א מִי שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלָיו בְּבֵית הָאֻמָּן, הֲרֵי זֶה יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא בַּעַל הַכְּלִי וְיִטֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַוְקָא שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֻמָּן עַצְמוֹ, אֲבָל אִם לֹא נְתָנָם לוֹ, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, לֹא. וַאֲפִלּוּ אֻמָּן עַצְמוֹ, דַּוְקָא שֶׁאָמַר לוֹ סְתָם: הֵילָךְ טַלִּית, אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הֵילָךְ טַלִּיתְךָ, לֹא.
ב נִתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלָיו בְּבֵית הָאֵבֶל אוֹ בְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. הַגָּה: וּכְשֶׁיָּבֹא בַּעַל הַחֵפֶץ צָרִיךְ לִתֵּן הַחֵפֶץ לִבְעָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁשֶּׁלֹּוֹ נֶאֱבָד. וְכֵן כּוֹבֶסֶת גּוֹיָה הַמְכַבֶּסֶת לָרַבִּים וְהֵבִיאָה לְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי"ט).
א סָעִיף א הרי זה ישתמש בהן. עיין בתשו' ר"א ן ששון סי' ק"ט וע' בב"ח ודבריו פשוטים דכשנודע שנאבדו שלו צריך לחזור מיד ודמי למ"ש בס"ב ע"ש:
ב סָעִיף א ואפי' אומן עצמו כו'. ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שזו הטלית הי' שלו או יתן בו סי' כ"כ הטור והביאו ג"כ סמ"ע אע"ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינ' שלו צריך לחזור ואף שאומן הי' נאמן לו' לקוח במגו דהחזרתי כ"כ בתשו' רשד"ם ס"י ע"ש:
ג סָעִיף ב וכשיבא בעל החפץ וכו'. ע' בתשובות מהר"א ן' ששון סי' ק"ט:
א סָעִיף א הרי זה ישתמש כו'. הטעם מבואר בטור דאמרי' מדנתנו לו האומן ואמר לו הילך טלית סתם ולא א"ל הילך טליתך וכדמסיק המחבר ש"מ דגם האומן ידע דטליתו של אחר מסר לו במקום טליתו בכוון ובודאי לא עשה כן אלא מחמת שבעל טלית זה בקש ממנו למכור טליתו וכוון למכור אותו הטלית ונתחלף אותו הטלית בטלית זה וכבר קיבל האומן המעות מהלוקח ונתנו לבעל הטלית הזה ואותו המוכר כבר משתמש בהמעות שקיבל מהאומן מ"ה התירו לו ג"כ להשתמש בטלית זה ולא חששו שמא יחזור הלוקח ויאמר לו על בגד זה נתתי מעותי או ימצא בו מום ויבטל המקח ונמצא שהשתמש בטלית שאינו שלו דכיון דגם המוכר משתמש בהמעות אינו מקפיד כאשר גם זה ישתמש בטלית שלו ומזה יתבאר לך הטעם למה לא התירו לו לשמש כ"א בא"ל הילך טלית סתם וגם לא במסרו לו אשתו ובניו אע"פ שאמרו לו הילך טלית סתם דמסתמא לא ידעו מענין המוכר עם האומן ובלא דקדוק אמרו טלית סתם ונתבאר ג"כ מ"ש נתחלף הטלית בבית האומן מנתחלף בבית המשתה והאבל דה"ט דשם אין רגילין לו' לעושה המשת' ולהאבל שימכרו טליתם וק"ל:
ב סָעִיף א ואפי' אומן עצמו כו'. המחבר קיצר כאן ולא כת' כל חלוקי דין זה כאשר הן מבוארין בטור בסימן זה וז"ל ואם היא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשביל' יתן לו העודף או יחזיר לחבירו טליתו והוא יתן לזה דמי הטלית שלו שנמכר (ור"ל והברירה ביד זה שנמסר לידו הטלית ליתן לו העודף כיון דזה צוה לאומן למוכרו ולא ביקש להחזיק בטליתו או להחזיר לו טליתו) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שזה הטלית הי' שלו או יתן בו סי' דנהי שאנו תולין לו' שציוה להאומן למוכרו היינו כל זמן שהדבר ספק אבל כשבא בעל הטלית וטען ברי נאמן עכ"ל הטור ור"ל דיקח את שלו מיד זה שנמסר לו הטלית והוא יחזור אחר האומן ואף אם נאבד ביד האומן עכ"פ יקח זה את שלו וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסעיף שאחר זה ואותו הג"ה קאי גם אדין זה אלא שבדין נתחלפו לו כליו בבית האבל ומשתה כל אימת שבא צריך ליתן החפץ לבעליו דשם מסתמא לא אמרי' דנתנ' להאבל או לבעל המשת' למכרו ומ"ה סתם מור"ם שם וכת' וכשיבא יתן לו משא"כ בזה דאין נותנין לבע"ה אא"כ טוען ואומר לא צויתי למכרו וכו' וק"ל:
ג סָעִיף א ה"ג דוקא שאמר לו סתם הילך טלית אבל א"ל הילך כו':
ד סָעִיף ב והביאה לאחד שאינו שלו. שם בת"ה מסיק דלא ישתמש בו וצריך להחזיר כלי זה לבעליו אע"פ ששלו נאבד ודין אומן שנתנו לו כלים לתקן והשכינם ע"ל סי' שנ"ו ס"ז:
א סָעִיף ב וכן כובסת כותי. כ' בת"ה סי' שי"ט ז"ל ולא מבעיא היכא דראובן ידע בודאי שהסדין אינו שלו אלא אי הוי מספקא ליה ושמעון נותן סימנין מובהקין שהסדין שלו נתברר הדבר שנתחלף ע"י טעות או גזילה ולא מצי מעכב עכ"ל ונראה מדבריו דהיינו דוקא היכא דמספקא ליה הוא דמהני סי' מובהק אבל אם טוען ברי שהסדין ודאי שלו אפי' נותן שמעון סי' מובהק אינו צריך להחזיר. וע"ש בסי' רצ"ז סק"א באורך דל"מ סימן מובהק להוציא מיד המוחזק ואפי' מיד יתומים דטענו שמא אלא היכא דלא אמיד ע"ש:
ב סָעִיף ב והביאה לאחד שאינו שלו. בט"ז כ' בשם המרדכי ז"ל מכאן הבאתי ראיה על כובסת כותי וכו' ואבדה סדין אחד ונטלה סדין אחר ונתנה לו תמורת סדין שלו וצויתי להחזיר שהרי אותם יהודים אחרים לא נתייאשו מסדין שלהם אלא היו מרדפין אחר הכובס מפני הסדין שלהם וגם קי"ל גנב ופרע בחובו כו' דלא עשו תקנת השוק וכו' עכ"ל מדכ' שהרי הבעלים מרדפין אחריהם ולפ"ז היה נראה במי שנתנה לו הכובסת סדין א' תחת שלו ואינו ידוע של מי הוא וע"י זה היה מונח ימים רבים אצלו עד זמן שא"א לבלי אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי מתייאש ממנו והכובסת סילקה אותו מאחרים עכ"ל: ולענ"ד לא נהירא דכיון דקי"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה ומשום דאתי' לידיה באיסורא א"כ אפי' ימים רבים נמי ל"מ כיון דבשעה שנתנה הכובסת לידו לא הוי יאוש וע' רמ"א סי' שנ"ו סעיף ג': ומ"ש הט"ז והכובסת סילקה אותו מאחרים נראה טעם נוסף על הך טעמא דיאוש. וגם זה אינו נראה דאפי' סילקה אותו בדמים כל שהסדין יש לו בעין חוזרת לבעלים כדאי' ר"פ המפקיד אשתכח כיפי הדרי למארי ומשום דהיו שומא בטעות וכבר כ' הרמב"ם פ"ח משאלה דבשילם נמי הבהמה עצמה חוזרת ועוד דמנא ידעי' שסילקה אותו בדמים שמא פטרה עצמה בטענת אונס ואפי' לדעת הפוסקים בסי' רצ"ה דשילם קנה הבהמה היינו דוקא בשילם מדעתיה ולא אטרחיה לבי דינא ושמא לא סילק בדמים עד דאטרחיה לדינא ולשון המרדכי שכ' שהרי הבעלים מרדפין לא אתי לאפוקי יאוש עכשיו דזה ל"מ כיון דבאיסורא אתי לידיה אלא לאפוקי יאוש קודם שנתנה לו הכובסת. ולכן נראה דהדרא סדין למאריה אא"כ ידוע שנתייאש מרא מיניה קודם שנתנה לזה וז"ב:
א סָעִיף א ואפילו אומן עצמו בסמ"ע בהג"ה הנכתב בתוך ב' חצאי לבנה שהברירה ביד זה שנמסר לידו וכו' לפענ"ד הוא ט"ס דמה"ת יהיה זה ונרא' דהפי' בטור הוא שהדין ביניהם ולפעמי' מחזיר העודף כגון באונאה שתות וכיוצא ולפעמים מחזיר הטלית ולפי הטענות כן הדין:
ב סָעִיף ב כובסת עכו"ם עט"ז שפסק דאם אין הבעלים מרדפין אחריה דאמרינן ודאי כבר נתייאש א"נ סילקה אותם בדבר אחר ע"ש והוא קצת ורחוק דדין זה לומר שכיון שאין הבעלים מרדפין דודאי נתייאשו לא נזכר בשום פוסק וגם הקצה"ח תמה דאימר נתייאשו אחר שבא לידו דהוי ש"ר ואח"כ יאוש ואימר פטרה עצמה כטענת אונס ואפשר דהט"ז כתב כן מסברא כיון שאינה מכבסת רק לבני העיר ודאי אילו לא סלקה את האחרים היה נשמע הרדיפה וגם אם לא הי' ת"י הכובסת קודם שבא לידו זמן רב היה נשמע הרדיפה ובוודאי הוא זמן רב ת"י הכובסת עד שאינו נשמע שוב הרדיפה ומקום שבא לידו הוי היאוש:
א סָעִיף א ישתמש. הטעם מבואר בטור דאמרינן מסתמא נתן בעה"ב רשות לאומן למכור טליתו וה"ט דלא התירו באמר לו הילך טליתך כ"א דוקא בטלית סתם וגם לא במסרו לו אשתו ובניו אף שאמרו טלית סתם דמסתמא הם לא ידעו מענין המוכר עם האומן ונתבאר גם כן מאי שנא בית האומן מבית המשתה והאבל משום דשם אין רגילין לומר שימכרו טליתם עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' ק"ט ובהרשד"ם חח"מ סי' קל"ט ובמהריב"ל ס"א סי' ק' ובמשפט צדק ח"א סי' ע"ו:
ב סָעִיף א עצמו. המחבר קיצר כאן ובטור מבואר יותר וז"ל ואם הוא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשבילה יתן לו העודף או יחזיר לו טליתו והוא יתן לזה דמי טלית שלו שנמכר (ר"ל הברירה ביד זה שהטלית בידו להחזיר לו טליתו או ליתן העודף) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שטלית זה היה שלו או יתן בו סימן עכ"ל הסמ"ע ואע"ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינו שלו צריך להחזיר ואף שהאומן היה נאמן לומר לקוח במגו דהחזרתי כ"כ בתשו' רשד"ם ס"י ע"ש ש"ך:
ג סָעִיף ב שלו. (והט"ז דקדק מל' המרדכי בדין זה דאם היה מונח ימים רבים אצל זה שהביאה לו הכובסת דבר שאינו שלו והוא זמן הרבה כ"כ שא"א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי נתייאש ממנו והכובסת סלקה לזה בדבר אחר וע"ש) ודין אומן שנותנין לו כלים לתקן והשכינם ע"ל סי' שנ"ו ס"ז בהג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.