א אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּחֲזִיק בְּדָבָר הַמִּטַּלְטֵל נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, עַל בְּהֵמָה וְחַיָּה אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא מֵעַצְמָהּ נִכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ, (ע"ל סִימָן ע"ב ס"ס כ"א) אוֹ שֶׁמָּא לְקָחָהּ בַּדֶּרֶךְ וְהֶחֱזִיק בָּהּ. לְפִיכָךְ, אִם יֵשׁ לַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, נִשְׁבָּע הֶסֵת וְנוֹטֵל. וְאִם אֵין לוֹ עֵדִים, נִשְׁבָּע הַמַּחֲזִיק הֶסֵת, וְעוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ לִמְסֹר בְּהֵמָה לְרוֹעֶה, שַׁחֲרִית, וְלוֹקְחָהּ מִיָּדוֹ עַרְבִית, בְּעִנְיָן שֶׁאֵינָהּ הוֹלֶכֶת לְבַדָּהּ כְּלָל, דִּינָהּ כִּשְׁאַר מִטַּלְטְלִין וְנֶאֱמָן הַמַּחֲזִיק בִּשְׁבוּעַת הֶסֵת לוֹמַר שֶׁקְּנוּיָה לוֹ. וְאִם טָעַן שֶׁהִזִּיקָה לוֹ כְּדֵי דָמֶיהָ, אוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ כָּךְ וְכָךְ, יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֶחֱזִיק בָּהֶם ג' שָׁנִים, בְּכָל עִנְיָן הָוֵי חֲזָקָה (טוּר וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק י' מִטּוֹעֵן בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם, וְכ"כ הַתּוֹסָפוֹת בְּפ"ג דְּגִיטִּין).
ב עֶבֶד כְּנַעֲנִי גָדוֹל, דִּינוֹ כִּבְהֵמָה וְאֵין לוֹ חֲזָקָה עַד אַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים, מֵאַחַר שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ. וְצָרִיךְ הַמַּחֲזִיק לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ לוֹ כָּל שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵלּוּ כְּדֶרֶךְ עֶבֶד לְרַבּוֹ (רַמְבַּ"ם פֶּרֶק י' מִטּוֹעֵן). וְאִם הוּא קָטָן שֶׁאֵינוֹ מְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו, דִּינוֹ כִּשְׁאַר מִטַּלְטְלִין וְיֵשׁ לוֹ חֲזָקָה מִיָּד, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ אֵם שֶׁרְגִילָה לָצֵאת וְלָבֹא בְּבֵית הַמַּחֲזִיק:
א סָעִיף א נשבע היסת ונוטל לאו דוקא אלא ר"ל נוטל ואח"כ נשבע היסת וכן הוא ברמב"ם ע"ש:
ב סָעִיף א נשבע המחזיק כו'. ע"ל סי' ק"מ סעיף א' בהג"ה:
ג סָעִיף א וי"א דאם כו'. ולפע"ד מוכח כן בש"ס ואין חולק אזה דעל מאי דתנן בריש פ' חזקת הבתים והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר שחזקתן שלש שנים מיום ליום גרסינן התם (בסוף ל"ו ע"א) ועבדים יש להם חזקה והאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה אמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר ג' שנים א"כ משמע לכאורה דגם גודרות יש להם חזקה לאחר ג' שנים ועוד דהא במלת גודרות אין נכלל עבדים דגודרות אינו אלא מל' גדרת צאן כמו שמפ' רשב"ם שם אלא ודאי תלמודא פריך כיון דהתם טעמא כיון דמהלך אין לו חזקה א"כ ה"ה בעבדים וכן פי' רשב"ם שם להדיא ואם איתא דלפי האמת ג"כ בבהמה אין לו חזקה לעולם ובעבדים יש חזקה לאחר ג' שנים א"כ למה מוציא התלמוד דברי ר"ל מפשוטן ומפרש אין להם חזקה לאלתר כו' לימא גודרות שאני א"ו אין חלוק וכן דעת רשב"ם שם להדיא כמ"ש הטור דגם בבהמה וחיה יש חזקה לאחר ג' שנים וכן דעת נ"י שם ורבי' ירוחם נת"י ריש ח"ו וכן נר' להדיא דעת הסמ"ג עשין צ"ה דף קפ"ג ע"ג ומהרמב"ם לא מוכח מידי לפע"ד דמ"ש ה"ה לדעתו אינו נראה אלא נראה דכיון דכת' בעבדים דיש להם חזק' לאחר ג' שנים ה"ה בבהמה כמו שמשמע מדבריו שם דבבהמה ובעבדי' שווים וכ"כ הב"ח וכ"נ מפי' המשנה להרמב"ם ע"ש וכן נר' לפרש דברי הברטנורא ודלא כהתוס' י"ט לדעתו ע"ש ולפ"ז נראה דגם דעת המחבר דגם בבהמ' יש חזקה לאחר ג' שנים וכ"כ להדיא לעיל סי' ע"ב סכ"א ולפ"ז א"צ לדחוק כמ"ש הסמ"ע דבסי' ע"ב לא העתיק רק דברי הטור וסמך עצמו אמ"ש כאן אלא אדרבא איפכא מסתברא דכיון דכת' כאן בעבדים דיש להם חזקה ה"ה בבהמה וגם מבעל העיטור לא מוכח לפע"ד מידי דמ"ש ה' המ' שכן נראה מדבריו נראה שיצא לו ממ"ש דמטלטלי כיון דלאו בני שטרא נינהו אין להם חזקה אפי' לאחר ג' שנים שהרי לא נמצא בבעל העיטור ד"א שיהא משמעותיו כן זולתי זה וכן מבואר להדיא בב"ח וסמ"ע דמדברי בעל העיטור אלו ודו"ק והייני דהטור העתיק לעיל סי' קל"ג בסתם דברי הב"ה וא"צ לדחוק כמ"ש הב"ח דס"ל להטור כדברי בע"ה לדינא ולא בטעמיה ואפי' יהי' דעת ב"ה כן מ"מ כיון דהוכחתי לעיל מן הש"ס דיש לבהמה וחיה חזק' לאחר ג' שנים וכן דעת הפוסקי' הכי נקטינן. ע' בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ג:
א סָעִיף א או שהוא חייב לו כך וכך כו'. פי' אפילו לא בא לידו בתורת משכון אלא שאמר שהיה חייב לו ותפס בבהמה זו עד שיפרע לו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קל"ג ס"א ע"ש:
ב סָעִיף א ישבע בנקיטת חפץ. פירוש ונאמן אף שהלה יש לו עדים שהוא שלו במיגו דטען לקוחה הוא בידי בזה שדרך למסרה לשומר. ונרא' דאפי' להראב"ד שנתבאר בסי' ע"ב בטור דס"ל דבטוען בשאר מטלטלין משכון הוא בידי דנאמן בהיסת וכאלו טען לקוח הוא בידי מודה כאן בטוען שהזיקה שצריך לישבע בנק"ח דאין מגו דלקוח מגו טוב דהוא מיגו דהעזה ניחא ליה לטעון הזיקה דלא ידע בי' בעל בהמה מלטעון לקוחה היא בידי ממך כיון שכנגדו יודע שמשקר משא"כ בטוען שממושכן בידי בכך וכך דשניהן הן טענת העזה ודו"ק:
ג סָעִיף א וי"א דאם החזיק ג' שנים כו'. ולא דמי לשאר מטלטלים דנתבאר בסי' קל"ג ס"ה דלא מהני חזק' ג"ש דשאני התם דעביד למשאלינהו ליותר מג' שנים א"נ ששכח למי השאלינהו מ"ה נשתהו בידו כ"כ משא"כ בהני אבל הרמב"ם והוא דעת המחבר ס"ל דטעמ' דמטלטלי' דלא מהני בהו חזק' ג"ש משום בני שטרא נינהו ולפי ה"ט ה"ה לבהמה וחיה אבל בעבד מודה דבג"ש ה"ל חזקה וכמ"ש המחבר בסעיף שלאחר זה משום דעבד בן שטר הוא ויש לדקדק דכאן סתם המחבר כדברי הרמב"ם דמחלק בין עבד ובין בהמה ולעיל סי' ע"ב ס"ס כ"א משמע דהשוה אותם ובשניהם ס"ל דמועיל בהן חזק' ג"ש וי"ל דשם אין עיקר מקומו לא חש לדקדק כולי האי ולא בא אלא ללמדנו דיש חילוק בין חזקת מטלטלים דמהני מיד לחזקת בעלי חיים ושגם בב"ח מהני חזקת ג"ש ור"ל לכל מר כדאית ליה וכאן שהוא מקומו דקדק וכת' כדעת הרמב"ם:
ד סָעִיף א בכל ענין הוה חזקה. עפ"ר שם כתבתי דמשמע מכאן דלסברא הזאת כשיש לו חזקה ג"ש א"צ שבועה ומיהו היינו דוקא כשאין עדים להמערער וכמ"ש בסמ"ע ר"ס ק"מ ועמ"ש בסמ"ע שם:
ה סָעִיף ב אפי' יש לו אם כו'. פי' ולא אמרי' שאמו הוליכו שם עמה והניחו שם משום דאין האם מניחה לבנה קטן לילך אחריה וגם אינה משכחה להניחו שם בשכחה גמורה:
א סָעִיף א ואם טען שהזיקה. וכ' הסמ"ע דאף הראב"ד דפליג במשכון דאין צריך שבועה בנק"ח הכא מודה דה"ל מגו דהעזה משא"כ בטוען אתה חייב לי דהלה טוען ברי א"כ השתא נמי מעיז ע"ש. ובתומים כ' דלא עיין בבעה"ת שער מ"ט ח"ב דכ' הראב"ד בהשגות על דין הגאונים במשכון דצריך שבועה בנק"ח וכ' דאלו למדו מהנך דמארי חושלי וכו' והא ודאי שבועה בעי דהא לא ידע מארי דעיזא להאי נזק כמה הוי וכל מידי דא"א לידע לא גבי אלא בשבועה והם אמרו על כל משכון ואפשר שטעות בידם עכ"ל הרי לא מן השם של הסמ"ע הצריך בהמה שהזיקה שבועה בנק"ח רק הטע' משום דלא ידיע הזיקו הא אי ידיע הזיקו א"צ שבועה בנק"ח אף דהוי מגו דהעזה ודבריו של הסמ"ע ליתיה ופשוט עכ"ל. ואיני רואה בזה השגה כי דברי הסמ"ע המה דברי הנימוק"י גבי הני עיזי דאכלי חושלי ע"ש ז"ל ואף ע"ג דאיכא מגו דמצי אמר לקוחין הן בידי מ"מ לאו מגו גמור הוא שהרי השתא כשאו' דאכלי חושלי אינו מעיז ואלו אמר לקוחין הוי מעיז וממעיז לאינו מעיז לא אמרי' מגו לאפטורי משבועה וכו' ולפיכך הסכימו כאן כל בעלי הוראה ז"ל שאינו נוטל אלא בשבועה עכ"ל והיינו בעלי הוראה החולקין על הרמב"ם במשכון והוא הראב"ד ודעימי' ומשום דבהני עיזי לא ידע מארי דעיזא והוי אינו מעיז ולא אמרו מגו דהעז' לאפטורי משבועה משא"כ במשכון דהוי ממעיז למעיז ודברי בעה"ת נמי על דרך זה כיון דלא ידע מארי דעיזא ה"ל מגו דהעזה דאיך יתכן לו' דהיכא דלא ידע עדיף טפי מטוען ברי כלפי לייא ואע"ג דאמרי' בעלמא כל היכא דהאי ידע והאי לא ידע בעי אשתבעי כיון דמגו אית ליה ואמרי' מגו לפטור משבועה למה ישבע אלא ודאי בעה"ת נמי כוונתו למגו דהעזה וכמ"ש בנימוק"י וזה פשוט ודברי התומים מעצמן אין להם ציור במ"ש הא אם ידוע הזיקו א"צ שבועה בנק"ח אף דהוי מגו דהעזה הא כל שטוען ברי הוי ממעיז למעיז דהשתא נמי מעיז ולא עדיף משאר משכון דלהראב"ד א"צ שבועה גם לדברי הסמ"ע:
ב סָעִיף ב ואם הוא קטן. פ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ו) אמר רבא אם היה קטן מוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר פשיטא לא צריכא דאית ליה אימיה. ואיכא למידק כיון דעבדים בני שטרא נימא ליה אחוי שטרך דהא לפמ"ש הרמב"ן פ' חזקת בטעמא דחזקת שלש שנים בקרקע היינו משום דראוי להיות חזקתו לאלתר כיון דשתק רגלים לדבר אלא דתוך שלש אמרי' ליה אחוי שטרך והובא דבריו בסי' ק"מ סק"ב ע"ש וא"כ ה"כ לימא אחוי שטרך כיון דבני שטר נינהו. ואפשר כיון דהיכא דדלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ולא אמרי' אחוי שטרך וכדאיתא פרק חזקת דל"ה ומשום דהיכא דאיכא ראיה גדולה לא אמרי' אחוי שטרך ודוקא היכא דליכא ראיה ברורה כל כך הוא דאמרו אחוי וא"כ בקטן המוטל בעריסה ה"ל חזקה יותר:
א סָעִיף א החזיק בה ג"ש היינו באכילת פירות ומחאה שלא בפניו גם כן מהני כיון דחזינן דהקפיד ואי לא מיחה אף דהחזקה היה שלא בפניו מהני אף דבש"ס תלי טעמא משום דחברא חברא אית לית וה"ל לאמחויי כדי לאזדהורי בשטר ומטלטלין לאו בני שטרא נינהו מ"מ כיון דבש"ס מדמה גודרת לעבדים ובעבדים דין קרקע ממש יש לו ה"ג בגודרת ועיין בחדושי לסוגיא ואם טוען בגודרת גנבת או גזלת מביתי א"נ במגו שהיה טוען שמשוק בשעה שהלכה מעצמה תפסת דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אפילו במגו והא שכתבו התו' בשבועות מ"ו ד"ה בקונטרס גרס דבגודר' אפילו טוען גנובים נאמן נראה דהיינו דוקא כשאומר נגנבו וכן כוונת התו' שם בדברים העשויין להשאיל אבל בטוען אתה גנבת לא מהימן דאלת"ה יסתרו דבריהם מ"ש שם בדיבור הסמוך דלכ"ע א"נ בטוען אתה גנבת והא דבב"ב ד' קכ"ח גבי עבדי גנבת רצונך השבע וטול שפירש הרשב"ם דמיירי אחר ג' שנים משמע דפחות מג' שנים המערער נאמן מדינא אף שטוען גנבת יש לומר ג"כ דמיירי שאומר גנבתו מהשוק אבל בשטוען ננבת או גזלת מביתי אינו נאמן:
א סָעִיף א ונוטל. לאו דוקא אלא ר"ל נוטל ואחר כך נשבע היסת וכן הוא ברמב"ם ע"ש. ש"ך:
ב סָעִיף א חייב. פירוש אפילו לא בא לידו בתורת משכון אלא שאומר שהיה חייב לו וכמ"ש הט"ו בסי' קל"ג ס"א ע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף א ישבע. ואף שהלה יש לו עדים שהוא שלו מ"מ נאמן זה במגו דלקוח בזה שדרך למסרה לשומר ונראה דאפילו למ"ש הטור בסי' ע"ב דהראב"ד סבירא ליה דבטוען בשאר מטלטלים משכון הוא בידי דנאמן בהיסת מודה כאן בטען שהזיקה דצריך לישבע בנק"ח דאין מגו דלקוח מגו טוב דהוי העזה וניחא ליה לטעון הזיקה דלא ידע בעל הבהמה משא"כ בטוען ממושכן הוא בידי דשניהן הם טענ' העזה. שם:
ד סָעִיף א וי"א. ול"ד לשאר מטלטלים דלא מהני חזקת ג"ש בסי' קל"ג ס"ה דשאני התם דעביד למשאלינהו ליותר מג' שנים א"נ ששכח למי שאלינהו מה שאין כן בהני כו' ויש לדקדק דכאן סתם המחבר כהרמב"ם דמחלק בין עבד לבהמה ובסימן ע"ב ס"ס כ"א משמע דס"ל דבשניהם מועיל חזקת ג"ש וי"ל דשם שאין עיקר מקומו לא חש לדקדק כולי האי כו' וכאן שהוא מקומו דקדק וכתב כדעת הרמב"ם ע"כ לשון הסמ"ע אבל הש"ך כ' דמוכח מש"ס ופוסקים דגם בבהמה וחיה יש חזקה לאחר ג"ש כמו בעבדי' ואין חילוק בזה ביניהם כלל והכי נקטינן ע"ש באורך:
ה סָעִיף ב אם. פי' ולא אמרי' שאמו הוליכתו עמה והניחתו שם משום דאין האם מניחה לבנה קטן לילך אחריה וגם אינה משכחתו שם בשכחה גמורה. סמ"ע:
א סָעִיף א שמא מעצמה כו' או. רשב"ם שם:
ב סָעִיף א לפיכך אם. כנ"ל בסי' קלד ס"ה:
ג סָעִיף א שהזיקה. שם:
ד סָעִיף א או שהוא. ב"מ ס"פ המקבל:
ה סָעִיף א וי"ח. דהרמב"ם וש"ע ס"ל דלא קאי אלא אעבדים וכמ"ש בס"ב מדלא תני במתני' אלא עבדים ולא גודרות: (ליקוט) וי"א כו'. אבל בירוש' פ"א דקדושין ריש הלכה ב' אית מתנ' אמרה עבדים כקרקעות אית מתני' אמרה כמטלטלין אית מתני' אמרה לא כקרקעות ולא כמטלטלין מתני' אמר עבדים כקרקעות דתנינן תמן חזקת בתים בורות שיחין מערות ומרחצאות ושובכין ובתי הבדים ובית השלחין ועבדים. וא"ל דהירושלמי' לא ס"ל הא דר"ל הגודרות דבהדיא אמרינן ושם ברפ"ג דמר ר' יוחנן עגלים וסייחים המקפצים ממקום למקום א"ל חזקה (ע"כ):
ו סָעִיף ב וצריך המחזיק. שם ך"ט והא בתים דביממא ידיעי כו' ולכל הפירושי' שם בסוגיא. צריך להביא ראיה שדר בו שלש שנים כדרך שרגילין ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.