Shulchan Aruch, Orach Chayim 109 — שולחן ערוך, אורח חיים קט
א הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר מִתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה אוֹ לְקַדִּישׁ, יִתְפַּלֵּל. וְהוּא הַדִּין אָמֵן דְּהָאֵל הַקָּדוֹשׁ וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, דִּינָן כְּקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה (תוס' וְהָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' י"א). וְאִם לָאו, אַל יִתְפַּלֵּל אִם אֵין הַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת; וְאִם נִכְנַס אַחַר קְדֻשָּׁה, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים, יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל; וְהוּא הַדִּין אִם יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְמוֹדִים, אוֹ לְאַחַת מֵהַבְּרָכוֹת שֶׁשּׁוֹחִים בָּהֶם, כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים, יִתְפַּלֵּל; וְאִם צָרִיךְ לְהַתְחִיל כְּדֵי לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ שֶׁמַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים כְּשֶׁהוּא בְּאַחַת הַבְּרָכוֹת (בְּאֶמְצָעָהּ), יִשְׁחֶה עִמּוֹ; אֲבָל אִם הוּא בִּתְחִלָּתָהּ אוֹ בְּסוֹפָהּ, לֹא יִשְׁחֶה, שֶׁאֵין שׁוֹחִין בִּתְחִלַּת בְּרָכָה אוֹ בְּסוֹפָהּ, אֶלָּא בְּאָבוֹת וּבְהוֹדָאָה.
ב אִם מַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר, כְּשֶׁיַּגִּיעַ עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר לְנַקְדִּישָׁךְ, יֹאמַר עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה כָּל הַקְּדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר, וְכֵן יֹאמַר עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה בִּרְכַּת הָאֵל הַקָּדוֹשׁ וּבִרְכַּת שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, וְגַם יְכַוֵּן כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים יַגִּיעַ גַּם הוּא לְמוֹדִים אוֹ לְהַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁחֶה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּמוֹדִים. הַגָּה: אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לֹא יַתְחִיל עַד אַחַר שֶׁאָמַר קְדֻשָּׁה וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ, אֶלָּא שֶׁאִם הֻצְרַךְ לְהַתְחִיל מִכֹּחַ שֶׁהַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת, כְּדֵי לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, דִּינָא הָכֵי (טוּר וְדִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ג יָחִיד הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם קְדֻשָּׁה הָיוּ הַצִּבּוּר אוֹמְרִים קְדֻשָּׁה דְּסִדְרָא, אֵינוֹ אוֹמֵר קָדוֹשׁ עִמָּהֶם, שֶׁאֵין הַקְּדֻשּׁוֹת שָׁווֹת; וְנִרְאֶה דְּה "ה אִם הָיוּ הַצִּבּוּר אוֹמְרִים כֶּתֶר, שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר עִמָּהֶם קְדֻשָּׁה, אֶלָּא יִשְׁתֹּק וִיכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמְרִים, דְּשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּקְדֻשַּׁת כֶּתֶר דְּהַיְנוּ קְדֻשַּׁת מוּסָף, וְהַיָּחִיד מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית, יוּכַל לוֹמַר עִמָּהֶם, דִּשְׁנֵיהֶם קְדֻשַּׁת י"ח וּקְדֻשָּׁתָן שָׁוָה, וְכֵן נ"ל עִקָּר (וְלָא פָּלִיג רַשְׁבָּ"א אָהַגְּאוֹנִים שֶׁהֵבִיא בֵּית יוֹסֵף).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) הנכנס לבהכ"נ - ואם רוצה לצאת להתפלל בעזרה חוץ לבהכ"נ מתפלל וא"צ להמתין: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) צבור מתפללין וכו' - זה הסעיף מיירי בתפילת המנחה וה"ה בשחרית אם היה עומד בק"ש וברכותיה בשעה שהצבור התחילו שמ"ע אם יכול להתחיל ולגמור התפילה [עד אלהי נצור] קודם שיגיע הש"ץ לקדושה יתפלל וא"ל אל יתפלל רק ימתין בשירה חדשה ועיין מה שנכתוב לקמן בשם הח"א בענין זה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ש"ץ לקדושה - דקדושה אסור לומר ביחיד וכן קדיש ומודים טעמיה דצריך לשחות עם הקהל שלא יהא נראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) או לקדיש - לכאורה כיון דצריך לגמור תפילתו קודם קדושה כ"ש שישמע הקדיש שאחר שמ"ע י"ל דמיירי במעריב דליכא קדושה א"נ מיירי שכבר שמע קדושה דמשום קדושה לא היה צריך להמתין וכמו שנכתוב לקמן דמ"מ צריך לגמור קודם קדיש שאחר שמ"ע והיינו שיגמור עכ"פ קודם שיגיע ש"ץ ליהא שמיה רבא ולא יענה אמן אז רק יש"ר בלבד מטעם דכיון דלא מתכוין אז על מה לומר האמן מקרי אמן יתומה ואם נותן לבו ויודע אז על מה עונה האמן רשאי. ודע דאיש"ר עדיף מקדושה ע"כ אם בא סמוך לקדושה ואם ימתין עד אחר קדושה לא יגמור תפילתו עד אחר קדיש ולהמתין עד אחר קדיש אינו יכול מפני שזמן תפילה עובר טוב שיתחיל להתפלל קודם קדושה ויהיה יכול לענות איש"ר. וקדושה עדיף ממודים ע"כ אם בא סמוך לקדושה ואם יתחיל מיד לא יוכל לאמר קדושה ואם ימתין עד אחר קדושה לא יהיה יוכל לאמר מודים עם הצבור ולהמתין עד אחר מודים אינו יכול מפני חשש שיעבור זמן תפילה מוטב שיתחיל להתפלל אחר קדושה כ"כ המ"א ולפי מה שביארנו לקמן בסקי"ד בשם המ"ג טוב שיתחיל בזה להתפלל עם הש"ץ בשוה ויהיה לו קדושה ומודים וכ"ש דאיש"ר עדיף ממודים ע"כ מי שבא לבהכ"נ תיכף אחר קדושה ואם ימתין עד אחר מודים לא יוכל לענות איש"ר אחר הקדיש שאחר י"ח ואם ימתין עד אחר הקדיש יעבור זמן התפילה יתחיל מיד דמוטב לבטל מודים מלבטל איש"ר ועוד דמודים אפשר לשחות באמצעיתן. וכן עדיף איש"ר מתפילה בצבור ע"כ אם בא סמוך לקדיש ואם יתפלל תיכף יבטל איש"ר ואם ימתין עד אחר קדיש לא יוכל להתפלל ערבית עם הצבור איש"ר עדיף ותיכף אחר זה יתחיל להתפלל שמ"ע לשם מנחה ואין לו לחוש למה שהצבור מתחילין ערבית כיון שהוא עדיין יום. ועיין מה שכתבנו עוד בבה"ל בשם הפמ"ג: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) וה"ה אמן וכו' - לכאורה בשלמא אמן דשומע תפילה יש נ"מ דיהיה צריך להמתין מלהתפלל אפילו אחר קדושה עד שידע שיגמור קודם ברכת ש"ת אבל אמן דהאל הקדוש למאי נ"מ כיון דצריך לגמור להתפלל קודם קדושה ממילא יענה אמן אחר האל הקדוש וי"ל דנ"מ אפילו אם שמע קדושה דמ"מ צריך להמתין משום אמן דהאל הקדוש שלא שמע עדיין וגם לענין שלא יעמוד להתפלל תיכף אחר קדושה כ"א אחר שיענה האמן על הברכה דגם זה הוא שייך לקדושה. וה"ה אם יודע שהצבור יאמרו ברכו והוא לא שמע עדיין אם יוכל לגמור תפילתו טרם שיאמרו הקהל ברכו מתפלל כדרכו ואם יודע שלא יוכל לגמור תפילתו קודם ברכו צריך להמתין בשירה חדשה עד שישמע ברכו ואם כבר שמע קדושה או ברכו או יודע שישמע אח"כ א"צ להמתין מיהו למודים אפילו שמע כמה פעמים מודים בצבור צריך להמתין דהא הטעם שלא יהא נראה ככופר אם אינו משתחוה [אחרונים] וכן לקדיש צריך להמתין דהא אין לו קצבה ואפשר דהקדישים מעלינו ואילך אינם בכלל זה כ"כ המ"א וש"א והדה"ח והח"א כתבו דכל הקדישים אם שמע כבר וענה איש"ר א"צ תו להמתין: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) אחר קדושה - לאו דוקא דה"ה אם נכנס קודם קדושה והמתין מלהתפלל עד אחר קדושה צריך ג"כ לשער בעצמו אם יוכל לגמור עד שיגיע ש"ץ למודים: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) ש"ץ למודים - ולרמ"א הנ"ל בהג"ה צריך לגמור קודם אמן של שומע תפילה או שישער בעצמו שיוכל להגיע בתפילתו בברכת ש"ת עם הש"ץ בשוה וא"ל לא יתחיל עד מודים וכן העתיקו האחרונים לדינא: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) ששוחין בהם וכו' - ואע"פ שלא יכול לומר מודים דרבנן שהצבור אומרים אין בכך כלום כיון ששוחה עמהם וזה מותר אפילו לכתחילה אך יצמצם שברכת שומע תפילה יאמר עם הש"ץ בשוה וכדלקמיה בס"ב: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) כדי לסמוך - פי' שטעה ואמר עד גאל ישראל שממילא מחויב להסמיך לה התפילה מיד וה"ה אם מצד שהשעה עוברת מחוייב לעמוד תיכף להתפלל דאל"ה צריך לכתחילה להמתין משום קדושה בשירה חדשה וכמש"כ בסימן ס"ו ס"ט: ש"ע סָעִיף א
י (י) ישחה עמו - ואינו אומר אז מודים והשחיה הוא כדי שלא יהא נראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו ומ"מ אם אינו מוכרח לו להתחיל מיד לא הותר לו להתחיל התפילה ע"ד שישחה באמצע הברכות אף דמותר לשחות באמצע כל הברכות וכדלקמן בסימן קי"ג משום דשמא ישכח מלשחות כיון שאינו מחוייב שם לשחות בלא"ה ואם יתן לבו לזה יטרד ולא יכוין בתפילתו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יא (יא) מלה במלה - פי' שיאמר עמו נקדש לדור ודור וכו' עד האל הקדוש ואח"כ יתפלל בפ"ע אם יוכל לסיים קודם שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה. ובת"צ לא יאמר עם הש"ץ ענינו ברכה בפני עצמה ואפילו במנחה אלא בש"ת כיחיד: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) ברכת האל וכו' - פי' יכוין בשתי הברכות אלו לסיים עם הש"ץ ביחד ואז א"צ תו לעניית אלו האמנים כמו הש"ץ בעצמו: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) וגם יכוין וכו' - עיין לעיל בסקי"א ובספר מגן גבורים כתב דטוב יותר להתפלל מלה במלה לקיים שחיה ואמנים משימהר להתפלל עד שלא יגיע ש"ץ למודים וכן משמע בספר אליהו רבא: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) אבל לכתחילה וכו' - ובספר א"ר האריך מכמה פוסקים דאפילו לכתחילה מותר להתחיל עם הש"ץ בשוה ועיין ח"א שמשמע מיניה דעכ"פ בשחרית בודאי יש להקל בזה כדי שלא יצטרך להמתין כ"כ בשירה חדשה ע"ש. ואפילו במנחה יש להקל בזה ע"י צורך קצת כ"כ בספר מאמר מרדכי וכעין זה כתב בספר מגן גבורים וז"ל מי שאינו יוכל לשער שיבוא עם הש"ץ למודים אם יתחיל אחר קדושה ושמא יתבלבל עי"ז יכול להתחיל עם הש"ץ ויאמר עמו הקדושה וכל התפילה מלה במלה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טו (טו) דסידרא - היינו בובא לציון וה"ה קדושת יוצר: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) כתר - היינו לבני ספרד ולמנהג אשכנז הוא נעריצך וטעם המחבר הוא משום דאינו עומד עמהם בענין אחד שהם עומדים במוסף והוא עומד בשחרית לא עדיף ד"ז מאם הם היו עומדים אז בקדושה דסידרא ואע"ג דהגאונים כתבו בהדיא דמצטרף עמהם ס"ל להמחבר דהרשב"א דכתב יחיד העומד בתפילה וכו' פליג עליהם אבל הרמ"א בהג"ה ס"ל דהרשב"א לא אמר אלא בקדושה דסידרא שהוא רק סיפור איך מלאכים מקדישין אבל בשתי קדושות מענין אחד כגון של שחרית ושל מוסף אפשר דמודה לדברי הגאונים לכך אין לדחות דבריהם וכן פסק הפמ"ג שאין לזוז מזה: ש"ע סָעִיף ג
יז (יז) לומר עמהם - ויאמר כל הנוסח של הכתר או נעריצך שאומר הש"ץ במוסף וזה מקרי ענין אחד כי העיקר בקדושה הוא קק"ק והן שוין לעולם: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א או לקדיש. פי' קדיש שאחר התפלה כגון דערבית דלא כע"ת: ש"ע סָעִיף א
ב לקדיש. פי' עד שיגיע ש"ץ ליהא שמיה רבא (מרדכי ואגודה) ומשמע דיכול להתפלל עד שיענו יהא שמיה אבל אמן לא יענה כיון דלא נתכוין על מה יאמר הוי אמן יתומה כמ"ש סי' קכ"ד וע"ס נ"ו בהג"ה ומי שבא לבה"כ תכף אחר קדושה ואם ימתין עד אחר מודים לא יוכל לענות איש"ר אחר הקדיש שאחר י"ח ואם ימתין עד אחר הקדיש יעבור זמן התפלה או לא יוכל להתפלל ערבית עם הצבור נ"ל דיתחיל מיד דמוטב לבטל מודים מאיש"ר כמ"ש סי' נ"ו בשם הב"ש ועוד דמודים אפשר לשחו' באמציעתן ואם בא סמוך לקדיש ואם יתפלל תכף יבטל איש"ר ואם ימתין עד אחר קדיש לא יוכל להתפלל ערבית עם הציבור נ"ל דתפלת צבור עדיפ' ועוד נ"ל דאם בא סמוך לקדושה ואם יתחיל מיד לא יוכל לומר קדושה ואם יתחיל אחר קדושה לא יוכל לומר מודים ואם ימתין עד אחר מודים יהיה השעה עוברת נ"ל דיתחיל אחר קדושה דמוטב לו' קדושה עם הצבור ואף על גב דבקדושה פליגי ובמודים כ"ע מודו היינו משום דס"ל דיחיד אומר קדושה אבל לדידן דקי"ל אין היחיד אומר קדושה קדושה עדיפא, ועוד דמודים אפשר לשחות באמצע הברכה: ש"ע סָעִיף א
ג וה"ה אמן. נ"ל דה"ה לברכו דהא אין היחיד אומר ברכו ונ"ל דאם כבר שמע קדושה או ברכו או יודע שישמע אחר כך א"צ להמתין דהא למ"ד יחיד אומר קדושה א"צ להמתין מיהו לקדיש צריך להמתין דהא אין לו קצבה ואפשר דהקדישים מעלינו ואילך אינן בכלל זה: ש"ע סָעִיף א
ד קודם שיגיע ש"ץ למודים. ולרמ"א צריך לגמור קודם אמן של ש"ת ואם לאו אל יתחיל עד מודים ועס"ב: ש"ע סָעִיף א
ה כדי לסמוך. פי' שטעה ואמר גאל ישראל דלכתחל' צריך להמתין בשירה חדשה כמ"ש סי' ס"ו: ש"ע סָעִיף א
ו באמצען ישחה עמו. אבל לכתחלה לא יתחיל אדעתא לשחות באמצען דשמא ישכח מלשחות כיון שאין מחויב שם לשחות [ד"מ סי' קי"ג] ועבב"י שם עוד תירוצים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז מלה במלה. פי' שיאמר עמו נקדש לדור ודור וכו' עד האל הקדוש ואח"כ יתפלל בפ"ע אם יוכל לסיים קודם שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה [כ"מ בת"ה ור"ל חביב סי' ס"ו] ובת"צ לא יאמר עם הש"ץ עננו ברכה בפ"ע אלא בש"ת כיחיד (מט"מ מהרי"ל הגמ"נ): ש"ע סָעִיף ב
ח ברכת האל כו'. פי' יכוין שיסיים שתי ברכות אלו עם הש"ץ ואז לא יכוין לענות אמנים אלו כמ"ש סי' נ"ט ס"ד דבמקום דאפשר לתקן מודה הרב"י דמתקנין כל מה דאפשר עס"א: ש"ע סָעִיף ב
ט לא יתחיל. דצריך לשתוק ולשמוע כמ"ש ר"ס קכ"ה [ד"מ]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אינו אומר קדוש. וה"ה קדושת יוצר: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א או לקדיש עמ״א ולדידן בשחרית שפורסין ע״ש עט״ז א׳: ש"ע סָעִיף א
ב לקדיש עמ״א ל״ד אלא עד יהא שמיה רשאי ולא אמן בכלל דאדרבה אסור אח״כ הראה לנ״ו אות ה׳ וקכ״ד ס״ח כשיודע על מה קאי רשאי יע״ש ועא״ר אות ז׳ דאמן נמי ואין מוכרח ומ״ש בסי׳ ס״ו שמפסיק גם לאמן יהא שמיה זה נראה. עוד כתב המ״א ב׳ דינים א׳ דתפלת הציבור עדיף מאיש״ר ולכאורה קשה הא כאן מבואר דאיש״ר עדיף מתפלת הציבור וצ״ל דכאן לא הוי ממש תפלת הציבור דבא באמצע משא״כ כשמכוין עמהם ודוחק. וא״ר זיי״ן הקשה דהא בסי׳ ס״ו י״א דאיש״ר עדיף מסמך גאולה (בב״י שם) ומסמך עדיף מת״ה כבסי׳ קי״א. ואף לדידן בס״ו ס״ט גאולה עדיף מכ״מ ממה דעדיף איש״ר מת״ה אין חולק. ודין הב׳ דקדושה עדיף ממודים זה א״ו וכמ״ש בט״ז. ול״ת דר״ה פליג אקדושה ובמודים לא פליג ריב״ל לז״א דהטעם דר״ה סובר יחיד אומר קדושה ולדידן נהפוך הוא והעד דהר״מ השמיט מודים עמ״ש בט״ז א׳: ש"ע סָעִיף א
ג וה״ה עמ״א ועמ״ש בט״ז דברכו עדיף והעד דבסי׳ ס״ו השמיט המחבר ב׳ אמנים וברכו מפסיק. וקדושה יש קצבה דלר״ה יחיד כו׳ אלמא יש קצבה: ש"ע סָעִיף א
ד קודם עמ״א הנה המחבר השמיט ב׳ אמנים סובר בבלי חולק על ירושל׳ ואפ״ה בס״ב כתב תקון תה״ד י״א דכל מה דאפשר לתקן כמ״ש באות ח׳ אבל תפלת הציבור עדיף מאמן זה וקשה כשש״ץ מתפלל נראה שאין זה ת״ה ולמה לא יגמור קודם אמן ש״ת אף להמחבר ואפשר דמש״ה א״צ להמתין. והוי יודע דתיקון תה״ד באמן ש״ת אפשר לכתחלה רשאי כן מלה במלה כבסעיף ב׳ וא״ש דבבלי אין חולק על ירושלמי (דלכאורה נהי דאמן ש״ת ל״ק מבבלי די״ל מילתא פסיקא נקיט ובשבת וי״ט אבל אמן האל הקדוש מא״ל לר״ה אלא דאפשר בתיקון תה״ד ולזה יש לכוין דעת הר״ב ולבוש וצ״ע. ואי״ה באות ח׳ יבואר עוד. ואות ז׳ ואות ט׳: ש"ע סָעִיף א
ה כדי עמ״א ובסי׳ ס״ו ס״ס יע״ש ועמ״ש שם ובא״ר שם: ש"ע סָעִיף א
ו באמצען עמ״א ועט״ז אות ב׳ וב״ח מ״ש בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז מלה במלה עמ״א אם ירצה ימהר יסיים אבל י״ל דגם מלה נכון ועמ״ש באות ד׳ מזה. וע׳ תה״ד י״א כיון דמסיים עם הש״ץ הברכה א״א לענות אמן דהוי כעונה אחר ברכותיו (כדמוכח מההיא דרא״ש עב״י סי׳ נ״א) ויצא בזה והלבוש סיים שגם ישתוק אח״כ ושומע כעונה עא״ר בזה. ועמ״ש עוד מזה אי״ה באות הט״י בזה: ש"ע סָעִיף ב
ח ברכות עמ״א בסימן נ״ט ס״ד ברכות הבוקר יאמר מלה במלה כו׳ ולא ישתוק וישמע אמנים דהוי מגונה ומשמע דלא כלבוש הביאותיו אות ז׳. ואע״ג דהמחבר בס״א השמיט לג׳ אמנים אלו גם אם יגמור קודם מודים אלמא לא חייש לב׳ אמנים אלו היכא דאפשר לתקן בקל הואיל והתחיל עם הש״ץ חשש להירושל׳ כו׳: ש"ע סָעִיף ב
ט לא עמ״א בד״מ דפוס פירדא (והנדפס בטורים חסר זה) ובש״ע של פר״ח הג״ה זו נתחלפה לעיל בס״א ונתקשה בה ובספרים שלנו כהוגן בס״ב א״ש. והנה בטור כתב ואם הוצרך להתחיל עם הש״ץ הא לא״ה לא יתחיל סבור הייתי לומר דלשיטתיה בסי׳ ס״ו הביא לב׳ אמנים אלו יע״ש וסמך כאן על שם (ע׳ פרישה) ומש״ה כתב ואם הוצרך הא לכתחלה לא משום הנך ב׳ אמנים משא״כ המחבר השמיט ב׳ אמנים מש״ה השמיט בס״ב אם הוצרך ואפילו לכתחלה יכול לעשות כן והמעיין בר״מ פ״י מה״ת הט״ז אם יגמור קודם שיגיע הש״ץ לקדושה יתחיל וא״ל ימתין ויתחיל עם ש״ץ מבואר דאף לכתחלה יכול לעשות כן (ושם נאמר דא״צ לסיים הברכה עם הש״ץ) והמע׳ בתה״ד סי׳ י״א מבואר כן דהקשה תקנתם קדושה ב׳ אמנים אלו לא תקנתם עד שתי׳ שיאמר סוף הברכה עם הש״ץ ואי איתא דעצה טובה היא ובהוצרך דוקא לא הוי מקשה מידי ומגמרא ברכות כ״א ב׳ אין ראיה רק למודים שלא יתחיל לכתחלה ולסמוך על ר״ת אבל קדושה י״ל דיתחיל לכתחלה עם הש״ץ וריב״ל לא יתחיל עם הציבור דאז כשיגיע ש״ץ לקדושה יהיה הוא במ״א, וגם הגמ׳ בבלי דלא ליסתר לירושלמי בהא עד שיגיע למודים ולא חש לאמן ש״ת י״ל מילתא פסיקא נקיט בשבת וי״ט אך ר״ה דאמר מודים ולא חשש לקדושה דיחיד אומר ואמן מא״ל אלא דיש תקנה שיתחיל עם ש״ץ ומילתא דפסיקא נקיט זה דעת המחבר אבל הר״ב בהג״ה פסק כטור ואם הוצרך דוקא כבסי׳ קכ״ה דצריכין לשתוק בקדושה ולשמוע מש״ץ. ולא הבינותי מ״ש הט״ז בקכ״ה מכאן דהא לכתחילה אין לעשות זה רק דיעבד וגם זה יחיד לא כל הציבור עא״ר שם וא״י על מה סומכין קצת לומר כל הקדושה עם הש״ץ בקול ויראה דגי׳ הט״ז כע״ת ור״מ רבקש ז״ל ופר״ח הג״ה זו שייכא לסי״א ומקומה אמ״ש המחבר שעה עוברת כתב הר״ב ה״ה לסמוך גאולה. ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אינו עמ״א ועפר״ח ופרישה דקדק שהרשב״א סובר כמ״ש הב״י ומ״מ אנו נמשכים אחר דברי הר״ב בהג״ה תמיד ואין לזוז הימנו: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) או לקדיש. פי' קדיש כו' דהוי קשיא למ"א כיון דצריך לגמור תפלתו קודם קדושה וישמע קדושה כ"ש שישמע הקדיש שאחר י"ח. ול"ל מ"ש או לקדיש ר"ל אם בא אחר קדושה וגם אחר מודי' או קודם מודים ויודע שגם הוא יגיע למודים עם הש"ץ דמ"מ צריך לגמור קודם קדיש שאחר י"ח דהא מהאי גוונא לא מיירי הכי אלא אח"ז אבל כאן מיירי שנכנס קודם קדושה לכן הוצרך לומר דמ"ש או לקדיש מיירי במעריב דליכא קדושה מ"מ צריך לגמור קודם קדיש שאחר י"ח אולם מ"ש רמ"א וה"ה אמן מהאל הקדוש צ"ב היכי משכחת לה. כיון דצריך לגמור קודם קדושה ממילא יענה אמן אחר האל הקדוש: וצ"ל דנ"מ למ"ש בסעיף ב' דאם התחיל להתפלל עם הש"ץ שהדין שיאמר עם הש"ץ עד סוף הקדושה וס"ד דבהכי סגי ואחר הקדושה רשאי להתפלל בפ"ע קמ"ל רמ"א דצריך ג"כ לומר לדור ודור כו' עד האל הקדוש עם ש"ץ מלה במלה כי אמן דהאל הקדוש ג"כ דין קדושה י"ל. ולכן אם יאמר סוף הברכה עם הש"ץ מלה במלה דאז אינו רשאי לענות אמן דהוי עונה אמן על ברכות עצמו ויצא בזה וכ"מ בת"ה שם וה"ה דהמ"א המ"ל דמ"ש או לקדיש מיירי שכבר שמע קדושה אבל עדיין לא שמע קדיש דמשום קדושה א"צ להמתין כמ"ש מ"א ס"ק ג' אלא כיון דהאידנא לא הוזכר בפי' בש"ע דאם כבר שמע קדושה דא"צ להמתין אף שהדין אמת מכל מקום כתב מ"א תי' יותר פשוט: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) לקדיש כו' ומשמע דיכול כו' ר"ל דמוכח דא"צ לגמור קודם שיתחיל הקדיש דהיינו יתגדל כו' ועיין סי' נ"ו בהג"ה. ר"ל דיהא שמיה כו' שם מתחיל שבח חדש ואמן קאי על שלפני זה דהיינו יתגדל: כמ"ש סי' נ"ו בשם ב"ש ומבואר שם דאיהש"ר קודם גם לקדוש' וע"ש במגן אברהם: ואע"ג דבקדושה פליגי ר"ל דף כ"א ע"ב ס"ל לרב הונא דצריך לגמור קודם מודים דאל"כ יהיה נראה ח"ו ככופר במי שהצבור משתחוים לו במודים. ואף שאינו יכול לגמור קודם קדוש' ל"ל בה. וריב"ל ס"ל שצריך לגמור קודם קדושה ומסיק שם דפליגי אי יחיד אומר קדושה דר"ה ס"ל יחיד אומר קדושה ואם כן אפי' אינו יכול לגמור קודם קדושה ל"ל בה דהא יכול לומר קדושה ביחיד וריב"ל ס"ל דאין היחיד אומר קדושה לכך צדיך לגמור קודם קדושה. אבל במודים כ"ע מודים מטעם שלא יהיה נראה ככופר כו': ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) וה"ה אמן כו' דאם כבר שמע כו' א"צ להמתין ולא תימא דעדיף טפי שישמע עה"פ. דמה"ט א"צ להמתין ודי בפ"א: דהא למ"ד יחיד כו' היינו משום די"ל קדושה ביחיד ואע"ג דהשתא ישמע קדושה בצבור. ויאמר גם אח"ז קדושה ביחיד אע"כ דסגי בפעם א' וא"צ להמתין משום פעם שני: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ד) קודם כו' עד מודים וע"ס ב' ר"ל דלכתחלה גם הרב"י מוד': ש"ע סָעִיף א
ה (ס"ק ו) באמצע' כו' אבל לכתחלה כו' בא ליישב קושית מהרי"א שהביא הרב"י דכאן משמע דוקא משום סמיכות גאולה לתפלה הותר לו לשחות באמצע ברכה דאל"כ אפי' לא יגמו' קודם מודים הי' ראוי להתיר ולהתחיל אם יודע כשיגיע ש"ץ למודים יהי' עומד באמצע הברכה וישחה עמו: אע"כ דלכתחלה אסור לשחות באמצע ברכה וכאן לא הותר לו אלא משום סמיכות גאולה לתפלה והקשה הא לקמן סי' קי"ג מבואר דאפי' לכתחלה מותר לשחות באמצע: ש"ע סָעִיף א
ו (ס"ק ז) מלה כו' לסיום שומע תפלה. דקא אמן דש"ת דין קדושה י"ל כמ"ש רמ"א סעיף א': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז (ס"ק ח) ברכות כו' לענות אמנים כו' דהוי עונה אמן על ברכות עצמו אף דגם הש"ץ סיים אותה ברכ' ויוצא בזה אף דב' אמנים אלו דין קדושה י"ל מודה הרב"י ר"ל אע"ג דהא דב' אמנים לא הביא הרב"י בס"א רק רמ"א הביאו וכן הובא לעיל סי' ס"ו ס"ג בהגהה רמ"א לפי שהב"י בספרו הארוך לא הסכים בזה ומ"מ רמ"א פה בסעיף א' לא כ' על דין דב' אמנים לשון י"א דכן דרכו של רמ"א כיון דאינו מפורש להיפוך בדברי הרב"י מ"מ כתב מ"א דלכתחלה מודה הרב"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח (ס"ק י) אינו כו' קדושת יוצר ר"ל שבש"ע מיירי שהקהל עומדים בקדושה דסדרא דהיינו ובא לציון שאחר התפלה והיחיד מתפלל י"ח ומ"א מיירי שהיחיד הקדים תפלתו לצבור וכשהקהל אומרים קדושת יוצר שלפני י"ח היחיד עומד בי"ח בברכת האל הקדוש לא יענה עם הציבור קדושה דעכ"פ אין הקדושות שוות: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז Taz
סָעִיף א
א שיגיע ש"ץ לקדושה. דקדושה אסור לאמרה ביחיד וכן קדיש ומודים טעמיה דצריך לשחות עם הקהל שלא יהא נראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו: ש"ע סָעִיף א
ב כשהוא בא' מהברכות באמצע. בסי' קי"ג הקשה ב"י בשם מהרי"א דאמאי כ' שם הטור דיכול לשחות באמצע הברכה בכל גווני והכא אמר דוקא אם היה צריך לסמוך גאולה לתפלה אז יוכל לשחות באמצע הברכה ותירץ מה שתי' גם הב"י תי' שם תי' אחר ולעד"נ דלק"מ דודאי אם בא לשחות באמצע מחמת שנ"ל שראוי שם לשחות אז שרי בכל גווני כיון שהוא באמצע ואין כאן הפסקה אבל כאן שצריך לשחות מחמת הקהל ששוחין ולא מצד עצם התפלה נחשב כהפסקה קצת ע"כ לא יסמוך ע"ז לכתחלה כנלע"ד: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א שיגיע עט״ז ברכות כ״א ב׳ קדושה וקדיש אין יחיד אומר ומודים שלא יהא נראה ככופר. והנה תפלת הציבור טוב מאוד ובמנחה יאמר אשרי אח״כ (עמ״א ק״ח ה׳) ומעריב אפילו לא קרא ק״ש עדיין דערבית אין כ״כ מצוה לסמוך גאולה לתפלה יתפלל עמהם אם יגמור קודם קדיש איש״ר (עמ״א רל״ו אות ג׳) ושחרית אם קרא ק״ש ובא לביה״כ אם יכול לגמור קודם קדושה או קדיש (למנהגינו שפורסין אחר ח״י דלחש) עסי׳ ס״ט ומ״ש הר״ב אמן דהאל הקדוש היינו אם בא אחר קדושה ואמנם בירושלמי משמע דלא יתחיל ולגמור (עב״י) קשה קצת תיפוק משום קדושה ודוחק לומר דקדושה יש תקנה יאמר מלה במלה כבסעיף ב׳ משא״כ אמן כקושיית תה״ד בסי׳ י״א וכדבעינן למימר לקמן אי״ה והנה ראיתי להקדים כאן כמה דברים: דע דסדר המדריגות איש״ר דקדיש קדושה מודים ברכו שתי אמנים ושאר אמנים. הנה איש״ר עדיף מכלן כדמוכח ברכות כ״א ב׳ דאיש״ר מיבעיא ליה אי מפסיק עכ״מ פ״י מה״ת הט״ז ופר״ח כאו. ואל תשיבני מס״ו ס״ז וס״ט דהר״ב שתיק ליה בסעיף ט׳ ובס״ז הגיה דאמן מפסיק (ואמן קיל מכולן) י״ל אמן אחר ברכה גאל ישראל מעין הברכה הוי ולא הוי הפסק כבסי׳ ס״ח ס״ג בהג״ה (ושאר אמנים אפילו דהאל הקדוש לא) וקדושה עדיף ממודים שהרי הר״מ ז״ל בפ״י מה״ה הט״ז השמיט מודים (דסובר ריב״ל פליג על ר״ה) א״כ אף לדידן קדושה עדיף ממודים ומודים עדיף מב׳ אמנים שהרי הטור והמחבר השמיטו ב׳ אמנים. וברכו עדיף מב׳ אמנים שהרי המחבר אומר כן בס״ו סעיף ג׳ השמיט אמנים. והר״ב שהגיה כן ה״ה ב׳ אמנים כ״ש ברכו וז״ש המ״א אות ג׳ נ״ל ה״ה ברכו וכ״ש הוא ועא״ר ז׳. וסבור הייתי דמודים עדיף מברכו דהמחבר השמיט ב׳ אמנים (דבבלי פליג דאמר עד שלא יגיע למודים ולא לשומע תפלה וי״ל דמודים אף בשבת וי״ט) והשמיט ברכו אלמא מודים עדיף מברכו ומסידור הלשון בס״ו לקדיש וקדושה וברכו וכן מודים משמע ברכו עדיף וי״ל דכאן ל״ש ברכו. ונ״מ בכל זה אם שומע שתיהן כאחת בב׳ מניינים איזה קודם. והנה בשחרית הדרגות כך מסמך גאולה לתפלה ואח״כ קדיש עד ב׳ אמנים ואח״כ תפלת הציבור שהרי אתה רואה כאן בסי׳ ס״ו ס״ט וכאן ס״א וקי״א ס״ג אבל בערבית כך הסדר מקדיש עד ב׳ אמנים ואח״כ תפלה בציבור ואח״כ מסמך גאולה כבסי׳ רל״ו במ״א ג׳. ומסתברא לי בין גאל ישראל ובין ה׳ שפתי תפתח ישחה מודים כמנהג ר״ת (כאן בס״א) ולא יאמר כלום ועמ״א בזה. ומ״ש הר״מ פ״י הט״ו ואצ״ל בשאר הברכות יראה לב׳ אמנים עלח״מ שם אי״ה יבואר עוד. ועמ״ש באות ב׳: ש"ע סָעִיף א
ב כשהוא עט״ז כתב דשחייה שלא מענין התפלה הוי קצת הפסק ואפ״ה אם אירע כך שוחה כר״ת כ״ש בין גאולה לתפלה דקיל מאמצע התפלה (עב״י ס״ו ות״ה י״א די״א איהש״ר עונה בין גאולה) דשוחה עמהם ולא יאמר כלום כמ״ש באות א׳. ועב״ח כתב תי׳ בע״א יע״ש: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א לקדיש. פי' עד שיגיע ש"ץ ליהא שמיה רבא מרדכי ואגודה. ומשמע דיכול להתפלל עד שיענו יהא שמיה אבל אמן לא יענה כיון דלא נתכוין על מה יאמר הוי אמן יתומה. מי שבא לבה"כ תיכף אחר קדושה ואם ימתין עד אחר מודים לא יוכל לענות איש"ר אחר הקדיש שאחר י"ח ואם ימתין עד אחר הקדיש יעבור זמן תפלה או לא יוכל להתפלל ערבית עם הציבור נ"ל דיתחיל מיד דמוטב לבטל מודים מאיש"ר כמ"ש בסי' נ"ו בשם הב"ש ועוד דמודים אפשר לשחות באמצעיתן אם בא סמוך לקדיש ואם יתפלל תיכף יבטל איש"ר ואם ימתין עד אחר קדיש לא יוכל להתפלל ערבית עם הציבור נ"ל דתפילת ציבור עדיפא ואם בא סמוך לקדושה ואם יתחיל מיד לא יוכל לומר קדושה ואם יתחיל אחר קדושה לא יוכל לומר מודים ואם ימתין עד אחר מודים יהא השעה עוברת. נ"ל דיתחיל אחר קדושה דמוטב לומר קדושה עם הציבור ועוד מודים אפשר לשחות באמצע הברכה. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ב למודים. ולרמ"א צריך לגמור קודם אמן של ש"ת ואם לאו אל יתחיל עד אחר מודים. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ג לתפלה. פי' שטעה ואמר עד גאל ישראל דלכתחילה צריך להמתין בשירה חדשה כמ"ש סי' ס"ו: ש"ע סָעִיף א
ד ישחה עמו. ולכתחלה לא יתחיל אדעתא לשחות באמצען דשמא ישכח מלשחות כיון שאין מחוייב שם לשחות ד"מ. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה במלה. פי' שיאמר עמו נקדש לדור ודור וכו' עד האל הקדוש ואח"כ אם רצה יתפלל בפ"ע אם יכול לסיים קודם שיגיע ש"צ לסיום שומע תפלה. כ"מ בת"ה ור"ל חביב. ובת"צ לא יאמר עם הש"ץ עננו ברכה בפ"ע אלא בש"ת כיחיד. מט"מ ומהרי"ל מ"א: ש"ע סָעִיף ב
ו תפלה. פי' שיכוין שיסיים שתי ברכות אלו עם הש"ץ עמ"א: ש"ע סָעִיף ב
ז יתחיל וכו'. כתב המ"א ונ"ל דה"ה לברכו. דהא אין היחיד אומר ברכו ואם כבר שמע קדושה או ברכו או יודע שישמע אח"כ א"צ להמתין מיהו לקדיש צריך להמתין דהא א"ל קצבה ואפשר דהקדישים מעלינו ואילך אינו בכלל זה. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח דסדרא. היינו בובא לציון. וה"ה קדושת יוצר. מ"א: ש"ע סָעִיף ג
ט כתר. פי' שהציבור אומרים קדושת מוסף והוא מתפלל תפלת יוצר נמי אינו אומר עמהם. זהו דעת הב"י שס"ל דהרשב"א חולק על הגאון והרמ"א ס"ל דהרשב"א לא אמר אלא בקדושה דסדרא אבל בב' קדושות מענין אחד כגון של שחרית ושל מוסף אפשר דמודה לדברי הגאון לכך אין לדחות דברי הגאון עכ"ל ד"מ וזהו הי"א שהביא הרמ"א. עיין ב"י ובד"מ: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א הנכנס כו'. כריב"ל דהלכה כמותו אפילו לגבי ר"י כמ"ש רפ"ד דמגילה וכ"ש לגבי רב וכ"ש לגבי ר"ה ועתוס' דברכות מ' ב' ד"ה ור"י כו' וכן סתמא דפ"ג דמגילה כותיה וכ"ש למודי' דריב"ל מודה לר"ה כמ"ש במאי קמפלגי כו': או לקדיש כו'. דלא גרע מקדושה מרדכי שם בשם הר"י וש"פ: וה"ה כו'. תוס' שם וש"פ: ואם כו'. שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אם מתחיל כו'. שם ד"ה אין כו': וכן כו'. כדי שלא יצטרך לענות אמן שם כמ"ש בסי' נ"א ס"ב: וגם יכוין כו'. כמ"ש בס"א: אבל לכתחלה כו'. כמ"ש בגמ' שם אם יכול כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג אינו כו'. שאין כו' ואין זה אומר עם הציבור ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)