ פשוט דדינם אז כצואת אדם וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
כח (כח) הלול שלהם - הוא בנין קטן העשוי לאווזין ותרנגולין ומפני שרבה בו צואה יש בו סירחון והוא מאוס ע"כ דינו כצואת אדם וכתב הח"א דה"ה דיר של בהמה ג"כ אסור מטעם זה ועיין בביאור הלכה מה שכתבנו בזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כט (כט) שריחה רע - ודינה לכל דבר כצואת אדם וע"כ צריך להרחיק מלפניה כמלא עיניו ואפילו אם ידוע לו שאין בה צואה ומי רגלים והוא מן התורה. זה הכלל כל ר"ר הבא מדבר המסריח כיוצא באלו שנתפרשו שיש לו עיקר מרחיקין ממנה כדין צואת אדם דבכלל והיה מחניך קדוש הם כלומר שאם מגיע אליו הר"ר אין מחנהו קדוש ואסור לקרות [לבוש]: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ל (ל) מותר בד"ת - משום דר"ר שאין לו עיקר הוא אסור רק מדרבנן לכך לא גזרו בזה מפני ביטול תורה ועמ"א: ש"ע סָעִיף ט
לא (לא) לקרות ק"ש - או לברך שום ברכה: ש"ע סָעִיף ט
לב (לב) אסור עד וכו' - דאפשר לצאת לחוץ ולקרות וכתב הא"ר דאם הוא רוצה יכול להרחיק למקום שלא נשמע שם הריח ודי וא"צ ד"א: ש"ע סָעִיף ט
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א אפילו בלילה כו'. דבעי' מחניך קדוש עס"ס ע"ה: ש"ע סָעִיף א
ב מצדו דינו כלאחריו. כ' בכ"מ בשם הר"מ נר' דצדדין כלפניו דמי כדאי' גבי לולב עקום והרמב"ם מיירי היכא דלא אפשר עכ"ל ועס"ס פ"א ומ"ש שם ונ"ל דצדדין שלפניו כלפניו דמי כמ"ש סי' קכ"ח סכ"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג בתוך ד"א. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אף על פי שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ך י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם: ש"ע סָעִיף א
ד של הצואה. ובעי' דעת שומע ומשמיע (שם) ונ"ל דאם הוא בפסוקי דזמרה שאינו מוצי' רבים י"ח מותר הש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה במקום גבוה י'. ודוקא שהוא רחב ד' דהוי מקום חשוב (ב"ח): ש"ע סָעִיף ב
ו בבית אחר. פי' בחדר אחר: ש"ע סָעִיף ב
ז בצדה. פי' אצל הפתח: ש"ע סָעִיף ב
ח כשאינו רואה אותה. ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ט וי"א כי היכי וכו'. צ"ע אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית אם מותר לקרות דלכאורה נראה דשרי להי"א וק"ו הוא מה כאן שעדיין הצואה מונחת במקומו מותר לקרות אף על פי שהריח בא לו ק"ו שהצואה חלפה ועברה, ועוד דבצואה עוברת פליגי אמוראי ואף דקי"ל לאיסור היינו כשהוא עומד ברחוב כנגדה אבל הכא היא חוץ לחדר לכ"ע שרי מיהו י"ל דשאני הכא כיון שהצואה היתה בחדר זה אסור לקרות עד שיכלה הריח וכמ"ש ס"ט וגם הרשב"א מפ' ריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה עמ"ש סימן ע"ו ס"ב, ולכן יש להחמיר, מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה: ש"ע סָעִיף ב
י אם אין מגיע לו וכו'. ולהי"א בס"ב שרי בכל ענין: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח [כ"מ]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
יב צואת חמור הרכה. נ"ל דהני מסתמן ריחן רע ולכן אפי' יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ד
יג אם אין הריח בא לו. משמע אפי' יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי וצ"ע דבס"ד כ' אם יש בהם ריח דינם כצואת אדם משמע דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובאמת בטור כ' לעיל נמי ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח אך שהרב"י כ' דלאו דוקא קתני אלא ר"ל ד"א ממקום שכלה הריח ע"כ ול"נ דדוקא קתני דכיון שאין דינם כצואה א"צ להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכ"מ בתר"י גבי צואת תרנגולים ולפ"ד הרב"י צ"ל דה"פ אם אין ריח בא לו א"צ לבדוק אם יש לה ריח רע דמסתמא אין בהם ריח רע ומ"ש נלע"ד עיקר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
יד אדומה. מלשונו משמע שר"ל הצואה אדומה כמו שכתב תר"י והרשב"א פי' שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש הא"ן בל"א [ב"ח] ובתשב"ץ פי' תרנגולים של ארץ אדום שמאכילין אותן שעורים וכ"כ האגודה ובכתובות פ"ד אית' ששעורים אדומים רעות: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ט
טו לקרות ק"ש אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרות (רש"י) ולפ"ז גם בד"ת אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר אסור ללמוד כאן ואפשר כיון דלא גזרו רבנן א"צ לצאת וכמ"ש הרב"י לענין טלית בסימן י"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א אפילו עמ״א פירשתיו בט״ז א׳ (בדין ג׳) להמחבר ההפרש בין צואה לערוה דבצואה לפניו מלא עיניו בכלל חנייה הוא והפרישה ולבוש ונ״ץ הוסיפו דכסית בעינן העלמת עין דהוא הכיסוי וכלומר דכתיב מחנך אלמא חוץ לד״א שרי וכתיב וכסית דמשמע דוקא כיסוי בעינן הא כיצד מלפניו ועא״ר ולמ״ש א״ש וע׳ אות ח׳ בזה וכבר כתבנו בט״ז. ועמ״ש בפ״א במ״א ד׳: ש"ע סָעִיף א
ב מצדו עמ״א הבין הוא ודאי דהא בפ״א ס״ב כ״כ בק״ש ג״כ דאחוריו עדיף מצדדיו (עפר״ח) אלא מיירי בא״א ולכן הפסיק בנתיים במלפניו ודינו כלאחריו אאי אפשר ודיעבד שאין חוזר ומתפלל. ועמ״א אות ג׳ ועא״ר ה׳ חילק בע״א דלקמן דמוכרח לילך טוב לילך שיהא מאחריו אבל אם עומד כן יע״ש וא״מ. ומכ״כ קשה באמת דכאן במחנך וראיה תליא ושם בחשיבות ועמ״א שם ל״ו כתב צידיהם שלפניו הא לאחריו לא וסתרי הדיוקים ועא״ר כאן: ש"ע סָעִיף א
ג בתוך ד״א עמ״א אף שכתבנו בט״ז דהרהור מותר חוץ לד״א לפניו זה להרשב״א אבל להרא״ש והמחבר בע״ה ס״ו ע״כ הטעם דמחנך הוי לפניו כמ״ש כאן אות א׳ והר״ב מדשתיק ליה שם אודויי אודי ליה ואיך כתב כאן תוך ד״א אלא דיחזיר פניו ואיננו צורך כי שומע יותר מהרהור עמ״ש בע״ד בט״ז א׳ וי״ד א׳ ערום לא ישחוט יע״ש בט״ז וש״ך ופריי. ומשמע דמותר להיפך פניו למערב כשהש״ץ חוזר התפלה ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף א
ד של הצואה עמ״א בפסוקי דזמרה שרי הא בתפלה לא אף דאנן בקיאין מ״מ בשביל אמן כנ״ה ס״ך וכמ״ש באות ג׳ ועא״ר ו׳ כ״כ בשם ע״ת ולמ״ש בנ״ה ס״ך אפי׳ חוץ לד״א ימתין וצ״ע וע׳ צדיק סכ״ז ה״ה בהשתין תינוק ימתין. ואם שהה כדי לגמור כולה עסי׳ ס״ה במ״א ב׳ דהוי כאונס אחר וכ״ש עתה רק משום אמן וצ״ע בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה במקום עמ״א דבעינן ד״ט עד״ט כמו בשבת ועט״ז אות ג׳ חולק על זה ושם יבואר אי״ה: ש"ע סָעִיף ב
ו בבית עמ״א בית לפעמים פירושו בית ממש ולפעמים באותו בית רק בחדר אחר ועסי׳ פ״ז בט״ז אות ה׳ כמה חילוקי דינים בצואה תחת המטה ולאחר המטה ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ב
ז בצדה עמ״א ולרא״ש אפי׳ אין לו דלת כמו מקום גבוה וע׳ ע״ץ ו׳ הביא דברי הרא״ש כנעול ובאמת הרא״ש מתיר אף במקום גבוה ובנ״ץ פסק כרשב״א מדכתב המחבר אבל הרשב״א כתב יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
ח כשאינו עמ״א פירשתיו בט״ז א׳ דהיינו להמחבר וכמ״ש המ״א באות א׳ דכמלא עיניו מחנך קדוש וברשות אחר ליכא מחנך ועוצם מהני כבסי׳ ע״ה ס״ז ומ״א ט׳ משא״כ להב״ח וט״ז שם לא יראה עוצם אין מהני ה״ה כאן ומיהו הרהור מותר כה״ג. ועא״ר ח׳: ש"ע סָעִיף ב
ט וי״א עמ״א ממרוצת דבריו ואות י׳ משמע לכאורה שהלכה כי״א אלו להקל ואפשר סובר בחדר אחר הוי נמי כריח רע שאין לו עיקר ודרבנן הוא (עמ״ש בט״ז א׳) וכנראה מס״ג כאן אם אין מגיע אליו וכדבעינן למימר שם באות י״א אי״ה ומ״מ הא פסיק כדעה א׳ בסתם וכ״מ בס״׳ג וכ״כ הפר״ח וכ״כ א״ר אות י״א ופ״ג דצריך שאין מגיע ריח רע. וכיון לתירץ הפרישה עמ״ש באות י״א: ש"ע סָעִיף ב
י אם עמ״א ובאות ט׳ כתבתי דעת אחרונים ז״ל דהמחבר דעתו כדיעה א׳ בסתם ועמ״ש באות י״א ובלבוש מה שיש לעיין בזה ובסעיף ט׳ במ״א וט״ז ט״ו וה׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא ריח רע עמ״א כ״מ פ״ג מק״ש הל׳ ו׳ יע״ש. והוי יודע שדברי הלבוש לכאורה סתורים מס״ב כתב דבעינן הרחקה ד״א ממקום שכלה הריח וכאן כתב בש״ע אם אין מגיע לו ריח רע ועט״ז אות א׳ עתה ראיתי שדברי הלבוש מחוורין כשמלה דבס״ב מיירי שריח רע מגיע בחדר שהוא שם ודיינינן לה כצואה עצמה כל שיש לה עיקר ובעינן ד״א ממקום שכלה הריח ול״ד לכיסוי דהוי ר״ר שאין עיקר ואפשר גם זה מיקרי עיקר כמ״ש א״ר באות י׳ דלא כרשב״א במ״א ט׳ והעד בש״ע ס״ט ר״ר שאין עיקר הפחה דוקא משא״כ אם הריח נפסק שם ואין מגיע לחדר כלל ודאי לא עדיף מצואה גופא דמהני הפסקת רשות הלכך בס״ג צואה בקטנה מותר בגדולה בלא הרחקה כלל היינו שמיד בפרצה אין מגיע הריח ודאי שרי וא״ש קושיית הפרישה איך רבני צרפת יתירו ריח בהפסקת רשות וכי עדיף מר״ר שאין עיקר. ומ״ש הרר״י והרא״ש מ״ש הר״מ ז״ל פ״ג מק״ש ה״ט מדסתם משמע כל שמגיע ר״ר אסור אף בד״ת ואלו היה סובר דהפסקה מועלת לר״ר הי״ל לפרש דהוי כר״ר שאין עיקר ש״מ דוקא הפחה הוי ר״ר שאין עיקר באופן שדברי הלבוש ברירין ולבושיה כתלג חיור וכ״כ הא״ר יו״ד בשם הרוקח שכ״ג ר״ר עיקר מכוסה מרחיק ד״א ממקום שכלה הריח יע״ש ונ״ץ ס״ד יע״ש והבן זה ועמ״ש באות ט״ו וט״ז ה׳ ועמ״ש אות י״ג: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
יב צואת עמ״א כללא דמלתא צואת אדם אע״פ שאין לה ריח צריך להרחיק הרחקה המבוארת ושאר דברים אם ריחן רע שדרך להצטער ממנה ב״א דינם כצואה ממש לכל דיניו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ד
יג אם עמ״א ועיין נ״ץ ס״ד בשם מהר״ל הנל״ש משמע שהמ״א הסכים לדבריו ועתוס׳ ברכות כ״ח א׳ ד״ה לית ואין משם כ״כ ראייה וד״ה ריח משמע הפסק רשות הוי כר״ר שאין עיקר ודי בזה אם אין מגיע לו ריח רע וא״צ ד״א ממקום שכלה הריח דלא כלבוש שכתבתי באות י״א יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
יד אדומה עמ״א ועפר״ח ס״ד וס״ו כל שחיותו בפת מרחיקין מצואתו היינו ה׳ מיני דגן וא״כ בעופות בבית שחיותן מה׳ מיני דגן למה אין מרחיקין ואולי אין אוכלין כזית כא״פ ענגלישר האן (שקורין אינד״ק) מה״ט אסור שגדולים הם ואוכלין כזית כא״פ: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ט
טו לקרות עמ״א ועיין לבוש מ״ש אשפה שריחה רע מסתמא מצואת אדם ומ״ר יע״ש ועב״י והנה כל דבר שר״ר אפי׳ אין מצואה אסור וממ״ש הש״ע ר״ר שאין עיקר הפחה משמע הא צואה ומכוסה והפסקת רשות ר״ר שיש עיקר הוי ועא״ר אות י׳ ועכ״פ פ״ג מק״ש הלכה י״ב ויבואר אי״ה בט״ז אות ה׳ וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ט
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) אפי' כו' עס"ס ע"ה. ר"ל דבערוה כה"ג הוא מחלוקת הרב"י עם הב"ח דלהרב"י שרי אבל בצואה גם הרב ב"י מודה: (ס"ק ב) מצדו כו' גבי לולב עקום לקמן ס"ס תרמ"ה דעקו' לפניו פסול ולאחריו כשר. וכ' שם דאם נעקם לצדדים פסול כמו לפניו: והרמב"ם כו' שכ' ג"כ דצדדי' דינו כמו לאחריו: ועס"ס פ"א. זו ג"כ הוא ראיית הר"מ (אלא שיש ט"ס שם) שכ' בסי' פ"א היה קורא וראה צואה כנגדו ילך כדי שתשאר הצואה לאחריו ד"א ואם א"א לילך לפניו יסלקנה לצדדים וירחיק ד"א הרי דבמקום דאפשר שתהיה צואה לאחריו עדיף טפי ולא מהני במה שמסלקה לצדדי': דצדדים שלפניו. ר"ל שאינו פניו נגד ממש אלא לצדדים שלפניו: כמ"ש סי' קכ"ח כו' דאמרי' שם עה שאחורי כהנים אין בכלל הברכה אבל העומדי' לפני הכהנים אבל משוכים לצדדים שלפני כהני' הם בכלל ברכה וכאלו הם עומדים נגד פני הכהנים ממש אלא דלפ"ז דמדמה האי דהכ' למ"ש בסי' קכ"ח א"כ מאי דקי"ל שם דצדדי כהן ממש הוי ג"כ כשלפניו א"כ למה כ' בשם ר"מ דאם אפשר עדיף להניחו לאחוריו ד"א אבל בלא אפשר צדדים דינו כלאחריו: (ס"ק ד) של כו' דעת שומע כו' והוי כעונה והכא כיון דצואה מפסקת א"א להיות שומע כעונה דהא אסור לענות: (ס"ק ה) במקום כו' רחב ד' טפחי' על ד' טפחים. והט"ז חולק וס"ל דאפי' אינו רחב ד' טפחים: (ס"ק ח) כשאינו כו' שרי בזה לכ"ע דהא במעצים עיניו אין אסורו כ"א משום והיה מחניך קדוש והכא כיון דמחיצה מפסקת מקרי והי' מחניך קדוש וטעם האוסרים משום שרואה אותו וכיון שמעצים עיניו וכה"ג שאינו רואה אותו שרי: (ס"ק ט) וי"א כו' צ"ע כו' מיהו י"ל דשאני הכא כו' וכמ"ש סעיף ט' ר"ל דקי"ל ריח רע שאין לו עיקר דהיינו שהפיח אסור לקרות עד שיכלה הריח וא"כ תיקשי למ"ד דהמחיצה מפסקת אפי' לענין ריח וכי גרע מריח שאין לו עיקר וע"כ צ"ל דוקא אם הצואה בחדר אחר אף שהריח בא לחדר זה מ"מ המחיצה מפסקת כיון דלעולם לא היתה הצואה שממנה בא הריח בחדר זה שדינן גם הריח בתר הצואה שבחדר אחר משא"כ בריח שאין לו עיקר דהיינו הפחה דהיינו האדם שממנו בא הפחה היה תחלה כשיצא ממנו ההפחה גם הוא בחדר זה גרע ואסור אע"ג דעכשיו הוי כאלו הצואה חלפה דהא עכשיו אחר יציאת ההפחה לא מקרי האדם צואה גם הא מיירי גם שההפחה יצאה מחבירו. וכ' בסעי' ט' סתם משמע אפי' אי חבירו יצא מהחדר אלא שהריח ההפחה נשארה מ"מ אסור לקרות וה"ה הכא כשהעבירו הצואה ונשאר הריח: וגם הרשב"א כו' נלע"ד שט"ס ונתהפך והאי וגם הרשב"א כו' צ"ל קודם ומיהו י"ל דשאני כו' ומביא ראיה מרשב"א להתיר והיינו דהרשב"א מפרש ריח שא"ל עיק' לא ע"י הפחה אלא אפי' בא מצואה אלא דהצואה מכוסה וכה"ג אסו' לקרות אבל בהפחה שרי לדידי' כיון דליכא כאן צואה וה"ה הכא אע"ג דלא קי"ל כהרשב"א ואסרי' בהפחה אפשר דהכא עדיף מהפחה ובסוף חזר בו המ"א וס"ל דהכא דומה להפחה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב (ס"ק יא) ריח כו' מצויין בטעות. וצ"ל על מ"ש בס"ס ד' ואם יש בהן ריח רע דינם כצואת אדם וכן הוא בכ"מ: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג (ס"ק יב) צואת כו' דהני מסתמן כו'. ור"ל זהו החילוק בין צואת חמור לשאר בהמות דאם יש להן ריח רע אפי' של שאר בהמות אסור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ד
ד (ס"ק יג) אם אין כו' בטור כ' לעיל נמי כו' ר"ל בסעיף ד'. ולפ"ד הרב"י בסעיף ד' דצריך להרחיק ממקו' שכלה הריח ד"א דלא תיקשי ליה מהכא: ומ"ש נלע"ד. דבין בסעיף ד' ובין הכא א"צ להרחיק כ"א עד מקום שכלה הריח: ש"ע סָעִיף ד
ה (ס"ק יד) אדומה כו'. הצואה אדומה דל"ל דר"ל תרנגולים אדומים דהל"ל אדומים לשון רבים. ובכתובות פ"ה גבי המשרה אשתו ע"י שליש כו': ששעורים אדומים רעות. אבל אם מאכילים אותם שעורים במדינתינו שאין שעורים שלנו רעות כ"כ אפשר אין צואתן מסרחת כ"כ אמנם הרב"י כ' בשם ס' א"ח די"א דכל שחיותו בפת כגון כלבים וחזרים אע"ג דאין צואתן מסרחת כמ"ש סעיף ד' מ"מ אם חיותן בפת אסור לקרות נגד צואתו. והסכים פר"ח לזה והבי' ראיה לדבר א"כ בתרנגולים שלנו שחיותן בפת הוה צואתן אסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ט
ו (ס"ק טו) לקרות כו' וכמ"ש הרב"י כו' דבטלי' מצוייצת כהלכתה בשבת מותר לצאת לר"ה דהציצית בטלים לטלית אבל אם הציצית פסולים אסור לצאת אפי' לכרמלית משום משא ואם נודע לו בשבת בכרמלית שציצית טליתו פסולין א"צ לפושטו עד שיבא לביתו דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דרבנן. וכ' הרב"י דוקא בימיה' שהיו לובשי' טלית בתור' מלבוש איכ' משום כבוד הבריות דאי יפשיטנה איכא בזיון משא"כ בזמן הזה דאין לובשי' טלי' כ"א בשעת תפלה ליכ' בזיון אי יפשיטנה ואפ"ה גם לדידן אין צריך לפושטן כשהו' בכרמלית כיון דבזמן הש"ס לא גזרו כה"ג לא נחדש מעתה גזר' שהם לא גזרו וא"כ אפשר ה"ה כאן דכיון דעיקר לימוד התור' הוא בדיבוק חברים ופלפול תלמידים ובכה"ג לא אסרו א"כ אפי' יזדמן שא' לומד לבד לא גזרו: ש"ע סָעִיף ט
ט״ז Taz
סָעִיף א
א אפילו בלילה. הרא"ש פר' מ"ש מבי' ע"ז ירושל' ר' אילי וחביריו הוו יתבין קמיה פונדק ברמש' אמר מהו למימר כאן מילי דאורייתא א"ל כיון דאלו הוי יממא הוה חזי' מה קמן ברם כדין אסור. נלמד מזה דאפילו שאר ד"ת אסור ולאו דוקא ק"ש ואפילו במקום שספק אם יש שם צואה והיינו לפני הבתים שדרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר: ש"ע סָעִיף א
ב וא"א שלא יהא וכו' של הצוא'. פי' ממקום שכלה הריח [ואיני יודע למה לא כ' שצריך הרחק' כמלא עיניו] אבל במי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג גבוה י"ט. כ' מו"ח ז"ל והוא דאיכ' רוחב ד"ט על ד"ט כדפי' רשב"ם ר"פ בית כור דדוקא בזה הוא רשות לעצמו עכ"ל. ובאמת מצינו בריש הזורק (גיטין דף ע"ז) לענין גט דגבוה י' אע"ג דאינו רחב ד' הוה רשות לנפשיה. ונר' דלענין צואה דכאן יש לדמות לזה דהא אי' בפ' ח"ה דף נ"ו דלענין שבת לחלק הרשויות מהני אפי' פיסלא כמו דמהני לענין גט דהיינו י' גובה ואין רוחב ד' כדפירש רשב"ם התם ומבואר התם דכל שחשיב רשות לחלק לענין שבת כל שכן דמהני לענין הטומאה לעשות הפסק לטומאה א"כ ודאי לא חמיר טומא' מצוא' דג"כ הוה הפסקה ודוקא בההיא דבית כור בעינן י' גובה ורוחב ד' דשם הטעם דבעינן שיהי' באותה גוב' או עומק י' גובה ורוחב ד' כי צריך שיהיה על אותו הפסק שם שדה בפ"ע כדאמרינן שם בגמ' בפ' בית כור דאין אדם רוצה שיתן מעותיו בפעם א' ויראוהו בשנים וג' מקומות משא"כ לענין חילוק רשות ודאי הוה חילוק אפי' באין רוחב ד' כמו לענין שבת דאע"ג דלענין הוצאה מרשות לרשות אינו חייב אלא מרה"י לר"הר מ"מ לענין חילוק רשות א"צ לזה ההפסק להיות שיעור של ד"א וגובה י' כמו בגט וה"נ לענין צואה אם היא עמוקה י' או גבוה י' אף ע"פ שאינו רחב ד' הוי שפיר הפסק כמו בגט כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ד צואת תרנגולים כו'. פשוט שאין בכלל זה אותן תרנגולים הגדולים דשכיחי בקצת מקומות וקוראין ענגליש"י הינ"ר כי אנו רואין שצואתן מסרחת מאד וכבר כתב ב"י דעיקר הכלל בזה כל שהיא מסרחת: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ה אבל לק"ש אסור כו'. כיון שאפשר לו לצאת משם: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א אפילו בלילה עט״ז אפילו ספק צואה דינה כודאי במקום שראוי לספק ולפניו כמלא עיניו וראיתי להקדים בכאן הקדמה אחת ויש בה צורך לסימנים האלו עד סימן פ״ז: דע דהדין צואה נחלק לעשרה דינים. א׳ צואה לאחריו (ומצדדים). ב׳ לפניו. ג׳ במקום גבוה יו״ד או נמוך יו״ד. ד׳ צואה בחדר א׳ ופות״ח הפתח. ה׳ צואה בעששית. ו׳ צואה במים. ז׳ ריח רע שיש לו עיקר ושאין לו עיקר. ח׳ צואה עוברת. ט׳ אכלל ג״כ דין מי רגלים ועביט וגרף של רעי. יו״ד אשפה וצואה בהמה וחיה: הא׳ צואה מאחוריו תוך ד״א אסור מ״ה לקרות ק״ש ולדבר ד״ת שנאמר והיה מחנך קדוש (דברים כ״ג י״ד ט״ו) וקאי אצואה וכל תוך ד״א חנייה של אדם הוא כ״כ חה״ר ושאר פוסקים. ואם קרא אפילו במקום שראוי לספק חוזר וקורא כבסימן ע״ו ס״ח וכבר דברנו פעמים רבות מזה אם הטעם דכ״מ דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני כרבא בתמורה ד׳ וכ״ת דוקא מעשה הא ליתא דהמקדים תרומה לבכורים דפריך מיניה דיבור ומחשבה הוי יע״ש. ומיהו המעיין בסמ״ע ח״מ ר״ח ובי״ד י״א השוחט ביוה״כ וי״ט ש״מ דכ״מ כו׳ דוקא אם לא יצויר בע״א משא״כ כאן שהמקום גורם ויראה דהוי דרבנן וכמ״ש רבא ברכות כ״ב זבח רשעים תועבה יע״ש ועיין קפ״ה ויבואר אי״ה לקמן גבי מי רגלים בזה יע״ש: השני צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו וכבר ידעת מחלוקת הרא״ש ורשב״א כפי הנראה להרא״ש לא יראה קאי רק אערוה וכפשטא דסוגיין דשבת ק״ן א׳ ובצואה ליכא רק מחנך קדוש וא״כ חוץ לד״א למה אסור לפניו ויש לנו כמה דרכים או מדרבנן אסור לפניו כל שרואה. או מ״ה כל שרואה מלפניו בכלל מחנך הוי וכ״מ ראי׳ הוי בכלל חנייה אפי׳ חוץ לד״א ובחידושינו הארכנו עתה ראיתי להפר״ח כתב מדכתיב ולא יראה בוי״ו קאי נמי אצואה והיינו כל שהוא חוץ למחנהו ומ״מ לא ברשות אחרת הא ברשות אחרת גלי קרא דמחנך דכה״ג שרי ומש״ה שרי בחדר אחר אע״פ שרואה יע״ש. ואמנם לרשב״א מבואר דסובר דלא יראה קאי נמי אצואה ואפי׳ בחדר אחר כל שרואה אסור מ״ה. ולפי״ז להרא״ש אם נאמר כמלא עיניו דרבנן א״ש ברכות כ״ב ב׳ מצא צואה במקומה וכן הא דת״ר יסלקנה לאחוריו ואין חוזר ומתפלל דמלא עיניו דרבנן ספק לקולא כמו מ״ר בע״ו ס״ח ומיהו אף לרשב״א דמלא עיניו מ״ה פוסק מלא עיניו אין חוזר וקורא בפ״א במ״א ד׳ דמחנך קדוש איכא רק לא יראה וכיון שלא ידע ולא ראה לית כאן איסור תורה ולפ״ז אם נאמר לראש כל לפניו כמלא עיניו מקום חנייה הוי י״ל בזה ומיהו בלא״ה נראה מפסק המחבר כאן ס״ב דפסק כרשב״א וכ״פ בפ״א. ויש נ״מ לרא״ש י״ל כמלא עיניו אף הרהור אסור מדרבנן או לפניו הוי מקום חנייה כמלא עיניו ואלו לרשב״א הרהור חוץ לד״א כמלא עיניו מותר שהרי בערוה נמי הרהור מותר בשבת ק״ן א׳ ה״ה צואה דלית מחנך רק לא יראה: והנה פשיטנא לכאורה מהדא דירושלמי רבי לייא וחביריו הובא בחה״ר וט״ז ובפר״ח דודאי תוך ד״א לא היה צואה דאל״כ תיפוק מחנך רק כמלא עיניו וא״כ איך פסק הוראה שם ש״מ כמלא עיניו הרהור מותר ופס״ד הוי הרהור כבסי׳ פ״ה ב׳ ומ״ז ס״ד אלא דהא בורכא דהא פסק בנתינת טעם כיון דהוי יממא ולא היל״ל רק אסור והתם לאפרושי מאיסורא היה שרי כבסי׳ פ״ה ובהכרח דרבי לייא אמר רק סתם אסור ואח״כ כשהלך משם אמר הטעם. ומ״מ הדין אמת לרשב״א כמלא עיניו הרהור מותר וכדכתיבנא. גם מדיתבי רבנן התם הא ת״ח אל יהלך במבואות המטונפות ש״מ חוץ לד״א הרהור שרי. והנך רואה דרבי לייא וחברוהי ידעין בודאי שהיה שם צואה כמלא עיניו ואסור אפי׳ בלילה דאלו מספק הא פסק המחבר בפ״א כדיעה א׳ בסתם דאין חוזר לראש ומ״ש הט״ז אפילו בספק צואה אפשר דבתוך ד״א קאמר ומלתא באפי נפשיה היא. ומה שקשה מצואה עוברת לרשב״א יבואר לקמן אי״ה שם: הג׳ במקום גבוה יו״ד או נמוך יו״ד דהוי רשות אחרת לרא״ש אפילו רואה שרי דקרא לא יראה לא קאי עלה ולהרשב״א אסור כמבואר כאן ס״ב. ואם בעינן גבוה י״ט ורוחב ד״ט עט״ז אות ג׳ ועמ״ש אי״ה בצואה בעששית מזה. ומ״ש המ״א אות ח׳ בעוצם עיניו לכ״ע שרי לי העני א״י מקורו כעת ואי מצואה עוברת ברכות כ״ה א׳ דח״מ שרי דלאו מחנך הוי כמ״ש בחה״ר ואכתי לאו דלא יראה להרשב״א ש״מ דעוצם שרי וצ״ע מירושלמי ומסעיף א׳ כאן דמלא עיניו נמי לאו מחנך הוי רק מלא יראה ואפ״ה בלילה אסור וההיא דצואה עוברת י״ל מאחוריו מיירי. הן אמת שהר״מ ז״ל אסברה לן מלפניו בפ״ג מק״ש הי״ג שטה ע״פ המים כנגד״ה וכפירש״י כ״ה א׳ צואה עוברת מלפניו יע״ש. וראיתי שדברי האדון ז״ל בנוים על אדני האמת והשכל כמ״ש באות א׳ בלילה דבעינן מחנך קדוש והראה לע״ה כי להמחבר ודאי קשה דבע״ה ס״ז בערוה ד״ת עוצם מהני ובצואה די״א לא יראה רק אערוה ולרא״ש י״ל כמלא עיניו דרבנן יהיה חמור דרבנן מד״ת וע״כ סובר המחבר לפניו כמלא עיניו ורואה צואה לאו מחנך קדוש הוי ומש״ה עוצם לא מהני משא״כ בערוה דרק לא יראה כל שעוצם מהני עמ״ש בע״ה בט״ז אות ב׳ ולפ״ז ודאי הוא דבחדר אחר דליכא כ״א לא יראה עוצם מהני כמו ערוה כאמור ולב״ח ולאינך אה״נ דאסור כה״ג בחדר אחר כמו ערוה והמחבר למד זה מרש״י ור״מ בצואה עוברת דאיך שרי אביי לפניו הא רואה ע״כ בעוצם ועוברת סובר לאו מחנך קרינן ביה ושפיר והבן זה ועמ״ש במ״א א׳ בשם פרישה ולבוש: הד׳ צואה בחדר אחר ופתח פתוח המעיין ברא״ש כ״ה א׳ גבי ריח רע שיש עיקר כתב מקום גבוה אעפ״י שרואה שרי דמחנך קדוש ולפ״ז צואה לפני הפתח שרי דפתח כנעו״ל וכצואה בעששית הנה תראה שהפרש יש דאפילו את״ל מקום גבוה יו״ד אע״ג רשות אחרת אסור הרואה להרשב״א מ״מ לפני הפתח כנעו״ל הפתח דמי וכצואה בעששית הוי אע״ג שרואה כיון דמכוסה גלי קרא דכיסוי מהני אף לרשב״א וכדבעינן למימר אי״ה בצואה בעששית ה״ה לפני הפתח והנה לא מצינו שיחלוק הרשב״א ע״ז רק מקום גבוה ונמוך דל״ש כנעול וי״ל ביש דלת מודה הרשב״א דכנעול דמי ומיהו המחבר בס״ב לשיטתיה בארוך דהקשה מחצר קטנה וגדולה ועפר״ח תי׳ באחוריו י״ל בעוצם כמ״ש המ״א באות ח׳ דלהמחבר ע״כ הכין הוא: החמישי צואה בעששית מותר דבכיסוי תליא רחמנא וברי״ף הגי׳ מחנך קדוש איכא עיין בחידושינו ואף לרשב״א דלא יראה קאי עלה גלי קרא דכיסוי מהני. (עמש״ל דכיסוי לאו רשות אחרת מקרי אלא כקבור בארעא וכ״כ הר״מ ז״ל פ״ג מק״ש ה״ט) והוי יודע דעששית האמור בגמ׳ ברכות כ״ה ב׳ עשה רש״י כלומר מחיצה זכוכית מפסיק בינו וכן אסברה הר״מ ז״ל שם ה״י וז״ל היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית מותר (וערוה בעששי״ת הכין הוא) ולפ״ז אף שאין הצואה מכוסה כלל רק מחיצה זכוכית מפסקת ביניהם זו היא הכיסוי ול״ד שיכסה הצואה מכל צדדיו ואפילו להב״ח הביאו הט״ז ג׳ דמקום גבוה בעינן י״ט וד״ט עד״ט מחיצה לא בעינן זה וכל שיש הפסק בינו לצואה שרי וזהו הכיסוי ולפ״ז אם צואה בחוץ ורואה תוך החלון זכוכית שרי לכ״ע שהרי מריצה זכוכית מפסקת ביניהם ואפי׳ לרשב״א בס״ב דאוסר ברשות אחרת כשיש מחיצה זכוכית שרי: הששי צואה במים לאו כיסוי הוי אע״ג גבי גילוי ערוה הוי כיסוי כבסימן ע״ד ח׳ במ״א בצואה לא כבסימן ע״ו במ״א ט׳ וכסית והאי לאו כיסוי מקרי משא״כ לגבי גילוי ערוה ועמש״ל בזה: השביעי הוא ריח רע שיש עיקר הוי כצואה גופא ומ״ה אסורה וכרב חסדא מרחיק ד״א ממקום שכלה הריח ופשיטא דחוזר וקורא (אפילו אם נאמר בדרבנן אין חוזר וקורא) ועפר״ח סס״ב. ואם צואה בחדר אחר הביא דיעה א׳ בסתם דאין מהני הפסקה לריח רע וכן סתם בס״ג כמ״ש הפר״ח ומ״מ כל שאין מגיע לו ר״ר אף שיש בחדר ריח רע א״צ ד״א ממקום הריח וכ״מ בב״י ופרישה ממ״ש הרר״י בשם רבני צרפת ושר״מ אוסר ולהר״מ אף ברשות אחרת פוסק כרב הונא דדי באין מגיע לו ריח רע מ״מ מדכתב הרי״י כן ש״מ לדידן נמי ברשות אחרת מהני הפסקת עכ״פ דדי באין מגיע לו ריח רע וכאמור. וצ״ל דחשיב כריח רע שאין לו עיקר דהיינו במכוסה בכלי חשיב ריח רע שאין לו עיקר עמ״א כאן אות ט׳ ה״ה בחדר אחר. ולפ״ז אם ריח רע מגיע אליו אסור הוא רק מדרבנן כמו ריח רע באין לו עיקר דמ״ה מותר דהא בסעיף ט׳ לד״ת מותר באין עיקר ואי הוי מ״ה ודאי אף לד״ת אסור וכמ״ש הט״ז אות א׳ ומפרישה שכ׳ וכסית דאמר רחמנא באין ריח רע משמע דמ״ה אסיר וצ״ע דמשמע מדרבנן וכמ״ש וא״כ קרא בכ״ע אמר דמ״ה שרי כאמור. ודברי הלבוש בס״ב וס״ג לכאורה סתורים בס״ב כתב ד״א ממקום שכלה הריח ובס״ג כתב אם אין מגיע לו ריח שרי ואי״ה יבואר: הח׳ צואה עוברת ואין עומד במקומו הנה בע״ו ס״ו פסק הש״ע לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד״א ומר״מ והב״ח פסק כן דאף לפניו די בד״א ואם היינו אומרים לפניו כמלא עיניו דרבנן דחוץ לד״א לאו מחנהו הוא י״ל בעוברת כה״ג לא גזרו ודי בד״א אבל המחבר לשיטתיה בע״ה ס״ז וכאן ס״א בהכרח ס״ל כמלא עיניו ד״ת מחנך קדוש כמ״ש המ״א כאן אות א׳ א״כ שפיר פסק בע״ו ס״ג לפניו כמלא עיניו וב״ח לשיטתיה בע״ה ס״ז והבן זה ועמש׳ל: הט׳ מי רגלים מ״ה נגד העמוד אסור הא שותת וכ״ש מארעא דרבנן מ״מ צריך להרחיק ממ״ר כמלא עיניו לפניו ולאחריו ד״א וכ״ז כשאין מסריחין הא כשמסריחין מדין תורה אסור ואשפה ונבלה וכל דבר המסריח דינו כצואה ומ״ה אסורים כן העליתי בחדושי בשם הרר״י וה״ה עביט מ״ר וגרף של רעי נמי מ״ה אסור ועיין לקמן סימן פ״ז בזה. עיין ר״מ פ״ג מק״ש ה״ח: הי׳ אשפה ושריחה רע וכל דבר שריח רע מ״ה אסור. וצואת בהמה וחיה כל דמזונות שלהם מדגן אסור ועפר״ח ואי״ה יבואר בסוף הסימן וכאן אין להאריך יותר. ושמור זאת ההקדמה וכשאצטרך אליה בסימנים הבאים אי״ה ארמוז אליה: ש"ע סָעִיף א
ב וא״א עט״ז דקדק הלשון של הצואה דצריך שלא יהיה תוך ד״א ממקום שכלה הריח אבל במ״ר ודאי חוץ לד״א שאין להם סרחון וריח (ואם יש להם דינם כצואה עמ״ש באות א׳ דין ט׳) ובקצת נוסחאות הוגה וא״י למה לא כמלא עיניו כקושיית המ״א וכבר תי׳ המ״א יחזיר פניו ואל תטעה מ״ש ומיהו מ״ר כו׳ קאי אהג״ה דמ״ר נמי כמלא עיניו כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ג מק״ש ה״ח וביארתיו בט״ז א׳ בדין ט׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג גבוה עט״ז וא״ר זיי״ן הניח בצ״ע דבשבת פ׳ וב״ב נ״ו (ס״ה צ״ל) ובר״מ פ׳ י״ח משבת כ״ד פסק כרבה ועיין מ״מ שם ואת״ל שי״ח מ״מ הא ספק תורה הוי וצ״ע כעת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ד צואת תרנגולים עט״ז וכללא הוא כל שמסריח דינו כצואת אדם ממש אפי׳ לא אכלו דגן עיין סימן פ״ו מים סרוחים כצואה ממש וה״ה אשפה שריחה רע אפילו באין שם צואה כלל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ה אבל עט״ז ועמ״א ט״ו. ולענין צואה מכוסה בכלי או הפסקת רשות אי הוי כריח רע שיש עיקר או כאין עיקר עיין א״ר אות יו״ד ומ״א ט׳ ובאמת בפ״ג מק״ש הלכה י״ב מ״ש הר״מ ז״ל ריח רע שיש עיקר מרחיק ד״א פירש הר״ר מנוח מיירי במכוסה (או) מאחוריו או מצדדיו הרי דמכוסה הוי ריח רע שיש לו עיקר וצ״ע לדינא. והפחה דימתין עד שיכלה הריח ה״ה דמרחיק ממקום שכלה הריח די וא״צ ד״א עיין כ״מ שם: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א בלילה. דבעינן מחניך קדוש. אבל בערוה בראיה תליא מלתא ע"ל סימן ע"ה סעיף ו' ועיין ב"ח ודו"ק: ש"ע סָעִיף א
ב כמלאחריו. וצדדין שלפניו כלפניו דמי. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ג הצואה. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ק כ' י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם. וכתב ט"ז דבמי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א ע"ש. ומ"א כ' דאם הוא בפסוקי דזמרה דאינו מוציא י"ח מותר לש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד"א ממקום שכלה הריח ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד י"ט. והוא דאיכא רוחב ד' טפחים על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ב"ח. וט"ז חולק עליו וכתב דאע"פ שאינו רחב ד"ט הוי שפיר הפסק ע"ש. ובספר אליהו רבה חולק על ט"ז ופסק כדעת הב"ח וכ"פ הרמב"ם ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ה אחד. ר"ל בחדר אחד: ש"ע סָעִיף ב
ו בצדה. פי' אצל הפתח: ש"ע סָעִיף ב
ז אותה. ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
ח שלה. אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח כ"מ ולהי"א בסעיף ב' שרי בכל ענין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
י הרכה. והני מסתמן ריחן רע. ולכן אפילו יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם. מ"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ד
יא בא לו. אפילו יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי ומ"ש בסעיף ד' ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם לאו למימרא דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא ר"ל דצריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח. עמ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
יב אדומה. שקורין ענגלי"ש האן. ב"ח. ובתשב"ץ פי' של ארץ אדום שמאכילין אותן שעורים. עמ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ט
יג אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרוא. עמ"א: ש"ע סָעִיף ט
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א היתה כו'. וכן אמר בירושלמי כר"ח דת"כ ואע"ג דאדחי לא אידחי אלא מצואת כלבים וחזירים: ומלפניו כו'. שם בברייתא והיינו מלפניו כמ"ש שם כ"ו א' ל"ש כו': או כו'. מירושלמי הנ"ל: ואם הוא כו'. שם כ"ב ב': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב או שהיתה כו'. כמ"ש בפ"ט דערובין וכמ"ש בס"ג וז"ש אפילו הפתח כו': ויושב בצידה כו'. כמ"ש בהיתה גבוה כו': ורואה כו'. כמש"ל סי' ע"ו ס"א: אם אין כו'. כמ"ש למטה: להרא"ש. ממ"ש היתה גבוה כו' ואם לאו מרחיק מלא עיניו כו' אלמא דברואה עסקינן ואפ"ה בגבוה כו' מותר ועוד דצואה לא תלי רחמנא בראיה כמש"ש והרשב"א ס"ל דמיירי שיש סיבה המונע מראות אותה ובשאינו גבוה מ"מ אסור וכמ"ש בס"א: ואם יש כו'. ממש"ש ריח רע שיש לו עיקר כו' וברישא דברייתא חשיב צואה ודכוותיה שמרחיק ממנו ולכאורה היינו רישא ועוד דשם קאמר כמלא עיניו וכאן רק ד"א ועוד מאי ריח רע כו' מרחיק ממנו כו' משמע מן הריח ול"ק מן הדבר בעצמו עד שיכלה הריח אע"כ דמיירי בכה"ג שממנו עצמו א"צ להתרחק כגון שהוא בבית אחר או שהוא מכוסה וכמ"ש הרשב"א וא"צ להרחיק אלא מפני הריח וכן סתם בס"ג ובסי' פ"ג ס"א וס"ד: וי"א כו'. תוס' שם ד"ה ריח כו' וע"כ סי' פ"ג ס"ד דלא כתוס': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג ס"ד כדין כו'. כמ"ש בירושלמי שם מרחיקין מגללי בהמה ד"א רשב"א אומר ברכים ובלבד של חמור רחב"א אמר ובבא מן הדרך הא שאר לא: ואם יש כו'. כן פי' דברי הרמב"ם שמצריך להרחיק מכל צואת בהמה וטעמיה דלא גרע מאשפה שר"ר וכן נבילה מסרחת וצואת חמור הרכה וכיוצא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד ס"ה צואת כו'. כנ"ל: וצואת כו' שם מרחיקין מצואת חזיר ד"א ומצואת הנמיה ד"א ואע"ג דבחזירים אין הלכה כן כנ"ל וכ' תר"י ורא"ש ודין חתול כדין נמייה ע"ש: ונבילה מסרחת כו'. שם: אם אין כו'. עמ"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו אדומה כו'. עמ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ס"ז צואת כו' אבל כו'. עתוס' כ"ה א' ד"ה לית כו' ולפ"ז כו': ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)