א אֵין הַמַּפְקִיד יָכוֹל לִתְבֹּעַ הַפִּקָּדוֹן אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִפְקִידוֹ לְשָׁם, שֶׁאִם הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ בִּטְבֶרְיָא אֵינוֹ יָכוֹל לְתוֹבְעוֹ בְּצִפּוֹרִי. אֲבָל בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה הַנִּפְקָד לְהַחֲזִיר לַמַּפְקִיד פִּקְדוֹנוֹ, צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ. אֲפִלּוּ נְתָנוֹ לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ חֲשִׁיבָה נְתִינָה, וּפָטוּר. וְדַוְקָא שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לְהָבִיא לוֹ וְהַמַּפְקִיד הָלַךְ לוֹ, חַיָּב הַנִּפְקָד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁאָחֲזוֹ). וְאִם הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ לִזְמַן יָדוּעַ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְרִיחוֹ לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ תּוֹךְ הַזְּמַן:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּיִשּׁוּב. אֲבָל אִם הִפְקִיד אֶצְלוֹ בְּיִשּׁוּב וְהֵבִיא פִקְדוֹנוֹ בַּמִּדְבָּר, אֵינוֹ מְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא בְּאַחֲרָיוּתְךָ עַד שֶׁתַּחֲזִירֶנּוּ לִי בְּיִשּׁוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁהִפְקַדְתִּיו אֶצְלְךָ בְּיִשּׁוּב. וְאִם כְּשֶׁהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹצֶה לָצֵאת לַמִּדְבָּר, וְהֵשִׁיב הַנִּפְקָד: גַּם אֲנִי רוֹצֶה לֵילֵךְ לַמִּדְבָּר, הָוֵי כְּאִלּוּ פֵּרַשׁ לוֹ עַל מְנָת שֶׁאַחֲזִירֶנּוּ לְךָ בַּמִּדְבָּר, וְיָכוֹל לְהַחֲזִיר לוֹ בַּמִּדְבָּר.
ג הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהָלַךְ בַּעַל הַפִּקָּדוֹן לִמְדִינַת הַיָּם, וְהַנִּפְקָד רוֹצֶה לְפָרֵשׁ בַּיָּם אוֹ לָצֵאת בְּשַׁיָּרָא, אִם בָּא וְהֵבִיא הַפִּקָּדוֹן לְבֵית דִּין, נִפְטַר מֵאַחֲרָיוּת שְׁמִירָתוֹ, שֶׁאֵין אוֹסְרִים זֶה בִּמְדִינָה זוֹ מִפְּנֵי פִקָּדוֹן שֶׁל זֶה שֶׁהָלַךְ, וְאֵין אוֹמְרִים לוֹ לְהוֹלִיכָה עִמּוֹ, שֶׁמָּא יֶאֱרַע לוֹ אֹנֶס וְיִהְיֶה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, וּבֵית דִּין מַפְקִידִים בְּיַד אָדָם נֶאֱמָן אֶצְלָם, מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. הַגָּה: וְאִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַנִּיחוֹ בְּיִשּׁוּב, וְהֻצְרַךְ לְהוֹלִיכוֹ עִמּוֹ לַמִּדְבָּר מִכֹּחַ סַכָּנָה אוֹ מִכֹּחַ שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, וְנֶאֱנַס מִיָּדוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר הַנִּפְקָד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל).
ד שָׁלַח לוֹ פִּקְדוֹנוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ לוֹ, אוֹ: תֵּן לוֹ פִּקְדוֹנוֹ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הַבְּעָלִים, כֵּיוָן שֶׁבַּעַל הַפִּקָּדוֹן לֹא עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְהָבִיא לוֹ. לְפִיכָךְ, אִם בָּא לַחֲזֹר וְלִטֹּל מִיַּד הַשָּׁלִיחַ, רַשַּׁאי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא הֻחְזַק הַנִּפְקָד כַּפְרָן. אֲבָל הֻחְזַק כַּפְרָן, זָכָה הַשָּׁלִיחַ מִיָּד בִּשְׁבִיל הַמַּפְקִיד, וְאֵין הַנִּפְקַד יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ מִיָּדוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הַמַּפְקִיד וְע"ל סִימָן רצ"א סכ"א אִם הֶחֱזִיר לְאֵשֶׁת הַמַּפְקִיד. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין נַמֵּי אֲפִלּוּ לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן, אֶלָּא שֶׁהָיָה רָגִיל בַּעַל הַפִּקָּדוֹן לְהַפְקִיד לְזֶה שֶׁהֻפְקַד אֶצְלוֹ עַתָּה בָּאַחֲרוֹנָה. וְכֵן נַמֵּי אִי שְׁדַר לֵהּ: פְּלַנְיָא גַבְרָא מְהֵימְנָא הוּא, אַף עַל גַּב דְּלָא פְטָרֵהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:
א סָעִיף א אלא במקום שהפקידו כו' הכי מוקים אביי בס"פ הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ח ע"א) לברייתא דהכי קאמר מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אבדה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן ופירושה דבמלוה יכול לכופו לשלם בכל מקום אם יש לו מעות או מטלטלים אבל באבדה ופקדון אע"ג דאית ליה זוזי לא מחייב כיון דגופא דאבדה ופקדון אין כאן וכן פי' הב"ח ובס' גדולי תרומה ריש דף קל"ח הקשה ע"ז דדבר פשוט הוא דמלוה להוצאה נתנה ואבדה ופקדון בעינייהו הדרי ולא הבנתי קושייתו דאם בא להקשות מאי אצטריך תנא לאשמועינן הא שפיר אשמעינן רבותא דיד המלוה על העליונה דאע"פ שאין יכול הלוה לכופו לקבל הפרעון במדבר מ"מ המלוה יכול לכופו לשלם במדבר אי אית ליה זוזי וגם באבדה ופקדון יש קצת חידוש דאע"ג דיש כאן דבר שהוא שוה ממש כמו אותו דבר שהפקיד אצלו כגון מעות מזומנים או כלי ממש כיוצא בו א"י לכופו לשלם לו כאן ונראה דאם יש להנפקד אותן מעות עצמו שהפקיד אצלו כאן יכול לכופו לשלם לו כאן וכן נראה להדיא מדברי ספר ג"ת שם ואע"ג דכתבתי לעיל סי' רצ"ב ס"ז דמוכח מדברי התוס' דהמפקיד אצל חברו מעות אפי' תובע אותם קודם שהוציאם הנפקד א"צ להחזיר להם אותן המעות כו' היינו משום דהתם יש לו מעות אחרים אבל הכא שאם לא נחייבנו לשלם כאן לא ישלם לו כלל נראה דחייב כן נלפע"ד עוד כ' הב"ח וז"ל אבל בעל התרומות בשער ל' תירץ דבמלוה יכול להשביעו שאין ספק בידו לפרוע חובו אבל על אבדה ופקדון אפילו יאמר לו אולי בידך הוא אין לו להשביעו דמסתמא לא הביא עמו וצ"ע לפ"ז אם יכול להחרים סתם עכ"ל ולפע"ד הבעה"ת שם לא כ"כ אלא לדינא לדידן אבל לא לתרוצי ברייתא דאפילו בטוען ברי לי שישנו לפקדון בידך לא מחייב אלא היסת ובשמא אפילו טוען אין לי לגמרי לא כאן ולא במקום אחר לא מחייב שבועת אין לי אלא מתקנת הגאונים כדלעיל ריש סימן צ"ט ובברייתא עדיין לא נתקנה שבועת היסת וגם נראה דהבעה"ת מיירי בטוען ברי אבל בשמא א"צ לישבע אף במלוה דתקנת הגאונים לא שייכא אלא בטוען אין לי כלל משא"כ הכא שרוצה לשלם לו במקום שהלוה לו ואומר שאין לו כאן מעות וכן משמע להדיא בבעה"ת שם וכתב וז"ל אם המלוה אומר ללוה במדבר פרע לי כאן מה שהלויתיך כי יודע אני שיש בידך ממון כו' וכן כתב הטור להדיא לעיל ר"ס ע"ד בשם הרמב"ן וז"ל המלוה אומר פרע לי כאן כי יודע אני שיש לך כו' ה"ז נשבע היסת שאין בידו ספק לפרעון חובו עכ"ל והיא מדברי בעה"ת שם וכדאיתא בב"י שם ולפ"ז מה שמסיים בבעה"ת אבל על אבדה ופקדון אפילו יאמר לו אולי בידך הוא אין לו להשביעו דמסתמא לא הביאו עמו ע"כ וכן הוא בב"י לעיל ר"ס ע"ד בשמו הוא מגומגם דל' אולי משמע דהיינו שמא והא בברי מיירי הכא וכמ"ש ובס' ג"ת שם נסתפק אם מלת אולי ט"ס הוא ולא ידעתי מה ספק יש כאן פשיטא ט"ס יש כאן דאל"כ מאי בין הלואה לפקדון ועוד מאי אפילו יאמר אולי כו' מאי רבותא היא זו ועוד דל"ל לטעמא דמסתמא לא הביא עמו תיפוק ליה דבלא"ה אין נשבעין על טענת שמא ולכאורה היה נראה למחוק תיבת אולי לגמרי אך קשה לפ"ז היאך פשיטא דבאבדה ופקדון א"צ לישבע אפילו טוען ברי שהוא אצלו וגם קשה היאך נפל הטעות תיבת אולי כאן לכך נלפע"ד דתיבת אולי מהופך הוא וכך צ"ל אבל על אבדה ופקדון אפילו יאמר ברי הוא אולי אין לו להשביעו כו' כלומר דבמלוה פשיטא דבטוענו ברי בידך הוא ממון יש לו להשביעו היסת אבל באבדה ופקדון אפילו יאמר לו בידך הוא איכא ספיקא בדבר ואולי אין להשביעו מטעמא דמסתמא לא הביא עמו אבל מ"מ נראה דיכול להחרים סתם אפילו בשמא ודלא כב"ח שכ' דצ"ע כן נלפע"ד:
ב סָעִיף א א"י לתובעו כו' שיוליכנו לצפורי או יתן לו דמי שויו אלא צריך ללכת אחריו לטברי' כ"כ הש"ג פ' הגוזל ע"ש:
ג סָעִיף א אפילו נתנו לו בע"כ עיין בסמ"ע ס"ק ב' ואין דבריו מוכרחים ע"ש ודוק:
ד סָעִיף א אבל אם אמר להביא לו כו' עיין מ"ש לעיל סי' ע"ד וס"ס ק"כ:
ה סָעִיף א תוך הזמן כו' אפילו בישוב כ"כ בש"ג פ' הגוזל בתרא ופשוט הוא וכן משמע בסמ"ע:
ו סָעִיף ב אינו מקבלו ממנו כו' איתא בתוספתא פ"י דב"ק לא יחזיר לו במדבר כו' והאבדה חוזרת לבעלים בכל מקום ונ"ל הטעם שהרי לא הפקידו אצלו מדעתו מיהו היינו דוקא כשמחזירו ליד הבעלים הא לאו הכי בעי' מקום המשתמר ברשות הבעלים כדלעיל ר"ס רס"ז:
ז סָעִיף ב גם אני כו'. ורש"ל פ"י סי' נ"ד פסק דבעי ג"כ שיאמר אי בעינא אהדר לך ע"ש:
ח סָעִיף ג המפקיד אצל חברו כו' עיין בתשו' רשד"ם סי' מ"ו ותכ"ד ובתשו' מהרא"ן ששון סי' תכ"ד:
ט סָעִיף ג דפטור הנפקד. כתב רש"ל סי' נ"ג שם דאם הוליכו הנפקד דרך יער שאין בו סכנה גדולה ונגזל שם פטור אבל אם היה ישן וחבלוהו וגזלו חייב ואם העכו"ם מודה שחבלו אין דין עכו"ם שהנחבל נשבע ונוטל וחייב הנפקד להוציא ממונו ואם הלסטים מגזם לו אינו חייב להוציא וע"ש:
י סָעִיף ד ויש מי שאומר כו' ולעיל סי' קכ"ה סס"ב כ"כ בפשיטות וע"ש:
יא סָעִיף ד אלא שהיה רגיל כו' דכיון שהיה רגיל להפקיד אצלו ודאי ניחא ליה למפקיד שגם עתה ישאר בידו ולכאורה נראה דהיינו דוקא כשאצל זה הנפקד שהיה הפקדון בידו לא הי' המפקיד רגיל להפקיד דאל"כ מאי אולמא האי מהאי עכ"ל סמ"ע אבל באמת ז"א אלא אפילו רגיל להפקיד אצלו ג"כ מ"מ כיון שעתה אין המשלח יכול לומר אין רצונו של המפקיד שיהא פקדונו ביד אחר א"י לחזור בו וכן משמע בש"ס ופוסקים ועוד ראיה דהא גבי הלואה בכל ענין א"י לחזור בו אע"ג דלא אולמא האי מהאי:
א סָעִיף א אין המפקיד יכול לתבוע כו'. בהלואה אין הדין כן כמ"ש הטור מחבר לעיל ר"ס ע"ד דאפי' הלוהו ביישוב יכול לתובעו במדבר כשטוען ברי שיש להלוה מעות לפרוע לו כולו או חציו יתר מכדי סיפוקו שצריך לכדי חיותו בהיותו במדבר מיהו בלוה שרוצה להחזיר למלו' הלואתו דינו כמו כאן בנפקד דבכל מקום ביישוב יכול להחזירו לו ולא במדבר כשההלואה הית' בישוב וע"ש שכתבתי טעם הדברי':
ב סָעִיף א אפי' נתנו לו בעל כרחו כו' ע"ל סי' ק"כ בטור ובדברי המחב' בענין פרעון המלוה בע"כ דיש בו חילוקי דינים:
ג סָעִיף א אבל אם אמר להביא לו כו'. פירוש הנפקד אומר למפקיד המתן כאן ואביא לך פקדון שלך והמפקיד לא המתין ונאנס מיד הנפקד אחר הבאתי אפ"ה נשאר האחריות על הנפקד כן כתב במרדכי ובד"מ ולא "כעיר שושן שכתב האי דינא בל' זה אבל אם א"ל המפקיד להביא לו והלך לו חייב הנפקד עכ"ל ולא דק לעיין במקום מקור הדין ופירש דברי מור"ם ז"ל במ"ש א"ל להביא לו דהמפקיד אמר לו כן להנפקד וזה אינו נכון דהרי סיים מור"ם וכ' והמפקיד הלך לו ש"מ דמנפקד איירי לפני זה גם מצד הדין אינו נרא' כיון דבלא הפקידו לזמן איירי כאן וכדמוכח ממ"ש אחר זה א"כ מיד שגילה המפקיד שניחא ליה בהחזרת פקדון לידו וא"ל הביא לי פקדוני לא גרע הנפקד משליח ששלח המפקיד שלוחו לקבל פקדונו ונאנס ביד שלוחו דהאחריו' על המפקיד:
ד סָעִיף א אינו יכול להכריחו כו' דיכול לומר לו כבר קבלת עליך שמירתו עד זמן פלוני אבל לענין הלואה אין הדין כן שקביעות זמן הלוא' הוא לטובת הלוה וכמ"ש המחבר בסי' ע"ד סס"ב ע"ש:
ה סָעִיף ב אלא יאמר לו הרי הוא באחריותך כו'. כן הוא ל' הרמב"ם ובטור כתב דאם מקבל עליו הנפקד אחריות צריך המפקיד לקבל במדבר ובודאי גם הרמב"ם מודה בזה דאז הוה מדבר לו כישוב וכן מוכח בב"י ע"ש:
ו סָעִיף ב א"ל אני רוצה לצאת כו' יכול להחזיר כו' עפ"ר שם כתבתי טעם למה שינה הטור והמחבר כאן ממ"ש הטור ומור"ם בהלואה סי' ע"ד ס"א כי שם כתב אם התחיל הלוה לומר אני רוצה לצאת למדבר כו' וגם סיים שם וצריך לקבל במדבר וכתבתי דאורחא דמלתא נקט הכא והתם בפקדון מסתמא כשרוצה המפקיד לצאת ולילך בדרך רחוקה כדרך מדבר מפקיד את אשר לו ביד הנשארי' בעיר מ"ה התחיל כאן במפקיד שאמר רוצה אני לצאת כו' כדי להפקיד בידם ובהלואה כשאדם רוצה לצאת בדרך רחוקה כדרך מדבר מלוה מעות מאחרים לצורך הדרך ומ"ה התחיל שם בלוה שאמר תלויהו לי לצורך הליכתי למדבר וכשהמלוה משיב לו גם רצוני לצאת שם ה"ל כאלו הבטיחו על קבלתו שם ומ"ה כתבו שם דצריך לקבל שם דאל"כ למה אמר כן דא"ל דאמר כן כדי לתבעו שם ההלואה כשירצה דהא בל"ה יש כח ביד המלוה לתבוע הלואתו מהלוה אפי' במדבר כנ"ל וא"כ גם פירוש דיכול לחזור לו הכ' כאן ר"ל והמפקיד צריך לקבלו דאל"כ למנ"מ קאמר דיכול להחזירו לו וק"ל:
ז סָעִיף ג ה"ג ואי אפשר לו להוליכו כו'. ל"ג ואין אומרין לו כו' משום דהאומרי' לו מסתמא הן הב"ד שהן הן האומרי' לאדם במה ואיך יתנהג ואם ב"ד אומרי' לו לקחנו עמו במדבר אז לא יהיה האחריות על הנפקד כיון שברשות הוליכו עמו. וברמב"ם ספ"ז דשאלה ובטור שהביאו לא כתב כן אלא ז"ל ואי אפשר להוליכם עמו שמא יארע כו' ור"ל א"א לו לעשות מעצמו וגם הב"ד ודאי לא ירשהו לעשות כן על אחריות המפקיד דמוטב לב"ד לעשות טובה למפקיד לאמר לנפקד שיניח הפקדון בב"ד וכמ"ש הרמב"ם ע"כ נראה פשוט דט"ס הוא מ"ש בס"י ואין אומרי' וצ"ל ואי אפשר וכמ"ש ברמב"ם שהעתיק ממנו "ובע"ש כת' ואין אומרים כו' ולא דק:
ח סָעִיף ד בין שא"ל הולך כו'. פי' אע"ג דבמתנה ובשאר ענינים הולך לא הוי כזכי וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קכ"ה ובסי' רמ"ג ע"ש מ"מ בהלואה ופקדון ה"ל הולך כל' זכי וה"ט דכיון דהממון כבר הוא של המלוה או המפקיד בל' כל דהו שאומר הליה או הנפקד לשליח שמסרו הממון לידו יצא מרשותו לגמרי וזכה הלה להמפקיד או להמלוה לענין שאם הנפקד הוחזק כפרן דאינו יכול לחזור בו ובהלואה אפי' אינו הוחזק כפרן כמ"ש בר"ס קכ"ה ע"ש:
ט סָעִיף ד אלא שהי' רגיל כו' דכיון שהיה רגיל להפקיד אצלו ודאי ניחא ליה למפקיד שגם עתה ישאר בידו ולכאורה נראה דהיינו דוקא כשאצל זה הנפקד שהי' הפקדון בידו לא היה המפקיד רגיל להפקיד דאל"כ מאי אולמא האי מהאי:
י סָעִיף ד וכן נמי אי שדר לי' כו'. דמשדר ליה ש"מ דניחא ליה שישלח לו פקדונו לידו וזכות הוא לו הנתינה לידו מ"ה אינו רשאי לחזור מידו ומ"מ כיון דלא עשאו שליח נשארה האחריות על הנפקד:
א סָעִיף א אבל אמר להביא לו כת' סמ"ע ז"ל פי' הנפקד אומר למפקיד וכו' ולא כע"ש שכת' אבל אם אמר לו המפקיד וכו' וגם מצד הדין אין נראה וכיון דמיד שגילה המפקיד דניחא ליה בחזרה לא גרע הנפקד משליח ששלח המשלח שליח לקבל פקדונו ונאנס ביד שלוחו דהאחריות על המפקיד ע"ש ונראין דברי הש"ס לדינא דודאי שליח שאני דמשהגיע ליד שלוחו ה"ל כאלו הגיע ליד המפקיד דשלוחו כמותו אבל באומר לנפקד דעדיין לא יצא מרשות הנפקד ואפילו אומר לנפקד שלח לי ביד עבדך כנעני כיון דיד עבד כיד רבו לא יצא מרשות הנפקד וכמבואר בפ' השואל דף צ"ט וע' טור וש"ע סימן ש"מ ומכ"ש כאן שאמר לנפקד גופיה:
ב סָעִיף א ואם הפקידו אצלו לזמן. כ"כ הרב המגיד פ"ז משאלה שיכול לומר קבלת עליך שמירתו עד זמן ידוע. ובמשנה למלך שם הקשה מפועל דיכול לחזור בחצי יום ע"ש וכבר הקשה קושיא זו ריטב"א בחידושיו פ"ק דקידושין שם הביא בשם הראב"ד דתוך זמנו אין השומר יכול לחזור והקשה עלה מפועל ע"ש. וכבר כתבנו בישובו בסי' ע"ד סק"א דשומר שאני דנשתעבד נכסי לשלם אם יגנוב או יאבד בפשיעה ואפי' החזירו לבעלים תוך זמנו אם ש"ש הוא ונגנב אצל הבעלים הרי הוא נתחייב בגניבה ואבידה ובפשיעה פטור כיון שהבעלים קיבלו מדעתן לא גרע מש"ח ע' ש"ע סי' ע"ב סעיף ג' אבל אם החזיר לבעלים בע"כ אפי' ש"ח לא הוי בעלים וא"כ כל דין אחריות עליו בין ש"ח בין ש"ש אפי' כשהוא ביד הבעלים עד הזמן שנתחייב בדין שומרין וע"ש:
ג סָעִיף ד אלא שהי' רגיל בעל הפקדון להפקיד וכו'. והוא מדברי הר"ן ספ"ק דגיטין ע"ש דאפילו אינו מוחזק כפרן כל שרגיל להפקיד וכן נמי אי שדר ליה פלניא גברא מהימנא א"י לחזור בו וחייב באחריות אמנם קשה לי טובא כיון דדעת הש"ע בסי' רצ"א סעיף כ"ד בשומר שמסר הפקדון לאנשי ביתו ולא שמרו כדרך השומרין דפטור מלשלם כיון דמפקיד ע"ד אשתו ובניו והוא כדעת הרמב"ם וא"כ ה"ה במסר למי שרגיל להפקיד דאפי' פשע בו השני הראשון פטור דחד דינא אית ליה וא"כ היכי כת' דחייב באחריות כיון דנתנו למי שרגיל להפקיר וכן מבואר מדברי הרב המגיד פ"א משכירות ז"ל ומ"ש הואיל שהשומר הראשון חייב באחריותו כו' כבר נזכר טעם זה בגמ' ונ"מ שאם היו הבעלים רגילים להפקיד אצל השומר שמסר לו זה שאין הנפקד הראשון יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר מאחריותו כמו שנתבאר למעלה בדין שומר שמסר לשומר עכ"ל. וכיון דדעת הש"ע נמי הכי הוא במוסר לאנשי ביתו ה"ה ברגיל להפקיד. ואע"ג דכת' הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק צ"ו דאפילו לדעת הרמב"ם וש"ע במסרו לאנשי ביתו ופשעו דפטור אבל בנתנו לאיש אחר אע"ג דרגיל להפקיד חייב בפשיעה ע"ש הנה כבר השיגו בשל"ד (הש"ך בס"ק ל"ד) שם והעלה בראיות ברורות דחד דינא אית להו ומאן דפוטר באנשי ביתו ה"ה ברגיל להפקיד ע"ש ועוד דהב"י כת' להדיא בסימן ע"ב דלדעת הרמב"ם דברגיל להפקיד נמי פטור הראשון אפי' פשע השני וכן נמי אי שדר ליה פלניא גברא מהימנא נמי הוי דינא דרגיל להפקיד וכמבואר בריש פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף קי"א) ע"ש גבי שליח שעשאו בעדים ז"ל תימה אמאי חייב הוא באחריות ואונס הדרך והא א"י לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון דתפיס ליה באינש מהימנא וי"ל כו' ובע"כ חייב לשמור עד שיחזירנו לו בישוב במקום שהפקידו ולאו כל כמיניה להחזיר לו במדבר במקום סכנה עכ"ל ומבואר דכל דשדר ליה אינש מהימנא נמי הוי כמו רגיל להפקיד וא"כ לדעת הב"י כל שרגיל להפקיד פטור הראשון מכל אחריות ובש"ך סימן ק"כ סק"א כת' דמדסתמו הפוסקים דהלוה חייב משמע דחייב בכל ענין אפילו ליכא סכנת מדבר וכו' ונרא' דלק"מ דאנן קאמרינן דהכי קאמר אינש מהימנא שהוא מחזיק בנאמן ואני איני עושה אותו שליח ואיני סומך עליו אי סמכת את סמוך ונ"ד כהא דאמרו בפ' המפקיד דהיכא דרגיל להפקיד אצלו א"י לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהתם הפקיד אצלו וגם התם דוקא ברגיל להפקיד דהרי אנו רואין שהאמינו משא"כ הכא עכ"ל. אבל דבריו נראין דחוין מדברי הר"ן ומדברי הש"ע כאן דכתבו בשדר ליה אינש מהימנא הוא אינו יכונ לחזור ואי נימא בשדר ליה אינש מהימנא אכתי יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר א"כ לא הוי זכות כלל ואמאי אין יכול לחזור וליכא למימר דמ"ש בש"ע וחייב באחריות היינו אחריות הדרך ומיירי שמוליכו במקום סכנה וכמו שכת' תוס' פרק הגוזל (בבא קמא דף ק"א) דלשון וחייב באחריות משמע סתמא ועוד דאי מיירי במקום סכנת מדבר אם כן ודאי אינו זכות כלל ואמאי אין יכול לחזור וצ"ע:
א סָעִיף א אם אמר להביא לו עסמ"ע ס"ק ג' עד לא גרע הנפקד משליח וכו' וע' בקצה"ח מה שתמה ע"ז ועוד ק"ל דהא שם השליח הוא ש"ח עכ"פ ונראה דס"ל להסמ"ע דכשהמפקיד אמר להביא לו דהוי כפוטר השומר מחיוב שמירתו וקבע לו זמן לשמור רק עד שיביאנו לכאן וכיון שהביאו נפטר משמירתו אף שהלך לו המפקיד משא"כ אם הנפקד אמר שיביא לו דאין להנפקד כח לפטור עצמו עד שיהיה מזומן בידו ויאמר לו טול דחשיב כנתינה ועש"ך ס"ק ט' שיש שם ט"ס וכצ"ל אם דין עכו"ם (ט"ס תיבת אין וצ"ל אם):
א סָעִיף א שהפקידו. ובהלואה אין הדין כן כמ"ש הט"ו בר"ס ע"ד שם נתבארו כל חלוקי דינים ועמ"ש הש"ך בזה ע"ש:
ב סָעִיף א לתובעו. פי' שיוליכנו לצפורי או יתן לו דמי שויו אלא צריך ללכת אחריו לטבריא כ"כ הש"ג פ' הגוזל ע"ש. ש"ך:
ג סָעִיף א כרחו. עמ"ש הט"ו בסי' ק"כ בענין פרעון המלוה בע"כ דיש בו חלוקי דינים. סמ"ע:
ד סָעִיף א הזמן. אפי' ביישוב כ"כ בש"ג שם ופשוט הוא וכן משמע בסמ"ע ועמ"ש בסי' ע"ד ובס"ס ק"כ. ש"ך:
ה סָעִיף ב באחריותך. ובטור כת' דאם הנפקד מקבל עליו אחריות צריך המפקיד לקבלו במדבר ובודאי גם הרמב"ם מודה בזה דאז ה"ל מדבר כישוב וכן מוכח בב"י ע"ש עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דבתוספתא פ"י דב"ק איתא דהאבידה חוזרת לבעלים בכל מקום ונ"ל הטעם שהרי לא הפקידו אצלו מדעתו מיהו היינו דוקא כשמחזירה ליד הבעלים הא לא"ה בעינן מקום המשתמר ברשות הבעלים כמו שכתבתי בר"ס רס"ז עכ"ל:
ו סָעִיף ב לילך. ורש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ד פסק דבעי ג"כ שיאמר אי בעינא אהדר לך ע"ש. ש"ך:
ז סָעִיף ב המפקיד. עיין בתשו' רשד"ם סי' מ"ו ותכ"ד ובתשו' מהר"א ששון סי' צ"ו:
ח סָעִיף ג דפטור. כת' רש"ל שם סי' נ"ג דאם הוליכו הנפקד דרך יער שאין בו סכנה גדולה ונגזל שם פטור אבל אם הי' ישן וחבלוהו וגזלו חייב ואם העובד כוכבים מודה שחבלו (אין) [אם] דין עובד כוכבים שהנחבל נשבע ונוטל וחייב הנפקד להוציא ממונו ואם הלסטים מגזם לו אינו חייב להוציא וע"ש ש"ך:
ט סָעִיף ד הולך. פי' אע"ג דבמתנה ובשאר ענינים הולך לא הוי כזכי וכמ"ש הט"ו בסי' קכ"ה ובסי' רמ"ג ע"ש מ"מ בהלואה ופקדון הוי הולך כלשון זכי וה"ט כיון דהממון כבר הוא של המלוה או המפקיד בלשון כל דהו שאומר הלוה או הנפקד לשליש שמסרו הממון לידו יצא מרשותן לגמרי וזכה הלה להמפקיד או להמלוה לענין שאם הנפקד הוחזק כפרן דא"י לחזור בו ובהלואה אפילו אינו הוחזק כפרן כמ"ש בר"ס קכ"ה ע"ש. סמ"ע:
י סָעִיף ד שאומר. ולעיל סי' קכ"ה ס"ב כ"כ בפשיטות וע"ש:
יא סָעִיף ד רגיל. דודאי ניחא למפקיד שגם עתה ישאר בידו ולכאור' נרא' דהיינו דוקא כשאצל זה הנפקד שהיה הפקדון בידו לא הי' המפקיד רגיל להפקיד דאל"כ מאי אולמא האי מהאי עכ"ל הסמ"ע אבל באמת ז"א אלא אפילו רגיל להפקיד אצלו גם כן מ"מ כיון שהמשלח א"י לומר עתה אין רצונו של המפקיד שיהא פקדונו ביד אחר א"י לחזור בו כן משמע בש"ס ופוסקים ועוד ראיה דהא גבי הלואה בכל ענין א"י לחזור בו אע"ג דלא אולמא האי מהאי. ש"ך:
יב סָעִיף ד שדר. דמדשדר ליה ש"מ דניחא ליה שישלח פקדונו ע"י וזכות הוא לו הנתינה לידו מש"ה אינו רשאי לחזור בו ומ"מ כיון דלא עשאו שליח נשאר האחריות על הנפקד. סמ"ע:
א סָעִיף א אבל אם אמר. עי' באה"ג שכ' פי' שהופקד אמר למפקיד אביא לך הפקדון. והוא מדברי הסמ"ע דכ' דכ"כ במרדכי ובד"מ ולא כע"ש שכתב אבל אם א"ל המפקיד להביא לו כו' גם מצד הדין אינו נראה כיון דבלא הפקידו לזמן איירי כאן וכדמוכח ממ"ש אחר זה א"כ מיד שגילה המפקיד שניחא לי' בהחזרה כו' ע"ש ועי' בקצה"ח שהשיג על הסמ"ע מהאי דשלחה לו ביד עבדו של שואל אף דהוה בהסכמת המשאיל מ"מ חייב משום דיד עבד כיד רבו וכ"ש כשהוא ברשותו ממש דלא מהני מה שהמפקיד אמר לו להביאה לו ע"ש ועיין בתשו' הרב מהר"ר משה רוטונבורג חא"ח סי' י"א שהשיג על הקצה"ח וכתב שדברי הסמ"ע נכונים דהתם קיבל השמירה לזמן קצוב ונתחייב בתחלה בשמירה עד זמן הקצוב ואינה יוצאת מרשותו עד שיחזירנה לו כו' עש"ה ועמ"ש לקמן סי' שמ"ב סק"א:
ב סָעִיף א להכריחו לקבלו. ועיין בתשו' גליא מסכת סי' י"ג שכ' דדוקא הנפקד א"י להניח שיקבל הפקדון קודם זמנו אבל המפקיד יכול שפיר לתבוע פקדונו אפי' תוך הזמן וכן משמע בסמ"ע לעיל סי' רצ"ב ס"ק ט"ז הובא בבה"ט שם ס"ק ט"ז ע"ש:
א סָעִיף א אבל בכ"מ כו'. עבה"ג ועמש"ש בסי' ע"ד ס"א:
ב סָעִיף א אפי' נתנו כו'. גיטין ע"ה א' כלישנא בתרא דרבא ועתוס' שם ד"ה מכלל כו' ועמ"ש בסי' ק"כ ס"ב:
ג סָעִיף א ואם הפקידו כו'. כ"פ הראב"ד מ"ש בפ"ק דקדושין יג א' סברה אי שדינא כו' באפקיד לזמן וערשב"א שם שחולק עליו וכ' מי עדיף מפועל שחוזר בחצי היום ופי' פי' אחרים ועמש"ש ובסה"ת ש"נ ח"א בשם הרמב"ן ועמ"ש בסי' ע"ד ס"ג בהג"ה ובסי' ק"כ ס"ב:
ד סָעִיף ב ואם כשהפקידו כו'. כפי' הרא"ש מש"ש אי בעינא כו' הוא דברי הגמ' כאלו פי' כו' אבל הרמב"ם מפ' כפירש"י וכן הרי"ף לכן השמיטוהו דמילתא דפשיטא היא וגי' ה"ג והכי קא"ל אי כו' ועבס' המאור:
ה סָעִיף ג ואם לא כו'. כמ"ש בכתיבות ק"ב רבינא הוה כו' וערי"ף שם ועסי' ר"צ ס"ט:
ו סָעִיף ד שלח כו' וי"א כו'. עסי' קכ"ה ס"א וס"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.