Shulchan Aruch, Orach Chayim 152 — שולחן ערוך, אורח חיים קנב

סָעִיף א

א (א) בית הכנסת - וה"ה ביהמ"ד ובין של יחיד או של רבים: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) כדי לבנות וכו' - ר"ל לא מיבעיא אם אין דעתו לבנותו אח"כ כלל דאסור אלא אפילו אם סותרו כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר דאסור ואפילו אם דעתו לבנותו עתה בגודל פאר ויופי: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) בית הכנסת אחר - וה"ה לעשות ממנו ביהמ"ד נמי אסור אע"פ שקדושתו גדולה יותר [כדלקמן בסימן קנ"ג ס"א] ומהאי טעמא דמסיים. כתבו האחרונים דה"ה כשהבהכ"נ מושכרת להם רק לזמן ודעתם לשכור אח"כ במקום אחר אסור לסלק את עצמם ממקום הראשון עד שישכרו תחלה במקום אחר: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) אונס וכו' - ואפילו אם היו כבר המעות גבויים לצורך כל הבנין ומונחים ביד הגבאי ואפילו האבנים והקורות וכל צרכי הבנין מוכנים אפ"ה אסור דלמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו [גמרא]: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) שלא יבנו האחר - ונמצאו עומדין בלא ביהכ"נ ואפילו איכא להו דוכתא לצלויי באיזה מקום נמי אסור. והיכא דאיכא עוד ביהכ"נ קבוע בעיר שיכולים להתפלל שם כולם הט"ז מתיר והמ"א אוסר בכל גוונא ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) בונים האחר תחלה - היינו שגומרים אותה כולה ואף שלא התפללו עדיין בה מותר לסתור הישנה דתו ליכא למיחש דילמא איתרמי להו שום דבר מצוה ויזבנו הביהכ"נ כדלקמן בסימן קנ"ג סי"ג: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) ואח"כ סותרין - כתב המ"א בשם המשאת בנימין דאפילו היה הביהכ"נ של כרכים דמבואר לקמן בסימן קנ"ג ס"ז דאנשי העיר אין יכולין למכרו בשום גוונא דמסתמא בנאוהו אדעתא דכו"ע ושמא יש אחד בעולם דלא ניחא ליה במכירה זו הכא שרי דמסתמא כל העולם מרוצים לזה כיון שבנו להם ביהכ"נ אחרת תחת זה: ש"ע סָעִיף א

ח (ח) דינא הכי - שאין סותרין המחיצ' אלא בונין החדש בצד הישן ואח"כ סותרין הישן ועיין ביאור הלכה: ש"ע סָעִיף א

ט (ט) אבל אם חרבו וכו' - וה"ה כשגזר מלכות שלא יתפללו עוד באותו ביהכ"נ ומן הנמנע להשתדל [א"ר] כתב הט"ז מעשה בעיר אחת שהיו היהודים דרים חוץ לחומה ואירע הענין שנתישבו בתוך החומה והיתה הביהכ"נ לבדו חוץ לחומה ואמרתי אין לך תיוהא גדולה מזו והתרתי לסתור אותה כדי לבנותה תוך החומה ויתחילו לבנות ביהכ"נ החדשה ויטלו אח"כ האבנים מן הישנה ויבנו תוך החומה מהם: ש"ע סָעִיף א

י (י) ואסור ליקח אבנים וכו' - ענין בפני עצמו הוא ולא קאי אחרבו יסודותיו דאז בודאי מותר לסתרו ולבנות ממנו את הבנין החדש אלא אריש הסעיף קאי דהבהכ"נ הישן הוא שלם וקמיירי שכבר התחיל בנין החדש וחסרו לו אבנים להשלים הבנין ורוצה לסתור הישן כדי להשלים החדש וקמ"ל דאפילו בכה"ג שאין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה אפ"ה חיישינן שמא יארע לו אונס ולא ישלים וע"כ אסור אפילו באיכא דוכתא לצלויי וכמ"ש לעיל בריש הסימן: ש"ע סָעִיף א

יא (יא) ואסור לסתור דבר - דהוי כנותץ אבן מן ההיכל דאסור משום שנאמר את מזבחותם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם ובהכ"נ וביהמ"ד ג"כ נקרא מקדש מעט. ודוקא לנתוץ ולשבר כלי קודש או לעקור דבר מחובר כמו אבן ממזבח לאפוקי לפנות הכלי קודש והספסלין וכדומה מביהכ"נ אף שאין זה כבוד לביהכ"נ יש לומר שאין בכלל זה [מהר"מ פאדווה סי' ס"ה]: ש"ע סָעִיף א

יב (יב) א"כ עושה וכו' - דאין זה נתיצה אלא בנין. ואותן שמדבקין דף בכותל ביהמ"ד ועושים גומא בכותל שיוכל להחזיק שם על ידי עץ אותו דף רבים מהאחרונים מקילין בזה דלא כט"ז: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א שמא יארע. וכן אפילו יש להם שני בה"כ אסור כ"מ בגמרא: ש"ע סָעִיף א

ב ואחר כך סותרין. וזה אפילו בכרכים שרי דגם כל העולם מרוצים כיון שבונין להם בה"כ אחרת עסי' קנ"ג ס"ז (מ"ב סי' ל"ג ומ"ש י"ו) עמ"ש סי' קנ"ג ס"ד: ש"ע סָעִיף א

ג דינא הכי. שבונין תחילה הכותל החדשה ואח"כ סותרין הראשונה: ש"ע סָעִיף א

ד במהרה. ואמרי' בגמר' דעיילי לפוריא להתם כדי שלא יתעצלו מלבנות ומיירי שהכניסו סמוך לבה"כ עסי' קנ"א סי"א: ש"ע סָעִיף א

ה ואסור ליקח. כתב הב"ח דאם הישן עומד באמצע בנין החדש דליכא למיחש לפשיעות' וגם יש להם מקום להתפלל בו שרי עכ"ל וצ"ע מנ"ל הא דבגמ' פירש"י דהאיבעי' היתה שהתחיל לבנות החדש והיה רוצה לסתור א' לא' מן הישן לבנות בחדש מיד דליכא למיחש לפשיעות ופשטו ליה לאיסורא וטעמא שמא יארע להם אונס וישארו שניהם חרבים כמ"ש ריש הסי' וא"כ אפי' עומד באמצע ב"ה אסור מטעם זה ואפי' איכא דוכתא לצלויי ועוד דלמה לית לן למיחש לפשיעותא כשעומד באמצע אי משום שלא יוכלו להתפלל הלא אפי' אינו עומד באמצע כשסותרים אותה אין להם מקום להתפלל ואפ"ה אסור ועוד כי פריך בגמרא מאי בינייהו ה"ל לתרץ איכא בינייהו בעומד באמצע אלא ע"כ בכל גווני איכא למיחש לפשיעות' ולכן שינו הפוסקים לשון הגמרא וכתבו שמא יארע להם אונס ולכן לא כתב רמ"א סוף לשונו של הג"א שמשמע כי איכא דוכת' לצלויי שרי דאנן קי"ל כמ"ד משום פשיעותא שמא יארע אונס ובכל ענין אסור: ש"ע סָעִיף א

ו ואסור לסתור. דהוי כנותץ אבן מן ההיכל (שם) הא דאסור לנתוץ דוקא דבר מחובר (מהר"מ פדואה סי' ס"ה): ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א שמא עמ״א דלא כט״ז א׳ וכ״מ בגמרא ב״ב ג׳ ב׳ מאי בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתא. וכ״כ בקנ״ג אות ט״ז יע״ש ודע דה״ה בהמ״ד אין סותרין עד שיבנו אחר תחלה מתרי טעם דביה״כ שמא יארע אונס או דלית דוכתא ללמוד כו׳ ועסי׳ קנ״ג: ש"ע סָעִיף א

ב ואח״כ עמ״א ועסי׳ קנ״ג אות ד׳ וליש אוסרין שם יש לומר דכאן דיעבד הוי שביה״כ ראשונה קטן להם וכדומה. דאז רשאין אח״כ אשי׳ למוכרה הישנה: ש"ע סָעִיף א

ג דינא עמ״א היינו באפשר אבל אי אפשר וביה״כ זו קטן מהכיל יש לצדד. וברא״ש ב״ב משמע להרחיבו שרי וצ״ע: ש"ע סָעִיף א

ד במהרה עמ״א ב״ב ג׳ ב׳ רב אשי עייליה לפורייה להתם ומ״ש סמוך כו׳ דבריו בנוים על אדני פז והשכל דבקנ״א סי״א בבל בחורבנן ע״ת מהני לא לבזיון גדול וסובר נהי שינה בלא מטתו שרי ומכ״ש לצורך ביה״כ כמ״ש בקנ״א סג״ד היינו בלא מטתו כמ״ש שם באות ד׳ מרפ״א דתמיד מ״א פרחי כהונה איש כסתו (כר וכסת) בארץ בלא מטה כפי׳ הרע״ב שם אע״פ שהיה לצורך בית המקדש וה״ה ביה״כ דאפי׳ בעלייה למידין מהיכל כבסי׳ קנ״א סי״ב אבל במטה גנאי גדול כמו זריעה וחשבונות של רבים (אף בלא עגמת נפש אסור עמ״ש שם במ״א אות י״ד בזה) והן אמת שבר״ן פרק בני העיר כתב בפי׳ דעייליה לפוריי׳ צורבא מרבנן שרי לישן בה וגם לצרכה עביד והביאו א״ר אות ג׳. ומ״ש צורבא מרבנן מותר בקנ״א ס״ג משמע ביה״כ אסור כ״א ביהמ״ד לת״ח וגם מטתו אסור גם אין צורך כ״כ כי די סמוך לביה״כ ומ״מ צ״ע איך לא הביא דברי הר״ן ז״ל. גם מר״מ פ״ה מה׳ בית הבחירה ה״ז והרע״ב שם הטעם כדרך שומרי חצירות המלכים שאין ישינים במטות א״כ אין ללמוד ביה״כ מיניה דלאו משום בזיון הוא. ועתוס׳ ב״ב ג׳ ב׳ ד״ה דעייליה ורא״ש שם והג״א וצ״ע דסתם בחורבנן הוי ואח״כ אין קדוש עד שהתפללו כבקנ״ו ס״ח: ש"ע סָעִיף א

ה ואסור עמ״א כט״ז ג׳ ובט״ז א׳ כתבנו די״ל טעמא דצלויי חמור לפעמים והמ״א אף שבסי׳ קנ״ג אות ל״ב כתב ואם בנו יגמרו בלא וי״ו מ״מ סובר דבגמרא דאמרו פשיעותא גבי כשורי מהו שמא פדיון שבוים הוא ל״ד רק דרך משא ומתן אבל להלכה חיישי׳ שמא יארע אונס גדול ולא יוכלו לבנות כלל (ואזיל לשיטתיה באות א׳ דכתב ביה״כ נמי אסור מה״ט דלא כר״ן) והוכיח זה מדלא אמר ב״ב שם א״ב להיפוך נמי לצלויי אסור כו׳ והג״א סובר דצלויי לחוד חיישי׳ ולדידן אף דאיכא ביה״כ אחריתא אסור משום אונס ובעי׳ במגילה כ״ו ב׳ כה״ג שהתחילו לבנות ואיכא דוכתא לצלויי אסור אע״ג דליכא למיחש לפשיעותא ולפדיון שבוים נמי ליכא למיחש (כבסי׳ קנ״ג אות ל״ב) אפ״ה אסור שמא יארע אונס ומהכין דייקו הפוסקים ששינו וכתבו שמא יארע אונס ולפ״ז הר״ב ז״ל כתב דין דגמרא בעי׳ דאיפשטא במגילה שם והוסיף אפילו התחילו לבנות וליכא פשיעותא שמא יארע אונס: עיין ב״ב נ״ד הורדוס סתריה לבי מקדשא דמלכותא לא חיישי׳ לאונס ופשיעותא אכתי כלית דוכתא לצלויי הוי דאיך היו מקריבין תמידין וקטורת בכל יום וכ״ת אה״נ דטעמא רק משום פשיעותא לא משום צלויי הא בורכא דאכתי איך ביטלו מ״ע בכל יום כ״ז שעוסקין בבנין ולמ״ש הר״מ ז״ל פ״ו מה׳ בית הבחירה הט״ז דמקריבין אע״פ שאין בית ומחיצות יש ליישב זה וע׳ בהשגות הר״א ז״ל וצ״ע: ש"ע סָעִיף א

ו ואסור עמ״א נותץ ספסלים וכדומה אין איסור ועמ״ש בקנ״א בט״ז אות ג׳ מזה ואני מסופק אם נותץ אבן מביה״כ או ביהמ״ד דרך נתיצה והשחתה אם לוקה דומיא דמקדש דלא תעשון כן לה׳ אלהיכם ל״ד מקדש ונ״מ דמפסל לעדות וצ״ע: כתב א״ר אות וי״ו בשם ר״י הלוי דמעכב לבנות ביה״כ בכלל נתיצה והריסה הוי יע״ש ודאי עון הוא ונהי דאין לוקה עון גדול הוא ומיהו כשיש ביה״כ ורוצים לחלוק שלא לשם שמים אין איסור. ובאות ז׳ כתב עמ״ש הט״ז בסי׳ קנ״א אות ג׳ בשטענדר יע״ש וכבר כתבתי בקנ״א מזה מה שיש לעיין בזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א (ס"ק א) שמא כו' בגמר' במס' ב"ב דף ג' ע"ב דאר"ח אין סותרים בה"כ כדי לבנות כו' ואיכא תרי טעמי איכא דאמרי משום פשיעותא שיתרשלו בבנין החדשה ולא יהיה להם ב"ה כלל וא"ד משום צלויי ר"ל שלא יהי' להם בנתיים מקום להתפלל דהישנ' תהיה סתור' והחדש' עדיין לא נבנית ואמר מאי בינייהו ואמר איכא בינייהו דאיכא דוכתי לצלויי כ"ה גירסת רי"ף ורא"ש ופירש הר"ן דודאי לפשיעות' שיתרשלו ולא יבנו לעולם ב"ה חדשה לא חיישי' אלא חיישי' שישתרשלו ולא יבנו מהר לכך אי איכא דוכתי לצלויי למ"ד משום צלויי שרי דהא א"ל מקום להתפלל ולהתרשלות לא חייש ובנתיים יבנו החדש' ומ"ד משום פשיעות' אפי' איכא דוכתי לצלויי אסור כיון דאותו מקום אינו קבוע רק דרך עראי חיישי' לפשיעות' שיתרשלו בבנין החדשה ולא ימהרו בנינ' ובנתיים יתבטל אותו מקום עראי שה"ל להתפלל ולא יהיה להם מקום להתפלל ולפ"ז כ' שאם יש להם מלבד ב"ה זו עוד ב"ה אחרת קבוע מותר לכ"ע דאפי' יתרשלו בבנינ' יהי' להם עכ"פ מקום להתפלל ולהתרשלות לעולם שלא יבנו' כלל לא חיישי' כנ"ל אבל לפי גרסתינו בגמ' איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי משמע דלא כהר"ן דלמ"ד משום פשיעותא אפי' א"ל ב"ה קבוע אסור דחיישי' שיתרשלו ולא יבנו' לעולם ואף שהט"ז כ' דיש לפ' בי כנישתא אחריתי שר"ל ב"ה עראי אבל ב"ה קבוע באמת מותר לא ס"ל למ"א כן: ש"ע סָעִיף א

ב (סק"ב) ואח"כ סותרים וזה אפי' בכרכים שרי ר"ל אע"ג דמבואר בסי' קנ"ג סעיף י"ד אפי' ז' טובי העיר במעמד א"ה אין רשאי למכור בה"כ של כרכים דמסתמ' תחל' בנאו' ע"ד כל העולם או דמסתמא רבים מבני העולם התנדבו ג"כ מעות לבנין ב"ה לכן בעי' דעת כל העולם משא"כ הכא ודאי ניחא לכל העולם: ש"ע סָעִיף א

ג (סק"ד) במהר' כו' דעיילו כו' והכי עביד ר"א שבנה החדש' ועי"ז לא יתעצל בבנינו שהחמה והגשמים היו מצערים אותו בהיות מטתו שם כן פירש"י: סמוך לבה"כ ע"ס קנ"א סי"א כ"כ התו' שם. ור"ל דאע"ג דב"ה שבבבל על תנאי עשויין ל"מ לדידן בח"ל כ' מ"א בסי"א סקי"ב דבעי' שהתנ' בפי' ולא בסתם ואפי' התם בעובדא דר"א שהוא בבבל לפמ"ש מ"א סקי"ג בשם אגודה אם דעת' לבנותו לא מהני תנאי וע"ש בתו': ש"ע סָעִיף א

ד (סק"ה) ואסור כו' כ' הב"ח דאם הישן כו' המ"א הבין מדברי הב"ח דמיירי שבנאו החדש' סביב הישן והישן עומד באמצע החדש דכה"ג ל"ל לפשיעותא וא"כ אי א"ל דוכתי לצלויי שרי: דהאבעיא היתה במגילה דף ך"ו ע"ב רמי בר אבא הוי בני בי כנישתא הוי בי כנישתא עתיקא והיה רוצה לסתור א' לא' כו' וקמבע"ל הא דאמר ר"ח אין סותרים ב"ה כדי לבנות כו' התם משום פשיעות' כה"ג מאי אתי לקמי' דר"פ ואסר קמיה דר"ה בריה דר"י ואסר עכ"ל הגמרא וס"ל למ"א דאע"ג דכה"ג ל"ל לפשיעותא מ"מ אסרו ר"פ ור"ה בריה דר"י משום דחיישי' לאונס: ועוד כי פריך בגמ' בב"ב דף ג' ע"ב הנ"ל מאי בינייהו בין טעם דחיישי' לפשיעותא ובין משום צלויי: ולכן שינו הפוסקים לשון הגמ'. ר"ל דהרב"י כתב תחלת סי' אין סותרים כו' שמא יארע להם אונס וה"ל לו' כלשון הש"ס דחיישינן לפשיעות' אלא מה"ט נקט אונס כדי לכלול אפי' כה"ג דרמי בר אבא במס' מגלה הנ"ל דנ"ל לפשיעותא מ"מ אסור משום אונס כפשיטות ר"פ ור"ה בריה דר"י שם: ולכן לא כ' רמ"א סוף ל' של הג"א ר"ל שממנו נובע הגהת רמ"א וז"ל הג"א וכן אסור ליקח אבנים מבה"כ ישנה כדי לבנות בחדש' כי ליכא דוכתי לצלויי עכ"ל: ואני בעניותי לא הבנתי דברי מ"א דזה ל' הב"ח אחר שהביא דברי הרמב"ם שכ' דאפי' צריך לעצים ואבנים של הישנה לקובעו בחדש' אפ"ה אסור וכ' הב"ח דיליף לה מעובדא דדמי בר אבא הנ"ל וכ' וז"ל משמע התם (ר"ל במגלה) דאפילו בשכבר התחילו בבנין החדש ול"ל לפשיעותא אפ"ה אין סותרים כו' ולעיולי להחדש ואיכא לתמוה מאיזה טעם אסרוה כיון דל"ל לפשיעותא ותו קשה אמאי לא כתבו הרי"ף ורא"ש ורמב"ם דאפילו בעומד באמצע בנין החדש נמי אסור לסתור הישן להביא משם עצים ואבנים וצ"ל דמפרשי' הך עובד' בליכא דוכתי' לצלוי אבל בדאיכא דוכתי לצלויי פשיטא דשרי כיון דל"ל לפשיעותא והכי מוכח בהג"א שכ' וכן אסור כו' כי ליכא דוכתי לצלויי עכ"ל ובהג"ה ש"ע כ' וז"ל ואסור ליקח אבנים מב"ה ישנה כדי לבנות בחדש' ויש מקו' לטעות בלשונו דאפי' כבר נותץ הישנה נמי אסור וזה ודאי שקר כו' ואם בא להוסיף איסור דאפי' עומד באמצע בנין החדש נמי אסור אע"ג דל"ל לפשיעות' וכדאי' בעובדא דרמי ב"א הלא אין זה אסור אלא בליכ' דוכתי לצלויי כדפי' עכ"ל הב"ח וא"כ ודאי לפי הבנת מ"א דברי הב"ח דלא התיר הב"ח אלא בבונה סביב הישן אבל אם בונה במקום אחר אע"ג דנוטל א' א' מן הישן וקובעו בחדש מ"מ חיישי' לפשיעות' ע"ז יפה הקשה מ"א דא"כ מה יוסיף בזה במה שבונה החדש סביב הישן מ"מ א"ל לפשיעות' אבל לפי המבואר מל' הב"ח הנ"ל לא נתכוין כלל שבונה החדש סביב הישן אלא מ"ש שעומד באמצע החדש ר"ל האדם הבונה החדש עומד באמצע הבנין ר"ל שכבר התחיל לבנות ועדיין לא גמר הבנין וכה"ג אמרי' במגלה שם דל"ל לפשיעות' וכמ"ש גם מ"א אלא דמ"מ אח"ז פשטה ר"פ ור"ה בריה דר"י לאיסור' אבל אין מבואר בש"ס טעם לדבריהם וס"ל למ"א טעם דחיישי' לאונס. והב"ח ס"ל הטעם משום דליכ' דוכתי לצלויי אבל לאונס לא חיישי' ולכן היכי דאיכא דוכתי לצלויי כה"ג שכבר התחיל בבנין חדש ס"ל להב"ח דשרי וכמבואר כ"ז להדיא תוך דברי הב"ח שהבאתי ואין על הב"ח שום תפיסה כ"א בהא דהמ"ל איכא בינייהו דכבר התחיל בבנין החדש' חדא דאין זה קושיא כ"כ דמצילו כה"ג טובא בש"ס דהמ"ל איכא בינייהו אחריתי. גם י"ל דהש"ס ר"ל איכא בינייהו לדינא וס"ל להש"ס דטעמא דצלויי ס"ל לכ"ע אלא דפליגי אי חיישי' לפשיעות' ולכן אם כבר התחיל לבנות החדש אי ליכא דוכתי לצלויי לכ"ע אסו' ולכן אמר א"ב איפכ' דאיכ' דוכתי לצלויי דלמ"ד משום פשיעות' אסור ולמ"ד משום צלויי דלא חייש לפשיעות' שרי: ש"ע סָעִיף א

ה (סק"ו) ואסור כו' מן ההיכל דקדושת ב"ה יש לו קצת קדושת היכל וכדלעיל ס"ס קנ"א בשם מרדכי ומהרי"ק דוקא מחובר דהא ילפינן לה לאיסורא מדכתיב את מזבחותיהם תתוצון כו' לא תעשון כן לה' אלקיכם ולכן בעינן דומיא דמזבח דהוא מחובר כן מבואר בתשובת שם ונותץ ע"מ לבנות שרי ועבט"ז ס"ס קנ"א אסור לעשות גומא בכותל לתחוב שם העץ או הברזל על השעטנד"ר ובס' א"ר מתיר דברמב"ם מבואר דאינו אסור נתיצה אלא השחתה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א שמא יארע אונס. בגמרא אר"ח לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחרית' איכא דאמרי משום פשיעות' דלמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחרית' וא"ד משום צלויי כל זמן הבנין מאי בנייהו א"ב דאיכ' בי כנישת' אחרית' וברי"ף ורא"ש ור"ן גרסי דאיכ' דוכת' לצלויי למ"ד משום צלויי ליכא למ"ד משום פשיעות' איכא וכתב הרא"ש דקי"ל כמ"ד משום פשיעות' ממיל' לא מהני דוכת' לצלויי וכתב הר"ן דלמ"ד משום פשיעות' דמתרשלי מלבנותה ובימים שבנתים לא יהיה להם מקום קבוע להתפלל אבל ודאי כל שיש להם ב"ה אחר קבוע לכ"ע שרי דהא ליכא משום צלויי ולא משום פשיעות' דאלו לפשיעותא שלא יבנו לעולם ליכא מאן דחייש לזה כו' עכ"ל וכ"כ בשם רשב"א ונ"י ונרא' שגם התוס' ס"ל כן דהא כתוב איכא בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי משמע דוקא במקום עראי לצלויי פליגי אבל בי כנישתא קבוע אחריתא כ"ע מתירים ואפי' להגי' שלפנינו א"ב דאיכא בי כנישתא אחריתא ג"כ פירושו כן שיש בי כנישת' עראי וכ"מ בב"י בדאיכא בי כנישתא אחריתא לצלויי משמע עראי בעלמ' ולזה נרא' דגם הרמב"ם והטור ס"ל כן ואע"ג דלא הזכירו דמהני בי כנישתא אחרית' נלמד ממיל' מדאמרו אלא בונין האחרת תחלה ואחר כך סותרין ומזה נלמד דאי איכא אחריתא ה"ל כאלו בנו אחרת דמה הפרש יש ביניהם וכ"כ רמ"א סי' קכ"ג דיש להם בה"כ אחרת מותר לסתור הישנ' ובב"י כ' שיש פלוגתא בין הטור להר"ן ואינו נראה כלל אלא הכל מודים בב"ה קבוע דמותר לסתור האחרת: ש"ע סָעִיף א

ב אבל אם חרבו יסודותיו. ובגמ' קרו לזה תיוה' דהיינו אם נרא' קלקול: ומעשה בעיר אחד שהיו היהודים דרים חוץ לחומה ואירע הענין שנתיישבו בתוך החומה והיתה בה"כ לבד חוץ לחומה ואמרתי אין לך תיוהא גדולה מזה והתרתי לסתור אותה כדי לבנותה תוך החומה ותחלה יבנו בה"כ החדשה ויטלו אח"כ האבנים מן הישנה ויבנו תוך החומה מהם. ש"ע סָעִיף א

ג ואסור ליקח אבנים כו'. ז"ל הג"א בשם א"ז וסיים אח"ז כי ליכא דוכתא לצלויי משמע דה"ק אפי' רוצה לסתור ולבנות אחרת ואין לו אבנים רק אלו מן הישנה אפ"ה אסור כל שאין דוכת' לצלויי כי הוא פסק כמ"ד הטעם משום דוכת' לצלויי ממילא לדידן אסור אפילו ביש דוכתא לצלויי לא יסתור הישנה כדי ליקח האבנים ממנה אבל אם יש היתר לסתור אותה בדרך שזכרנו דהיינו שיש בה"כ קבוע אחר או דחזו ביה תיוהא ודאי מצוה מן המובחר ליקח האבנים ולבנות החדשה כן הוא ביאור הדבר וכבר ראיתי מי שטעה בזה לומר שיש איסור ליקח האבנים המנותצים וזה אינו: ש"ע סָעִיף א

ד ואסור לסתור כו'. עיין מ"ש בס"ס הקודם לזה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א שמא עט״ז הנה ב״ב ג׳ ב׳ ח״א פשיעותא וח״א צלויי וי״ל לכ״א חומרא למ״ד פשיעותא אע״ג דיש דוכתא לצלויי אסור ולהיפך לצלויי אע״ג דליכא למיחש לפשיעות׳ שהתחילו לבנות ביהכ״נ חדשה כבר דלא נותנים לפדיון שבוים עיין מ״א קנ״ג אות ל״ב הגי׳ בר״מ פ״ח מהלכות מתנות עניים הי״א אבל אם בנו יגמר״ו (לא וגמרו בוי״ו אלא ביו״ד כ״ה בב״י קנ״ג ועט״ז רנ״ב בי״ד אות ב׳ כתב מלשון הרמב״ם שמביא ב״י משמע דוקא גמרו כולו וא״י דמשמע יגמרו ביו״ד ובד״א הגירסא וגמרו בוי״ו) א״כ בהתחילו לבנות כבר דליכא פשיעותא וגם פדיון שבוים כה״ג אפ״ה אסור כל דליכא דוכתא לצלויי. ועם זה נכון מ״ש הג״א מגילה כ״ו ב׳ ליקח אבנים מישנה לבנות בחדש״ה אסור דליכא דוכתא לצלויי נאמר דסובר ג״כ הטעם פשיעותא אלא דכה״ג ליכא חשש דמה שבנה מקצת החדשה אין מוכרין לפדיון שבוים בנו יגמרו ואף אם נאמר מ״מ האבנים ולבנים ימכרו וישאר כך אפילו נאמר כן מ״מ כאן לוקחים מישנה אבנים כה״ג אין מוכרין לפדיון שבוים שהרי כבר התפללו בתוכה ימים רבים ודירתיה דאינש לא מזבין אף שסתרו עתה אפשר כה״ג איסורא איכא נמי וכדבעינן למימר לקמן אי״ה בקנ״ג סי״ג אי לאו טעמא דלית דוכתא לצלויי. וז״ש הר״ב בהג״ה ואסור ליקח אבנים מישנה והוסיף כדאמרן אבל המ״א אות ה׳ לא פירש כן ואי״ה שם יבואר. ומ״ש הט״ז גירסת הר״ן כו׳ ובתוספתא ב״ב ג׳ ב׳ בהג״ה בי קייטא יע״ש ומ״ש כן דעת הר״ב בקנ״ג הוא בסעיף ז׳ וכל זה לא מיירי אלא בשיש ביה״כ אחרת יע״ש וא״כ תקשה להב״י איך הבין בגמרא ביה״כ דכפרים מוכרים ואסור לסתור כ״ש למכור אבל המ״א שם אות י״ו תיקן זה כשאין להם רק אחת ובנאן מקודם אחרת אבל כשיש שתים אסור וכ״כ כאן אות א׳ ועמ״ש אי״ה בזה במ״א יע״ש: ש"ע סָעִיף א

ב אבל עט״ז עמ״ש באות הקדום וכאן אין מעלה מה שיבנה מקצת תחלה החדשה דמ״מ לית דוכתא לצלויי בה אלא כל מה שיכול לזרז שפיר טפי אף בתיוהא כה״ג: ש"ע סָעִיף א

ג ואסור עט״ז כנראה הסכים להמ״א ה׳ דעת הג״א במגילה כ״ו דכמ״ד משום צלויי קיי״ל ועמ״ש באות א׳ באורך. ולדידן קיי״ל משום פשיעותא ועמ״א ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א

ד ואסור לסתור עט״ז בקנ״א אות ג׳ בשטענד״ר ועמ״א כאן אות ו׳ ועמ״ש בט״ז שם בקנ״א באורך: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א בית הכנסת. ואפילו יש להם שני בה"כ אסור מ"א. וט"ז מתיר אם יש להם בה"כ אחרת ע"ש ועיין ברמ"א סי' קנ"ג ועיין ע"ת: ש"ע סָעִיף א

ב סותרים. וזה אפילו בכרכים שרי דכל העולם מרוצים כיון שבונין להם בה"כ אחרת. מ"א: ש"ע סָעִיף א

ג דינא. דהיינו שבונין תחלה הכותל החדשה ואח"כ סותרין הראשונה: ש"ע סָעִיף א

ד הישנה. ב"ח וט"ז פסקו בדאיכא מקום לצלויי שרי ומ"א כתב דבכל גווני אסור ע"ש: ש"ע סָעִיף א

ה לסתור. דבה"כ נקרא מקדש מעט ואם נתץ אבן ממנה עובר בלאו. ע"כ יש ליזהר באותן שעושין דף שקורין שטענדיר ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ אותו דף לאו שפיר עבדי ט"ז סי' קנ"א. (ובספר אליהו רבה הביא ראיות להתיר דהא כתב הרמב"ם דהנותץ מן המזבח דוקא דרך השחתה אסור וכן מוכח דברי מהרא"ם פ' ראה שפירש דברי רש"י וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבח כו' הא דלא הקשה על מחיקת השם היינו משום די"ל בענין שיש צורך למחוק ואם איתא דאסור בנתיצה אף לצורך א"כ מאי פריך על נתיצה ע"ש) ועיין במהר"ם פאדווה סי' ס"ה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א ס"א שמא כו'. אע"ג דמרימר ומר זוטרא ס"ל כטעמא אחרינא מ"מ ה"ט עיקר דכן ס"ל לר"א ורבינא שם וכן ברפ"ד דמגילה והר"ן כ' דאף מרימר ומ"ז ס"ל משום פשיעותא דאל"כ לא ה"ל לסמוך הא דרבינא ור"א למרימר ומ"ז אלא דוקא באין להם בה"כ קבוע חיישינן לפשיעותא אבל בה"כ קבוע לא וכגי' הספרים דאיכא דוכתא לצלויי וע' סי' קנ"ג ס"ז בהג"ה וכ"ז לא מיירי כו': ומתחילין כו'. שם ועייל פוריא כו': ואסור כו'. רפ"ד דמגילה: ואסור כו'. ספרי פ' ראה מנין לנותץ אבן א' מן ההיכל מן המזבח מן העזרה שעובר בל"ת ת"ל ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה': אא"כ כו'. דהא בהמ"ק גופא סתריה הורדוס בב"ב שם וכן בבה"כ לא ליסתיר אינש בה"כ כו' כנ"ל: ש"ע סָעִיף א