א הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וְלֹא עָשְׂתָה, אִם יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהוֹצִיא סְאָתַיִם יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה, חַיָּב הַמְקַבֵּל לִטַּפֵּל בָּהּ, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לְבַעַל הַקַּרְקַע: אֲנָא אָקוּם וְאֶזְרַע וְכו' וְאַעֲמִיד כֶּרִי לְפָנֶיךָ וְתִטֹּל חֶלְקְךָ וְכו'. וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתַב כָּךְ, כְּמָאן דִּכְתַב דָּמֵי (הַמַּגִּיד פֶּרֶק י"ח דִּשְׂכִירוּת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתוס' וְהָרֹא"שׁ).
ב לֹא עֲבָדָהּ, אֶלָּא הוֹבִירָהּ כֻּלָּהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ חֶלְקוֹ שֶׁהָיָה מַגִּיעַ לוֹ. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ: אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעְבִּיד אֲשַׁלֵם אֶלֶף זוּז, הֲרֵי זוֹ אַסְמַכְתָּא וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא נוֹתֵן כְּפִי מַה שֶּׁרְאוּיָה לַעֲשׂוֹת בִּלְבַד:
א סָעִיף א ואעמיד כרי לפניך. ר"ל הרי שהתחייב נפשו לחרוש ולזרוע בשביל כריו שיעורו חכמי' כשמות' ב' סאין נוסף על ההוצאו' באופן שהב' סאין ישארו לפניו מקרי כרי וחייב לטרוח עבורו אף שמאותן ב' סאין צריך ליתן להמקבל חלקו גם זה קבל עליו שהרי כתב לו וטול חלקך ממנו כו':
ב סָעִיף א ואפי' לא כתב כו'. כיוצא בזה כתב הטור והמחבר לעיל ר"ס מ"ב והטעם דכיון דרגילין לכתוב כן כל המקבל סתם על דעת הנהוג מקבל וה"ל כתנאי ב"ד דצריך לקיימו עכ"פ:
ג סָעִיף ב ונותן לו חלקו כו'. בטור מסיים בזה וכתב ז"ל שכן כ' לו אם אוביר ולא אעביד אשלם לך ממיטב עכ"ל ור"ל ג"כ כיון שרגילין לכתוב כן ה"ל כאלו כתב וכנ"ל וכן מוכח מל' הטור והמחבר ממה שסיימו וכתבו שאם כתב אם אוביר אשלם לך אלפא זוזי דהיא אסמכתא ולא קנה (וכמו דלא כתב לו דמי) ואינו משלם לו אלא כפי מה שראוי לעשות עכ"ל ולא כתב דיהא פטור לגמרי כיון דדבריו הן אסמכתא והרי הן כאלו אינם אלא ודאי ס"ל דאף אם הם כאלו לא דבר כלל מ"מ צריך לשלם בזה דה"ל כאלו לא כתב ליה אם אוביר אשלם במיטבא וק"ל:
א סָעִיף א שכך כותב. עי' בתשו' חית יאיר סי' קסח שכ' דהך שכך כותב לו אינו טעם על חיוב הפועל לטפל בו כשיש בו להעמיד כרי רק הוא טעם על מה דפטרינן לפועל בשאין בו כדי להעמיד כרי דודאי מצד הסברא מחוייב בכל שהוא כמו שנשתעבד. ולכן פסק שם בראובן שלקח כרם בעיר אחרת ונתקשר עם לוי הדר שם לעבדו ולשמרו ויקח החצי בשכר טרחו ויהי השנה ויפול קרירות גדול בכל פרחי הגפן ולא רצה לוי לטפל כלל בכרם זה באמרו שבדוחק ישיג כדי הוצאות ופסק דאם נתקשרו יחד באופן המועיל מחוייב לטפל בו לקיים מה שנשתעבד הן מעט או הרבה מאחר דבזמנינו לא ידעינן מדיני אריסות ומשטר אריסות. וכתב עוד דלדינא דגמ' דאם יש בה להוציא סאתים חייב לטפל בה אם הפועל אומר דלא יוציא סאתים ובטל השדה אומר יוציא יותר ודאי דצריך אומד מבקיאים. ואם אחדוהו לסאתים ומחייבינן לפועל לטפל בו ואומר אקנה לו השוק סאה או כפי חלקו וכן בנדון דידן אם לוי אומר כך. הדין עמו כי סברת חיטי דארעאי בעינא לא קאי בש"ס [ב"מ קה ע"א] וכל זה לכתחל' דמחייבין ללוי לטפל בכרם אם אינו חוזר מכלל ההתקשרות משא"כ אם חוזר בו אם לא נתקשרו בת"כ ובשבועה מצי לוי לחזור בו אפי' עשו שטר על עשר שנים דקיי"ל פועל יכול לחזור בו כבסימן שלג. ואפי' לא חזר בו בדיעבד והובירו לדידן שלא נכתב ולא נהיגין לכתוב אם אוביר ולא אעביד דנימא אע"פ שלא נכתב כמאן דכתב דמיפטור לוי דבמה שלא נתעסק בכרמו אפי' השני' כסדרן אינו רק כמבטל כיסו של חבירו וכ"כ תלמידי הרשב"א בפי' הובא בב"י סי' שכח אם לא שנפסד הכרם עצמו ע"י הנשאר בור ע"ש:
ב סָעִיף א ואפי' לא כתב. ע' באה"ג שכתב לענ"ד צ"ע בזה כו' וכן תמה ע"ז בתשו' ח'"י שם וכתב לולא דמסתפינא אמינא דמקום ההגה צ"ל בס"ב ע"ש:
א סָעִיף א ואפי' כו'. תוס' ק"ד א' ד"ה היה כו' וה"ה כאן וזה שבס"ב לא כ' שכן כותב כו':
ב סָעִיף ב או מקצתה. בגמ' שם אוביר תילתא כו':
ג סָעִיף ב אלא כו'. רי"ף שם וכמש"ש ק"ט א' מ"ש מהא כו' הכא מאי דאפסיד כו' וכן כאן דהא אף בלא כ' לו כלל חייב במיטבא כמ"ש בס"א בהג"ה ערא"ש: (ליקוט) אלא נותן כו'. הרא"ש הקשה על ראיית הרי"ף ע"ש אבל ראיית הרי"ף ברורה דאל"כ לא הל"ל הכח מאי דאפסיד כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.