א הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְלָקַט פֵּרוֹתָיו, בַּעַל הַשָּׂדֶה טוֹעֵן: שֶׁבְּגָּזֵל לְקָחָם, וְזֶה אוֹמֵר שֶׁמְּכָרָם לוֹ, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעַת הֶסֵת, אֲפִלּוּ יֵשׁ עֵדִים שֶׁלִּקְּטָן.
ב אִם אֵין בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהָאִילָן כָּאן, וְאָמַר אֶחָד: אֵלֵךְ וְאֶלְקֹט פֵּרוֹת הָאִילָן וְהַשָּׂדֶה שֶׁל פְּלוֹנִי שֶׁמְּכָרָם לִי, אֵין בֵּית דִּין צְרִיכִין לְמָנְעוֹ. וְאִם בָּאוּ הַבְּעָלִים קֹדֶם שֶׁלִּקְּטָם, מְעַכְּבִים עַל יָדוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם לִקְּטָם כְּבָר, אִם טוֹעֵן שֶׁמָּכַר לוֹ גוּף הַשָּׂדֶה, אֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ שְׁטָר וְלֹא חֶזְקַת ג' שָׁנִים.
ג הָאוֹמֵר: אֵלֵךְ וְאֶכְרֹת אִילָנוֹת שֶׁל פְּלוֹנִי, בֵּית דִּין מוֹחִין בְּיָדוֹ:
א סָעִיף א אפילו יש עדים שליקטן כו'. עיין בב"ח שהקשה ממשכנת' (לקמן סי' שי"ז סעיף ג') ול"נ לתרץ דשאני התם דשנין משמע רק ב' א"נ התם חציף כיון שירד מתחלה ברשות בתורת משכונ' ועיין בסמ"ע ס"ק א' ובב"ח בדינים אלו:
ב סָעִיף ג ב"ד מוחין כו'. כן דעת התוספות והרא"ש והגה' אשר"י פ' חזק' ודע' הראב"ד שאין מוחין וכן נראה מחדושי הרמב"ן:
א סָעִיף א היורד לתוך שדה חבירו כו' בדרישה הוכחתי דזה מיירי אפילו בלא אמר תחלה אלך ואלקט דליכא כאן חזקה דאין אדם מעיז אפ"ה כיון שכבר לקטן והוא מוחזק בהן אין מוציאין מידו ובסעיף שאחר זה מיירי כשאינו מוחזק בהן שלקטן ועדיין הן מונחין בהשדה של בעל האילן בזה לא היה נאמן אם לא מכח שאמר תחלה אלך ואלקט ואז נאמן נגד הבעל הבית שבא לערער קודם שמוליכן לרשותו מטעם דאין אדם חציף לו' אלך ואלקוט כשלא היה לו רשות ללקט וזהו דוקא אם כבר לקטן ואף דלא החזיק עדיין בהן וכמ"ש אבל אם בא ומערער עליו קודם שלקטן יכול לעכב עליו מללקוט ולא מהני חזקת אמירה דאלך ואלקוט דא"כ כל איש שהוא עזות מצח יסמוך על זה לו' כן משום דידע כשיאמר כן לא יוכלו בעליו למחות בו עוד כתבתי בשם חדושי הרמב"ן והנ"י) דבשכבר ליקט פירות השדה זמן מרובה הו"ל כאומר אלך ואלקט לענין זה דאף דאין הפירות ברשותו ובחזקתו ☜ אין הבעלים יכולים להוציא מידו מה שכבר ליקט מטעם דאין אדם חציף וע"ש מ"ש עוד בישוב דברי הטור דיש בו נ"מ לדינא והא דכתב הטור והמחבר בסעיף ב' אם אין בעל השדה והאילן כאן כו' משום דאילו הוה כאן פשיטא דאין ב"ד מוחין בידו מללקוט כיון דבעל השדה בעצמו כאן היה לו למחות בידו אם היה דלא מכרו לו וע"ש עוד בדרישה בטוב טעם ובהאי אמירה דאלך ואלקוט כו' כתב הטור שני דעות אי בעי לומר כן בפרהסיא בפני קיבוץ אנשים או אפילו אמירה בצנע' דהיינו בפני אנשים מועטים ג"כ סגי אבל לדעת שניהן עכ"פ אמירה בעי ולא כדעת התו' ועד"ר שם הארכתי לבאר כ"ז וכתבתי מה שקיצר הב"י בענינים הללו:
ב סָעִיף ג ב"ד מוחין בידו. הטעם דדוקא באומר אלך ואלקט הפירות דהן עומדין ללקוט מהני ליה החזקה דאין אדם מעיז ואמרי' שודאי לפירות הניחו הבעל לירד בה באריסות או בשכירות משא"כ כשאומר אלך ואכרות אילן שאינו עומד לקצן בזה אמרי' דודאי שלא ברשות נחית ולקלקל להבעל בית נתכוון מ"ה מוחין בו ומינ' נלמד דבאילן העומד לכרות אין מוחין בו וכ"כ המרדכי פרק כל הנשבעין ע"ש ועד"מ:
א סָעִיף ב אלך ואלקט פירות. בתוס' פרק חז"ה (דף ל"ג) הקשו דלמה לי טעמא דלא חציף אינש תיפוק ליה. כיון שהוא מוחזק ותפוס בפירות נאמן לו' לקוח כמו בשאר מטלטלין וע"ש ובהגהת מיימוני פ"ט מטוען כ' וז"ל וריצב"א אמר דל"ק כלל דדומיא דהכי בשאר מטלטלין אם ידוע שנכנס לבית חבירו ונטל בלא ידיעתו הי' חייב להחזיר ולא כל כמיניה לו' שלקחה מתחלה ולא דמי להאי דפרק כל הנשבעין ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו וכו' דנאמן לו' לקוחין הן בידי היכא דעשוי למכור כליו דהתם לא ראינו שנכנס לביתו ואפשר שמסר' לו בשעת נטיל' אבל היכא דנטלו בלא ידיעתו הא מלתא פשיטא דלאו כל כמיניה לו' ברשות לקחתים דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה עכ"ל ריצב"א ע"ש וכן נראה מבואר מדברי הרי"ף בשבועות גבי ראוהו שהטמין כלים ע"ש. ועיקר כדבריהם דכן משמע להדיא גבי נסכא דר' אבא דאלו אתי שנים עדים דחטף צריך להחזיר ולא מהימן לומר שלקחה הימנו בתחלה ואמרו בנכנס שלא ברשות דה"ל גזלן אלא ודאי דלא מהימן לו' לקוח אלא היכא דלא ידעי' אם בא לידו מיד הבעלים אז מהימן לו' שבא לידו מיד הבעלים אבל היכא דידוע שנכנס שלא ברשות או שחטף או שהבעלים לא היו בביתם הוא גזלן ולא מהימן לו' בתחלה לקחתיו וזה נראה לענ"ד בכוונת הש"ע שבסעיף א' לא כ' שאמר אלך ואלקט משום דבסעיף א' מיירי שבעל השדה היה שם ולפיכך נאמן לו' לקוח בשבועת היסת כמו בשאר מטלטלין דמסתמא הבעלים מסרו לו בתורת לקוח או מתנה אבל בסעיף ב' כ' אם אין בעל האילן ושדה כאן דזה לא מהימן בתורת מוחזק אלא משום שאומר אלך ואלקט וזה נמי כוונת הטור שם ע"ש: ובסמ"ע כ' כוונה אחרת למה שלא כ' בסעיף א' אלך ואלקט וגם למ"ש אם אין בעל השדה כאן ע"ש ובדברי הטור וש"ע נראה הכוונה כמ"ש וז"ב:
א סָעִיף א היורד לתוך שדה. עסמ"ע ס"ק א' וכוונת דבריו דבסעיף א' איירי שהלוקח לקח הפירות לביתו והוי מוחזק דהוא נאמן מטעם מוחזק כמו בשאר מטלטלין שאינן עשויין להשאיל ולכך אפי' לא אמר מקודם דלא שייך הסברא דאין אדם חציף מ"מ נאמן מטעם מוחזק וע"כ מיירי שאין ידוע באיזה אופן באו הפירות לידו אם הבעה"ב בעצמו מסרם לידו או מעצמו לקחם דאם יש עדים שלקחן בעצמו שלא בפני הבעה"ב א"נ מטעם מוחזק דהוו כמו גודרות כמ"ש הרי"ף והרא"ש בפ' כל הנשבעין ומבואר לעיל בסי' צ' סעי' י"ד ע"ש ובעינן דוקא שאמר מקודם אלך ואלקוט דאז נאמן מטעם סברא דאין אדם חציף ואז נאמן אחר לקיטה אפי' אינו מוחזק כמו בסעי' ב' ובסעיף ב' מיירי שאמר אלך ואלקוט קודם לקיטה דשייך סברא דאין אדם חציף ולכך אפי' לקטן והניחן בשדה של בעה"ב שאינו מוחזק נאמן בין כשהיה בעה"ב כאן ובין אינו כאן והא דנקט המחבר בסעיף ב' אם אין בעל השדה כאן משום הא דנקט דאין ב"ד צריכין למונעו דכשבעה"ב כאן לא שייך הא דאין הב"ד צריכין למונעו דהבע"ה בעצמו ימנענו אך לכאורה קשה דלהרי"ף והרא"ש בפ' כל הנשבעין דמפרשי הא דאזיל ואגדור דיקלא דפ' דמיירי באין הבעה"ב כאן א"כ אין לנו הוכחה להדין שהוכיחו התוס' מהא דאם אמר לפירות ירדתי דבאמר אלך ואלקוט דאפי' אינו מוחזק נאמן מכח קושייתם שהקשו ז"ל טעמא דלא חציף הא בלא"ה נאמן מטעם מוחזק ולהרי"ף והרא"ש לא קשה כלל די"ל דמיידי כשאין הבעל השדה כאן דלא מהני טעמא דמוחזק ואפשר דבהך דלפירות ירדתי משמע הלשון דמיירי שאינו ידוע באיזה אופן בא ליד ואם היה הבעה"ב כאן או לא ואפ"ה צריך טעמא דלא חציף וע"כ צריכין לבוא להתירוץ שכתבו התוס' דאיצטריך טעמא דאין אדם חציף כשהפירות ברשות בעל השדה א"נ יש לחלק דלא כתבו הרא"ש דלא מהני טעמא דמוחזק כשלקח שלא בפניו אף כשטוען המערער גנבת ואף דבגודרות א"נ כשטוען גנבת הטעם הוא כמ"ש באורים סי' צ' ס"ק מ' שכתב הטעם משום דאפי' אם לקוחין הן מ"מ גנב הוא שנכנס לבית חבירו שלא בפניו ולפ"ז בטען לפירות ירדתי שקנה הפירות מכל השדה ומכ"ש כשהשדה היא אינה משתמרת דלא נתפס כגנב על הכניסה אין הבעה"ב נאמן לומר גנבת ונאמן המחזיק לומר לקוח ועכצ"ל תי' התוס' דאיצטריך טעמא דלא חציף להיכא שהפירות ברשותו של בעל השדה:
ב סָעִיף א אפי' אם יש עדים כו'. עיין תוס' ב"ב דף ל"ג ע"ב ד"ה אי טען דהקשה דאי מיירי דווקי' בתפס ל"ל דלא חציף תיפוק לי' דנאמן מחמת דתפיס והוי כמו מטלטלין בדבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ומכח זה כתבו התוס' דאיירי בלא תפיס והקשה הב"ח על קושיות תוס' דהא דקיי"ל גבי משכנתא זה אומר שלש זה אומר שתים לולי הטעם דהוי מילתא דעבידי לגלויי לא מהני תפיסתו הואיל דמסתעיף מקרקע אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת והרי הם שלו ועיין בש"ך מה שתי' דש"ה דשנין משמע רק ב' ובתומים הקשה דהא קי"ל כר"נ גבי חודש עיבור דאפי' בסוף חודש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעליה עומדת והתם לא מסייע שטרא ע"ש ולפעד"נ דשם גבי חודש עיבוד דלא שייך לומר מחמת חזקה כל משת"י הוא שלו דלהני תפיסה דהא אין חזקה ראיה על טענתו דהא הוא בעצמו טוען ספק רק עיקר סברא דלהני תפיסה גבי חודש עיבור וגבי משכנתא משום דהוי דררא דממונא שספק נולד לב"ד בלא טענותיהם וכיון דאלו הי' בא הדין לפני ב"ד בשע' שנכתב השטר ובשעת שכירות מרתף הי' תיכף ספק לב"ד על גוף קרקע על איזה זמן נשכר ולא על הפירות כלל שאינו עדיין בעולם כלל וכיון שספק נולד בגוף הקרקע עצמה שייך לומר קרקע בחב"ע וכמ"ש רש"י כ"מ דף ק"ב בד"ה ד"נ אמר קרקע בחב"ע משא"כ הכא גבי היורד לתוך שדה חבירו בשעה שהפירות היו מחוברים לא היה ספק כלל רק אחר שבא הפירות ליד המוחזק הספק נולד עפ"י טענותיהם שטעון לקוח ושייך לומר חזקה כמשתי"א הוא שלו ושפיר הקשו תוס' דאי מיירי בתפס ל"ל דלא חציף תיפוק ליה דנאמן כמו שאר מטלטלין דמהני מחמת חזקה כל מה שתי"א הוא שלו הוא ראיה דטענתו הוא אמת גם מה שהקשה בתומים על התי' ב' של הש"ך שתירץ דהתם חציף והקשה בתומים דהא אנן קיימינן בקושי' תוס' דלא הוי ליה לש"ס לומר כלל הך טעמא דחציף ע"ש לק"מ דהש"ך בתירוץ ב' בא לתרץ דלא תקשה בהא דמשכנתא דיהא נאמן מ"מ מטעם דלא חציף ולזה הוצרך לתרץ שם לא שייך לא חציף ומה שחילק בתומים דלא מהני טעמא דלא חציף או טעמא משו' דמוחזק רק כשמכר הפירות לבד ולא הוי דשלב"ל דמיירי כגון שמכר בשבועה אבל במשכיר או משכן גיף הקרקע לפירות הוי המוכר מוחזק מטעם קרקע בחזקת בעלים עומדת וגם לא שייך הסברא דאמרינן בש"ס שטרא לפירי לא עבדי אינשי דבשכירות עבדי אינשי שטרי ולפע"ד א"א לומר כן כלל דא"כ לעולם יהיה המשכיר יכול לתבוע להשוכר שכבר דר בביתו בשכירות יפרע לו השכירות לומר לא השכרתי לך ויצטרך לפרוע שני' וזה לא שמענו מעולם ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן אלא ודאי דאין חילוק:
א סָעִיף א ולקט. בדרישה הוכחתי דזה מיירי אפי' לא אמר תחלה אלך ואלקוט דליכא חזקה דאין אדם מעיז אפ"ה כיון שכבר לקטן ומוחזק בהן אין מוציאין מידו ובסעיף שאח"ז מיירי שאינו מוחזק בהן שלקטן ועדיין מונחים בשדה בעל האילן בזה לא היה נאמן אם לא שאמר תחלה אלך ואלקוט אז נאמן מטעם דאין אדם חציף כו' ואף דלא הוחזק עוד בהם כיון שכבר לקטן אבל אם בא בעה"ב קודם שלקטן יכול לעכב עליו מללקוט ולא מהני חזקת אמירה דא"כ כל עז פנים יסמוך ע"ז לומר כן כדי שלא יוכל בעליו למחות בו *:
ב סָעִיף ג מוחים. הטעם דאילן אינו עומד ליקצץ ואמרינן דודאי שלא ברשות נחית ולקלקל לבעה"ב נתכוין מש"ה מוחין בו ומינה נלמד דבאילן העומד ליכרת אין מוחין וכ"כ המרדכי פ' כל הנשבעין ע"ש ועד"מ עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדעת הראב"ד שאין מוחין וכן נראה מחדושי הרמב"ן ע"כ:
א סָעִיף א בשבועת היסת. רשב"ם שם כדין כ"ד שהיא בחזקתו כנ"ל ואע"ג דאמרינן בשבועות מב ב' משום אשתמוטי כו' וכאן לא חניף כו' ודאי שאין טעם זה מספיק לבד דא"כ אפי' להבא יהא נאמן אלא ג"כ משום שהוא כבר בידו:
ב סָעִיף א אפילו יש עדים. כן תי' ריצב"א בהג"מ על קושית תוס' ד"ה ואי טעין. וא"ת מאי אריא כו' ותי' כיון שיש עדים שליקטן אין נאמן כיון שליקטן שלא בפניו וכמ"ש הרי"ף בפ' כל הנשבעין בשערים שלו בשער העשירי וע"ש:
ג סָעִיף ב אם אין כו' ואם באו. רשב"ם ותוס' שס וכ"מ בגמ' שם מדקאמר אם טען ואמר לפירות כו' אהא דקא' ר"נ הדרא פירי ול"ק אכל הני דחשיב שם בפירקין דהדרא ארעא ואע"ג דרשב"ם כ' ד"ה א"ר זביד כו' מילתא באפי נפשה היא כו' ר"ל דלא קאי אהא דבתחלה אמר מינך זבני ואכלה כו' וכמ"ש בד"ה מהימן. ודוקא כו':
ד סָעִיף ב ואפילו אם. שם אר"נ הדרא כו' ושם א"ה ארעא נמי כו' וע"ש תוס' ד"ה א"ה כו' ושם בגמ' אחוי שטרך וז"ש כאן כיון כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.