א הָאֻמָּן, בַּדָּבָר שֶׁהוּא אֻמָּן, אֵין לוֹ חֲזָקָה בַּכֵּלִים שֶׁתַּחַת יָדוֹ, אֶחָד כֵּלִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְאֶחָד שְׁאַר כֵּלִים. כֵּיצַד, רָאָה כֵּלָיו בְּיַד הָאֻמָּן, וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהַכֵּלִים שֶׁלּוֹ, הוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר: לְתַקֵּן נְתַתִּיו לְךָ, וְהָאֻמָּן אוֹמֵר: לֹא בָּא לְיָדִי אֶלָּא בִּמְכִירָה אוֹ מַתָּנָה, אוֹ שֶׁטָּעַן: אַתָּה נְתַתּוֹ לִי אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַחַר שֶׁבָּא לְיָדִי לְתַקְּנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים, וַאֲפִלּוּ אִם שָׁהָה בְּיַד הָאֻמָּן כַּמָּה שָׁנִים, בַּעַל הַכְּלִי נֶאֱמָן, וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הָאֻמָּן, וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַכְּלִי הֶסֵת עַל טַעֲנָתוֹ. וְאִם לֹא רָאָה הַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן, אֶלָּא טָעַן: כְּלִי פְּלוֹנִי נָתַתִּי לוֹ לְתַקֵּן, וְהָאֻמָּן אוֹמֵר: הֶחֱזַרְתִּיו וּמְכַרְתּוֹ, אוֹ נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה, אוֹ לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי (טוּר ס"ב), הָאֻמָּן נִשְׁבָּע הֶסֵת, וְנִפְטָר, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם.
ב וַאֲפִלּוּ מְסָרוֹ לְתַקֵּן בְּעֵדִים, הָאֻמָּן נֶאֱמָן, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: הֶחֱזַרְתִּיו. לְפִיכָךְ, נִשְׁבָּע הָאֻמָּן הֶסֵת, וְנִפְטָר; וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַכְּלִי. וְאִם הוֹצִיאוֹ, הוֹאִיל וְנִרְאָה, הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת מֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים.
ג אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ בְּעֵדִים, אִם הָעֵדִים שֶׁרָאוּ הַחֵפֶץ בְּיָדוֹ אֵין מַכִּירִים בְּוַדַּאי שֶׁזֶּהוּ שֶׁל הַמְעַרְעֵר, אֶלָּא שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם בְּסִימָנִים כְּמוֹ שֶׁלּוֹ, אִם טוֹעֵן: לֹא נְתַתּוֹ לִי מֵעוֹלָם, נֶאֱמָן. אֲבָל אִם טוֹעֵן: נְתַתּוֹ לִי לְתַקֵּן וְשׁוּב לְקַחְתִּיו מִמְּךָ, אֵינוֹ נֶאֱמָן. הַגָּה: דְּאֵין כָּאן מִגּוֹ טוֹב, שֶׁיָּרֵא לוֹמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁהָעֵדִים רָאוּ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּיָדוֹ (טוּר ס"ב).
ד אִם הַטַּלִּית יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר, וְאוֹמֵר: בְּפָנַי אָמַרְתָּ לָאֻמָּן לְמָכְרוֹ לִי וּלְקַחְתִּיו מִמֶּנּוּ, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אֲבָל כְּשֶׁטּוֹעֵן שֶׁהָאֻמָּן מְכָרוֹ לוֹ, שֶׁאָמַר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ה יָרַד הָאֻמָּן מֵאֻמָּנוּתוֹ, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאַר כָּל אָדָם, וְנֶאֱמָן אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֶׁבָּא לְיָדוֹ בְּעוֹדוֹ אֻמָּן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁנִּשְׁתַּהָה בְּיָדוֹ אַחַר שֶׁיָּרַד מֵאֻמָּנוּתוֹ זְמַן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחַ כָּל כָּךְ זְמַן כֵּלִים בְּבֵית הָאֻמָּן אַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁיָּרַד מֵאֻמָּנוּתוֹ.
ו בֶּן הָאֻמָּן שֶׁאֵינוֹ אֻמָּן, אִם בָּא בְּטַעֲנַת עַצְמוֹ, שֶׁאוֹמֵר שֶׁקְּנָאוֹ מִבְּעָלָיו, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאַר כָּל אָדָם. וְאִם אוֹמֵר שֶׁיְּרָשׁוֹ מֵאָבִיו, הֲרֵי הוּא כְּאָבִיו. וְאִם אָמַר: בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁשָּׁהָה אַחַר מוֹת אָבִיו זְמַן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחַ כָּל כָּךְ זְמַן כֵּלִים בְּבֵית הָאֻמָּן אַחַר שֶׁמֵּת אָבִיו. הַגָּה: וְנִרְאָה לִי דַּוְקָא לְאַחַר מוֹת אָבִיו, דְּיֵשׁ לוֹמַר דִּירָשׁוֹ מֵאָבִיו, וְלָכֵן אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו, אֲפִלּוּ אָמַר: לְקוּחָה בְּיָדִי, אִם לֹא שֶׁנִּשְׁתַּהָה בְּיָדוֹ הַזְּמַן הַנִּזְכָּר, דְּאָז הָוֵי כְּאֻמָּן שֶׁיָּרַד מֵאֻמָּנוּתוֹ. אֲבָל בְּחַיֵּי הָאֻמָּן, אִם הַבֵּן טָעַן שֶׁלְּקָחוֹ, נֶאֱמָן בְּכָל עִנְיָן, דְּהָוֵי כְּאִישׁ אַחֵר לְגַמְרֵי, אִם אֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קמ"ט.
א סָעִיף א האומן בדבר שהוא כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קנ"ה. ובתשובת מהרשד"ם סי' פ"ד:
ב סָעִיף ב ואפי' מסרו לתקן. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' קל"ט ודבריו צ"ע ועיין עוד בס"ס קס"ד ורי"ג:
ג סָעִיף ג אע"פ שבמסרו בעדים. עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד וא"כ קשה למה יהא האומן נאמן יביא הבעה"ב עידי מסירה המכירין אותו כו' לפי מה שהבין דעדי מסירה מכירין אותו לא ה"ל להקשות דיצטרפו דהא בלא"ה אפי' אית ליה מגו ה"ל מגו במקום עדים אבל פשוט שמיירי שעידי המסירה ג"כ אין מכירין אותו או שהלכו להם וכן פי' בב"ח ע"ש עוד שם דהמחבר שיטפיה לשון דהטור העתיק וא"כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אף ע"פ שמסרו בעדים שכתבהטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו עכ"ל וכן מצאתי בטור ישן על קלף אע"פ שמסרו לו בעדים ולא ואע"פ והיה כתוב אח"כ ב' נקודות והיה כתוב אחר כך ואם העדים כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' ק"ט:
ד סָעִיף ד אתה מכרתו. כתוב הסמ"ע מיירי בדאיכא עדי ראייה עכ"ל ואם הלוקח יודע שהיה של התובע אע"פ שאין לו עדים מוציאין מידו דהוי כחד סהדא והוה האומן משואיל"מ וכמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ק צ"ז והוכחתי כן מדברי התוס' פ' חז"ה דף ל' ע"א בשם הרשב"א ע"ש ודוק ועיין מ"ש שם דלתשובת הרשב"א אפילו ליכא עדי ראיה שהלוקח עומד במקום עדי ראיה וא"כ יש לפרש כאן דברי טור כפשוטו ומ"מ לענין דינא העליתי שם דלא כהרשב"א ע"ש:
ה סָעִיף ו וי"א דהיינו דוקא כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ד ובדרישה כתבתי כו' משם עד סוף הסעיף קטן הכל לע"ד אינו נכון והעיקר כמ"ש הב"ח דגם הטור סובר כהי"א שכתב המחבר וכמה שכתב מור"ם עיין שם:
א סָעִיף א כיצד ראה כליו כו'. נראה פשוט דכל ראה הנזכר בסימני' הללו ר"ל ראה בעדים וקודם שתבעו לדין וכדין ראה הנז' בסי' שלפני זה ול' ראה דגמ' נקט הרמב"ם ואחריו נמשך המחבר וכן מוכח בטור שכ' שהרמב"ם ס"ל כהרא"ש ובאשר"י ובטור כ' בהדיא ראו עתה בעדים וכמ"ש ברא' באינש דעלמא ועד"ר:
ב סָעִיף א הוא טוען ואומר לתקן נתתיו כו' נראה דאם טען הבע"ה השאלתי כלי זה לאומן או השכרתיהו לו והוא אינו מהכלים העשויים להשאיל ולהשכיר דאינו יכול להוציא מיד המחזיק ואע"ג דאית ליה עידי ראיה ולא מהימן במיגו דאי בעי הוה אומר נתתיהו לידו לתקנו דמיגו להוציא לא אמרי' כמ"ש הטור ומור"ם בסי' פ"ב סעיף י"ב וכ"כ התו' ועד"ר בר"ה קל"ח בדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי שם הבאתי ל' התוס' ועמ"ש שם דפעמים אמרי' מיגו להוציא:
ג סָעִיף א או שטען אתה נתתו לי אחר כו'. עפ"ר שם כתבתי דיש בזה צד רבותא טפי מאשר טען קניתי מידך מתחל' ביאתו לידי ואפי' שהיה בידי כמה שנים משום דאיכא למימר דוקא בהא אינו נאמן משום דחזקה הוא כל מה שבא ליד האומן לתקן בא משא"כ כשטוען קניתי אח"כ והא ראי' ששה' בידי כמה שנים קמל"ן א"נ משום סיפא נקטי' בהאי סדרא דבלא ראה אפילו בכה"ג אין מוציאין מידו:
ד סָעִיף א ואפי' שהה בידו כמה שנים. כ"כ הטור ובזה נמי שווים לדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כמבואר בסי' שלפני זה ס"ה ולאפוקי מהרי"ו שכ' בשם הרשב"א דס"ל דאם החזיק בה כמה שנים נאמן האומן ועד"מ ס"א:
ה סָעִיף א ה"ג והאומן אומר "החזרתיו ומכרתו כו' ובמיימוני כתב החזרת ומכרת כו' וא"ש נמי וק"ל:
ו סָעִיף א או לקוח הוא בידי פי' לקחתיה ממך משעה ראשונה ולא בא לידי לתקן והן הן הענינים שנקט בבבא קמייתא:
ז סָעִיף ב ואין מחייבין אותו להוציא כן אמר רבא על רמאי דפומבדיתא בפרק חזקת הבתים:
ח סָעִיף ב ואם הוציאו הואיל ונראה כו' דהיינו קודם כשהוציאו קודם שבאו לדין דלית ליה מיגו דאי בעי לא הוציאו וכמ"ש בסי' שלפני זה בסמ"ע סעיף א' ב' (ולשון הגמרא נקט גם בזה ועד"ר שם כתבתי לשון הגמרא) דהא גם באומן כל היכא דליכא עידי ראייה כדינו האומן נאמן וגם באחר דאינו אומן אלו הוציאו הוי דינא הכי מיהו שם דוקא במסרו בעדים ובאומן אפי' לא מסרו בעדים וק"ל:
ט סָעִיף ג אף ע"פ שמסרו בעדים כו'. קשה אם מסרו לו בעדים איך מסיק המחבר וכתב על זה אם טוען לא נתתו לי מעולם גם מור"ם בהג"ה כתב שירא לו' להד"ם כו' הא בלה"נ לא מצי לטעון להד"ם שהרי מסרו בעדים. ואין לפ' דר"ל להד"ם שנתתי לי זה אלא אחר ואותו החזר לך דהא מדכתב אם העדים שראו החפץ אין מכירים כו' ולא קאמר נמי שעידי מסירה אין מכירין אותו משמע דאע"פ שהן מכירין אותו אלא שהעדים שראוהו עתה קודם ביאתם לדין אין מכירין אותו היטב וא"כ קשה למה יהא האומן נאמן יביא הבע"ה עידי מסירה המכירין אותו ויצטרפו לעידי ראיי' ואז לא יהיה לו מיגו דלהד"ם ולא מיגו דחזרה וגם א"כ הל"ל אם טוען החזרתיו לך נאמן כיון דבאיכא עידי מסירה צריך לטעון לנאמונתו החזרתיו ואפשר דהמחבר שיטפת לשון דהטור העתיק וא"כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אע"פ שמסרו בעדים שכתב הטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו אבל בדברי המחבר אי אפשר לומר כן שהרי בסעיף שלפני זה סיים וכתב אע"פ שמסרו לו שלא בעדים וצ"ע:
י סָעִיף ג אבל אם טוען נתתו לי לתקן ושוב כו'. ה"ה או כ"ש (לסברות שכתבתי בס"ק ג') אם טען לקחתיה מתחלה:
יא סָעִיף ג שירא לו' כו' ומה"ט אפי' מסרו לו שלא בעדים ג"כ אינו נאמן האומן ועפ"ר:
יב סָעִיף ד אתה מכרתו לו. מיירי בדאיכא עידי ראייה שראוהו ביד זה ומ"ה אף אם נאמין להאי שהאומן א"ל שקנהו מ"מ האומן גופו אינו נאמן לו' שקנהו היכא דראוהו בידו ולא הוצרך הטור והמחבר לפרשו דבעידי ראייה מיירי דפשוט הוא ממ"ש לפני זה דבלא ראו בידו קודם לכן אפילו האומן עצמו נאמן נגד הבע"ה וכ"ש כשהוא ביד אחר:
יג סָעִיף ו ואם אמר בפני הודה כו'. דאי בעי לשקר היה אומר דהבע"ה מכרו לו דהיה נאמן וכן כתב הטור לקמן בסי' קנ"ב ע"ש:
יד סָעִיף ו וי"א דהיינו דוקא כששהה אחר מות אביו. כ"כ התוס' והרא"ש והטור השמיטו כאן. והב"י תמה על הטור למה השמיטו ובדרישה כתבתי שנ"ל דהטור ס"ל דהתו' והרא"ש לא כ"כ כ"א אבן אומן דקרקע דאין הבן מוחזק בהשדה ואי הוא טען אני לקחתיה מהמערער לא הוי נאמן בלא שטר או חזקת ג' שנים ומ"ה בעינן בהאי טענה דבפני הודה נמי אשתהה ור"ל אשתהה ג"ש אבל בבן אומן דמטלטלים לא בעינן אשתהה דס"ל לסברא פשוטה דבאמר אני קניתי מהמערער דהוה נאמן בלא אשתהה כיון דהוא מוחזק בו וא"כ ג"כ בפני הודה כו' נאמן במיגו אפי' בלא אשתהה ואע"פ שהזכירו התוס' והרא"ש בלשונם שם כלים נ"ל דס"ל דלא נקטו בלשונם כלים אלא בשביל האומן עצמו שירד מאומנתו מיהו ל' הרא"ש וקיצור ל' פסקי הרא"ש לא משמע הכי: ועוד דלפ"ז לא יהיה פי' דאשתהה דאב ובן שוין דבאב האומן דאיירי בכלים יהיה פי' זמן מה ובבן דאיירי בקרקע יהיה פי' ג' שנים ועד"ר מ"ש עוד מזה והא דכתבו המחבר בשם י"א דבעינן אשתהה (והי"א הן התוס' והרא"ש) משום דבאמת פשטא דגמ' ולשון הרי"ף והרמב"ם והטור לא משמע הכי והא ראיי' דהטור סיים וכתב ז"ל ואם אמר שירשה מאביו הרי הוא כאביו עכ"ל דמשמע דוקא באומר "שירשה הא אמר שקנאה מסבע"ה אפילו אחר מות אביו נאמן ומ"ש מור"ם בהג"ה ז"ל ונ"ל דוקא כו' נמי לשיט' הי"א דוקא כ"כ אבל לא לשיטת הטור אבל בד"מ מוכח דכתב זה ליישב תמיה' הב"י עלהטור והוא דוחק כמ"ש: מיהו זה קשה איך נאמר שפליג הטור על אביו הרא"ש והתוספות ולא יזכירם ולפי מ"ש ראשונה ניחא ועד"ר כאן ולקמן סי' קנ"ב מ"ש עוד מזה:
א סָעִיף א לא ראה הכלי ביד אומן. ודעת הרי"ף דאומן לעולם אינו נאמן במגו דשקלוה לנאמנות דידיה אפי' במגו וע' בחידושי הרמב"ן מה דמותיב עלה הרב רבי יהוסף הלוי. ועמ"ש בסי' ס"ט סק"ז:
ב סָעִיף ד אתה מכרתו לי. ז"ל הש"ך כ' הסמ"ע מיירי בדאיכא עדי ראיה עכ"ל ואז הלוקח יודע שהוא של התובע אע"פ שאין לו עדים מוציאין מידו דהוי כחד סהדא והוי האומן משאויל"מ וכמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ק צ"ג והוכחתיו כן מדברי התו' פ' חז"ה דף ל' ועמ"ש שם דלתשובת הרשב"א אפי' ליכא עדי ראיה שהלוקח עומד במקום עדי ראיה וא"כ יש לפרש כאן דברי הטור כפשוטו ומ"מ העליתי שם דלא כהרשב"א עכ"ל. וע"ש בש"ך שכ' דלוקח לא הוי כחד סהדא משום דנוגע בעדות הוא שהרי אלו רצה היה טוען החזרתיו לתובע ומכרו לך והוי נוגע שמוכרח הלוקח לומר שלא החזירו שאלו היה טוען גם הלוקח החזרתיו לתובע היה צריך לישבע נגד התובע שיודע בברי שלא החזירו וכל עד הצריך שבועה לא הוי עד כדמוכח בפ' האיש מקדש וע"ש: ולע"ד נראה דלא הוי נוגע בעדות בענין זה דהא כ' בטור סי' קכ"א בשם בעה"ת דהיכא דהלך המשלח עמהם וראה מרחוק שעשה שליחותן ה"ל עדים וכ"כ בש"ע שם וה"נ כיון דהמערער יודע בבירור שלא מכרו ללוקח וגם לא מסרו לו א"כ ה"ל לוקח כחד סהדא כיון דהמערער יודע האמת שלא מכרו לו ועוד הא כ' הרשב"א בחידושיו פ"ב דקידושין דהיכא שהמלוה מודה שנתן לו ונסתלק הגורם כי אמר סטראי נינהו הוי ליה משואיל"מ עיין דבריו בסי' נ"ח סק"ד. וא"כ ה"נ כיון שהאומן מודה שלא החזירו נסתלק הגורם וה"ל לוקח חד סהדא ודברי הרשב"א נכונים דחשיב ליה ללוקח כחד סהדא: אמנם לענ"ד נראה דהא דמשמע מדברי תוס' פ' חז"ה דלוקח הוי עד דתליא בשני תירוצים שבתוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף ל') שהקשו גבי נסכא דר"א דיהיה נאמן במגו דלא חטפתי וישבע שדידיה חטף כמו שנאמן בשבוע' בשטר פקדון בטענת החזרתי במגו דנאנסו ותירצו דלא הוי מיגו דלא חציף אינש להכחיש העד ולישבע נגדו ועוד כתבו בשם ריב"ם דודאי מגו הוי אלא שכן גזירת הכתוב או לישבע או לשלם ע"ש: ויראה דלדברי ריב"ם דמגו הוי אלא שכן גזירת הכתוב וא"כ אינו אלא בין שניהם ולא בין היורשין וה"ה באי כחו דלא הוי גזירת הכתוב ושפיר נאמן במגו ואע"ג דאלו בא העד בעודו ביד המוכר היה צריך להחזירו ומשום גזירת הכתוב אפ"ה כל שלא בא העד בין שניהם אלא בין היורשין או באי כחו לא הוי בהו גזירת הכתוב וכה"ג נמי אם המוכר חשוד ואתי עד אחד בין שניהם היה צריך להחזיר ואם בא העד בין היורשין ה"ל העד כמאן דליתיה וה"ה בדין נסכא דר"א לא הוי אלא בין שניהן אבל לפי תי' ראשון שבתוספו' דלא הוי מגו כלל תו לא מצינן לטעון בעד ב"כ או יורשי טענתיה דמוריש או דמוכר כיון דלא הוה מגו כלל וכלל וא"כ נראה דתוס' פ' חזקת והרשב"א בתשובה אזלי בשטת תוס' דלא הוי מגו כלל אבל לפי' ריב"ם דמגו הוי אלא דכן גזירת הכתוב א"כ אינו אלא בין שניהן דוקא וכמ"ש דכל דלא אתי סהדי בפני המוכר אלא בפני לוקח שפיר טענינן ליה טענתיה דמוכר במגו ומצד גזירת הכתוב לא מחייב ב"כ ויורשיו וכבר כתב בש"ך סי' ע"ה דעיקר כדברי ריב"ם ודוק ועמ"ש בסי' צ"ט סק"ה:
א סָעִיף ג אע"פ שמסרו לו בעדים עסמ"ע ס"ק ט' עד יביא בעה"ב ע"מ המכירין אותו ויצטרפו לעידי ראיה ואז לא יהיה לו מגו דלהד"מ ולא מגו דחזרה והוא תמוה נהי דמיירי הסמ"ע שמראה החפץ עכשיו בב"ד וע"מ מכירין אותו מ"מ הוצרך הרמ"א להטעם דלאו מגו הוא משום דירא וכו' דבלא"ה נאמן במגו דלא היה מראהו דאז היה נאמן שהחזיר לו החפץ שמסרו לו ומה שראו העדים היה אחר דסמנים לא מהני לכופו להראותו ואפשר שכוונת הסמ"ע כשהע"מ מכירין ויודעין שחפץ היה לו סי' מובהק וגם העידי ראיה ראו אותו בסי' מובהק זה דאז מצטרפין להוציא מידו דסי' מובהק מהני להוציא כמ"ש הש"ך בסי' רצ"ז. ולפ"ז לא קשה קושית הש"ך בסעיף ג' שהקשה דבל"ז הוי מגו במקום עדים דהא מכירין וכו' דהא איירי שאין מכירין רק שאמרו סימנין:
ב סָעִיף ד אתה מכרתו לי עש"ך ס"ק ד' (ויש שם ט"ס וכצ"ל ואם הלוקח יודע ותיבת ואז ט"ס) דאם הלוקח יודע שהיה של תובע דהלוקח אינו עומד במקום עידי ראה מטעם שכ' בסי' ע"ב ס"ק צ' דהלוקח הוי נוגע בעדות ובקצה"ח כ' דלא הוי נוגע כיון דהמערער יודע שלא מכרו לו דמי להא דסי' קכ"א דאם המשלח הלך עם השליח דלא הוי נוגע ע"ש ושותא דמר לא ידענא דהא הכא ודאי הוי נוגע דהא האומן יכול לטעון שהחזיר להמערער ואף דעתה רואין אותו ביד המחזיק א"י אם מכר לו המערער או שנגנבו מידו והלוקח המחזיק שלא החזיר שהרי לקחו אותו מהאומן בזה הוה נוגע שאם לא יאמר כך יתבע אותו המערער ויאמר מה טיבו אצלך כיון שלא בא לידך בתורת לקיחה משום אדם ויוציאו ממנו בלא דמים ולכך טוען שלקחו מאומן כדי שיקח דמים או מאומן או מבעה"ב משום תק"ה וא"ל דיהיה הלוקח נאמן להעיד במגו דהחזרתי כמו בשליח נעשה עד בקדושין דהא מסיק התם דלאחר שתקנו רבנן שבועת היסת הוי עד הצריך שבועה דאינו עד ונידון מה שכ' הש"ך דאם הלוקח לא יהיה נוגע הוי האומן משואיל"מ כ' בקצה"ח דלוקח דמי ליורש וכמו דהיורש לא הוי משואיל"מ משום דאמר קרא בין שניהם ולא בין היורשים וה"נ לא הוי הלוקח משואיל"מ דבין שניהם ולא בין באי כחו וליתא דבשלמא ביורשים אף שאביהם חייב מ"מ יורשים הנכסים והן שלהם וכיון שמת אביהם אין אנו יכולין לחייב היורשין בחוב אביהם משיעבוד גופה ומנכסיהם שירשו כיון דגזירת הכתוב הוא דלא מחייבין היורשין ע"י מתוך שאיל"מ משא"כ בתובע ללוקח או ליורש מטלטלין שלו שאין להם שום זכות וחזקה במטלטלין שלו כגון אומן או דברים העשויין להשאיל דבטענת שמא לקוח הוא א"י לזכות במטלטלין דטענת שמא דידהו לאו כלום הוא רק שטוענין להו מה שהמוכר יכול לטעון וכיון שאם היה המוכר או היורש טוען לקוח לא היו נאמנין במגו דהחזרתו משום דמשואי"ל אף הלוקח והיורש הבאין מכחו ודאי דלא עדיפא מדידהו וכיון שאין אנו מחייבין אותם מנכסיהם לא שייך כאן לומר דלא בין היורשים ולא עדיפא ממי שבאין מכח דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו:
ג סָעִיף ו דווקא כששהא הנה לדעת הרב בהג"ה אפי' טוען בן האומן אני לקחתי לית לי' חזקה דכלי מה שת"י אדם הוא שלו בלא אישתהי כיון די"ל דמן האומן בא לידו אפילו ליכא ע"מ שנתנו להאומן לתקן והמחבר ס"ל דבליכא ע"מ להאומן הוי חזקה להאומן בירד מאומנתו או בכן האומן כשטוענין לקוח אבל בדאיכא ע"מ וע"ר אף המחבר מודה דלא הוי חזקה בלא אישתהי דהא כללא הוא דבעדים וראה מוציאין מה"ת נאמר כשירד מאומנותו יום א' שיהיה נאמן וכן כתב התומים:
א סָעִיף א אומן. (עיין בהרשד"ם חלק א"ע סי' קס"ג וקס"ד ובחח"מ סימן רי"ג ובתשובה דשייכים לס' משפטים סימן י"ז ובמשפט צדק ח"ב סי' כ"ז ויש לפקפק באומן שרגיל לקנות ולמכור אם דיינינן ליה כשאר בני אדם או לא. מהר"א ששון סימן ק"ט. כנה"ג):
ב סָעִיף א ראה. כתב הסמ"ע נראה פשוט דכל ראה הנזכר בסימנים הללו ר"ל ראה בעדים וקודם שתבעו לדין ועיין בתשובת מהרשד"ם חח"מ סי' פ"ד:
ג סָעִיף א לתקן. נראה דאם טען השאלתי או השכרתי כלי זה לאומן והוא אינו מכלים העשוים להשאיל ולהשכיר דאין יכול להוציאו ממנו ואע"ג דאית ליה עדי ראיה ולא מהימן במגו דאי בעי אמר נתתיו לו לתקנו דלא אמרי' מגו להוציא כמ"ש בסי' פ"ב סי"ב ועמ"ש שם דפעמים אמרינן מגו להוציא. סמ"ע:
ד סָעִיף א לקוח. פירוש לקחתיו ממך משעה ראשונה ולא בא לידי לתקן. שם:
ה סָעִיף ב הוציאו. היינו דוקא כשהוציאו קודם שבאו לדין דלית ליה מגו דאי בעי לא הוציאו. שם:
ו סָעִיף ג בעדים. הקש' הסמ"ע איך מסיק המחבר אם טוען לא נתתו לי מעולם גם הרמ"א כתב בהג"ה שירא לומר להד"ם כו' הא בלא"ה לא מצי לטעון להד"ם שהרי מסרו בעדים כו' והש"ך כ' דמיירי שעדי המסיר' ג"כ אין מכירין אותו או שהלכו להם וכן פירש בב"ח ע"ש ומ"ש הסמ"ע עוד ואפשר דהמחבר שיטפת לשון הטור העתיק וא"כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אע"פ שמסרו בעדים שכתב הטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו ע"כ כ' הש"ך דכן מצא בטור ישן על קלף אע"פ שמסרו בעדים ולא ואע"פ והיה כתוב אח"כ ב' נקודות ואח"ז ואם העדים כו' (וכ"כ הט"ז ע"ש) עיין בתשובת מהר"א ששון סימן ק"ט:
ז סָעִיף ג שירא. ומה"ט אפילו מסרו לו שלא בעדים ג"כ אין האומן נאמן. סמ"ע:
ח סָעִיף ד שאמר. כתב הסמ"ע דמיירי דיש עדים שראוהו ביד זה מש"ה אף אם נאמין להאי שהאומן א"ל שקנהו מ"מ האומן גופיה אינו נאמן לומר שקנהו היכא דראוהו בידו (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):
ט סָעִיף ו חזקה. דאי בעי לשקר היה אומר דהבע"ה מכרו לו דהיה נאמן וכ"כ הטור בסי' קנ"ב ע"ש. סמ"ע:
י סָעִיף ו כששהה. עמ"ש הסמ"ע והט"ז ליישב תמיהת הב"י על הטור בזה ע"ש:
א סָעִיף א אחד כלים. מדקא' שם מו א' הא אחר כו' וע"ש ברמב"ם במתני' ד"ה אין להם חזקה ומ"ש בדבר שהוא אומן. כ"השם בגמ' מ"ה ב' עבדו ביד אומן וטליתו כו':
ב סָעִיף א והביא עדים. כנ"ל בסי' קלג ס"ה מהא דכתובות ע"ש:
ג סָעִיף א אלא במכירה או. שם אתה מכרתו כו':
ד סָעִיף א או שטען. שם ביוצא מתחת ידי אחר כו'. מ' דבאומן כה"ג אין נאמן:
ה סָעִיף א אע"פ שמסרו. שם מו א':
ו סָעִיף א ואפילו אם. מדכללן במתני' עם איש בנכסי אשתו כו' ושם דוקא נתגרשה כדקא' בגמ':
ז סָעִיף א וישבע היסת. כדין מנה לי בידך כו' ואר"נ משביעין כו' בפ' הדיינין וכל כל היסת הנא' בענין זה:
ח סָעִיף א ואם לא ראה. שם ראה עבדו. ושם שפיר קאמר ליה ראה תניא וע"ש תוס' ד"ה אי דאיכא עדים כו':
ט סָעִיף א החזרתיו ומכרתו כו'. שם מתוך שיכול לומר החזרתיו כו':
י סָעִיף א או לקוח. ר"ל מתחלה כשבא לידי: שם מתוך כו' כי אמר לקוחה הוא כו':
יא סָעִיף א מתוך שיכול. שם מתוך שיכול לומר להד"ם כו':
יב סָעִיף ב ואפילו מסרו. שם א"ה אפילו בעדים נמי כו' לעולם דאיכא עדים והוא דראה כו' וכדקי"ל בשבועות מא ב' הלכתא המפקיד כו':
יג סָעִיף ב ואם הוציאו. שם ואי חכים משוי כו':
יד סָעִיף ב אע"פ שמסרו. כנ"ל כמסקנא דרנב"י:
טו סָעִיף ד אבל כשטוען. שם בפני אמרת כו' מיגו כו'. דוקא בפני וכמ"ש שם ל"ו א' ואי אמר ישראל לדידי אמר לי כו' מי איכא כו' אלא כו':
טז סָעִיף ה וי"א דדוקא. עבתוס' ב' א' ד"ה לפיכך כו' דבשותפין אף בשותפתם אם שהו הרבה שאין רגילין כו' יש לו חזקה ועסי' קעט וצ"ע ועש"ך שם:
יז סָעִיף ו אם אינו סומך. שם מז א' בן שחלק כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.