א אָסוּר לֶאֱחֹז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם, בְּלֹא מִטְפַּחַת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין שְׁאָר כִּתְבֵי קֹדֶשׁ (אֲגֻדָּה וְתוס' פ"ק דְּשַׁבָּת), וְלֹא נָהֲגוּ כֵן, וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם לֹא נָטַל יָדָיו; וּבְסֵפֶר תּוֹרָה, אֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אָסוּר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ אֲגֻדָּה). גָּדוֹל שֶׁבְּאוֹתָם שֶׁקָּרְאוּ בַּתּוֹרָה, גּוֹלֵל; וּרְגִילִים לִקְנוֹתוֹ בְּדָמִים יְקָרִים, לְחַבֵּב הַמִּצְוָה. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים אִם הַמְּעִיל בְּצַד אֶחָד פִּשְׁתָּן וּבְצַד אֶחָד מֶשִׁי, צָרִיךְ לְהַפֵּךְ הַמֶּשִׁי לְצַד הַסֵּפֶר וְלִגְלֹל (מָרְדְּכַי סוֹף מְגִלָּה), וְלֹא נָהֲגוּ כֵן (בֵּית יוֹסֵף סי' קכ"ג). וְאֵין לִגְלֹל בְּמַפָּה הַקְּרוּעָה, אִם יֵשׁ לוֹ אַחֵרֶת (מַהֲרִי"ל). וְאֵין לַעֲשׂוֹת מַפּוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה מִדְּבָרִים יְשָׁנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶם דָּבָר אַחֵר לְצֹרֶךְ הֶדְיוֹט, וְע"ל סי' קנ"ג (אֲגֻדָּה מס' מְנָחוֹת וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' קי"ד וּבֵית יוֹסֵף וְרַשְׁבֵּ"ץ).
ב יָכוֹל מִי שֶׁיִּרְצֶה, לִקְנוֹת לְהוֹשִׁיט הַמְּעִילִין לַגּוֹלֵל וְאֵין הַגּוֹלֵל יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה הַגְּלִילָה לֹא קָנָה לִקַּח הַמְּעִילִים. וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִקְנוֹת הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה, אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יָכוֹל לִמְחוֹת, כִּי אֵין זֶה שַׁיָּךְ לַחַזָּנִים (מָרְדְּכַי סוֹף מְגִלָּה וְאוֹר זָרוּעַ).
ג הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה, יַעֲמִידֶנּוּ כְּנֶגֶד הַתֶּפֶר, כְּדֵי שֶׁאִם יִקָּרַע, יִקָּרַע הַתֶּפֶר.
ד הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה, גּוֹלֵל מִבַּחוּץ; וּכְשֶׁהוּא מְהַדְּקוֹ, מְהַדְּקוֹ מִבִּפְנִים. הַגָּה: פֵּרוּשׁ כְּשֶׁהַסֵּפֶר עוֹמֵד לְפָנָיו, יִהְיֶה הַכְּתָב נֶגֶד פָּנָיו וְיַתְחִיל לִגְלֹל מִבַּחוּץ, וְאַחַר שֶׁגָּמַר הַגְּלִילָה יְהַדֵּק סוֹף הַמִּטְפַּחַת בִּפְנִים, שֶׁכְּשֶׁיָּבֹא לִקְרוֹת בּוֹ יִמְצָא הַהִדּוּק בִּפְנִים וְלֹא יִצְטָרֵךְ לְהַפֵּךְ הַסֵּפֶר תּוֹרָה (טוּר וְהָרֹא"שׁ סוֹף פ' בְּנֵי הָעִיר); וְנִרְאֶה דְּכָל זֶה מַיְרֵי כְּשֶׁאֶחָד עוֹשֶׂה כָּל הַגְּלִילָה, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁהָאֶחָד מַגְבִּיהַּ וְאֶחָד גּוֹלֵל, הַכְּתָב יִהְיֶה נֶגֶד הַמַּגְבִּיהַּ, וְכֵן נוֹהֲגִים כִּי הוּא עִקָּר הַגּוֹלֵל וְהָאוֹחֵז הַסֵּפֶר תּוֹרָה.
ה מוּטָב תִּגָּלֵל הַמִּטְפַּחַת סְבִיב הַסֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא יִגָּלֵל הַסֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁכּוֹרְכוֹ בְּמִטְפַּחַת.
ו הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה בְּתוֹךְ הַתִּיק, טוֹעֶה.
ז אֵין הַמַּפְטִיר מַתְחִיל, עַד שֶׁיִּגְמְרוּ לִגְלֹל הַסֵפֶר תּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַגּוֹלֵל טָרוּד, וְיוּכַל לִשְׁמֹעַ הַהַפְטָרָה.
ח בְּיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ב' סֵפֶר תּוֹרָה, לֹא יִפְתְּחוּ הַב' וְלֹא יָסִירוּ הַמַּפָּה, עַד שֶׁיִּגְלְלוּ הָרִאשׁוֹן. הַגָּה: וְאֵין מְסַלְּקִין הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁכְּבָר הִנִּיחוּ הַשְּׁנִיָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַּעְתָּן מִן הַמִּצְוָה; וּמוֹצִיאִין ב' הַסְּפָרִים כְּאַחַת, וְתוֹפְסִין בַּשְּׁנִיָּה עַד אַחַר שֶׁקָּרְאוּ בָּרִאשׁוֹנָה. (אוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי).
א סָעִיף א (א) אסור לאחוז וכו' - בגמרא אמרינן דעבור זה נקבר ערום ממצוה זו דהיינו שאין לו שכר של אותה מצוה והכונה שאם אחז וקרא בו אין לו שכר מקריאה וכן אם אחזו לגוללו או להגיהו. ואפילו נגיעה בעלמא בידו לס"ת ערומה אסור. וכ"ז דוקא כשאין צורך אבל כשיש צורך לתיקון הס"ת לתפור קצת ולדבק בדבק מטלית וכדומה היכא דלא אפשר רשאי [פמ"ג] ומ"מ טוב שיטול ידיו תחלה אבל כשאין צורך אפילו בנטילת ידים יש להחמיר כמו שמסיים הרמ"א:
ב סָעִיף א (ב) ס"ת ערום - אם לא ע"י בגד המפסיק וע"כ בעת שגוללים הס"ת קודם קריאה או בשעת הגבהה שלפעמים נמשכים יריעות הס"ת ובכדי להשוות היריעה אוחזים בראשי היריעות למשוך אותם למעלה או למטה כדי שיהיה שוה מבחוץ אזי צריך ליזהר שלא יאחוז ביריעות ביד ערומה אלא צריך הפסקת טלית או מטפחת להפסיק בין ידיו ליריעות הס"ת ובעמודי הס"ת יכול לאחוז בלא מטפחת ויש מחמירין וכורכין עמודי הס"ת בקצוות הטלית בשעת הגבהה ובמקום שלא נהגו הכל לעשות כן אף מי שרוצה לדקדק בזה יעשה בדעת שלא ירגישו בזה בני אדם משום יוהרא:
ג סָעִיף א (ג) שאר כתבי קודש - ודוקא כשכתובים אשורית על הקלף ובדיו כס"ת אבל ספרים שלנו שאין נכתבים באופן זה לכו"ע מותר ואפילו קודם נטילה ומיהו דוקא בסתם ידים אבל כשידע שנגע במקום הטינופת יש להחמיר:
ד סָעִיף א (ד) ולא נהגו כן - היינו אף באותן שכתובין אשורית ועל הקלף כדין כגון מגילה ג"כ נהגו העולם להקל ומסיים הרמ"א דבזה טוב להחמיר אם לא נטל ידיו ר"ל שהם סתם ידים וחוששין שמא נגע במקום המטונף אבל כשנטל ידיו אין להחמיר בזה ובס"ת אפילו בכה"ג שנטל ידיו ג"כ אסור ליגע בה בלי מטפחת:
ה סָעִיף א (ה) גדול וכו' - ואיתא בגמרא דהגולל [והוא מה שאנו קורין היום הגבהה שהוא עיקר הגולל] נוטל שכר כנגד כולן ולכך כדאי שהגדול יהיה מכובד במצוה זו כדי שהוא יקבל השכר:
ו סָעִיף א (ו) שבאותם שקראו - ויש פוסקים דהגדול שבביהכ"נ גולל אע"פ שלא קרא בתורה [מ"א] וכן פסק הגר"א בביאורו וכן פשט המנהג כהיום שאין מחפשין אחר מי שקרא בתורה:
ז סָעִיף א (ז) גוללו - זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום. ואם יש שני יא"צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה. ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות. [שערי אפרים] עוד כתב שם שאין הסגן רשאי לכבד במצות הגבהה למי שידיו רותתין הרבה או לזקן ותש כח שידוע שהוא מגביהו לשבת מיד כי אין לו כח להחזיקה זמן מה כלפי העם שיוכלו להסתכל היטב וגם האיש ההוא צריך למנוע נפשו מזה ע"ש:
ח סָעִיף א (ח) ורגילים לקנותו - היינו אף דמצד הדין הגדול קודם למצוה זו כהיום משום חבוב המצוה רגילין לקנותו בדמים יקרים ואין להקפיד בזה והוא קודם להגדול [מ"א ועיין בא"ר מה שכתב בזה] ואם לא נמצא בביהכ"נ מי שקנה והגבאים מכבדים להישר בעיניהם בודאי ראוי להגבאים לכבד לגדול. ונוהגין למכור הוצאות והכנסות משום ברב עם הדרת מלך:
ט סָעִיף א (ט) אם המעיל וכו' - היינו המעיל התחתון שהוא המפה דאלו המעיל העליון לכו"ע אין להפכו וטעם בכ"ז דבעינן לכתחלה לעשות דומיא דארון שהיה מבפנים מצופה זהב:
י סָעִיף א (י) ולא נהגו כן - הנה המ"א כתב דמ"מ לכתחלה טוב לנהוג כן ובביאור הגר"א הסכים להשו"ע דאותה דעה אין לה עיקר וע"כ יש שכתבו דבעל נפש יעשה מפה משני צדדים בשוה ואף שפשתן באמצע נמי שרי דומיא דארון שהיה מצופה זהב מבית ומבחוץ ועץ באמצע. מפות ומטפחות וכן הפרוסות על השלחן אסור מכלאים אבל פרוכות ומה שמניחין בארון ואין יוצא עם הס"ת מותר של כלאים [פמ"ג]:
יא סָעִיף א (יא) במפה הקרועה - וה"ה המעיל שעליה ואפילו הן חדשים דלאו כבוד ותפארת הוא לס"ת:
יב סָעִיף א (יב) ואין לעשות וכו' - שאין זה דרך כבוד אך בדיעבד אם עשאן מצדד הא"ר שאין לאסור ומיהו עכ"פ זה ודאי שאם עשאו ונשתמש בהן לקדושה אסור להוריד ולעשות מהן תשמיש דתשמיש:
יג סָעִיף א (יג) מפות לס"ת - וה"ה לכל תשמישי קדושה שאין נעשין מדברים שנשתמש בהן מתחלה לצורך הדיוט כמבואר לקמן בסימן קנ"ג סכ"א בלשון המחבר וכ"כ האחרונים אבל לתשמישי מצוה כגון כיס לטלית מותר ובספר בית הלל וא"ר הסכימו דאפילו טלית עצמו מותר מיהו מתשמיש מגונה כגון מכנסים וכדומה נראה דאין לעשות [פמ"ג]. כתב הט"ז ביו"ד סימן רפ"ב דוקא תשמיש קדושה אסור אבל תשמיש דתשמיש שרי והמ"א מפקפק בזה ובצירוף עוד סניף בודאי אין להחמיר בזה. כתב המ"א דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן לקדושה אבל אם שינה צורתן ועשה מהן דבר אחר שרי וכ"כ העולת תמיד והחות יאיר ואף דיש מחמירין גם בזה העולם נוהגין להקל:
יד סָעִיף א (יד) מדברים ישנים - משמע מזה דאם עדיין לא נשתמש בהן שרי ואף דבמ"א מצדד דאפילו בחדשים כל שנעשו לצורך הדיוט אסור הנוהג להקל אין למחות בידו דכן משמע מכמה אחרונים:
טו סָעִיף ב (טו) כי אין זה וכו' - אבל החזן מוליכו לבימה:
טז סָעִיף ד (טז) פי' כשהספר וכו' - היינו דלא נטעה לפרש מה שאמרו גוללו מבחוץ דכשהוא אוחז בעמודי הס"ת להראות הכתב לעם יצמצם לאחזה באופן שיהיה אחוריה נגדו וממילא בעת שירצה לעשות גלילה ג"כ תהיה הגלילה רק מאחורי הספר כי אין הכתב נגד פניו ועל כן קמ"ל דלא כן הוא דאף שמצוה להראות הכתב לעם כדאיתא במסכת סופרים אפ"ה צריך להיות הכתב נגד פניו של האוחז הס"ת כן בעת הגבהה וכן בעת הגלילה דכיון שהוא עוסק בס"ת כבוד התורה הוא להיות הכתב נגד פניו ומה שאמרו גוללו מבחוץ היינו דהתחלת הגלילה יהיה מבחוץ כאשר נבאר בס"ק שאחר זה:
יז סָעִיף ד (יז) ויתחיל לגלול - פי' תחלת הנחת המטפחת על הס"ת לגללה יהיה מבחוץ ועיין במחצית השקל שמצדד לומר דזהו דוקא לפי מה שמסיק הרמ"א דמיירי כשבעל ההגבהה עושה ג"כ הגלילה וע"כ חיישינן שאם יתחיל הגלילה מצד פנים יש לחוש ח"ו שתפול הס"ת לצד חוץ [משא"כ כשמתחיל מבחוץ דא"א שתפול לחוץ דהא מחזיקו במפה שמתחיל לגלול סביבו] אבל לפי מנהגנו שאחד מגביה והשני גולל דליכא למיחש כ"כ שתפול דכיון שבעל הגלילה עומד לפני הס"ת א"א שתפול מהרה ולא ירגיש אפשר דאם ירצה יוכל להתחיל לגללה מצד פנים וכן מנהגנו שאין מקפידין בזה:
יח סָעִיף ד (יח) ונראה דכ"ז מיירי וכו' - אשמועינן דלא נימא דזה שכתבו שהכתב יהיה נגד פניו והיינו נגד פני הגולל כונתם היכא דאחד מגביה ואחד גולל שצריך להיות הכתב נגד פני הגולל דוקא מחמת שהוא עסוק בה אז [ואחורי הכתב לצד האוחז הס"ת] לזה כתב דלא כן הוא דבזמנם היה המנהג שאחד עשה ההגבהה וגם הגלילה וע"כ איתרמי אז ממילא שהכתב היה נגד פני הגולל אבל באמת היכא דאחד מגביה ואחד גולל יהיה הכתב נגד המגביה לבד כי הוא עיקרו של הגלילה שהוא אוחז הס"ת בידו:
יט סָעִיף ד (יט) עיקר הגולל - משמע שהגבהה היא יותר מצוה מגלילה וע"כ מי שנותנין לו ס"ת להגביה ולגלול וא"א לו לעשות שתיהן יגביה ויתן לאחר לגלול אבל אם כיבדו אותו להושטת המעיל ולגלול הגלילה עדיפא דהיא עיקר המצוה ויתן לאחר להושיט:
כ סָעִיף ה (כ) ולא יגלול - פי' שלא יאחוז המפה בידו ויגלול הס"ת סביבו דאינו כבוד לתורה:
כא סָעִיף ו (כא) בתוך התיק - פי' שאין מוציאו מהתיק וגוללו מבפנים טועה שעי"ז נוח להקרע:
כב סָעִיף ז (כב) מתחיל - אפילו לומר ברכת הפטרה אבל בב' וה' שאומרים יה"ר אחר הקריאה א"צ להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג:
כג סָעִיף ז (כג) לגלול הס"ת - עיין בפמ"ג שכתב דהמנהג להמתין עד עצם גמר גלילת הספר לבד אף שלא כרכו עדיין המפה עליה אך מרש"י לא משמע כן:
כד סָעִיף ח (כד) לא יפתחו השניה וכו' - שאין עושין מצות חבילות חבילות:
כה סָעִיף ח (כה) עד שיגללו הראשון - במפה שלה:
כו סָעִיף ח (כו) ואין מסלקין - מן השלחן:
כז סָעִיף ח (כז) שלא יסיחו - ומניחין השניה על השלחן קודם הקדיש כדי שיאמרו הקדיש על שתיהן ואח"כ מגביהין הראשונה וגוללין אותה ואחר גלילתה במפה פותחין השניה כמו שכתב המחבר. וביום שיש ג' ס"ת כגון ר"ח טבת שחל בשבת וכה"ג אזי אחר שגמרו בראשונה מניחין השניה ואין אומרים קדיש רק מגביה הראשונה וגוללין וכו' וכנ"ל ואחר גמר קריאת השניה מניחין השלישית אצלה שהיא לצורך מפטיר וא"צ להניח הראשונה רק אומר חצי קדיש על שני ס"ת אלו ומגביה השניה ופושטין השלישית וקורין לעולה למפטיר [שערי אפרים וש"א]:
כח סָעִיף ח (כח) ומוציאין ב' הספרים כאחת - ס"ל דאין בזה משום מצות חבילות ע"י ההוצאה בלחוד:
כט סָעִיף ח (כט) ותופסין השניה - דהיינו שמוסרין הספר למי שהוא שם על הבימה להחזיקו עד שיגיע זמן קריאת המפטיר ולא טוב הדבר שנוהגין באיזה מקומות למסרו לנער קטן אלא עכ"פ יש למסרה לבן דעת. גם יזהר האוחז הספר להתרחק קצת מן הצד כדי שלא יחזיק הספר אחורי הקוראים בתורה:
א סָעִיף א כתב ב"י בשם המרדכי דאם נטל ידיו ולא הסיח דעתו מותר לאחוז ערום וע"ז סומכים האשכנזים שאוחזים ס"ת ערום בשעה שמגביהים אותה עכ"ל הב"י וכתב ד"מ ואנו מבני בניהם ולא ראיתי מנהג זה אלא אדרבה נזהרין שלא ליגע בס"ת ערום אבל בכתבי קודש לא ראיתי מימי מי שחשש לזה עכ"ל, ואפשר דסגי בכל מידי דמנקי עססי' ד' והב"ח מפרש דאפי' בעמודים אסור לאחוז אם לא ע"י מטפחת או ד"א וכ"כ רי"ט סי' קל"ו [כ"ה] ובזה מקילין האשכנזים ויש להחמיר עכ"ל, וכ"כ ברמב"ם שכ' פ"ט מהל' אבות הטומאה וז"ל המשיחות והרצועות שתפרן לספר אף על פי שאינו רשאי לקיימן כ"ז שהן מחוברים לספר מטמאין הידים תיק של ספר ותיבה של ספר ומטפחות ספרים בזמן שהם תפורות מטמאין הידים הברכות אף על פי שיש בהם מאותיות של שם אין מטמאין עכ"ל וכ"כ הרא"ש בשם תוספתא א"כ כ"ש בעמודים ובשבת דף י"ט אי' דעיקר הטעם דמטמאות הידים שלא יאחוז אותם ערום ואם כן מוכח דאסור לאחוז אותם ערום אפי' בעמודים וממ"ש הרמב"ם שאינו רשאי לקיימן למדנו דאסור לתפור דבר בגוף הספר אם לא הצריך לשמירתו כגון התיק וכיוצא בו: כתבי קודש. כ"כ התוס' והוכיחו כן מדמטמאין הידים וא"כ גם רצועות התפילין וכ"ש בתפילין עצמן אסור לאחוז ערום דהרי מטמאין הידים ומיהו בחגיגה דף כ"ד כתבו התוס' רצועות של תפילין עם התפילין לא שייך דר' פרנך וכו' וכ"כ הר"ש במס' ידים א"כ משמע דמותר לאוחזן ערום ומיהו כתבי קודש דוקא כשכתובין אשורית על העור ובדיו כדאי' במשנה וכ"כ הרמב"ם וא"כ יפה כתב רמ"א דלא ראה מימיו מי שחשש לזה דספרים שלנו אין כתובים באופן זה ומ"ש כאן וטוב להחמיר היא מילתא יתירת' ומיהו במגילה שכתוב' כדינה צריך ליזהר דמדסתם הרמב"ם שם דלא קי"ל כשמואל דאמר אסתר אינה מטמאה ידים:
ב סָעִיף א שבאותם שקראו. וי"א דהגדול שבבה"כ גולל אף על פי שלא קרא בתורה:
ג סָעִיף א ורגילין לקנותו. צ"ע כיון דהגדול גולל מה ענין לקנותו וצ"ל דמ"מ מי שמעלה בדמים יותר הוא קודם להגדול כדי לחבב המצוה:
ד סָעִיף א המשי לצד הספר. דומי' דמזבח הקטרת (מרדכי) וצ"ע דאדרבה המזבח היה מצופה בזהב מבחוץ ובאגודה סוף מגילה כ' דמעיל התחתון דהיינו המפה יהיה המשי לצד הס"ת ומעיל העליון יעשה המשי לצד חוץ דומיא דארון שהיה מבית ומבחוץ בזהב ובאמצעיתו עץ עכ"ל ונ"ל דט"ס הוא במרדכי וצ"ל דומי' דארון וכן יש לנהוג וכ"כ בס"ח סי' תתקל"ב ומביא ראיה מקרשים שהיו מצופין זהב מבפנים והיריעות מבחוץ:
ה סָעִיף א מדברים ישנים. כתוב בט"ז בי"ד סי' רפ"ג תשמיש דתשמיש שרי עכ"ל ומיהו בתשו' מהרי"ל סי' קכ"א כתב דאף פרוכת אסור לעשות מדברים ישנים ופרוכת שלנו תשמיש דתשמיש הוא כמ"ש סי' קנ"ד ס"ו ובתוס' פ"ב דמגילה אי' כלים שנעשו מתחלתו להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות שחצבו מתחלה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית וכתב הרמב"ם ספ"א מה' ב"ה משמע דאפי' הם חדשים כל שנעשו להדיוט אסור ומיהו העולם נוהגים לעשות אפי' מישנים וכמ"ש מהרי"ל ונ"ל דס"ל דבה"מ שאני ועוד נ"ל דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן אבל אם שינה צורתן ועש' מהן כלי אחר שרי דהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות ואף על גב דבמזבח בעי' עצים שלא נשתמש בהם הדיוט י"ל דמזבח שאני וכ"מ בגמ' ועיין בילקוט דמגילה ועוד דהרי הקרבנות קרבי' מבהמות שנשתמש בהם הדיוט:
ו סָעִיף ב כי אין זה שייך להחזן. בשלמא אם לא היה יכול לקרות בתורה אלא הש"ץ הוא היה זוכה בהוצאה אבל מעשים בכל יום שא' מתפלל וא' קורא וכו' (מרדכי):
ז סָעִיף ד ויתחיל לגלול. משמע דדוקא קאמר שיתחיל מבחוץ וצ"ל דהכי עדיף דכשמתחיל לגלול מבפנים יש לחוש ח"ו שתפול הס"ת לצד חוץ עב"י, בשעת הגלילה יאמר לך ה' הגדולה וגומר (ע"ה כלבו):
ח סָעִיף ה ולא יגלול. פי' שלא יאחז המפה בידו ויגלול הס"ת סביבו:
ט סָעִיף ו בתוך התיק. פי' שאין מוציאו מהתיק וגוללו:
י סָעִיף ח עד שיגמרו. נ"ל דבב' וה' שאומרים יה"ר אחר הקריא' א"צ להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג וגם יש בו משום בטול מלאכ' לעם:
יא סָעִיף ח לא יפתחו השניה. בירושלמי איתא שאין להוציא השניה מהארון עד שמחזיר הראשונ' למקומה וכ"כ במ"ס פי"א ואנו אין מנהגינו כן אלא מוציאין שניהם בבת א' ואין מסלקין וכו' עכ"ל ד"מ בשם א"ז וצ"ע דמנ"ל למיעבד דלא כירושלמי ועוד דבגמר' דילן ביומ' דף נ"ו איתא ההוא דנחית קמיה דרבא ואמר נטל דם הפר והניח דם השעיר וא"ל אימא הניח דם השעיר ונטל דם הפר אם כן הרי לך דצריך שיניח הראשונה קודם ואחר כך ליטול הב' ובהג"מנ כתב דאין מסלקין וכו' ומבי' ראייה מפ"ח דפסחים דאמרי' מקבל המלא ומחזיר הריקן וכו' וכתב שכ"כ הרא"ש פ"ב דשבת בשם רבינו יונה ואני חפשתי ברא"ש ולא מצאתי כלום וגם הראיה לא הבינותי דאמרינן בגמר' מקבל המלא ומחזיר הריקן אבל איפכא לא דכי מושיט לי' האי מיד בעי לקבולי' מסייע ליה לר"ל דאמר אין מעבירין על המצות מאחר שבאת לידו עכ"ל, משמע דוקא משום דמושיט ליה בעי לקבולי הא לאו הכי א"צ לקבולי דאי איתא דטעמא שלא יהא פנוי א"כ מנ"ל לסייע לר"ל ואפשר לומר דכולהו חדא טעמא היא דלהכי אין מעבירין על המצות שלא יהא פנוי מן המצות ודוחק וההיא דיומא אפשר לומר שאם נטל דם הפר צריך ליטול בשמאל ולכן מוטב להניח דם השעיר תחלה כדי שיטלו בימין וההיא דפסחים צ"ל שהריקן היה תופס בשמאלו והמלא מקבל בימינו משא"כ ביומא ששניהם מלאים וצ"ע: מי שנותנין לו להגביה הס"ת ולגלול וא"א לו לעשות שתיהם יגביה ויתן לאחר לגלול דהוא עיקר הגולל כמ"ש סס"ד אבל כשמכבדין אותו להושיט המעילים גלילה עדיפ' דהיא עיקר המצוה וכדאמרינן אותו שזכה בקטרת אומר לחבירו זכה במחתה עמי וע' ביומא דף ע', כשרואה מצוה רשאי להניחה ולילך לראות מצוה אחרת אף על גב דמצוה לראות עשיית המצוה משום ברוב עם הדרת מלך מ"מ רשאי לעבור ממנה (רש"י) ועיין בתוס' יומא דף ל"ג ע"ב דהיכא דלא עבדינן אלא חדא מצוה אין מחויב לעשות מה שבא לידו ראשונה ע"ש ואינו מוכרח כ"כ ועיין במנחות דף ס"ד ע"ב: ובסוטה דף ח' אמרינן אין משקין ב' סוטות כאחד ואין מטהרין ב' מצורעים ואין רוצעים ב' עבדים ואין עורפין ב' עגלות כא' שאין עושין מצות חבילות חבילות וכתבו התו' שאסור להעמיד שתיהן בעזרה בבת א' אף על פי שאין שותות כא', ותימה וכי היה אוסר בכה"ג להעמיד ב' זבחים כא' בעזרה ולשחוט א' ואח"כ השני וכו' ע"ש, ומסיק בגמרא בכהן א' אין משקין ובב' כהנים משקין וצ"ע על הרמב"ם שפסק סתם ולא חילק, לכן נ"ל שהוא מפרש איפכא דכהן א' ע"כ משקה אות' זאח"ז לכן אף על פי שמעמידין בבת א' בעזרה ש"ד אבל בב' כהנים שמשקין בבת אחת זה אחת זה אחת אסור, ובזה מתורץ קושית התוס' שהקשו משני מצורעים ע"ש, והנה להרמב"ם מותר להביא שני תינוקות בבת אחת ולמול זה ואח"כ זה אבל לעולם בבת א' בשני מוהלים אסור ולהתוספות אסור להביאם בבת א' למולם זאח"ז אבל למולם בבת א' בשני מוהלים שרי וא"כ בשני ס"ת נוהגים כהרמב"ם דלא קפדינן על ההבאה ולהתו' בב"ה של נישואין לא יביאו שני הכוסות לפניו בבת אחת אלא לאחר ב"ה יקח כוס אחד ויברך ז' ברכות, וכ"מ בטור ובש"ע בא"ע סי' ס"ב, ומה שהקשו התוס' משני זבחים י"ל דוקא בב' מצות של חובה הוי חבילות וה"ה בשני קרבנות של חובה אסור להעמיד' כאחד וכ"מ ביומא פרק ה' דתנן הביאו לו השעיר משמע דאין מביאין פר ושעיר כאחד ע"ש:
יב סָעִיף ח שלא יסיחו. ומניחין השניה על השלחן קודם הקדיש כדי שיאמר הקדיש על שתיהן, ונראה לי דביום שיש ג' ספרי תורה יניחו שלשתן על השלחן בשעת הקדיש דהא יש מקומות שאומרים על כל אחת קדיש כמ"ש הרד"א ואם כן לדידן צריך לומר קדיש על שלשתן ולא נהגו כן:
א סָעִיף א אסור לאחוז ס"ת ערום בגמ' אמרי' נקבר ערום שאין לו שכר אותה מצוה וכתבו התו' י"מ מצו' אחיזה וק' פשיטא שאין לו שכר אותו מצוה כיון שלא עשה המצוה כהוגן לכך פי' ריב"א בלא מצוה של אותה שעה שאם אחז וקרא בו אין לו שכר מהקריא' וכן אם אחזו לגוללו או להגביהו. וכב"י וז"ל וכ' המרדכי נ"ל דה"מ בידים סתם אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן ע"כ. ואפשר שע"ז סמכו האשכנזים שאוחזים ס"ת בשעה שמגביהים אותה להראות הכתב לעם ומיהו מ"כ בשם ספר אגודה דאפי' סמוך לנטילה קאמר עכ"ל ב"י וז"ש רמ"א בס"ת אפי' בכה"ג אסור. ונראה דבאוחז בעמודי ס"ת כנהוג אין זה בכלל האוחז ס"ת ערום דהעמודים אינם רק תשמישי ס"ת ותו דפי' רש"י ס"פ בני העיר ס"ת ערום בלא מטפח' סביב ס"ת הרי דאינו מקפיד רק על מה שדרך להיות על ס"ת שהם היריעות ובפי' אמרינן לעיל שצריך לאחוז בעמודים בשעת ברכה וקריאת התורה ולא הזהירו שיקח איזו מטפחת על ידו כדי שלא יגע בעמודים ותו דאמאי כתב ב"י בשעה שמגביהין ולא אמר בשעת קריאה שזהו גם בכל ישראל ולא באשכנזים לבד אלא על הס"ת עצמה הזהירו שלא יאחזו ערום ושכיח הרבה פעמים שבשע' שמגביהים ס"ת נמשכים יריעות ס"ת למטה ואוחזים בראש היריעה למשוך אותה למעל' שיוכל לגלול היטב וזה מצוי בינינו וע"ז קאמר ב"י שראה מהאשכנזים שעושים כן וסומכים על המרדכי דהנטילה מהני ומסיק רמ"א דאסור והיינו בדרך זה שזכרתי ליגע ביריעות עצמן ולא מהני נטילה אלא הפסקת טלית בין ידו לס"ת ובלבוש ומו"ח ז"ל פי' דברי הגמ' על העמודים גם בפי' דברי ב"י הבין כן ונכנס לדחוקים ולא נראה כלל איסור בעמודי ס"ת וכמ"ש כ"נ ברור לע"ד ולא ראינו אפי' מהמדקדקים ליזהר מליגע בעמודי ס"ת בלי הפסק:
ב סָעִיף א גדול שבאותם כו'. בגמ' אמרי' י' שקראו בתורה גדול שבכלם גולל וכתב הטור בשם ב"ה איכא מ"ד י' לאו דוק' אלא גדול שבבה"כ ואיכא מ"ד י' דוקא ז' שקראו בתורה ומתרגם ומפטיר וש"ץ עכ"ל וכב"י ונראה דלפי' הב' גדול שבקוראים דוקא קאמר עכ"ל:
ג סָעִיף ד פי' כשהספר עומד לפניו כו'. זהו ל' הטור והביא ב"י הרבה פירושי' והנלע"ד דמה שהזכי' ויתחיל לגלול מבחוץ פירושו על המטפחת דאי על הס"ת היאך כתב אח"כ ואחר שגמר הגלילה יהדק כו' וכן בגמ' אמר וכשהוא מהדק ר"ל מה שנזכר כבר ועדיין לא זכר מן גלילת המטפחת אלא ודאי דעל המטפחת קאמר תחלה וה"פ שבשעה שעומד הספר ביד האוחז והגולל בא לגלול יהפוך פני ס"ת אל עצמו ואחריה אל האוחז שלא כפי מנהגינו בזה ויתחיל לגלול המטפחת בצד שבחוץ של ס"ת ויכרוך הצד ההוא כולה ואח"כ אל מול פני הס"ת דהיינו כנגד הגולל לאפוקי איפכא שירצה לגלול תחלה צד הפנימי כולו ואח"כ צד החיצונה דכל פינות צריכים להיות לימין דהיינו שיתחיל בצד הימין תחלה ויפנה לשמאל כמ"ש בנרות חנוכה ע"ש כנ"ל נכון מילתא בטעמא אלא שמדברי רמ"א שכ' ע"ז דמיירי באחד עושה כל הגלילה משמע שלא פירש כפירושינו והנלע"ד כתבתי:
ד סָעִיף ו בתוך התיק טועה. דאם גולל בתוך התיק נוח להקרע:
א סָעִיף א ערום. ב"ח ומ"א כתבו דאפי' בעמודים אסור לאחוז אם לא ע"י מטפחת או ד"א עיין שם והפר"ח והיד אהרן חלקו וכתבו דנהי כשהוא ערום אסור לאחוז בעמודיו אבל כשהוא כרוך במטפחת פשיטא דשרי לאחוז בעמודי ס"ת אפי' בלא המטפחת וכ"כ הט"ז דלא ראינו אפלו מהמדקדקים ליזהר מליגע בעמודי ס"ת בלי הפסק ע"ש ועיין במהר"י מטראני ח"א סי' קל"ו ובתשו' פנים מאירות סי' ע"ו:
ב סָעִיף א קודש. ודוקא כשכתובין אשורית על העור ובדיו וא"כ יפה כתב רמ"א דלא ראה מימיו מי שחשש לזה וספרים שלנו אין כתובים באופן זה ומ"ש כאן וטוב להחמיר הוא מילתא יתירא ומיהו במגילה שכתובה כדינה צריך ליזהר. מ"א ע"ש:
ג סָעִיף א בדמים. והוא קודם להגדול:
ד סָעִיף א הדיוט. דוקא כמות שהן אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי מ"א עיין בחות יאיר סי' קס"א ועמ"א:
ה סָעִיף ד מהדקו. בשעת הגלילה יאמר לך ה' הגדולה וגו'. ע"ה מ"א:
ו סָעִיף ה הס"ת. פי' שלא יאחוז המפה בידו ויגלול הס"ת סביבו:
ז סָעִיף ז ההפטרה. ובב' וה' שאומרים יהי רצון אחר הקריאה א"צ להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג וגם יש בו משום ביטול מלאכה לעם מ"א. מי שנותנים לו להגביה הס"ת ולגלול וא"א לו לעשות שתיהם יגביה ויתן לאחר לגלול דהוא עיקר הגולל עיין מ"א:
ח סָעִיף ח השניה. ומניחין הב' על השולחן קודם הקדיש כדי שיאמרו הקדיש על שתיהם. מ"א:
א סָעִיף א כ' ב"י בשם המרדכי כו' ואפשר דסגי בכ"מ דמנקי ע' סס"ד ר"ל היכי דמהני נט"י לאחיזת הספר מהני נמי כ"מ דמנקי כדמהני לענין תפל' כמ"ש סס"ד: א"כ כ"ש בעמודים ר"ל כיון דכל מה שמחובר לספר מטמא הידים כמו הספר א"כ כ"ש העמודים שמחוברים לספר והם צורך גדול לספר יותר מתיק הספר כ"ש שמטמא הידים: הטעם דמטמא ידים. ר"ל שהספר דמטמא הידים הוא משום דר' פרנך שאמר האוחז ס"ת ערום נקבר ערום בלי שכר אותה מצוה שעוסק בה באותו אחיז' ערו' וכדי שלא יאחזנה ערום לאפרושי מאיסורא גזרו שהידים הנוגעים בספר יהיו טמאי' ולפי שהיו נזהרי' מאוד בטהרות כדאיתא ביומא ממילא היו נזהרים שלא לאוחזו ערום וכיון שהעמודים מטמאי' הידים עכצ"ל שגם העמודים אסור לאחוז ערום כמ"ש הב"ח דאל"כ למה גזרו טומאה על נגיעת העמודים: (ס"ק א) כתבי כו'. כ"כ התו' שבת דף י"ד: דהרי מטמאים הידים. כדאי' במשנה במס' ידים פ"ג וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהל' אבות הטומאה ומדמטמא' עכצ"ל דאסור לאוחזן ערום דאל"כ למה גזרו טומאה עליה: ומיהו בחגיגה כו' לא שייך דר' פרנך ר"ל דאמר אסור לאחוז ס"ת ערום כנ"ל: והוא שהקשו התוס' שם ד"ה דתנן כו' וז"ל אבל קשה להרר"א מאי סייעתא אייתי למלתיה מכתבי הקודש (ר"ל אהא דתנן פ"ג דמס' ידים דאמר ר' יהושע כל הפוסל את התרומה דהיינו שני שעושה שלישי בתרומה מטמא הידים להיות שניות וכן יד אחת דהיינו סתם יד שהיא שני' מטמאה חברתה אי נגע' ביד אחרת שכבר נטל והיא טהורה מטמאה אותה וחכ"א אין שני עושה שני ואייתי ר' יהושע ראיה לדבריו דשני עושה שני דהלא כתבי קודש שניים ומטמאים הידים הרי דשני עושה שני) שאני התם משו' דר' פרנך כל האוחז כו' ותי' הר"י דבספר נמי היכי דלא שייך דד' פרנך קא"ל כגון רצועו' של תפילין עם התפילין עכ"ל התו' וצריך ליתן טעם א"כ למה גזרו הטומאה על רצועות תפילין ותפילין ואולי ה"ל כמ"ש הרמב"ם שם בפי' המשנה פ"ג משנה ג' דהא מבואר במס' שבת דגזרו תחלה על הספר שתטמ' את התרומה לפי שתחלה היו מניחים תרומה אצל כתבי קודש שאמרו תרומה קדש והספר קדש ראוי' ומותרים שיניחו זה אצל זה וע"י התרומה באו עכברים והפסידו הספרים לכן גזרו שהספר יטמא התרומה ועי"ז ימנעו להניח תרומה אצל כתבי קודש וכ' הרמב"ם כדי להעמיד גזירה זו גזרו שהספ' מטמא ידים דאי לא הא לא קיימא הא ע"ש וצ"ל להרמב"ם הא דהוצרך הש"ס ליתן טעם דספר מטמ' הידים משום דר' פרנך כנ"ל ע"כ ס"ל להרמב"ם דהש"ס ס"ל דמשום חד מהני טעמי לחוד הן טעם הרמב"ם דאי לא הא לא קיימא הא ובין לטעם דר' פרנך לא הוי סגי לגזור טומאה על ידי' הנוגעי' בספר כ"א בצירוף ב' טעמים יחד כי כל טעם לבד הוא טעם קליש. ואפשר דגם התו' הכי ס"ל וכיון שכבר גזרו על הספר שיטמא הידים דשייך הני תרתי טעמי הנ"ל אח"ז גזרו גם על הרצועות תפילין עם התפילין אע"ג דל"ש טעם דר"פ מ"מ כיון דמ"מ שייך טעם הרמב"ם ניהו דמטע' הרמב"ם גרידא לא היו מתחילים לגזור כ"א בצירוף טעם דר"פ מ"מ כיון דכבר גזרו על ספר המשיכו שוב הגזירה גם על תפילין אע"ג דלא שייך כי אם טעם הרמב"ם גרידא או ס"ל להתוספות בלי טעם הרמב"ם דמה"ט גזרו טומאה על רצועות תפילין משום לא פלוג בכתבי הקודש אלא דלפי שני טעמי' הללו גם אין ראיה דכתבי הקודש אסור לאוחזן ערום והא דמטמאים הידים י"ל כמו בתפילין כנ"ל ולפ"ז התו' דחגיגה חולקים על התו' דמס' שבת שהוכיחו דגם כתבי קדש אסור לאחוז ערום כנ"ל אלא דע"כ ל"ל הכי דא"כ מאי דוחקייהו בחגיגה לומר דראיית ר"י מכתבי קדש ר"ל רצועות תפילין עם התפילין ה"ל לומר דר"ל כתבי קדש ממש וגם בהו ל"ש דר' פרנך צ"ל דגם בחגיגה ס"ל דכתבי קדש אסור לאחוז ערום וע"כ ראייתם מדמטמאים הידים כמ"ש בשבת וא"כ צ"ב מנ"ל דלמא לעולם מותר לאחזן ערום והא דמטמאים הידים י"ל כמו גבי תפילין וצריך לדחוק דדוקא אי בכל כתבי קודש אסור לאחזן ערום ומטמאים הידים מצד הדין שוב גם רצועות תפילין עם התפילין מטמאים הידים אע"ג דמותר לאחזן ערום משום לא פלוג בין תפילין ובין שאר כתבי קדש אבל אי גם כתבי קדש מותר לאחוז ערום ל"ל דמה"ט כתבי קדש מטמאים הידים משום לא פלוג דהא ס"ת מטמאים ידים ומשום לא פלוג גם כתבי קדש מטמאים דכתבי קדש עם ס"ת לא אתי לאחלופי ולא שייך לא פלוג אבל כיון דכתבי קודש אסור לאוחזן ערום ומטמאים מצד הדין שוב משום לא פלוג גם תפילין ורצועו' מטמאים דתפילין עם כתבי קדש אתי לאחלופי: מדסתם הרמב"ם פ"ט מהל' אבות הטומאה וז"ל ולא ד"ת בלבד אלא כתבי הקודש אפי' שיר השירים וקהלת כו' מטמאים את הידים עכ"ל. ומדלא הוציא הרמב"ם מגלת אסתר מן הכלל משמע דלא קי"ל כשמואל דאמר במגלה דף ז' ע"א דמגלת אסתר אינו מטמא הידים דלא נאמרה לכתוב והוא פלוגתא דתנאי שם ופסק כשמואל:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) ורגילים כו' צ"ע כו' וצ"ל דמ"מ מי שמעלה בדמים כו אם כן שלא כדין עושין הגבאים כי לפעמים לא נמצא בבה"כ מי שקנה גלילה והגבאים מכבדים להישר בעיניהם דראוי לגבאים לכבד לגדול:
ג סָעִיף א (ס"ק ה) מדברים כו' ומיהו בתשובת מהרי"ל כ' כו' שכ' תחלה דאין לעשות תשמישי ס"ת מבגד שנשתמש בו הדיוט וסיים ואף דנהוג עלמא לעשות מפות ופרוכת מבגדים ישנים לאו מר בריה דרבינא חתים עליה עכ"ל הרי דגם על פרוכת כ' דלאו' בריה דרבינא חתום עליה משמע דגם פרוכת דעתו לאסור מצד הדין: ומיהו העולם נוהגים כו' וכמ"ש מהרי"ל אבל מהרי"ל לא הסכים עם המנהג כצ"ל: ונ"ל דס"ל כו' רצה ליישב המנהג שלא יהיה נגד התוספת': דהרי הכיור כו' בספר א"ר הקשה דה"ל להביא ראיה מחח ונזם וכומז ולפנ"ד דמהני אין ראיה כיון דהותכו א"כ ודאי פנים חדשו' באו לכאן משא"כ לעשות מבגדים ישנים אף שמשתנה עכשיו כלי אחר מ"מ צורת הבגד עדיין עליו דהיינו צורה הראשונ' א"א ללמוד התירו מחח ונזם דהותכו באש אף דמ"מ נשאר זהב כבתחלה מ"מ ע"י היתוך אש נשתנ' שינוי גמור לכן אייתי ראי' ממראות הצובאות שלא נשתנו אלא מאותן מראות גופייהו נעש' כיור ולא הותכו תחלה באש אלא נעשה ממנו כלי אחר דומה שפיר לבגדים ישנים שעושין מהן תשמיש קדוש' וכן מצאתי בתשו' חות יאיר: ואע"ג דבמזבח בעי' עצים כו' זה ראיית האוסרין מדאמרי' במנחות דף כ"ב ע"ב. כתיב על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור ולא משל יחיד דברי ר"א בר"ש ר"א בן שמוע או' מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט ופסק הרמב"ם בהל' איסורי מזבח כר"א בן שמוע עיין בברכת הזבח הטעם דפסק כוותיה ומזה למדו דה"ה לתשמישי ס"ת בעי' דבר שלא נשתמש בו הדיוט: וכ"מ בגמ' ר"ל דהא דאיצטריך היקשא לעצים ואש למזבח לאסור עצים ואש שנשתמש בו הדיוט משמע אי לאו היקשא לא הוי ילפי' בבנין אב עצים ואש ממזבח דבעי' שלא נשתמש בו הדיוט וא"כ ה"ה השתא דאיכא היקשא לעצים ואש לא ילפי' מיניה תשמישי ס"ת דמה לעצים ואש דדומ' יותר למזבח דתרווייהו ענייני בהמ"ק הם ואפ"ה לולי היקשא לא הוי ילפינן ממזבח כ"ש דאין ללמוד בבנין אב תשמישי ס"ת דאין דומה לבנין בהמ"ק אלא אמרי' מה דגלי גלי ותו לא:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) כי אין כו' הוא היה זוכ' כו' מטעם דהמתחיל במצות א"ל גמור וא"כ אי לא היה יכול לקרות בתורה אלא הש"ץ א"כ הית' התפלה והקריאה בס"ת חדא מלתא והיינו אומרים כיון שהתחיל להתפלל יגמור המצות בהוצאת והכנס' ס"ת אבל כיון שלפעמים א' מתפלל וא' קורא וחזי' דתפלה וקריאה לא שייכים להדדי וכיון שסיים התפל' כבר עברה מצותו ואין לו שייכות להכנסת והוצאת ס"ת וכן הקורא עדיין לא התחיל במצות ג"כ אין לו שייכות להוצאת והכנסת ס"ת א"כ אפי' המתפלל קורא בתורה מ"מ אין לו זכיה בהוצאת והכנסת ס"ת דאין שייכות לו:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) ויתחיל כו' דוקא קאמר כו' חוץ עב"י. ר"ל דבב"י הביא שני פירושי' אי הכוונה במ"ש ויתחיל מבחוץ הוא דוקא או ר"ל כלפי מ"ש שצריך להדק מבפנים עז"א ויתחיל אפי' מבחוץ וכיון דפשטות הל' משמע שדוקא יתחיל מבחוץ דומיא דמ"ש ויהדק מבפנים שהוא דוקא ולא מבחוץ וכמ"ש רמ"א הטעם ה"ה יתחיל מבחוץ ר"ל דוקא וא"א דס"ל להרב ב"י פי' זה עיקר דיתחיל פירושו שרשאי להתחיל אבל אם ירצה יתחיל מבפנים ה"ל להרב"י לפ' כן בש"ע כיון דבספרו ב"י מסתפק בזה הל' אי משמע דוקא א"ו דדעתו בש"ע באמת דדוקא יתחיל מבחוץ ואינו רשאי להתחיל מבפנים: יש לחוש שתפול כו' בש"ע דמיירי שא' עושה הגבהה וגלילה ודאי די"ל שמא תפול כשיתחיל מבפנים משא"כ כשמתחיל מבחוץ דא"א שתפול לחוץ דהא מחזיקו במפה שמתחיל לגלול סביבו. ואף ע"ג שאח"כ כשיכרוך ויגיע המפה לצד פנים עדיין י"ל שמא תפול לחוץ ז"א כיון שכבר מוכרכת קצת במפה והוא מחזיק המפה בידו א"א שיפול לחוץ כ"כ מהר וכשיראה שהתחיל ליפול יחזיקנה בידיו אבל למנהגינו שא' מגביה והשני גולל ל"ל כ"ה שתפול אפשר מוד' מ"א דאם ירצ' יתחיל מבפנים כיון דבעל הגלילה עומד לפני הס"ת א"א שתפול מהרה ולא ירגיש:
ו סָעִיף ח (ס"ק י) עד כו' נ"ל כו' כוונת ש"ע דאין להתחיל אפי' ברכות ההפטר' עד שיגמור כל הגלילה כדי שישמע הגולל גם ברכות ההפטרה:
ז סָעִיף ח (ס"ק יא) לא יפחתו כו' וצ"ל כו' הקשה על שני דינים שכתב רמ"א א' שמוציאים שני ס"ת בפ"א ודין השני ואין מסלקים בראשונה עד שהניחו השניה על דין א' הקשה מנ"ל למעבד דלא כהירושלמי ועל דין השני שאין מסלקים כו' הקשה מיומא האי דנחית קמיה דרבא וא"ל אימא הניח דם השעיר ונטל דם הפר כצ"ל והוא דכה"ג ביה"כ היה תחלה שוחט פרו ומכניס דמו לבית ק"ק ומזה ממנו בין בדי הארון א' למעלה ושבע למטה כמצליף ואח"ז הוציא מותר הדם להיכל והניחו ע"כ הזהב שהיה עשוי בהיכל אח"ז שחט שעיר הצבור והכניס דמו לבית קדשי קדשים והזה ג"כ בין בדי ארון א' למעלה וז' למטה ומותר הדם הוציא ג"כ להיכל ושוב היה צריך ליטול דם הפר ולהזות ממנו נגד הפרוכת כנגד בדי הארון א' למעלה וז' למטה והיה צריך להניח מידו דם השעיר שהוציא מבית קדשי קדשי' להיכל ורבנן ס"ל שהי' שם שני כנים דלא כר"י דס"ל שלא היה כי אם כן א' והאי דנחית קמי' דרבא אמר תוך תפלתו סדר העבוד' כמנהגינו ג"כ והיה או' כרבנן דקי"ל כוותייהו שהיו שני כנים ואמר נטל דם הפר והניח דם השעיר והגיהו רבא בשלמא אי ס"ל כר"י דלא היה כ"א כן א' א"כ באין בריר' צריך ליטול תחלה דם הפר ואח"כ להניח דם השעיר כי קודם נטילת דם הפר אין לו מקום להניח דם השעיר כי הכן לא היה מחזיק כי אם כלי א' אבל כיון דקי"ל כרבנן שהיה שני כנים א"כ אפשר להניח תחלה דם השעיר ע"כ א' ואח"כ ליטול דם הפר מכן הראשון. וכיון דאפשר בהכי צריך לעשות כן להניח תחלה מידו ע"כ שני דם השעיר ואח"כ ליטול דם הפר מכן הראשון ולכן הגיהו שנ"ל הניח דם השעיר ונטל דם הפר א"כ מוכיח דלא כרמ"א שצריך ללמוד תחלה מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשניה ולא אמרי' שיתחיל בשניה קודם גמר הראשונה שלא יהיה פנוי מן המצות כמ"ש רמ"א: דאמר מקבל המלא כו' דאיתא בפסחים פ"ה דף ס"ד ע"ב בערב פסח שהיו הפסחים מרובים והעם רב בעזרה והיה המקום בעזרה דחוק לילך והעיקר משום ברוב עם הדרת מלך לכן היו רבים כהנים מתעסקים בו והיו הכהנים עומדים שורות שורות וביד כ"א מהכהנים בזך ריקן והכהן שעומד סמוך לשחיטת הפסח היה מקבל הדם בבזך ולא היה מוליכו לבד למזבח אלא נותנו לכהן שעומד אצלו ונוטל ממנו בזך הריקן ושוב חברו שקיבל בזך המלא דם נותן אותו בזך לחברו שאצלו שהיא יותר סמוך למזבח ונוטל שוב מן המקבלים בזך הריקן שהיה בידו וכן היה עושים מא' לחברו עד שמגיע הדם לכהן העומד אצל המזבח וזרקו על המזבח וכך היה חוזר חלילה ואמרי' שם שכל כהן מקבל מחברו בזך המלא דם תחלה ואח"כ נתן לו בזך הריקן וע"כ ה"ט שלא יהיה פנוי מן המצו': מנ"ל לסייע לר"ל כו' מ"ש בס' א"ר דסיעתא היא דא"א דהטעם משום שלא יהיה פנוי מן המצוה א"כ מאי מהני שמקבל המלא תחלה ניהו דלגבי מקבל איכא דאינו פנוי מהמצוה. מ"מ עי"ז הנותן פנוי מהמצוה שנותן המלא תחלה ועדיין אין בידו הריקן. ולענ"ד אין קושיא דהמ"א הקשה כן לדעת הגהמ"נ דאייתי סיעתא מהתם דבעי' שלא יהיה פנוי מהמצוה מדמקבל המלא תחלה ותקשי לדידיה מאי מהני דהא עי"ז הנותן פנוי מהמצו' אע"כ צ"ל דס"ל דלא משגחי' בנותן כ"א במקבל שהוא העיקר כיון שהוא מקרב הדם ע"י נטילתו למזבח א"כ לפ"ז שפיר מקשה מ"א דאין סיוע לפ"ז לר"ל: והאי דיומא כו' ר"ל אף דיישב בדוחק דברי הגמ"נ בהאי דפסחים מ"מ צ"ל קושית מ"א מיומא דלעיל דאמרי' הניח דם השעיר כו' דמוכח מיניה דלא כרמ"א וההגמ"נ. דלדידהו ה"ל ליטול דם הפר תחלה שלא יהיה פנוי מהמצו'. עז"כ דשאני התם דא"א בענין אחר כ"א להניח דם שעיר תחלה: צ"ל בשמאל. מסתמא היה הדם שעיר בימינו דכל מעשה העבודה צ"ל בימין. וגם מזרק מלא דם שעיר ראוי להיות בימין דבשמאל אפשר שישפוך לארץ וא"כ אי היה נוטל דם הפר תחלה כיון שלא היה ימינו פנוי היה צריך לטול דם הפר בשמאלו וזה אינו נכון כנ"ל לכן הניח תחלה דם השעיר ואז נטל דם הפר בימינו. והאי דפסחים ר"ל א"כ למה אמרו במס' פסחים דף ס"ד דמיניה ראיית הגמ"נ דמקבל המלא תחלה לכאורה עדיף שיקבל המלא בימינו אף שעי"ז יהיה פנוי מהמצוה. כדמוכח מהאי דיומא כנ"ל. וא"כ כיון שכבר היה בידו בזך הריקן ודאי דהיה בימינו ויצטרך עכשיו לקבל בשמאל המלא. והטעם לפי הגהמ"נ שלא יהיה פנוי מהמצוה הא יותר יש לחוש שיטול בימינו. צ"ל שהריקן היה תופס בשמאלו כי אין בזה מעשה עבודה. וגם אין חשש שישפוך מה שבתוכו. ולכן כיון שהימין פנוי היה מקבל המלא בימינו משא"כ ביומא דשניהן מלאים א' דם הפר וא' דם השעיר ע"כ הוציא דם השעיר בימינו וגם דם הפר ראוי ליטול בימין כנ"ל לכן צריך להניח תחלה דם השעיר וכ"ז ליישב קושי' ב' על דין השני שכ' רמ"א דאין מסלקים כו' אבל קושיא אחד על דין אחד שנוהגי' להוציא שני ס"ת הא' דמנ"ל לחלוק על הירושלמי אין לו יישוב: וכדאמרי' אותו שזכה בקטורת כו' ביומא דף כ"ה ע"ב. ור"ל אע"ג דלקטורת שהקטירו כל יום היו צריכים שני כהנים א' מי שהכניס הקטורת להיכל ומקטירו והשני שהכניס מחת' מלא גחלים והניחו על גבי מזבח הזהב. ועליו היה הראשון מקטיר קטורת אעפ"כ לא היו מפייסי' כ"א מי שיקטיר. אבל לא היו מפייסים מי יכניס מחתה גחלים אלא מי שזכה להקטיר או' לזה שעומד לימינו זכה עמי במחתה ואמרו שם בש"ס לחד טעמא כיון דחד עבודה היא ההקטרה וההכנסת גחלי'. הפיסו על ההקטרה שהוא העיקר ולא הכנסת גחלים דהוא טפל להקטרה וה"ה הכא הושטת מעילי' דומה להכנסת גחלים ששניהם הכנסת גחלים והושטת מעילים מסייעי' לעוש' עיקר המצוה: ועיין ביומא דף ע'. על מה דתנן הרואה כה"ג קורא בפ' היום אינו רואה פר ושעיר הנשרפים ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוק' ומלאכת שניהם כאחת. ופריך הש"ס על מאי דתנן לא מפני שאינו רשאי פשיטא למה ס"ד שאינו רשאי ומשני ס"ד אין מעבירין על המצו' מאי מצות איכא משום ברוב עם הדרת מלך קמ"ל דליכא בזה משום אין מעבירין על המצות ופירש"י מאח' שאינו עוסק בה אע"ג דגם הראי' מצוה מ"מ אינו עסוק בה בידים לכך לא אמרי' אין מעבירין על המצות. ועיין בתו' יומא דל"ג ע"א ד"ה אין מעבירים כו' שהקשו אהא דאמרי' שירי דמים הפנימי' שהזה ממנו בין הבדים ועל הפרוכת היו השירים נשפכים על יסוד מערבי של מזבח העולה: ויליף לה מדכתי' אל יסוד מזבח העול' אשר פתח אוהל מועד. ויסוד מערבי הוא נגד פתח אוהל מועד הקשו ל"ל קרא ת"ל דאין מעבירי' על המצו' וכיון שיצא מן ההיכל שהי' במערב יהי' פוגע תחל' ביסוד מערבי של מזבח החיצון ותי' וז"ל דלא שייך אין מעבירים על המצות אלא היכי דבעי למיעבד תרווייהו שיש להקדים האי דפגע ביה בריש' אבל היכי דלא עבדינ' אלא חד לא גמרי' מינ' ונעביד לתדיר לחוד ולא נעביד לשאינו תדיר עכ"ל (ר"ל שיסוד דרומי נקר' תדיר שעליה היה שופך כל שירי דמים החיצוני' שהן תדירים) ולכן הוי ס"ד דנשפוך גם דמי הפנימים על יסוד דרומי אע"ג דמעבירים על יסוד מערבי קמ"ל קרא אשר פתח אוהל מועד דבעי לשפוך על יסוד מערבי: ואינו מוכרח כ"כ ר"ל דתחלה הוי ס"ל למ"א דמ"ש התו' דנעביד לתדיר לחוד אינו טעם דס"ד דמה"ט נעבור על המצוה משום שיסוד דרומי תדיר דלא מסתבר דסברת תדיר תדחה הא דאין מעבירים על המצות דא"א דתדיר ידחה אין מעבירים על המצות לא הוי איצטרכו התו' לחלק בין שתי מצות לחדא מצוה אלא לחלק דס"ד משוס דיסוד דרומי תדיר אלא ודאי דסברת תדיר לא מהני לדחות הא דאין מעבירים על המצות אלא דעיקר דבחד' מצוה לא אמרינן אין מעבירים על המצות ומ"ש התו' דנעביד לתדיר סימנא בעלמא וקראו ליסוד דרומי תדיר אבל אין הטעם משום תדיר ואח"כ כ' דמ"מ אין זה מוכרא די"ל דמ"ש נעביד לתדיר הוא הטעם דמה"ט ס"ד דמעבירין על המצות דהיינו בצירוף שניהם יחד דליכא אלא חד מצו' וגם הוא תדיר וחד מינייהו לא מהני דהיינו חדא מצוה ולית בה משום תדיר אין מעבירים על המצות וכן אפי' הוא תדיר והן שני מצות ג"כ אין מעבירים אלא בדאיכ' תרתי שהוא תדיר וגם ליכא רק מצוה אחת. עוד י"ל דאינו מוכרח דניהו דהוי ס"ד דבחד מצוה ל"ל אין מעבירים על המצות לכך אצטריך קרא אשר פתח אוהל מועד דמיני' ילפינן דגם בחד מצוה איכא משום דאין מעבירים על המצות: ועיין במנחו' דף ס"ד דגם דמוכח דגם בחד מצוה אין מעבירים על המצות דתנן מצות העומר להביא מן הקרוב ואמרי' מ"ט ומשני לחד תי' משום דאין מעבירים על המצות ושם ליכא רק חד מצו' וע"כ צ"ל כנ"ל: ובסוטה דף ח' כו' ומסיק בגמ' בכהן א' אין משקים דהוי כעושה מצות חבילות חבילות כו'. לכן נ"ל שהוא מפרש איפכא ר"ל דבג' אתמר סתם הא בכהן אחד הא בשני כהנים ומפרש הרמב"ם איפכא דבכהן א' שרי דליכא חבילות דהרמב"ם חולק על התוס' דסבירא ליה דהעיקר תליא בהעמדתן כא' ולא בעשיית המצוה כאחת והרמב"ם סבירא ליה איפכא דלא תליא בעמידתן כא' כ"א בעשיית המצו' כא' זה נקרא חבילות. וא"כ בכהן א' דע"כ משק' אותן בזא"ז שרי דליכא משום חבילו' אף דמעמידן כא' ל"ל בה אבל בשני כהנים דאפשר דתרווייהו משקו להו כאחר אסור ולכן לא הוצרך הרמב"ם לחלק דבכהן א' שרי דהא שריותא דכהן א' שאינו משקה אותן כא'. וזה ממילא נשמע מדברי הרמב"ם שכ' אין משקים ב' סוטות ממיל' בכהן אחד דאינו משקה כאחת שרי. ולפי המובן הפשוט קושית מ"א על הרמב"ם היתה דה"ל לחלק בסוטה בין כהן אחד לשני כהנים. וע"ז תמהו העולם דהכי איתא הסוגיא ת"ר אין משקין ב' סוטות כאחת כדי שלא יהיה לבה גס בחברתה (פירש"י שמא אחת טהור' ולכך שותה ועי"ז גם חברתה שהיא טמאה תתגבר לבה לשתות) ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה. ופריך ות"ק והכתיב אותה. ומשני ת"ק הוא ר"ש דדריש טעמ' דקר' משום שלא יהיה לבה גס בחברתה. ומסיק מאי בינייהו איכא בינייהו רותתת. לר"ש דאמר טעמא דקרא שלא יהיה לבה גס בחברת' בהא חזינן דרותתת ואין לבה גס משקים כאחת. אבל לר"י דס"ל דגזר' הכתוב הוא אין משקין. ופריך ורותתת משקין לר"ש והא אין עושין מצות חבילות דתנן אין משקין ב' סוטות כאחת ואין מטהרים ב' מצורעים כאחת ואין רוצעים ב' עבדים כאחת ואין עורפים שני עגלים כאחת לפי שאין עושים מצות חבילות כו' וע"ז משני כאן בכהן אחד כאן בב' כהנים א"כ לא מחלקינן בין כהן אחד לב' כהנים כ"א ברותת' אליביה דר"ש דליכא למעט מקרא דאות' אלא משום דאין עושין מצות חבילות ולכך בשני כהנים שרי דליכא משום חבילות. אבל לר"י דס"ל דאותה גזרת הכתוב ואפי' רותתת אין משקין לדידיה אין חילוק ואפי' בשני כהנים דליכא משום חבילות מ"מ אין משקין מגזרת הכתוב אותה וכיון דקי"ל כר"י דלא דריש טעמא דקרא וכן העתיק הרמב"ם סתם אין משקין ב' סוטות כאחת שנ' אותה כו' וא"כ א"ש מה שלא חילק בין כהן אחד לב' כהנים. וא"כ מאי קשיא ליה למ"א על הרמב"ם שלא חילק והא כיון דפסק כר"י כדין עביד שלא חילק. אולם לענ"ד אין כוונת מ"א דה"ל להרמב"ם לחלק בסוטה אלא מדאמרי' בש"ס גבי סוטה דבשני כהנים לא שייך חבילות לענין סוטה א"כ הוא הדין בשני מצורעים ושני עבדים ושני עגלים דליכא איסורא אחריני כי אם משום חבילות ח"כ בשני כהנים דליכא משום חבילות כדמוכח מסוט' שרי אפי' לר"י ולפ"ז קשיא למ"א על הרמב"ם דה"ל לחלק במצורעים ועבדים ובעגלה ערופה דבשני כהנים שרי. והא דנקט מ"א הכל לענין השקא' היינו משום דדברי ש"ס אמורים גבי השקא' לתרץ אליביה דר"ש אלא דס"ל למ"א דמיניה ילפי' לענין מצורעים ועבדים וע"ע לכן נקט השקא'. אבל לעולם כוונ' מ"א להקשות דה"ל להרמב"ם לחלק במצורעים ועבדים וע"ע ולא גבי סוטה כיון דקי"ל כר"י. וע"ז תי' דמפרש איפכ' מפירש"י ותוס' ולכן א"ש במה שסתם אין רוצעים ב' עבדים כא' וה"ה אינך דינים דממילא משתמע כיון דלא אסר אלא כשנעשה המצוה בב"א. ע"כ מיירי בב' כהנים ושני אדונים דבחד לא משכחת שיהיה כא' ולכן שרי ואע"ג דגם בכהן א' משכחת כא' שעושה בשתי ידיו שהאדון רוצע לא' ביד ימין ולא' בשמאל. מ"מ אורחא דמלתא לית' הכי. והא דהעתיק גם בסוטה אין משקי' ב' סוטו' כא' והוא לשון זה משמע בשני כהנים ובסוטה אפי' בכהן א' אסור וכן הדין לר"י דהא מסיק רותת' דלר"י אסור ולר"ש מותר. ולר"ש לא הותר כ"א בכהן א' בזה אחר זה דבבת אחת אסור אפילו לר"ש משום חבילות. ומיניה דלר"י אפי' בכהן א' בזה אחר זה אסור (וכן לר"ש באינ' רותתת. והטעם דדוקא בא"ע חבילות תליא שתהיה ההשקא' או רצועה כא' שהם המצות אבל בהעמדה דאינה מצוה ליכא משום חבילות. אבל בסוטה הטעם לר"ש שלבה גס כו' זה שייך גם בהעמדה. וכן לר"י מגזיר' הכתוב דכתיב והעמיד אותה הרי דאסרה התורה אפילו העמד' כא') והרמב"ם דסתם כיון שכ' דכתי' אות' ממילא ידעינן דבכל ענין אסור דאייתי קרא דכתיב והעמיד אות' הכהן משמע לבד' הרי דבסוט' אסרה התורה ההעמדה. וא"כ אפי' בכהן א' אסור. ניהו דמן הסתם משק' אותן בזה אח"ז מ"מ ניהו דליכ' בזה משום חבילות חבילות מ"מ ההעמדה אסור מגזה"כ. גם י"ל דנקט לשון הגמ' כדרך הרמב"ם: ובזה מתורץ קושית התוס' כו'. ר"ל לשיטת התוס' דאיסור חבילות תליא בהעמד'. ובשני כהנים שרי א"כ למה אסור בשני מצורעים דה"ל כעין שני כהנים (וע"ש במהרש"א. שהניח שם דבריה' בקושיא) עכ"פ לדעת התוס' שדימו שני מצורעים לשני כהנים לא קשי' כ"א לשיטתן דס"ל בשני כהני' שרי. אבל להרמב"ם אדרבא בשני כהנים דוק' אסור א"ש דאסור בשני מצורעי' דהוי כעין ב' כהנים: והנה להרמב"ם כו' ר"ל דהעול' מדברי מ"א פליגי בזה הרמב"ם ותוס' דלהרמב"ם האיסור חבילות הוא בעשיית המצו' בבת א'. אבל בהעמדה או ההבא' למצות ל"ל בה. ולהתוס' איפכא תלי' בהעמד' והבא' למצוה בבת א' ובעשיית המצו' בב"א ל"ל בה. וא"כ בשני ס"ת נהיגים כהרמב"ם שמוציאים שני ס"ת בב"א כמ"ש רמ"א ומיושב בזה קושי מ"א דלעיל מנ"ל לחלוק על ירושלמי להוצי' שני ס"ת בב"א דטעם הירושלמי דאוסר י"ל משום א"ע מצות חבילות ומגמ' דילן דמתיר בכהן א' משמע דבכה"ג ליכא משום חבילות. אף דההבא' היתה כא' דלא תליא כ"א שלא יעשה המצו' כא': ולהתו' בב"ה של נשואין כו' דאמרי' דוי הסר ובהמ"ז על כוס א' ועל כוס שני מברכים ששה ברכות ולברכת בפה"ג שהיא ברכת ז' משבע ברכות לוקחים שוב כוס א' שברכו בהמ"ז ולהתו' דבהבאתן כא' יש איסור משו' חבילות א"כ אין להבי' שני הכוסות בב"א ( משא"כ להרמב"ם דלא תליא מידי בהבא' כנ"ל) וכ' שכן משמע בטור וש"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף ט' שכ' וז"ל י"א שאין לו' ז' ברכות על כוס בהמ"ז אלא מבי' כוס אחר ואו' עליו שש ברכות וחוזר ולוקח כוס של בהמ"ז ואו' עליו בפה"ג עכ"ל ומדכ' אלא מביא כוס אחר ואו' כו' משמע שבשעת בהמ"ז לא היה לפניו כוס השני אלא אחר בהמ"ז מביאו. והיינו כדעת התוס' א"כ הדברים סותרים זא"ז דכאן בשני ס"ת משמע דס"ל כהרמב"ם ובכוס נשואין משמע דס"ל כהתוס'. וע"ש בב"ש מ"ש בשם הפרישה: דוקא ב' מצות של חובה דטע' דא"ע מצות חבילות כ' רש"י דנראה שהן עליו כמשא וזה שייך דוקא בחוב'. אבל במה שאין חוב על כרחך לא הוו כמשא. דא"כ מי בקשו מידו ואדרבא נראה בזה זירוז מצוה: דתנן הביאו כו' דהיינו לאחר שהזה מדם הפר בבית קדשי קדשים הביאו לו השעיר לשוחטו משמע אבל לא הביאו מיד פר ושעיר כא' משוס שהם חובה ואסור משום חבילות. ומזה נראה כהתו' דתליא בהבאה ואע"ג דשניהם עומדים בעזרה משום חולשא דכהן גדול. אבל עכ"פ לכה"ג לא היו מביאים עד שגמר הזאת הפר בפנים:
א סָעִיף א ס"א וי"א כו'. תו' בשבת י"ד א' ד"ה האוחז כו' וב"ח ומ"א כ' דאף בעמודים אסור דמטמאין את הידים כמ"ש הר"ש ספ"ג דידים בשם תוספ' המשיחו' והרצועות כו' תיק כו' ואינה ראיה דתפילין יוכיחו דמטמאין את הידים כמש"ש במתני' ב' ב' ואפ"ה כ' תוס' בחגיגה כ"ד ב' ד"ה דתנן כו' ותי' הר"י כו' וכ"כ הר"ש במתני' ב' ומ"מ ספר סתם מ' כל כתבי הקודש: וטוב כו'. דמרדכי כ' דוקא אם לא נטל ידים וכ"מ לכאורה שם מדפריך הי גזור ברישא כו' אבל תוס' שם ד"ה כיון כו' ס"ל אפי' נטל ידיו ע"ש והכריע כאן מדעתו כן: גדול כו'. רש"י והר"ן ובע"ה לפי' קמא פי' גדול מאותן שבבה"כ אלא דבע"ה לאידך לישנא פי' מאותן שקראו ועשרה היינו ז' שקראו בתורה ומתרגם וש"ץ ומפטיר ופי' קמא עיקר: ורגילים כו'. ע"ס פ"ג דסוכה ול"ל באלף זוז כו': י"א כו'. כמ"ש בהיכל ויצף שלמה את הבית מפנימה כו': ולא נהגו כן. וכן עיקר לדינא דמשם אין ראיה כיון דנראה וראיה מאחר הדלתות שלא היה טוח בזהב כמ"ש בפ"ד דמדות וכן מתפלין ומזוזות דא"צ שרטוט ומסקנא דמזוזה צריכה שרטוט משום דנבדקת פעמים בשבוע משא"כ בתפילין דאינן נבדקין לעולם: ואין לגלול כו'. כמ"ש בבגדי כהונה בפ"ב דזבחים מקורעין פסולין ועיין רש"י. שם: ואין לעשות כו'. כמ"ש בסוף זבחים קי"ו ב' מה מזבח שלא כו' ובתוספתא פ"ב דמגילה והביאו מ"א כלים כו' אבנים כו':
ב סָעִיף ב ס"ב יכול כו'. כמ"ש בפ"ה דפסחים נותנו לחבירו כו' ומאי קמ"ל ברוב עם כו' ואף שזכה בו הראשון כ"ש בכה"ג:
ג סָעִיף ד פירוש כו'. וכן פי' תוס' שם ד"ה גוללו כו' אלא דהרא"ש מפרש גם לרישא אמטפחת:
ד סָעִיף ו הגולל כו'. שמ"ש בסוף מגילה גולל מבחוץ פירוש דהיינו חוץ לתיק ריב"ש סי' ל"ב ועט"ז ועריב"ש סי' ז':
ה סָעִיף ח ביום כו'. שאין עושין מצות חבילות כמ"ש בפ"א דסוטה אין משקין שתי כו' ולכן י"מ הטעם בס' שקדם אין המפטיר כו' משום ה"ט וטעם הנ' בש"ע שם הוא פי' רש"י שם: ואין מסלקין כו'. כמ"ש מקבל את המלא כו' מהרי"ל ועמ"א: ומוציאין כו'. ובירושלמי לא כ"כ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.