א אֵין הַנִּפְקַד רַשַּׁאי לִשְׁלֹחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן. וְאִם שָׁלַח בּוֹ יָד, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מְכַוֵּן לְגוֹזְלוֹ, אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵשׁ בּוֹ, קָם לֵהּ בִּרְשׁוּתֵהּ וְחַיָּב בְּאֹנָסִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, דִּשְׁלִיחוּת יַד אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָרוֹן, רַק שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּתַשְׁמִישׁ שֶׁמְּחַסְרוֹ, אָז חַיָּב כְּאִלּוּ חִסְרוֹ. אֲבָל אִם הִגְבִּיהוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ תַּשְׁמִישׁ שֶׁאֵינוֹ מְחַסְרוֹ, אֵינוֹ חַיָּב מִשְּׁעַת הַגְבָּהָה אֶלָּא מִשְּׁעַת תַּשְׁמִישׁ; וְלֹא מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת יָד, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ שׁוֹלֵחַ בּוֹ יָד כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְחַסְרוֹ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת דְּהָוֵי כְּגַזְלָן. הַגָּה: וְאִם הֶחֱזִירָהּ לַמָּקוֹם שֶׁנְּטָלָהּ מִשָּׁם, חָזַר לִהְיוֹת דִּינוֹ כְּשׁוֹמֵר, הוֹאִיל וְלֹא הָוֵי עָלָיו מִתְּחִלָּה רַק שׁוֹאֵל בְּעָלְמָא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וּבְמָעוֹת בְּכִי הַאי גַוְנָא חַיָּב בְּאֹנָסִין (טוּר סי"א) וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ו'.
ב הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל מִמֶּנָה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בָּרְבִיעִית, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִגְבִּיהָהּ. אֲבָל אִם הִגְבִּיהָהּ כְּדֵי לִטֹּל מִמֶּנָּה רְבִיעִית, חַיָּב, אֲפִלּוּ לֹא נָטַל. אֲבָל אִם הִגְבִּיהַּ אֶת הַכִּיס לִטֹּל מִמֶּנָּה דִּינָר, וְכַיּוֹצֵא בְּכִיס מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם גּוּף אֶחָד, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִתְחַיֵּב בְּכָל הַכִּיס, אוֹ לֹא נִתְחַיֵּב אֶלָּא בְּדִינָר בִּלְבַד.
ג וְכֵן אִם הִטָּה וְנָטַל מִמֶּנָּה רְבִיעִית וְהֶחֱמִיצָה, חַיָּב בְּכֻלָּהּ, שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁחֲסֵרָה הֶחֱמִיצָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בֶּחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַחֲמִיץ כְּשֶׁהוּא חָסֵר. אֲבָל שְׁאָר פֵּרוֹת שֶׁשָּׁלַח יָד בְּמִקְצָתָם וְלֹא הִגְבִּיהָן, אֵינוֹ מִתְחַיֵּב אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁנָּטַל:
ד אָמַר שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יַד בְּפִקָּדוֹן, אֵינוֹ חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר כֵּן בִּפְנֵי עֵדִים:
ה הַשּׁוֹלֵחַ יַד בְּפִקָּדוֹן עַל יָדוֹ אוֹ עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, הֲרֵי זֶה גַּזְלָן וְנִתְחַיֵּב בְּאֹנָסִין, וְנַעֲשֵׂית הַגְּזֵלָה בִּרְשׁוּתוֹ, וּמְשַׁלֵּם אוֹתָהּ כְּדִין הַגַּזְלָנִים שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה
ו הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ, בֵּין שֶׁיִּחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם בֵּין שֶׁלֹּא יִחֲדוּ לָהּ מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ לְצָרְכּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה בֵּין קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ בֵּין אַחַר שֶׁהֶחֱזִירָהּ לַמָּקוֹם שֶׁיִּחֲדוּ לָהּ, חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם טִלְטְלָהּ לְצָרְכָּהּ, בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה מִתּוֹךְ יָדוֹ בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה מִשֶּׁהִנִּיחָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, פָּטוּר. הַגָּה: טִלְטְלָהּ לְצֹרֶךְ מְקוֹמָהּ, חַיָּב בִּפְשִׁיעָה וּפָטוּר בְּאֹנָסִין. וְאִם אֵרַע הָאֹנֶס מֵחֲמַת שִׁנּוּי הַמָּקוֹם; אִם יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, חַיָּב אֲפִלּוּ מִשֶּׁהִנִּיחָהּ; וְאִם לֹא יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, פָּטוּר מִשֶּׁהִנִּיחָהּ (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה).
ז הָיָה הַנִּפְקָד שֻׁלְחָנִי אוֹ חֶנְוָנִי וְהֻפְקַד אֶצְלוֹ מָעוֹת, אִם אֵינָם חֲתוּמִים וְלֹא קְשׁוּרִים קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם צְרוּרִים, מֻתָּר לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, נַעֲשָׂה עֲלֵיהֶם שׁוֹמֵר שָׂכָר וְחַיָּב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; וְאִם כְּבָר נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, חַיָּב גַּם בָּאֳנָסִין אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהֶחֱזִירָם לִמְקוֹמָם, עַד שֶׁיַּחֲזִירֵם לְבַעֲלֵיהֶם. וְאִם הָיוּ הַמָּעוֹת צְרוּרִים וַחֲתוּמִים, אוֹ קְשׁוּרִים קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְאִם הֻפְקְדוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ הֵם מֻתָּרִים, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וְהוּא שֶׁיִּטְמְנֵם בַּקַּרְקַע כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (בְּסִימָן רצ"א סט"ו). וּבַעַל הַבַּיִת שֶׁרֹב עֲסָקָיו בְּרִבִּית, דִּינוֹ כְּשֻׁלְחָנִי, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ תָּמִיד לְמָעוֹת. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּמָעוֹת מַמָּשׁ, אֲבָל בְּנִסְכָּא שֶׁל כֶּסֶף, לֹא. וּמִיהוּ, הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן. וְאִם הִרְוִיחַ בַּמָּעוֹת, בֵּין הָיָה לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶן אוֹ לֹא, אֵין צָרִיךְ לָתֵת מִן הָרֶוַח לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן. מִיהוּ, אִם בָּא בַּעַל הַפִּקָּדוֹן וְאָמַר: תֵּן לִי פִּקְדוֹנִי וַאֲנִי אַרְוִיחַ בָּהֶן לְעַצְמִי, וַהֲלָה מְעַכֵּב בְּיָדוֹ, חַיָּב לִתֵּן הָרֶוַח מִכָּאן וּלְהַבָּא. אֲבָל אִם אוֹמֵר הַנִּפְקָד: הוֹצֵאתִים בְּעֵסֶק אִם תִּרְצֶה קַבֵּל עָלֶיךָ הָעֵסֶק בֵּין לְשָׂכָר בֵּין לְהֶפְסֵד, הַדִּין עִם הַנִּפְקָד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל קַמָּא וס"פ הַמַּפְקִיד). וְאִם נִתְעַסֵּק בָּהֶן לְצֹרֶךְ בַּעַל הַפִּקָּדוֹן, הָרֶוַח שֶׁלּוֹ. וְאִם גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁעָסַק לְצָרְכּוֹ, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵשׁ שֶׁמִּסְּתָמָא עָסַק בָּהֶן לְצֹרֶךְ בַּעַל הַפִּקָּדוֹן, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: לְעַצְמִי עָסַקְתִּי, עַד שֶׁיֹּאמַר כֵּן לִפְנֵי עֵדִים (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקל"ח).
ח הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ מָמוֹן אוֹ כֵּלִים חֲשׁוּבִים, וּבָאוּ עָלָיו גַּנָבִים וְקָדַם וְנָתַן לָהֶם הַפִּקָּדוֹן לְהַצִּיל עַצְמוֹ, אִם הָיָה אָמוּד שֶׁהוּא בַּעַל מָמוֹן, חַיָּב, שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁבִּגְלָלוֹ בָּאוּ הַגַּנָּבִים וְנִמְצָא זֶה מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ. וְאִם אֵינוֹ אָמוּד, חֶזְקָתוֹ שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְשֵׁמַע הַפִּקָּדוֹן.
ט הֻפְקַד אֶצְלוֹ מָמוֹן שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם וּבָאוּ עָלָיו אֲנָסִים וּנְתָנוֹ לָהֶם לְהַצִּיל עַצְמוֹ, אִם לֹא הָיָה מָצוּי אֶצְלוֹ שָׁם מָמוֹן אַחֵר לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בּוֹ, פָּטוּר, שֶׁאֵין לְךָ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם גָּדוֹל מִזֶּה. וְדַוְקָא שֶׁהָיָה מָמוֹן שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם סְתָם, אֲבָל אִם הָיָה שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם יְדוּעִים, חַיָּב.
י הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יְעָרְבֵם עִם פֵּרוֹתָיו. עָבַר וְעֵרְבָם, יַחְשֹׁב כַּמָּה הָיָה הַפִּקָּדוֹן וְיִרְאֶה כַּמָּה חָסֵר הַכֹּל, וְיַחְשֹׁב חֶסְרוֹן הַפִּקָּדוֹן וְיִתֵּן לוֹ אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע. הַגָּה: וְכֵן אִם נָתַן לוֹ מָעוֹת לְהוֹלִיכוֹ עַל אַחֲרָיוּתוֹ, וּנְתָנָן עִם מָעוֹתָיו, וְנֶאֶבְדוּ מִקְצָת הַמָּעוֹת, הַהֶפְסֵד לְפִי עֵרֶךְ הַמָּעוֹת. וְדַוְקָא מָעוֹת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מְסֻיָּם, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ לְהוֹלִיךְ טַבָּעִיּוֹת (שֶׁל זָהָב) וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְעֵרְבָן עִם שֶׁלּוֹ וְנֶאֱבַד אֶחָד מֵהֶן, יָכוֹל הַמֻחְזָק לוֹמַר לַשֶּׁאֵינוֹ מֻחְזָק: דִּלְמָא שֶׁלְּךָ נֶאֱבַד. וְאִם שְׁנַיִם הִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, וְנֶאֱבַד אוֹ נִגְנַב אֶחָד מֵהֶן, אָזְלֵינָן בָּתַר רֻבָּא וְכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא קָא פָרִישׁ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי"ד וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סִימָן ס"ח), וְאִם הוּא קָבוּעַ, כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָמֵי (שָׁם וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתס"ג).
יא נִסְתַּפֵּק מֵהֶם וְלֹא יָדַע כַּמָּה נִסְתַּפֵּק, יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹ לְחִטִּים וּלְאֹרֶז קָלוּף, ד' קַבִּין וּמֶחֱצָה לְכָל כּוּר; לִשְׂעוֹרִים וּלְדֹחַן, ט' קַבִּין לְכָל כּוּר; לְכֻסְמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן בְּגִבְעוֹלָיו וּלְאֹרֶז שֶׁאֵינוֹ קָלוּף, ג' סְאִים לְכָל כּוּר. וְכַמִּדָּה הַזּוֹ לְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁמָּדַד לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן. אֲבָל מָדַד לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ מוֹצִיא חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹתִירוֹת.
יג וְכֵן מוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לְיַיִן; וּשְׁלֹשָׁה לֹגין שֶׁמֶן לְמֵאָה לֹגִין, לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים וְלֹג וּמֶחֱצָה בֶּלַע. וְאִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים. וְאִם הָיוּ הַקַּנְקַנִּים יְשָׁנִים, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בֶּלַע.
יד הִפְקִיד אֶצְלוֹ פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם מְדוּדִין, וְעֵרְבָן עִם פֵּרוֹתָיו וְלֹא מְדָדָן, הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ. וְאִם בַּעַל הַפִּקָּדוֹן אוֹמֵר: כָּךְ וְכָךְ הָיוּ, וְשׁוֹמֵר אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, יְשַׁלֵּם בְּלֹא שְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי חִיֵּב עַצְמוֹ בְּתַשְׁלוּמִין וְאֵינוֹ יוֹדֵע כַּמָּה הוּא חַיָּב, וְנִמְצָא חַיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע.
טו לֹא עֵרְבָם עִם פֵּרוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁחֲסֵרִים וּמִתְמַעֲטִים וְהוֹלְכִין, לֹא יִגַּע בָּהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁחָסְרוּ חִסָרוֹן הָרָאוּי לָהֶם בְּכָל שָׁנָה, אֲבָל אִם חָסְרוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן, אִם בַּעַל הַפִּקָּדוֹן בָּעִיר, יוֹדִיעֶנּוּ. וְאִם אֵינוֹ בָּעִיר, מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין.
טז הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְהִרְקִיבוּ; דְּבַשׁ, וְנִפְסַד; יַיִן, וְהֶחֱמִיץ; עוֹשֶׂה תַּקָּנָה לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן אִם אֵינוֹ בָּעִיר, וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ בְּהֶפְסֵדָן וְאֵין הַהֶפְסֵד (פוֹסֵק) [פּוֹשֶׁה] בָּהֶם, הֲרֵי הַסַלִּים וְהַקַּנְקַנִּים מוֹסִיפִים הֶפְסֵד.
יז הַמַּפְקִיד חָמֵץ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהִגִּיעַ הַפֶּסַח, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ עַד שָׁעָה חֲמִישִׁית בְּיוֹם י"ד. מִכָּאן וְאֵילָךְ יוֹצֵא וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק לִשְׁעָתוֹ, מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לַבְּעָלִים.
יח וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר פִּקְדוֹנוֹת, שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיּוּזְלוּ בִּזְמַן פְּלוֹנִי אוֹ יֶאֱנֹס אוֹתָם הַמֶּלֶךְ, שֶׁמָּא יָבֹאוּ בַּעֲלֵיהֶם קֹדֶם וְיִטְּלוּ מִמֶּנּוּ:
יט כָּל הַמּוֹכֵר פִּקָּדוֹן עַל פִּי בֵּית דִּין, הֲרֵי זֶה מוֹכֵר לַאֲחֵרִים וְאֵינוֹ מוֹכֵר לְעַצְמוֹ, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְהַדָּמִים יִהְיוּ מֻנָּחִים אֶצְלוֹ. וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם, לְפִיכָךְ, הֲרֵי הוּא עֲלֵיהֶם שׁוֹמֵר שָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִּין לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
כ הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵרוֹ, גּוֹלְלוֹ פַּעַם אַחַת לְי"ב חֹדֶשׁ. וְאִם כְּשֶׁהוּא גוֹלְלוֹ פְּתָחוֹ וְקָרָא בּוֹ, מֻתָּר; אֲבָל לֹא יִפְתַּח בִּגְלַל עַצְמוֹ וְיִקְרָא. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים. וְאִם פָּתַח (וְקָרָא) וְגָלַל בִּגְלַל עַצְמוֹ, הֲרֵי שָׁלַח יַד בַּפִּקָּדוֹן וְנִתְחַיֵב בָּאֳנָסִים. הַגָּה: וּכְמוֹ שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת מִמֶּנּוּ, כָּךְ אָסוּר לְהַעְתִּיק מִמֶּנּוּ אוֹת אַחַת. וְהָנֵי מִלֵּי בְּעַם הָאָרֶץ; אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין לוֹ סֵפֶר כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, מֻתָּר לִקְרוֹת וּלְהַעְתִּיק מִמֶּנּוּ, כִּי וַדַּאי אַדַּעְתָּא דְהָכִי הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַמַּפְקִיד). וּבִמְקוֹם בִּטוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין סְפָרִים נִמְצָאִים, יְכוֹלִין בֵּית דִּין לָכֹף לְאֶחָד לְהַשְׁאִיל סְפָרָיו לִלְמֹד מֵהֶן, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁלְּמוּ לוֹ מַה שֶּׁיִּתְקַלְקְלוּ הַסְּפָרִים (הָרֹא"שׁ כְּלָל צ"ג סִימָן ג').
כא הִפְקִיד אֶצְלוֹ כְּסוּת, מְנַעֲרָהּ בְּעִנְיָן שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רס"ז.
כב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בְּעָלָיו לִמְדִינַת הַיָּם. אֲבָל הָיוּ עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֹּאבַד:
א סָעִיף א ואם החזירה כו'. דין זה הוא תמוה דבש"ס פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"א) איתא להדיא באוקימתא דרב ששת שטלטלה להביא עליה גוזלות והלכך אפי' החזירה למקומה חייב באונסי' כיון דשואל ש"מ דגזלן הוי וצריך דעת בעלי' לר' עקיבא ור"י מוקי התם מתני' כר' עקיבא וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם להדיא וכ"פ הרמב"ם והטור והמחבר לקמן ס"ו וגם מה שהוציא הר"ב כן מהמרדכי נלפע"ד שאינו וז"ל המרדכי אדם הנפקד אם שאל חפץ א' מפקדון שבידו ולאח"ז החזירו למקום שהי' מונח מתחל' אין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא ודעת שומר כדעת בעלי' ואפי' ר"ע דאמר כלתה שמירתו ה"מ גונב דמעת' לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלת' שמירתו עכ"ל ומביאו בב"י וד"מ והבין הר"ב דר"ל ששאל החפץ שלא מדעת הבעלי' וזה אינו דא"כ לר"ע ודאי דינו כגונב וכדאיתא בפ' המפקיד שם ועוד דלא שייך לישנא דשאל חפץ דהל"ל שנטל חפץ אלא במשמע ששאל מדע' הבעלי' וכדי שלא תאמר שדין שואל עליו וצריך להחזירו לבעלי' דוקא וכדלקמן סי' שמ"א לכך כ' שאין עליו אלא דין שומר דכיון דשואל ממנו מדעתו לא כלתה ליה שמירתו גם הסמ"ע ס"ק ד' והב"ח כתבו דאין המרדכי מיירי ששאל שלא מדעת אלא מיירי בדברי' שדרך להשאיל ואין חברו מקפיד עליו ואף לפ"ז דברי הר"ב תמוהין דהא הר"ב משמע דלא מיירי בהכי מדקראו גזלן וכ"כ בסמ"ע ס"ק ד' לדעת הר"ב וגם לחנם דחקו הב"ח והסמ"ע בדברי המרדכי דנראה ברור שהמרדכי מיירי ששאל מדעת וכמ"ש וגם דינם בדבר שדרך להשאיל אינו מוכרח דמ"מ ה"ל שואל שלא מדעת וגם אינו יכול ליהנות ממנו כשירצה ואפשר לדמותו למעות לקמן בסמ"ע ס"ק י"ד שוב ראיתי בש"ג פ' המפקיד כ' ג"כ על דברי המרדכי הנ"ל וז"ל תיקשי הכא על המרדכי היכא קפסיק ותני דשומר ששאל החפץ שבידו בפקדון דחשיב בההיא שעתא שואל ולא גוזל והא קי"ל דשואל ש"מ גזלן הוי אלא ע"כ צ"ל דאין זה חשוב שואל ש"מ כיון דאיהו גופא במקום בעלי' קאי קחשב שואל לדעת ה"נ תפס דברי ר"ע לדעת הרי"ף כו' עכ"ל ודבריו תמוהי' דבהדיא קאמר התם רב ששת בש"ס דשומר ששאל ש"מ גזלן הוי ואפי' החזירה למקו' שיחדה חייב באונסי' דצריך דעת בעלי' ע"ש ומייתי לה הרי"ף והרא"ש התם ואפשר דבא לומר דהמרדכי ס"ל דר"י פליג עליה דרב ששת בהא אבל באמת ז"א דמוכח התם בש"ס להדיא דגם ר"י מודה לרב ששת לדינא דהא קאמר התם דלהכי לא מוקי ר"י מתני' כרב ששת משום דהניחה במקומה משמע והובא ג"כ ברי"ף ורא"ש וגם לדעת הרב א"א לומר כן שהרי סתם לקמן ס"ו כדברי המחבר והפוסקי' ונראה שזאת כוונת הע"ש שדחק עצמו לקמן ס"ו ופי' דמיירי כשהי' דעתו לחסרה משום דלא ליסתור הך דינא דלקמן להך דינא דהכא אבל לא כוון יפה דודאי לקמן מיירי אפי' לא הי' דעתו לחסרה וכדאיתא בש"ס ופוסקי' להדיא ויפה כוון בסמ"ע ס"ק י"א שהשיג עליו אך תימה למה כ' כאן בס"ד בפשיטות בדברי הר"ב ולא השיג עליו ואף שכ' וז"ל ומיהו צ"ע דשם במרדכי משמע משמע דלא איירי אלא בדבר שאין הבעלי' מקפידין על תשמישן בלי רשות וכאן לא מיירי בכה"ג מדקראו גזלן וע' בגי' ח"ש פ' המפקיד כתבתי ישוב לזה עכ"ל מ"מ טפי ה"ל לאקשויי מהש"ס וכל הפוסקי' וגם הישוב שכתב בגי' ח"ש לא זכינו לראותו וגם אפשר שלא כתב אלא ישוב שלא יחלוק המרדכי על דברי הרב אבל לא הרגיש במה שהקשינו שדברי הרב הם נגד הש"ס וכל הפוסקי' והא ראיה דבס"ק י"ז חזר וכתב בפשיטות כדברי הר"ב הלכך כל זמן שאין לנו יישוב ברור אין בנו כח לפסוק כדברי הר"ב בזה שהוא נגד הש"ס וכל הפוסקי' ודוק:
ב סָעִיף א החזירה כו'. ע"ל ס"ס שנ"ה ובסמ"ע שם וע' בספר א"א דף ק"ג ע"א:
ג סָעִיף ב הטה את החבית כו'. ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' ק"ב:
ד סָעִיף ד שרוצה לשלוח יד בפקדון. ע' בסמ"ע ס"ק י' דנראה דהיינו דוקא כו' בכאן הראה הגאון אמ"ו ז"ל את ידו גדולה וגודל חריפתו לפי שהכל תפסו על הסמ"ע בזה ולא ירדו לס"ד גם הבעל תי"ט ס"פ המפקיד והב"ח השיגו עליו ואמרו דאשתמיטתיה ש"ס ערוכה דר"פ האיש מקדש מבואר שם להדיא דאדרבה משליחות יד ילפינן דבעלמא אין שליח לד"ע משום דהוי שליחות יד וטביחה דלקמן סי' ש"צ [ש"ן] או מעילה ב' כתובי' הבאים כא' דיש בהו שליחות לד"ע ואין מלמדין ועוד כתב בתי"ט שם דאישתמיטתיה ש"ס דפ"ק דמציעא [דף י'] האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כשתתגרש אשה וישחרר העבד לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדיא דאע"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח וא"ל דדברי הסמ"ע כשאין לו לשלם לעולם דהיכי ידעינן השתא שלא יהי' לו והא נשתחרר העבד כיון שיכול להיות שיקנה נכסים פטור משלחו עכ"ל ועוד יש להוסיף דפשיטא דאע"ג דאין לו לשלם פטור המשלח אפי' הוי ידעינן בבירור גמור שלא יהא לו לשלם דאל"כ אדפריך בש"ס אלא מעתה האומר לאשה ועבד כו' ה"ל לאקשויי אלא מעתה אין לו לשלם כו' (וע"ל סי' של"א ס"ז ודוק) א"ו דבכה"ג אפי' להמקשן דפטור דכיון דאילו ה"ל השתא הי' חייב לשלם אלא דפריך מאשה ועבד דהוי ס"ד כיון דאלו ה"ל השתא היו פטורי' לאו בני חיובא נינהו והכי מוכח נמי ממאי דלא קאמר איכא בינייהו אם אין לו לשלם (וכן מבואר בתשובת אמ"ו הגאון ז"ל) והגאון אמ"ו ז"ל יישב דברי הסמ"ע בטוב טעם ודעת ככהנא מסייע כהנא ואמר דודאי לא נעלם מהסמ"ע דגבי שליחות יד שאני שהרי הוא עצמו כתב דנפקא לן מקרא דעל כל דבר פשע דחייב המשלח ואי ס"ד דשליחות יד דינו כשאר שליחות קרא ל"ל וגם אין כוונתו לומר דאע"ג דאין שליח לד"ע אם אין לו לשלם חייב דהוי כמו שאינו בר חיובא אלא דקשיא למה יתחייב המשלח ישלם השליח אם יש לו לשלם ואין לו אלא טענה שהשולח שלחו הרי קי"ל דאין שליח לד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ כיון דעכ"פ חייב השליח לשלם וא"כ למאי נ"מ אתי קרא לחייב גבי שליחות יד המשלח ומתרץ הסמ"ע משום דבעלמא יש מחלוקת בין הפוסקי' די"א כשלא ידע השליח אמרי' יש שלד"ע וי"ח דאפ"ה אין של"ע וכמו שהביא הד"מ והסמ"ע מחלוקת זה לקמן ס"ס שמ"ח ועוד יש מחלוקת די"א דהיכא שהשליח אינו בר חיובא יש שלד"ע וכמ"ש הרב לעיל ר"ס קפ"ב וי"ח וכמ"ש שם וכן היכא שאין לו לשלם לכ"ע אמרי' אין שלד"ע וכמ"ש שם א"כ קאמר דלהפוסקי' בעלמא היכא שלא ידע השליח אין שלד"ע א"כ הכא גבי שליחות יד קרא אתי היכא שלא ידע השליח דחייב המשלח דלהפוסקי' דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא [שלא ידע א"כ קרא אתי היכא דאינו בר חיובא ולהפוסקי' דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא נ' דכצ"ל] דאינו בר חיובא א"כ קרא אתי היכא שאין לו לשלם דפשיטא דלכ"ע בעלמא פטור המשלח הכא חייב אבל אם יש לו לשלם וידע והוא בר חיובא דבכה"ג פשיטא דחייב השליח לכ"ע משום דאין שלד"ע וז"ש הסמ"ע וכמ"ש בר"ס קפ"ב דאל"כ הא קי"ל דאין שלד"ע ר"ל דשם נתבאר דקי"ל אין שלד"ע וא"כ פשיטא דהשליח חייב וא"כ פשיטא דלא גלי לן קרא בכה"ג דחייב המשלח כיון דהשליח ישלם דהא על כל דבר פשע רבויא הוא ולא אתי אלא לחייב המשלח דהכי תניא אין לי אלא הוא פי' אם שלח יד שהוא חייב אמר לשלוחו מניין ת"ל על כל דבר פשע א"כ אתי הרבוי לחייב המשלח ולא לפטור את השליח הגע עצמך אם לא יהא למשלח לשלם ויהא לשליח לשלם יגרע כח המפקיד משאר בני אדם (וכן משמע בתוס' רי"ד בקידושין נ"ל ע"ש) ועוד אי לאו קרא ה"א אף אם אין לשליח לשלם פטור שולחו א"כ השתא דאתי קרא לרבות אין לנו לרבות אלא היכא שמפסיד המפקיד כגון חד מהנך תלתא אנפי אבל אם לא יפסיד המפקיד למה ישלם המשלח ע"כ דברי הגאון אמ"ו ז"ל ואף שרחוק שכוונת הסמ"ע כן עם כ"ז דבריו נכוני' מאד לזכות את בעל הסמ"ע וכמ"ש שדברו נכוני' לדינא ובפרט לפי מה שהעליתי לעיל ר"ס קפ"ב דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד"ע וכן למה שהעליתי לקמן ס"ס שמ"ח דאפי' לא ידע השליח אין שלד"ע א"כ משכחת כאן כמ"ש הסמ"ע דהיינו כשלא ידע השליח או שאינו בר חיובא או שאין לו לשלם אבל אי ליכא חד מהנך אנפי דהיינו שידע והוא בר חיובא ויש לו לשלם באופן דמשלם השליח פשיטא דפטור המשלח וזה ברור:
ה סָעִיף ד בפני עדים כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' צ"ו דף קי"ו ריש ע"ב נסתפק במי שהי' רוצה לעכב פקדון מחמת חוב אי מקרי שולח יד בפקדון:
ו סָעִיף ה הרי זה גזלן כו'. ז"ל הטור דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה ואפי' היתה טעונה או מעוברת בשעת גזלה וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה עכ"ל ודבריו תמוהין שהם להדיא נגד הש"ס והרא"ש ר"פ הגוזל קמא וס"פ המפקיד והעולה מהש"ס והרא"ש שם הוא דכל הגזלני' משלמי' כשעת הגזלה (ובשארית יוסף כתב וז"ל וקשה דבריש סי' שנ"ד כ' דמשלם כשעת הגנבה עכ"ל וטפי ה"ל להקשות מהש"ס והרא"ש גם הוה ליה להקשות על מה שכתב הטור וגזזה או ילדה דהא טעינה ועיבור לחוד הוי שנוי וכמ"ש לקמן) ולא כשעת תשלומין ולא כשעת התביע' ולכן השולח יד בפקדון משלם כפי מה שהיתה שוה בשעת שליחות יד שאם שלח יד ברחל ריקני' וטענ' או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה או אפי' לא גזזה ולא ילדה למאי דפסקו הפוסקי' והרא"ש ר"פ הגוזל קמא כרב פפא דטעינה ועיבור לחוד הוי שינוי ע"ש אינו משלם אלא כמו שהיתה שוה בשעת שליחות יד וא"כ ק' על הטור תרתי חדא מ"ש דמשלם כשעת תשלומין כפי מה שהיא עתה והא ליתא דאינו משלם אלא כפי מה שהיתה שוה בשעת שליחות יד ועוד קשה מ"ש שאם שלח יד ברחל ריקנית כו' וגזזה או ילדה כו' דהא לפי מ"ש הרא"ש ר"פ הגוזל קמא אפי' לא גזזה וילדה נמי דטעינ' ועיבור לחוד נמי הוי שינוי וזה קשה ג"כ על ר' ירוחם שבנתיב ל' ח"ב כ' וז"ל מפקיד בהמה אצל חבירו ושלח בה יד שנעשה עליה גזלן וגזזה שנטענ' אצלו או נתעברה אצלו וילדה אינו נותן כי אם כשעת גזלה כי גזלה חוזרת בעינה עכ"ל ז"א לפי מ"ש בנתיב ל"א ריש ח"ד במסקנתו וז"ל אפי' לדע' התו' והרא"ש נראה כי לא בעינן שינוי אחר כו' אפי' לא ילדה ולא גזזה כו' נותן דמי' כשעת גזלה כו' ע"ש וצל"ע ותימה שלא התעוררו שום אחד מהפרשי' האחרוני' בזה מיהו לענין דינא פסק מהרש"ל פ' הגוזל קמא סי' ד' דבריקנית ונתעברה או נטענה אצלו הבהמה לא קנה גוף הבהמ' רק שבח' והשיג על הרא"ש ע"ש:
ז סָעִיף ו לצורך מקומה נ"ל שט"ס הוא וצ"ל לצורכה וכן פירש"י:
ח סָעִיף ז מותר לו להשתמש בהם כו' מוכח בתו' פ' אלו מציאות ריש (בבא מציעא דף כ"ח) דאפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציא' הנפקד א"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן לו ממעות אחרי' וע"ש וע"ל סי' ל"ט ס"ק מ"ו:
ט סָעִיף ז חייב גם באונסין ל' הרי"ף ה"ל הלואה גביה וקמו ליה ברשותיה ואי איתנסו ליה חייב וכ"כ רב האי גאון ז"ל עכ"ל ונראה דר"ל דה"ל אפי' לוה עלייהו ונ"מ דאם נפסל המטבע צריך לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה אפי' הוא בעין וכמ"ש הגה' מיי' פ"ד ממלוה והתו' פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ז) ריש ע"ב ולאפוקי אי הוי אמרי' דה"ל שואל אפי' הי' שואל ש"מ דה"ל גזלן הי' יכול לומר לו הרי שלך לפניך וכמבואר בהגה' מיי' ובתו' שם וכדלקמן ריש סי' שס"ג קמ"ל דלא ה"ל שואל עלייהו וגם כיון דמותר לו להשתמש לא ה"ל שואל ש"מ אלא ה"ל לוה עלייהו עוד יש חילוק בין לוה לגזלן לקמן סי' שס"ה בסמ"ע ס"ק ג' עוד יש חלוקי' וק"ל ואפשר שלזה הוצרך הרי"ף להביא ראיה מן הגאון ואע"פ שהרא"ש כ' טעם אחר מה שהוצרך להביא ראיה מן הגאון דהיינו שחייב אפי' אחר שהחזיר למקומם מ"מ גם זה יכול להיות אמת ודו"ק:
י סָעִיף ז אפי' אחר שהחזיר' כו' כבר כתבתי לעיל דשואל ש"מ בפקדון חייב באונסי' אע"פ שהחזירם למקומם ואע"פ כן הוצרך הרא"ש לחלק דשאני מעות דהכא שלח יד ברשות כיון שמותר לו להשתמש בהם ע"ש בהרא"ש מבואר כך להדיא:
יא סָעִיף ז ואם הופקדו אצל בעל הבית כו'. הבית יוסף הביא דברי ר' ירוחם דאינו נעשה ש"ש בתנאי כו' ותמה עליהם ונ"ל דה"פ מי שהפקיד לחברו מעות בתנאי שאם יעמיד לו אותה סחורה יקח המעות לעצמו ואח"כ אינו רוצה להעמיד לו הסחורה ורוצה להחזיר לו המעות וא"כ עכשיו אסור לו להשתמש במעות ואע"פ שהיה בענין שיוכל להשתמש במעות עד עכשיו שאינו רוצה להעמיד לו הסחורה ודבריו לקוחי' מהרא"ש פ' הזהב גבי ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי כתב הרא"ש שם דאין לפרש ש"ש לא הוי כיון שא"ל שקול זוזך הא אי לא א"ל שקול זוזך הוי ש"ש בשביל שהמעות הם ברשותו להוציאם אע"ג שלא נגמר המקח דליכא למימר הכי שיהא לו רשות להשתמש בדמים בעוד שלא נגמר המקח כו' אלא ה"פ ל"מ ש"ש דלא הוי דלא שקיל אגרא עכ"ל ואף למאי דמסיק הרא"ש בשם הרי"ף דמעשה קמא ליתיה וחייב עליה באונסי' היינו כשנתן לו המעות לכתחלה בתורת מקח להנפוקינן וכדאיתא התם אבל כשנתן לו בתורת פקדון רק שהתנה עמו שאם יעמיד לו הסחורה יקח הפקדון לעצמו אע"פ שהיה יכול להשתמש במעות הפקדון עד עכשיו מ"מ מיד שאמר ליה שאינו רוצה להעמיד לו הסחורה אע"ג שאינו אומר לו שקול מעותיך הרי אין לו רשות להשתמש במעות ואינו ש"ש עד שיתן לו שכר ואפי' נאבד המעות קודם שא"ל שאינו רוצה להעמיד לו הסחורה פטור דיכול לומר מעולם לא רציתי להעמיד לך הסחורה וא"כ לא הי' לי רשות להשתמש במעות מעולם וזה מוכרח מדברי הרא"ש שם והוא אמת לדינא ומדוקדק בדברי ר"י שכתב ואפי' הי' בענין שיכול להשתמש במעות כו' ולא כ' ואפילו הוא בענין כו' רק הי' בענין ל' עבר משמע שהי' כך ע"פ התנאי אבל עכשיו אין לו רשות להשתמש במעות וסד"א כיון שהי' בענין שיכול להשתמש במעות אם הי' מעמיד לו הסחורה והי' מקיים התנאי הוי ש"ש קמ"ל דלא ואע"ג דכ' הרא"ש שם דלמאי דפסק ר"ת דאנן מותרי' להשתמש בכל מעות כיון דעיקר עסקינו ברבית אין נפקותא בפסק זה היינו בהאי עובדא דהתם אבל מ"מ נ"מ אם הפקיד אצלו מעות צרורי' וחתומי' והתנה עמו כן ודוק ע' בתשו' רמ"א ס"ס פ':
יב סָעִיף ז ובעה"ב שרוב עסקיו ברבית כו'. (הג"ה במרדכי שם סי' רצ"ה כתב דבזמנינו שאין לנו שדות וכרמי' כל עסקינו בריבית וקניית סחורה וכ"ע דינם כשולחני והעתיקו בסמ"ע):
יג סָעִיף ז לפי שצריך תמיד למעות: (הגה וכתב מהרי"ק שורש קנ"א דאין חילוק בין מקום שהתגרי' מצויים או אינן מצוים וכן אין חילוק בין עשיר שא"צ לאלו המעות לעני עכ"ל ד"מ י"א הביאו בסמ"ע):
יד סָעִיף ז ואם הרויח במעות ע' בתשו' רשד"ם סי' קנ"ה ובתשו' ן' לב ס"א סי' נ"א דף ע"ז וס"ב סי' כ"ו ובתשו' מהר"מ סי' ג' ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ז דף קמ"א ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קי"א:
טו סָעִיף ז חייב ליתן הריוח כו'. ורש"ל ביש"ש פרק קמא סי' ל' פסק דאפי' תבעו לדין ואמר לו תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו וזה מעכבו פטור דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא ע"ש עוד בדין זה וע' בנ"י פרק המקבל גבי דורשים ל' הדיוט הביא הירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור ע"ש בירושלמי ג"כ:
טז סָעִיף ז הוצאתים בעסק כו'. ע' בספר א"א דף ק"ג ע"ד:
יז סָעִיף ז ואם גילה דעתו כו'. ע' בתשוב' ן' לב ס"ג סי' קי"ב:
יח סָעִיף ח המפקיד כו' חזקתו שלא באו כו'. כתב הרב המגיד שהרשב"א כ' דהא דפטור היינו דוקא כשהיו יד הגנבי' שולטות בו שאם יחפשו ימצאו דאל"כ ודאי חייב דלא גרע מאנסי' שאנסו להביא ממון והביא שהוא חייב כ"ז שאין יד האנס שולטת בו וכדלקמן סי' שפ"ח ס"ד וכן הוא דעת בעל המאור ס"פ הגוזל בתרא וה"ה כ' שנרא' לומר לדעת הרמב"ם דשאני הכא כיון שהממון הוא ברשות הנפקד וכ"כ התוס' פרק הגוזל בתרא סוף (בבא קמא דף קי"ז) והרא"ש דשאני שומר דאדעתיה דהכי קבל שמירה וכ"כ המרדכי פרק הגוזל בתרא תשובת מהר"מ וכ"פ מהרש"ל שם סמ"ז וסי"נ וכן כ' הרמב"ן בספר המלחמות שם דף מ"ה וז"ל אבל השמועה מוכחת והדברי' עצמן נראין שיש הפרש בין נפקד לאדם אחר שהאחר שאנסוהו להביא ממונו של פלוני מן שמיא הוא דקנסוהו בהך אונסא דנפל עליו ואסור להציל עצמו באותו ממון של חבירו שאין הממון גורם עליו כלום הלכך מכיון ששלח בו יד נעשה עליו כגזלן להתחייב באונסיו אבל הנפקד שהוא כבעלי' ידו כידם ורשותו כרשותם ועשייתו כעשייתם ורואין אותו כאלו הבעלי' היו שם ובאו עליו הגנבי' שבודאי היו נותנין אותו להם שע"מ כן הפקיד וע"מ כן קבל שיהא שומר כבעלי' ולא שיהי' בידו עושר שמור לבעליו לרעתו שהוא נהרג עליו וממונם פלט והיינו כסא דכספא דבש"ס דילן כו' והיינו נמי מימרא דירושלמי כו' עכ"ל וכן מסיק בנ"י בשם הרא"ה מיהו לקמן סי' שפ"ח ס"ד העליתי דבאנס שאנסוהו להביא ממון פלוני פטור וא"כ בלא"ה ניחא הכא וק"ל:
יט סָעִיף ח ונתן להם הפקדון להציל כו'. אם לא היו הגנבי' יכולים לשלוט בו אבל אם היו מוצאי' אותו אף בלא"ה פטור כן מוכח בהרב המגיד שמודה בזה להרשב"א ועמ"ש לקמן סי' שפ"ח ס"ד:
כ סָעִיף ח שלא באו אלא לשמע כו'. ל' הסמ"ע ס"ק פ"ה ודוקא פקדון דינא הכי ולא באנס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ"ש הטור לקמן סי' שפ"ח ס"ד וכ"כ הב"י ומטעם דשאני פקדון דמשום פקדון שבידו יצא לו שם עושר ומחמתו בא עליו האנס ע"ש ובסמ"ע כתבתי שם ל' הר"ן ליישב זה קצת בע"א עכ"ל וע' בב"י שזה הל' יצא לו שם עושר כו' לא קאי אזה אלא אלמטה וע' בתשובת מיימוני סי' י"ג אבל התירוץ הוא כאן דאדעתא דהכי קבל שמירה והיינו כדברי הר"ן והספר מאירת עינים נראה דאגב שטפא לא דק ע"ש:
כא סָעִיף ט אם לא הי' מצוי אצלו כו'. ע' בספר מאירת עינים ס"ק כ"ו עד מטעם הילך ולא ידענא מה ענין הילך לכאן:
כב סָעִיף י ויתן לו אחר שישבע כו'. היינו בשחסרו יותר מהשיעור וכמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ח ובב"ח ע"כ צריך לישבע ואין להקשות דהא כאן וכן במעות אח"כ בסמוך הו"ל משואי"ל דהא מחויב לישבע דשל חבירו נאבד וא"י בבירור י"ל דנשבע שנאבד כך וכך ואח"כ אנו מחשבי' לפי ערך ואומרי' מסתמא נאבד לפי הערך:
כג סָעִיף י ונתנן עם מעותיו כו'. היינו בשק א' אבל בכיסים חלוקי' דינו כטבעיות:
כד סָעִיף י לפי ערך המעות כו'. ואף שאחד מוחזק א"י לומר דילמא שלך נאבד וכן נמי לא אזלינן בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש אלא חושבי' לפי ערך כגון ששלו היו י' ושל חבירו כ' ונאבדו או נגנבו ג' הוא מפסיד א' וחבירו מפסיד ב' וכן אם הי' להיפך שלו כ' ושל חבירו י' הוא מפסיד ב' וחבירו א':
כה סָעִיף י דלמא שלך נאבד כו' ואע"פ שהוא שומר וצריך לישבע ששל חבירו נאבד וא"י בבירור לא אמרי' דהוי בשביל כן משואיל"מ אלא כיון שנשבע או שיש עדים או שמודה לו שנאבדו טבעיות סגי בהכי ומצי למימר דילמא שלך נאבד וכן מוכח להדיא ממ"ש הב"ח סי' רצ"ד סוף ס"ב ע"ש ודוק:
כו סָעִיף י שלך נאבד כו'. ואין המוחזק מפסיד כלום ואע"פ ששלו היה הרוב אין הולכים בממון אחר הרוב נגד חזקה ת"ה שם:
כז סָעִיף י ואם שנים הפקידו כו'. דהשתא ליכא חזקה לשום חד מנייהו אזלינן בתר הרוב ובת"ה שם כ' עוד רבותא דהיכא שהפקידו אצל אחד ושל הנפקד היו רוב כגון שהפקיד ראובן לשמעון עשרה ולוי מסר לו ה' ושלו היו כ' אע"ג דהנפקד אינו מפסיד כלום ומטעם שהוא מוחזק אפי' הכי לגבי ראובן אזלינן בתר הרוב וע"ש כ' הסמ"ע ואם שנים הפקידו כו' זה קאי דוקא במה שסיים דהיינו שהפקידו טבעיות דאלו הפקידו מעות (לא אזלינן בתר רובא או חזקה אלא) החסרון לכולם לפי ערך וע"ש בת"ה (מבואר כן בת"ה) היינו מעות מעורבים דאלו נתן לו כל אחד מעות בכיס אחד דינו כטבעיות וכן הוא להדיא בתשו' מיימוני וכ"כ בת"ה:
כח סָעִיף י אזלי' בתר רובא בדבר הנייה כגון בהמות " עיר שושן ויפה כוון הא אם לא כן בנגנב ה"ל לקח מן הקבוע ודוק:
כט סָעִיף י וכל דפריש מרובא פריש. וכן הוא בתשו' מוהרי"ל סי' קצ"ט תשו' מהר"ח אור זרוע במעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד ד' שותפים לא' כ' ולאחד ח' ולאחד ג' ולאחד ב' וסמנו בקשרים של כל א' וא' ובא אנס והריק כולם מן הסל והתיר הקשרים ולקח י' מהם והשאר החזיר להם ועתה אבדו הסימנים ואינן נודעין של מי נלקחו כל דפריש מרובה פריש והעכו"ם מן הרוב לקח דהיינו מאותן שהיו לו כ' כו' עכ"ל ומהרא"י שם הקשה על דבריו ומהרי"ל מיישב דבריו אך מה שהקש' שם מהרי"ל אמאי לא נימא דהוי קבוע נ"ל לתרץ דמיירי שלקח העכו"ם העשרה שלא בפנינו ועיין בי"ד סימן ק"י ודוק:
ל סָעִיף יד הפקיד אצלו פירות כו'. הוא לשון הרמב"ם פ"ה מה' שאלה והרא"ש פ' שבועת הדיינים מביא דבריו אלו ומסיק דאף בפחות משוה פרוטה קרוים פירות ומשמע שם להדיא מדבריו דמפרש דהרמב"ם מיירי שאומר בהדיא יודע אני שהיו הפירות שוים פרוטה יותר ואיני יודע כמה ומביאו הטור סס"ז ולפע"ד אין כן דעת הרמב"ם אלא דאף בהודה בסתם בפירות אין הודאתו בפחות משוה פרוטה וכבר הארכתי לעיל סי' ע"ב סי"ב ס"ק נ' להשיג על דברי הרא"ש בזה ע"ש ודוק עיין בתשובת ר"ש כהן סעיף ס"ב י"ז עיין בתשובת רשד"ם סי' ס"ט:
לא סָעִיף יד ה"ז פושע כו' ע' בסמ"ע ס"ק ל"ו עד וה"ט דכאן ערבו בידי' וכן מחלק ה"ה ומביאו ב"י עוד נ"ל לחלק והוא העיקר בדעת הרא"ש דאינו חולק התם אלא בהפקיד אצלו בשק מטעם דמעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק מה שיש בשקים ומרצופים ע"ש משא"כ הכא ועמש"ל סי' ע"ב סי"ב מיהו לענין הלכה כבר העליתי לעיל סי' ע"ב ס"ק נ"א כרמב"ם:
לב סָעִיף יד ישלם בלא שבועה כו'. בב"ח מביא כאן דברי הסמ"ג שהשיג על הרמב"ם ותימה שלא השגיח לראות שאר מקומות של הסמ"ג שכ' הוא עצמו כדברי הרמב"ם וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סעיף י"ב סוף סק"נ וע"ש שהוכחתי שעיקר כדברי הרמב"ם ודלא קשה מידי מה שהשיגו עליו הראב"ד וסמ"ג ושאר אחרונים ע"ש שהארכתי בזה:
לג סָעִיף יט כל המוכר פקדון כו' עיין בספר א"א דף ק"ג והמבשר ע"ש:
לד סָעִיף כ גוללו פעם אחת לי"ב חדש. כ"פ הרמב"ם והסמ"ג ורי"ו ואע"ג דגבי מציאה פסקו ל' יום וכ"פ המחבר לעיל סי' רס"ז סעיף ד' י"ל דמפקיד שאני כיון שמפקידו מדעת ולא אמר שצריך לגוללו כל ל' יום סגי בהכי מיהו דעת הטור דגם כאן צריך לגוללו כל שלשים יום והמחבר אזיל לטעמיה שכ' בב"י שגם דעת רי"ף והרא"ש כהרמב"ם אבל באמת לא מוכח מידי מדבריהם כמ"ש הב"ח וכן דעת רש"י דמפקיד דמי למציאה ומתני' ר"א ב"י היא וכן נראה עיקר דהשתא קי"ל כסתם מתניתין וכראב"י דמשנתו קב ונקי וכן פסק הב"ח וכן נראה דעת בעל מע"מ ועיין בסמ"ע ס"ק מ"ג עד ואם גוללו תוך ל' יום כו' סירכא דלישנא דהטור נקט ולהמחבר הל"ל ואם גוללו תוך י"ב חדש כו':
לה סָעִיף כ כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו עיין בסמ"ע ס"ק מ"ה מיהו מור"ם ז"ל כו' ובע"ש ערבב הדברים כו' לפע"ד יפה כוון הע"ש וכוון לדעת מור"ם רבו דודאי זה דוחק שיסבור מור"ם דלא כהמרדכי בלא טעם ובפרט שהביאו בד"מ בסתם אבל כשתדקדק במרדכי תרא' שכולם לדבר אחד נתכוונו וז"ל שם המפקיד ס"ת אצל חבירו גולל כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן עכ"ל (וכה"ג מצאתי בתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאח' חבר והולך ושונה פרקו ואע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על כל מה שבידו שנא' ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא ד"ת שנאמר אמרות י"י אמרות טהורות וגו' עכ"ל התוספתא) ולדעת הסמ"ע צריך לומר האי ושמא הטעם כו' טעמא אחרינא הוא וזה דוחק דהל"ל או שמא הטעם כו' ועוד דאם כן לטעם הראשון אמאי יהא מותר להעתיק ממנו וכי עולה על הדעת דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שיעתיק ממנו ועוד דאם כן הוה ליה למימר נמי בטעם הראשון דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שילמוד בו ושיעתיקו ולמה לא כתב רק שילמוד בו ועוד דכיון דכבר כתב טעם לדבר לאיזה צורך כתב טעם אחר בל' ושמא כו' אלא ודאי כך הוא המשך דברי המרדכי המפקיד ספר תורה כו' ולא יקרא בו לכתחילה והטעם שמקלקלו בקריאתו ואם הוא חבר ותלמיד חכם מותר לקרות ולהעתיק ממנו שלא ברשות ואע"ג שמקלקלו לפי שכשהפקידו אצלו היה יודע שהוא חבר וילמוד בו והשתא קשיא ליה נהי דטעמא דאדעתא דהכי הפקידו אצלו מהני דמותר ללמוד ממנו אע"פ שמקלקלו מכ"מ אמאי מותר להעתיק ממנו הא ודאי אדעתא דהכי לא הפקידו אצלו שיעתיק ממנו לכך קאמר ושמא הטעם משום דאי' במדרש כו' אלמא שמותר לגנוב ד"ת ולהעתיקן א"כ אפילו קפיד בודאי מותר להעתיקן ואע"ג שמקלקלן במה שמעתיק מכ"מ אדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמוד בו ואינו מקפיד על הקלקול א"כ תרווייהו צריכי טעם דאדעתא דהכי הפקידו אצלו צריך דמותר להשתמש בו אע"פ שמקלקלו קצת וטעם דלא יבוזו לגנב צריך דאף ע"ג דמסתמא מקפיד בהכי מותר וזה דעת מור"ם שמתחלה כתב שמותר לקרות ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו כלומר שמטעם זה מותר לקרות ולהעתיק אע"פ שמקלקלו ואח"כ כתב שיכולים ב"ד לכוף להשאיל ספריו ובכלל זה ג"כ שמותר להעתיק אפילו חבירו מקפיד על ההעתקה מטעם דלא יבוזו לגנב וכמ"ש העיר שושן וכן נ"ל עיקר ודוק:
א סָעִיף א ואם שלח בה יד כו' דכתיב או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו (השבועה) ולא ישלם הא אם לא נשבע ע"ז אלא מודה ששלח בה יד חייב אפי' על מיתה ושבירה דנעשה לה מעצמה שהן אונסין גמורין אע"פ שכבר החזירן למקומן והטעם דמשעה ששלח בה יד כדי לחסרה עמדה ברשותו ומתחייב לשלמה כמו שהיתה באותה שעה ששלח בה יד וכדין גזלן כמ"ש המחבר בסמוך ס"ה:
ב סָעִיף א דשליחות יד אינה צריכה חסרון פי' אע"פ שעדיין לא נעשה החסרון רק שיגביהנה כו':
ג סָעִיף א אלא משעת תשמיש כו' "עד שהוא שואל שלא מדעת דקדק וכתב שלא מדעת דאלו שואל מדעת נתחייב באונסין משעה שמשכה מבית בעלה אע"פ שעדיין לא נשתמש בה ולא הגביה להשתמש בה והטעם כתבו התוס' דבשאלה מדעת כיון דמדעתו להשתמש בו למחר או ליומא אוחרא שאלה ומשכה מבית בעלים ה"ל כאלו כבר שימש בה משא"כ זה שהופקד בידו כדי שיהא מונח אצלו בלא שימוש כל שלא שימש בה ה"ל ברשות בעליה כיון שאינו עומד לשימוש ועפ"ר:
ד סָעִיף א ואם החזירה למקום שנטלה כו' היינו דוקא כשלא נטלה לשמש בה תשמיש שמחסרה וזהו שסיים מור"ם ז"ל וכתב בטעמו ז"ל הואיל ולא הוי עליו מתחלה רק שואל בעלמא ואם נטלה לתשמיש שמחסרה אז אין דין שואל עליה אלא דין שולח יד דהוא כגזלן וכל גזלן אינו מהימן למחשב חזרתו למקומו ברשותו אם לא שהחזירן מדע' בעלים מיהו צ"ע דשם במרדכי משמע דלא איירי אלא בדב' שאין הבעלי' מקפידין על תשמישן בלא רשות ובכה"ג לא מקרי גזלן וכאן לא איירי בכה"ג מדקראו גזלן ועיין בגליון חכמת שלמה פ' המפקיד (דף כו ע"א) כתבתי ישוב לזה:
ה סָעִיף א חזר להיות דינו כשומר הוא מטעם שכתבתי דדעת השומר חשיב דעת בעלי':
ו סָעִיף א ובמעות בכה"ג כו'. הטעם דשאני מעות דמוכנים תמיד לקנות בהן סחורה כ"כ הרא"ש וכמ"ש עוד מזה בסמוך ס"ז:
ז סָעִיף ב אבל אם הגביה כדי כו' ה"ה אם משכה לרשותו כדי לחסר' קנאה להיות עומד ברשותו אף לענין אונסין:
ח סָעִיף ב ליטול ממנו דינר "עד ה"ז ספק איבעיא דרב אשי הוא בגמ' פרק המפקיד ומשום די"ל דבשלמא דבר שהכל גוף אחד כגון חביות יין או דבש שמגביהו ליטול ממנה קצת ניחא ליה דתהוי כולי חביות בסיס למה שיטול ממנה שלא יחמיץ דיין אינו משתמר אלא בכלי מלא ונעשה שואל על כל מה שבחביות להשמר עם מה שהוא רוצה ליטול אבל אם היה הפקדון כיס של מעות אין דינר זה שנוטל משתמר מהאחר או דלמא גם בזה נאמר כיס מלא מעות יותר נראה הוא ומשתמר ואינו נוח להיות נאבד כדינר יחידי והוה בזה דומה קצת ליין להתחייב בכולו ועלה בתיקו שם בגמ' מיהו שם בגמ' משמע דלא איבעיא ליה האי איבעיא אלא למ"ד שליחות יד צריכ' חסרון אבל לדידן דקי"ל דאין צריכה חסרון אין חילוק בין כיס לחביות מ"ה השמיט הרי"ף והרא"ש והטור להך איבעיא וספיקתו והרמב"ם פ"ג דגזילה כתבו והשיגו שם הראב"ד ג"כ מה"ט הנ"ל והמ"מ ישבו וזהו ג"כ דעת המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם שסמך אישוב דהמ"מ ודו"ק:
ט סָעִיף ג אבל שאר פירות נרא' דל"ד פירות קאמר דזהו פשיטא דמ"ש ממ"ש כבר ברס"ב ז"ל הטה את החביות ונטל ממנה רביעית כו' וזיל בתר טעמא אלא ר"ל מי פירות וק"ל:
י סָעִיף ד אמר שרוצה לשלוח כו' קמ"ל בזה דאע"ג דכתיב על כל דבר פשע לא תימא שנתחייב בדיבורו שהרי כתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח בה יד ומאי דכתיב על כל דבר פשע דרשו מיניה בגמ' דאם אמר לשליח לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו בו דחייב המשלחו כמ"ש המחבר מיד אחר זה גם בטור סמך שני הדינים וכתבן זה אחר זה מה"ט ובפרישה כתבתי דנרא' דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיוב או שאין לו מה לשלם וכמ"ש בר"ס קפ"ב דאל"כ הא קי"ל דאין שליח לדבר עביר':
יא סָעִיף ו וטלטלה לצורכו. כן הוא ג"כ לשון המשנה והפוסקי' ובגמ' דייק מדקתני טלטלה ולא נקט נטלה משמע דאיירי אפי' בלא נטלה ממקומה כדי לגוזלה או לשלוח בה יד כדי לחסרה אלא טלטל' כדי לעלות עליה במקום סולם כדי ליטול גוזלות מהשובך ולהחזיר' אח"כ בעינ' למקומ' אפ"ה חייב באונסין כיון שטלטל' לצורכו משום הכי דקדק הרמב"ם והמחבר ולא כתבו דשלח יד בהחביות אף דהטור כתב בזה שלח יד בהחביות כתבתי בפריש' דל"ד קאמר אלא משום דשייך בו קצת לשון שלח יד שסתם חביות מקפידין בעלי בתים שמא ישתבר מחמתו מ"ה דימהו לשולח יד ועפ"ר ודלא כע"ש דכ' ב"פ בהאי דינא דמיירי כשהיה דעתו לחסרה ודו"ק:
יב סָעִיף ו לצורך מקומ' פי' כגון שמונחת במקו' התורפה ומטלטלה למקו' המוצנע כדי שלא תשבר:
יג סָעִיף ו מחמת שינוי המקו'. פי' שלא החזיר למקומ' הראשון ובאו הגנבי' וגנבוהו חייב אפי' אותו מקום השני משומר יותר מן הראשון דאמרינן אלו הגנבים לא היו מצויים שם ולא גנבוהו אלו נשאר שם או חזר והניחה למקומ' הראשון וזהו דוקא שייך כשיחדו להן הבעלי' מקום מתחלה דאל"כ כ"מ שחוזר ומניח שם הוא מקומה:
יד סָעִיף ז אע"פ שהן צרורין פי' כמו שצר אדם כיס שלו:
טו סָעִיף ז מותר לו להשתמש בהן כיון דהמפקיד יודע שחנוני ושולחני צריכין למעות ולא קשרם וחתמ' בקשר משונ' ודאי אינו מקפיד הוא בשימושן במעותיהן:
טז סָעִיף ז נעשה עליהן ש"ש כו'. ואפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל בדמי אביד' דמותר ג"כ להשתמש בהן דחייב המוציא באונסיהן כאלו כבר נשתמש בהן וכמ"ש הטור בשמם בס"ס רס"ז וגם המחבר כ"כ שם סכ"ה ע"ש דכ' הראב"ד דשאני הכא דתשמיש בדמי הפקדון הוא גריעי דירא לקנות בהן סחור' שמא יבא המפקיד פתאום ויתבע פקדונו משא"כ בדמי אביד' דבטוח הוא שישה' אצלו זמן מרובה ומה"ט ג"כ אינו דומה לשואל מדעת דנתחייב באונסין אפי' עדיין לא שימש בה דשם ניתן להשתמש בו ברשות ואינו ירא דב"ה יבא פתאום לתבוע ממנו:
יז סָעִיף ז אפי' אחר שהחזירם למקומם כו'. כבר כתבתי הטעם בסוף סעיף א' דאע"פ דבשואל שלא מדעת דשמש בפקדון והחזירה למקומה פטור מאונסין שאני מעות דעומד להשתמש בו עוד כל שעה כשיבא לידו דבר שיש בו ריוח וגם כבר שמש בה מטעם זה כתב מור"ם שם בס"א דבמעו' בכה"ג חייב באונסין:
יח סָעִיף ז ובע"ה שרוב עסקיו בריבית ☜במרדכי שם סי' רצ"ה כתב דבזמנינו שאין לנו שדות וכרמים כל עסקינו בריבית וקניית סחורה וכ"ע דינם כשולחני:
יט סָעִיף ז לפי שצריך תמיד למעות. ☜ וכתב מהרי"ק שורש קנ"א דאין חילוק בין מקום שהתגרים מצויים לאינן מצויים וכן אין חילוק בין עשיר שא"צ לאלו המעות עני עכ"ל ד"מ י"א:
כ סָעִיף ז ואם הרויח במעות כו'. בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא כו' מיירי כשגילה הנפקד דעתו דאף דאין לו רשות להשתמש מ"מ הוא משתמש בו כדי ליקח הריוח לנפשו וז"ש בסמוך אחר זה או במקו' שאסור להשתמש בו שמסתמא כו' דדוקא מסתמא היכא דלא גילה דעתו וק"ל כן נ"ל ליישב דברי מור"ם כאן ושל ד"מ שכ"כ בשם רשב"א כמ"ש כאן אבל הדברים תמוהין כי יגעתי ולא מצאתיהו בשום מקום ואדרב' שם בתשובת רשב"א ס ' תתקל"ח והביאו הב"י ג"כ מס"ב ולא כ"כ שכ' ז"ל נפקד זה מעשיו מוכיחין עליו שלצורך בעל הבית מתעסק בהן שהרי נתן לו מתחל' כל הריוח שהרויח בהן ובעל המעות ג"כ כיון שראה שהרויח זה המתעסק בהן גילה דעתו שנתרצה בכך כו' "עד והלכך אף כשהרויח עוד בסתם ע"ד זה נתעסק בהן והריוח לבעל המעות כו' וקאי שם אבע"ה שנתעסק במעות באיסורא ואפ"ה הצריך גילוי דעת הנ"ל ובלא גילוי דעת לא ע"ש ☜ ועיין במרדכי ס"פ המפקיד דכתב ז"ל היכא שהלוה הנפקד לעכו"ם באמנה פושע הוא כו' "עד אם כשחזר ראובן המפקיד ותבע מעותיו מן הנפקד אם קדם ושלם (פי' הנפקד להמפקיד) זכה הנפקד בריבית כו' ור"ל לאפוקי לא שילם לו עדיין אע"ג דאמר הריני משלם לא זכה הנפקד בריבית דומיא דשואל דכל הנאה שלו דאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא עד שישלם לו כו' ע"ש (וכמ"ש בטור ובסמ"ע בסי' רצ"ה ע"ש) ומהתימא שלא הזכיר מור"ם חילוקים הללו כאן:
כא סָעִיף ז א"צ לתת מן הריוח דקדק וכ' א"צ הא רוצה ליתן לו הרשות בידו דכיון דלא בא לידו בתורת הלואה אין כאן משום ריבית כ"כ במרדכי שם ועמ"ש המחבר לעיל ס"ס פ"א והוא תשו' הרא"ש ומ"ש שם בסמ"ע עליו ביאורו:
כב סָעִיף ז קבל עליך העסק בין לשכר כו'. פירוש והוא משיב רוצה אני דוקא מעותי:
כג סָעִיף ז הדין עם הנפקד. דכיון דהוציאם ברשות כנ"ל ינול לומר השתתף עמי גם בהפסד אם תרצה בשכר:
כד סָעִיף ז הריוח שלו. דאין כאן ריבית וכנ"ל:
כה סָעִיף ח שלא באו אלא לשמע הפקדון. ודוקא בפקדון דינא הכי ולא באנס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' שפ"ח ס"ד וכ"כ הב"י ומטעם דשאני פקדון דמשום פקדון שבידו יצא לו שם עושר ומחמתו בא עליו האנס ע"ש ובסמ"ע שכתבתי שם ל' הר"ן ליישב זה קצת בע"א:
כו סָעִיף ט אם לא היה מצוי אצלו שם ממון כו'. דקדק וכתב אצלו שם אע"ג דיש לו ממון בביתו ובמקומות אחרים מ"מ כיון שאין לו שם במקום שבאו עליו האנסים מותר לפדות נפשו וא"צ לשלם וליתן במקומו מעות משלו כשיחזור לביתו וגם לא אמרינן בשביל שהיה עליו שם עושר אמוד בממון באו עליו וכ"כ הטור בשם הרמ"ה בסי' זה וג"כ דומה לזה כ' בי"ד סימן רנ"ג בהולך בדרך ואין לו מה לאכול דמותר לקבל מהצדקה וא"צ לשלם אח"כ ע"ש:
כז סָעִיף י הרי זה לא יערבם כו'. ואז אף אם הם חסרין טובא יכול לומר הרי שלך לפניך ומטעם הילך:
כח סָעִיף י ויחשוב חסרון הפקדון כו'. עפ"ר שכתבתי דר"ל דיחשבו על כל המדות השיעור שדרכן להתחסר ואם אין חסרון יותר ממה שדרכן להתחסר וכמ"ש אחר זה אזי הוא פטור בלא שבועה ואם הוא חסר יותר אזי צריך לישבע שנחסר כ"כ שלא בפשיעתו ויתן להמפקיד פירותיו לפי ערך המדות שהיו יחד של המפקיד ושלו:
כט סָעִיף י על אחריותו כו'. של המפקיד וכ"כ שם בהדיא בת"ה סי' שי"ד וכן מוכח מיניה וביה:
ל סָעִיף י ההפסד לפי ערך כו'. קמ"ל בזה דל"ת דהוא דומה למפקיד טלה אצל חבירו והניחו בין טלאים שלו דיכול לומר שלך מת וכן במפקיד טבעיות כמ"ש מור"ם אחר זה דשאני התם דיש קפידא דכל אחד חפץ בשלו והיה מתחל' ברור וידוע למי הוא זה וכיון דהנפקד הוא מוחזק יכול לו' להמפקיד שלך מת או נגנב והמע"ה משא"כ בפירות ומטבע דשם חד עליהן ואלו לא נגנבו היה מחזיר לבעלים בלי קפידא במדה או מנין את פקדונו לידו מ"ה ה"ל כאלו הוה חתיכה א' והחסרון הוא לפי ערך לכלם וע"ש בת"ה סי' שי"ד שהאריך בחלוקים הללו:
לא סָעִיף י ואם שנים הפקידו כו'. זה קאי דוקא במה שסיים דהיינו שהפקידו טבעיות דאלו הפקידו מעות ג"כ החסרון לכולם לפי ערך וע"ש בת"ה:
לב סָעִיף י דכל דפריש מרובא קא פריש כו' פי' אם פריש מעצמו ונאבד אזלי' בתר רובא ואם אדם לקח מהטבעיות אמרי' כל קבוע כו' וכמ"ש בא"ח סי' תל"ט וסי' שכ"ח ואין חילוק בזה בין אם כל א' היה בעין או בתערובות כ"א באיסור והיתר ומטעם שמא יקח מן הקבוע כמו שכתב בי"ד סי' ק"י ובסי' י"ב:
לג סָעִיף יא ולאורז שאינו קלוף דאז הגבעולין מתייבשין ונופלין והרוח מנשבתן. רש"י:
לד סָעִיף יב מפני שהן מותירות. פי' מחמת ליחותן הן מתפחי' ונעשה כל גרעין גדול ונתמלא המדה כשיעו' החיסרון ולא חילק המחבר בין מונחי' במקו' צר או לא גם בטור אינו מחלק ובגמ' מחלק ועד"ר שם כתבתי טעמם:
לה סָעִיף יג שתות ליין כו'. מפני שקנקנים בולעי' שתות ליין רש"י וקאי ג"כ אכשנסתפק ממנו דאל"כ היה מחשב עמו החסרון לפי ערך:
לו סָעִיף יד הרי זה פושע. פי' וכיון דפושע הוא מ"ה אם אחר שעירבן בא המפקיד ואמר לנפקד החזרלי פקדוני וכך וכך היה והשומר אומר איני יודע כו' ושם ברמב"ם פ"ה דשאלה ד"ז התחיל בדין זה וכתב עליו ז"ל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה והמפקיד טוען ברי נוטל בלא שבועה כו' וזה הדין שכתב הטור והמחבר בר"ס רצ"ח בשם הרמב"ם ע"ש והרא"ש אף שחילק בדין ההוא כמ"ש הטור שם בשמו מודה בדין זה וכמ"ש הטור כאן וה"ט דכאן ערבו בידים והוא פשיעה טפי ועוד חלקתי בפריש' שם ר"ס רצ"ח ע"ש:
לז סָעִיף טו חסרון הראוי להן כו'. ע"ד שנתבאר לפני זה בסי"א:
לח סָעִיף טז ה"ג ואין ההפסד פושה בהם וכן הוא ברמב"ם שם ור"ל אע"פ שלא יתקלקל יותר מאשר נתקלקל כבר אפ"ה ימכרנו כדי שלא יופסד הכלי מהדבש הנפסד ובגמרא מפרש למאי חזי לאחר שנתקלקל שיקנהו ועפ"ר:
לט סָעִיף יז עד שעה חמישית. שאז אסורה בהנא' מדרבנן:
מ סָעִיף יח שיזלו בזמן פלוני. פירוש לא ימכרם זמן מה קודם לכן אבל בהגיע זמן הזול או האונס בודאי כשיוכל אז להציל במכיר' או בשום צד מה טוב:
מא סָעִיף יט ואינו מוכר לעצמו. וכן הדין באפטרופוס שמכר וכמ"ש בפרישה ובסמ"ע סי' ר"ץ ועמ"ש שם וגם כאן בפרישה:
מב סָעִיף יט הרי הוא עליהן ש"ש. אבל פטור באונסין אפי' להרי"ף והרמב"ם ואינו דומה לדמי אבידה מטעם שכתבתי לעיל דשאני הכא דירא לקנות בהן סחורה שמא יבא בעל הפקדון פתאום ליטול דמי הפקדון:
מג סָעִיף כ גוללו פעם אחת כו'. והיינו לצורכה כדי שלא יתעפשו ואם גוללו תוך ל' יום אינו לצורכה אלא לצורכו ללמוד תורה:
מד סָעִיף כ פתחו וקרא בו מותר. ע"ל סי' רס"ז שכ' המחבר כמה חילוקי' בענין היתר קריאת' דהיינו שלא יקרא מתוכה דבר שלא למד מעולם ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם ולא יפתח בה ג' דפין ולא יהיו שנים קורין בשני ענינים ולא שלשה אפי' בענין אחד ונראה דה"ה כאן וכאן לא בא אלא ללמדינו אימת מיקרי שולח יד להעמידה ברשותו לענין אונסין:
מה סָעִיף כ כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו דומיא דהפקיד מעות אצל שלחני וחנווני הנ"ל בס"ז ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו אז ידעי' ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו דאסור לקרות מתוכה ומיקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו מיהו המרדכי ס"פ המפקיד כתב והביאו הב"י וד"מ אהא דכתב דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו משום דהוה דומיא דמעות מותרין אצל חנוני כו' דמסיק אחר זה וכתב ז"ל ואפש' הטע' משום דאמרינן במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב כו' שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו עכ"ל ולפי ה"ט משמע דמותר אפי' ידעינן ביה דקפיד מיהו מור"ם ז"ל השמיטו ואדרבה כ' ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ומזה מוכח דס"ל דאם ידעינן דהוא קפיד דהוא אסור גם המרדכי לא כתב אלא בלשון אפשר וק"ל ובע"ש ערבב הדברי' דמתחלה כתב בל' מור"ם ז"ל דודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ואחר זה כתב דין כפייה אשאיל' ספרי' וכמ"ש מור"ם ז"ל ואחר זה מסיק וכתב ז"ל כדאית' במדרש משלי לא יבוזו לגנב שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקן ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו עכ"ל ונרא' לכאורה דמ"ש כדאיתא במדרש משלי כו' קאי אלפני פניו דת"ח מותר להגיה ומה שסיים וכתב שלא יתקלקלו היינו מכח הלימוד והעתקה שהעתיק ולמד מתוכו וא"כ דבריו סותרין זה את זה וכמ"ש וצ"ע:
מו סָעִיף כב בד"א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם היה עמו באותו הארץ כו' כן הוא ג"כ ברמב"ם אבל בטור כתב כאן ז"ל בד"א שאין המפקיד עמו במדינ' אבל אם הוא עמו כו' וסתם מדינה בל' הגמ' ופוסקי' הוא עיר וכ"כ הטור בהדיא בסי' רס"ז וסי"ט ז"ל וכדרך שאמרו באבידה אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם הם בעיר א"צ לטפל בהן עכ"ל מיהו יש לדקדק מדהתחיל שם במדינת הים וכל' הגמרא דמוקי לה הכי וסיים אבל אם הם בעיר דהן שתי קצוות רחוקות צ"ל דמ"ש אבל אם הם בעיר אינו ר"ל דוקא עמו דנפקד בעיר א' אלא ה"ק דוקא כשהוא במדינת הים שהוא נעלם מהעין ולא ידענו עת בואו אבל אם הוא בעיר ר"ל שהוא עם הנפקד במקום ישוב במדינה אחת א"צ לטפל בו ולפ"ז יהיו דברי הרמב"ם והמחבר והטור בענין א' ודוק ועמ"ש בפרישה בסי' רס"ז:
א סָעִיף ה או ע"י שלוחו. ילפינן לה ס"פ המפקיד מדכת' על כל דבר פשע וכת' בסמ"ע ז"ל ובפרישה כתבתי דנרא' דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא או שאין לו לשלם דאם לא כן הא קי"ל אין שליח לד"ע עכ"ל. וכת' הש"ך ז"ל בכאן הראה הגאון אמ"ו ז"ל כו' לפי שהכל תפסו על הסמ"ע כו' ואמרו דאישתמיטתיה ש"ס ערוכה דר"פ האיש מקדש דמבואר שם להדיא כו' משום דהוי שליחות יד וטביחה או מעילה שני כתובים הבאים כא' וכו' והגאון אמ"ו יישב דברי הסמ"ע כו' ככהנא מסייע כהנא ואמר דודאי לא נעלם מהסמ"ע דגבי שליחות יד שאני כו' דנפקא לן מעל כל דבר פשע אלא דקשיא למה יתחייב המשלח ישלם השליח אם יש לו לשלם ואין לו טענה דהשולח שלחו שהרי קי"ל דאשל"ד דברי הרב כו' דברי מי שומעין כו' למאי נ"מ אתי קרא גבי שליחות יד לחייב המשלח ומתרץ הסמ"ע משום דבעלמא יש מחלוקת בין הפוסקים די"א בשלא ידע השליח אמרינן יש שלד"ע וכו' וא"כ קאמר להפוסקים בעלמא היכא דלא ידע השליח אשלד"ע א"כ הכא גבי שליחות יד קרא אתי היכא שלא ידע השליח ולהפוסקים דבעלמא נמי אמרינן יש שלד"ע קרא אתי היכא דאין השליח בר חיובא וכו' דהריבוי אתי לחייב המשלח ולא לפטור את השליח הגע עצמך אם לא יהא למשלח לשלם ויהא לשליח לשלם יגרע כח המפקיד משאר בני אדם עכ"ל וע"ש בש"ך שכת' על דברי הסמ"ע שכן עיקר ובפרט לפמ"ש לעיל סי' קפ"ב דאפי' היכא דשליח לאו בר חיובא אשלד"ע וע' שם ולענ"ד גבי שליחות יד כ"ע מיקרי בר חיובא דאע"ג דשליחות יד דכתי' בשומרין שמו מוכיח עליו דלא מיירי בנתכוין לגוזלו ממש דא"כ אפי' שאר בני אדם נמי ומאי האי דחידש רחמנא בשומרין לחייב משום שליחות יד וע' בשטה מקובצת ס"פ המפקיד שכ' כמה אנפי בשליחות יד דשומרין ואינו בדין שאר בני אדם ועמ"ש בסי' רצ"א סק"ב מ"מ מיקרי השליח בר חיובא כיון דאלו הוי נפקד הי' חייב בדין שליחות יד דשומרים ולא אמרו דלא הוי בר חיובא אלא בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אבל כהן לכהן מיקרי בר חיובא ואי מיירי דהנך לאו בני חיובא כלל וכגון בקטן או נכרי דאלו לית בהו דין שליחות כלל וגם בעיקר הדברים ליישב דברי הסמ"ע דלא רבי קרא אלא לחייב המשלח ולא לפטור את השליח אלמא לא מדין שליחות דהא בהקדש דאתרבי שלד"ע ולא מעל אלא המשלח ולא השליח והנרא' לענ"ד בזה ליישב דברי הסמ"ע לפמ"ש הרמב"ם פ"ז ממעילה ז"ל שלא מצינו בכל התורה כולה שלד"ע לבד ממעילה בלבד שלא יתערב עמו איסור אחר עכ"ל ובש"ס מצינו עוד שליח לר"ע בטביחה ומכירה ובשליחות יד וראיתי במוהרי"ט בחידושיו פ' האיש מקדש שכת' ז"ל מ"ש הרמב"ם שבכל התורה כולה לא מצינו שלד"ע אלא במעילה והרי שליחות יד דהוי שלד"ע וכן בטביחה ומכירה וכו' וי"ל לדעתו דהא דגלי בשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פושע שחייב הכתוב את השומר בין שפשע ע"י עצמו בין שפשע ע"י אחרים לפי ששמירתו עליו והיינו דכתי' על כל דבר פשע אפילו דיבור פשע מיקרי הא אמר לשלוחו לשלוח יד באחרים שלא נעשה שומר עליו פטור והא דעביד לה בגמ' שני כתובים היינו משום דאי סלקא דעתך דנילף ממעילה לשתוק בשליחות יד ונילף ממעילה מדין שליח של אדם כמותו אף בשל אחרים כ"ש בממון שנתמנה שומר עליו וכו' וטביחה נמי אפילו טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא מתחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא על מה שנהנו ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב לה שני כתובים היינו נמי דאם כן לשתוק בטביחה ונילף ממעילה וע"ש ולפ"ז ניחא דברי הסמ"ע כיון דהרמב"ם כת' דלא מצינו שליח לד"ע אלא במעילה וא"כ ע"כ בשליחות יד דחייב רחמנא מדין פשיעה הוא ולא מדין שליחות ולזה קשיא ליה דישלם השליח דבמעילה דגלי רחמנא שליחות א"כ שליח של אדם כמותו וממילא פטור השליח אבל בעלמא דאין שליח לד"ע ואפילו בשליחות יד נמי לאו מדין שליחות דאשלד"ע בכל התורה כולה וא"כ ודאי תיקשי דיתחייב השליח לזה כת' שלשה דרכים באופן שפטור השליח דאל"כ אשלד"ע דלא אתרבי מעל כל דבר פשע אלא לחייב המשלח מדין פשיעה ומ"ש הסמ"ע או שאינו בר חיובא יבואר לפנינו הדרן לדברי מוהרי"ט ע"ש שהקשה דהא אכתי אצטריך בטביחה לחייב אפי' במידי דלאו בר שליחות וכגון בקטן וע"ש שכת' דלא אמרי ממעילה וטביחה ה"ל שני כתובין אלא לב"ש אבל לב"ה אית ליה שני כתובין במעילה ושליחות יד ולב"ה שליחות יד אפשר דלא מחייב אלא במידי שהוא בר שליחות וע"ש ולי נרא' דא"צ לחלק שליחות יד מטביחה וכמ"ש גבי טביחה דלאו מדין שליחות אלא משום שנהנה וכו' ה"ה בשליחות יד משום שפשע ומאי דקשיא ליה דאצטריך לרבויי קטן לאו קושיא היא דהא במעילה נמי חייב אפי' ע"י חש"ו וכדתנן במעילה שלח ביד חש"ו אם עושין שליחותו בעה"ב מעל וע"ש בתוס' מעילה דף כ"א ד"ה נתנו ע"ג הקוף וז"ל דכיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי והכא הוי שינוי רשות ע"י שליחות בר דעת לכך מסתבר ליה לדמויי להנך דמייתי דאין קפידא בבר דעת ומ"מ אצטריך למילף שליחות מתרומה דלא תימא אין שלד"ע ומבואר מדבריהם דבמעילה מחייב ע"י חש"ו ומשום דאתעביד שליחותא ואפ"ה אי לאו דרבי קרא במעילה של"ע לא הי' מחייב ע"י שליח וא"כ נרא' דה"ה בשליחות נמי מחייב ע"י חש"ו דהוא נמי משום הוצאה ושינוי רשות היא דהוה ועמ"ש בסי' קפ"ב ס"ק ג'. וא"כ שפיר קאמרי דה"ל שני כתובין טביחה ומעילה או שליחות יד ומעילה משום דא"כ ניליף ממעילה משום דאיתנהי נמי ע"י חש"ו ובטביחה ודאי משמע דאיתיה אפי' ע"י חש"ו מהא דאמרו שליחות בטביחה משום דכתי' וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ומכירה ע"י אחר אפי' מכר לנכרי או לקטן דהא קטן קונה מן התורה היכא דאי' דעת אחרת מקנה וא"כ ה"ה בשליחות יד נמי אפי' ע"י קטן מחייב אלא דמשום שליחות לא אתרבאי אלא במעילה ומש"ה המשלח חייב והשליח פטור כיון דהוא כמותו אבל בטביחה אינו אלא משום שנהנה ובשליחות יד משום שפשע ומש"ה צריך הסמ"ע לפרושי דבמקום דהשליח פטור דאל"כ השליח חייב כיון דאין שדל"ע בכל התורה כולה וכמ"ש ולפמ"ש דבשליחות יד חייב אפי' ע"י חש"ו כמו במעילה אם כן שפיר כת' הסמ"ע או שהשליח אינו בר חיובא וכמ"ש משכחת לה דאינו בר חיובא כגון בחש"ו: אלא דבעיקר דברי הסמ"ע קשיא לי דהא השליח בלא"ה פטור כיון דאינו שומר ושליחות יד דכתי' בשומרין אינו אלא בשומרין וא"ז מדין גנב וגזלן דאפי' בכל אדם חייב וכמ"ש בשטה מקובצת ס"פ המפקיד לפרושי הך מלתא דשליחות יד דחדית לן רחמנא בשומרין משא"כ בשאר בני אדם וע"ש ועמ"ש בסי' רצ"א סק"ב וא"כ שליחות יד דשמו מוכיח עליו דמיירי בדיני שומרין בלא"ה שליח פטור כיון דאינו שומר וצ"ע. ואפשר דמ"ש הסמ"ע או שליח אינו בר חיובא מיירי נמי בהכי דהיינו שאינו שליחות יד דגנב וגזלן אלא שליחות יד דחייב רחמנא בשומרין ואם כן השליח אינו בר חיובא כיון דאינו שומר פטור מלשלם או שאין לו לשלם דאפילו עושה שליח בשליחות יד דגניבה וגזילה שהוא בכל אדם נמי נ"מ דחייב המשלח באין לו לשליח לשלם. ובטור סי' ש"ן כת' וז"ל עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כת' הרמב"ם שהוא חייב עכ"ל. ובמשנה למלך פ"ג מגניבה כת' עלה שאינו מדוקדק משום דנהי דריבה הכתו' שליח לד"ע גבי טביחה היינו שלא יתערב עמו איסור אחר דאל"כ השליחות בטל מחמת האיסור אחר שנתערב עמו שאין בו משום שליחות לד"ע וכמ"ש הרמב"ם פ"ז ממעילה לענין מעילה שם דוקא קדשי בדק הבית ולא קדשי עולה וכיון ששלח לשחוט בשבת הרי יש איסור אחר וכו' והרמב"ם לא כת' אלא עשה שליח לשחוט סתם והשליח שחט בשבת ע"ש. ולפמ"ש מוהרי"ט בכוונת הרמב"ם שכת' דלא מצינו שלד"ע אלא במעילה וטעמא דטביחה ומכירה משום שנהנה וכו' אם כן אפי' נתערב עמו איסור אחר כיון דלאו משום שליחות אתינן עלה אלא משום הנאה אבל במעילה שהוא משום שליחות לזה צריך שלא יתערב עמו איסור אחר דאל"כ השליחות בטל מצד איסור האחר ודו"ק:
ב סָעִיף י וכל דפריש מרובא קא פריש ותמיהא לן מלתא דהא אי' בירושל' פרק שור שנגח תני וכן שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו חולקין לפי דמים ופריך והא תני באלין אבנים נגנבו מחצה לזה ומחצה לזה ופריק ר' שמלאי אבנים גסות הן. מבואר דבגסות שאין נבללין יחד מחצה לזה ומחצה לזה ואע"ג דרובא של א' מהם ודוקא במעות שדקין הן ונבללין יחד ולוקח הרבה ביחד ותלינן רובא במרובים ומיעוטא במועטין אבל בגסות מחצה לזה ומחצה לזה ואמאי ניזל בחר רובא וע' בנ"י ר"פ הבית והעליה ואפשר דירושלמי מיירי במקום גנבי ישראל דאז ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה וכמ"ש בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' כ"ח ז"ל אשר שאלת על ד' וה' כיסים אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך ב' דינרים ואינה יודעת מאיזו כך אני דן בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בתר רובא ואין לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד עכו"ם כיון שהישראל לקח מן הקבוע וכ"ש כאן שבתך לקחה הב' דינרים שהוא כמו נפקד דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכו' וכיון דהוי פלגא ופלגא הממע"ה שלום יצחק בר אברהם עכ"ל: אמנם לולי דמסתפינא הייתי אומר במה שכתבו הפוסקים דאם נכרי לקח אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכמ"ש בתשו' מוהרי"ל בשם תשו' מוהר"ח בעובדא דאתרוגים דעכו"ם מן הרוב לקח והובא בש"ך סקכ"ט ע"ש. ולענ"ד נראה דע"כ לא אמרו לחלק בין לקח עכו"ם ללקח ישראל אלא בלקח מתשע חניות מוכרות בשר שחוטה ואחד בשר נבילה דכיון דאיסור נבילה ליכא בנכרי ומש"ה לא הוי ביה דין קבוע כיון דאין הספק נוגע אליו כלל אבל באיסור גזל דנכרי מצווה כמו ישראל וחמיר ביה איסור גזל דאזהרתן היא מיתתן א"כ מה לי לקח ישראל ומה לי לקח נכרי וא"כ אפילו לקח נכרי שלא בפניו אמרינן ביה דין קבוע כמחצה על מחצה. וא"כ ניחא דברי הירושלמי באלין אבנים שנגנבו כיון דלעולם בגניבה ה"ל דין קבוע ואפילו נגנבו ע"י עכו"ם ודו"ק:
ג סָעִיף כ ואם כשהוא גולל פתחו וקרא בו מותר. ע' סמ"ע שכת' דאם גוללו תוך שלשים אסור לקרות בו ובש"ך כת' דסירכא דלישנא דטור הוא נקט דהא לדעת הש"ע גלילתו הוא אחת לי"ב חודש וע"ש ונראין דברי הסמ"ע גם לדעת הש"ע הוא והוא דודאי כל שלשים יום צורך הספר הוא דהא במציאה צריך לגלול א' לשלשים יום אלמא תיקון הספר הוא בא' לשלשים. אלא דבמפקיד מדעת שאני כיון דלא צוה לו ה"ל כמחל לו אותה טירחה אבל אם גוללו לשלשים יום ודאי תיקון הספר הוא וכמ"ש וא"כ מותר לקרות ביה כשגוללו לשלשים אפילו לדעת הש"ע דתיקון הספר לא ישתנה במפקיד אלא שמוחל לו אבל תוך ל' דאינו תיקון דהא אפילו באבידה לא הוצרך לגלול אלא א' לשלשים ומש"ה תוך ל' כשגוללו אסור לקרות בו וזה פשוט:
א סָעִיף א אלא משעת תשמיש הנה בנימוקי יוסף כתב שפי' במשנה דחביות דאפילו לא נשתמש בו הוי כגזלן ולכן דבשואל ש"מ דהוי גזלן גמור קונה להיות גזלן משעת הגבהה וכן בסי' שנ"ט לא כתב דין זה רק הכא דמיירי בתשמיש שאינו מחסרו ובדבר שאין הבעלים מקפידין כמו שכת' הסמ"ע בסעיף קטן ד' דלא נעשה גזלן כמו שאבאר בסמוך ולענין שיהיה כשואל להתחייב באונסין בעי' התחלת שימוש כמו שאבאר בסמוך:
ב סָעִיף א אלא מפני שהוא שואל ש"מ דהוי כגזלן. נראה דמיירי דוקא בלא ייחד לו מקום אבל בייחד לו מקום והשתמש במקומה נראה דלא הוי שואל כלל דהא כתב הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת בד' מ"א בד"ה והא לא חסרה שהקשה קושי' רש"י דילמא משום דהוי שואל ש"מ ותי' וז"ל דמשום שואל א"א לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאה מרשות בעלים לגמרי בשעת שאילה כו' וזו אינה כן שאף בשעה שמקלו ותרמילו עליה הרי הוא באפר והולכת עם העדר במקום לדעת הבעלים שתהא שם וכו' והר"ן הובא בשיטה תירץ שם שבהמה זו מקצתה משמשת בעליה שהולכת באפר לדעתו ומקצתה משמשת לרועה וכו' והרי זה כגוזל מקצתה והגוזל מקצתה אינו כגוזל את כולו רק בש"י חידוש דלמאן דאמר צריכה חסרון אין מחייבין אותו על כולו בלא חסרון ושואל ש"מ אינו חייב רק כשמוציאה מרשות בעלים לגמרי וכו' ע"ש ובנימוקי יוסף הקשה במתניתין דחביות גבי ייחד לו מקום בית שבמקומו משתמש אין כל הנאה שלו ותירץ כיון דקיימא לן כר"ע דכלתה שמירתו שוב אין להבעלים שום הנאה בשמירתו ונמצא שכל הנאה של זה והוי שואל ש"מ וחייב ע"ש ולפ"ז קשה הכא שפסק הרמ"א דלא כלתה שמירה ועיין בסמ"ע ובפרישה דהוא משום דבר שאין הבעלים מקפידין בו ע"ש וגם ש"י לא שייך בדבר שאין מחסרו וא"כ לא הוי שואל כלל ואפילו קודם שהחזיר' וצ"ל דמיירי דלא ייחד לו מקום שאין כאן מקום שיהיה שייך לומר דניחא ליה לבעלים שיהיה במקום זה ורועה באפר או ייחד לו מקום שאני שניחא ליה להבעלים שיהיה במקום זה דוקא ולפ"ז בייחד לו מקום ונשתמש בו במקומו בדבר שאין הבעלים מקפידים בו אפילו בשעת שאלה פטור לדעת הר"ן והרמב"ן והנ"י ולא מצינו מי שחולק על זה ועיין בחידושי לסוגיא דלדעת רש"י חייב בשואל אפילו כשמשתמש במקומה ע"ש ומ"מ העיקר כהרשב"א והר"ן והרמב"ן דרבים הן:
ג סָעִיף א ואם החזירה עש"ך ס"ק א' שתמה וכתב דאפילו בדבר שאין הבעלים מקפידין לא מהני השבה למקומה ולפד"נ כדברי הסמ"ע דהא מבואר בתוספות בב"מ דף ל' ד"ה לצורכו ולצורכה בכלי כסף משתמש בהם בצונן דאפילו לצורכו מותר כיון שע"י אותו תשמיש א"א לבוא לידי קילקול וע"ש בשיטה דאפילו בפקדון דינא הכי והא דפריך פקדון מאי עבידתיה גביה היינו דכשהבעלים כאן חייב להודיעו אלמא דלא חשיב כגזלן רק לכתחילה כשהבעלים כאן צריך להודיעו ומשום זה ודאי דלא נחשב כגזלן לומר כלתה שמירתו ומ"מ כל זמן שמשתמש בו נראה דהוי כשואל דשואל ש"מ לא גרע משואל מדעת ובודאי דאפילו בדבר שאינו מקפיד כש"מ דחייב באונסין ודכ"ש כשואל ש"מ והא שכתב הש"ך דדמי למעות נלפענ"ד דלא דמי כלל דאי נדמינהו למעות א"כ קשה על המ"ד דהיתר תשמיש מחייב באונסין בהנך כלים דמותר בתשמיש אפילו לצרכו וכמ"ש התוספות שם יהיה חייב באונס משום היתר תשמיש אלא ודאי מעות שאני דיש ובהן קנין גמור בתשמישן דהא יכול ליתן מעות אחרים ומעות להוצאה ליתן לתשמיש משא"כ בכלים שאין עומדין רק לתשמיש בעין אין קפידא להבעלים בתשמישן ומה"ט לא מהני משיכה כיון דלא נעשה גזלן ע"י המשיכה וגם לא נקנה לו ע"י המשיכה כיון שהיה שלא מדעת אבל בהתחלת שימוש נתחייב דבשואל מדעת ג"כ מהני להתחייב באונסין התחלת השימוש אף בלא משיכה מטעם כיון שכל הנאה שלו מדעתו מתחייב עצמו למ"ש בפרשה כמו שכתב התוספות כתובות נ"ו ע"ש כמו שהארכתי בסי' ש"מ ובחידושי לסוגיא ושואל ש"מ לא גרע משואל מדעת ולפמ"ש מדוקדק לשון המחבר שכ' ה"ה כגזלן בכף הדמיון ולא כתב ה"ז גזלן א"ו דאינו גזלן גמור רק שלכתחילה אסור לעשות בלא דעתו וקצת ראיה לזה מהא דפריך בש"ס גבי הניח מקלו ותרמילו הא שקלינהו ופי' רש"י דלר' ישמעאל פריך ולכאורה קשה דילמא ר"ע הוא ומזה מוכח דאפילו ר"ע מודה בשואל ש"מ בדבר שאינו מקפיד דמהני החזרה למקומה ומקלו ותרמילו דבר שאינו מקפיד הוא כמבואר בשיטה שם:
ד סָעִיף ב ליטול ממנו דינר עסמ"ע ס"ק ח' מ"ש בחביות יין או דבש שלא בדקדוק כתב דבש דודאי לא הוי בסיס רק יין דמחמיץ כשאינו מלא עוד הביא הסמ"ע קושית המ"מ שהקשה הא בש"ס לא בעי האי בעייא דארנקי רק למ"ד דס"ל דש"י צריכה חסרון והמ"מ תירץ וז"ל דכי דחי הכי קאמר לא לעולם בין צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון אינו תלוי בכך עכ"ל משמע מדבריו דלפי דברי הש"ס לא אמר המ"ד דא"צ חסרון רק בחביות דהוי בסיס ולכאורה אין לו הבנה דא"כ במאי פליגי ויש לפרש דברי הרמב"ם בדרך פשוט דלא כהמ"מ דהדיחוי שמדחי בש"ס הוא רק למ"ד דצריכה חסרון רק דס"ל להרמב"ם דהאיבעיא בארנקי שבש"ס הוא רק למ"ד דא"צ חסרון אליבא דהילכתא דודאי אף שלח יד במקצת הפקדון אינו נעשה גזלן על כולו רק כששלח יד במקצת הפקדון שהוא גוף אחר אבל פקדון של הרבה גופין מוחלקין כגון שהפקיד אצלו מאה צאן ושלח יד באחד מהן אף שהכיש במקל לכולן שירוצו כדי שיברור אחד מהן ודאי דלא חייב רק במה ששלח יד דהרבה גופין כהרבה פקדונות דמי וכ"כ הרמב"ם בדיוק דבעינן גוף אחד ולכך בעי הש"ס בארנקי דדינרא אי נימא דשאני נטירותא דארנקי מנטירותא דדינרא וכיון דהמפקיד הפקידה בכיס אחד אסור לו להנפקד לחלקם כיון דאיכא קפידא להמפקיד וכגוף אחד יחשב או דילמא שאין קפידא להמפקיד בכך והנפקד יכול לחלק להרבה מקומות וכהרבה פקדונות דמיא אבל בסיס לא הוי כי אם חביות יין שנותן א' כח בחבירו שלא יחמיץ ובזה א"ש הא דקשה לי דלהרמב"ם הדרא קושית התוספות לדוכתא מה שהקשו בד"ה שנטלה ע"מ לשלוח יד דהא בחביות כ"ע מודים ותירצו דמיירי בחביות שמן ולהרמב"ם א"א לתרץ כתירוצם דהא לפי צד האיבעיא שאני נטירותא דרביעית מנטירותא דחביות הוי אף בשמן בסיס ולפמ"ש א"ש דמטעם זה לא הוי בסיס רק שמדמה אותו לגוף אחד והחביות שמן ודאי היו גוף אחד אף לפי צד האיבעיא דבארנקי לא הוי גוף אחד מ"מ בשמן ודאי הוי גוף אחר דהא הוא בלול בחביות ומ"מ בסיס לא הוי וא"ש ולפרש דברי המ"מ נראה דלפי מה שמבואר בשיטה מקובצת בב"מ ובתשובת מהר"א ששון סי' ק"ב נתבארו דבריו שכתב דגזל הוא כשגוזל ליטול לעצמו בחנם וש"י הוא שאינו רוצה לגוזלו רק אדעתא לשלם כמבואר בש"ס ריש הסוגיא ופלוגתייהו הוא אפילו ברוצה לשלוח יד בכולו דמ"מ אין לחייב באונסין למ"ד צריך חסרון מטעם דמיהדר קא מיהדר ביה ולמ"ד דא"צ חסרון חייב כשרוצה לשלוח יד בכולו אבל כשלא רוצה לשלוח יד רק במקצתה לא נעשה גזלן על כולו רק בחביות יין משום דהוה בסיס ודמי כמו שכבר נטלו וחזר ושפך לתוכו כמ"ש הש"מ סוף פ' המפקיד ע"ש ואפילו למ"ד דא"צ חסרון וזה הוא כוונת המ"מ שדחיית הש"ס הוא דמתניתין דחביות דהיינו דעל ידי ש"י במקצת יתחייב בכולו אינו תלוי בפלוגתא דצריכה חסרון דמחלוקת אי צריכה חסרון לא הוי רק כשרוצה לשלוח יד בכולו אבל שיעשה גזלן ע"י מקצת בכולו אפילו למ"ד אינו צריך חסרון לא הוי גזלן רק בחביות וכן אפילו למאן דאמר צריכה חסרון מכל מקום בחביות מודה דאינו צריך חסרון משום דהוי בסיס דאמרינן דלא הדר ביה ומה שהניחו היה משום כדי שלא יחמיץ וכמי שנטל וחזר ושפכו דמי כמו שכתב הש"מ בסוף פ' המפקיד ע"ש ובעיא דר"א בארנקי הוא ג"כ אליבא דכ"ע אי דמי לבסיס דאז אפילו למ"ד צריכה חסרון נעשה גזלן על כולו משום די"ל דהניחו שם משום נטירותא דשאני נטירותא דארנקי או דילמא לא הוי בסיס דלא דמי לחביות ולא נעשה גזלן על כולו בש"י דמקצת אפילו למ"ד דאין צריך חסרון ולעיל בד' מ"א דפליגי דמ"ס נטלה ע"מ לגוזלה ומ"ס נטלה ע"מ לשלוח בו יד כוונתו לשלוח יד בכולו ע"מ לשלם דלמ"ד צ"ח ולא נעשה גזלן עד דמיחסר ליה כנ"ל ולא בעי לאוקמי מתניתין בחביות יין ובמקצת דלב"ח לד"ה משום תירוצא דהתוספות דמתני' משמע אפילו בשמן ועוד דנטלה משמע כולו אך הא קשה דמייתי הש"ס תסתיים דא"צ חסרון מהא דהניח מקלו ותרמילו עליה הא בהמה הוי נשתמש בכולו ועודן עליו וראינו דלא הדר ודמי לחביות כיון דליכא הוכחה דמיהדר הדר וא"כ אפילו מ"ד דצריכה חסרון מודה לכך נראה דפליגי בתרתי למאן דסבר דש"י צריכה חסרון ס"ל דאפי' נשתמש בכולו כגון בבהמה כ"ז שלא חסרה לא מיקרי שליחות יד כיון שרוצה להחזיר הבהמה עצמה כמות שהוא (כשהוא באופן דלא שייך בי' דין שואל דהיינו כשאין כל הנאה שלו כגון שרועה באפר כמ"ש הרמב"ן הובא בש"מ) ובחביות שמן פליגי ג"כ דלמ"ד צריכה חסרון אם הגביה לשלוח יד בכולו והיינו להוציאה לשלם בעדו אף דהיינו חסרון דהא נוטלה לצורך עצמו כמ"ש התוס' ד"ה שנטלה על מנת ע"ש ואין דעתו להחזיר אותו דבר בעצמו רק ליתן דמים בעדו מ"מ כשהחזירה ולא נטל לצורך עצמו אמרינן דמיהדר קא הדר ביה כמ"ש הש"מ וכן כשהגביה לשלוח בו יד ברביעית אף דהרביעית נעשה שלו והיינו חסרון מ"מ כל שלא נטלה והחזירה אמרינן דמיהדר קא הדר ביה כמו בנטל לש"י בכולו כנ"ל אבל בחביות יין אז כשנטלו לש"י בכולו אמרינן דמיהדר קא הדר ביה אבל כשהגביה ע"מ ליטול רביעית כיון דהוא בסיס והוי כמשתמש בכולו וליכא הוכחה דמיהדר הדר ביה דמי לנטל וחזר ושפכו לתוכו והיינו חסרון ובדינרין מיבעיא ולמ"ד דא"צ חסרון אז בבהמה כיון שמשתמש בכולו הוי ש"י כיון דס"ל דא"צ חסרון ובחביות שמן ובדינרין לפי צד האיבעיא דלא הוי בסיס אז כשנטל לש"י במקצת מודה דלא נעשה גזלן על כולו כיון שלא נשתמש בכולו ובחביות יין וכן בשמן ודינרין לפי צד האיבעיא דהוי בסיס דאז הוי כנשתמש בכולו ממילא הוי גזלן על כולו וא"ש התסתיים מבהמה דא"צ חסרון כיון דגם בבהמה כשמשתמש בכולו ג"כ פליגי כמש"ל () היוצא מזה דלשיטת הרמב"ם בבהמה דנשתמש בכולו הוי ש"י אע"פ שלא חסרה כיון דקי"ל דש"י א"צ חסרון וכן בחביות יין כיון דהוי בסיס הוי כנשתמש בכולו ובחביות שמן ודינרין הוי ספק אי הוי כנשתמש בכולו משום דשאני נטירותא דמועט מנטירותא דמרובה או לא הוי כנשתמש בכולו ולכך א"ש הא דיליף הש"ס שליחות יד משואל מדעת ולא קשה שוב דהיאך ילפינן דש"י במקצת דנעשה גזלן על כולו משואל ולפמ"ש א"ש דהא בש"י במקצת באמת לא נעשה גזלן על כולו רק בנשתמש בכולו כנ"ל: אך עדיין קשה לפ"ז אם נטל הרביעית דאז ודאי דלא הוי כנשתמש בכולו מה"ת יתחייב בכולו כשנאנס בליסטים מזויין ונראה דהא דנוטל מקצת נתחייב בכל הוא מטעם אחר ומסברת חוץ דהש"ס מדמה אותו להא דאם הפקיד אצלו מעות מותרין דיש לו רשות להשתמש בהם ומ"מ פטור מאונסין כ"א בהוציא לר"נ כמבואר בב"מ דף מ"ג ומוכח בקידושין דף מ"ז דמאן דס"ל דמלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין דכשהוציא אפילו שוה פרוטה דנעשה כולו מלוה אצלו ולפ"ז נראה דה"ה במעות מותרין דכשהוציא אפילו שוה פרוטה הוי גילוי דעת להתחייב על כולו ומדמה הש"ס בהתחיל לש"י בפקדון אדעתא דלשלם כגילוי מילתא למפרע שהנפקד מחזיק הפקדון כמעות מותרין דהרשות שקיבל לעצמו לא גרע מאלו המפקיד בעצמו נתן לו רשות ולכך בעינן שהתחיל להוציא כמו במעות מותרין דלא חשיב כגילוי דעת שהפקדון הוא אצלו בהיתר תשמיש עד שחיסר ממנו ואפילו בבהמה כ"ז שלא השתמש בו כ"כ עד שהכחישה וחיסרה ליכא גילוי דעת שמחזיקו בהיתר תשמיש דדילמא לא הניח עליו מקלו ותרמילו רק לפי שעה בחשבו שאין הבעלים מקפידים בה אבל כשכבר השתמש בו עד שחסרו הרי איכא גילוי דעת שמחזיקו בהיתר תשמיש ורוצה להשתמש בו כמה פעמים אבל אם נטלה כדי לגזול לגמרי ולא ליתן יין אחר כלל בודאי אין סברא לומר שנעשה גזלן על כולו. וכמ"ש הראב"ד דהא לא נשתמש בהמותר כלל וגם ליכא גלוי דעת מכח שגזל מקצת שרוצה לגזול הכל ומה"ת יתחייב ולפ"ז לא קשה קושיי' התוס' שהקשו דנילף משואל ג"כ הא דא"צ חסרון ע"ש דכיון דבשאר הפקדון לא נתחייב אלא משום דדמי לנטילת רשות וליכא גילוי דעת עד שהוציא מעט מסברא הנ"ל וממילא א"א למילף משואל כ"א אחר שהוציא דהא אפילו בנתינת רשות ממש אינו חייב עד שיוציא ועיקר הקושי' של התו' הוא רק אם לא נטל ובחביות דהוי בסיס והוי כנשתמש בכולו וכמש"ל ובזה שפיר הקשו התו' דא"צ קרא דנילף משואל דא"צ חסרון וע"ז תירצו שפיר ובזה נתיישב מה דתמיה לי הרבה בדברי תוס' במה שתי' בד"ה חדא לומר על הקושיא דנילף משואל דא"צ חסרון משום דבשואל ש"מ לא נחשב כאלו כבר נשתמש והוא תמוה דהא מוכח לעיל גבי הניח מקלו ותרמילו שכבר נשתמש בו ואפ"ה ס"ל דצריכה חסרון וא"ל דשם אינו בדין שואל כיון דאין כל הנאה שלו כיון דרועה באפר כמ"ש הרמב"ן א"כ אף כשיש חסרון א"א למילף משואל דהא אין כל הנאה שלו ולמ"ד צריכה חסרון עיקר ילפותא הוא רק משואל ולפי הנ"ל א"ש דכשיש בו חסרון א"צ למילף כלל והוא חייב מסברת חוץ משום דהא הוי כגילוי מילתא שמחזיק לפקדון להשתמש בו וממילא בהמשיכה נעשה שואל ונטילת רשות של עצמו לא גרע מנטילת רשות דהמפקיד בעצמו אך עדיין קשה דמאי מקשה ל"ל קרא דנילף משואל הא ש"י דינו כגזלן דמשלם כשעת הגזילה ושואל אינו מחייב רק משעת אונסין וגם לענין החזרה יש חילוק בין שואל לגזלן כמבואר בסוגיא שם. ונראה דזה בכלל מה דאמר בש"ס דלא תאמר דיו מה שואל בבעלים פטור אף ש"י בבעלים פטור והכוונ' היא דלא תאמר דיו דיש לו דין שואל וממילא פטור בבעלים קמ"ל דחייב בבעלים וע"כ דיש לו דין גזלן וממילא ה"ה לכל הדברים שחלוק שואל מגזלן ומ"מ שואל שאין כל הנאה שלו א"א להוציא מהך קרא דכל שאין כל הנאה שלו אפי' דין גזלן אין לו כמ"ש הרמב"ן הובא בש"מ שם וא"א לחייבו אלא משום דהוי כנטילת רשות כמש"ל ולפי הנ"ל א"ש ג"כ מה דקשה לי מה דבעי למילף ש"י משואל הא בש"י אינו חייב רק נפקד ולא איש אחר ואי ילפי' משואל א"כ מה חילוק יש בין נפקד לאיש אחר ולפי הנ"ל א"ש דנפקד ששלח יד במקצת איכא גילוי מילתא שמחזיקו בהיתר תשמיש משא"כ באיש אחר היוצא מזה לדינא שאם שלח יד במקצת והגביה ולא נטל ממנו לא נעשה גזלן על כולו בחביות יין דהוי בסיס ובארנקי הוא ספק ואם כבר נטל לא נתחייב בכולו רק כשדעתו לשלם והוי כגילוי דעת שרוצה להשתמש בכולו אבל בנתכוין ונטל מקצת לא הוי גזלן בכולו:
ה סָעִיף ד שרוצה לשלוח יד בפקדון עש"ך ס"ק ד' שכ' דהתורה לא ריבתה שליח לדבר עבירה בשליחות יד רק לענין חיוב המשלח אבל לא לפטור השליח ע"ש והנה דבריו הן דברי הפרישה ממש אמנם היא תמוה מאוד בעיני דהא שליחות יד נתחייב בהגביה ע"מ לגזול דהיינו חסרון כמבואר בב"מ דף מ"א ע"ש וכיון דריבה רחמנא דיש שליח לד"ע בשליחות יד וחייב המשלח כשאין להשליח לשלם כמ"ש הסמ"ע וע"כ צ"ל דהמשלח קנה בהגבהת השליח דאי לא קנה המשלח מה"ת יתחייב המשלח הא ש"י בעי קנין כמבואר בב"מ שם כרש"י ד"ה והא לא משכה ע"ש תדע דהא אם יהיה שינוי בהגזילה ודאי יקנה המשלח בהשינוי דהא הגזילה של המשלח וכיון דיקנה להמשלח בהגבהת השליח וממילא ליכא קנין להשליח כלל ומה"ת יתחייב השליח לשלם כיון דלא עשה קנין וגזל וש"י קנין בעי כמ"ש רש"י שם ודמי ממש למעיל' דלא מעל השליח אף שאכל ונהנה מן ההקדש שהוא מהאי טעמא כיון דנקנה להמשלח בהגבה' השליח ויצא לחולין ונעשה של המשלח והשליח משל המשלח קאכיל והיתירא קאכיל וה"נ דכוותיה ולא דמי לאומר גנוב לי דחייב השליח אף דנתכוין לגנבו להמשלח ולא לעצמו כלל דשם כיון דאין שליח לד"ע אפילו נגד המשלח לא קנה המשלח ממילא קנהו השליח כמו במגביה מציאה לחבירו דלמאן דס"ל דלא קנה חבירו דקני המגביה ואפילו למאן דס"ל דהמגביה ג"כ לא קנה מ"מ גניבה שאני דבשלמא במציאה בעינן דוקא כוונת קנין וכיון דנתכוין להקנות לחבירו ולא לעצמו לא קנה משא"כ בגזילה דאף שנתכוין שלא לקנות לעצמו כלל רק נתכוין להיזקו נעשה גזלן כמבואר בב"ק דף צ"ט בזורק מטבע של חבירו לים דאם הגביה דהשבה בעי מיעבד וכמבואר בסי' שפ"ח בש"ך ס"ק א' ובסי' ש"ז ס"ק ח' ע"ש אבל בשליחות יד דנקנה להמשלח מה"ת יתחייב השליח ודמי ממש למעילה דלא נתחייב השליח לכך נראה דהסמ"ע מיירי שציוה להשליח לאכלו ואף שהמשלח קנה אותה תיכף בהגבהת השליח כמ"ש התוספות בקידושין דף מ"ג בד"ה שלא מצינו ע"ש והשליח מיניה דהמשלח קזכי ושל המשלח קאכיל מ"מ נראה דדמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה ורמ"ג וה"נ דנהי דאין שליח לדבר עבירה מ"מ לא גרע השליח מאחר כשאכלו לפני יאוש דרמ"ג ורמ"ג וחייב השליח ומ"מ דברי הסמ"ע תמוהין במ"ש דהשליח חייב כשיש לו לשלם ולא המשלח דלפענ"ד כיון דהיה קנין להמשלח ונעשה גזלן ממילא רמ"ג ורמ"ג ולענין אם השליח אינו בר חיובא שכתב הסמ"ע דהיינו על ידי חש"ו כבר הארכתי בזה בסי' קפ"ב דאף שאין שליחות לקטן היינו לענין שאין המעשה קיים אבל לענין חיובא דהמשלח חייב אפי' ע"י מי שאינו בר שליחות:
ו סָעִיף ו לצורך מקומה עש"ך ס"ק ז' ויש שם ט"ס וכצ"ל בש"ך עסמ"ע ס"ק י"ב ונ"ל שט"ס הוא וצ"ל לצורכה וכן פרש"י כוונתו שציון הסמ"ע ס"ק י"ב הוא ט"ס מה שציין עצמו על לצורך מקומה כי הציון של הסמ"ע צ"ל על לצורכה:
ז סָעִיף ו האונס מחמת שינוי מקום עסמ"ע ס"ק י"ג דאפי' המקום השני משומר יותר מהראשון וכו' ולפענ"ד הדברים תמוהים דהא אפי' שומר שמסר לשומר אף דודאי אסור לעשות כן מטעם שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר אפ"ה לא חשיב פשיעה כמבואר בב"מ ד' ל"ז בתוס' שם ועוד דודאי אין חילוק בשומר שמסר לשומר שדרך להפקיד בין ייחד מקום לשומר ראשון או לא כמו בשוכר לילך במקום זה והלך במקום אחר או שהשאילה לאחר דפטור כיש עדים שנאנס דדוקא להוליכה בהר והוליכה לבקעה חייב אבל במקומות שווין ודאי דפטור ומטעם תחלתן בפשיעה שנוח לשכור כשטלטלה לא חייב בסופו באונס כיון שהפשיע' כבר נסתלק כמבואר בסמוך ועוד דהל' חייב בפשיעה לא שייך כלל לפ"ד הסמ"ע דהא הנטילה גופיה פשיעה הוא וכך היה לו לומר דחייב באונסין כשאירע האונס מחמת שינוי המקום משום דהוי תחילתו בפשיעה לכן נלפענ"ד () דהכוונה דחייב בפשיעה היינו אם פשע בשינוי המקום נגד איזה שום דבר כגון שמיעט בשמירה שהמקום ההוא אינו משומר כ"כ כגון שהיה במקום המשומר נגד שריפה והוציאו למקום שאינו משומר נגד שריפה אף דסתם שומר אין מתחייב בכך מ"מ כשייחד לו מקום זה הוי כאלו התנה שיהיה דוקא במקום המשומר משריפה כמו בכספים אם התנה שיהיה בקרקע אף לדידן ה"ל פשיעה וכיון דהוי פשיעה נגד דבר אחר ממילא חייב אפילו באונס שהמקום לא הוי פשיעה נגדו מ"מ הוי אונס שבא מחמת הפשיעה וחייב אבל בלאו הכי נלענ"ד דפטור כיון דמקום ההוא יותר משומר הוא והוא עצמו השומר לא גרע ממסר לאחר למי שרגיל להפקיד דפטור:
ח סָעִיף ו פטור משהניחה לכאורה תימה דאפילו מתוך ידו היה לו להיות פטור דהא יש לו רשות להחזיקו ג"כ בידו כשלא יחדו מקום ואפשר שכוונתו בנשברה דאם נשברה מתוך ידו יש לתלות שמתוך כובדה נשברה מחמת הטלטול ומ"מ פטור משהניחה ולא חשיב תחילתו בפשיעה רק שבשעת האונס עדיין לא נסתלק הפשיעה כגון בצריפי דאורבני שבשעה שבא האונס עדיין לא נסתלק הפשיעה של שריפה משא"כ הכא שכשהניחה כבר נסתלק פשיעה של השבירה:
ט סָעִיף ז מותר לו להשתמש עיין ש"ך סעיף קטן ח' עד יכול ליתן מעות אחרים עיין בט"ז בסימן ע"ג בס"ק י"ט שתמה הגאון מהר"צ בהגהותיו ע"ז דהא התוס' לא כתבו זה רק לר"ח אבל לר"י דקיי"ל כוותיה צריך ליתן לו אותן המעות ע"ש ולפענ"ד נראה כיון דגם ר"נ ס"ל דיש לו רשות להשתמש במעות אלמא דה"ל כאילו נתן לו רשות המפקיד להנפקד שאם ירצה לקנות המעות שיקנהו והוי כאילו אחד נתן חפץ לחבירו שיהיה הברירה בידו אם ירצה יהיה קונה אותו ואז כשירצה קונה אותו בע"כ של הנותן וכשאינו רוצה אין בו קנין כמבואר בסי' ר' סעי' י"א והנפקד ודאי דיכול לומר מעולם לא היה דעתי לקנות המעות כעין שכ' הש"ך ס"ק י"א שיכול לומר מעולם לא היה דעתי להעמיד לך ומש"ה לא קשה אר"נ מהא דאם הוציא מעל דכל זמן שלא הוציא יכול הנפקד לומר אין ברצוני לקנותו דבדעת' דידיה תליא אבל כשאומר שרוצה לקנותו אין המפקיד יכול לבטל הקנין משא"כ לרב הונא דאמר דהוי שואל מיד ע"כ ס"ל דגם הנפקד קיבלו מיד לשום הלואה ומיד קנהו מש"ה מקשה דלימעול מיד:
י סָעִיף ז כבר נשתמש בו נראה דאפילו לא הוציא רק פרוטה דנתחייב בכולו כמו שפי' רש"י בקידושין מ"ז ע"ב בד"ה דאם שלח בו יד להוציא ממנו ש"פ וכו' וה"נ כיון שהתחיל להשתמש בו החזיק בו להשתמש כבשלו ונראה דלזה הוצרך הרא"ש ליתן טעם מה דלא מהני החזרה בלא דעת בעלים כיון דהמעות עדיין בעין ולא הוציא רק פרוטה אבל כשכבר הוציא המעות ודאי דלא נעשה פרעון עד שיהיה נקנה להמלוה דכ"ז שלא קנה המלוה המעות לא נעשה המעות של המלוה ול"ד לשואל שמחזיר הדבר בעיניה להמשאיל ולא היה צריך הרא"ש ליתן טעם כלל:
יא סָעִיף ז חייב גם באונסין עיי' ש"ך ס"ק ט' עד והתוס' פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ו) ולכאורה התו' כתבו שם להש"ך וז"ל אבל גבי הלואה היכא דהוזל משלם כי זולא דהשתא כו' ע"ש ולפענ"ד נראה דכוונות הש"ך דלא כתבו התוס' שם כן רק במטבע שנפסל ויוצאה במקום אחר ויש לו דרך לשם כדאמר התם לך והוציאו במישן אבל אם נפסל לגמרי דאין עליו שוב שם מטבע כלל א"י לסלק כלל במטבע שלו שנפסל ואפילו המעות הלואה עדיין בעין וכ"כ בהג"מ בהדיא וכ"כ בשו"ת לחם רב ועיקר הראיה שמביא מדברי התוס' הוא ממה שכתבו שם דמעות הלואה אע"פ שהוא בעין כליתנהו בעין דמי ובש"ך ס"ק י"א יש ט"ס וכן צ"ל והיה מקיים התנאי הוי ש"ש קמ"ל ותיבת לא ט"ס):
יב סָעִיף ז ואם הרויח במעות עסמ"ע ס"ק כ' דמיירי שגילה הנפקד דעתו דעוסק לעצמו כו' ע"ש וע"כ מיירי שאמר כן לפני עדים כמו שמסיים הרב בסוף הגה"ה וזהו דחוק מאוד דהא הרב בהגה"ה כלל ביחד היה לו רשות ולא היה לו רשות ובהיה לו רשות ודאי דאפילו לא גילה דעתו וגם בתשובת הרשב"א מבואר להיפך כמו שתמה הסמ"ע בעצמו וכן במרדכי פ' הגוזל קמא מבואר בהדיא להיפך לכן נראה דיש ט"ס בדברי הר"ב בהג"ה בסופו וכצ"ל ואם גילה דעתו שיעסוק בהן לצרכו (כלומר שהמפקיד גילה דעתו שרצונו שהנפק' יעסוק בהן לצרכו) אז במקום שאסור להשמש שמסתמא וכו' וזה הדין אמת מסברא דבשלמא כשלא גיל' המפקיד דעתו מה"ת היה לו לעסוק בשביל המפקיד שהריוח יהיה להמפקיד וההפסד לעצמו אטו בשופטני עסקינן משא"כ כשגילה המפקיד דעתו מה"ת נחזיקיניה בגזלן ואמרינן ודאי עסק בהן לצורך המפקיד וכן מוכח ברשב"א שם שכתב הטעם דהנפקד גילה דעתו והמפקיד גילה דעתו ע"כ נראה דהרשב"א כתב זה לשני טעמים וגילוי דעת של המפקיד כתב לטעם שני דאפילו בלא גילוי דעת של הנפקד דמהני וכמו שגילוי דעת של הנפקד מהני בלא גילוי דעת של המפקיד כן הוא להיפך ומה שהביא הסמ"ע בשם המרדכי דדוקא כששילם כבר הריוח הוא שלו קשה דהא אפילו בסתמא הוא של הנפקד לכך נראה דהמרדכי איירי שהמפקיד גילה דעתו שרוצה שיתעסק לטובת שניהן כדמשמע בסוף לשונו כמ"ש וכללא דמילתא כו' או שהנפקד הוד' שהתעסק לטובת שניהן ולכך כתב אף שבסוף תבע המפקיד מעותיו כל זמן שלא שילם לא מקני לו חלקו וצריך לחלוק כבראשונה:
יג סָעִיף ז אם בא בעל הפקדון עיין במשנה למלך פי"ז מהל' מלוה הלכה י"א בד"ה עוד יש לו לדון שהפירוש בדברי הרב בהג"ה הוא כך דברישא מיירי שבעל הפקדון יבא בעוד שהמעות פקדון עדיין בעין בידו מש"ה אף אם הנפקד אומר קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד והמפקיד אומר איני רוצה שתעסוק בו כלל רק תן לי מעותי והלה מסרב ועוסק בו חייב ליתן לו הריוח והטעם דמבטל כיסו של חבירו פטור רק כשאינו מרויח בו אבל כשהלה מרויח בו חייב ליתן הריוח כשמבטל כיסו של חבירו ואף דבסי' קפ"ג מבואר דאפילו נתן לו מעות לקנות חיטין להרויח ושינה וקנה שעורין ואמר שקונה לעצמו דהריוח שלו כמבואר שם בסמ"ע ס"ק ו' ע"ש מ"מ הכא חייב מטעם מבטל כיסו דכשהרויח בו חייב לשלם לחבירו ההיזק דמבטל כיסו ומיירי שמברר שהיה בידו להרויח כמבואר בלשון המרדכי שכתב ומוכן בידו ללותו ואף בכה"ג חולק הש"ך בס"ק ט"ו ע"ש (ועל המרדכי קשה לכאורה דא"כ גזלן גמור יתחייב ג"כ אם הנגזל היה יכול להרויח והגזלן הרויח גם כן מטעם מבטל כיסו ונראה דגזלן גמור קונה בשבח מלאכה מפני תקנת השבים כמבואר בסי' שס"ג) ובסיפא מיירי הרב בהג"ה כשבא המפקיד לתבוע מעותיו אחר שכבר הוציאם הנפקד בעסק ותובע מעותיו מש"ה אם אומר הנפקד קבל העסק בין לשכר בין להפסד והמפקיד אינו רוצה ואומר תן לי מעותי והנפקד מסרב הריוח של הנפקד לבד והטעם כיון שבהתחלת העסק עדיין לא בא המפקיד והיה דינו של זה העסק ששייך להנפקד לבד כמ"ש הרב בריש דבריו דהמעות שעוסק בהן הנפקד קודם ביאת המפקיד שייך הריוח להנפקד לבד מש"ה אם בא אחר להוציאו ותובע מעותיו מיד (דאפילו במותרין כשבא המפקיד צריך ליתן המעות מיד) ואמר הנפקד מתוך כך קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד והמפקיד סירב ואמר שאינו רוצה לקבל העסק בין לשכר כו' הריוח להנפקד ועיין במרדכי שם שכתב דבמקום שחייב ליתן הריוח להמפקיד אינו חייב ליתן לו רק חצי ריוח כו' נראה דמיירי שהנפקד מודה שנתעסק לטובת שניהן:
יד סָעִיף ז הדין עם הנפקד עסמ"ע ס"ק ך"ג עד דהוציאם ברשות וכו' הלשון אינו מדוקדק דודאי אף במקום שלא היה לו רשות להוציאם הדין כך לפי הטעם שכתבתי לעיל בסמוך וכן מבואר במרדכי שם בהדיא:
טו סָעִיף י לא יערבם עסמ"ע ס"ק ך"ד עד דה"ל הילך ועיין ש"ך ס"ק כ"א וכו' ע"ז צ"ל ציון הש"ך שכתב דמה ענין הילך לכאן וכו' ולא היה לפני הש"ך הפרישה כי שם ביאר דבריו דהיינו אם יש עסק הודאה במקצת על החסרון פטור משבועה ומטעם הילך ע"ש ומה שכתב המחבר עבר ועירבן מיירי שעירב בפירות שווין אבל אם עירב בפירות גרועין שלו הוי פשיעה וחייב באונסין כשיש לתלות שהאונס בא מחמת הפשיעה:
טז סָעִיף י מרובא פריש תמוה לי דהא במעשר שני פ"ב גבי מעות מעשר שני ומעות חולין שנתפזרו קתני התם דהנבללין והנחפנין לפי חשבון וכתב שם התוס' י"ט הטעם דכיון שהן בלולין א"א לומר שמאחד בלבד חפן ובודאי מכולן חפן ובנ"י ר"פ הבית והעליה כ' דהפי' הוא הנבללין או הנחפנין דדוקא בליקט אחד אחד ההפסד לחולין אבל בנבללו מעיקרא או אפילו לא נבללו מעיקרא רק שחפן אותן בחפנו וכשמוצאן הוא לפי חשבון והרמב"ם פסק משנה זו להלכה ולכאורה הדברים ק"ו כיון דאפי' אם החולין הוא הרוב לא אמרינן כשנאבד דמהחולין שהוא הרוב נפל ומה שנשאר הוא של המעשר אף דבמע"ש מחמירין בספק דהא מה"ט הנלקטין הוא של מעשר ואפ"ה מקילין בזה אלמא דחשיב כודאי שנפל מכ"א לפי חשבון ולא אזלינן בתר רובא ואף דשם במעות מיירי מ"מ הא כתבו הסמ"ע והש"ך הטעם דבמעות הוא לפי חשבון משום דאין מקפידין ובמעות מע"ש לא שייך זה ועוד דהא הי' קודם הפיזור כ"א בכיס בפני עצמו וכן קשה מהא דקי"ל דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון וחשבינן כודאי שנפל לפי חשבון ומכ"ש שראוי שנאמר ממון של ראובן ושמעון שנפל לפי חשבון דהא נבללו מעיקרא ואפילו למאן דמפרש בעינן שיהיה תרווייהו נבללין ונחפנין מ"מ הא מבואר בירושלמי וברמב"ם פ"ו מה' מע"ש דבלוקט מן האום דמי לבלל וחפן ולפ"ז נראה דהוא הדין בנפל מן האום דדמי לבלל וחפן ע"ש וכן בסיפא שפסק בנגנבו דההפסד למחצה דגניבה הוי כקבוע קשה דהא בירושלמי ריש פרק שור שנגח הביאו הנימוקי יוסף ריש פרק הבית והעליה תניא בהדיא דשנים שהטילו לכיס ונגנבו דההפסד לפי חשבון ופריך מהא דבאילו אבנים שנגנבו דמחצה לזה ומחצה לזה ומשני דאבנים גסין הן ומעות דקין הן ומבואר שם עד כמה הן נבללין עד כזית וא"כ קשה דמחלק הכא בין מעות לטבעות משמע דאפילו טבעות שהן דקין דומיא דמעות דההפסד גניבה למחצה ובירושלמי משמע דבדקין דומיא דמעות ההפסד לפי חשבון דאי לא תימא הכי היה לו לחלק בפשיטות דבמעות אין מקפידין ובאבנים מקפידין ואבנים של כ"א היה מקודם בפני עצמו ועל כרחך מיירי גם כן במעות שהן מקפידין בין טבי ותקולי ועוד קשה לי דבירושלמי שם אמר על הך ברייתא דבאלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה בגניבה אנן קיימין או דלמא במשתייר אנן קיימין אמר ר' יוסי בר בון תימר (תיבת אפי' ט"ס) בגניבה אנן קיימין נמצאת מדת הדין לוקה הגע עצמך דהנה לדין חמשין ולדין מאה וחמשין אשתכח דהדין דחמשין לא מפסיד כלום עכ"ל הירושלמי ונראה פירושו דהירוש' בעי דהא דקתני מחצה לזה בגניבה אנן קיימין כלומ' בהפסד הגניבה יהיה מחצה לזה ומחצה לזה דהיינו אם היה לזה י' ולזה ה' ונאבד ה' יפסיד כ"א ב' וחצי או דילמא במשתייר דהיינו שחולקין במשתייר עד שישלים בעל המועט את שלו כיון דעל כל אבן יש ספק של מי הוא הוי המשתייר ממון המוטל בספק וחולקין וע"ז אמר תימר בגניבה אנן קיימין נמצאת מדת הדין לוקה וכו' כלומר ודאי בהפסד הגניבה מחצה לזה ולזה דאי במשתייר מחצה א"כ מדת הדין לוקה כנ"ל פירושו ובעל פני משה דחק עצמו ולא יכולתי להלום פירושו ולפי טעם הירושלמי אין לחלק בין גניבה לאבידה ולפי טעם הש"ע היה לו לירושלמי לומר בגניבה אנן קיימין דהא כל קבוע כמע"מ דמי ולכן נראה דהא דדעת הת"ה והרב בהגה"ה באבידה שפסקו דאמרינן כל דפריש ודאי דא"א לומר דאם היה לאחד עשרה ולאחד חמשה ונאבדו עשרה שיקח בעל החמשה הכל דא"כ באיסור והיתר כה"ג אם נתערב כשירה אחת בין עשרה טריפות ופירשו עשרה ונשאר אחת ודאי דלא אמרינן שכל העשרה מרוב והנשארת כשרה תדע דאלת"ה קשה הא דאמר אפילו אם קרבו כולן חוץ מא' מהן יצא לבית השריפה הא אדרבה כשקרבו כולן הנשארת דאיסורא א"ו כמו דאמרינן בי"ד סי' ק"י כפירשו כולן דשנים האחרונים אסורין ואם נתערבו שנים ודאי דארבעה אחרונים אסורין () ולזה ה"נ הי' לזה עשרה ולזה ה' ונאבד חמשה ההיזק על המרובה מטעם כל דפריש וכמו אם היו נמצאין החמשה אף שלא היו יודעין ממי נפלו הי' הדין נותן שהן כמרובה לכך ההיזק ג"כ עליו אבל אם נאבד שבעה או עשרה המותר מחמשה הוא לחצאין דהחמשה של המרובין נגד החמשה המועטין הם כשנים אחרונים שעד חמשה שכנגד החמשה של המועט ספק השקול הוא והוא לחצאין. ולפ"ז אפשר ליישב הא דמע"ש דאם היה בד"מ עשרה חולין וחמשה מעשר ונאבדו עשרה אז ע"פ הדין כל דפריש אמרינן דחמשה נאבדו מהחולין והמותר הוא לחצאין וכיון שאפי' ע"פ הדין יש בכאן מעות חולין כמו בסך המעשר והרי יכול לחלל המעשר על החולין שיתחללו ולא אתי לידי איסור ואין להקשות הא מ"מ ספק השקול הוא ואומר הכל מעשר די"ל דממ"נ אי היה הרוב חולין ממילא כיון דרוב חולין בטל המעשר ברוב מדאורייתא רק דמטבע לא בטיל כמ"ש התוס' סוף מעילה והוי כמו בע"ח חשיב' ולא בטלו בר"ח שנתערב הדין דאם נפל דאמרי' דאיסורא נפל ואי המעשר הוא הרוב ממילא אמרינן דמרובא פריש המותר שיש בהמעשר על של חולין ונראה דהא דמחמירים במעשר הוא מטעם כיון דבאמת הכל שלו ויכול לחלל זה על זה ואין לו היזק בזה ולענין הקושיא מהירוש' שהקשיתי נלפע"ד דהרמ"א מפרש הא דאמר בירושלמי סלעים גסות הן הכוונה שמקפידין עליהן והן ניכרין משא"כ מעות דקין הן ונבללין וא"א להכיר זה מזה ואין מקפידין זה ע"ז. אמנם הנ"י פ' הבית והעליה חולק בהדיא על דין זה שפסק כן באבנים שבורות דמי לנאבדו כמבואר בי"ד סי' ק"א ס"ק י' דגם לענין נחתך אמרי' כל דפריש ומ"מ פסק הנ"י כאן דלא אמרינן כל דפריש וכן מסתבר דלא מצינו הא דאמרינן כל דפריש רק כשדנין על זה שפי' שלא איקבע איסור עליו במקום זה ולכך אמרינן ביה כל דפריש אבל כשבאנו לדון על הנשאר בקבוע לעולם אמרי' על הקבוע הנשאר במקומו כל הקבוע כמע"מ דמי דאלת"ה קשה א"כ אם נתערב חד בתרי ונפל אחר מהן נאמר כל דפריש ובודאי כשירה נפל והרי נשאר חד בחד שהוא איסור דאורייתא ואם יפול אח"כ אחר מהתערובות לים לא יהיה ניתר שוב וכן אפי' אם נפרש מקצת בהמה פסקו הרבה פוסקים דהנפרש מותר והנשאר בקביעות אסור אלמא דאין דנין ממה שפיר' למה שבקבוע וגם לא שייך לומר כשנאבד מקצת מעות דהמעות הנשאר כיון שהוא קבוע כמע"מ דמי והוי ממון המוטל בספק וחולקין דזה אינו דלאו ספק השקול הוא דאם נתערב עשרה של ראובן בחמשה של שמעון ונאבד חמשה הרי חמשה הן ודאי של ראובן וחמשה הנשארים ספק הן של ראובן ובמה שהוא ספק ראוי להיות חולקין ולא בכולו. ומה שהביא הת"ה ראיה לדבריו מתשו' מיימוני וכן בתשובת הרשב"א דבת לקחה שני זהובים וא"י ממי דאמרי' כל דפריש לפענ"ד לאו ראיה הוא דשם אנו דנין על הנמצא ובזה ודאי אמרי' כל דפריש כמו ביוני שובך וכן מתשו' הא"ז שהביא מהאחרונים ג"כ י"ל דמיירי שהגנבים לקחו הכל ולקחו עשרה לעצמם והחזירו המותר דאז הוי כאלו דנין על מה שפי' לכן נלענ"ד דדין זה הוי פלוגתא דרבוותא ואם נמצא קצת מהאבידה וא"י של מי הוא בגסין שאינן נבללין ולא נחפנין אמרינן מרובא פריש והא דלא אזלינן בתר רובא במעות חולין ומעות מעשר שנתערבו משום דמעשר שני כדבר שיש לו מתירין דמי משא"כ הכא ואם יש לאחר עשרה ולאחר ה' ונאבד שבעה שכתבנו דלדעת הרב בהג"ה דבחמשה ההפסד על בעל העשרה ובשנים ההפסד לחצאין ונמצא ששה כל ההיזק הוא של המרובה דבכל מקום כשאנו דנין על הנפסד אמרי' כל דפריש והרי נפסד א' ושל המרובה נפסד דמה שנמצא דיינינן אותו כאילו לא נאבד ועו"נ דצ"ל דמיירי שעירבן השליח ברצון המפקידים וכמבואר בהשאלה בת"ח סי' שי"ד אבל אם נתנן לו בשני כריכות והשליח עירבן חייב לשלם לשניהם אם כ"א טוען ברי על הנשאר ששלו הן ואם כ"א טוען שמא פטור כמבואר בסי' ש' וסי' ע"ז:
יז סָעִיף י ואם הוא קבוע עש"ך שמחלק בין גנב ישראל ובין גנב עכו"ם ובס"ק כ"ח שכתב דבגנב הוי קבוע מיירי בגנב ישראל ובקצה"ח תמה דלענין גזל אין חילוק בין עכו"ם לישראל דלב"נ ג"כ יש אזהרת גזל ע"ש ולפי מ"ש בהלכות גניבה דגבי עכו"ם ליכא עשה דהשב תשיבם דהא ב"נ נהרג ולא ניתן להישבון רק שהעכו"ם אינו קונה הגזילה מטעם כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ויכול הישראל ליקח גניבה שלו בעצמו מהעכו"ם א"כ החילוק פשוט דבישראל הספק נולד למי שנתחייב במצוה דהשבה דלענין לאו דלא תגזול ליכא ספיקא דלשניהם איכא איסורא דלא תגזול ואין הספק רק לענין השבה משא"כ בעכו"ם דליכא גבייהו מצות השבה וליכא נגדו ספיקא כלל ואין הספק רק בין הגזלנין מי שיפסיד ונגד הנגזלים נולד הספק שלא בפניהם ואמרינן בהן כל דפריש כדין כל ספק הנולד שלא בפניהם דאמרינן כל דפריש:
יח סָעִיף יד ישלם בלא שבועה. והוא מטעם משואיל"מ ומיירי בגוונא דליכא הילך כגון שנפסד המותר בפשיעה וזה נקרא הו"ל למידע מטעם שכתב הסמ"ע והש"ך:
א סָעִיף א כגזלן. אבל שואל מדעת נתחייב באונסין משעה שמשכה מבית בעלה אע"פ שעדיין לא נשתמש בה ולא הגביהה להשתמש בה והטעם כתבו התו' דבשאלה מדעת כיון דדעתו להשתמש בה למחר או ליומא אוחרא כששאלה ומשכה מבית בעליה ה"ל כאילו כבר שימש בה משא"כ זה שהופקד בידו כדי שיהא מונח אצלו בלא שימוש כל שלא שמש בה ה"ל ברשות בעליה כיון שאינו עומד לשימוש סמ"ע:
ב סָעִיף א החזירה. עיין בש"ך שכת' דדין זה תמוה הוא דבש"ס פרק המפקיד איתא להדיא דאפי' החזירה למקומה חייב באונסים כו' ע"ש שהאריך להשיג וסיים ז"ל הלכך כל זמן שאין לנו יישוב ברור אין בנו כח לפסוק כדברי הג"ה זו שהוא נגד הש"ס וכל הפוסקים וע"ש ועמ"ש הסמ"ע בזה:
ג סָעִיף א ובמעות. הטעם כת' הרא"ש דמעות מוכנים תמיד לקנות בהן סחורה. סמ"ע:
ד סָעִיף א הטה. עי' בתשו' מהר"א ששון סי' ק"ב:
ה סָעִיף ב ליטול. ה"ה אם משכה לרשותו כדי לחסרה קנה להיות עומד ברשותו אף לענין אונסין. סמ"ע:
ו סָעִיף ב ספק. דאיבעיא דר' אשי היא בש"ס ולא איפשטא מיהו שם משמע דלא איבעיא ליה אלא למ"ד שליחות יד צריכה חסרון אבל לדידן דקי"ל דא"צ חסרון אין חילוק בין כיס לחבית ומש"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש והטור להך איבעיא וספיקתו והרמב"ם פ"ג דגזילה כתבו והשיגו הראב"ד ג"כ מה"ט והמ"מ יישבו וזהו דעת המחבר שהביא דברי הרמב"ם שסמך על יישוב המ"מ. שם:
ז סָעִיף ג פירות. נרא' דל"ד פירות קאמר דזהו פשיטא דמאי שנא ממ"ש ברס"ב הטה את החבית כו' וזיל בתר טעמא אלא ר"ל מי פירות. שם:
ח סָעִיף ד אמר. קמ"ל בזה דאע"ג דכתיב על כל דבר פשע לא תימא שנתחייב בדיבורו שהרי כתיב אם לא שלח ידו עד שישלח בה יד והאי על כל דבר פשע דרשו מיניה בש"ס דאם אמר לשליח לשלוח יד בפקדון ועשה השליח דחייב המשלח וכמ"ש הט"ו בסעיף שאח"ז ונראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא או שאין לו מה לשלם וכמ"ש בר"ס (קע"ב) [קפ"ב] דאל"כ הא קי"ל דאין שליח לדבר עבירה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דהכל תפסו על הסמ"ע בזה גם התי"ט ס"פ המפקיד והב"ח השיגו עליו ואמרו דאשתמיטתיה ש"ס ערוכה דר"פ האיש מקדש וש"ס פ"ק דב"מ אבל אביו הגאון ז"ל יישב דבריו בטוב טעם ודעת וכתב שלא ירדו לסוף דעתו ע"ש באריכות:
ט סָעִיף ד עדים. בתשובת מהר"א ששון סי' צ"ו דף קט"ז ריש ע"ב נסתפק במי שהיה רוצה לעכב פקדון מחמת חוב אי מקרי שולח יד בפקדון. ש"ך:
י סָעִיף ה גזלן. ע' בש"ך שהביא דברי הטור בזה וכתב עליו דדבריו תמוהין שהם להדיא נגד הש"ס והרא"ש כו' ע"ש באורך:
יא סָעִיף ו וטלטלה. מלשון זה משמע דאיירי אפי' לא נטלה ממקומה כדי לגזלה או לשלוח בה יד לחסרה אלא שטלטלה לעלות בה במקום סולם כדי ליטול גוזלות מהשובך ולהחזירה אח"כ בעינה למקומה אפ"ה חייב באונסין כיון שטלטלה לצורכו כן דייק בש"ס. סמ"ע:
יב סָעִיף ו מקומה. פיר' הסמ"ע כגון שמונחת במקום התורפה ומטלטלה למקום המוצנע כדי שלא תשבר והש"ך כת' דנ"ל שט"ס הוא וצ"ל לצורכה וכן פרש"י עכ"ל:
יג סָעִיף ז להשתמש. כיון דהמפקיד יודע שחנוני ושולחני צריכין למעות ולא חתמם וקשרם בקשר משונה ודאי אינו מקפיד בשמושן במעותיו. סמ"ע:
יד סָעִיף ז קודם. בתוספות בבא מציעא ריש דף כ"ט מוכח דאפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם הנפקד א"צ להחזיר אותן המעות עצמן אלא יכול ליתן לו מעות אחרים וע"ש ועמ"ש בסי' ל"ט ר"ס י"ז. ש"ך:
טו סָעִיף ז באונסים. והא דבדמי אבידה דג"כ מותר להשתמש בהן וחייב המוצא באונסין אפילו קודם שנשתמש בהן כמ"ש הט"ו בסי' רס"ז סכ"ה כת' הראב"ד דהכא גרע טפי שירא לקנות סחורה בדמי הפקדון שמא יבא המפקיד פתאום ויתבע פקדונו משא"כ בדמי אבידה דבטוח הוא שישהה אצלו זמן מרובה ומה"ט ג"כ ל"ד לשואל מדעת דנתחייב באונסין אפילו עדיין לא שימש בה דשם ניתן לו רשות להשתמש ואינו ירא דבע"ה יבא פתאום לתבוע ממנו עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שביאר מה שנ"מ לדינא אם הנפקד מקרי לוה עלייהו או גזלן ע"ש:
טז סָעִיף ז לבעליהם. כבר כתבתי לעיל ס"א בהג"ה דשואל שלא מדעת בפקדון חייב באונסים אע"פ שהחזירו למקומו ואע"פ כן הוצרך הרא"ש לחלק דשאני מעות דהכא שלח יד ברשות כיון שמותר לו להשתמש בהן ע"ש בהרא"ש שמבואר כך להדיא. ש"ך:
יז סָעִיף ז אצל. עיין בש"ך שהביא דברי ב"י במה שתמה על ר' ירוחם שכת' דאינו נעשה ש"ש בתנאי כו' והוא יישב דבריו ע"ש באורך:
יח סָעִיף ז הרויח. עיין בתשו' רשד"ם סי' קנ"ה ובתשו' ן' לב ס"א סי' נ"א וס"ב סי' כ"ו ובתשו' מהר"ם סי' ג' ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קי"א:
יט סָעִיף ז לתת. מיהו אם רוצה ליתן לו הרשות בידו ואין בזה משום רבית כיון דלאו בתורת הלואה בא לידו כ"כ במרדכי שם וע"ל ס"ס פ"א ומ"ש שם. סמ"ע ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ס"ד):
כ סָעִיף ז ליתן. ורש"ל (פ"ק) [פ"ט] דב"ק סי' ל' פסק דאפילו תבעו לדין וא"ל תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו וזה מעכבו פטור דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא ע"ש עוד בדין זה ועיין בנ"י פרק המקבל גבי דורשים לשון הדיוט הביא הירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור וע"ש וגם בירושלמי ובס' א"א דף ק"ג ע"ד. ש"ך:
כא סָעִיף ז הנפקד. דכיון דהוציאה ברשות יכול לומר השתתף עמי גם בהפסד אם תרצה בשכר. סמ"ע:
כב סָעִיף ז גילה. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' קי"ב:
כג סָעִיף ח ונתן. היינו אם לא היו הגנבים יכולים לשלוט בו אבל אם בלא"ה היו מוצאים אותו פטור כן מוכח בהה"מ שמודה בזה להרשב"א וע"ל סי' שפ"ח ס"ד העליתי דגם באנס שאנסוהו להביא ממון פלוני פטור וא"כ בלא"ה ניחא הכא כ"כ הש"ך וע"ש:
כד סָעִיף ט אצלו. ואף שיש לו ממון במקום אחר מ"מ כיון שבמקום שבאו עליו האנסים אין לו ממון שלו מותר לפדות עצמו בממון פ"ש וא"צ לשלם אח"כ ודומה למ"ש הט"ו בי"ד סי' רנ"ג ס"ד בהולך בדרך ואין לו מה לאכול דמותר לקבל צדקה וא"צ לשלם כשיחזור לביתו ע"ש. סמ"ע:
כה סָעִיף י שישבע. והיינו בשחסרו יותר מהשיעור וכמ"ש בסמ"ע ובב"ח ע"כ צריך לישבע וא"ל דהא הכא וכן בסמוך במעות ה"ל משואיל"מ דהא מחויב לישבע דשל חבירו נאבד ואינו יודע בבירור י"ל דנשבע שנאבד כך וכך ואח"כ אנו מחשבין ואומרים דמסתמא נאבד לפי ערך. ש"ך:
כו סָעִיף י אחריותו. של המפקיד כן הוא להדיא בת"ה שם וכן מוכח מיניה וביה. סמ"ע:
כז סָעִיף י מעותיו. היינו בשק אחד אבל בכיסין חלוקין דינו כטבעיות. ש"ך:
כח סָעִיף י ערך. ואף שאחד מוחזק א"י לומר דלמא שלך נאבד וכן נמי לא אזלינן בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש אלא חושבים לפי ערך כגון ששלו היו י' ושל חבירו כ' או להפך מפסיד בעל הכ' שני שלישי ההפסד ובעל הי' שליש אחד. שם:
כט סָעִיף י שלך. ואין המוחזק מפסיד כלום ואע"פ ששלו היו הרוב אין הולכין בממון אחר הרוב נגד חזקה כ"כ בת"ה שם ואע"ג דהוא שומר וצריך לישבע ששל חבירו נאבד ואינו יודע בבירור לא אמרינן דהוי בשביל כן משואיל"מ אלא כיון שנשבע או שיש עדים או שמודה לו שנאבדו טבעיות סגי בהכי ומצי למימר דלמא שלך נאבד וכן מוכח להדיא ממ"ש הב"ח סי' רצ"ד ס"ב ע"ש. שם:
ל סָעִיף י שנים. דהשתא ליכא חזקה לשום חד מינייהו אזלינן בתר הרוב ובת"ה שם כת' עוד רבותא דהיכא דהפקידו אצל אחד ושל הנפקד היו רוב כגון שהפקיד ראובן לשמעון י' ולוי מסר לו ה' ושלו היו כ' אע"ג דהנפקד אינו מפסיד כלום מטעם שהוא מוחזק אפ"ה לגבי ראובן אזלינן בתר הרוב וע"ש וכת' בסמ"ע ואם ב' הפקידו כו' זה קאי דוקא במה שסיים דהיינו שהפקידו טבעיות דאילו הפקידו מעות החסרון לכולם לפי ערך וע"ש בת"ה והיינו מעות מעורבים דאילו נתן לו כל אחד מעות בכיס אחד דינו כטבעיות וכן הוא להדי' בתשו' מיימוני. שם:
לא סָעִיף י רובא. דבר הנייד כגון בהמות כ"כ הע"ש ויפה כוון דאל"כ בגניבה ה"ל לקח מן הקבוע. שם:
לב סָעִיף י פריש. וכן הוא בתשו' מהרי"ל סי' קס"ט תשו' מהר"ח א"ז במעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד של ד' שותפים לאחד עשרים ולאחד ח' ולאחד ג' ולאחד ב' וסמנו בקשרים של כל אחד ואחד ובא אנס והריקן כולם מן הסל והתיר הקשרים ולקח י' מהם והשאר החזיר להם ועתה נאבדו הסימנים ואינן יודעים של מי נלקחו כל דפריש מרובא פריש והעובד כוכבים מן הרוב לקח דהיינו מאותן שהיו לו כ' כו' עכ"ל ומהרא"י שם הקשה על דבריו ומהרי"ל מיישב דבריו אך מה שהקשה שם מהרי"ל אמאי לא נימא דהוי קבוע נ"ל לתרץ דמיירי שלקח העובד כוכבים אותן י' שלא בפנינו ועיין בי"ד סי' ק"י עכ"ל הש"ך ולפ"ז צ"ע למה כת' לעיל דמיירי דוקא בבהמות דניידי הא בנגנב ג"כ לקח שלא בפניו ודו"ק ועיין באורח חיים סי' שכ"ט וסי' תל"ט:
לג סָעִיף יד פירות. ומסיק הרא"ש פרק שבועת הדיינים דאף בפחות מש"פ קרוי פירות ומשמע שם להדיא מדבריו דמפרש שהרמב"ם מיירי שאומר בהדיא יודע אני שהיו הפירות שוים פרוטה יותר ואיני יודע כמה והביאו הטור סס"ז ולפע"ד אין כן דעת הרמב"ם אלא דאף בהודה בסתם בפירות אין הודאתו בפחות מש"פ וכבר הארכתי לעיל סי' ע"ב סי"ב להשיג על דברי הרא"ש בזה ע"ש ובתשו' רש"ך ח"ב סי' י"ז ובתשו' רשד"ם סי' ס"ט. ש"ך:
לד סָעִיף יד פושע. פי' ומש"ה אם אחר שעירבן בא המפקיד ואמר לנפקד החזיר לי פקדוני שכך וכך היה והשומר אומר איני יודע כו' ושם ברמב"ם התחיל בדין זה וכת' עליו ז"ל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה והמפקיד טוען ברי נוטל בלא שבועה כו' וזהו הדין שכתבו הט"ו בר"ס רצ"ח והרא"ש אף שחולק בדין ההוא מודה בדין זה וכמ"ש הטור וה"ט דכאן ערבו בידים והוי פשיעה טפי עכ"ל הסמ"ע וכן מחלק הה"מ ומביאו ב"י עוד נ"ל לחלק והוא העיקר בדעת הרא"ש דאינו חולק התם אלא בהפקיד אצלו בשק מטעם דמעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק מה שיש בשקים ומרצופים משא"כ הכא ועמש"ל סי' ע"ב סי"ב מיהו לענין הלכה כבר העליתי שם כהרמב"ם. שם:
לה סָעִיף יט החשד. עמ"ש בזה בסי' ר"צ ס"ק י"ב ע"ש:
לו סָעִיף יט שכר. אבל פטור באונסין ע"ל ס"ז ומ"ש שם ס"ק ט"ו ע"ש:
לז סָעִיף כ חודש. והיינו לצורכה כדי שלא יתעפש ואם גוללו תוך ל' יום אינו לצורכה אלא לצורכו ללמוד תורה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דסירכא דלישנא דהטור נקט דלהמחבר הל"ל ואם גוללו תוך יב"ח כו' וכת' עוד ואע"ג דגבי מציאה בסי' רס"ז ס"כ פסק המחבר ל' יום י"ל דמפקיד שאני כיון שמפקידו מדעת ולא אמר שצריך לגוללו כל ל' יום סגי ביב"ח מיהו דעת הטור דגם כאן צריך לגוללו כל ל' יום והמחבר אזיל לטעמיה שכת' בב"י שדעת הרי"ף והרא"ש כהרמב"ם אבל באמת לא מוכח מידי מדבריהם כמ"ש הב"ח וכן דעת רש"י דמפקיד דמי למציאה ומתני' ראב"י הוא וכ"נ עיקר דהשתא קי"ל כסתם מתני' וכראב"י דמשנתו קב ונקי וכ"פ הב"ח וכ"נ דעת המע"מ עכ"ל:
לח סָעִיף כ מותר. ע"ל סי' רס"ז כמה חלוקי דינים בענין היתר קריאתה דהיינו שלא יקרא מתוכה דבר שלא למד מעולם כו' ונרא' דה"ה כאן אלא דלא נחית להכי ולא בא רק ללמדנו אימת מקרי שולח יד להעמיד ברשותו לענין אונסין. סמ"ע:
לט סָעִיף כ אצלו. דומיא דהפקיד מעות אצל שולחני וחנוני בס"ז ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו ואז ודאי לא ניחא ליה ומקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו מיהו המרדכי כת' בס"פ המפקיד והביאו הב"י וד"מ אהא דכת' דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו כו' מסיק ז"ל ואפשר הטעם משום דאמרינן במדרש משלי אל יבוזו לגנב כו' שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו ע"כ ולה"ט משמע דמותר אפילו ידעינן ביה דקפיד מיהו הרמ"א השמיטו ואדרבה כת' ודאי אדעתא דהכי כו' ומזה מוכח דאם ידעינן דקפיד אסור גם המרדכי לא כת' אלא בלשון אפשר ובע"ש ערבב הדברים כו' ודבריו סותרין זא"ז וצ"ע עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהסכים לדעת הע"ש ודעתו שאע"פ שזה מקפיד על ההעתקה מ"מ מותר להעתיק מטעם דלא יבוזו כו' וכת' שכן נ"ל עיקר עיין שם שהאריך בזה:
א סָעִיף א ואם החזירה. עבה"ט ועי' בפנים בש"ך ובט"ז בזה ועי' בתשו' ברית אברהם חח"מ סי' ל"א שכ' ישוב נכון לדברי המרדכי ומסיק שדברי המרדכי מדוייקין מאד במ"ש אדם הנפקד ששאל חפץ אחד מפקדון שבידו כו' והיינו ששאל לעצמו מקצת שלא מדעת ולא כלה שמירתו ממילא דעדיין לא נסתלק מעשה הראשון דמשמר עדיין מקצת הפקדון ולכן קאמר דאחר זה החזירו למקום שהיה מונח כו' דבמקום בעלים קאי ואפילו לר"ע דאמר כלתה שמירתו והיינו אפילו במקצת בגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס הני מילי גונב דלא מהימן ליה ואף שלא גנב רק מקצת מ"מ תו לא הוי שומר של הבעלים דהבעלים אינם חפצם שיהיה עוד שומר שלהם וצריך לדעת בעלים דעכ"פ רשות בעלים בעינן אבל שואל דמהימן ליה דאף דחכמים הטילו עליו דין גזלן משום דעשה זאת שלא מדעת בעלים מ"מ מהימן לבעלים דלא יחשדוהו כלל בשום דבר כיון שלא גנב ולא גזל מידי וכדמשמע מסוגיא דפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ח ע"ב) כו' וא"כ לא כלתה שמירתו והיינו דתמיד היה שומר של הבעלים במקצת דהא לא שאל רק מקצת ועל השאר נשאר שומר ובמקום בעלים קאי והוי חזרה לרשות בעלים והא דחבית אתי שפיר דמיירי שטלטל כל החביות להביא עליה גוזלות ותו אין תורת שומר עליו ולאו במקום בעליו קאי כו' עש"ב כתוספת ביאור ועיין בשפר עט"צ ובנה"מ מ"ש בזה:
ב סָעִיף ז מתר לו להשתמש. עיין בנה"מ לעיל סי' קכ"א ס"ה סק"י מבואר בדבריו דווקא נפקד אבל שליח אם הוא שליח להולכה דהיינו שהמלוה עשה איתו שליח להוליך המעות ללוה או שהלוה עשה אותו שליח למסור המעות להמלוה אפי' הוא שולחני והן מותרין אין לו רשות להשתמש בהם כמ"ש הב"י ביו"ד סי' קס"ט כיון שלא מסרם שישהא בידו שום זמן אלא כדי שימסרם ללוה או למלוה ומכ"ש היכא שמסרן הלוה ואמר לו הולך וזכי שנעשו מעות המלוה והמלוה לא מסר בידו המעות מותרין אבל שליח קבלה של המלוה עשה אותו שליח לקבל המעות מיד הלוה מותר השליח להשתמש בהם דהוי כאילו הפקיד בידו מותרין ע"ש וגם בסי' קכ"ה סק"ג:
ג סָעִיף ז אפי' קודם. עבה"ט עד אלא יכול ליתן מעות אחרים כו' וכבר כ"כ הש"ך בסי' מ"ז סק"ט ובסי' ע"ג ס"ק כ"ה ובסי' ע"ה ס"ק ט"ו אמנם הגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו לט"ז סי' ע"ג סי"ט השיג על הש"ך וכתב ששגג שגגה גדולה דאדרבה מוכח מהתוספות דלדידן דקיי"ל דהוי ש"ש אם תובעם המפקיד קודם שהוציאם ודאי צריך ליתן לו את שלו דוקא ולא מעות אחרים ע"ש והביאו הבה"ט בסי' ע"ג שם וכן הסכים לדינא בתומים שם גם הגאון מו"ה עוזר ז"ל בהגה שבה"ט לעיל סי' מ"ז השיג על הש"ך בזה (ועיין בנה"מ כאן שמיישב דברי הש"ך וצ"ע) גם בתשובת בית אפרים חח"מ סי' מ"ט מבואר שדעתו דלא כהש"ך בזה אולם מבואר מדבריו (הובא קצת באורך לקמן סי' שנ"ט ס"ב סק"ג) דזה דוקא אם הבעלים כאן ומקפידים להחזיר להם אותם מעות דוקא אבל אם לא באו הבעלים והוא צריך למעות זה ואינו רוצה ליקח אותם בתורת מלוה רק שמזכה לבעלים אחרים תחתיהן שפיר דמי ויכול הוא להחליף מטעם זה נהנה וזה לא חסר כיון שאין קפידא לבעלים במעות זה דוקא כו' ומשמע מדבריו דזהי אפי' באין לו היתר שימוש כלל כגון שאינו שולחני או חנוני עש"ת ולע"ד צ"ע ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
ד סָעִיף ז גם באונסים עבה"ט עד שיהא לקנות סחורה בדמי הפקדון שמא יבא המפקיד פתאום כו' ועיין בתשובת גליא מסכת ס"ס י"ג בא' שנתן מעות לבע"ג שיקנה עבורו מלח בפינסק ונגנבו בדרך וכתב דהא ודאי דהבע"ג הוי על המעות דין ש"ש אף שאינו נוטל שכירות יתירא עבור זה וגם קיבל דמי שכירותו קודם שנסע לפי מה דקיי"ל שוכר כש"ש משום בההיא הנאה דשביק לאחריני כו' (עמ"ש לקמן סי' ש"ו ס"א סק"א) ולבד זה פשיטא דיש לו דין ש"ש כיון שהיה לו רשות להשתמש במעות הללו כו' ומצד זה קרוב לדון אותו לחייבו אפי' באונסין דהא הסמ"ע בסי' רצ"ב ס"ק ט"ז הקשה מסי' רס"ז גבי דמי אבידה ותירץ בשם הראב"ד דתשמיש בדמי פקדון גרע טפי שירא לקנות בהם סחורה שמא יבא המפקיד פתאום ויתבע פקדונו כו' וא"כ בנ"ד שמסר לו המעות שיביא לו מלח מפינסק שא"י לתבוע לו מעותיו רק המלח שהתחייב לו להביא ואינו ירא לקנות בהמעות סחורה או לעשות איזה חילוף מטבע כנה"ג כו' א"כ י"ל שחייב אפי' באונסין ואולם ראיתי למהרי"ק שורש קל"א (שהובא קצת בסמ"ע סי' רצ"א ס"ק ל"א) שלא קבע עליו חיוב רק מש"ש ואפשר דעובדא דידיה היו מעות צרורין וחתומין כו' עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' קמ"ג בראובן ששלח לשמעון ע"י ציר נכרי שק צרור וחתום עם מטבע כסף ובתוכו צרור וחתום כמה מטבעות זהב שיקח בהם סחורה עבורו ויתן לו שכרו ושקל ראובן אותו שק במשקל וכתב לו בכתב כמה משקלו וישגיח על חותמו וכאשר הביא הציר את השק לשמעון נתן שמעון כתב שקיבל ע"י הציר על נכון השק מחותם. וכמו שבוע אח"כ כתב שמצא בתוך השק הכסף ולא שום מטבע מזהב וראובן טוען כיון שכתבת תחלה שקבלת השק על נכון עם כתבי שכתבתי לך בודאי שקלת מתחלה וראית תיכף אחר החותם. ושמעון משיב לא דקדקתי אחר המשקל והחותם כיון שהציר מוחזק לנאמן כו' ובאמת שמעון זה אינו מוחזק לנאמן כ"כ והוא נחשד קצת וגם יש אומדנא שהוא מעל בהמעות ע"י נדוניא שרוצה כעת ליתן לבתו כו' ושאל השואל אם יש לדון בזה ע"פ האומדנא והשיב לע"ד א"צ לזה האומד כלל כיון ששמעון יש לו שכר הו"ל ש"ש ואין לך פשיעה גדולה מזו כיון שכ' לו שמשקלו כך וכך ושיראה אחר חתימתו והוא האמין להציר ולא דקדק בכך ה"ל פשיעה גדולה אפי' שומר חנם יש לחייבו דאילו הודיעו תיכף יהיה יכול להוציא מהציר מכ"ש זה שהוא ש"ש אפי' אם לא נטל שכר מ"מ ה"ל ש"ש מיד שפותח השק ובידו להשתמש במעות עד שיבוא לידו הסחורה הזאת וכדאיתא בח"מ סי' רצ"ב ומבואר בסמ"ע שם דהאידנא כ"ע כשולחני לענין זה. גם מצד האומד כו' (עמ"ש לעיל סי' ט"ו ס"ה ס"ק ט') ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט ועיין בש"ך שביאר מה שנ"מ כו' הנה בש"ך סק"ט כתב ונ"מ דאם נפסל המטבע כו' עד וכמ"ש הגמ"יי פ"ד ממלוה והתוס' פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ז) כו' וכבר תמה עליו בספר נה"מ דהתוס' כתבו שם להיפך ע"ש מ"ש בזה ליישב ועיין תשובת בית אפרים חח"מ סי' נ' מ"ש בזה. ועיין בתשו' נו"ב סי' ל"ה:
ה סָעִיף ז חייב ליתן הריוח. עבה"ט מ"ש ורש"ל פסק כו' עד דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא כו' ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"א סי' פ"ב במעשה שאירע ביריד א' שבא אחד ממרחקים עם ברזל למכור על יומא דשוקא והיה לאחד מבני העיר תביעה עליו ובא אליו במרמה כאילו הוא תגר וקנה ממנו הברזל בסך ידוע ונגמר המקח ומשך הברזל לרשותו והמוכר סמך עצמו שבכלות היריד יתן לו מעותיו ולאחר שחלף ועבר יום השוק הלך זה לתבוע מעותיו והשיב הלוקח משטה הייתי בך ולא היה בדעתי ליקח מקח זה ולא עשיתי אלא מפני שיש לי תביעה עליך לתפוס אותך בערך חמשים זהובים והמותר קח ולך והלה צועק ככרוכיא שעכשיו שעבר היריד א"א לו למכור סחורתו וא"א לו לטלטלן ממקום למקום במשא כבידה ובשעת היריד היו הרבה לוקחים. והשיב דברור דזה הוי מזיק גמור וראי' מדברי הרא"ש ר"פ האומנין (עי' בש"ע סימן של"ג ס"ב) דאף אם לא הלכו הפועלים אלא שכבר שכרו כל בע"ב פועלים ואין מוצאין עוד להשתכר נותן להם שכרן כפועל בטל דקיי"ל כר"מ כו' ובנ"ד נמי כיון דכבר הלכו לדרכם כל הקוני ברזל ועל ידו אי אפשר למצוא עוד קונים כאלו הוי מזיק גמור ומחוייב לשלם הוצאותיו ואע"ג דלא היה כוונתו להזיק אלא להציל את שלו שיהיה מוחזק הרי מבואר בח"מ סי' ס"ו סכ"ג ובסמ"ע וש"ך שם (בבה"ט ס"ק ס"ב) דהיכא דחייב מדינא דגרמי חייב אפי' לא כוון להזיק א"כ בנ"ד לא יוכל לומר שעשיתי להציל את שלי דמ"מ גרם לו היזק רב ועוד דהיה לו להודיע מיד ולא לדחותו בלך ושוב עד אחר היריד ע"כ ברור שזה האיש לא עשה כשארית ישראל וראוי לקנסו ולגבות ממנו כל היזקו של המוכר ע"ש (סעד לדבריו מתשובת הרדב"ז ח"ב סימן בצ"ט שהובא לעיל סי' קע"ו סי"ד ס"ק כ' ע"ש) . ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קנ"ח הזכיר קצת מדברי הפמ"א הנ"ל ותמה עליו במה דמשמע מדבריו דזולת הטעם שחייב לשלם מדין מזיק המכירה בטילה מאחר שלא כוון לקנות רק לתפוס בחובו וגם ניכר האונס שנתיישן החוב ולא רצה לפרוע לו ובאמת זה אינו דגם בכה"ג נקנה המקח וברשותו זל וראיה מש"ס כתובות דף ק"י שהובא בש"ע לעיל סי' פ"ה ס"א ומדברי המרדכי סוף כתובות סי' רע"ח שהובא בסי' ק"ץ ס"ו בהגה ובסי' ר"ד סעיף י"א ע"ש. ולעד"נ לכאורה דגם אא"ז ז"ל מודה בזה רק שם הוה המעשה דעייל ונפיק אזוזי דלא קנה כדלעיל סי' ק"צ סעיף י"ז ולכן השיב דמ"מ מחוייב לשלם מדין מזיק. שוב בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ע"ו שאלה כזו בראובן שקנה סחורה משמעון ולא רצה לשלם לו כי אמר שלא היה בדעתו לקנות כלל רק שרצה לתפוס בעד חובו שמגיע לו ממנו ושמעון טוען כי המקח קיים ובענין החוב יקוב הדין ביניהם והשיב שהדין עם שמעון שא"י לבטל המקח כי דברים שבלב אינם דברים ואומדנא דמוכח אין כאן די"ל דשפיר נתרצה לקנות הסחורה והיה בדעתו לתפוס המעות והביא דברי הפמ"א הנ"ל וכ' דאפשר דהפמ"א אזיל לשיטתו שם בסימן נ"ג לענין קדושין שכתב לחלק דהא דבזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא"י אמרינן דדברים שבלב אינם דברים לפי שבעיקר המכירה היו פיו ולבו שוים אלא שבלבו להטיל תנאי המבטלו משא"כ היכא דגוף הענין לא היה פיו ולבו שוים כו' והאריך קצת ומסיים ולדינא נלע"ד דכל שאין גילוי דעת אז שמסר מודעא בפני אחרים שאין בדעתו לקנות ה"ל דברים שבלב ואינם דברים והמקח קיים ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קע"ח האריך בדינים אלו דמבטל כיסו של חבירו ובסוף התשובה כתב ז' חילוקי דינים היוצאים מפלפולו שם (עי' בנ"צ הבאתי את כולם בשמו וע"ש מ"ש עליו בזה) וע"ש עוד בסימן קנ"ז שהשיב על נדון השאלה שם וז"ל כפי הנראה דעת המצווה שיזכו מקבלי מתנותיו מיד ככל צוואת שכ"מ והרי הוסיף שאפי' יתייקרו הננסים קודם פרעון למקבלי מתנות יזכו גם הם בהרויח לפי ערך נמצא זכו בני ח"ק מיד ברגע מיתתו בסך ה' מאות זהו' שלהם וידוע דרך ח"ק לסגל המעות ע"ד היתר או רבית נכרים ע"פ דינא דמלכותא ששה (פארצענט) או לקנות (פאפירין) בעד ה' (פארצענט) והוי ריוח שלהם מבורר והמבטל כיסם חייב לשלם ע"פ פסק ש"ע סימן רצ"ב ס"ז אלא הש"ך שם נוטה לדעת מהרש"ל דאינו אלא גרמא וכן נראה ממ"ש סימן ס"א סק"י וא"כ אם עדיין הבן הגדול לא היה נותן להח"ק פרס שלהם שנה בשנה והם באו להוציא מידו קשה להוציא נגד הנ"ל אך כיון שכבר שילם להם היזקם בכל שנה ושנה אין לנו לומר ששילם על הקרן ולשוויה גרמא בנזקי צדקות עניים ואפי' בנזקי אחר נמי לא והיינו במה שהיה היזק מבורר ששה (פראצענט) ע"פ דד"מ שהיו יכולים להלוותם בהיתר כו' עכ"ל ע"ש. ושם בסי' מ"ח ע"ד מעות קרן קיימת ללומדי תורה שא' הניח ומסרום לשליח להלוותם ברבית לעובד כוכבים וקבעו לו שכר טרחתו (פריצענט) א' והשליח פשע ולא הלום רק נשא ונתן בהם בעצמו אי חייב לשלם. וכ' הנה דין פשוט בש"ס פ' החובל דמבטל כיסו של חבירו פטור ורמזו הש"ך זה ג' פעמים בח"מ סי' ס"א סק"י וס"ס פ"א וסי' רצ"ב ס"ק ט"ו אך אם ירצה ליתן הרשות לקבל כמבואר ביו"ד סי' קע"ז ובש"ך שם ס"ק מ"א ומ"ב אך לא נ"ל שיהא רשות לגזבר למנות עוד שליח זה דהרי הגזבר פושע בשל עניים דהשליח הזה נחשב שעובר על דעת משלחו ומה שהוא נותן אח"כ מרצונו הוא נותן ואם לא ירצה אין להוציא ממנו בדיינים נמצא פרנסת העניים בחסדו של זה תלויה ולא כן היה דעת המצוה ז"ל וכן יש לתמוה על כנה"ג הנדפס בגליון יו"ד הלכות צדקה כו' ע"ש:
ו סָעִיף י ואם שנים הפקידו כו'. עבה"ט ועיין בתשו' ושב הכהן סי' ס"ג שתמה על דין זה והניח בצ"ע ע"ש ועי' בנה"מ מ"ש בזה ועמ"ש לעיל סי' קע"ו ס"ז:
ז סָעִיף י מרובא קא פריש. עבה"ט עד ולפי זה צ"ע למה כתב לעיל דמיירי דוקא בבהמות כו' וכן הקשה. בדגמ"ר ע"ש ועי' בנה"מ ישוב לזה:
ח סָעִיף יז ומוכר בשוק לשעתו. עי' א"ח סי' תמ"ג במג"א ס"ק ד' שכ' שם מיהו אם הוא במקום דיכול למכרו לעובד כוכבי' שיודע שיחזור לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה ע"ש ואפשר שזהו שמרמז כאן בתיבת לשעתו:
א סָעִיף א אין כו'. מפורש בתורה:
ב סָעִיף א אפי' אינו מכוין כו'. מ"א א' הניח מקלו כו' קסבר כו': (ליקוט) אפי' אינו מתכוין כו'. כל סעי' זה הם דברי הטור ולא מצינו שיטה זו ברש"י ותוס' ולא בשום א' מהפוסקים כי כל שליחות יד במתני מ"ג ב' ובגמ' שם הכל מיירי בשליחות יד ליטול ממנה ולמ"ד ש"י א"צ חסרון אפי' לא נטל ממנה רק דעתו כשהגביהה או משכה ליטול ממנה וכן שם מ"א תרגמה כו' תרגמה כו' ג"כ כה"ג אלא אם רצה לגזול כולה לד"ה אפי' לא נטל אבל ליטול מקצתה למ"ד ש"י צריכה חסרון דוקא שנטלה ולמ"ד א"צ חסרון אע"פ שלא נטלה אבל בכולה דעתו ליטלה ועתוס' שם ד"ה שנטלה כו' שנטלה כו' ושיטה אחרת דלעולם בעינן דעתו ליטול כולה ע"ש בהשגות אלא שלמד הטור ממש"ש רועה כו' ושם אינו מתכוין אלא להשתמש בה וערש"י שם ד"ה והא לא כו' ואי קשיא כו' ודברי רש"י תמוהין אטו בע"ח המכחישים מיגרע גרע וכן הקשה מהר"ם ופי' הטור דשואל הוא דוקא משנשתמש ובבע"ח משום ש"י אפי' לא נשתמש עדיין ומש"ש הניח מקלו כו' היינו כמ"ש תוס' בד"ה הא לא כו' שבאותו מקל הכישה להיות המקל עליה וקודם שהניח בא זאב כו' וז"ש אע"פ שעדיין כו' אבל אם כו' אבל כ"ז דוחק דמ"ש והניח שעדיין לא הונח וגם ק' מנ"ל לדחוקי כה"ג ולא שהונח כבר ומשום שואל וגם פשטא דשמעתין שטילטלה להביא כו' מ' אפי' לא נשתמש עדיין הוי שואל ודומיא שנטלה כו' ואמת שרשב"ם פי' בב"ב מח א' למוד ומדד בה אבל פשטא דשמעת' לא מ' כן ומ"ש תרגמא כו' תרגמא כו' שהוא תמוה מאד שלא שייך כאן דלא הצ"ל אלא תרגמא שהניחה במקום כו' אלא משום דר' יוחנן מפ' למתני' שכבר גנבה והוציאה לרשותה וז"ש הא מני ר"י היא דתניא הגונב כו' וא"כ מ"ש הניחה שאח"כ החזיר והניחה במקומה ואמר תרגמה שנטלה כו' שטלטלה כו' דעדיין לא נשתמש ונמלך להניחה וי"ל שהניחה שלא במקומה. ודאי דברי רש"י הנ"ל מוכחין בכמה מקומות דר"ש תרגמא שטלטלה כו' וקסבר כו' ול"ק משום שליחות יד וכן שם מ"ג ב' וצ"ל ע"כ כדברי רש"י משום דמלאכה שאינו מחסרה הוא אבל דברי רש"י כפשטה משום דמלאכה המחסרה לאו בתורת שאלה ירד אלא שליחות יד הוא וכמו ע"מ ליפול ממנה כיון שמחסרה והכל אפי' לא נשתמש ומש"ש הניח מקלו כו' משום דאל"כ הדרה למקומה כמש"ש והוינן בה כו' (ע"כ): (ליקוט) עמש"ש שלמד מקו' רש"י והרמב"ן חילק בין הוציאו מרשותו ע"ש ופי' דחוק אבל פי' הרז"ה נכון מאד שודאי שואל הוא אלא שכל גזלן שבשומר נק' שולח יד ותרגמה הראשון סובר דש"י צריכה חסרון אבל בלא"ה לא וכ"ש שואל דלא והשני ס"ל דא"צ חסרון אבל שואל לא ור"ש ס"ל דאפי' שואל דאינו רוצה לחסרו ולא חסרו וכ"ש בש"י דרצה לחסרו דא"צ חסרון וז"ש תסתיים כו' כיון דסבור דאפי' שואל דגזלן הוי אלמא א"צ חסרון והוא כמש"ש דבכולם בין בשואל בין בש"י שמחסרו בכולם אפי' לא נשתמש עדיין דכולהו משום שליחות יד הוא (ע"כ):
ג סָעִיף א אע"פ כו'. כמש"ו רק שיגביהנה כו' וכמש"ש מ"ד א':
ד סָעִיף א אבל אם כו' ולא משום כו'. ערש"י שם ד"ה והא לא חסרה כו' וגמ' שם וקסבר שואל כו' ול"ק משום שליחות יד ושם מ"ג ב' אלא הא דא"ר כו' אלא הב"ע כו' ובשואל כו':
ה סָעִיף א אלא דשעת כו'. ערשב"ם בב"ב פ"ח א' ד"ה למוד כו':
ו סָעִיף א ואם החזיר' כו'. אפי' לר"ע דדוקא בגנב גמור דלא מהימן ליה ס"ל דכלתה שמירתו וע"ש דצ"ע דהא בגמ' אמרינן שם אלא אר"ש הב"ע כגון שטלטלה כו' וכולה ר' ישמעאל היא ועס"ו:
ז סָעִיף א ובמעות כו'. כמ"ש בס"ז ואם כבר כו' אפי' אחר כו':
ח סָעִיף ב אבל אם כו'. אבל הרי"ף ורא"ש השמיטוה דהאיבעיא היא למ"ד צריכה חסרון ואנן קי"ל כמ"ד א"צ חסרון. הג"מ ומ"מ וכ"כ הראב"ד שם אלא די"ל דאפי' למ"ד א"צ חסרון כיון שלא היתה כוונתו לשלוח יד בכולו לא נתחייב על השאר מיהו קשה מאי קאמר שם לימא קסבר שמואל כו' הא לא מהני כנ"ל וי"ל דקס"ד כן אבל התרצן תי' לא כו' ואף למ"ד א"צ חסרון אינו חייב אלא משום ה"ט. מ"מ:
ט סָעִיף ב (ליקוט) שאינם גוף כו'. אבל בתוס' מ"א א' ד"ה שנטלה ע"מ כו' מ' דוקא יין אבל לא שמן אף שהוא גוף א' (ע"כ):
י סָעִיף ג ולא הגביהן. אף לדעת הרמב"ם דס"ב דבעיא דר"א דוקא בשלא נטלן כמש"ש ליטול דגמ' לא מתמה אלא אשמואל לימא כו' וכמ"ש רש"י במתני' ד"ה הגביהה כו' דהוה כו':
יא סָעִיף ד אמר כו'. דברי הסמ"ע כאן תמוהים מאד ואף שהש"ד יישבו דבריו דחוקים:
יב סָעִיף ד אע"פ כו'. כמש"ש שנ' כו':
יג סָעִיף ה ה"ז כו' ומשלם כו'. מ"ג א' ב':
יד סָעִיף ה ונתחייב כו'. מ"א א':
טו סָעִיף ו המפקיד כו'. כר' יוחנן דאוקמיה בתרי תנאי וכר"ע דהלכה כמותו כמ"ש ה' כר"ע מחברו ושם מגב' מאי לעולם כו' ודלא כרב ששת דאוקמיה כר"י דא"כ הלכה כר"י כמ"ש בפ"ד דיבמות סתם במתני' ומחלוקת כברייתא כו' וערי"ף אבל סמ"ג בשם ר"י והג"מ פ"ד והג"א פ"ק פ' כר' ישמעאל וערש"י שם ד"ה הא שקלינהו כו':
טז סָעִיף ו טלטלה כו'. דעדיין לא כלתה שמירתו אף לר"ע כמש"ש דוקא שנטלה לשלוח בה יד או להשתמש בגופה ומשום שואל שלא מדעת וערש"י שם ד"ה תרגמא. דאילו כו' ואף שאין ה' כן מ"מ נלמד מזה לכה"ג:
יז סָעִיף ו ואם אירע כו'. עבה"ג וז"ש במתני' שם לצורכה פטור ול"ג שלא לצרכו. ב"ח:
יח סָעִיף ו מחמת כו'. עסי' רצ"א ס"ט:
יט סָעִיף ו ואם לא כו'. דע"כ ל"פ ר"ע עליה דר"י אלא בנטלה לגוזלה או כו' להשתמש בה אבל בכה"ג מודה לר"י:
כ סָעִיף ז ולא קשורים כו. עבה"ג וכ"ש ללישנא קמא:
כא סָעִיף ז ואם כבר כו'. דע"כ ל"פ ר"ן אלא בלא נשתמש ול"פ ר"ע עליה דר"ט אלא בלא נשתמש אבל נשתמש לכ"ע הוי שואל אף לרבה וע"ש בסוגיא ך"ט א' וכן איתא בהדיא כאן איתביה ר"ן כו' אלמא בהוציא מודה ועבה"ג ובירושלמי דדמאי א"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחברו והחליפן ואבדו חייב באחריותן הג"מ שם:
כב סָעִיף ז אפי' אחר כו'. כ' הרא"ש דבלא"ה לא הוצרך להשמיענו אלא בכה"ג דאע"ג דא"צ דעת בעלים אף לר"ע כיון דברשות מ"מ חייב ועבה"ג ועברא"ש שם שהקשה על הרי"ף שכאן פ' כר"ן ובפ"ב פ' כרב יוסף בדמי אבידה ותי' בתי' ראשון שאני שם דבלא היתר שימוש הוי ש"ש וכ"כ המ"מ ועסי"ט בכה"ג ואמרינן לקמן פ"א א' דאף לאחר ימי שאילתה חייב כש"ש הואיל כו' וא"כ בההוא הנאה דאי מתרמי כו' נעשה שואל כנ"ל:
כג סָעִיף ז והוא כו'. כמ"ש בסי' רצ"א סט"ז:
כד סָעִיף ז ובע"ה שרוב כו'. דהוא כחנוני: (ליקוט) ובע"ה שרוב כו'. מרדכי שם בשם ר"ת והרא"ש בשמו בפ"ד סי"ג (ע"כ):
כה סָעִיף ז ודוקא כו'. דנסכא אינן כמעות וכמ"ש בפ"ק דקדושין פריטי אין כאן כו': (ליקוט) ודוקא כו'. שבועות מג ב' נהרדעי כו' וערש"י שם (ע"כ):
כו סָעִיף ז ואם הרויח כו'. דלא אמרו אלא חייב באחריותן וכמ"ש זה נהנה וזה לא חסר ואע"ג דתניא בתוספתא פ"ה והביאו הרא"ש שם הנותן מעות כו' ואם יש עדים כו' וכמש"ל סי' קפג ס"א שם שנותן לו להרויח וכמ"ש בירושלמי שם המבטל כיסו כו' ועתוס' כט א' ד"ה והוי כו' וכ"ש בלא ה"ל רשות להשתמש בהן דה"ל גזלן ומשלם כשעת הגזילה כמ"ש מג א' ב' ועתוס' כח ב' ד"ה ע"כ כו' ובב"ק צ"ו ב' ס"ס גזילה כו':
כז סָעִיף ז מיהו אם כו'. דג"ז מבטל כיסו הוא. מרדכי שם:
כח סָעִיף ז אבל אם כו'. ר"ל וזה אינו רוצה להיות בהפסד אלא אומר תן לי או מעותי או בריוח לבד ול"ד למ"ש בב"ק קא ב' אם פחתו כו' לאמצע דשם שינה משא"כ כאן כ"נ ליישב דברי הרב וכ"כ סמ"ע אבל במרדכי שם ליתא לדין זה אדרבה מ' שם דאם רוצה מעותיו צריך להחזיר לו אלא דכ' שם דבכה"ג אם הרויח הריוח לנפקד ואח"כ כ' בשם ר"ה גאון דבכה"ג כיון שמסרב ודחי ליה חייב למפלג בריוח וכ"כ בד"מ ונראה שצ"ל הדין עם המפקיד שצריך ליתן את מעותיו כי בפקדון באה לידו וערא"ש בגמ' כאן והראב"ד ז"ל תירץ דהנאת שימוש כו' שמא יבא המפקיד כו' וז"ש ואם נתעסק כו' וכס' הג' שם אע"ג שאינו עמו בהפסד וכמו הנותן לשלוחו כיון שמבטל כיסו שזה רוצה מעותיו וכנ"ל וחידש כאן שאע"ג שא"ל להיות עמו בהפסד ואינו רוצה ואין כאן ריבית וקרוב לשכר ורחוק להפסד כמ"ש בפ"ה דאין רבית אלא הבאה מלוה למלוה וכאן לא בתורת מלוה ולא בתורת מקח נתן לו וכן לא התנה עמו קרוב כו' ועמרדכי שם ושם אלא דלא ה"ל לצורך בעל כו' אלא דמילתא בפ"ע היא והוא מתשו' הרשב"א וקאי אמש"ל ואם הרויח כו' מיהו אם עסק לצורך בעל הפקדון ה"ה שלו וכמ"ש בב"ק קב ב' ואם הותירו כו' ואע"ג דלאו שליחותיה קעביד וערש"י שם ד"ה מי הודיעו כו' ולא קי"ל כבני מערבא ומש"ל הדין עם הנפקד לא דא"צ להחזיר לו מעותיו אלא דא"צ לתת לו הריוח וכ"ס ראשונה במרדכי וכ"מ בד"מ שפ' כס' ראשונה: (ליקוט) הדין עם הנפקד. צ"ל עם המפקיד דודאי שצריך להחזיר מעותיו ואף שי"ל דה"ק עם המפקיד שצריך ליתן ריוח כס' ר"ה גאון בפ' הגוזל סי' קכ"ד אין הלשון מ' כן דהרי המפקיד אינו חפץ בריוח אלא צ"ל עם המפקיד וג"ז אינו נכון דבמרדכי לא הוזכר זה וגם כאן אינו מדבר מזה וא"צ להשמיענו אלא העיקר שצ"ל הריוח של הנפקד וע"ז קא' ואם נתעסק כו' ואכולה קאי אף אריחא כמ"ש בתשו' הרשב"א שם (ע"כ):
כט סָעִיף ז או במקום כו'. ברשב"א שם אף בכה"ג צריך גילוי דעת וכ' תמה עליו בסמ"ע ועבה"ג סק"ה:
ל סָעִיף ז אינו כו'. כמש"ש קטז ב' הכא בשותפין כו' אמר פליג כו' ועסי' קפג ס"ג שליח כו' מיהו כו' והוא דעת הרשב"א ג"כ:
לא סָעִיף ט אם לא כו'. וכ"מ בתוס' שם ד"ה אין כו':
לב סָעִיף ט אבל כו'. כמ"ש בפ"ב דשקלים מותר שבוי לאותו שבוי ואין רשאי לשנותן. שם:
לג סָעִיף י המפקיד כו'. כמש"ש ל"ח א' אדם רוצה כו' ואף רשב"ג ל"פ שם אלא בכדי חסרונם ועתוס' שם ד"ה מחלוקת. ב"ח:
לד סָעִיף י אחר שישבע. כמ"ש בסי' צ"א ס"ג בהג"ה וה"ה כו' ועבה"ג:
לה סָעִיף י וכן כו'. נלמד מהנ"ל וע"ל סי' רנג סי"ג:
לו סָעִיף י יכול כו' ואם שנים כו'. בכורות יח ב':
לז סָעִיף י אזלינן כו'. כמ"ש בכמה מקומות ובפסחים ו' א' תיבה כו':
לח סָעִיף י ואם כו'. בכמה מקומות ועיקרה בספ"ק דכתובות:
לט סָעִיף יד הפקיד כו'. ערא"ש פ' הדיינין סי' כז כח וע"ל סי' ע"ה סי"ט וסי' צ' ס"י:
מ סָעִיף טו (ליקוט) לא ערבם כו' בד"א כו'. כשיטת הרי"ף דפ' כרבא אר"נ דפ' כחכמים וכר' יוחנן דאמר שם ל"ש אלא כו'. והרא"ש תמה עליו למה לא פ' כרנב"י דהוא בתראה והולכין לשיטתן כמ"ש בפ"ג דב"ק וכמ"ש בסי' תי"ג ס"א אבל לפימ"ש הרא"ש כשיטת תוס' שם דבכדי חסרונם ס"ל לרנב"י ג"כ טעמא דרב כהנא האידנא אין נ"מ ואף לדבריו הל' כר"ן. ועוד תמה עליו למה פ' כר"ן ולא כר"י דהא אין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך אבל הרשב"א והרא"ה והר"ן כ' דדוקא היכא שחלקו רבם על הם ושמעו דברי התלמידים וכ' שם ואי משום דרבא בתראה לאו משמיה דנפשיה קאמ' אבל בספ"ג דשבת פריך דר' יוחנן אהדדי אע"ג דל"ק משמיה דנפשיה ועבס"פ המדיר דשם ג"כ פלוגתא דר"י ור"ן פ' כדברי הרי"ף דהלכה כרבא אר"נ (ע"כ):
מא סָעִיף טו אם בעל כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים א"ל המתן כו': (ליקוט) אם בעל כו'. כמש"ש ל' א' פקדון מאי כו' וז"ש שם מדרשב"ג דמתני' מיירי שהלכו למ"ה וכמ"ש בסי' רפ"ה ס"ד (ע"כ):
מב סָעִיף טז המפקיד כו'. ערי"ף שם דל"ש לפלוגתא דת"ק ורשב"ג דמתני' דלא כרא"ש:
מג סָעִיף יט והדמים כו' ויש לו כו'. כמו דמי אבידה וכמש"ש כט ב' ל"ש אלא בדמי כו' וה"נ:
מד סָעִיף יט לפיכך כו'. כנ"ל ס"ז ועבה"ג וערא"ש שם:
מה סָעִיף כ ואם פתח כו'. דקי"ל ש"י א"צ חסרון כנ"ל:
מו סָעִיף כ וה"מ כו' כי כו'. כנ"ל ס"ז במעות דחילוק בין שולחני לבע"ה מיהו דוקא בשאין מקפיד כמש"ש דוקא מותרין כו' וז"ש כי ודאי כו' אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר בכ"ע כמש"ו וכן אמר במרדכי שם ואיתא במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן ובתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאחר חבר כו':
מז סָעִיף כ ובמקום כו'. כמ"ש בפ"ד דכתובות עשה צדקה כו' זה הכותב ספרים כו' ואמרי' שם דכופין על הצדקה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.