Shulchan Aruch, Orach Chayim 160 — שולחן ערוך, אורח חיים קס
א מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן בֵּין מֵחֲמַת עַצְמָן, בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן, בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָם, פְּסוּלִים.
ב עָשָׂה בַּמַּיִם מְלָאכָה אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶם פִּתּוֹ, אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לִשְׁרוֹת בִּכְלִי זֶה וְנָפַל לַשֵּׁנִי, פְּסוּלִים; וְאִם צִנֵּן יַיִן בַּמַּיִם, פְּסוּלִים; וְאִם הֵדִיחַ בָּהֶם כֵּלִים, פְּסוּלִים; וְאִם הָיוּ כֵּלִים מוּדָחִים אוֹ חֲדָשִׁים, כְּשֵׁרִים. וְאִם הִטְבִּיל בָּהֶם הַנַּחְתּוֹם הַגְּלוּסְקִין (פי' כִּכְּרוֹת לֶחֶם), פְּסוּלִים, אֲבָל אִם טָבַל יָדָיו בְּמַיִם וְטָח פְּנֵי הַגְּלוּסְקִין, אוֹ שֶׁחָפַן מֵהֶם בְּחָפְנָיו, הַמַּיִם הַנִּשְׁאָרִים לֹא נַעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה, לְפִיכָךְ כְּשֵׁרִים אִם לֹא נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵיהֶן. וְהוּא הַדִּין מַיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מֵדִיחַ יָדָיו בָּהֶם מִן הַבָּצֵק הַדָּבוּק בְּיָדָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם).
ג מַיִם שֶׁלִּפְנֵי הַנַּפָּח, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶם, פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה, דְּהַיְנוּ שֶׁכִּבָּה בָּהֶם הַבַּרְזֶל; וְשֶׁלִּפְנֵי הַסַפָּר, אִם נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶם, פְּסוּלִים; וְאִם לָאו, כְּשֵׁרִים.
ד מַיִם שֶׁשָּׁתוּ מֵהֶם הַתַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁלִּקֵּק (פי' שְׁתִיַּת הַכֶּלֶב נִקְרָא לְקִיקָה) מֵהֶם הַכֶּלֶב, יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל וְאֵין דְּבָרָיו נִרְאִין, אֶלָּא בֵּין בְּאֵלּוּ בֵּין בְּכָל שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר.
ה אֵין הַמְלָאכָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִים, בֵּין שֶׁהֵם בִּכְלִי בֵּין שֶׁהֵם בַּקַּרְקַע, אֲבָל לֹא בְּמֵי מִקְוֶה אוֹ מַעְיָן בְּעוֹדָם מְחֻבָּרִים.
ו חַמֵּי הָאוּר, נוֹטְלִים מֵהֶם לַיָּדַיִם אֲפִלּוּ הֵן חַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת (פי' כָּל שֶׁכְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֶה הֵימֶנּוּ) בָּהֶם.
ז חַמֵּי טְבֶרְיָא יָכוֹל לְהַטְבִּיל בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם, אֲבָל לִטֹּל מֵהֶם בִּכְלִי, לֹא; וְאִם הִמְשִׁיךְ אוֹתָן בָּאָרֶץ דֶּרֶךְ חָרִיץ חוּץ לִמְקוֹמָם וְהִפְסִיקָן מֵהַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה מַטְבִּילִין בָּהֶם הַיָּדַיִם, וְאִם אֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה לֹא; וְאִם חָרִיץ זֶה מֵימָיו מְחֻבָּרִים לְמֵי הַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ חַם, לְרַשִׁ"י וְהָרַשְׁבָּ" א אֵין מַטְבִּילִין בּוֹ הַיָּדַיִם, וּלְהר"ר יוֹנָה מַטְבִּילִין בּוֹ אֶת הַיָּדַיִם.
ח טַעַם פִּסוּל חַמֵּי טְבֶרְיָא לִנְטִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מָרִים וְאֵינָם רְאוּיִן לִשְׁתִיַּת הַכֶּלֶב, אֲבָל אִם יִמָּצְאוּ מַיִם חַמִּין נוֹבְעִין שֶׁהֵן רְאוּיִן לִשְׁתִיַּת הַכֶּלֶב, נוֹטְלִים מֵהֶם לַיָּדַיִם.
ט מַיִם מְלוּחִים אוֹ סְרוּחִים אוֹ מָרִים שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, פְּסוּלִים לִנְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֵׁרִים לְמֵי מִקְוֶה לִטְבִילָה; וְאִם הֵם עֲכוּרִים מֵחֲמַת טִיט שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶם, אִם הַכֶּלֶב יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, כְּשֵׁרִים בֵּין לִנְטִילַת יָדַיִם בֵּין לְמִקְוֶה, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, פְּסוּלִים לִשְׁנֵיהֶם.
י נוֹטְלִים לַיָּדַיִם בְּכָל דָּבָר שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִן הַמַּיִם, כְּגוֹן יַבְחוּשִׁים (פי' תּוֹלָעִים) אֲדֻמִּים אוֹ שֻׁמַּן דָּג. וְנִרְאֶה דַּוְקָא אִם רִסְּקָן, דְּלֹא עָדִיף מִשֶּׁלֶג וְכו'.
יא מַיִם שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָפֵק אִם נַעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה אוֹ לָאו, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָפֵק אִם יֵשׁ בָּהֶם כַּשִּׁעוּר אִם לָאו, אוֹ אִם הֵם טְמֵאִים אוֹ טְהוֹרִים אוֹ סָפֵק אִם נָטַל יָדָיו אוֹ לָאו, טָהוֹר. וְכָל סָפֵק טָהֳרָה בַּיָּדַיִם, טָהוֹר (טוּר) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעַל כָּל זֹאת אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם אֲחֵרִים, יִּטֹּל יָדָיו וְיוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַסָפֵק. הַגָּה: מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, וְנָגַע בַּמַּיִם, לֹא נִפְסְלוּ אוֹתָן מַיִם לִנְטִילָה, וְלֹא מִקְרֵי מַיִם טְמֵאִים, אֲבָל אָסוּר לִרְחֹץ יָדָיו מִמַּיִם שֶׁנָּטַל בָּהֶם חֲבֵרוֹ כְּבַר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' רנ"ט).
יב הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד (פי' הַמַּיִם הַנִּקְפִּים מֵרֹב הַקֹר), וְהַמֶּלַח אִם רִסְקָן עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ מַיִם, נוֹטְלִין מֵהֶם וְטוֹבְלִין בָּהֶם, אִם יֵשׁ בָּהֶם כַּשִּׁעוּר עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' ר"א (ס"ל). יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין נְטִילַת מַיִם רִאשׁוֹנִים, אֶלָּא בְּמַיִם בִּלְבַד; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַיַּיִן כָּשֵׁר לִנְטִילַת יָדַיִם, בֵּין נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם בֵּין לֹא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם, אֶלָּא שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כִּמְזַלְזֵל בְּדָבָר חָשׁוּב שֶׁנִּשְׁתַּנָּה לְעִלּוּי (פי' לְשֶׁבַח) עַד שֶׁקּוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא יַיִן לָבָן, אֲבָל אָדֹם לֹא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל מֵי פֵּרוֹת רְאוּיִם לִנְטִילַת יָדַיִם בִּשְׁעַת הַדַּחַק וְכָל שֶׁכֵּן דְּמֻתָּר לִטֹּל יָדַיִם בִּשְׁעַת הַדַּחַק בְּשֵׁכָר אוֹ בְּמֵי דְּבַשׁ הַמְבֻשָּׁלִין, דְּעִקָּרָן מַיִם (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי).
יג צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בַּמַּיִם רְבִיעִית, וְהָנֵי מִילֵי לְאֶחָד; אֲבָל לְב' שֶׁבָּאוּ לִטֹּל כְּאֶחָד, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ; וַאֲפִלּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַקִּלּוּחַ. כֵּיצַד, הָיָה רְבִיעִית מַיִם בַּכְּלִי וּפָשַׁט אֶחָד יָדָיו וְאַחֵר יוֹצֵק עַל יָדָיו, וּבָא שֵׁנִי וּפָשַׁט יָדָיו לְמַטָּה מִמֶּנּוּ סָמוּךְ לְיַד הָרִאשׁוֹן, וְקִלּוּחַ יוֹרֵד עַל יָדוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וּלְיָדוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ, יְדֵי שְׁנֵיהֶם טְהוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפִּחֵת שִׁעוּר הָרְבִיעִית כְּשֶׁהֵם מַגִּיעִים לְיָדָיו שֶׁל שֵׁנִי, יָדָיו טְהוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים מִשִּׁיּוּרֵי טָהֳרָה; וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ כְּשֶׁנּוֹטְלִים זֶה אַחַר זֶה, הוֹאִיל וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחִיל הָאֶחָד לִטֹּל מֵהֶם הָיָה בָּהֶם רְבִיעִית, גַּם לַשֵּׁנִי זֶה עוֹלִים, מִפְּנֵי שֶׁבָּאוּ מִשִּׁיּוּרֵי טָהֳרָה; וְעַל דֶּרֶךְ זֶה נוֹטְלִים מֵחֲצִי לְג' וּלְד', וּמִלֹּג לְכַמָּה בְּנֵי אָדָם כָּל זְמַן שֶׁמַּסְפִּיקִים הַמַּיִם לִשְׁפֹּךְ כָּל אֶחָד עַל יָדָיו ג' פְּעָמִים וְה"ה שֶׁיְּכוֹלִים לְהַנִּיחַ ד' וְה' יְדֵיהֶם זֶה בְּצַד זֶה, אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה, וְלִטֹּל כְּאֶחָד, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ יְדֵיהֶם בְּעִנְיָן שֶׁיַּגִּיעוּ הַמַּיִם לְכָל אֶחָד.
יד צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא רְבִיעִית מְכֻנָּס בְּמָקוֹם א', שֶׁאִם נָטַל מִשְּׁמִינִית וְחָזַר וְנָטַל מִשְּׁמִינִית, יָדָיו טְמֵאוֹת כְּשֶׁהָיוּ.
טו רְבִיעִית שֶׁאָמְרוּ, בֵּין לְיָדָיו שֶׁל גָּדוֹל בֵּין לְיָדָיו שֶׁל קָטָן. נָטְלוּ ב' בְּנֵי אָדָם זֶה יָדוֹ אַחַת וְזֶה יָדוֹ אַחַת, וְאַחַר כָּךְ חָזַר הַשֵּׁנִי וְנָטַל יָדוֹ הַשֵּׁנִית, הֲרֵי אֵלּוּ כְּג' בְּנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ אִם הָיָה בַּכְּלִי חֵצִי, יָדָיו טְהוֹרוֹת, וְאִם לָאו, אֵין יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרָה, שֶׁאֵין נוֹטְלִין בְּפָחוֹת מֵחֲצִי יוֹתֵר מִשְּׁנֵי בְּנֵי אָדָם.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) שנשתנו מראיהן - וילפינן זה ממים של כיור שהיה לקידוש ידים במקדש דפסולין בשינוי מראה [ב"י בשם הרא"ה]: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) מחמת עצמן - כגון שעמד בכלי זמן רב עד שנעשה ירוק ע"י האויר החם והנה המחבר העתיק זה מלשון הטור אבל ברמב"ם לא נזכר לפסול אלא בנשתנה מחמת דבר אחר וכן הוכיחו האחרונים והסכימו לדינא דמותר בנשתנו מחמת עצמן: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) מחמת דבר שנפל - כגון דיו ושארי מיני סממנים וצבעים ואף שלא נימוח גוף הצבע בתוכן אלא שעל ידי שרייתן נשתנה המראה וה"ה אם נשתנה ע"י עשן ושום דבר דרק מחמת עצמן כשרים. אכן מה שנשתנה ע"י עפר וטיט שנתערב בתוכו לא חשיב שינוי מראה וכדלקמיה בסעיף ט' משום דדרך גידול המים הוא כן להיות מעורב בעפר וטיט וגם דלבסוף כשישהו אותן דרכן לצול ועיין לקמיה בס"ט: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) מחמת מקומן - בין שנשתנו כשהיו עומדין בקרקע ובין אח"כ כששאבן בכלי ונשתנו ע"י הכלי. ודע דמה שנפסלין המים בשינוי מראה כל דהו הוא דוקא כשנוטל בכלי על ידיו אבל בטובל ידיו במ' סאה אינו פוסל מחמת שינוי מראה כל דהו וכמו בטבילת הגוף דאינו נפסל המקוה מחמת שינוי מראה אלא א"כ נפל בתוכו גוף הצבע ונימוח בתוכו או משקה כגון יין אדום וכיו"ב שאר מי פירות וכמבואר ביו"ד [סימן ר"א סעיף כ"ה כ"ו] ובמעין אינו פסול שינוי מראה כלל כמבואר שם: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) פסולין - ואם חזרו לברייתן כשרים [מ"א וש"א]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) מלאכה - דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין העומדים לשפיכה ופסולים לנטילה: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) ששרה בהם - דחשיב זה מלאכה ונעשו המים שופכין ואפילו אם שרה בהן אחר שאינו בעל המים [שע"ת] וכן בשארי מלאכות אין חילוק בין הוא עצמו לאחרים אכן בחידושי רע"א מסתפק בכל זה: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) אפילו נתכוין - כיון דעכ"פ נתכוין לשרות פתו במים אבל אם לא נתכוין כלל לשרותו ונפל מעצמו במים כשרים דלא שוינהו כשופכין [וה"ה אם נפל כלי במים והודח שלא במתכוין]. אם נפל בגד לתוך המים והוציאו משם לא נפסלו המים כיון שלא נתכוין וכמו בפת אבל המים שמיצה מהבגד פסולים [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) ואם צינן וכו' - דחשיב מלאכה שע"י המים נצטננו ואם היה היין צונן ונתן לתוך המים רק שלא יתחממו מחום היום כשרין וה"ה אם נתן בתוכן דגים חיים שלא ימותו דכל זה לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם רק ששומרים אותן. ואפילו אם מת הדג אח"כ לא נפסלו המים [א"ר]: ש"ע סָעִיף ב
י (י) ואם הדיח - מדבר הדבוק בהן או כדי שיסתלק מהן הריח: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) כלים - וה"ה אם הדיח בהן ירקות [רי"ו] ומשמע לכאורה דאם היו מודחים ונקיים כשרים המים דלא מקרי מלאכה כלל דומיא דכלים [מ"א] ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו דעת המ"א ועוד איזה אחרונים דמיקרי מלאכה ופסולין ויש מקילין בדיעבד אם הם לחים ונקיים מעפרורית ונתנם רק שיעמדו לחלוחית שבהן ואם יזדמן לו אח"כ מים נכון ליטול שנית ובלי ברכה: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) פסולים - וה"ה שאר מלאכות כגון שנתן בהם כלים שנתבקעו בימות החמה כדי שיתכווצו או שמדד בהן מדות וכן אם היו עומדין המים בכלים שיש בהם שנתות בשביל משקל [דהיינו שיש בהן חריצין לסמן לליטרא ולשני ליטראות דכשנותנין בתוכן הדבר שרוצין לשקל עולה המים עד החריצין] ושקלו בתוכן איזה דבר חשיב נמי מלאכה ופסולין [מ"א וש"א] ואם נתן בתוך המים דבר שמריח כתב בשל"ה לאסור אבל האחרונים הסכימו דאין בו איסור כלל דאינו עושה מלאכה בהמים אלא בא להשביחן: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) או חדשים - ואם היה בהן עפרורית א"כ יש צורך בהדחתן פסולים. אם ניסה במים הכלי אם ניקב שיזובו המים או לא יש לדון דלא מקרי נעשה בהם מלאכה דאין המים עושין שום פעולה וגילוי מילתא בעלמא היא כ"כ בחידושי רע"א ומ"מ מסיק שם דצ"ע לדינא ובברכ"י בשם בית דוד מחמיר בזה: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) אם טבל וכו' - דטבילת ידים לחוד לא הוי מלאכה וגם אין נמאסין המים בטבילת ידים ולכן לא הוי כשופכין ואף אם לא היו הידים נטולות לא נטמאו המים בנגיעתן כדלקמיה בסעיף י"א [מ"א]: ש"ע סָעִיף ב
טו (טו) הגלוסקין - מיני עוגות שלאחר עריכתן דרך לטוח פניהם במים ופעמים טובלין אותן בהמים ופעמים שטובל ידיו וטח על פניהם [ר"ש]: ש"ע סָעִיף ב
טז (טז) או שחפן מהם וכו' - זו ואין צריך לומר זו [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב
יז (יז) הנשארים - בכלי אבל אלו שבחפניו אם טח בהן פני הגלוסקא הרי נעשה בהן מלאכה: ש"ע סָעִיף ב
יח (יח) שהנחתום מדיח - דסתם ידים העוסקים בעיסה נקיים ואין בהם לכלוך והוי כהדחת כלים מודחים דלעיל [ב"י] ומחמת הבצק צ"ל דלא חשיב להם מלאכה [ואפשר משום דיכול להסירם גם בלא הדחה] וט"ז חולק על דין זה והוכיח דהרמב"ם ס"ל דחשיב זאת מלאכה גמורה דמדיח ידיו מן הבצק וכן פסק רש"ל וכן הסכימו שארי אחרונים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יט (יט) ושלפני הספר - שמדיח שם לפעמים כלי מלאכתו וכדומה אבל אינו בחזקה שהדיח שם ולכן כשרים מספק וכדלקמיה בסי"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כ (כ) התרנגולים או שלקק וכו' - לפי המבואר בב"י לאו דוקא אלו אלא ה"ה בכל בהמה חיה ועוף חוץ מיונה: ש"ע סָעִיף ד
כא (כא) יש מי שפוסל - דמדמינן למים של פרת חטאת דנפסלין בשתית בהמה חיה ועוף [חוץ מיונה] ויש מפרשים שם הטעם משום מלאכה דכשמגביהין ראשיהם רר מפיהם המים ששותין ומים אלו חשיב כמו שנעשה בהם מלאכה [דנשתמשו בהן לשתיה] ופוסלים כל המים בתערובתן וה"ה לנט"י דפוסלת בהן מלאכה: ש"ע סָעִיף ד
כב (כב) ואין דבריו נראין - דדוקא בפרת חטאת נפסלת במלאכה כל דהו וגם דכל הראשונים ס"ל דלא חשיב מלאכה גם בפרת חטאת ופירשו שם טעמים אחרים דאינם שייכים כאן ומלבד זה לענין נט"י לא נפסלו עי"ז כל המים דנתבטלו בתערובתן ברובה כדלקמיה: ש"ע סָעִיף ד
כג (כג) אלא בין וכו' יש להכשיר - ואחרונים חילקו בענין זה דאי בתרנגולים וכן בשאר חיות ועופות כשרים כדעת המחבר וכנ"ל אבל בשתית כלב וחזיר פסול משום מיאוס דנמאסין המים משתיה ונעשו כשופכין ובחיי אדם כתב דבשעת הדחק יש לסמוך על דעת המחבר להתיר אף באלו. אם שתה מהם נחש אין נוטלין מהם לידים ומים שנתגלו בעלמא אין חוששין האידנא לשמא שתה מהן נחש דאינם מצוים ואף מי שנזהר מזה לשתיה לענין נטילה אין להחמיר [ב"ח]. מים פסולין שנתערבו במים כשרים בטילין במיעוטן ומשלימין אפילו לרביעית אם לא נשתנו מראיהן [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כד (כד) או בקרקע - פי' אפילו היו בשעת מלאכה מונחים בקרקע כיון שהיו שאובין מתחלה מלאכה פוסלת בהם אבל כשעשה מלאכה בהם במחובר כשרים לנט"י בתלוש: ש"ע סָעִיף ה
כה (כה) לא במי מקוה - כ"ז לענין עשית מלאכה אבל לענין אם נפסלו משתיית בהמה אין חילוק בין שאובין למי מקוה ופסולין [ט"ז] וכ"ז לענין לשאוב בכלי מים ממי המקוה לנט"י אבל להטביל ידיו בהמקוה גופא מותר אף בזה. ולענין שינוי מראה עיין לעיל במ"ב סק"ד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כו (כו) שהיד סולדת - שנמשכת מאחוריה שלא תכוה: ש"ע סָעִיף ו
כז (כז) בהם - ויש מחמירין ביד סולדת בהם וכתבו האחרונים דבאין לו מים אחרים אין להחמיר בזה דהעיקר כדעת השו"ע ובפושרין אין איסור כלל לכו"ע ואפילו אם היו חמין מתחלה ונצטננו ונעשו פושרין ג"כ מותר ולפ"ז אפילו אין לו מים אחרים כ"א חמין שהיד סולדת בהן יראה להמתין מעט עד שיצטננו במקצת שלא יהיה היד סולדת בהן ויהיה מותר לכו"ע: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כח (כח) להטביל בהם - ככל מעינות דחמי טבריא מעין הוא. ואפילו אין בהם מ' סאה וכנ"ל בסימן קנ"ט סי"ד: ש"ע סָעִיף ז
כט (כט) אבל ליטול מהם וכו' - ואפי' ממעין גדול שיש בו מ' סאה: ש"ע סָעִיף ז
ל (ל) בכלי לא - ואפי' בנצטננו אסור משום דאינם ראוין לשתיית כלב וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף ז
לא (לא) דרך חריץ - שבקרקע וה"ה אם הלך דרך צינור אם אין עליו שם כלי [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ז
לב (לב) והפסיקן - מהמעין דאז בטל ממנו תורת מעין ואינו רק מקוה: ש"ע סָעִיף ז
לג (לג) מטבילין בהם - דהשתא כל גופו טובל בהם ידיו לא כ"ש: ש"ע סָעִיף ז
לד (לד) ואם אין בהם וכו' - ואף להמכשירין לעיל בסי' קנ"ט סי"ד בפחות מארבעים סאה אף במקוה הכא בחמי טבריה מודו דגזרינן אם נבוא להטביל ידים היכא דאפסקינהו מהמעין יאמרו דהמים של חמי טבריה הם כשאר מים ויבואו ליטול מהם אף בכלי: ש"ע סָעִיף ז
לה (לה) אין מטבילין - דגם בזה גזרו שמא יבוא ליטול גם בכלי כיון דאפסקינהו ממקומן ואין בהם עצמם ארבעים סאה ודעת הרר"י כיון דמחוברת למי המעין וכשר אף לטבילת גופו שוב לא שייך למגזר שמא יבוא ליטול אף בכלי: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לו (לו) מפני שהן מרים - ואינם ראויים וכדלקמיה בס"ט דאלו מחמת חמימותן אין לפסול וכמ"ש המחבר בס"ו: ש"ע סָעִיף ח
לז (לז) הכלב - אף שמשונים בטעמם משאר מים שאינם ראוים כ"כ לשתיית אדם כיון שעכ"פ ראוים לשתיית הכלב כשרים לנטילה. ודע דלדעת היש מחמירין שכתבנו לעיל במ"ב סקכ"ז לענין חמי האור כ"ש דיש להחמיר כאן לענין חמין של מעינות שלא היה להן מעולם שעת הכושר: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לח (לח) מים מלוחים - מי הים אם הרתיחו אותן חזרו להיות ראויין לשתיית כלב וכשרין לנטילה [מ"א וש"א בשם רדב"ז] ולטבול בתוכו לעולם מותר וכמו בכל מים מלוחין: ש"ע סָעִיף ט
לט (לט) שאין הכלב וכו' - דכיון שהם סרוחים כ"כ שאפילו הכלב אין יכול לשתות מהם הוי כאלו נתבטל מתורת מים ופסלוה רבנן לנט"י [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ט
מ (מ) למי מקוה לטבילה - וה"ה לטבילת ידים דלא עדיף מטבילה [גמרא]: ש"ע סָעִיף ט
מא (מא) אם הכלב יכול וכו' - דהיינו שאין עב כ"כ ועיין בחולין פרק כל הבשר בדברי חמודות אות ל"ח: ש"ע סָעִיף ט
מב (מב) כשרים - ומחמת שינוי מראה אין לפסול דדרך המים כן הוא וכנ"ל באות ג' במ"ב: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מג (מג) שתחלתו מן המים - ר"ל שתחלת ברייתו מן המים: ש"ע סָעִיף י
מד (מד) יבחושין אדומים - שנתהוו מן המים ואין בזה משום שינוי מראה שעיקר תחלת גידולו כך היה: ש"ע סָעִיף י
מה (מה) אם ריסקן וכו' - והמ"א בסימן קס"ב כתב דבזה חמיר משלג דאף לטבול הידים בתוכן יש להחמיר אם לא ריסקן אף דבשלג מותר בטבילה בתוכן בשעת הדחק וכדלקמיה בסי"ב במ"ב עי"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מו (מו) ספק אם נעשה וכו' - היינו בין שנסתפק אחר הנטילה או אפילו קודם נטילה מותר לו ליטול ידיו בהם אם אין לו מים אחרים: ש"ע סָעִיף יא
מז (מז) אם יש בהם כשיעור - ובזה דוקא אם נסתפק לאחר שנטל ידיו אבל מקודם לא דמה שאינו יודע לברר אם יש בו כשיעור אינו חשוב ספק [מ"א וש"א] וספק במחלוקת הפוסקים הרי הוא כשאר ספק דכיון שלא הכריעו בה הרי הוא ספק במלתא דרבנן ונקטינן להקל: ש"ע סָעִיף יא
מח (מח) טמאים או טהורים - פי' מים פסולים או כשרים [ב"י] דלנטילה לחולין אין המים נפסלין מחמת טומאתן כדלעיל בסימן קנ"ט סי"א: ש"ע סָעִיף יא
מט (מט) טהור - והטעם דנטילה דרבנן הוא ולא החמירו בספיקא ואפילו היו כל הספיקות יחד כשרין: ש"ע סָעִיף יא
נ (נ) וכל ספק טהרה וכו' - כגון אם היה הכלי שלם או לא וכה"ג איזה ספק: ש"ע סָעִיף יא
נא (נא) ויש מי שאומר וכו' - על כל הסעיף קאי והטעם כיון שאפשר לצאת בקל מידי ספיקא: ש"ע סָעִיף יא
נב (נב) יטול ידיו - ובב"י משמע דנכון להדר אחר מים דאם אינו מקיים נט"י כראוי קשה לעניות: ש"ע סָעִיף יא
נג (נג) ויוציא עצמו וכו' - ואם יודע שנטל כהלכה ואח"כ נולד בהן ספק כגון שנסתפק בהן אם הסיח דעתו אם לאו או שיודע שלא הסיח דעתו רק שהושיט ידיו סמוך למקום הטינופת וספק אם נגע בהם ספק לא נגע א"צ לחזור וליטלן אפילו לצאת ידי ספק מפני שמעמידין אותן בחזקתן: ש"ע סָעִיף יא
נד (נד) לא נפסלו - וכמו בס"ב בנחתום ואע"ג דבנטל ידו אחת ושפשפה בחברתה נטמאו המים שעל ידו כדלקמן בסימן קס"ב ס"ד מים שבכלי לא נטמאו בנגיעתו בהם. ולכן היוצא מבהכ"ס ובא ליטול ידיו יכול לשאוב בחפניו מן הדלי ולשפוך המים לחוץ והמים הנותרים בדלי לא נטמאו בנגיעתו בהם וכשרים לנט"י לסעודה. ואם שכשך ידיו בדלי גופא לטהרן עי"ז הרי נעשה מלאכה בכל המים שבדלי ופסולים לנטילה ואפילו לא היו ידיו מלוכלכות ממש מ"מ כיון שיש לו צורך לנקותן במים משום שנגעו במקום הטינופת נעשו המים כשופכין [אחרונים]: ש"ע סָעִיף יא
נה (נה) ממים שנטל וכו' - משום שכבר נטמאו המים ועוד שנעשה בהם מלאכה ולכן אפילו אם נטל מרביעית בבת אחת ג"כ אסור: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
נו (נו) והכפור - גשמים שנקפו בירידתן והוא כעין ברד: ש"ע סָעִיף יב
נז (נז) והמלח - לאו בכל גווני מותר במלח דלנטילה בכלי על ידיו הלא פסל המחבר לעיל בסעיף ט' אף במים מלוחים ורק בטבילה בתוכן מותר כשיש בהן כשיעור מקוה ומשום דגם לטבילת הגוף כשרין ומפני דכל אלו שנוים יחד לענין מקוה כללן גם כאן אף דאינם שוים בדינם לגמרי: ש"ע סָעִיף יב
נח (נח) אם רסקן וכו' - אבל בלאו הכי אין נוטלין בהן בכלי אבל לטבול הידים בתוכן אם יש בהן כשיעור מקוה מותר בשעת הדחק כשאין לו מים אף בלא רסקן ואפילו אם אין השלג מכונס הרבה בבת אחת אלא מונח על פני הארץ ונמוח הרבה כל שיש מ' סאה מחובר יחד טובלין בו ומ"מ נראה דצריך שיהיה עכ"פ כדי לכסות ידיו במקום שתוחבן: ש"ע סָעִיף יב
נט (נט) יש מי שאומר וכו' - לא קאי אריש הסעיף דהני הוי בכלל מים אלא לאפוקי מי פירות בלבד קאתי דאינם חשובים מים וכש"כ יין דלא והטעם דנט"י סמכו על קרא דוידיו לא שטף במים ולכן צריך מים דוקא [ב"י]: ש"ע סָעִיף יב
ס (ס) וי"א שהיין כשר - וכש"כ שאר מי פירות ושארי משקין דס"ל דלא הצריכו דוקא מים לנטילה ומשום ביזוי אוכלין אין בזה כיון שצריך לזה ואינו בדרך איבוד: ש"ע סָעִיף יב
סא (סא) אלא שאסור וכו' - היינו בין נתן לתוכו מים בין לא נתן דבכולם מקרי יין חשוב וקובע ברכה לעצמו כדלקמן בסימן רע"ב סעיף ה': ש"ע סָעִיף יב
סב (סב) לעצמו - בורא פה"ג אבל בשארי משקין ומי פירות דלא נתעלו בברכה בפני עצמן נוטלין אף לכתחלה לדעה זו: ש"ע סָעִיף יב
סג (סג) אבל אדום לא - דנשתנו ממראה מים ויש אומרים הראשון ס"ל דאינו חשוב שינוי מראה כיון דעומדים במראיתן שהיו מתחלה [רא"ש] ואם היה לבן ועשה אותן אדום ע"י צבע [כמו שעושין כמה פעמים ביינות שלנו] משמע דלכו"ע פסולין: ש"ע סָעִיף יב
סד (סד) ויש מי שאומר שכל מי פירות וכו' - היא דעה שלישית דמחלקת בין יין למי פירות דביין פסול מדינא אף בדיעבד כדיעה ראשונה אבל במי פירות נוטלין בשעת הדחק דס"ל דכל מי פירות קרוי מים חוץ מיין ולדינא יש להורות כדעה זו להחמיר ביין ולהקל במי פירות בשעת הדחק: ש"ע סָעִיף יב
סה (סה) וכ"ש דמותר וכו' - ומשום שינוי מראה לא נפסלו דס"ל דהיכא דאשתני לעילוי לא חשיב שינוי [מ"א וש"א] ועיין בביאור הגר"א דמשמע דלא ס"ל סברא זו: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
סו (סו) שיהא במים רביעית - שכן תקנו חכמים לנט"י. ושופכה בשני פעמים על ידיו דבפעם ראשון מטהר הידים ובשניה מטהר המים שעליהם כדלקמיה ואם שפך הרביעית כולה בב"א על שתי ידיו ג"כ נטהרו ידיו אף שלא שפך אלא פ"א וכמבואר בסי' קס"ב. וכ"ז במקום שאין מים מצוים אבל במקום שמים מצוים טוב שיטול בשפע וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"י: ש"ע סָעִיף יג
סז (סז) לאחד - בין שנוטל על שתי ידיו בב"א [כגון ע"י אחר שיטול עליהן] ובין שנוטל ידיו אחת אחת לעולם סגי ברביעית אחת בשתי ידיו מיהו אפילו אינו רוצה ליטול רק יד אחת כגון דהיה ידו אחת טהורה מכבר ג"כ אין לפחות משיעור רביעית [תוספתא והובא בב"י] ונראה משום שבכלי צריך רביעית לעולם דבפחות אין שיעור טהרה וכדלקמיה בסעיף י"ד אבל על יד אחת אין צריך לשפוך אותה כולה ולקמן בסי' קס"ב סעיף ד' העתקתי דברי האחרונים שכתבו דיש לנהוג שלא לפחות משיעור רביעית מים לכל יד ויד דבזה לא יצטרך ליזהר בהרבה דברים הצריכים ליזהר: ש"ע סָעִיף יג
סח (סח) שבאו ליטול כאחד - כתבו האחרונים דהיינו שמתחלה כוונו ליטול ביחד ולכן אף אם פשט השני ידו אחר שכבר התחיל הראשון ליצוק על עצמו עולה הנטילה גם לו דהוי כנוטל שניהם יחד דאין מתטמאין זה מזה אבל אם לא כוונו מתחלה ויצק הראשון רק לעצמו ואח"כ פשט השני ידיו אפילו קודם שנפסק הקילוח הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו ולא עלתה לו נטילה וצריך לנגב ידיו ולחזור וליטול כדלקמן בסימן קס"ב סעיף ד': ש"ע סָעִיף יג
סט (סט) האחרון א"צ - ודוקא כשיגיעו המים על ידיו סביב כל שיעור הנטילה שבידיו: ש"ע סָעִיף יג
ע (ע) ואפילו בזה אחר זה - ר"ל לא מבעיא כשפשטו ידיהם בבת אחת זה תחת זה דמהני הנטילה לשניהם אלא אפילו אם פשט השני ידיו אח"כ כשכבר התחיל ליצוק על הראשון עלתה לו נטילה כיון שמתחלה כוונו לזה ליטול יחד וכנ"ל: ש"ע סָעִיף יג
עא (עא) שלא יפסיק הקילוח - דעי"ז חשבינן כאלו נטל גם השני מרביעית שלמה ומפני שבאים המים משיורי טהרה הקילו זה לחשוב כנוטל מרביעית ע"י חיבור הניצוק [ב"י והרשב"א]: ש"ע סָעִיף יג
עב (עב) סמוך וכו' - דאז חשבינן כיד אחת אבל במרוחקים הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו: ש"ע סָעִיף יג
עג (עג) ויש מתירין אפילו וכו' - ר"ל שנוטלין לגמרי בפני עצמן כל אחד ואחד ולדעה זו ג"כ דוקא כשבאו ליטול בבת אחת אלא דהשני המתין עד שיטול הראשון אבל כשבא השני אחר זמן לא מהני לפחות משיעור רביעית עי"ז [טור]: ש"ע סָעִיף יג
עד (עד) גם לשני זה עולים וכו' - אך לדעה זו צריך הראשון לשפוך על ידיו שתי פעמים ולצמצם בנטילתו כדי שישאר גם לשני שיעור כדי שיוכל ליטול את ידיו משא"כ לדעה ראשונה צריך שישפוך הראשון כל הרביעית מים על ידיו ובשעת הדחק יש לסמוך להקל כדעה זו דהוא דעת הרבה פוסקים וכמ"ש בבה"ל: ש"ע סָעִיף יג
עה (עה) ועל דרך זה וכו' - ר"ל שמותר ליטול זה אחר זה אפילו בכמה אנשים ומטעם הנ"ל: ש"ע סָעִיף יג
עו (עו) מחצי לוג לג' - וא"ת כיון דברביעית סגי לשנים א"כ רביעית ומחצה סגי לשלשה י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה. ובדיעבד אם נטל האחד מחצי רביעית יוכלו ליטול שני האחרונים מרביעית הנשאר: ש"ע סָעִיף יג
עז (עז) ג' פעמים - בטור כתב שני פעמים דעיקר הנטילה משום טהרה הוא שני פעמים ורק אם יש עליהם לכלוך החוצץ צריך ליטול פ"א מקודם להעביר הלכלוך כדלקמן בסימן קס"ב: ש"ע סָעִיף יג
עח (עח) זה בצד זה - ואין מטמאין זה מזה בנגיעתן דכולם כיד אחת חשיבי כדלקמן בסימן קס"ב ס"ה ודי בזה ג"כ ברביעית לשנים ובחצי לוג לג' וד' ובאופן השפיכה דהולך השמש ויוצק מים על כולם ומסתברא דדעה הראשונה מקלת ג"כ בזה: ש"ע סָעִיף יג
עט (עט) או זה ע"ג זה - ולא אמרינן דנטמאו המים מידו של ראשון דכולם כיד אחת חשיבי וכנ"ל: ש"ע סָעִיף יג
פ (פ) שירפו וכו' - היינו שלא ידחקו זה על זה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
פא (פא) שאם נטל משמינית וכו' - ואפילו נטל שני השמינית על ידיו בקילוח אחד לא מהני דבעינן שיהיה הרביעית מכונס במקום אחד דוקא: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
פב (פב) של קטן - פי' של אדם קטן: ש"ע סָעִיף טו
פג (פג) ואח"כ חזר השני וכו' - אראשון קאי כמו שפירשתי בבה"ל וכ"מ בלבוש: ש"ע סָעִיף טו
פד (פד) הרי אלו כג' בני אדם - דהא דמקילינן מרביעית אחת לשני בני אדם היינו דוקא כשנטל הראשון ב' ידיו זו אחר זו וכן השני אחריו אבל כאן שלא נטל מתחלה רק יד אחת ונטל השני ג"כ אחריו חשוב בזה כאלו כבר נטלו שני אנשים ולכן כשחוזר הראשון ליטול ידו השניה חשוב כאדם שלישי דעלמא וממילא אין די ברביעית: ש"ע סָעִיף טו
פה (פה) אין ידו וכו' - עד שיטיל עליה מרביעית מים: ש"ע סָעִיף טו
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א שנשתנו. נ"ל דאם חזרו לברייתן כשרים ע' בסוטה דף ט"ו: ש"ע סָעִיף א
ב בין מחמת עצמן. צ"ע דהר"ש פ"ט דפרה כתב תוספתא מי חטאת שנשתנו מחמת עצמן כשרים מחמת עשן או ד"א פסולים וגם הרמב"ם פסק כן פ"ו ופ"ט מה' פרה וכ"ה במשנה ספ"ח דפרה וכיון דכשרים למי חטאת ק"ו לנט"י וגם כאן דקדק הרמב"ם וכתב בין מחמת מקומן בין מחמת ד"א פסולין משמע דמחמת עצמן כשרים וכ"מ במשנה ששנינו נפל לתוכן דיו קומוס ושינו מראיהן פסולים ולא נקט סתם שינו מראיהן פסולים אלא משמע דוקא מחמת ד"א פסולים ועבי"ד סי' רכ"א סכ"ה וסכ"ו וכ"מ ברא"ש דמקשה מאי פריך תלמודא אחזותא מתני' היא ולא קא מתרץ דמשקה איפסול בנשתנה מחמת עצמו אלא ע"כ מחמת עצמו כשר והא דהקשו הפוסקים דיין ליפסול משום שינוי מראה אף על גב דהוי מחמת עצמו י"ל דהכי קא קשיא להו מאחר דאם נפל יין לתוך המים נפסלו בשינוי מרא' כ"ש שיפסול הוא עצמו כמו דיו דפסול עסי"ב וצ"ע ולכן נ"ל להקל בנשתנו מחמת עצמן וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג עשה במים מלאכה. דנשתנו מתורת מים וז"ל ר"ל חביב סי' ק"ג דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין שעומדין לשפיכה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ב
ד נתכוין לשרות. אבל לא נתכוין רק שנפל פת במים כשר דלא שוינהו כשופכין וכ"מ מל' הטור והפוסקים (ב"ח): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף יב
ה כלים פסולים. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים (רי"ו) ומשמע לכאורה דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מקרי מלאכה כלל ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו מקרי מלאכה דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן בו כלי בימות החמה שנתבקעו כדי שיכווצו אבל נתן בהם דגים חיים שלא ימותו לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה וגם לא מקרי שופכין: איתא בגיטין דף נ"ג אם המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר ועולין המים על השנתות ובזה ידע משקלו מקרי עשה בהן מלאכה, כתב המרדכי או שמדד בהן המדות פסולים ובגי' שלנו איתא במשנה או שמיחה בהן המדות וכו' והוא ל' הדחה, והרמב"ם פי' ששכשך המדות עד שלא ישאר בהם ריח דבר המדוד פסולים מפני שעשה בהם מלאכה משמע דאם נתן לתוכן דבר המריח לא מפסלי ובשל"ה כ' שקיבל מרבותיו שאם נתן לתוכן שפיקנרדיא שיריחו פסולים דהוי כשרה בהן פתו עכ"ל וצ"ע דא"כ למה הוצרך לפסול בנפל דיו לתוכן משום שינוי מראה לפסול משום מלאכה ועוד דבשלמא כששרה פתו עשאן כשופכין כמש"ל אבל הכא נתכוין להשביחן וגדולה מזו כ' בסי"ב דנוטלין משכר ומי דבש בשעת הדחק ואפי' למאן דפסיל היינו משום שהם משקין אבל במים כשר לכ"ע ואפשר דרבותיו ס"ל כדעת רש"י ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף ב
ו שהנחתום מדיח. דסתם ידים העוסקים בעיסה אין בהם לכלוך וה"ל ככלים מודחים (ב"י) ועסס"יא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז שלקק מהם הכלב. והב"ח כ' דיש להחמיר בששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין וה"ל כשופכין וכ"כ הת"ה בשם א"ז ור"ח וכ"כ המרדכי בשם התוספתא ואלו ראה הרב"י לא חלק עליה: כתב הרמב"ם סוף מקואות מים כשרים שנתן לתוכו מעט מים הפסולים לנט"י הרי אלו כשרות נטל מן הכלים השיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה ה"ז פסול מפני שהמים הפסולים השלימו השיעור וטעמו מדאמרי' פ"ב דזבחים דף כ"ב כל המשלים וכו' למעוטי נתן סאה ונטל סאה וכו' (בד"ה) משמע ברש"י דוקא כשהיה בו רביעית בצימצום דלא חשיב שיעור זוטרא דרביעית לבטולינהו וכ"מ ברמב"ם ומדכתבו הרב"י בב"ה פה משמע דס"ל דלענין חולין אתמר אבל ל"נ מדהשמיטוהו הפוסקים משמע דס"ל דלענין תרומה דוקא אתמר וכ"ד הרמב"ם דלא כתבם בה' ברכות וכ"ה בת"ה שבטלים במיעוטן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח שיס"ב. ורש"ל אוסר ביס"ב: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט חריץ. היינו חריץ שבקרקע דלאו שאובין הם עסי' קנ"ט ס"ז: ש"ע סָעִיף ז
י אין בהם שיעור. ואפי' להמכשירין בסי' קנ"ט סי"ד הכא פסול דגזרי' חריץ אטו מנא וכ"כ בלבוש ובגמ' דלא כע"ת: ש"ע סָעִיף ז
יא אין מטבילין. דגזרינן אטו מנא והרר"י סבר דדוק' כשאין מחוברין דפסולים לטבילת הגוף גזרי' אם יטבול בו הידים יטול בו ג"כ הידים אבל מחוברים דטובל בהם כל גופו כ"ש ידיו ליכא למיגזר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יב שאין הכלב. מי הים ראוין לשתות הכלב אם מרתיחין אותן (רדב"ז ח"א רצ"ד): ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יג או שיש לו ספק. פירוש שנטל ידיו ונסתפק אם היה בהם כשיעור כנ"ל דלא כע"ת, והר"ש כתב דאפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא (ת"ה ב"י), כ' ביש"ש סי' ע"ז אם נטל כראוי וספק לו אם נטמאו אח"כ א"צ ליטול אפי' לצאת ידי ספק ע"כ וצ"ע דהא היסח הדעת פוסל כמ"ש ססי' קע"ג ועסי' קס"ד ס"ב: ש"ע סָעִיף יא
יד מי שלא נטל ידיו. ולכן היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית ליטול ידיו (יש"ש וע' בתוס' סוטה דף ט"ו): ש"ע סָעִיף יא
טו לא נפסלו. דהא בס"ב בנחתום לא איירי בידים נטולים ואפ"ה כשרים ואף על גב דנטל ידו אחד ושפשפה בחברתה טמאה בסי' קס"ב ס"ד יש לחלק בין פסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה דבקל נטמאו בשעת נטילה אבל בכלי לא נטמאו (ת"ה): ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז השלג. וב"י בי"ד סימן ר"א ס"ו כתב דיש להחמיר שלא לטבול גופו בשלג אם אינו מפושר, ובשעת הדחק מותר לטבול ידיו בשלג אפי' אינו מפושר כיון דנט"י דרבנן עכ"ל בב"י ובש"ע שם ס"ל כתב סתם דמטבילין בשלג משמע אפילו אינו מפושר והכא גבי נט"י פסק דוקא שרסקן ואיפכא מבעי ליה ולכן יש לסמוך לטבול ידיו בשלג אפי' לא רסקן אם יש בהם מ' סאה וי"ל דמ"ש אם רסקן כו' קאי רק אנוטלים מהם כלו' כשנוטל בכלי ושופך על ידו צריך ריסוק דאין נט"י אלא במים וכ"מ ממ"ש בהג"ה ס"י אבל לטבול ידיו במ' סאה שבקרקע שרי אפילו לא ריסק' וכמ"ש בי"ד שם ומ"ש הרמב"ם וריסקן היינו למעך חללו כמ"ש הב"י והכ"מ ונ"ל דשלג המונח על פני הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד מותר וע' בנדה דף י' ע"ב דלענין טהרה הוי חיבור, ומיהו הש"כ בי"ד פסק דוקא אם רסקו ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
יז במים לבד. לאפוקי מי פירות: ש"ע סָעִיף יב
יח אדום לא. דנשתנו מראיו וי"א הראשון ס"ל דמי פירות לא מפסיל בשינוי מראה וכ"פ הב"ח עס"א מ"ש: ש"ע סָעִיף יב
יט שכל מי פירות. צ"ע דלע"ד מאן דמכשירין ביין מכשירין נמי בשאר מי פירות ולמה עשה ג' מחלוקת, ואפשר דכוונתו על דבש כמ"ש בב"י אבל באמת פירושו מי דבש כמ"ש רמ"א ודכוותי' בי"ד סי' ק"ג ס"ד, ומ"ש דעיקרן מים וכ"מ בעירובין דף כ"ט ע"ב בתוס' דיש להם דין מים לפסול המקוה בג' לוגין ואין להם דין מי פירות ע"ש ואף על גב דנשתנו מראיהן צ"ל כיון דאשתני לעילויי' לא מפסלו בהכי: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כ שבאו ליטול כא'. משמע דוקא כשנתכונו ליטול שניהם כאחד אבל כשנתכוון אחד ליטול לעצמו ואח"כ פשט השני ידו למטה ממנו ידיו טמאות וצריך לנגבם ולחזור וליטלם וכיוצא בזה כתב ת"ה בשם התו' ועסי' קס"ב סדה"ו: ש"ע סָעִיף יג
כא מחצי לוג לג'. וא"ת כיון דברביעית סגי לב' א"כ רביעית ומחצה סגי לג' י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל א' יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה ודוקא אם לא נשאר לב' האחרונים רביעית אבל אם נטל הא' מחצי רביעית פשוט דב' האחרונים נוטלין מרביעית הנשאר (הר"ש): ש"ע סָעִיף יג
כב חצי לוג. לכאורה משמע דהכא ברביעית ומחצה סגי כמ"ש סי"ג וי"ל דמ"מ איכא למיחש שמא יצמצם כיון שאינו נוטל כאחד: ש"ע סָעִיף יג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א שנשתנו עמ״א סוטה ט״ו ב׳ כלי חרס נתאכמו והחזירן לכבשן בעיא דלא איפשטא ופסק הר״מ בפ״ג דסוטה ה״ט לקולא וכמ״ש הכ״מ דלא נשוי פלוגתא רחוקה בין לר״י ורבנן (לשיטתיה דלא כרש״י יע״ש) ומ״מ בנט״י לא דלא איפשטא ספק בעיא לקולא. ועוד דלר״י כשירים ה״ה מים לנט״י כה״ג ומשמע כ״ז שלא חזרו אף דאפשר לחזור פסולים וצ״ע שאין נזהרין בזה ורוב מימות נשתנו מחמת עפרוריות מתולדתן עד שיעמדו זמן מה חוזרים לברייתן ואם היינו אומרים דל״ד לנתאכמו בכלי חרס דצריך מעשה חזרה לכבשונות משא״כ זה דבזמן תליא מלתא הוי א״ש וצ״ע. עמ״ש בט״ז א׳ אי״ה: ש"ע סָעִיף א
ב בין מחמת עצמן עמ״א רכ״ב הט״ז א׳ ומ״ש בשם הרא״ש התוס׳ נמי כתבו כן חולין ק״ז א׳ ד״ה קפדיתו אחזותא וא״ת מתני׳ היא ומאי קושיא דלמא אחזותא מחמת עצמן ש״מ דכשר. ומ״ש בי״ד סכ״ה וסכ״ז (ט״ס כ״ו) עמ״א בט״ז א׳ אי״ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג עשה עמ״א הביא ב׳ פירושים א׳ דנשתנו מברייתן ע״י מלאכה ואף בלא שינוי מראה ב׳ עשאו כשופכין ובט״ז ב״ג הארכנו בזה יע״ש ועב״י: ש"ע סָעִיף ב
ד נתכוין עמ״א דלא כט״ז אות ב׳ יע״ש במ״ש שם באורך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף יב
ה כלים עמ״א בדגים הכשיר וכן בכלים שלא יתבקעו משמע דכשר שאין המים עושה כלום ובירקות שלא יכמשו פוסל צריך טעם לחלק וצינן יין במים הא שלא יחמם שרי ע״ת בשם רמ״א הביאו א״ר ו׳ א״כ ה״ה ירקות שלא יכמשו ואם שהמים נבלעים בירקות אף את״ל שפולטין לאחר מעל״ע מה בכך וצ״ע ובירקות שיחזרו לכמות שהיו בזה י״ל כן. מ״ש שנתות כו׳ יראה הטעם דנעשו כשופכין הא לטעם דנשתנו מתורת מים כמ״ש באות ג׳ ל״ש זה. מ״ש שאם נותן דבר שיריחו המים כו׳ אם נתכוין להשביתם שרי ומשמע אם נתן עשבי בשמים שנכמשו שיחזרו לכמותן פסולים אע״ג דמשביחן לא נתכוין לכך וע׳ בס׳ חמד משה. ומ״ש בס״ד באות ז׳ רש״י פוסל מי חטאת ששתו עופות שנופל מפיהם וחשיב מלאכה ה״ה אפשר בנותן דבר שיריחו דנבלע וחוזר אליו וצ״ע דל״ד להתם יע״ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף ב
ו שהנחתום עמ״א ועט״ז ד׳ וססי״א אות ט״ו במ״א בשם תה״ד ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז שלקק עמ״א בנמאסין נעשו כשופכים אבל שתו מהם תרנגולים וכדומה כשר לנט״י. ואפשר אפילו נתן להם במתכוין לא פסלום וצ״ע בזה. והביא מ״ש בבדק הבית פה דברי הר״מ דמקוואות פי״א ה״ט וכתב דוקא לענין תרומה כו׳ ומתה״ד ר״ס אין ראיה כ״כ די״ל ביש יותר מרביעית הא להשלמה לא ועא״ר אות ט׳ ובלח״מ פ״ו מה״ב צידד בזה יע״ש: אם נפל מים כשרים מועטים לתוך מרובים פסולים ואח״כ נותן מים כשרים עד שנתרבו להכשר אפשר דכשרים לנט״י אע״פ שאין רוב נגד כל מי התערובות: אם נפל בגד שלא במתכוין למים ונטל משם ומיצה מהם המים היוצאים למ״א אות ד׳ כשרים הם ולט״ז אות ב׳ פסולים ועיין תה״ד ר״ס ספוג מוצץ כיונה התם במתכוין יע״ש. ועסי׳ תנ״ה בנתערב מעט מים שלנו עם שלא לנו י״ל דבעי אח״כ רוב נגד כל המים דכבר נתחממו המעט ברוב ואי״ה שם יבואר בזה בהג״ה. מים ששתה נחש מהם אין נוטל ידיו עא״ר אות י״א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח שהיס״ב ורש״ל אוסר ביס״ב מ״א ועט״ז אות ז׳ ומיהו אף למאן דמחמיר בחמי האור י״ל הטעם דחשיב נשתנו מתורת מים ע״י יס״ב דהוי בישול דידהו כמ״ש רש״י חולין ק״ה ב׳ ד״ה סולדת נכוי״ת יע״ש אבל מעיינות חמין נובעין אף שיס״ב משקל במנא שפיר דמי דלא נשתנו מברייתן עיין סעי׳ ח׳ י״ל בהא כשרים לנט״י וע׳ רש״י חולין ק״ו א׳. ואם ציננו לחמי אור לרש״י ק״ה ב׳ משמע דאסור: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט חריץ עמ״א ולא הבינותי דצינור נמי לאו כלי אם לא בחקק לקבל צרורות עמ״ש בקנ״ט במ״א אות ח׳ הארכנו בזה: ש"ע סָעִיף ז
י אין עמ״א להמכשירין בקנ״ט סי״ד במי מקוה די לנט״י רביעית א״כ הוי מקוה שלם לנט״י הואיל ומרים הם גזרינן אטו במנא ולמאן דסובר מקוה בעי מ׳ סאה בהכרח סובר כאן כרש״י ורשב״א אף מחוברין אין טובלין ידים דבמופסקין תיפוק ליה דבעינן מ׳ סאה ועא״ר אות ט״ו, ולפ״ז להר״ב שם שהגיה דיש להחמיר לכתחלה סמך כאן על התם ודוחק. ואע״ג דחמי טבריה מעיין הוא ודי לכ״ע ברביעית הואיל והפסיקו תו הוי רק מקוה: ש"ע סָעִיף ז
יא אין מטבילין עמ״א והרר״י סובר כיש מכשירין לעיל בקנ״ט סי״ד לנט״י א״צ מ׳ סאה ולגוף פסולים דליכא מ׳ סאה גזריגן כו׳. ולי העני יש בכאן קושיא אחת וזו תוארה: קשיא לי אמה דפסק המחבר דבת בירתא אסור כחזקיה דרביה דר״י (עיין ר״ש פ״ק דידים מ״ג הגירסא בחולין ק״ו א׳) הא סתם מתני׳ בפ״ק דידים מ״ג המים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשירים משמע אף דפסקינהו בבת בירתא ומופסקין לגמרי הם ועוד בתוספתא פליג רשב״א בפסקינהו בבת בירתא דאין נוטלין לידים ומינה ת״ק במשנה אף פסקינהו כמ״ש הר״ש שם וא״כ היה לפסוק הלכה כסתם משנה דלא גזר אטו מנא וכבר הוקשה זה להכ״מ פ״ו דברכות ה״ח ותי׳ דיש לחלק בין פסולם ניכר דלא אתא למטעי כך דנפסלו משתיית בהמה דניכרין בטעמם או במראיתם לא גזרינן דיכירו הכל מה שא״כ חמי טבריא בציננו והן אמת שיש לתמוה שזה לפירש״י חולין ק״ו טעם פיסול חמי טבריא משא״כ הר״מ ז״ל כתב הטעם שאין ראוין לשתייה דהיינו מרים המה וכהרר״י וכמ״ש המחבר בכאן וא״כ קשה ולזה י״ל דמשנה פ״ק דידים מים שנפסלו משתיית בהמה בטיט הנרוק מיירי כפי׳ הרי״ף וכמ״ש הר״מ בה״ט ונט״י הקילו כמ״ש הלח״מ שם ומש״ה לא גזרו אטו מנא דניכרין במראיתן עכורים מטיט ולא יבא להתיר במנא משא״כ חמי טבריא צלולין אע״ג דמרים המה לא יבחין ויתיר במנא כסבור מים אחרים המה משא״כ המחבר בס״ט השמיט דעת הר״מ לגמרי רק פי׳ הרא״ש ור״ש ושאר פוסקים דמים הנרוק פסול בקרקע ומיירי במרים ומלוחים וא״כ אמאי פסק כחזקיה נגד סתם משנה דידים ולכאורה המחבר זיכה שטרא לבי תרי ובשלמא הטור ורא״ש י״ל מפרשים כרש״י דחמי טבריא ראוין לשתייה רק חמין שלא היו להם ש״ה משא״כ המחבר. שוב ראיתי לתה״א בית ששי שער שני כתב אע״ג דר״י כת״ק כחזקיה קיי״ל יע״ש והיינו דחזקיה כתנא חשיב ופליג על המשנה וכרשב״א ולפ״ז אין חילוק בין חמי טבריא למים מרים ומלוחים והבן ועיין א״ר אות י״ז: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יב שאין עמ״א ועסי׳ קנ״ט אות י׳. עב״י בשם הרר״י משמע דוקא כשאדם יכול לשתות ע״י הדחק יע״ש ומים הבלועים מאיסור אע״פ שא״ר לאדם כלל איסורא רביע עליה ול״ד למ״ש הב״ח בטעם פיסול גילוי מים שא״ר לאדם דמחמת סכנה הוא וכמש״ל מזה: ודע דטיט הנרוק אי פרה שוחה ושותה מהם כשרים לנט״י בכלי אע״פ שנשתנה מראיו לא פסול דוקא קומוס וקנקנתום וכדומה וכמשנה י״א פ״ח דפרה כר״ע ואף דהתי״ט כתב שם מי ביצים בטבען כך י״ל שאני מי חטאת דחומרא החמירו בה. גם למ״ש הרע״ב שם דאין מים חיים בכלי קשה מ״ש ביצים או אדמה וחרסית: עוד אבאר לך כי שינוי מראה פוסל במקוה אבל לא במעיין עי״ד ר״א סכ״ה והוא מראב״ד בספר בעלי הנפש בשער המים (ד״ב דף פ״ד א׳) ויש לנו בזה הערה אחת וגדולה הוא אלי כי לכאורה יראו חשיבות המעיין במחובר דוקא הא משקל במנא לנט״י אף מעיין אם נשתנו מראיו בעודם במים וכ״ש אח״כ דפסולים לנט״י אבל מדברי הר״א ז״ל בבעלי הנפש שם לא משמע כן שכתב מעיין אין שינוי מראה פוסל בו דוקא לנדה וזבה ושאר טבילות דלא בעינן מים חיים אבל קידוש מי חטאת פוסל בשינוי מראה וכן מצורע בסוטה (ט״ו) נתאכמו פסול דומיא דמים חיים עכ״ל הנה בג׳ דברים כתיב מים חיים בזב זכר ומצורע בשחיטת הציבור ובמי חטאת ע׳ פ״ח דמקוואות מ״ח בר״מ ור״ש ובפ״ט דמקוואות ה״ח בר״מ בזה וקידוש מי חטאת תלושין הם בצלוחית ואפ״ה אי לאו דמים חיים היה כשר ממעיין בשינוי מראה האם נאמר כן בנט״י ולא יליף מחטאת דיש בו כמה חומרות ומיהו הא ודאי דוקא כששינוי מראה בעודן במעיין נפל סמנים לתוכן אע״פ שנתלשו י״ל כשרים לנט״י אבל אם נשתנו לאחר ששאבו בכלי לא. ולפ״ז מ״ש המ״א אות ב׳ ראיה מחמת עצמן מפרה דכשר ק״ו לנט״י י״ל התם ממעיין ונשתנו מעצמן במעיין אין פוסלים משא״כ במנא וכ״ש מי מקוה והבן זה. והוי יודע טיט הנרוק דפרה שוחה ושותה מהן משלים נמי לרביעית (תרומה כ״ש לחולין) זבחים כ״ב א׳ אפי׳ רביעית מצומצם עם הטיט שרי ואמנם שם נאמר פר״ה דוקא ובר״מ פ״ח דמקואות ה״ט פר״ה ובתוס׳ זבחים כ״ב א׳ ד״ה אפילו תמהו ע״ז דבמקואות (וידים) הזכיר בהמה והיינו נפסל מכלב ומ״מ צ״ע דאחר שהר״מ כתב בלשון הגמרא פרה למה כתב המחבר כלב די״ל כל שאין פרה שותה מהם אף שהכלב שותה פסולה וצ״ע בכל זה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יג או עמ״א בספק אם יש כשיעור ספק חסרון חכמה וכ״ש כה״ג לאו ספק כלל ואפי׳ את״ל בדרבנן שאין לו שורש מ״ה ספק וחסרון חכמה מהני כאן גרע טפי דהא יכול לשער בקל ועא״ר אות י״ח. ומ״ש בשם הר״ש פ״ב דידים מ״ד דלא כלשון הש״ע א״ו א״ו ובפתיחה כתבנו דאפילו למ״ד ס״ס לחומרא אף בדרבנן מחמירינן כאן טהרו חז״ל והקילו יותר משאר ספיקות ועיין מ״ב פ״ב דמקואות ובפתיחה הארכתי. ותה״ד בסי׳ רס״א אך מה דמוזכר בפוסק א׳ לאסור ובשני יש הוכחה להתיר אין להתיר הואיל ואין מפורש ועב״י (וכללא ממשא ומתן קשה ללמוד דין וכ״ש היכא שמפורש בא׳ להיפוך ואי״ה בכללים אבאר זה) ומ״ש בשם רש״ל עא״ר אות י״ט שספק לו אם הסיח דעתו קיל טפי יע״ש ובאמת בב״י בשם הר״ר מנוח פי׳ ספק טמאים או טהורים אידים קאי כלומר שמר ידיו וספק אם הסיח דעתו וכיש״ש והב״י פי׳ עוד ספק טמאים אם מים פסולים או כשירים והוי כטמאים וטהורים יע״ש ובפתיחה עמדנו ע״ז דהאידנא כ״ע טמאי מתים והמים טמאים ומתני׳ י״ל לתרומה כו׳ ומ״מ קשה כשירים או פסולים הוי בכלל ספק נעשו מלאכה או לאו. מ״ש בפתיחה ממ״ד פ״ד דטהרות הכוונה עמ״ש הר״ש תוספתא הבית עם משקין הובא בפי״ד משא״ה ה״ה יע״ש והבן: ש"ע סָעִיף יא
יד מי שלא נטל ידיו עמ״א ועמ״ש בט״ז אות ט׳ מזה ועא״ר. ש"ע סָעִיף יא
טו לא נפסלו עמ״א תה״ד סימן רנ״ט. ואע״ג די״ל דיש הרבה מים יותר מרביעית אפ״ה אין לחלק ומינה בנטל ידיו מהם פסולים תו לחבירו אפי׳ היה רביעית ושפך בב״א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז השלג עמ״א ובקס״ב אות י״ז משמע דיבחושים ובריית המים אם לא ריסקן אף לטבילה בקרקע במ׳ סאה לא הוי טבילה כלל אף למאן דמתיר בשלג ועש״ך י״ד ר״א אות ע״א מזה. וע״ש דשאיבה אין פוסל בשלג וברד ויראה היה יבחושים וכדומה כל שלא ריסקן ונטלן למקוה כך ואח״כ ריסקן שם כשירה עש״ך שם אות ע׳. ועסי׳ ש״ך בט״ז אות ט׳ ואי״ה שם יבואר. ועסי׳ קנ״ט בט״ז אות ך׳ מתיר לטבול בשלג ומיהו הט״ז והמ״א כתבו שצריך מ׳ סאה וי״ל ברביעית מכונס הואיל ואיכא ס״ס לאיסורא שמא בעינן במקה מ׳ סאה כבסי׳ קנ״ט סי״ד ושמא שלג בלא ריסקן אין טובלין בו ואף שהמ״א באות י״ג בשם הר״ש דאפי׳ כל הנך ספיקות טהור זה בספק מעשה די״ל ס״ס לא הוי כרובא (עיין פ״י בקו״א לכתובות בסוגיא דפ״פ) משא״כ ס״ס דפלוגתא הוי רבים האוסרין וכל כה״ג אף מאן דמתיר ס״ס לחומרא בדרבנן בס״ס דפלוגתא לא דהוי רובא לאיסורא ממש. ואי״ה בספר שושנת העמקים יבואר זה: ש"ע סָעִיף יב
יז במים לבד לאפוקי מי פירות מ״א אבל שלג וכדומה אהא לא פליגי י״א הללו סוברים ג״כ דמותר: ש"ע סָעִיף יב
יח אדום לא עמ״א בס״א אות ב׳ ודוקא מים שנשתנו פסולים הא זה בתולדה הוא כך כשירים ועמ״ש בט״ז אות ך׳ ביבחושים אדומים מה שיש לעיין ביה: ש"ע סָעִיף יב
יט שכל עמ״א מ״ש בהג״ה מי דבש דעיקרן מים ועסי׳ תס״ב אות ו׳ במ״א צ״ע במי דבש אם הוי מי פירות לענין חמץ ונ״ל דאע״ג לענין נט״י חשיב מים מ״מ אין מחמיץ) בטבעו. ומ״ש דאשתני לעלויא לא מיפסלו (ול״ד לאות י״ח יין דבטבעו כך משא״כ זה נשתנו המים מתולדתן) ומיהו מי כרכום וכדומה לא נשתנה לעילויא מיקרי דאין משובח המים בטעמו מפני זה וצ״ע: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כ שבאי עמ״א ע׳ תרומת הדשן סי׳ רנ״ט מ״ש בזה: ש"ע סָעִיף יג
כא מחצי לוג עמ״א הר״ש פ״ק דידים מ״א עב״י בכאן הביאו: ש"ע סָעִיף יג
כב חצי לוג עמ״א ט״ס סי״ד וצ״ל סי״ג באות כ״א דהכי ראוי לפום שיעורא בלוג ומחצה שאין כאן הרבה בני אדם כ״א ב׳ ב״א ותי׳ כו׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף יג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א ס"ק א שנשתנו כו' עיין בסוטה דף ט"ו ע"ב. דאמרי' דר' ישמעאל ס"ל דהכלי חרס שהיו משקין בו הסוטה מים מאררים היה צ"ל חדש ורבנן מכשירים אפי' בישן ואמר רבא ל"ש שלא נתאכמו (ר"ל הושחרו) פניו אבל נתאכמו פניו פסולים ופרש"י לרבנן קאי דמודו בנתאכמו דפסולים. דבעי' כלים דומיא דמים של סוטה מה מים שלא נשתנו אף כלים שלא נשתנו והדר בעי רבא נתאכמו והחזירן לכבשן ונתלבנו מהו מי אמרי' כיון דאדחי אדחי או דלמא כיון דהדר הדר ולא אפשט' וס"ל למ"א דע"כ גם במים שנשתנו וחזרו למראיתן מסתפק רבא דאי במים ודאי פסול א"כ מאי קמבע"ל לרבא בכלים הא בעי' דומיא דמים והא דהעמיד רבא אבעייתו על כלי ולא על מים משום דלא משכחת לה במים וכמ"ש התוס' ד"ה ומה מים שלא נשתנו תימא דמאחר דמי כיור הן כו' כמי מקוה ומי מקוה שנשתנו כשר כו' דמי צבע אין פוסלין המקוה בשינוי מראה (אע"ג דדוקא מי צבע דליכא ממש בצבע אבל נפל לתוכו יין ושינוי מרא' המקו' פסול דיש בו ממש ס"ל דכלי' שנתאכמו דומה לשינוי מרא' דמי צבע דג"כ אין בו ממש) כו' ונרא' כו' אסמכתא בעלמא היא וליכא אלא פסולא דרבנן עכ"ל א"כ מים שנשתנו מראיהן כשר וליכא למיבעי בחזרו למראיתן ואע"ג דהמ"ל במים שנשתנו מ' יין דפסולים אי חזרו למראיתן מה דינם י"ל כיון דלא איירי בהאי סוגיא בנדון זה אלא בנתאכמו דדומה למי צבע כנ"ל לא רצה להעמיד איבעייתו עליו עכ"פ בנט"י דפוסל שינוי מרא' איכא לספוקי כמו בכלי סוטה שנתאכמו וכיון דהרמב"ם ספ"ג מהל' סוטה פסק איבעיא דרבא לקולא וכמ"ש במשנ' למלך שם דס"ל כהתו' הנ"ל דאין פסול הכלי כ"א מדרבנן ולכן אזלי' בספיקו לקול' דהוי ספיק' דרבנן וא"כ ה"ה במים של נט"י כיון דעיקר נט"י דרבנן יש לילך בספיקו לקולא מ"מ נלע"ד אם יזדמנו לו אחר זה מים כשרים יטול שנית בלא ברכה כדלעיל ס"ח: ש"ע סָעִיף א
ב (סק"ב) בין כו' ולא נקט סתם כו' כדי לכלול גם נשתנו מחמת עצמן: ועיין בי"ד כו' ר"ל דלענין מקוה יש חילוק בין נשתנה מחמת דבר אחר פסול ומחמת עצמן כשר ואין כוונת מ"א ללמוד דין נ"י ממקוה דודאי חלוקים הם נ"י ממקוה לכמה דינים ולפעמים נ"י אע"ג שהוא דרבנן החמיר יותר מבמקוה אלא כוונת מ"א דלא תימה דאין ראיה מל' הרמב"ם והמשנה מדלא קתני גם נשתנו מחמת עצמם דלמא דא ודא אחת היא ואין סברא לחלק בין מ' עצמן ובין מ' דבר אחר ולא הוצרכו לבאר לכן הביא ראיה ממקוה דיש חילוק וא"כ א"א דבנ"י אפי' מ' עצמן פסולים הל"ל רבותא אפי' מ' עצמן פסולים. וכ"מ ברא"ש בחולין דף ק"ז: תלמודא קפדותו אחזותא. ר"ל ששאל שם ר"ש לאמימר אי מקפידי' בנ"י שלא ישתנ' מראה המים. והקשה הרא"ש במה נסתפק הא מתני' היא נפל לתוכו דיו כו' פסולים: ולא קמשני כו' ר"ל דהרא"ש ה"ל לתרץ קושייתו: דיין כו' עיין בסעיף י"ב: מאחר דאם נפל יין לתוך המים נפסלו כו כ"ש כו' ובנשתנו מחמת עצמן. באמת ס"ל למ"א דאי נפלו אותן מים למים אחרים ועי"ז נשתנו גם מים האחרים ג"כ לא נפסלו כיון דלא גרם השינוי שום דבר כ"א מים בעצמן , וה"ל כהמים בתחלתן שכשרים משא"כ יין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) עשה כו' וז"ל ר"ל חביב כו' נעשו כשופכים כו' זה טעם אחר ממ"ש תחלה דנשתנו מתורת מים דטעם נשתנו כתב הר"ש עיין בהרב"י: ש"ע סָעִיף ב
ד (ס"ק ד) נתכוין כו' וכ"מ מלשון הטור ופוסקים שהטור כ' וז"ל דתנן עשה בהם מלאכה או ששרה בהן פתו פסולים וכ' הרב"י דבסיפא סיים המשנה שמעון התמני אומר אפי' נתכוין לשרות בזה ונפל לשני'. ופי' דת"ק סתם דבריו משמע אפי' נתכוין לשרות בזה כו' פסולים. וע"ז תמה שמעון ואמר ולמה אלו כשרים ופסק הרמב"ם כת"ק וכ' הרב"י וז"ל ולכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שכתבו דמים שנעשו בהן מלאכה פסולים ולא חלקו בין נתכוין ללא נתכוין עכ"ל משמע מלשון הרב"י דאפי' ליכא כוונה כלל אלא נפל ממילא פסולים אבל דעת מ"א אינו כן דבנפל ממילא כשרים וכ"מ לשון הטור ופוסקים שכתבו ששרה פתו משמע דמיירי במתכוין ואף על גב די"ל דמודים דהלכה כת"ק דאפילו נתכוין לשרות בזה ונפל לשני פסולים י"ל דזה בכלל שרה פתו דהא ת"ק דשמעון נקט גם כן לשון שרה פתו ואפילו הכי הבין שמעון דמיירי אפילו נתכוין לשרות בזה כו' ולכן תמה עליו וחלק אבל לא נתכוין כלל אלא נפל ממילא ס"ל למ"א דאין לפרשו בלשון שרה פתו: דל"ש כשופכים כו' וה"ה דליכא לפסלו מטעם א' דנשתנו כיון דהוי ממילא: ש"ע סָעִיף ב
ה (ס"ק ה) כלים כו' ומכל מקום אם שרה בו ירקות שלא יכמשו כו' אבל אם נתן בהם דגים חיים כו' דאין המים פועלים בהם כלל כו'. ובס' א"ר חולק על דין ירקות שלא יכמשו דדמי לדגים חיים או ליין שהוא צונן שלא יחום דמשמע דמודה מ"א דמותר וכן הביא בשם פרישה דמתיר דיעבד אם נתן בהם ירקות שלא יכמשו: ולענ"ד י"ל דהמ"א ס"ל לחלק בין דגים חיים לירקות שלא יכמשו שכ' בדגים אין המים פועלים בהם כלל אלא שמצילם ממיתה משא"כ בירקות שלא יכמשו דהמים פועלים בירקות דהא מה"ט כל זמן שהוא חוץ למים נכמשים דנתייבש לחלוחותן ועי"ז שהם במים המים מבליעין לחלוחית בירקות ואין נכמשים ומקרי קצת פועלים בהם: והרמב"ם כו' דבר המדוד. ר"ל שמדד משקה מה במדה וקלט המדה הריח מאותה משקה. ועכשיו רוצה להעביד הריח מאותה מדה ע"י הדחת מים: משמע אם נתן לתוכן דבר המריח ל"מ דאל"כ ל"ל טעם פסול המים משום מלאכה ת"ל שהמים קלטו ריח מהמדה: וצ"ע למה כו' לפסול משום מלאכה. ובספר א"ר דחה דמה"ט אמר הטעם משום שינוי מראה לפסול אפי' נפל ממילא דאין מלאכה פוסלת וכמ"ש מ"א ס"ק ד' ולענ"ד א"ל חדא דאכתי לדעת הרב"י דס"ל אפי' לא נתכוין פוסל מלאכה כמ"ש בס"ק ד' א"כ לדידיה תקשי מדיו. וע"כ שהרב"י חולק על השל"ה וניהו דאנן לא קי"ל כהרב"י לענין כוונה מ"מ מה שחלק על של"ה לא מצינו מי שחולק על הרב"י. ועוד א"ל דס"ל אי בעינן דווקא כוונה א"כ בלא"ה אין לפסול בנתן לתוכה דבר המריח דזה לא מקרי כוונה ליתן לתוכו דהא אין כוונתו כי אם שיקלטו המים הריח ואם היה אפשר שיקלטו כריח בלי שיתן דבר לתוכן הויא ניחא ליה ודוחק. ועוד כו' עשאן כשופכים כמש"ל אבל הכא נתכוין להשביחן. אע"ג דאיכא טעמא אחרינא הואיל ונשתנו כמ"ש ס"ק ג' י"ל דס"ל למ"א טעם שופכים עיקר וכנרא' מלשונו מ"ש גבי דגי' ועוד אפי' בשינוי מראה היכי דנשתנ' לעלוי ס"ל דלא פסלי כמ"ש בס"ק י"ט כ"ש הכא. דנוטלים משכר ומ"ד. אע"ג דבשכר ע"כ נתן במים שעורים ועי"ז נעשה שכר וכן במ"ד נתן לתוכו דבש: ס"ל כדעת רש"י. דתנן במס' פרה הביאו רש"י בחולין דף ט' ע"ב כל העופות פוסלים מי חטאת כששתו מהן חוץ מן היונה שמוצצת. וכ' רש"י הטעם דטבע כל העופות שמקיאים מפיהם המשקה ששתו ואותו המשקה שהיה תוך פיהם מיקרי נעשה בהם מלאכה וכשמקיאים תוך המים נפסלו כל המים וכיון דשתיה מקרי מלאכה ה"ה כל דבר שעושה במים אפי' להשביח י"ל דמיקרי מלאכה: ואנן לא קי"ל הכי. ר"ל כרש"י וא"כ ממילא ג"כ לא קי"ל כדעת דבותיו של של"ה: ש"ע סָעִיף ב
ו (ס"ק ו) שהנחתום כו' ועססי"א. ר"ל הא דלא מטמא הנחתום בידיו את המים דמסתמא איירי אפי' לא נטל הנחתום: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז (ס"ק ז') שלקק כו' והב"ח כ' כו' דבא"ז כתב אם שתה מהן כלב או חזיר פסולים. והקשה הרב"י ממ"נ אי ס"ל כפירש"י דשתיית חיות ועופות פוסלי' מאי איריא כלב וחזיר ולזה תי' הב"ח דודאי ס"ל דשתיית חיה ועוף ל"מ מלאכה ואפ"ה בחזיר וכלב ס"ל דפוסלים משום דנמאסין ע"י שתייתן וא"כ אפי' לדידן דקי"ל דאין שתיית חיה ועוף פוסל מ"מ בכלב וחזיר יש להחמיר: כתב הרמב"ם כו' מדאמרינן פ"ב דזבחים דף ך"ב כל המשלים למקוה משלים למי כיור אבל לא לרביעית ומסיק למיעוטי מאי ומסיק למעוטי נתן סאה כו' ר"ל במקוה שיש בו מ"ם סאה מים כשרים אם נפל לתוכן מים שאובין אין פוסלים לכן אם נפל תוך המ"ם סאה כשרים סאה א' שאובין נעשה מ"א סאה וחזר ונטל מאותן מ"א סאה סאה אחת ולא נשארו כי אם מ"ם סאה ובתוכן הלא יש סא' א' שאובין פחות מעט וכשרים ליכא כי אם ל"ט סאה ומעט יותר וראויים שיפסלו השאובים את הכשרים אפ"ה נשאר המקוה בכשרותו ואם שוב נפל תוך המ"ם סאה סאה אחת שאובין ולקח סאה א' מן המ"א סאים מ"מ נשאר בכשרותו עד רוב מ"ם סאה דהיינו שנפל לתוכו כ"א סאה שאובים ובכל פעם לקח כנגדן מהמקוה המקוה נשארה כשרה וכן הדין במי כיור אבל אם נפל מעט מים פסולים לתוך רביעית מים כשרים נשארו בכשרותן אבל אם שוב נטל מעט מים מן הרביעית ולא נשאר כ"א רביעית ה"ה פסול כיון דליכא רביעית שלם מים כשרים והן הן דברי הרמב"ם: ומשמע ברש"י כו' שכתב וז"ל דלא חשוב שיעור זוטא מרביעית לבטלינהו. משמע דוקא משום קוטן שיעורו דאינו רק רביעית כשרים: ומדכתבו הרב"י בבד"ה פה כצ"ל: וכ"כ בת"ה שבטילי' במיעוטו. ר"ל על עופות ששתו מן המים דאפי' לדעת רש"י דהקאת שתייתן פוסל משום מלאכה מ"מ בנ"י מודה דדוקא בחטאת החמירו אבל לא בנט"י משום דבטילי' במיעוטן עכת"ד ולא חילק אם המים ששתו מהן היו רביעית מצומצ' או יותר או אם לקח מהן מים כשיעור שהקיאו לתוכן אע"כ בכל ענין כשרים לענין נט"י ובטילי' בכל ענין: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ח (ס"ק י) אין כו' ואפי' להמכשירי' לנט"י מקוה שאין בה מ' סאה לטבילת ידים: ש"ע סָעִיף ז
ט (ס"ק יא) אין מטבילי' כו'. והרר"י סבר דדוקא כו' ר"ל דהגמרא דגזר מיירי דוקא כו': גזרי' אם יטבול כו' דלא יסיק אדעתיה דהוכשרו מצד טבילת ידים דיטעה כמו שפסולי' לטבילת הגוף פסולי' גם לטבילת ידים אע"כ משום נטילה ויכשיר ג"כ ליטול ממנו בכלי ויטול בהן ידיו: כ"ש ידיו. ויסיק אדעתיה דמשום טבילת ידים הוא ולא משו' נטילה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף יא
י (ס"ק י"ג) או שי"ל ספק כו' דלא כע"ת שהבין דמיירי קודם נטילה אם י"ל ספק אם הן כשיעור מותר ליטול בהן משום דהוי ספק דרבנן וע"ז הקשה לו דאין זה ספק דהוי ספק חסרון ידיעה דלא מקרי ספק ולכן כ' מ"א דמיירי שכבר נטל ונסתפק אי היה בהן כשיעור דשפיר הוי ספק דרבנן: א"צ ליטול אפי' לצאת י"ש. משום דמוקמי' ידים אחזקת כשרות: וצ"ע דהא היסח הדעת כו' וכיון דמסופק אם נטמאו אין לך היסח הדעת גדול מזה: ש"ע סָעִיף יא
יא (ס"ק י"ד) מי שלא כו' היוצא מב"ה כו'. ר"ל דא"צ לנטילה אז כלי כדלעיל: ליטול ידיו. אבל מים שבידיו ודאי פסולים כ"כ הט"ז: ועיין בתוס' סוטה. ר"ל התוס' כתבו שם דאי נטל בחפניו לא מקרי נעשה בהן מלאכה ואייתי ראיה מדין נחתום שבסעיף ב' ובמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז: ש"ע סָעִיף יא
יב (ס"ק טו) לא כו' דהא בסעיף ב' כצ"ל: דבקל נטמאו. כיון דבאים אז לטהר טומאת היד: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יג (ס"ק טז) השלג כו' דיש להחמיר שלא לטבול גופו כו ר"ל אע"פ שנראה להרב"י עיקר דטובל גופו אפי' אינו מפושר. דלדעתו רוב הפוסקים ס"ל כן מ"מ כיון דקצת חולקים וטבילת הגוף הוא איסור תורה יש להחמיר אבל טבילת ידים כיון דאינו אלא דרבנן אוקמיה אעיקר דינא ושריא. ובש"ע כו' אפי' אינו מפושר. וחזר בו ממ"ש בחבורו להחמיר: ואיפכא מבע"ל. דניהו דחזר בו בש"ע בדין שכ' בחבורו להחמיר בטבילת הגוף אבל מסתמא מסברתו שכ' בחבורו לא חזר דס"ל דיותר יש להקל בטבילת ידים מטבילת הגוף לענין זה וכיון דהקיל בש"ע י"ד לענין טבילת הגוף כ"ש שיש להקל לענין טבילת ידים. וי"ל דגם הרב"י מודה דמותר לטבול ידיו כשאינו מרוסק. דמ"ש אם רסקן כו' קאי כו': ומ"ש הרמב"ם ורסקן ר"ל לענין טבילת הגוף: ועיין בנדה דף י"ז ע"א דלענין טהרה הוי חיבור דתניא השלג כו' נטמא מקצתו לא נטמא כולו דאין לו חיבור לענין טומאה אבל נטהר מקצתו נטהר כולו ופרש"י דמים ושלג יש להו טהרה במקוה ע"י השקה וזריע' ואמר' הברייתא אם נטהר מקצתו דהיינו שהשיק על פני הכלי למעלה נטהר כולו גם מה שתחתיו לפי שיש לו חיבור וכאלו משיק כלי מלא מים אע"ג שלא הושק רק מים העליונים מ"מ גם שבתחתית הכלי טהור וס"ל למ"א דכמו לענין טהרת עצמו י"ל חיבור ה"ה לטהר אחרים י"ל חבור: ומיהו הש"ך בי"ד דשם חלק על הרב"י וס"ל דאדרב' רוב פוסקים וגם הרמב"ם ס"ל לענין טבילת הגוף בעי' שיהיה מפושר וא"כ מצד הדין לענין טבילת הגוף בעינן שיהיה מפושר ע"ש וא"כ משמע למ"א דלהש"ך אפי' טבילת ידים בעינן מפושר כיון דרוב הפוסקים ס"ל כן לענין טבילת הגוף וכן הוא עיקר הדין א"כ אף שבטבילת ידים יש להקל יותד מ"מ כיון דאין על מי לסמוך דמיקל בטבילת הגוף לכן גם בטבילת ידים אין להקל: ש"ע סָעִיף יב
יד (ס"ק י"ט) שכל כו' מכשירי' נמי בשאר מ"פ דאין סברא לחלק ביניהם: על דבש כמ"ש בב"י שכ' בשם הג"א דמכשיר ליטול ידיו בדבש והקש' הרב"י הא דבש אינו מנקה הידים י"ל דגם הב"י ס"ל מאן דמכשיר ביין ה"ה במי פירות אלא ממעט דבש שאינו מנקה ודעה ג' מ"ש וי"א שכל מ"פ ראוי לנטילה לא הוסיף כ"א הדבש והוא דעת הג"א: מי דבש כו' ובזה למ"ד דמותר במי פירות ה"ה במי דבש וא"כ אכתי לא הוו אלא שתי מחלוקת ולא ג': למ"ש רמ"א דעיקרן מים כו' וכ"מ כו' בתוס' די"ל דין מים כו' שכ' אהא דאמר שמואל שם שכר פוסל המקוה בג' לוגין שאובי' והקשו התוס' והאמר דיין מזוג אינו פוסל המקוה בג' לוגין דחמרא מזיגא מקרי א"כ אין לו דין מים לפסול בג' לוגין וא"כ הוא הדין שכרא דנקרא שכרא ותי' שאני שכר דעיקרן מים ולכן ס"ל דפוסל בג' לוגין כדין מים וא"כ ה"ה מי דבש עיקרו מים: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
טו (ס"ק כ') שבאו כו' משמע דוקא כו' דכה"ג כיון שנתכוין מתחלה לכך נעשו ידי שני ב"א כא': וכיוצא בזה כ' ת"ה בשם התוס' הביאו מ"א סי' קנ"ט ס"ק ז' שנוהגים שנוטלים ידו אחת ושופכים ממנה על חברתה כיון שתחלה נתכוין ליטול שניהם וניהו שהת"ה בעצמו חלק על התוס' והב"י בבד"ה כ' שם שהתלמיד טועה כ' כן היינו התם לא מקלינן משום סברא זו דנתכוין תחלה לכך להקל מה"ט אבל הכא דההיתר המבואר פה היכי דבא משיורי טהרה היא משנה שלמה במסכת ידים אמרי' סברא של ת"ה להחמיר דוקא כשנתכוין מתחלה לכך: ש"ע סָעִיף יג
טז (ס"ק כא) מחצי כו' ודווקא אם לא נשאר לב' האחרונים רביעית כצ"ל: אבל אם נטל הא' מחצי רביעית. ר"ל שלא היה בתחלה כי אם רביעית ומחצה ונטל א' בחצי רביעית ואפי' אי נתכוון שיטלו גם שנים האחרים ועש' שלא כדין כי לכתחל' צ"ל לג' חצי לוג מ"מ דיעבד אי שייר רביעית יוצא הוא וגם לשנים האחרים רשאי ליטול לכתחלה ברביעית הנשאר: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
יז (ס"ק כ"ב) חצי לוג כו' לכאורה כו' כמ"ש סעיף י"ג ס"ק ך"א ור"ל ניהו דנתנו חז"ל לנדון כה"ג דין ג' בני אדם הא אפילו בג' בני אדם מצד הדין סגי ברביעית ומחצ' לולי כיון דנפישי גברא כו' והכא ליכא אלא תרי גברא לכאורה מה"ט סגי ברביעית ומחצ': ש"ע סָעִיף טו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א בין מחמת עצמן כו'. בטור כ"כ ומביא ע"ז ראיה כדתנן נתן לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים והוא תמוה דבמשנה לא הוזכר מחמת עצמן וכ"ת דחד דינא אית להו דהא גבי מקוה איתא בי"ד בסי' ר"א דשינוי מראה מחמת דבר שנפל בו פסול ואלו נשתנה מחמת עצמן כשר כמ"ש סכ"ז כ"ח שם א"כ ק"ו כאן לנט"י דמדרבנן דלא יפסל מחמת עצמן ולכל הפחות ה"ל לתנא לכתוב רבותא כאן. וברמב"ם ליתא באמת להך מלתא דבין מחמת עצמן. וכתב מו"ח ז"ל דגם בקצת ספרי הטור ליתא וצ"ע דלפי הנראה אין מקום לקיים זה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב או ששרה בהם פתו. במתני' תנא כן בלשון הת"ק ואמר אח"כ שמעון התימני אומר אפי' נתכוין לשרות בזה ונפל לשני כשרים. וכתבו הר"ש והרא"ש מביאו ב"י דהאי אפי' הוא טעות וצ"ל אם נתכוין כו'. וטעם שמעון התימני שבעי' דוקא נתכוין למלאכה. ופסק הרמב"ם הלכה כת"ק וכתב ב"י וכן נראה דעת כל הפוסקים שכתבו דמים שנעשה בהן מלאכה פסולין ולא חילקו בין מתכוין ובין לא מתכוין עכ"ל ואם כן מ"ש כאן אפי' נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לכלי אחר פסולים לא נתכוין בעל הש"ע דדוקא בעינן עכ"פ כונה ואז פוסל אם נפל לכלי אחר אלא אפי' אם לא נתכוין כלל כגון שנפל מעצמו ונשרה שם פסולים והש"ע נקט לישנא דמתני' דת"ק פוסל בזה דלא כשמעון התימני והטעם לפסול מים שנעשה בהם מלאכה כ' הרמב"ם דנעשו כמים שופכין ואינם ראוים לנט"י: ש"ע סָעִיף ב
ג או שחפן מהם. זה דעת הרמב"ם ובמשנה איתא מים שהנחתום מטבל בהם את הגלוסקא פסולים וכשהדיח בהם את ידיו כשרים ופי' הרמב"ם סיפא זו שחפן מהם מים בחפניו והטעם שכשרים מפני שלא נעשה מלאכה רק במה שבחפניו וכמ"ש כאן. ולפ"ז נ"ל אם הנחתום מדיח בהם ידיו שהם מלוכלכות מחמת הבצק ודאי פסולים הם דהא עשה בכולם מלאכ' אלא שהב"י הביא בשם סה"ת בזה דהם כשרים. ונר' שהוא מפרש סיפא דמתני' בזה וטעמו דכל שנעשה בהם מלאכ' לצורך הדחת ידיו לא מקרי מלאכה לפסול לנט"י מחמת זה כיון דעכשיו רוצה בהם ג"כ ליטול ידיו וכ"מ דאיכא פלוגתא בזה דהא כתב הרשב"א כמו הרמב"ם כמ"ש ב"י ואח"כ במ"ש ב"י בשם סה"ת כתב בשם א"ח שהרשב"א פוסל אותו הדין דהיינו בהדיח ידיו וגם הרא"ש ס"ל כהרמב"ם מדפסל מים שצינן בהם יין וזה ודאי דלא גרע מהך דהדיח בהם ידיו מלוכלכו' ע"כ שיש כאן מחלוקת וע"כ לא הביא הש"ע הך הוראה דהדחת ידיו להיתר ורמ"א שהביא דבריו הם תמוהים לפע"ד: שוב מצאתי לרש"ל פ' כ"ה שכתב ג"כ שסה"ת חולק עם הרמב"ם בזה ופסק להל' כהרמב"ם: ש"ע סָעִיף ב
ד וה"ה מים שהנחתום כו'. ב"י כ' הטעם שסתם ידים העוסקים בבצק אין בהם לכלוך הלכך לא נעשו כשופכין דה"ל כהדיח כלי' מודחים דכשרים. וק"ל מ"ש ממים שלפני הנפח שכיב' בהם הברזל דפסולים בסעיף שאחר זה והוא תוספת' וא"א לחלוק עליה. ולפמ"ש בסמוך דהטעם דל"ש פסול מלאכה מחמת ידים ניחא אבל לא קיי"ל כן כמ"ש בסמוך לענ"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה יש מי שפוסל. מטעם דיליף ממי חטאת דכל ששתה כל עוף מהם חוץ מיונה פסול מפני שמגביהים פיהם לאח' שקלטו מן המים והמים נופלי' מפיהם הרי הם כמים שנעשה בהם מלאכה וזו היא דעת רש"י אבל התוס' סבירא להו דאין שייך מלאכה בשתיה. וכת' ת"ה דאפי' לרש"י לא פסל אלא למי חטאת אבל לנט"י בטלים במיעוטיו. והב"י הקש' עוד דשאני מי חטאת שהחמירו בו בכמ' דברים וע"כ כ' כאן שלא נראה לפסול וכ"פ רש"ל פ' כ"ה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו אין המלאכה כו'. אבל פסול דשינוי מראה או נפסלו משתית בהמה אין בזה חילוק בין שאובים למי מקוה ומעיין כ"מ מדברי רמב"ם והוא פשוט: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז אפי' היס"ב. היינו כלישנא בתרא בגמ' שמביא ב"י והסמ"ג כ' כלישנא קמא דאסור ביד סולדת וטעמו מדאיתא בגמר' ור' יוחנן מתיר בחמי האור ואמר שכל גדולי גליל עושין כן וזה מסתמא בפושרין שבודאי לא היו תמיד מכוין ידיהם במים שיד סולדת וכתב רש"ל שכן עיקר אבל הב"י כתב כרוב הפוסקים שמותר אפי' בי"ס ומה שהקשה הסמ"ג מגדולי גליל נראה דה"ק שלא נהגו לדקדק אם המים הם רותחים שהי"ס בהם ממילא אם אירע לפעמים שהיה כך לא היו פוסלים בשביל זה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח בכלי לא. דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גרועי מחמי האור שלא היתה להם שעת הכושר (רש"י): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף יא
ט אבל אסור לרחוץ ידיו כו'. רש"ל כ' בפ' כ"ה דפשוט שאין הידים פוסלין בנגיעה את המים ומ"ה היוצא מבה"כ ובא ליטול ידיו דרך טהרה יכול לשאוב בחפניו מן הדלי ולרחוץ ידיו והמים לא נטמאו וכשרים אח"כ לנטילה עכ"ל. ונראה דגם הוא מודה למ"ש רמ"א כאן דאותן המים עצמן שנשפכו מחמת הנטילה על ידיו ונתקבלו למטה בכלי שבאלו כ' רמ"א שלא יטול בהם אבל רש"ל מיירי שחפן מהם מקצת מים והשליכן לחוץ דמותר ליטול ידיו בהמותר שבדלי וטעם דמקילין בספק ידים הוא מפני שנט"י דרבנן וספיקא דרבנן להקל: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
י אלא במים. פ"ג שאכלו אי' ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפה"ג אלא בפ"ה ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים דר"א וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים. כ' הת"ה וז"ל ומסתברא בין למר ובין למר לא אמרו אין נוטלין ממנו לידי' אלא משום שאסו' להשתמש ביין ולזלזל בו אחר שהוא עומד בעילויו וראוי לברך עליו בפה"ג ודוק' לכתחלה אבל דיעבד בין כך ובין כך עלתה לו נטילה אבל רש"י פי' קודם שנתן לתוכו מים עדיין לא נשתנה לעילוי ומי פירות בעלמא מקרי ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים והראשון נרא' עיקר והראב"ד פי' דאין לנט"י המכשירין לאכילה קאמר דאין נט"י אלא במים כו' אלא לנקיות קאמר ובה' נט"י שחיבר פירשה לנט"י לאכילה קאמר וכן עיקר עכ"ל. ואיתא תו בגמ' כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א. והנה דיעה ראשונה שמביא כאן דאין נטילה אלא במים היא דעת רש"י והיינו כחכמי' אלא דתימא לי במ"ש אח"כ בדיעה השני' שהיא דעת הרשב"א וכ' שם דלכתחלה אסור ליטול כיון שחשוב לקבוע ברכה לעצמו והיינו אחר שנתן לתוכו מים וכמ"ש הרשב"א בפי' במשמרת הבית והיינו כר"א דאלו לחכמים בין כך ובין כך אין נוטלין וכמ"ש הרשב"א עצמו שם בדברי חכמים שסוברים כן וקשה למה פסק כר"א וא"ל שמש"ה פסק כר"א משום דס"ל לשמואל כותיה דעוש' צרכיו בפת זה אינו דהא במידי דממאיס לא קי"ל כותיה אלא כרבנן כמ"ש הטור לקמן סי' קע"א ותו דכ' הב"י שם שגם הרשב"א ס"ל כן וא"כ פסקיו סותרים זה את זה ונ"ל לתרץ דמ"ש הרשב"א לחלק בין דבר שקובע ברכה לעצמו לא כ' כן דרך פסק הלכה אלא לפ' דברי ר"א דהיינו דקמ"ל דאין לד"ה שום פסול לנטילה ביין אלא משום הפסד משקין וכדי שלא תקשה א"כ מה חילוק יש בין נתן לתוכה מים לר"א לזה תי' דאז ראוי לשתיה וקובע ברכה לעצמה. ע"כ אין נוטלין ממנו לידים ממילא לרבנן חיישינן להפסד משקין אפי' בלא נתן לתוכו מים והכי קי"ל אבל הש"ע שכתב זה להלכה אין בידי לישבו וצריך עיון רב: שוב ראיתי לרש"ל שהקשה ג"כ על הרשב"א למה לא פסק כרבנן. ותירץ דס"ל דרבנן ל"פ על ר"א אלא לענין איבוד אוכלין אבל להכשר נט"י מודים דכשר ואין זה מספיק דהא לענין איבוד אוכלין גופיה מחלק הרשב"א דאין איסור אלא בצריך ברכה בפ"ע דהיינו בנתן לתוכו מים. ואפשר דרש"ל לא פי' דברי הרשב"א במ"ש שקובע ברכ' לעצמו קאי על נתן מים אלא סתם אכל יין כי לא ראה הוא ספר משמר' הבית ואפי' הת"ה עצמו לא ראה. כי כ' בפ' כ"ה וז"ל אבל מהר"י קארו כ' שראה שכתב הרשב"א בסת"ה כו' ש"מ שהוא לא ראה אותו ומ"מ תמה אני למה לא יהי' חשש הפסד אוכלין קודם נתינת מים דהא אפשר בנתינת מים ואל יחסר המזג ולמה יוכל להפסיד אז אותו וכי דבר גדול הוא לשפוך בו מים: ש"ע סָעִיף יב
יא וי"א דוק' יין לבן. דבעי' מראה מים: ש"ע סָעִיף יב
יב שכל מי פירות כו'. לא ידעתי למה כ' זה בשם י"א דגם י"א הראשון ס"ל כן שכ' שהיין כשר לנט"י ממילא מי פירות כשרים לנט"י: ש"ע סָעִיף יב
יג במי דבש המבושלים כו'. בזה מתרץ מה שהקש' ב"י על הג"א דמכשיר דבש דהא דבש אינו מנקה דקאי על מי דבש שהוא מנקה שפיר: ש"ע סָעִיף יב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א בין עט״ז. יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י הנה נטילת ידים למדו מכיור כמ״ש הב״י בשם הרא״ה כאן ושם מים יתירא כתיב לומר שלא נשתנה (זה לפי׳ הר״מ פ״ג דסוטה ה״ט משא״כ לרש״י סוטה ט״ו ב׳ במי סוטה אע״ג דלא כתיב מים יתירא לרבנן משמע דבהוייתן יהיו עמ״א א׳ והבן) והר״מ ז״ל פ״ה מה׳ ביאת מקדש הלי״ב מי כיור כמים הכשירים לטבילה והא״ר אות ב׳ הביאו ואמת במקוה מי צבע כשר ונשתנו מעצמן כשר חד טעמא הוא כמ״ש הכ״מ פ״ז דמקוואות ונלמוד מדין הדיח סלי זיתים מקוואות פ״ז מ״ג והטעם כל דלית ממשות שם כשירי׳ המקוה בשינוי מראה וא״כ ה״ה נשתנו מחמת מקומן כל שאין בהם ממש כשר וא״כ נימא ה״ה בנט״י דמי צבע ומקומן כשירים במקוה וק״ו הוא בד״ת כן כו׳ אבל אם נאמר דנט״י אסמכוה אמי חטאת כבסימן קנ״ט במ״א א׳ א״ש דהתם במי חטאת פסק הר״מ ז״ל פ״ד דפרה הי״ד מחמת עצמן כשירה וכ״ה במשנה פרה פ״ח מי״א הא מי צבע מקומן פוסל ה״ה כאן מי צבע פסול הא מעצמן כשירים וזהו שדקדק המ״א ב׳ ממי חטאת כאמור. גם מ״ש הכ״מ פ״ז דמקוואות מקוה מחמת עצמן כשירי׳ נלמוד מסלי זיתים י״ל מפ״ח דפרה מי״א דאפילו לחטאת כשר. גם מ״ש בי״ד ר״א סעיף כ״ח במעיין אין שינוי מראה פוסל צ״ל הא דפ״ח דפרה מי״א חטאת חמור יותר. עוד אבאר לך שמ״ש המ״א אות א׳ דנשתנו וחזרו כשירים סוטה ט״ו ב׳ הנה נראה לימוד ערוך פ״ז דמקוואות הי״א בראב״ד ובס׳ בעלי הנפש ובשאר פוסקים דשינוי מראה מהני כשחוזר לברייתו ואם נאמר דאסמכוה אמי חטאת גם שם מהני חזרת המראה כבמשנה י״א ס״ח דפרה באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה ימתין עד שתצל אלמא מהני ור״ע אומר א״צ ופסק הר״מ פ״ו מפרה כר״ע הואיל ואין מעורב כ״כ ביחד א״צ להמתין ולפ״ז יפה עושים העולם שאין נזהרין ונוטלין לידים מים שנשתנו מראיהן מחמת עפר וצרורות שנפל לתוכן וק״ו מקידוש דא״צ להמתין ודוקא קומוס וקנקנתום שמעורב וא״א להפריד משא״כ זה בזמן מה יצלו ואין מחוברין וכאלו הוצלו דמי. זהו הנראה לי העני בכאן ובי״ט טיט הנרוק נמי מה״ט הוא ואי״ה שם יבואר עמ״ש בט״ז אות וי״ו מה דשייך כאן בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב או עט״ז דלא כמ״א אות ד׳ וי״ל המחבר רבותא נקיט ל״מ בלא מתכוין כלל דמ״מ איתעבידא מלאכתו וניחא ליה אפילו נתכוין בזה ונפל לשני דלא ניחא ליה אפ״ה נעשו כשופכין. ובטעם פסול מלאכה בב״י בשם הר״ש דנשתנו מתורת מים ובר״מ שנעשו כשופכים ויש לכאורה נ״מ בלא מתכוין דנשתנו ולא נעשו כשופכים והט״ז נקיט טעם הר״מ לומר אף לפ״ז שלא במתכוין כל שנעשה המלאכה ממילא נעשו כשופכין ומלבוש משמע דפסול מלאכה שא״א שלא ישתנו מראה המים אע״פ שאין ניכר שא״ר אות ה׳. והבנתי מלבוש ז״ל כתב נעשו בהם מלאכה כו׳ צינן יין במים דודאי פסול מלאכה יש בו טעם דנעשו כשופכין דשוינהו כשופכין אם במתכוין אבל שלא במתכוין ל״ש זה כמ״ש המ״א אות ד׳ ומש״ה דוקא צינן יין במתכוין כשר משא״כ איתעביד מלאכה שרה פתו וכדומה שלא במתכוין נמי דא״א שלא ישתנה מראה המים ואין ניכר ועיין ע״ץ: ש"ע סָעִיף ב
ג או שחפן עט״ז בפ״ק דידים מ״ה הרא״ש מפרש הדיח ידיו שטבל ידיו במים לקטף הגלוסקין והר״מ מפרש חפן בחפניו כו׳ ובש״ע כתב או חפן ולכאורה זו ואצ״ל זו ואפשר משום סיפא דאם נשתנו מראיהן אפילו חפן פסולים. וסה״ת מפרש הדיח ידיו כפשטיה מבצק וצ״ל טעם דכשר דלצורך ידיו קיל טפי ממלאכה אחרת (עב״י כתב ט״א) והעלה שאין להתיר בבצק כה״ג ועמ״א ו׳ שם אי״ה יבואר. ועיין באות ד׳ בט״ז מזה יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
ד וה״ה עט״ז עיין אות ג׳ מזה. ואפשר אפי׳ אין מדיח הבצק רק מצנן ידיו במים לקרר החמימות חשוב כצנן יין במים דפסולים לנט״י וצ״ע: מ״ש המחבר בס״ג שלפני הספר אם לא נשתנו מראיהן כשירים כתב הלבוש דמספיקא כשר ובע״ץ ז׳ דאפי׳ טבל ידיו בהם להשרות השערות הוי כטבל ידיו לגלוסקין דכשר והנה בתה״ק בית ששי שער שני כתב כלבוש והיטב לראות ושוב ראיתי בא״ר אות א׳ כ״כ ואפשר בתה״ק לשיטתיה דפירש הדיח נחתום חפן הא הדיח וטבל הוי מלאכה משא״כ לדידן כרא״ש ור״ש הדיח נחתום טבל עט״ז אות ג׳ גם אין ראיה לפסול בטבל ידיו מתה״ק דאפשר דלא חיישינן שמא הדיח כלי אומנתו שם הא טובל ידיו להשרות שערות כמו טבל ידיו לגלוסקין ומיהו ספרי דידן שמטבלין בורית שם אף לא נשתנו מראיהם עשה מלאכה מקרי כה״ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה יש עט״ז בתה״ד סימן ר״ח שמים פסולים בכשירים בטלים במיעוטם ועמ״א ז׳ משמע דבטלים ברוב משהו כ״ש די וא״צ חד בתרי כמו מים שלא לנו בתנ״ה וכ״ש ששים דא״צ דכל שאין תלוי בטעמו בטיל הוא חד בתרי ואף באינו מינו אם יצוייר שאין ניכר: יראה לי מים שבלועים מאיסור חם האור בשלו בכלי ב״י מנבילה כל שאין שינוי מראה אף דאסורין לשתיי׳ כשרים לנט״י דראוין לבהמה ואף להב״ח בס״ה דגילוי מטעם דפסול לשתות נראה להתיר בכאן כ״ש להב״י הטעם דסכנה הוא יע״ש ומים הבלועים מאיסורי הנאה נמי כפי מה שהעליתי בפריי לי״ד חוץ מדמי איסור שבו מותר בהנאה (עי״ד פ״ז ס״ו בהג״ה) ואפילו מים האסורים בהנאה לגמרי מע״ז אפילו הכי אם אין לו מים אחרים יטול בהם דאפילו מצוה דרבנן לאו ליהנות נתנו כמ״ש בפתיחה כוללת. ומיהו לכתחלה אין לעשות כן דמסתמא יש בו גם הנאה קצת שרוחץ ידיו ומידי דהוי אמר קונם ישיבת סוכה עלי (עש״ך רט״ו ואי״ה יבואר) ה״נ נהנה הוא בכך ודיעבד עלתה לו נטילה כדאמרן כאן ואם שמים צריכין שיעור עסי׳ תרמ״ט ס״ג לענין כתותי מכתת שיעוריה ואי״ה יבואר שם. ועמ״ש במ״א י״ב מזה אי״ה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו אין עט״ז הפרש יש בשינוי מראה פסול אף במקוה כשירה אין טובלין בה אם נפל דיו וכדומה עי״ד ר״א סעיף כ״ה וכ״ח במקוה (ומעיין יע״ש) ופסול דאין ראויין לשתייה במי מקוה טובלין בהם גופו כ״ש טבילת ידים כבסעיף ז״ט אבל אם בכלי אע״ג שנפסלו בעודם מחוברים בהא פסולים בכלי וכ״מ ברמב״ם קאי אשינוי מראה לחוד ועב״ח ס״א כתב דכל שינוי מראה בכלי פוסל לא במקוה וצ״ע מלת כ״ל דודאי שינוי מראה שנפל בעין פוסל במקוה רק מחמת עצמן אין פוסלו עט״ז א׳ מ״ש שם ומ״ש הט״ז שם ק״ו לנט״י קשה דמים שנפסלו מבהמה כבס״ט יוכיח והק״ו אינו אלא כל שכשר לטבול הגוף כ״ש שכשר לטבילת ידים אבל לא לנט״י וצ״ע עמ״ש במ״א ב׳ מזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז אפי׳ עט״ז הסכים לפסק הש״ע דיס״ב שרי לנט״י ואפי׳ חמין הרבה שאין ראויין לשתיית אדם ובהמה כלל אפ״ה כשרים לנט״י דאם יצטננו יהיו ראויין כמו מי הים אם מרתיחין מ״א י״ב יע״ש ועמ״ש אי״ה באות ח׳ מזה בט״ז: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח בכלי לא עט״ז העתיק דברי רש״י חולין ק״ו א׳ ולא הבינותיו דהא המחבר בס״ח ט׳ דחה דברי רש״י ולא הביאו כלל כ״א משום דמרים ואין ראויין לשתיית הכלב הא שאר מעיינות בעודן חמין נוטלין לידים ואולי למאן דמחמיר כסמ״ג הביא זה ועמ״ש במ״א אות ט׳: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף יא
ט אבל עט״ז ומשמע אף הם רביעית ויותר ושפך בב״א דליכא מים טמאים כלל מעיקרא אפ״ה הם כשופכין ואין ראוין עוד לנט״י משא״כ כשנוטלין שנים בב״א אפילו זע״ג זה שרי עיין סעיף י״ג ומ״א אות ך׳ ועא״ר אות ך׳ לחלק בין יוצא מבית הכסא ובין נט״י ולפי מ״ש הטעם משום שופכין אין לחלק: מ״ש הט״ז וטעם דמקילים בספק נט״י ספק דרבנן לקולא אע״ג דמברכין ענט״י ויש חומר לא תשא עיין רש״י י״ל כיון דהנטילה כשירה לית כאן לא תשא ובפתיחה כתבנו דטהרת ידים הקילו יותר משאר ספק דרבנן אף נגד חזקה ואף בס״ס לחומרא עמ״א אות י״ג יע״ש ועב״י בשם הר״ר מנוח כתב טעם דנט״י עיקרו מדרבנן וספק דרבנן לקולא והנה רש״י בשבת י״ד א׳ פירש ב׳ פירושים א׳ דעסקניות בטינופת ומאוס וב׳ שמא נגע בטומאה ובפתיחה כתבנו שהר״מ ושיש כמה הוכחות דפי׳ רבותיו אנו תופסין לעיקר שמא נגע בטומאה והלבוש בקכ״ח סק״א תפס זה הטעם שמא נגע בטומאה לעיקר. ולפ״ז אני העני מסופק הרבה במ״ש הש״ך בי״ד ק״י בדיני ס״ס אות ח״י בגבינות עכו״ם ספק אם זו או לאו א״א ספק דרבנן לקולא הואיל ואסרוה מחשש איסור תורה הא בנט״י בתרומה עשאום שניים מחשש שמא נגעו בראשון ולמה הקילו בטהרת ידים מחמח ספק דרבנן לקולא וכ״ת בחולין משום סרך תרומה הא בורכא דהר״מ פי״א ממקוואות הי״א כ״כ בתרומה ובפתיחה כתבנו דסובר הר״מ כפי׳ רבותיו ואפ״ה טהורים אם לא דנימא דהקילו יותר בנט״י משאר ספיקות. שוב ראיתי שזה טעות דנגע בראשון מ״ה טהור ולשמא נגע באב בהכרח לא חיישינן והבן: מ״ש המחבר בס״י בריות המים עמ״ש במ״א אות י״ו מזה אי״ה. גם מ״ש הר״ב וריסקן דלא עדיף משלג יבואר שם אי״ה: מ״ש המחבר בס״ג מלח נוטלין לידים עס״י תס״ב במ״א אות ז׳ אי דוקא מלח שלנו ממים הוי כמים אבל מלח שחופרין מקרקע הוי מי פירות ותליא בפלוגתא אי נט״י מי פירות: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
י אלא במים עט״ז יש בכאן מקום עיון בדבריו. וכפי הנראה כמו שציין באר הגולה אות שת״א דיעה א׳ הראב״ד (וכ״ה בתוס׳ ברכות נ׳ ב׳ ד״ה בורא) נט״י רביעית כמקוה דמחטין וצינורות בקרקע ברביעית סמכו בכלי כו׳ ודיעה ב׳ הרשב״א ודיעה שלישית במחבר רש״י ברכות שם ולפ״ז דיעה ג׳ מחמיר אהרשב״א דלרשב״א אף ביין נוטלין ודיעה ג׳ דוקא שאר מי פירות נוטלין אבל יין שנשתנה לעלויא ומברכין פה״ג תו לאו מי פירות הוי (דמי פירות שם לווי הוי בכלל מים) ואיפכא הוה ליה להמחבר לסדר י״א ג׳ קודם י״א ב׳. וזה דלא כמ״ש הט״ז דיעה א׳ רש״י כי לרש״י בשאר מי פירות חוץ מיין שרי לנט״י ועא״ר כ״ה גם מ״ש על הרשב״א בתה״א בית ששי שער שני (קל״ט א׳) יש בו מהעיון והנה י״ל להכי קשיא ליה מדכתב הרשב״א שם בין למר (ר״א ולמר חכמים) ולמר הטעם דמזלזל ביין שקובע ברכה לעצמו ודיעבד עלתה נטילה כי התוס׳ שם ד״ה כמאן כתבו דשמואל בממאיס מודה דאסור לזלזל אפילו באין קובע ברכה לעצמו ור״א כשמואל ומוסיף כו׳ ורבנן דר״א כשמואל ולאו מטעם דאזלי לשיטתם שקודם נתינת מים קובע ברכה לעצמו אלא דלרבנן אין הטעם כלל משום קובע ברכה דפת נמי קובע ברכה ונשתנה לעלויא ואפ״ה אמר שמואל דעושה צרכיו בפת ואי הטעם דאין לזלזל בדבר שקובע ברכה לעצמו אין לחלק בין ממאיס או לאו אלא רבנן לא ס״ל כלל הטעם דקובע רק הטעם דממאיס וממילא אף בשאר דברים שאין קובע ברכה לעצמו כמו מי פירות לרבנן אין ליטול לידים לכתחלה וא״כ קשה למה פסק הרשב״א בתה״א כר״א ביין דוקא כו׳ ולפ״ז מ״ש הרשב״א בתה״א ומסתברא בין למר ולמר לא אמרו אין נוטלין לידים אלא שאסור לזלזל ביין מאחר שנשתנה לעלויא וקובע ברכה הוא סיום דברי ר״א ולרבנן משום הפסד אוכלין ומשקין ופסק כר״א הא במי פירות נוטלין לכתחלה ואמאי ותי׳ דהרשב״א מפרש טעמיה דר״א ואיהו ס״ל אה״נ דלרבנן אף שאר מי פירות אין לזלזל בממאיס (מ״ש קודם מים דוגמא נקיט לר״א) אבל הש״ע שכתב לפסק הלכה י״א בקובע ברכה אין לזלזל ובקע״א ס״א פסק דממאיס אסור אף באין קובע ברכה ועא״ר כ״ד כ״ה ולמ״ש א״ש אבל ממ״ש בקצר שם משמע דלפסק הלכה מחלק כן בין קובע ברכה לעצמו או לאו גם יתר דבריו צ״ע והרוב דעות בזה: ש"ע סָעִיף יב
יא ויש אומרים עט״ז ולפי זה יש לעיין בסעיף י׳ יבחושים אדומים אם ריסקן מסתמא אין בהם מראה מים ולא הגיה שם הר״ב כלום ואפשר סמך עמ״ש כאן: ש"ע סָעִיף יב
יב שכל עט״ז וכ״כ המ״א אות י״ט ודוחק להו לומר די״א אלו הם רש״י דוקא מי פירות הא יין שקובע ברכה לעצמו לאו מי פירות מקרי ואף דיעבד לא עלתה נטילה דא״כ היה לסדר להיפך עמ״ש באות יו״ד מזה באורך: ש"ע סָעִיף יב
יג במי דבש עט״ז עמ״ש בתס״ב במ״א אות וי״ו מזה לענין חמץ בפסח עמ״א כאן אות י״ט: ש"ע סָעִיף יב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א שנשתנו. ואם חזרו לברייתן כשרים. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ב עצמן. ברמב"ם ליתא הך גירסא דבין מחמת עצמן ולכן יש להקל כשנשתנו מחמת עצמן. ט"ז מ"א: ש"ע סָעִיף א
ג פסולים. כתב הב"ח דוקא בנטילה פוסל שינוי המראה אבל בטבילת ארבעים סאה לא נפסל משום שינוי מראה דהשתא לטבילת כל הגוף כשרים ק"ו לנט"י: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד פתו. אם נתן במים דבר להריח כגון נרד הוי כשרה בהן פתו של"ה. ומ"א כתב אנן לא קי"ל הכי ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ה נתכוין. ואם נפל פת מעצמו למים דעת הב"ח להתיר. וט"ז אוסר: ש"ע סָעִיף ב
ו במים. דוקא צינן אבל אם עמד שם היין כדי שלא יתחמם והיין היה כבר צונן אין לפסול המים לנט"י. וה"ה אם נתן דגים חיין לתוך המים שלא ימותו לא נפסלו דלא מיקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה. מ"א וע"ת וכנה"ג בשם דמש"א: ש"ע סָעִיף ב
ז פסולים. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים רי"ו. ומשמע דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מיקרי מלאכה. ומ"מ אם שרה בהן ירקות שלא יוכמשו מיקרי מלאכה ופסולים דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן כלי במים בימות החמה שנתבקעו כדי שיתכוצו פסולים. מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ח להכשיר. וב"ח כ' דיש להחמיר כששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין והו"ל כשופכין וכן דעת רוב האחרונים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ט שהיד סולדת בהם. ורש"ל אוסר ביס"ב ובדיעבד יש לסמוך על הב"י: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ט
י הכלב. מי הים ראוין לשתית הכלב אם מרתיחין אותן רדב"ז ח"א סי' רצ"ד מ"א. ועיין בהרשד"ם סי' קצ"ח: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יא טהור. אפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא. ת"ה ב"י עיין מ"א ובהלק"ט ח"ב סימן ק"ל: ש"ע סָעִיף יא
יב טמאים. ולכן היוצא מבהכ"ס יכול לשאוב מים בחפניו מן החביות ליטול ידיו. רש"ל ט"ז מ"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יג ר"א. דשם מבואר אפי' לא רסקן כשרים למקוה ומכ"ש לנט"י. ומזה נראה להתיר להולכי דרכים שאין להם מים שילך למקום עמוק משלג ויתחוב ידיו בהם מיהו ידקדק דיהא שם שלג כשיעור מקוה ע"ת וכ"כ ט"ז בסי' קנ"ט ס"ק כ' אם השלג מכונס בגומא ויש שם שיעור מ' סאה יש להתיר בנטילת ידים אפי' לכתחלה ע"ש. ומ"א מתיר אפי' המונח על פני כל הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד ע"ש. וכתב ל"ח אבל ליקח שלג בידו אחת לשפשף בידו הב' לד"ה אסור עיין בס' גן המלך סי' צ"ה: ש"ע סָעִיף יב
יד בלבד. עיין בתשובת פנים מאירות סי' ל"א וביד אהרן ובשכנה"ג: ש"ע סָעִיף יב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א בין כו'. טור אבל במתני' דידים לא שנו אלא נפל לתוכו כו' משמע דוקא מחמת דבר שנפל לתוכן ואפי' במי חטאת תנן בספ"ח דפרה דכשר וכ"כ הר"ש בשם התוספתא פ"ח דפרה וכ"פ הרמב"ם שם ונראה שהטור למד ממ"ש בפכ"ה קפדיתו אחזותא משמע בכ"ע וכיון בזה לתרץ קושיית תוס' דחולין ק"ז א' ד"ה קפדיתו כו' אבל ליתא כנ"ל ועתוס' שם ד"ה קפדיתו הנ"ל וכן השיגו כל האחרונים: בין מחמת מקומן פסולים. רמב"ם וכמ"ש בתוספתא הנ"ל מחמת עצמן כשרים מחמת עשן או ד"א פסולים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אפי' נתכוין כו'. דלא כשמעון התימני שם: ואם צינן כו'. דנעשה בו מלאכה שם וע' בגיטין נ"ג ששקל בהן כו': אבל אם כו'. מתניתין וכפי' הר"ש שם: או שחפן כו'. כפי' הרמב"ם שם ובת"ה: כשרים אם לא כו' תוספתא והביאה הר"ש שם וכשהוא נוטל כו' וזו התוספתא מסייע לפי' הר"ש וגי' הרמב"ם נוטל בידיו ולכן כ' הרמב"ם שחפן מהם כו' כנ"ל וכמ"ש בת"ה אבל לשון מתניתין משמע יותר כפי' סה"ת וכמ"ש בהג ה: ה"ה כו'. כן פי' בסה"ת וכן פי' תוס' בסוטה ט"ו ב' ד"ה מה כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג ס"ד מים כו' מתני' היא בפ"ט דפרה מ"ג שתת מהן כו' כל העופו' כו' ופירש"י בחולין ט' ב' בלשון ראשון מפני שנעשה מלאכה אבל בלשון אחרון פי' משום חיותן בכלי וע' תוס' שם ד"ה אם כו' ור"ש בפרה שם וז"ש ואין דבריו נראים ואפי' ללשון ראשון של רש"י דוקא במי חטאת משום תערובות אותן שנפלו מפיהן אבל לנט"י בטלין במיעוטן וראיה ממ"ש נפל לתוכן דיו כו' דוקא משום שינוי מראה וכ"נ ממ"ש הא"ז בשם ר"ח וכ"כ במרדכי בשם תוספתא דמים שלקק מהן הכלב פסולין הא בשאר כשירין תה"ד והב"י כ' להכשיר אף בכלב מטעם הנ"ל אבל הב"ח כ' דטעם הר"ח משום דנעשו כשופכין וכמו עשה מלאכה שכ' בת"ה משום דנעשו כשופכים ועט"ז סק"ד בשם ב"י: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד ס"ה אין כו' אבל כו' דאפי' למקוה כשרים כמ"ש בפ"ז דמקואות ובי"ד סי' ר"א סכ"ה וכן אם כו' וכ"ש במעיין וע"ש סכ"ח ובגמ' דסוטה ט"ו ב' מה מים חיים כו' אלמא לא אשכחן מים מחוברין שנעשה בהן מלאכה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו חמי כו'. כר"י ק"ו א' וכלישנא בתרא ק"ה ב' וע' תוס' ק"ו א' ד"ה חמי כו' ומזה הטעם פסק כר"י משום דקי"ל בכ"מ כלישנא בתרא וכ"כ הרא"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ס"ז חמי כו'. שם וכגי' הרי"ף וש"פ חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים ורי"א כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש אר"פ כו' וכ' הר"ש בפ"ק דידים שכן גי' ר"ח ור"ג והכריח שכן הוא דאל"כ ר"י נגד סתם מתני' דפ"ק דידים המים כו' ור"י אמר הלכה כסתם משנה בכ"מ ופ' הרי"ף כחזקיה דרביה דר"י הוה ואע"ג דס"ל כיחידאה אזלינן בתר אמוראי וע' ת"ה וצ"ע על הרמב"ם שפ' ברפ"ו דשבת כרב ושמואל וע' כ"מ שם (ועמ"ש בס"ט) וערש"י שם ד"ה דאפסקינהו כו' ואין כו' אבל כו' וז"ש בש"ע ואם המשיך כו' אם יש כו' ואם כו' ואם כו' וכ"כ בת"ה דאם אינן מחוברים בלא"ה אין נוטלין כיון דליכא שיעור טבילה בעינן נטילה דהא בעינן כלי וכ"כ תוס' שם ד"ה דאפסקינהי כו' א"נ כו' וכ' תר"י דהוצרך לפרש בשאין בהן מ' סאה דא"כ הדק"ל כל גופו טובל בהן כו' וכמ"ש במקומן כו' והוצרך לפרש כשהם מחוברין דאל"כ היאך אר"י כל גופו כו' אלא בכה"ג פליגי דחזקיה גזר ול"ל השתא כו' דבשלמא גופו ל"ל אטו כלי משא"כ כאן שיראה שמותר להטביל ידיו לא יאמר מפני העירוב אלא שאין איסור במי טבריא כלל אבל הר"י כתב דפסקינהו לגמרי משמע וכפי' הראשון שבתוס' שם והשתא חזקיה גזר שיראה שאין בהן מ' סאה ולא עירוב ואפ"ה מותר כ"ש בכלי ורי"א כל גופו כו' לא בהן ממש אלא באותן המים כשיש מ' סאה ועמ"ש בסי' קנ"ט סי"ד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז ס"ח טעם כו'. וכמ"ש בס"ט דמשום חמימות אין לפוסלן כמ"ש בס"ו שם וע' רש"י שם ד"ה דכ"ע שפי' ט"א וכ"כ הרי"ף אבל ממ"ש בגמ' שם כתנאי כו' משמע כפי' הר"י וע' רש"י שם ד"ה שנפסלו כו': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ס"ט מים מלוחים כו'. שם כתנאי כו' וקי"ל כרשב"א דקאי כחזקיה וכמ"ש בת"ה ודינם כמו בחמי טבריא בס"ז וכמ"ש בס"ח טעם כו' אבל מלשון הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל השקלא וטריא משמע דלא גרסי בגמ' כתנאי כו' ולכן פי' טעם חמי טבריא משום דלא ה"ל שעת הכושר ולכן פסק כחזקיה ומתורץ תמיהת הרשב"א בת"ה דהל"ל כר"י דקאי כת"ק ומ"מ צ"ע על הטוש"ע שהשמיטו דמותר להטביל בהן ידיו: ואם כו'. ע' תוס' בחולין שם ד"ה מים ובזבחים שם ובספ"ק דסוכה: בין לנט"י כו'. צ"ע דשם משמע דוקא להשלים דגבי יבחושין פריך אפי' בעינייהו כו' וכן בספ"ק דסוכה טיט הנרוק יוכיח שמצטרף כו' ואפשר לומר דלשון עכורים מחמת טיט משמע שגם יש בו מים וכמ"ש במתניתין ספ"ב דמקוואות ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט מטבילין כו': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט י נוטלין כו'. זבחים שם אלא למעוטי יבחושין כו': ונראה כו'. עיו"ד סי' ר"א ס"ל בהג"ה ולקמן סי"ב: וכל ספק כו'. שם ופ"ד דטהרות: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
י ס"יא ויש מי כו'. דה"נ אמרינן שם ספק ר"ה טהור ובע"ז ל"ז ב' כי אתו כו' וע' כ"מ שם וכמ"ש בתוספתא הביאה הר"ש פ"ב דמקוואות מתניתין ג' רי"א אומרים לו שלא יטבול כו' למה זה דומה כו' שזה ספק ידים: מי שלא כו'. כמש"ל ס"ב אבל אם טבל כו': אבל אסור כו'. ע"ס קנ"ט ס"י ובתוספתא הנ"ל בשביל ד' דברים כו': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא ס"יב השלג כו'. כמ"ש בזבחים שם כל המשלים כו' ולא ממעיט אלא נתן סאה כו' וכמ"ש בפכ"ה השתא כל גופו כו' וברפ"ז דמקוואות יש כו' והעידו כו'. אם ריסקן כו'. ע' מרדכי ספ"ד דשבת שמפ' המתניתין במפושר אבל בתוספתא הביאה הר"ש שם עיגולי שלג המשוקעין במקוה הרי אלו מעלין וכן הכריע בב"י ביו"ד שם לענין נט"י לפחות ובש"ע שם פ' דאף למקוה כשר וע' בהג"ה שם ועמ"א: יש מי כו'. ברכות נ' ב' ת"ר יין כו' ופי' הראב"ד שלא לנט"י לאכילה דאין נטילה אלא במים ולא בשום משקה דעשאוהו כטהרת מקוה לתרומה שסמכוה דכתיב וידיו כו' אלא לנקיות בעלמא קאמר: וי"א כו'. הוא דעת הרשב"א שכ' בת"ה ול"נ דא"כ לימא ואין רוחצין את הידים דנטילה נקרא ע"ש נטלא שצריך כלי וכ' ומסתברא שבין לר"א בין לחכמים אין האיסור אלא משום זלזול אחר שהוא עומד בעילויא וראוי לברך בפה"ג אבל בדיעבד לעולם עלתה הנטילה. וז"ש אלא שאסור כו' עד שקובע כו' לאפוקי שאר משקין שאפי' לכתחילה מותר ואין משום זלזול כיון שאין קובע ברכה לעצמו: וי"א דוקא כו'. כמ"ש בפ' כ"ה קפדיתו אחזותא כו' וס' הראשונה ס"ל כמ"ש הרא"ש דוקא מים שנשתנו מראיהם כמ"ש נפל לתוכו כו' משא"כ מי פירות וראיה שאין פוסלין את המקוה וכשרין בנתן סאה וע' במשמרת הבית: ויש מ"ש שכל מי פירות כו'. ר"ל דיין פסול לנט"י אבל מי פירות כשרין והוא דעת רש"י ע"ש בד"ה ונוטלין כו' ומשנתן כו' ואע"ג דבזבחים כ"ב א' אמרינן למעוטי נתן סאה כו' לאו במי פירות אלא באותן שאינן ראויין לנטילה ולהכי לא קאמר למעוטי מי פירות וכגון שנתן סאה כו' ודומיא דרישא דמזכיר המין טיט ויבחישין: וכ"ש דמותר כו'. ודאי שהם מים כמ"ש ברפ"ג דעירובין שכר פוסל את המקוה בג' לוגין וע' תוס' שם כ"ט ב' ד"ה הכא כו' אך צ"ע דלפסול משום חזותא וכן מדמו שם בגמ' למי צבע דבשלמא מי פירות לא קשיא כמ"ש תוס' והרא"ש שאינן מים ותחילתן כ"ה וצ"ע: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יב סי"ג צריך כו' וה"מ כו'. ק"ו א' וא"ר כו' איני כו' אבל דעת הראב"ד והר"י דלעולם צריך רביעית אלא דכי אתו משירי טהרה א"צ רביעית מכונס במקום אחד דכי משלים אח"כ משמינית אחר ש"ד כה"ג ודעת הרמב"ם דמ"ש כאן הוא במים שניים ג"כ כגון לתרומה לדעתו אבל במים ראשונים לעולם רביעית: ובלבד כו'. שהרשב"א הקשה מאי הוה דאתי משירי טהרה אכתי אין בו רביעית ותי' שאינו פוסק הקילוח וכמ"ש במקוה פ"ב דחגיגה אם היו רגליו כו' ע"ש ונט"י ממעלו' דרבנן וא"א לומר בבת אחת ממש דא"כ היאך קאמר משיורי טהרה הי מינייהו בתרא: ויש מתירין כו'. שם בת"ה וכפשטא דגמ' דאתו כו': ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יג סי"ד צריך כו' תוספתא והביאו הר"ש במתני' קמייתא דידים שנים שנטלו שתי ידיהן כו' פי' כו' וה"ה לאחד דהא אין חילוק בין א' לב' כמ"ש במתני' מי רביעית נוטלין כו': ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יד סט"ו רביעית כו'. תוספתא הביאו הר"ש פ"ב מתני' ב': נטלו כו'. שם ושם: שאין כנ"ל: ש"ע סָעִיף טו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)