א כּוֹפִין בְּנֵי הָעִיר זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלִקְנוֹת לָהֶם תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' נ"ה אִם כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה לִשְׂכֹּר לָהֶם מִנְיָן.
ב אֵין בּוֹנִים בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר, וּמַגְבִּיהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ מִכָּל בָּתֵּי הָעִיר שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם, לַאֲפוּקֵי בִּירָנִיּוֹת (פֵּרוּשׁ בִּנְיָנִים הָעֲשׂוּיִם לְנוֹי תַּרְגּוּם שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה בִּירָנִיּוֹת שַׁפִּירָן) וּמִגְדָּלִים שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם; וְגַג שֶׁהוּא מְשֻׁפָּע וְאֵינוֹ רָאוּי לְתַשְׁמִישׁ, מְשַׁעֲרִין עַד הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רָאוּי לְתַשְׁמִישׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם יֵשׁ עֲלִיָּה תַּחַת הַגַּג לֹא תְּהֵא גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: וּבִשְׁעַת הַדַּחַק, אוֹ שֶׁיֵּשׁ מִצְוַת מַלְכוּת שֶׁאֵינָן רַשָּׁאִים לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּדִינוֹ, מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בְּבַיִת אַף עַל פִּי שֶׁדָּרִין בַּעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, וּבִלְבַד שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּעֲלִיָּה שֶׁעָלָיו בִּנְקִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן קנ"א. (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קנ"ד בְּשֵׁם מַהֲרִ"י בֶּן חָבִיב).
ג מִי שֶׁהִגְבִּיהַּ בֵּיתוֹ יוֹתֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהַשְׁפִּילוֹ. וְאִם עָשָׂה בִּנְיָן גָּבוֹהַּ יוֹתֵר בְּקֶרֶן אֶחָד מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, סַגֵּי בְּכָךְ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹן פֶּרֶק י"א מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה, שֶׁכֵּן הָיָה מַעֲשֶׂה).
ד הַבּוֹנֶה כְּנֶגֶד חַלּוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין מַסְפִּיק לוֹ בְּהַרְחָקַת ד' אַמּוֹת, לְפִי שֶׁהוּא צָרִיךְ אוֹר גָּדוֹל.
ה אֵין פּוֹתְחִין פֶּתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא כְּנֶגֶד הַצַּד שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר, שֶׁאִם מִתְפַּלְּלִין לְמַעֲרָב יִפְתְּחוּהוּ לַמִּזְרָח, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּחֲווּ מִן הַפֶּתַח נֶגֶד הָאָרוֹן שֶׁהוּא בָּרוּחַ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין נֶגְדּוֹ. הַגָּה: וְעוֹשִׂין בִּימָה בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת, שֶׁיַּעֲמֹד עָלֶיהָ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְיִשְׁמְעוּ כֻּלָּם. וּכְשֶׁמִּתְפַּלֵּל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, פָּנָיו כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ. וְסֵדֶר הַיְשִׁיבָה כָּךְ הוּא: הַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם, וּשְׁאָר הָעָם כֻּלָּם יוֹשְׁבִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וּפְנֵי הַזְּקֵנִים. (טוּר).
א סָעִיף א (א) כופין וכו' - ז"ל הרמב"ם הלכות תפלה פי"א כ"מ שיש בו י' מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא ביהכ"נ. ואפילו המיעוט יכולין לכוף את המרובים [רמ"א חו"מ סי' קס"ג ס"א]:
ב סָעִיף א (ב) לבנות - ואם אין בכחם לבנות מחויבין עכ"פ לשכור מקום מיוחד לתפלה. וכתבו הפוסקים דבבנין ביהכ"נ גובין לפי ממון לחודא ובשכירות ביהכ"נ גובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות. כתב מ"א ס"ס קנ"ד בשם הריב"ש [והובא בחו"מ ס"ס קס"ב ברמ"א] המעכב לבנות ביהכ"נ אפילו יש ביהכ"נ אחרת בעיר מונע הוא רבים מלעשות מצוה ומסיק שם דאם הביהכ"נ מכילה אותם אז אדרבה אסורים להפרד ועיין בת' רדב"ז ח"ג סי' תע"ב שהאריך בדינים אלו ובסוף דבריו כתב וכ"ז בזמן שכולם לב אחד הוא שקילוסן עולה יפה אבל אם חלק לבם יותר טוב הוא שיתפללו כל כת בפני עצמה וכו' ולא תטעה בדברי לומר שאני סובר שהחלוקה טובה ח"ו דהא קרא כתיב חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו וגו' אלא צריך להשתדל שיהיו לב אחד לאביהם שבשמים ואם א"א אלא שתמיד הם מתקוטטי' והם במחלוקת דחה הרע במיעוטו עכ"ל שם בתשובה ועי' בפ"ת חו"מ סי' קס"ב מה שהאריך בענינים אלה:
ג סָעִיף א (ג) וכתובים - כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור (ח"מ ר"ס קס"ג) ודוקא בימיהם שלא ניתן לכתוב רק תורה נביאים וכתובים אבל עכשיו מחויבים גם לקנות ספרי תלמוד ופירושיהם ללמד בהם לקטנים ולגדולים (מ"א) ובמקומות שהספרים מצויים אין כופין לקנות ספרים רק ס"ת דהרי יכולים לשאול אצל אנשי העיר:
ד סָעִיף ב (ד) בגבהה של עיר - שנאמר בראש הומיות תקרא:
ה סָעִיף ב (ה) גבוה מכל בתי העיר - שנאמר לרומם את בית אלהינו. ויש מקומות שאין נזהרין בזה וכתבו האחרונים שהטעם דכיון דיש שם הרבה בתי עו"ג שגבוהים מביהכ"נ א"כ בלא"ה ליכא הכירא לביהכ"נ ומ"מ ראוי לכתחלה ליזהר בזה בכל מה דאפשר כי בגמרא החמירו מאד ע"ז עי"ש וכן כתב בש"ת:
ו סָעִיף ב (ו) העשויים לנוי - ר"ל לנוי בעלמא ואין משתמשין בתוכן כלל לכן אפילו הבתים עצמן גבוהין לית לן בה:
ז סָעִיף ב (ז) על גביו - ר"ל וא"כ הביהכ"נ נמוך ממקום דירתו אפ"ה שרי:
ח סָעִיף ג (ח) בקרן אחד מביהכ"נ - ר"ל שהגביה רק זוית אחד מכותלי ביהכ"נ. ודוקא שהגביהו ע"י בנין כגון בגג או עליה אבל לא כמו שעושין קצת שתוחבין עמוד ברזל בקרן אחת ולא הועילו כלום בתקנתן:
ט סָעִיף ד (ט) אין מספיק לו - ר"ל דאלו בנה כותל ברשותו נגד חלונו של חבירו דינא הוא דצריך להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל את חלונו ודי אבל בביהכ"נ דצריך אור גדול מהני החזקת חלונות שיש להם מכבר שיהיה צריך להרחיק יותר ולא נתבאר כמה יותר ועכ"פ בשמונה אמות ודאי סגי ועיין בש"ת בשם הנו"ב. ועיין בפמ"ג שמסתפק לענין עזרה ועזרת נשים אם גם שם לא סגי בד"א ולדעתי נראה דהבו דלא לוסיף עלה דבלא"ה גם עיקר דינא דהמחבר אינו ברור עיין בחידושי רע"א. כתב רמ"א בתשובה ס"ס ל"ב חצר ביהכ"נ שאין בו תשמיש צנוע לרבים אין יכולין למחות ליחיד שפותח שם חלונותיו [דכפותח חלונו נגד רה"ר דמיא] אבל אם הקהל פותחין חלונות ביהכ"נ לחצירו יכול הוא למחות בידם עכ"ד ודין זה מיירי שהיחיד פותח חלונותיו למקום שהוא מהלך לרבים וא"א להם לבנות במקום הזה בשום פעם דאל"ה יכולין למחות דשמא ירצו הקהל לבנות במקום הזה והוא יטעון שיש לו חזקה בחלונותיו וימחה מלבנות ואע"ג דפסק רמ"א בח"מ סוף סימן קמ"ט דאין מועיל חזקה בשל קהל מ"מ יכולין לומר דלא ניחא להו למיקם בהדיה בדינא ודיינא. כתב בס"ח סימן תתט"ז חלון שהולך כנגד ר"ה ובני אדם עוברים דרך שם לביהכ"נ לא ישפכו מי רגלים מן החלון לפי שיש שהולכין בהשכמה לביהכ"נ וכשהולכין בחושך לא יוכלו להזהר שלא יתטנפו במי רגלים וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים עכ"ל ובלא"ה יש ליזהר שלא לשפוך שופכין במקום מהלך בני אדם שלא יחליקו בם דהוא כמו בור בר"ה. כתב בספר שארית יוסף שכני ביהכ"נ שיש להם בית הכסא שמגיע ממנו ריח רע לביהכ"נ צריכין להרחיקו ואפילו אם קדם הבית הכסא לבנין ביהכ"נ אפ"ה צריכין לסלקו דשאני הזיקא דרבים מהזיקא דיחיד אלא שצריכין לתת לו דמיה ודמיא להא דמבואר בח"מ סימן קנ"ה סכ"ב ע"ש ועיין מה שכתב המ"א בסוף סימן קנ"ד בזה:
י סָעִיף ה (י) באותה העיר - ולפיכך במדינות אלו שאנו מתפללים ומשתחוים נגד מזרח (דהיינו מפני שאנו יושבין בצד מערבו של א"י) צריך לעשות פתח הביהכ"נ במערב כדי שישתחוה מן הפתח נגד ארון הקודש. כתב המ"א דאם היה הפתח בצד אחר וחרב הביהכ"נ ורצו קצת מנהיגים לעשות הפתח כדינו אין האחרים יכולים למחות אפילו הם הרוב ואע"פ שמשנים סדר הישיבה יקוב הדין ביניהם ועיין בבה"ל:
יא סָעִיף ה (יא) נגד הארון שהוא ברוח וכו' - והטעם שצריך לקבוע הארון שם מבואר ברמב"ם וטור וז"ל ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה:
יב סָעִיף ה (יב) ועושין בימה וכו' - ואין עושין יותר משש מדרגות לבימה [מ"א בשם הזוהר]:
יג סָעִיף ה (יג) וכשמתפלל הש"ץ וכו' - הרמ"א קיצר כאן וז"ל הטור ובעת שש"ץ עומד בתפלה יורד לארץ לפני התיבה ופניו כלפי הקודש כשאר העם:
יד סָעִיף ה (יד) וסדר הישיבה וכו' - ועכשיו אין ענין לסדר זה כי קונין המקומות מ"מ יזהרו שלא יעשו שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין ההיכל באופן שיהיה פני היושב נגד הבימה ואחוריו להיכל דגנאי הוא ואיסורא נמי איכא דהעומד על הבימה לברך ומשתחוה נראה כמשתחוה לו אם לא שיעשו המקום מן הצדדין. וכתב הפמ"ג דעכשיו שעושין מקומות אצל הבימה שקורין אלמימר"א ופני היושב להיכל ואחוריו לבימה אף שאחוריו לס"ת מ"מ רשות אחרת היא הבימה:
א סָעִיף א וכתובים. שיקרא בהן כל מי שירצה מן הצבור (ח"מ ר"ס קס"ג) ונ"ל דדוקא בימיהם שלא ניתן לכתוב רק תורה נביאים וכתובים אבל עכשיו מחויבים גם לקנות גמרות ללמד בהם לקטנים וגדולים ועבי"ד ס"ס ע"ר:
ב סָעִיף ב אין בונין. צ"ע דעכשיו אין נזהרין בזה ונ"ל דכיון דיש אימת העכו"ם אין רשאי להגביה כ"כ וא"ת נשפיל בתינו וי"ל דכיון דיש הרבה בתי עכו"ם בעיר שגבוהים מבה"כ אם כן בלא"ה ליכא היכרא לבה"כ כנ"ל לדחוק ליישב המנהג וכ"כ בכ"ה:
ג סָעִיף ג בנין גבוה. פי' דוקא בנין כגון גג או עליי' אבל לא כמו שעושין קצת שתוחבין עמוד ברזל בקרן א' ולא הועילו כלום בתקנתן:
ד סָעִיף ד אין מספיק. היינו כשהחזיקו הקהל בחלונות עבח"מ סי' קנ"ד סכ"ב: כתב רמ"א בתשו' סי' ל"ב וז"ל חצר בה"כ שהוא מקום כניס' לרבים כמבוי מפולש או שאין בו שום תשמיש צנוע אלא הוא כמו חרבה או גג אין יכולים למחות ליחיד שפותח שם חלונות אבל אם הקהל פותחין חלונות בה"כ לחצירו יכול הוא למחות בידם ואם חצר מקום תשמיש אפילו לרבים שעושין בהן לפעמים דברים צנועים יכולים למחות שלא יפתח היחיד חלונותיו לשם דלא גרע ממבוי שאינו מפולש עכ"ל עבח"מ סי' קנ"ד ונ"ל דמיירי שהחצר הוא מהלך לרבי' וא"א לבנותו דאל"כ יש לחוש שיטעון אח"כ חזקה בחלונות כמ"ש בח"מ סי' קנ"ד סי"ו וימחה לבנות:
ה סָעִיף ה אין פותחין. נ"ל דאם היה הפתח בצד א' וחרבה הבה"כ ורצו קצת מנהיגים לעשות הפתח כדינה אין האחרים יכולין למחות אפי' הם הרוב ואף ע"פ שמשנים סדר הישיבה יקוב הדין ביניהם:
ו סָעִיף ה ועושין בימה. ואין עושין יותר מו' מדרגות לבימה [זוהר ויקהל ע' שס"ט], אסור לישב בין הבימה ובין ההיכל שיהא אחוריו לנגד ההיכל דגנאי הוא ואיסורא נמי איכא דהעומד על הבימה כשמשתחוה לברך נראה כמשתחוה לו (לבוש) עמ"ש סי' קל"ט ס"ד:
א סָעִיף ב דהיינו שיש עלייה תחת הגג כצ"ל:
ב סָעִיף ה וסדר הישיבה כו'. כתוב בלבוש עכשיו אין ענין לסדר זה כי קונין המקומות מ"מ יזהרו שלא יעשו שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין ההיכל באופן שיהיה פני היושב נגד הבימה ואחוריו להיכל דגנאי הוא ועוד שלא יפסיק בין המברך על הס"ת ובין היכל דנראה כמשתחוה לו המברך עכ"ל:
א סָעִיף א בה"כ. הבאר היטב אשר לפני הביא בשם מהר"ם פדאווה דלבנין בה"כ גובין לפי נפשות ע"ש ולא ראה במהר"ם עצמו דשם פסק להיפך דלבנין בה"כ גובין לפי ממון ע"ש סי' מ"ב. במקום שיש תועלת להקהל יכולין למחות שלא יתפללו בעשרה בביתם כ"א בבית הכנסת עיין בשכנה"ג:
ב סָעִיף א וכתובים. ובזמן הזה מחוייבים לקנות גם גמרות ללמוד כל מי שירצה עיין בי"ד סי' ע"ר:
ג סָעִיף ב העיר. ועכשיו אין נזהרין בזה כיון דבתי שררות גבוהות ליכא הכירא לבית הכנסת. כנה"ג מ"א:
ד סָעִיף ג מבה"כ. דוקא בנין כגון גג או עליה אבל לא כמו שעושין קצת שתוחבין עמוד ברזל בקרן א' ולא הועילו כלום בתקנתן. מ"א:
ה סָעִיף ד מספיק לו. היינו כשהחזיקו הקהל בחלונות עיין מ"א סי' קנ"ד. כתב רמ"א בתשובה ס"ס ל"ב חצר בה"כ שאין בו תשמיש צנוע אין יכולין למחות ליחיד שפותח שם חלונות אבל אם הקהל פותחין חלונות בה"כ לחצרו יכול הוא למחות בידם עיין מ"א (ובס' אליהו רבה השיג על מ"א בזה):
ו סָעִיף ה שמתפללין. נ"ל דאם היה הפתח בצד אחד וחרבה הבה"כ ורצו קצת מנהיגים לעשות הפתח כדינה אין האחרים יכולין למחות אפילו הם הרוב ואע"פ שמשנים סדר הישיבה יקוב הדין ביניהם. מ"א:
ז סָעִיף ה בימה. ואין עושין יותר מו' מדרגות לבימה זוהר ויקהל. אסור לישב בין הבימה להיכל שיהא אחוריו כנגד ההיכל דגנאי הוא ואיסורא נמי איכא דהעומד על הבימה כשמשתחוה לברך נראה כשמשתחוה לו. לבוש ט"ז מ"א: (כתב אמונת שמואל סימן ל"ה גבאי צרקה שסייד וכייד במעות צדקה אין לכתוב זאת נעשה בפקודת ג"צ פלוני בב"ה ואפי' כבר נכתב יכולין למוחקו אם לא שנעשה בממונו):
א סָעִיף א (ס"ק א') וכתובים כו' שיקרא בהן כו' כ"ה לשון ש"ע ח"מ שם דאלת"ה בשלמ' ס"ת צריכים לקריאה בציבור וכן נביאים י"ל דצריכים לקרות ממנ' ההפטר' (וע"ל ר"ס רפ"ד במ"א) משא"כ כתובים דלא מצינו בה ההפטר' לאיזה צורך יקנו אלא כדי שיקרא בהן כ"מ שירצה ללמוד מתוכן: ועבי"ד ס"ס ע"ר דמבואר כן לענין מצות כתיב' ס"ת דבזה"ז שניתן תורה שבע"פ לכתוב עיקר מצו' לכתוב וללמוד משנה וגמרא ופוסקים וע"ש בש"ך וט"ז. אולם בסמ"ע סי' קס"ג משמע קצת להיפוך מדברי מ"א שכ' וז"ל ובפרי' כ' דלדידן (ר"ל שיצא לאור מלאכת הדפוס) דספרים מצוים בינינו לא נהגו לכפות בקנין ספרים כ"א בס"ת. ומ"מ משום ביטול תורה יכולים ב"ד לכוף בני עיר להשאיל ספרים ללמוד בהן כו'. הביאו מהר"ם לקמן ס"ס רצ"ב עכ"ל וסיים רמ"א שם וז"ל ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים עכ"ל:
ב סָעִיף ד (ס"ק ד) אין כו' עבח"מ סי' קנ"ד סעיף ל"ב כצ"ל. והיינו כשזכו בחלונות מן ההפקר דהיינו שפתחו החלונות למקום שהיה אז הפקר ואח"ז זכה א' באותו מקום שהופקר ואם פתחו לחצר של יחיד אי מהני חזק' להיזק ראיה ואי בעינן ג' שנים תליא במחלוקת הפוסקים כמבואר שם סעיף ז' וביתר מקומות: כ' רמ"א בתשו' כו' אבל אם הקהל כו' יכול הוא למחות בידם וסיים שם רמ"א וז"ל ומ"מ או' שאם אין ההיזק הרבה לאותו יחיד בפתיח' חלונות כו' לא ה"ל להעמיד עצמו על מדת הדין רק ה"ל לכנס לפנים משה"ד ליתן כבוד לאלקינו ולהדר בית אלקינו ומי שלא חס על כבוד קונו כו' וכופין על כניסתם לפנים מש"ה כמ"ש המרדכי פ' המפקיד ואף כי יש פוסקים חולקים ומ"מ ז"א אלא לפי רוב ההיזק ולפי ראות עיני הדיין עכ"ל: דאל"כ יש לחוש שיטעון כו' וימחה לבנות אין הכוונה שיהיה ממש בטענתו דהא קיי"ל שם בח"מ כיון דאינו מזיק לו בשעה שפתח החלון לא הוי חזקה (דלא כהרר"י וריב"ש שהביאו רמ"א שם ובסמ"ע ס"ק ל"ז) מ"מ יכול למחות שמא אח"ז יטען חזקה ויצטרך לירד עמו בדינא ודייני ואע"פ שיכול למחות אין לו חזקה ומ"מ אם לא מיחה יכול לומר כיון שלא הזקתני אז לא מחיתי ע"ש וכן כוונת מ"א פה במ"ש וימחה לבנות ויצטרך לדין עמו ובזה יתיישב מ"ש בס' א"ר עס"ס קמ"ט (כצ"ל) ור"ל דאין מחזיקים בשל קהל דלא כמ"א אין מזה סתירה לדברי מ"א ניהו דאין מחזיקין בשל קהל מ"מ לא יפטור מלירד לדין עמו ולא ניחא ליה בזה:
ג סָעִיף ה (ס"ק ו) ועושין כו' אסור לישב כו' וז"ל הלבוש כו' ועכשיו קונים המקומות כו' ואין מקום לאותו סדר (ר"ל המבואר פה בש"ע) כו' ומ"מ אסור לישב בין הבימה כו': כשמשתחוה לברך. לברך העולה לתורה שמשתחוה כשמברך ברכת התורה נראה כמשתחוה לאותו היושב ופניו כלפי הבימה: עמ"ש סי' קל"ט ס"ד דהביא מ"א שם ס"ק ו' דעות חולקות אי נכון להשתחות כשמברך ברכת התורה ומ"מ אפי' למ"ד דאין להשתחוות מ"מ דין הלבוש אמת מטעם הראשון דגנאי הוא שיהיה אחוריו להיכל:
א סָעִיף א ס"א כיפין כו'. תוספתא בסוף ב"מ:
ב סָעִיף ב ס"ב בירניות כו'. רש"י: וגג כו'. רא"ש וטור והג"מ: ובשעת כו'. דאין לו דין בה"כ כמו רחבה וכמ"ש בר"ס קנ"ד וכמ"ש בגמ' רפ"ד משום דהוי אקראי: ובלבד כו'. ע"ל סי' נ"ה ס"ך וי"א כו' כ"ש למעלה:
ג סָעִיף ג ס"ג מי כו'. כן כתב הרא"ש בשם י"מ מש"ש אנא עבדי כו': ואם עשה כו'. כן פי' שם בשם ר"ח שצוה להגביה בה"כ:
ד סָעִיף ד ס"ד הבונה כו'. עתוס' דב"ב ז' א' ד"ה א"ל כו' ונראה לר"י כו' והא דאמר כו' ר"ל דהא דתנן מכנגדן ד"א אפי' באחים דאין סברא שיאפיל עליו לגמרי אלא כאן ברחוק ד"א ההרחקה שצריך לאיספלידה ועיין מהר"ם שם וה"ה לבה"כ דצריך אור גדול. אגודה:
ה סָעִיף ה ס"ה אין כו'. תוספתא פ"ג דמגילה הביאה הרא"ש בפ"ג ורש"י בפ"א דברכות ותוס' רפ"ב דעירובין: נגד הארון. תוספתא שם והביאה הרא"ש שם חזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי הקודש וכתב הרמב"ם כשמתפלל כמ"ש בהג"ה אלמא קביעות ארון הקודש ברוח שמתפללין שם וע' רמב"ם וב"י: ועושין כו'. סוכה נ"א ב' וע' תוס' שם ד"ה וכיון כו' והא דעונין כו' וז"ש בתוספתא שם וכשמניחין התיבה פניהם נגד העם ואחוריהם כלפי הקדש ר"ל שישיבת אחורי התיבה לצד הפתח שהבימה באמצע בה"כ ופני התיבה הוא הצד שבו קורין בתורה ואחורי היינו הצד שכנגדו שהכתב מהופך וע' כ"מ הטעם שאנו נוהגין להעמיד בסוף בה"כ ע"ש: וכשמתפלל כו' תוספתא שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.