א הַשּׁוֹאֵל, וְהָיָה הַמַּשְׁאִיל עִם הַשּׁוֹאֵל בִּמְלַאכְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמָּשַׁךְ הַדָּבָר הַשָּׁאוּל, אֲפִלּוּ נִגְנַב אוֹ נֶאֱבַד בִּפְשִׁיעָה, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם. (שְׁמוֹת כב, יד) לֹא שְׁנָא הָיָה עִמּוֹ בַּשְּׁאִילָה שֶׁהִשְׁאִיל אֶת עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, לֹא שְׁנָא הָיָה עִמּוֹ בַּשְּׂכִירוּת שֶׁהִשְׂכִּיר עַצְמוֹ לוֹ, לֹא שְׁנָא הָיָה עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁל הַדָּבָר הַשָּׁאוּל, לֹא שְׁנָא בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת; אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ: הַשְׁקֵנִי מַיִם, וְהִשְׁקָהוּ וְהִשְׁאִיל לוֹ פָּרָתוֹ בְּעוֹד שֶׁהוּא מַשְׁקֵהוּ, הָוֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים. אֲבָל אִם מָשַׁךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הִשְׁקָהוּ, לָא הָוֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים.
ב לֹא שְׁנָא אִם בָּאוּ שְׁאִילַת הַבְּעָלִים עִם שְׁאִילַת הַפָּרָה כְּאֶחָד, לֹא שְׁנָא הָיָה הוּא שָׁאוּל אוֹ שָׂכוּר לוֹ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁאִיל לוֹ פָּרָתוֹ, פָּטוּר, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבִירָה וּמִיתָה; אֲבָל אִם לֹא הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאִילָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ הִשְׂכִּירָם, אֵין זֶה שְׁאִילָה בִּבְעָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבִירָה וּמִיתָה.
ג שָׁאַל הַבַּעַל, וְנִתְרַצָּה לִהְיוֹת שָׁאוּל לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְחִיל בִּמְלֶאכֶת הַשּׁוֹאֵל בִּשְׁעַת מְשִׁיכַת הַפָּרָה, אֶלָּא מַזְמִין וּמֵכִין עַצְמוֹ לָלֶכֶת, חָשִׁיב שַׁפִּיר עִמּוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ. אֲבָל בַּאֲמִירָה שֶׁאוֹמֵר לִהְיוֹת שָׁאוּל לוֹ, וְלֹא הֵכִין עַצְמוֹ לִמְלַאכְתּוֹ, לָא הָוֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים.
ד הִשְׁאִיל לוֹ בְּהֶמְתּוֹ אוֹ הִשְׂכִּירָהּ לוֹ לְמַשּׂוֹי, וְהָלַךְ עִמָּהּ לְסַעֲדָהּ וּלְהַטְעִינָהּ, הָוֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּעַצְמוֹ נִשְׁאַל לוֹ. וּדְלָא כַּיֵּשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל). וְאִם לֹא הָלַךְ אֶלָּא לִרְאוֹת שֶׁלֹּא יוֹסִיף הַמַּשֹּׁוֹי, אֵין זֶה שְׁאִילָה בִּבְעָלִים. וְכֵן אִם תָּפַס לוֹ הַשטעגר"ב, הָוֵי לְתַקָּנַת בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא מִקְרֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים (מָרְדְּכַי הַנַּ"ל בְּשֵׁם ראבי"ה).
ה אָמַר לוֹ: שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לְךָ, אוֹ: שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ה.
ו הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי, אֵינָהּ שְׁאִילָה בִבְעָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ (שְׁמוֹת כב, יד), הַבְּעָלִים עַצְמָם וְלֹא שָׁלִיחַ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ (טוּר ס"ט בְּשֵׁם הרמ"ה). וְאִם אָמַר לְעַבְדּוֹ הַכְּנַעֲנִי: צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי, הֲרֵי זֶה שְׁאִילָה בִּבְעָלִים, שֶׁיַּד הָעֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ. הַגָּה: נִשְׁאַל לוֹ הָעֶבֶד בְּלֹא דַּעַת רַבּוֹ, לֹא מִקְרֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים (רַמְבַּ"ם וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק ב' דִּשְׁאִילָה).
ז שֻׁתָּפִים שֶׁשָּׁאַל אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ, הָוֵי שְׁאִילָה בִבְעָלִים:
ח הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וְאַשְׁאִילְךָ לְמָחָר, אֵינוֹ שְׁאִילָה בִּבְעָלִים.
ט שָׁאַל מֵהָאִשָּׁה פָּרָה נִכְסֵי מְלוֹג, וְנִשְׁאַל לוֹ בַּעְלָהּ: אוֹ אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה פָּרָה לְצֹרֶךְ נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ וְנִשְׁאַל בַּעַל הַפָּרָה לְבַעְלָהּ, לָא הָוֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים, מִשּׁוּם דְּקִנְיַן פֵּרוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.
י שָׁאַל פָּרָה לְרָבְעָהּ אוֹ לֵרָאוֹת בָּה, אוֹ לַעֲשׂוֹת בָּהּ פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְרוּטָה, אוֹ שֶׁשָּׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת לַעֲשׂוֹת בָּהֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה, הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְאֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
יא שָׁאַל מִשְּׁנֵי שֻׁתָּפִים וְנִשְׁאַל לוֹ אֶחָד מֵהֶם, וְכֵן הַשֻּׁתָּפִים שֶׁשָּׁאֲלוּ וְנִשְׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הִיא שְׁאִילָה בִּבְעָלִים אִם לָאו. לְפִיכָךְ, אִם מֵתָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם, וְאִם תָּפְסוּ הַבְּעָלִים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם. וְאִם פָּשַׁע בָּהּ, יֵשׁ מְחַיְּבִים וְיֵשׁ פּוֹטְרִים:
יב מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, וְהַנּוֹטֵעַ לִבְנֵי הַמְּדִינָה, וְהַמַּקִּיז לָהֶם דָּם, וְהַסוֹפֵר שֶׁלָּהֶם, כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, בְּיוֹם שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בּוֹ לַעֲשׂוֹת בִּמְלַאכְתּוֹ, אִם הִשְׁאִיל אוֹ הִשְׂכִּיר לְאֶחָד מֵאֵלּוּ שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּמְלַאכְתָּם הֲרֵי זוֹ שְׁמִירָה בִּבְעָלִים, וַאֲפִלּוּ פָּשַׁע בָּהּ הַשּׁוֹמֵר פָּטוּר. אֲבָל הוּא שֶׁשָּׁאַל אוֹ שָׂכַר מֵהֶם, חַיָּב, שֶׁאֵינָם שְׁאוּלִים לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּזְמַן הָרָאוּי לַמְּלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם עֲסוּקִים בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהִשָּׁמֵט מֵהַמְּלָאכָה הַהִיא בְּכָל עֵת שֶׁצְּרִיכִים לוֹ, הָוֵי לְגַבַּיְהוּ שְׁאִילָה בִּבְעָלִים; אֲפִלּוּ אִם צָרִיךְ לָתֵת לוֹ שָׂכָר, מִכָּל מָקוֹם מֻכְרָח הוּא לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ, מִידִי דְּהָוָה אַשֻּׁתָּפִים שֶׁשָּׂכְרוּ שְׂכִיר חֹדֶשׁ אוֹ שָׁנָה, דִּבְכָל שָׁעָה הָוֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים לְכָל אֶחָד מֵהֶם.
יג הָרַב הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִידָיו, אִם הֵם צְרִיכִים לִלְמֹד עִמּוֹ בְּכָל מַסֶכְתָּא שֶׁיִּרְצֶה הוּא, וְאַף אִם הִתְחִילוּ מַסֶכְתָּא אַחַת יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָהּ לְאַחֶרֶת, אָז הָווּ הֵם כִּשְׁאוּלִים לוֹ, שֶׁהֵם עִמּוֹ בִּמְלָאכָה, וְאִם שָׁאַל מֵהֶם הָוֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים. וְאִם הוּא צָרִיךְ לִלְמֹד עִמָּהֶם בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצוּ, אָז הוּא נִשְׁאַל לָהֶם; וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד, כֵּיוָן שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד עִמָּהֶם בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ. וְאִם הַדָּבָר תָּלוּי בִּשְׁנֵיהֶם, שֶׁהַמַּסֶכְתָּא שֶׁהִתְחִיל יִגְמְרוּ, וְאֵין הָרַב יָכוֹל לְשַׁנּוֹת הַמַּסֶכְתָּא שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַתַּלְמִידִים, וְלֹא הַתַּלְמִידִים בְּלֹא דַּעַת הָרַב, אָז אֵינָם שְׁאוּלִים זֶה לָזֶה כְּלָל. וְלִפְנֵי הַמּוֹעֲדִים, שֶׁדֶּרֶךְ לִדְרֹשׁ לָעָם הִלְכוֹת הַמּוֹעֵד, הוּא נִשְׁאַל לָהֶם. הַגָּה: וְכֵן הַדִּין בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִם קָהָל שֶׁלּוֹ, דְּאִם הַקָּהָל אֵינָן יְכוֹלִין לְהִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ הֵם כִּשְׁאוּלִין לוֹ; וְאִם הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט מֵהֶן, הוּא נִשְׁאַל לָהֶן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ"ץ).
יד שְׁאָלָהּ בִּבְעָלִים וּשְׂכָרָהּ שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים, פָּטוּר, שֶׁהַשְּׂכִירוּת תָּלוּי בַּשְּׁאִילָה. אֲבָל אִם שְׂכָרָהּ בִּבְעָלִים וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים, אוֹ שְׁאָלָהּ בִּבְעָלִים וְחָזַר וּשְׂכָרָהּ שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים, אוֹ שֶׁשָּׂכְרָהּ בִּבְעָלִים וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים וְחָזַר וְשָׂכְרָהּ שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים, כָּל אֵלּוּ סָפֵק שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הוּא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שְׂכָרָהּ בִּבְעָלִים וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים, מִקְרֵי שְׁמִירָה בִּבְעָלִים (טוּר סי"ו בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
טו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם שְׂכָרָהּ בִּבְעָלִים וְחָזַר וּשְׂכָרָהּ שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים, הֲוֵי שְׁנִיָּה בִּבְעָלִים כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנָה; אֲבָל אִם רִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים וּשְׁנִיָּה בִּבְעָלִים, אֵין הָרִאשׁוֹנָה גּוֹרֶרֶת אֶת הַשְּׁנִיָּה לִהְיוֹת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים.
טז בַּעַל בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ, אֲפִלּוּ פָּשַׁע בָּהֶם וְנֶאֶבְדוּ, פָּטוּר, שֶׁהִיא עִמּוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ.
יז אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָהּ וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת, הֲרֵי הַבַּעַל כְּלוֹקֵחַ וְאֵין לוֹ דִּין שׁוֹמֵר; לְפִיכָךְ, אִם הַדָּבָר הַשָּׁאוּל בְּהֵמָה וָמֵתָה, הַבַּעַל פָּטוּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כָּל יְמֵי שְׁאִילָתָהּ, אֲפִלּוּ פָּשַׁע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלוֹקֵחַ. הַגָּה: אֲבָל לֹא מִפְטָר מִטַּעַם שְׁמִירָה בִבְעָלִים, דְּהָא אֵין הַחֵפֶץ שֶׁלָּהּ רַק שָׁאוּל בְּיָדָהּ (ד"ע מִדִּיּוּק הַטּוּר). וְכֵן גַּזְלָן שֶׁהִפְקִיד אוֹ הִשְׁאִיל דָּבָר הַנִּגְזָל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בִּמְלֶאכֶת הַשּׁוֹאֵל, חַיָּב שׁוֹאֵל בָּאֳנָסִין, דְּלָא מִקְרֵי שְׁאִילָה בִּבְעָלִים אֶלָּא בְּבַעַל הַחֵפֶץ עַצְמוֹ (מָרְדְּכַי ר"פ הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לָהּ מָמוֹן (וְע"ל סִימָן תכ"ד ס"י). וְאִם הוֹדִיעַ [ה] אֶת בַּעְלָהּ שֶׁהִיא שְׁאוּלָה, הֲרֵי זֶה נִכְנַס תַּחְתֶּיהָ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לְאַחַר שֶׁהוֹדִיעָתוֹ (טוּר ס" ךָ בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם פ"ב דִּשְׁאִילָה), אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת הוּא הַשּׁוֹאֵל (שָׁם בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד).
יח לוֹקֵחַ בְּהֵמָה לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, שׁוֹמֵר חִנָּם עָלֶיהָ.
יט כָּל אֵלּוּ הַחִלּוּקִים שֶׁל שְׁאִילָה בִּבְעָלִים, נוֹהֲגִין גַּם כֵּן בְּכָל הַשּׁוֹמְרִים:
א סָעִיף ג באמירה כו' כ"כ הטור ולפע"ד אינו מוכרח בהרא"ש דמ"ש הרא"ש והיינו אמירה דלעיל ר"ל דמוכח התם דלא בעינן עידן עבידתייהו ממש והוא הדין דלא בעינן הכנה אלא דבש"ס קאמר בעידן עבידתייהו פי' הרא"ש כן וכן משמע בתוס' ר"פ השואל וכן משמע ל' ר"י נ"ל ח"ג וז"ל שאלה בבעלים מיקרי מזמן שמכיני' עצמן ללכת כו' כי בעלים באמירה עכ"ל ובתו' פ' חז"ה דף מ"ג ע"ב ובמרדכי שם גבי מה שהקשו דא"ל שמור לי היום כו' וא"ת אכתי שמירה בבעלים היא דאמרי' בריש השואל דבעלים באמיר' ותירצו דשאני התם דבאמיר' משעבד עצמו ליכנס במלאכתם מיד אבל הכא לא משתעבד עד למחר עכ"ל מוכח דבאמירה אף בלא הכנה הוי שמירה בבעלים ודוק:
ב סָעִיף ה א"ל שמור לי היום כו'. עיין בתשו' הר"ן סי' כ':
ג סָעִיף ו וי"ח כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' שכתב שבדרישה כתב טעם החולקין והטעם ברור שכבר השיג הרא"ש על הרי"ף בדברים נכונים וכן שאר אחרונים השיגו על הרי"ף והרמב"ם בזה כדאית' בנ"י ע"ש:
ד סָעִיף ו דשלוחו של אדם כמותו כלו' דמספיקא לא מפקינן ממונא ואמרי' שלוחו של אדם כמותו וכן מוכח בש"ס ופוסקים וכ"כ הנ"י בשם הר"ן להדי' ולפ"ז אם תפס המשאיל לא מפקינן מיניה אפי' להיש חולקין וכן עיקר:
ה סָעִיף י לרבעה כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז שמביא אבעיות דש"ס ומסיים בתיקו כו' וזה אינו אלא בש"ס ובפוסקים הוא בעיא דלא איפשטא אבל לא סלקא בתיקו ונ"מ דאם תפס המשאיל אין מוציאין מידו אבל אי הוי סלקו בתיקו מוציאין מידו וכמש"ל סי' כ"ה ס"ב לדעת הרא"ש וטור וכן כתבתי שם בשם רש"ל (וכן כתבתי לקמן ס"ס שצ"א לדעת הטור ע"ש) וכ"כ הטור כאן להדיא ואף לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה שוב הארכתי בזה בספרי תקפו כהן:
ו סָעִיף י הרי זה ספק כו'. אם חייב באונסי' אבל חייב בגנבה ואבדה כיון דאיכא ש"פ לשואל כדין ש"ש כ"כ הרא"ש וכ"כ הרא"ש בשם הרמ"ה ומשמע מכאן דאין ש"ש חייב בגנבה ואבדה אא"כ שכרו ש"פ:
ז סָעִיף יא ואם תפסו הבעלים כו' תימא על הר"ב שסתם כאן כמחבר ולעיל סימן ר"ב ס"ג וכן סי' תי"ג ס"א הביא דעת היש חולקין דבבעי' דלא נפשט' לא מהני תפיסה וכן קשה על הע"ש:
ח סָעִיף יא ואם פשע כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ח וכן הוא בה' המגיד דזה תלוי בפלוגתתן דלעיל (הג"ה ס"ס ס"ו) עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' נ"א:
ט סָעִיף יא ויש פוטרים וכן עיקר וכדלעיל סי' ס"ו ס"מ ור"ס ש"א:
י סָעִיף יד כל אלו ספק שמירה בבעלים הוא. וכ' הטור ואי תפס מפקינן מיניה וכ' ב"י וב"ח שיש ט"ס בדבריו וצ"ל לא מפקינן מיניה כדלעיל סי"א ואחריו הגיהו כן בטור ולפע"ד י"ל כי אדרבה בכונה כ' הטור כאן מפקינן מיניה דהנך בעיות סלקא בש"ס בתיקו וכבר כ' הרא"ש בפרק כיצד הרגל דהיכ' דסלק' בתיקו [לא] מהני תפיס' וכמ"ש הטו' גופו בשמו לקמן סי' שפ"ח ס"א וס"ד וכ"כ סי' ש"ץ סס"א בשם ר"י ול"ד לדלעיל סי"א דלא סלק' בתיקו וכמ"ש שוב מצאתי בטור קלף ישן נושן לא מפקינן מיני' וכן העליתי בספרי תקפו כהן דאין לחלק בין תיקו לבעי' דלא איפשט' לדע' הרא"ש וע"ש שהארכתי בזה:
יא סָעִיף טז שהוא עמו במלאכתו כו'. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ש"ל:
יב סָעִיף יז אבל לא מפטר מטעם שמירה בבעלי' כו' כ' בסמ"ע ס"ק כ"ח שהוא תמוה דנרא' מוכח מל' הטור דגם בכה"ג פטור מכח שמיר' בבעלי' דאי מה"ט דלוקח הוי לחוד הוי מחייב אפשיע' כדין לוקח בהמ' לל' יום ואי משום שמיר' בבעלי' לחוד בכה"ג דאין לו עסק עם האשה אלא עם המשכיר היה חייב מ"ה צריך הטעם דלוקח הוה כו' ולא ידענ' מאי קשיא ליה דגם כוונת מור"ם כן הוא דמשו' שמיר' בבעלי' לחוד לא מפט' אי לא הוי כלוקח ונ"מ בגזלן שהפקיד כו' ודוק: גם מה שתירץ הסמ"ע דבשכרה או שאלה לזמן כגון לשלשים יום דבכה"ג אף שהוא לוקח חייב בפשיעה דלא עדיף מלוקח לזמן כו' וכ' שכתב כן לדברי הטור והמחבר דאזלי בשטת הרא"ש ע"ש לא ידעתי מי הזקיקו לזה וגם לא נהירא כלל דכיון שהוא לוקח אינו שומר של המשאיל רק שומר של אשתו ופטו' מפשיע' לדעת הרא"ש וטור דהוי שמירה בבעלים ואין טעם כלל לחלק בין שאל' הפרה כל ימיה ובין שאלה לזמן ול"ד ללוקח בהמה לל' יום דהוה שומר של משאיל ואין המשאיל עמו. והכי מוכח להדיא ממ"ש הרא"ש וטור דלענין בעל בנכסי אשתו לא נ"מ מידי והוצרכו לדחוק דיש נ"מ בדברי ר"י בלוקח בהמה לל' יום ואם איתא ה"ל לפרש כפשוטו דנ"מ בשאל' לל' יום ונשאת אלא ודאי פשיטא דהבעל פטור בכל ענין לסברתם ודוק כך נ"ל לדעת הרא"ש וטור וכן דעת מור"ם בהג"ה אם נא' דס"ל כוותייהו: אבל באמת דברי הרא"ש והטו' תמוהין לי דהיכא קאמרי דמשום שמירה בבעלים פטור דהא אמרי' בש"ס (פ' השואל דף צ"ו ע"ב) בשאלה ונישאת דלר' יוסי דקי"ל כוותיה דאמר תחזו' פרה לבעילים הראשוני' לא שייך כאן שמיר' בבעלים דה"ל כמאן דשאיל מבעלי' הראשוני' ומייתי לה הרי"ף והרא"ש התם וא"כ נהי דמסקינן דבעל לוקח הוה מ"מ לפי מה שפי' ר"י דמ"מ ש"ח הוי א"כ בפשיע' חייב דכשומ' של בעלים הראשוני' הוא להתחייב בפשיע' (ודוחק גדול לו' דדוקא בשוכר שהשאיל אמרי' כן לר' יוסי משא"כ הכא ודוק) ונרא' דס"ל להרא"ש וטו' דהא דקאמרי' בש"ס דלר' יוסי לא הוי שמיר' בבעלים היינו מקמי דקאמרי' בעל לוקח הוי אבל לבתר דמסיק דלוקח הוי א"כ אפי' לר' יוסי אין לבעל דין עם בעלים הראשוני' כלל רק עם האשה והוי שמיר' בבעלי' אבל אין זה עיקר אלא נראה כמ"ש דלפי' ר"י אף למאי דמסקי' דלוקח הוי לא הוי שמיר' בבעלי' וחייב בפשיעה (שוב ראיתי במע"מ פ' השואל בזה באריכות ע"ש) וכן משמע פשט דברי התוספו' דר"י אסוגיא דשמעת' קאי דהבעל חייב בפשיע' ע"ש בתוס' וכן משמע להדיא בנ"י שאביא לקמן דלהתוס' חייב כאן בפשיע' וכן משמע להדי' באגודה וז"ל בעל בנכסי אשתו לא שואל ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי מתקנת אוש' פר"י שומר חנם הוא חייב בפשיע' וכן הלוקח בהמ' לל' דלא שואל ולא שוכר הוי ואפ"ה חייב בפשיע' עכ"ל משמע להדי' דגם הבעל בנכסי אשתו ששאל' פרה חייב בפשיע' אלמא דלא הוי שמיר' בבעלים והיינו מטעמא דפרישית וכן כ' בהגהות מיימוני פ"ב מהלכות שאלה אמ"ש הרמב"ם אשה ששאלה ואח"כ נישאת כו' אפי' פשע מפני שהוא כלוקח וז"ל אבל ר"י אומר דחייב בפשיעה כש"ח ומשלם למשכיר לרבי יוסי דאמר תחזו' פרה לבעלים הראשוני' עכ"ל ונרא' דגם הרמב"ם סובר כן דלא הוי שמיר' בבעלי' אלא דס"ל דאפי' ש"ח לא הוי אלא לוקח ממש והיינו שכ' ואפי' פשע מפני שהוא כלוקח משמע משום דהוא כלוקח פטור אפי' פשע וכ"כ הנ"י וז"ל דאגרה פרה כו' והדר נסבה כו' לוקח הוי ואין עליו חיוב כדין שומר כלל כו' וכן דעת הרמב"ן דפטור לגמרי ואפי' מפשיע' וכן הראב"ד כ' דלא מחייב ולא מידי לבעלים וכן דעת הרשב"א והר"ן שפטור אפי' מפשיעה אע"פ שלא אמרו כן בתוס' עכ"ל. וא"כ דברי מור"ם בהג"ה ברורים בזה כמ"ש אבל לא מפטר מטעם דהוי שמירה בבעלים כו' רק שלפ"ז צ"ל דס"ל להרמב"ם וסייעתו דכיון דהוי לוקח א"כ אפי' ש"ח לא הוי והיאך סתם לקמן סי"ח כהמחבר דלוקח בהמ' לל' יום הוי ש"ח והלא בתוס' מבואר דלמדו כן מדברי ר"י דס"ל בשאל' ונישאת הוי ש"ח וצ"ל דס"ל למור"ם דגם הרמב"ם מודה בזה ולא קאמר הרמב"ם אלא בבעל בנכסי אשתו דהוי לוקח גמור כל ימיה דאשה וגם דהא כשתמו' הרי הם שלו לגמרי למפרע א"כ הוי כלוקח גמור משא"כ בלוקח לל' יום ודוק:
יג סָעִיף יז בבעל החפץ עצמו כו' ע"ל סי' רצ"א בסמ"ע ס"ק מ"ח וע' ביש"ש פ"י דב"ק סי' מ':
יד סָעִיף יז ואם הודיע כו' ואם שאל אבן טוב לרפואה ונגנב פטור הבעל אך אם שאל לה בגד על החתונה לפי כבוד' ועשרה מסתמא ניחא לבעל וחייב אפי' באונסי' אבל לא בגד חשוב מערכה אם לא שנושאת ונותנת בתוך הבית מהרש"ל ב"ק פ"ח סי' ל"א וע"ש:
א סָעִיף א שנא' אם בעליו עמו בגמ' פ' השואל דף צ"ה יליף מדיוקא דקרא דכתיב אם בעליו עמו לא ישלם וקאי אמ"ש לפני זה דאיירי משאלה ושבורה ומיתה דמשמע דוקא דבעלים עמו בתרוייהו בשאלה ובשבורה או מיתה הא הוה בחד מנייהו ולא באידך חייב ומדכתיב בעליו אין עמו ישלם משמע דאינו בשום א' מתרוייהו הא הוה בחד מנייהו פטור וקאמר הא דמשמע דאם היה בחד מנייהו פטור היינו אם היה בשעת שאלה אף דלא היה בשעת שבירה או מיתה והא דמשמע דבעינן שיהא בתרוייהו היינו דאף אם היה עמו בשעת שבורה ומיתה חייב אם לא היה עמו בשעת שאלה ושם יהיב טעמא דלא אמרינן איפכא וכתבתיהו בדרישה ע"ש ומשואל ילפינן לכל השומרים וכמ"ש הטור והמחב' בס"ס זה גם כתבו כן לעיל במקומן בדין שאר שומרין ולא כע"ש שכתב כאן דהא דבעינן שיהא עמו בשעת שאלה ולא בשעת שבירה ומיתה נילף ממשמעות הקרא דאם בעליו עמו דמשמע דקאי אוכי ישאל דלע ל מיני' ואשתמיטת' מיני' הגמ' הנ"ל ע"ש ודוק:
ב סָעִיף א אבל אם משך תחלה ואח"כ השקהו כו' ה"ה אם עשה עמו אח"כ מלאכה גמורה אלא נקט זה משום רבותא דהשקהו בשעת שאלה דפטור:
ג סָעִיף ב אפי' לא הי' עמו בשעת כו' כבר כתבתי הלימוד לזה מדיוקא דקרא:
ד סָעִיף ג אלא מזמין ומכין כו' והיינו דוק' כשהבטיחו לעשו' מלאכתו ולא קבע לו השואל לזה זמן אבל אם קבע לו השואל זמן אימתי יעש' מלאכתו אף שהו' מוכן לא מיקרי שאל' בבעלי' כ"כ הטו' בשם הרמ"ה ונרא' דגם הרא"ש מוד' בזה ועפ"ר:
ה סָעִיף ד ודלא כיש חולקין כו' עד"מ שם הביא דעת המרדכי דס"ל דבעינן שהשואל יבקש ממנו לעשות מלאכה זו:
ו סָעִיף ד לתקנת בהמתו דאם יעלה על הבהמה בלא תפיסת הש"טעגרב יכאיב לה:
ז סָעִיף ה נתבאר בסי' ש"ה ע"ש דכ' הטור והמחבר דשמור לי ואשמור לך מיד הוה שמירה בבעלים ופטור מכל דבר ובשמור לי היום ואשמור לך למחר לא הוה שמירה בבעלים ודין ש"ש עלי' דאם נגנב מיד השומר היום מחויב לשלם לו דהא מקבל הנא' על שמירתו דישמרנו לו בעל הפרה או של הכלי למחר וע"ש בסי' ש"ה דנתבא' נמי דין שאול לי ואשאל לך אי הוה שאלה בבעלים ופטור או לא ויש פלוגתא בזה ומ"ה לא כ' כאן דין שאול לי ואשאילך ובסמוך ס"ו [ס"ח] כ' דין השאילני היום ואשאילך למחר דלא הוה שאלה בבעלים הרי דנקט דינים הברורים ומפלוגתא לא איירי:
ח סָעִיף ו הבעלים עצמן ולא שליח אע"ג דקי"ל בכ"מ שלוחו של אדם כמותו שאני הכא דכתיב ב"פ בעליו עמו דמשמע דדקדק הכ' דוקא הבעלים עצמן:
ט סָעִיף ו ויש חולקין כו' עד"ר והגד"מ שם שכתבתי טעם לדברי מור"ם למה הביא דעת החולקין ולא פסק כהרי"ף והרמב"ם וכמ"ש המחבר ע"ש.
י סָעִיף ו שיד עבד כיד רבו ואע"ג דאינו בר מצות ועד"ר:
יא סָעִיף ו נשאל לו העבד בלא דעת רבו כו' פי' ול"ת שגם לזה מקרי ידו כיד רבו:
יב סָעִיף ז ששאל א' מהן מחבירו פי' אפי' לצרכו שאינו לצורך השותפות וקאמר ששאל א' מהן דאלו שניהן שאלו זה מזה ה"ל כדין השאילני ואשאילך דאפי' באנשי' שאינן שותפין ה"ל שמיר' בבעלי' לחר מ"ד וכ"כ בב"י ע"ש וזהו דלא כמ"ש המ"מ וכ"מ ע"ש:
יג סָעִיף ז הוה שאלה בבעלים דתמיד הן יחד בעסק השותפות:
יד סָעִיף ח השאילני היום כו' אינה שאלה בבעלים ור"ל דאינו פטור אבל מ"מ אינו עליה אלא ש"ש וכמ"ש לעיל סי' ש"ה ס"ו:
טו סָעִיף ט דקנין פירות כו' פי' דבעל בנכסי מלוג אשתו אין לו אלא פירות כ"ז היותם יחד ואינו נקרא בעל במלאכתו:
טז סָעִיף י לרבע' או להראותו בה כו' "עד ה"ז ספק פי' דהן איבעיא דלא איפשטא בגמ' וז"ל הגמ' לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי א"ד טעמא מאי משום הנאה והכא אית לי' הנאה להראות בו עשיר ויקיפו לו מהו ממונא בעינא והא איכא או דלמא בעינא ממונא מינה דשאלה גופא והא ליכא פחות משום פרוטה מהו מי אמרינן ממונא בעינן והא איכא או דלמא כל פחות מש"פ לאו כלום הוא שאל ב' פרות מהו מי אמרינן זיל בתר שואל ומשאיל והאיכא א"ד זיל בתר פרות ובכל חדא וחדא ליכא ממונא תיקו וכל הנך איבעיות פירש"י והטור לענין אי הוי לשואל דין שואל להתחייב באונסין או לא אבל אי שאלינהו בבעלים לא קמבעיא להו בהו דפשיטא דפטור באונסין אבל הרמב"ם פי' גם הני איבעית לענין שאלה בבעלים וכמ"ש המ"מ שם והמחבר סתם דבריו כדי לפרש בו איזה פי' שנרצה ודוק:
יז סָעִיף יא שאל משני שותפין כו' ג"ז איבעיא דלא איפשטא וז"ל הגמ' כולו בעליו בעינן והא ליכא א"ד מההיא דידיה מיהא מיפטר שותפין ששאלו כו' כולו שואל בעינן והא ליכא א"ד מההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר עכ"ל:
יח סָעִיף יא ואם פשע בה יש מחייבין טעמו דס"ל דפושע כמזיק בידים הוא וכל שאין לנו ראיה ברורה דהוה פשיעה בבעלים לפטרו חייב לשלם והטו' ס"ל דאין לחלק בין פשיע' בבעלי' לגניב' ואביד' בבעלי' וכיוצ' בזה כתבו הטו' והמחב' פלוגתתן לעיל בס"ס ס"ו ע"ש:
יט סָעִיף יב מידי דהוה אשותפין ששכרו שכיר חדש כו' פי' מידי דהוה שנים ששכרו בשותפו' שכיר לחדש שיהא שכיר למלאכת שניהן לעשות לכל א' מלאכת עצמו באיזה שצריך לו ושותפין דקאמר ר"ל שהן שותפין בשכיר חדש זה אבל אינו ר"ל שהן שותפין בדבר אחר ושוכרין שכיר חדש זה לעשות להן בדבר ההוא דא"כ ל"ד לשתלא ומקיז דם ואינך דקחשיב דהרי שם בני המדינה אינן משותפין בו יחד בכלום וק"ל ועפ"ר:
כ סָעִיף יג אז הוא נשאל להם כו' ואפי' שלא בשעת הלימוד כיון שצריך ללמד עמהן בכל עת שירצו כ"כ ג"כ הטור ועד"ר שדקדקתי מדכתב כן בהוא נשאל להן ולא כ"כ בהן נשאלין לו דמחשב שאלה בבעלים אפי' בשעה שאינן לומדין וגם הרשב"ץ דקדק לכתוב בש"ץ השאיל להן (שכ' מור"ם דינו בסמוך בהג"ה) דמחשב הוא להן שאלה בבעלים בכל אותו יום אפי' שלא בשעת תפלה ובהן שאולין לו לא כ' ששאולין לו אלא בשעת תפלה וכתבתי דנראה דה"ט דברב וש"ץ שעושים פעולת הלימוד והנגינה דתפילה נראה בהן הפעולה יותר ומ"ה מחשבין פועלים ועמהן במלאכתן יותר ע"ש:
כא סָעִיף יד שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים פטור כו' פי' שלאחר שכלה זמן השאלה שהיתה מתחלה בבעלים לא החזיר להמשאיל אלא עומדת עדיין בחצירו וחזר ושכרה לזמן מה שלא בבעלים ונגנבה או נאבד' באותו זמן של השכירות:
כב סָעִיף יד פטור שהשכירות תלוי בשאלה פי' אין לך דין חיוב שוכר שלא תהא חייב עליו השואל וכיון דהשואל הי' פטור בזמן שאלתו כיון שהשאיל בבעלים הרי הוא כאלו ימי השאלה הגיעו עד סוף זמן השכירו' ופטו' אם נגנב' או נאבד' וכ"ש אם נאנס' שהרי השוכ' פטור באונסים:
כג סָעִיף יד אבל אם שכרה כו' בזה איבעי' בגמ' כיון דדין שאלה נתחלק מדין שכירו' שהרי שואל חייב באונסין ולא שוכר לא יהנה השכירו' שהי' בבעלים למה שנאנס בימי השאל' שהי' שלא בבעלים ואע"ג דלא חזר ומשכה מחדש מ"מ כיון דעדיין עומדת בחצירו מיד ששאלה ממנו חל עליו חייב דין שואל להתחייב אפי' באונסין א"ד כיון דשייך דין שואל בדין שכירות בחיוב גניב' ואביד' כאלו שייכי בכול' דמי:
כד סָעִיף יד וחזר ושאלה שלא בבעלים כו' אבעיות הללו פירש"י והרא"ש דגם הן באת"ל דשאלה בשכירות ג"כ מישך שייכי הואיל ושייכי במקצת מ"מ כאן כיון דצריכין לו' תרתי מישך שייכי דהיינו שכירו' בשאל' ושאלה בשכירו' כולי האי לא אמרי' א"ד אמרי' כיון דבראשונ' שואל בבעלי' חזר' שאל' בתריית' למקומ' לשאל' הראשונ' וכן בשכר' ראשונ' בבעלים חזרה השכירות אחרונ' למקומ' ולשכירות הראשון וזהו טעם הי"א דכ' מור"ם אם שכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים מיקרי שמירה בבעלים כיון דגרסי' בגמ' באיבעי' שלישי' את"ל וכל את"ל ה"ל פשיטות דאיבעי' שלפני זה אבל הרמב"ם לא גרס את"ל מה"נ כ' המחבר שהוא בספק:
כה סָעִיף טו אין הראשונ' גוררת את השנייה כו' כלו' ל"ת כיון דבעינן דיהא תחלת השכירות או השאלה בבעלים ואי לא הוה מתחילתו בבעלים אע"פ שאח"כ בשעת שבירה ומיתה הוה בבעלים חייב כמ"ש הטו' והמחב' בסי' זה בס"ב וה"נ נחשב הכל כשכירות א' והרי מתחלתו שלא בבעלי' הי' קמ"ל כיון דכלו ימי שכירו' הראשונ' ה"ל זה כשכירו' חדשה והיה בבעלים ופטו' אע"ג דאם הוה שכירות הראשונ' בבעלים ושניה שלא בבעלים אמרי' דמחשב הכל לשכירו' א' ופטו' בשומרין הולכין להקל וכ"כ הטור ע"ש:
כו סָעִיף טז שהוא עמו במלאכתו פי' אפי' שאלה ממנו בשעה שאינה עוסקת עמו במלאכתו פטו' כיון דהיא מוכנת ועומדת לעסוק במלאכתו תדיר משא"כ איפכא כשהיא שואלת ממנו דמחשב כאלו שאלה מאחר ואינה פטורה אא"כ שאלה ממנו בשעה שעוסק במלאכתה והטור מסיק וכ' בזה ז"ל אפי' היו שכורין או שאולין בידו ממנה קודם שנשאה שלא בבעלים ואח"כ נשאה מאותה שעה ואילך חשוב שאלה או שכירות בבעלים ונסתלק שאלה או שכירות הראשון שלא הי' בבעלים ופטור עכ"ל:
כז סָעִיף יז אשה ששאלה ואח"כ נשאת כו' כן הוא ל' הרמב"ם ספ"ב דשאל' וכתב שם המ"מ ז"כ דהוא איבעיא דאפשט' כו' וצ"ל דאע"ג דאיבעיא בגמ' הוא אי שכר' הוא מאחר ונשאת כו' ס"ל להרמב"ם דל"ד "שכר' אלא ה"ה אי "שאלה וכ"כ הנ"י האיבעי' וכ"כ ב"י ועד"ר:
כח סָעִיף יז אבל לא מיפטר מכח שמירה בבעלים. כ"כ גם בד"מ והוא תמוה דנראה מוכח מל' הטור דגם בכה"ג פטור מפשיעה מכח שמירה בבעלים דאי מה"ט דלוקח הוי לחוד הוי מחייב אפשיעה כדין ש"ח דומיא דלוקח לל' יום כמ"ש הט"ו אחר זה (ואי משום שמירה בבעלים לחוד בכה"ג דאין לו עסק עם האשה אלא עם המשכיר היה חייב מ"ה צריך הטעם דלוקח הוה) וכן כתבו התו' והטו' בהדי' דין לוקח לשלשים יום דחייב כדין ש"ח אדין זה דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא ול"ד בנכסי אשתו של עצמ' אלא אף אפרה ששכר' ונשאת כ"כ ע"ש וכ' דמ"מ בעל פטור משום דה"ל שמיר' בבעלים ועמ"ש בפרישה ישוב לדברי הטור והמחבר שאזלו בשטת ר"י והרא"ש וחלקתי "בין אם שאלה או שכר' היא הפרה כל ימי חיות' דהפרה או כל ימי חיותה דהאשה (דומה למ"ש הטור והמחב' בסי' שמ"א בא"ל השאלני בטובך ע"ש) דבכה"ג פטו' הבעל אפי' פשע בה ונגנבה משום לוקח ולא משום פשיעה בבעלים כיון דהפר' עכ"פ אינה שלה ומזה איירי המחבר ומור"ם כאן וגם הטור בסי"ט. ובין שכרה או שאל' לזמן כגון לל' יום דבכה"ג אף שהוא לוקח חייב בפשיעה דלא עדיף מלוקח ממש לזמן וכמ"ש ר"י והטור בסכ"א וא"כ לק"מ ודוק:
כט סָעִיף יז דהא אין החפץ שלה רק שאול בידה כו' כבר כתבתי דס"ל דל"ד "שכר' היא אמרו בגמ' אלא ה"ה שאלה היא ומ"ה הוצרך לומר דהטעם הוא משום דאין החפץ שלה ולא משום שלא תיקח היא דמי המיתה מהשואל ולא תתננה למשכיר שלה כלום דהיינו עושה סחורה בפרתו של חבירו ודוק:
ל סָעִיף יז והאש' חייבת לשלם כו' ע"ל סי' תכ"ד ס"י דאם יש לה נ"מ או נצ"ב או תוספות על כתוב' דאורייתא דחייבת למכור בטובת הנאה אלא דמיירי כאן באין לה וסמך אמ"ש ל' בסי' תכ"ד וכן משמע בד"מ ע"ש. וגם בגמ' פ' החובל (בבא קמא דף פ"ט ע"א) דפריך אדין חבלה תזבין נכ"מ ותתן ליה ומשני בדלית לה ומדפשט להמקשן כ"כ דביש לה נ"מ דמחויבת לזבין ולשלם משמע דס"ל בשאר חיובי מחויבת למכור נכ"מ ולשלם דאל"ה לא ה"ל למקשן להקשו' כ"כ בפשיטות ודוק ועד"ר:
לא סָעִיף יח לוקח בהמה לל' יום כו' הטעם כיון דאינו לוקח גמור:
א סָעִיף א בפשיעה פטור. ודע דשליחות יד אפי' בעליו עמו חייב בכל השומרין וכדאמרי' ס"פ המפקיד (בבא מציעא ד' מ"א) לא תאמר שליחות יד לא בש"ח ולא בש"ש ותיתי משואל ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד שלח בה יד חייב ש"ח וש"ש לא כ"ש למה נאמר חדא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון ואידך שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה שואל בבעלים פטור אף ש"ח וש"ש בבעלים פטור ולמ"ד שליחות יד צריכה חסרון חדא שלא תאמר דיו כו' ומבואר דלכ"ע שליחות יד בבעלים חייב וכיון דחייב בש"ח ובש"ש שלח יד בבעלים א"כ ה"ה בשואל וכגון ששאלה למלאכה זו ושלח בה יד לעשות מלאכה אחדת דחייב אפי' בבעלים משום דשואל לא עדיף משאר שומרין ואדרבה חיובו טפי משאר שומרין. וראיתי בתשובת בית יעקב סי' קמ"ג שכת' דגבי שואל קי"ל דשאלה בבעלים ושלח בה יד דפטור וכמבואר בהדי' בגמ' ס"פ המפקיד לא יאמר שליחות יד לא בש"ח ולא בש"ש ונילף משואל ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד שלח בה יד חייב ש"ח וש"ש לא כ"ש חדא שלא תאמר שליחות יד צריכה חסרון ואידך שלא תאמר דיו מה שואל בבעלים פטור אף ש"ח וש"ש בבעלים פטור וא"כ מבואר דשואל בבעלים כי שלח בה יד פטור ודוק' בש"ח ובש"ש שלח יד בבעלים חייב וע"ש דמסיק א"כ יש לחייב שליח יד בבעלים בכל השומרים חוץ מן השואל עכ"ל. ונראה שהבין דהא שאמרו לא תאמר בש"ח ובש"ש שליחות יד ותיתי משואל ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד שלח בה יד חייב היינו שליחות יד ממש ובזה אמרו דיו לבא מן הדין להיות כנדון היינו דגבי שואל שליחות יד ממש פטור בבעלים ובשאר שומרין חייב וליתיה דגבי שואל לא כתיבה כלל שליחות יד אלא דממיל' חייב היכי דשלח בה יד ממש כגון דשינה למלאכה אחרת שאינו שאול לה ומשום דכל חיובי דשומרין גניבה ואבידה ממיל' מחייבי בשואל דוכי ישאל מוסיף על ענין ראשון כדאיתא ר"פ השואל אלא הא דאמרי לא תאמר שליחות יד בשומר חנם ובש"ש ותיתי משואל ומה שואל דלדעת בעלים עבד חייב היינו שואל למלאכתו ממש וכמו שפירש רש"י שם ומה שואל דלדעת בעלים קא עבד שלח בה יד חייב היינו שלח בה יד לעשות מלאכתו מדעת בעלים חייב באונסין שומר שכר ושומר חנם דלא מדעת בעלים עבדי מלאכה מכל שכן דחייב באונסין ולזה משני' דיו לבא מן הדין דשואל שעושה מלאכתו ממש פטור בבעלים ואם כן בתר דגלי קרא בש"ח ובש"ש דשלח בה יד שלא מדעת בעלים חייב ממיל' נמי בשואל כהאי גוונ' ששלח בה יד לעשות מלאכה שלא מדעת בעלים דחייב דהא בשואל לא כתיבה שליחות יד כלל ואינו אלא בתורת חיוב דשאר שומרין שבפרשה ומשום דכתיב וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון ואם עושה מלאכה אחרת שלא מדעת בעלים חייב אפילו בעלים עמו והארכתי בפשיטות להוציא מסבר' שו"ת הנז' שכת' בפשיטות דשליחות יד בכל השומרין חייב ובשואל פטור בבעלים וזה ודאי כל ששלח בה יד ממש למלאכה שאינו שאול דחייב בשואל לבעלים עמו ועיין שם שכת' פלפול ארוך בגמרא פרק השואל דף צ"ו בהא דבעי רמי ב"ח כו' דאגר מיניה והדר נסבה בעל שואל או שוכר עיין שם ולפי מ"ש רוב דבריו שם דחוים:
ב סָעִיף ו שנא' אם בעליו עמו. עיין סמ"ע סק"א ועמ"ש בסי' ר"צ סק"א:
ג סָעִיף יא שאל משני שותפים. פ' השואל דף צ"ו שאל משותפים ונשאל לו אחד מהן מהו כולו בעליו בעינן והא ליכא או דילמא מהאי פלגא דידיה מיהו מפטר ואין הספק אלא בפלגא דידי' אבל בפלג' דאח' שלא נשאל לו ודאי חייב לשלומי לי' כן כת' בשטה מקובצת שם דבפלגא דאחר שלא נשאל לו ליכא ספיקא דודאי חייב לשלם לו: ונראה דשותף דידיה אינו נוטל כלום בפלג' דמשלם כיון דהפטור בא לו מחמת זה שנשאל לו אין שותף חבירו מפסיד על ידו ונוטל חלקו משלם ואע"ג דבחוב מקולקל מה שגבו חולקין בשוה הכא כיון שהתודה פטרה אותו מחלק השותף שנשאל לו גובה זה שלא נשאל לו חלקו משלם ואידך אינו נוטל כלום מחלקו וכן באידך איבעי' שותפין ששאלו ע"ש בגמ' נמי אין הספק אלא בהאי פלגא דשיילי אבל פלגא דחברי' ודאי חייב וכן כת' בנימוקי יוסף שם וכן נראה מדברי הטור ע"ש. ודברי הרמב"ם וש"ע סתומים שכתבו לפיכך אם מתה אינו משלם ולא ביארו דאינו אלא בפלגא ועמ"ש בסי' ע"ז סק"א:
ד סָעִיף יז אבל לא מיפטר מטעם שמירה בבעלים. ועסמ"ע שכת' ז"ל וחלקתי בין אם שאלה היא הפרה כל ימי חיותה דפרה או כל ימי חיותה כו' דאש' דומיא למ"ש הטור והמחבר בסי' שמ"א בא"ל השאילני בטובך ע"ש דכה"ג פטור אפילו בפשיעה משום לוקח ולא משום פשיעה בבעלים כיון דעכ"פ הפרה אינ' שלה ומזה איירי הטור והמחבר ומור"ם כאן ובין שכרה או שאלה לזמן כגון לשלשים יום דכה"ג אף שהוא לוקח חייב בפשיעה דלא עדיף מלוקח ממש לזמן וכמ"ש ר"י והטור ע"ש ובני הבחור כמר יוסף דוב בעריש ש"ן טען דאי מיירי בשאלה הפרה כל ימי חיותה דפרה א"כ ליכא חיוב כלל אפי' בפשיעה שלא בבעלים כיון דאין שום זכות למשאיל כמ"ש בנ"י פרק השואל דאי נימ' דאין המשאיל יכול לקחת שלא בשעת מלאכה כשאמר לו השאילני בטובך ליכא חיוב אונסין כיון דאין שום זכות למשאיל ועיין שם ובסמ"ע כת' בסי' שמ"א גבי השאילני בטובך דאין המשאיל יכול לקחת שלא בשעת מלאכה ע"ש וא"כ ליכא שום חיוב כלל אלא בשברים ע"כ. ומ"ש הסמ"ע או כל ימי חיותה דאשה כו' נראה דכל ימי חיותה דאשה נמי לא עדיף מלוקח לשלשים יום דמה לי לוקח לשלשים או כל ימי חיותה דאשה כיון דסופו לחזור לבעלים מחייב בפשיעה צ"ע:
ה סָעִיף יח לוקח בהמה לשלשים יום. כ"כ תוס' דלוקח בהמה לשלשים ש"ח הוי ולא ש"ש ע"ש פרק השואל דף צ"ז. ונראה לענ"ד דלפמ"ש הרמב"ם פ' כ"ב ממכירה לא הוי אפי' ש"ח דכת' שם ז"ל ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנ' אותו לפירות שהקונה לפירו' אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יהרוס ולא יבנה אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקנוי קנין עולם לעולם עכ"ל וכיון דקונה לזמן רשאי להרוס ועושה בזמנו כמו שעושה קונה קנין עולם א"כ מזיק ממש פטור ומכ"ש בפשיעה והתוס' שכתבו דהוי ש"ח אפשר דס"ל כשטת הראב"ד שם דקונה לזמן אינו רשאי לקלקל ע"ש ולכן תמה אני לא אדע דרכי הש"ע שבסי' רי"ב כ' כדברי הרמב"ם הנזכר וכן הרמ"א שם אינו חולק וכיון דקונה לזמן רשאי לקלקל השתא אזוקי מזיק ליה ופטור ומכ"ש בפשיעה וצ"ע:
ו סָעִיף יח ש"ח עליו עיין ב"ח שהקשה ז"ל ומיהו צ"ע במסתמא ודאי בלוקח בהמה לשלשים יום התנה עמו שיחזרנה לו לאחר ל' יום וכיון דאמר החזירה לי ואפי' הקדישה אינו קדוש כדאמר ש"פ יש נוחלין וא"כ כ"ש אם נגנבה או נאבדה וכן כת' הרא"ש פרק לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר לא מיבעיא דחייב בגניבה ואבידה אלא אפילו באונסין חייב כו' ואע"פ שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע עכ"ל. וא"כ לפ"ז ה"ה בלוקח בהמה ע"מ שיחזירנו לאחר שלשים אם לא החזירו נתבטל המקח והוי גזלן ששלח בה כו' דמ"ש מתנה מ"ש מכר וכאן כת' הרא"ש דאינו אלא ש"ח ואינו חייב אפילו בגניבה ואבידה וכ"ש דפטור מאונסין ע"ש שהניח בקושיא ואינו קושי' דודאי דרך תנאי חייב ואפילו באונסין וכמ"ש הרא"ש גבי מתנה וכאן לא מיירי דרך תנאי אלא לקחו לזמן וממילא לאחר שלשים הדרא למאריה קמא ואם נאנס תוך שלשים יום לא נתבטל המקח למפרע וזה פשוט:
א סָעִיף ג אבל באמירה עש"ך ס"ק א' דמוכח דבאמירה בלא הכנה וכו' ולא ידעתי איך יתיישב בזה קושיית התוס' ר"פ השואל וצ"ל דכוונתו דכשאומר לו בפי' שיעשה לו מלאכה מיד הוי כהכנה וגבי שתלא וגם באפי' לא אמר לו בשעת שאלה אלא שיש עליו החיוב שנתחייב מקודם אמנם לפענ"ד דאף התוס' מודים דבעינן הכנה דוקא והתו' פ' חזקת הבתים רצו להשמיענו דין מחודש דאף היכא שמכין עצמו על שמירה דלמחר לא מהני כיון שקבע זמן כמ"ש הסמ"ע ס"ק ד' ובתוס' אף שהיו יכולין לתרץ כמו בפ' השואל מ"מ באו להשמיענו דין מחודש:
ב סָעִיף ו נשאל לו העבד בלא דעת רבו משמע דמה שאל העבד מדעת רבו הוי שאילה בבעלים והתוס' בב"מ דף צ"ט הוכיחו דלא הוי שאילה בבעלים רק היכ' דשאל הבעל ושלח עבד במקומו אבל כששאלה עבד לבד עם הפרה הוי כשואל ב' פרות וכן מוכח מש"ע גופי' בסימן ש"מ דאיצטריך לטעם יד עבד כיד רבו ולא כתב הטעם משום דהוי שאילה בבעלים לכ"נ דכאן מיירי כגון ששאל בעל הפרה ונשאל העבד מעצמו לעשות מלאכת רבו וקאמר דאפילו בזה לא הוי שאילה בבעלים אבל אם שאל העבד לבד לא הוי שאילה בבעלים אפילו הוא מדעת רבו כנ"ל:
ג סָעִיף יב יום שהוא יושב לעשות מלאכתו וקשה הא לקמן בסעיף ט"ז גבי בעל בנכסי אשתו משמע דאפי' בשעה שאינה עוסקת וכ"כ הסמ"ע שם בס"ק כ"ו ע"ש וכן בשותפין לעיל בסעיף ז' משמע דהוי שאילה כבעלים אפי' בשעה שאינו עוסק ולכ"נ דדוקא הכא בשתלא ס"ל להרמב"ם דבעי עוסק במלאכתו דוקא דבעוסק במלאכת אחר ס"ל להרמב"ם דלא הוי שאילה בבעלים והטעם לזה דהא בשותפין אמרינן ברירה שבשעה שהשותף הזה צריך לזה הוי כשלו לגמרי כמבואר בר"ן בנדרים ר"פ השותפין וממילא הכא כשהאחר צריך להשתלם הוי כשכיר לו כולו לזמן ההוא ולא הוי שאילה בבעלים בזמן ההו' לאחר ולפ"ז ממילא אפי' כשאין אחר צריך לו לא נק' משועבד להשואל כיון דאי היה אחר צריך לו באותו שעה לאו משועבד לו כלל ולכך צריך בשעה שהי' עוסק במלאכת השואל דוקא אבל בשני שותפין כיון שכל שעה השותף משועבד לעסוק בשל חבירו הוי בעלים עמו והי"ח שהו' הראב"ד ס"ל כמ"ש בש"מ ב"מ ל"ז דאפי' בשעה שעוסק במלאכת האחר ג"כ מיקרי עמו במלאכתו משום דבשעת שעוסק במלאכת האחר יש טובה לכולם שנעשה פנוי מעסקיו שיהיה יכול לעסוק במלאכת השואל אח"כ וממילא הוי כעוסק במלאכת כולם אף כשאינו עוסק רק במלאכת אחר ולכך אף שאינו עוסק כלל במלאכה מ"מ מחוייב הוא לעסוק במלאכה וזה שכתב הראב"ד מידי דהוה כשותפין ששכרו שכיר חודש ולכאורה לפמ"ש הסמ"ע אינו מובן דמה פשוט ליה יותר בשותפין ששכרו יותר מבשתל' דהא שתלא ג"כ הוי שותפין בהשכיר שנה ולפמ"ש שפיר כתב הראב"ד מידי דהוה שותפין ששכרו שכיר לעסוק תמיד במלאכת השותפין יחד דודאי הוי בעלים לכל אחד דהא עוסק במלאכת כל השותפין וה"נ אפי' אם השתלא עוסק במלאכת אחרים דומה גם כן לעוסק במלאכת כול' כיון שהו' צורך לכולם דהא נעשה פנוי מעסקיו ומשועבד כל שעה לעסוק במלאכת כולם כמ"ש הש"מ שם:
ד סָעִיף יג לשנותה לאחרת ועיין בספרי מקור חיים סי' תכט דמיירי דוקא במלמד בחנם וע"ש טעמא דמלתא:
ה סָעִיף יג וכן הדין בש"ץ עם קהל וע' ברשב"ץ שכ' דדוקא בשעת התפלה ונראה דאפי' הוא בזמן הראוי להתפלל כמו בשותפין ושתלא לעיל שכ' הראב"ד דבזמן הראוי למלאכה הוי שאילה בבעלים כיון שמחויב לעסוק אבל אחר תפלה אינו משועבד לעסוק וכן בקהל עם הש"ץ בזמן התפלה כיון שא"י לסלקו ומחוייבים לשמוע ממנו הוי כתלמידים עם הרב המבואר בסעיף יג:
ו סָעִיף טז שהוא עמו במלאכתו הא דלא נקט הטעם דהוי לוקח משום דנ"מ בסילק עצמו מפירות ומירושה דאז לא חשיב לוקח מ"מ פטור משום שמירה בבעלים:
ז סָעִיף יז אפי' פשע עסמ"ע וש"ך שתמהו דהא בלוקח ל' יום פסק בסעי' יח דהוי ש"ח ולפד"נ לתרץ דהא בלא"ה קשה מה"ת יהיה לוקח ל' יום ש"ח אפילו לא קיבל שמירה הא בעינן דוקא בשומר שיאמר שמור לי כמש"ל בסי' רצא ועוד דמ"ש משותפין שכתב הש"ך בסי' קעו ס"ק טו דאפילו ש"ח לא הוי מטעם שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה שומרו ולעולם אחריותו על שניהם ע"ש דמשמע מדבריו דאפילו במקום דלא הוי שמירה בבעלים פטור מטעם דלא הוי שומר כלל ע"ש ובחידושי שם וע"כ צ"ל דבמוכר ל' יום איכא אומדנא דמוכח דנתנו לו אדעתא דשמירה דכשלקחו לעשות מלאכתו בביתו ל' יום הוי כאלו התנה שישמרנו ג"כ דהא ודאי לא היה דעתו שהמוכר ילך עמו לביתו לשמור וממילא המשיכה שעשה לקנין הוי משיכה ג"כ לשמור והרמב"ן במלחמות ס"פ החובל כתב שאם מוכח מעניינו שאדעתא דשמירה מסר לו חייב אפילו לא אמר שמור לי משא"כ בשותפים בגוף הבהמה ל"מ בקנו מאחר דבשעה שעשו שניהם משיכה לא עשו משיכה רק בשביל קנין לקנותו מן המוכר והמשיכה לא היתה כלל שיתחייב זה כנגד זה בשמירה אלא אפי' קנה אחד מחבירו חצי הבהמה שיהיה שותף עמו בגוף הבהמה מ"מ כיון שלא התנו עמו בשעת מקח על חלוקת הזמנים למלאכה ושמירה אין א' יכול לכוף את חבירו על חלוקת זמנים דאולי יטעון השני גוד או אגוד או להשכיר לאחרים כשעומד להשכיר כמבואר בסי' קעא או אולי יעשו מלאכה וישמרו ביחד ואז אח"כ כשנטל אחד לשמרו לעשות מלאכתו אינו מוכח מעניינו שנוטלו אדעתא דשמירת חלק חבירו ג"כ דאולי אינו רוצה רק לשמור חלקו או לעשות מלאכתו עד אחר חלוקת זמנים (דאז באמת נעשה ש"ש דהוי כאלו השכיר חלקו או שקיבל שמירת חלק חבירו בשכר שיעשה או שישמור האחר בזמנו חלקו) ולפ"ז באשה שהכניסה הבהמה בשעת נישואין ולא הודיעתו שהיא שאולה כשנוטל אח"כ לעשות מלאכתו סתם מסתמא לא נעשה שומר עד שיקבל שמירה בפי' כיון שיכול לכופה לעשות מלאכתו בלא קבלת שמירה ואם תרצה שתהא הבהמה משומרת תלך בעצמה לשמור דאשה חייבת עצמה בשמירת חפצו של הבעל ועוד דהא הבעל לא הוי אלא ש"ח והבהמה היא שאולה בידו ובמקום שמגרע לשמירה ודאי דאסור' למסור לו הבהמה עד שתהא בעצמה אצל המלאכה שעושה עם הפרה כמבואר בסי' רצא דבמקום שמגרע לשמירה אפילו ברגיל להפקיר אסור נמצא שבתחלת הקנין הקניתו לו שתהיה היא בעצמה השומר וא"כ אף שאח"כ אינה אצל המלאכה לא מוכח שמקבל לשמירה כיון שיכול לעשות מלאכתו בלא קבלת שמירה עד שיקבל בפירוש: ז) מפני שהוא כלוקח ואף דהרא"ש בכתובות דף עט פסק באם שהכניסה לו פרה שאין לה בה אלא הפירות שצריך למכור הפירות ליקח בדמיהן קרקע והוא אוכל הפירות וא"כ אם נתנה לו רשות להשתמש בהפרה לכאורה נראה דהוי שואל גמור אמנם נראה דמ"מ פטור דרשות בעלמא השאילה לו כיון דהמעות שיתן לה לקנות בהן קרקע ג"כ יהיו שלו דהא מתקנת אושא נקרא לוקח גם על הגוף והוי ככולו שלו וזהו כוונת הש"ס במה שאמרו בב"מ דבעל לוקח הוי מתקנת אושא ומ"מ נראה דאם סילק עצמו מהפירות דלא הוי לוקח רק על הגוף והיא השאילה לו הפירות דמי לב' שותפין שאחד יש לו קנין הגוף ואחד קנין הפירות ושאל בעל הגוף מבעל הפירות ודאי דהוי שואל על שיוי קנין הפירות וע' בחידושי לש"ס שישבתי בזה קושית תוס' בב"מ דף צו ד"ה שואל הוי ע"ש:
ח סָעִיף יז לא מפטר מטעם שמירה בבעלים לכאורה קשה כיון דע"כ מיירי הכא שלא הודיעתו דאי הודיעתו הא כתב לקמן דחייב הבעל באונסין א"כ מה בכך שהחפץ אינו שלה הא לא נכנס אדעתא דחיוב דהא קסבר שהוא שלה והוי בבעלים דפטור ודמי לסי' רצא סעיף ד' דיכול לומר לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר כסף ולק"מ דהא ע"כ הא דמסיק המחבר בהודיע שהוא חייב ע"כ היינו שהודיעתו בשעת נישואין דהוי כהתנית עמו שאין רצונה להתנסבא לו ולהכניס לו הפירות אלא באם שיקבל עליו אונסין ואינה רוצה להקנות לו הזכות אלא עם החוב אבל אם הכניסה סתם ולא הודיעתו אף שאח"כ קודם השימוש הודיעתו מ"מ כיון שבשעת נישואין הקנית לו סתם וקיבלת החיוב ע"ע ואח"כ כשהוא משמש עם הפרה בשלו הוא משמש לפי המסקנא דלוקח הוי וע"ז כתב שפיר כיון שהחפץ אינו שלה לא הוי שמירה בבעלים כשהוא משמש בהפרה ה"ל משמש ע"ד זה שאינו משמש בבעלים דהא הודיעתו שאינו שלה ואינו פטור רק משום דהוי לוקח:
ט סָעִיף יז וכן גזלן לכאורה קשה דהא סתם גזילה יאוש בעלים כמבואר בס' שי"ח ומבואר בסי' שס"א סעי' ו' דאפילו אם אכלה השני בגזל לאחר יאוש דפטור השני מקרא דאשר גזל ע"ש וא"כ מכ"ש כשנאבד והרי אין החיוב נגד הנגזל אלא נגד הגזלן ונגד הגזלן הוי שמירה בבעלים וע"כ צ"ל דמיירי שידוע שלא נתייאשו הבעלים אך עדיין קשה כיון דע"כ מיירי בלא הודיע שהיא גזולה דאי הודיע שהיא גזולה השני כשנשתמש בו הוי כשואל שלא מדעת דהא כ"ז שלא נתאיישו ברשותא דמרא קיימא כמבואר בסי' רצא וחייב מטעם גזלן ואי כשלא נשתמש הא משיכה אינו קונה בשואל ש"מ כמבואר בתי' ב"מ ד"ה חדא לומר וא"כ בלא הודיע הרי יכול לומר לא קבלתי עלי חיוב אונסין כלל דהא סברתי שהגזלן הוא הבעל החפץ והוי דבעלים ונראה דמיירי שנשאל לו הבעל בעצמו והשואל לא ידע מזה דג"כ פטור כמבואר לעיל סעי' ד' ע"ש והרי נכנס בחיוב שמירת שואל אך עדיין קשה דודאי אם בשעה שגוזלו היה שוה דינר ובשעה שמתה ביד השואל היה שוה ד' דהגזלן לא נתחייב רק בדינר כמבואר בסי' שסב סעי' טז והשואל כיון דאשעת אונס הוא דמיחייב ובשעת אונס שוה ד' ודאי דהשואל משלם ד' להגזלן דהא הגזלן קנה לה בשינוי וכמו דגוף השברים אף דנתייקרו ושווין יותר מהדמים שהיה גוף החפץ שוה בשעת גזלה הן של גזלן דקני לה בשינוי כמו כן השבח זה שמשלם השואל שנעשה אחר האונ' דהא קיימ' לן דמשע' אונסין הוא דחייב בתשלומין והרי נולד השבח אחר האונ' דהיינו אחר השינוי ולא שייך לומר בזה כיצד הלה עושה סחורה וכו' כיון שבשעת שאולה הריוח הוא שלו לא של חבירו דכבר קנה לה לכן נראה לפי עניות דעתי דמכל מקום לא הוי שמירה בבעלים כיון דבשע' שאלה לא היה שלו ולא היה מיחשב בעליה בשעת שאלה רק בשעת שכורה נעשה הוא בעלים של החפץ ואנן בעינן בעלים בשעת שאלה ולפי זה אפילו אם קנה אותו בדמים אחר שהשאיל הבעלים לא חשיב בעליו עמו:
א סָעִיף א השקהו. ה"ה אם עשה עמו אח"כ מלאכה גמורה אלא דנקט זה לרבותא דהשקהו בשעת שאלה דפטור. סמ"ע:
ב סָעִיף ג מזמין. והיינו דוקא כשהבטיחו לעשות מלאכתו ולא קבע לו השואל זמן לזה אבל אם קבע לו זמן אימתי יעשה מלאכתו אף שהוא מוכן לא מקרי שאלה בבעלים כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונראה דגם הרא"ש מודה בזה. שם:
ג סָעִיף ג באמירה. והש"ך כת' דאין דין זה מוכרח ע"ש שהביא ראיה מהתוס' ורבינו ירוחם והמרדכי דמוכח מדבריהם דגם באמירה בלא הכנה הוי שמירה בבעלים:
ד סָעִיף ה היום. עיין בתשו' הר"ן סי' כ':
ה סָעִיף ו עצמם. אע"ג דקי"ל בכ"מ שלוחו של אדם כמותו שאני הכא דכתי' ב"פ בעליו עמו משמע דדקדק הכתו' דוקא הבעלים עצמן. סמ"ע:
ו סָעִיף ו חולקין. כלו' דמספיקא לא מפקינן ממונא ואומרים שלוחו כמותו וכן מוכח בש"ס ופוסקים וכ"כ הנ"י בשם הר"ן להדי' ולפ"ז אם תפס המשאיל לא מפקי' מיניה אפי' להי"ח וכן עיקר. ש"ך:
ז סָעִיף ז מחבירו. פירוש אפי' לצרכו שאינו לצורך השותפות וקאמר ששאל אחד מהן דאילו שניהם שאלו זה מזה ה"ל כדין השאילני ואשאל לך דאפי' באינן שותפים ה"ל שמירה בבעלים לחד מ"ד וכ"כ ב"י ע"ש וזהו דלא כמו שכת' הה"מ והכ"מ. סמ"ע:
ח סָעִיף ז בבעלים. דתמיד הם יחד בעסק השותפות. שם:
ט סָעִיף י ספק. הסמ"ע כת' דכל הני הן אבעיות בש"ס ומסיים בתיקו וזה אינו אלא בעיות דלא איפשטו הן ונ"מ דאם תפס המשאיל אין מוציאין מידו אבל אי הוי סלקי בתיקו מוציאין מידו וכמ"ש בסי' כ"ה ס"ב לדעת הרא"ש והטור וכ"כ שם בשם רש"ל וכ"כ הטור כאן להדי' אך לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה. שוב הארכתי בזה בספר תקפו כהן. ש"ך:
י סָעִיף יא מידם. תימא על הרמ"א שסתם כאן כהמחבר ולעיל סי' ר"ב ס"ג וכן לקמן סי' שפ"ח ס"א וסי' ש"צ ס"ב הביא דעת הי"ח דבבעיא דלא נפשטא לא מהני תפיסה וכן קשה על הע"ש. שם:
יא סָעִיף יא פוטרים. וכן עיקר וכמ"ש בסי' ס"ו ס"מ ור"ס ש"א. שם:
יב סָעִיף יב אשותפים. פירוש שהן שותפין בשכיר חדש זה אבל אינו ר"ל שהן שותפין בדבר אחד ושכרו שכיר חדש זה לעשות להן בדבר ההוא. דא"כ ל"ד לשתלא ומקיז דם ואינך דקחשיב דהרי שם בני המדינה אינן משותפין יחד בכלום. סמ"ע:
יג סָעִיף יג שירצו. כ"כ ג"כ הטור והא דכת' כן בהוא נשאל להן ולא כת' כן בהן נשאלין לו דמיחשב שאלה בבעלים אפילו בשעה שאינן לומדים וגם הרשב"ץ בדין הש"צ שכת' הרמ"א בסמוך דקדק לכתוב בהשאיל הוא להן דמיחשב בכל אותו יום אפילו שלא בשעת תפלה שאלה בבעלים ובהם שאולין לו לא כת' אלא בשעת תפלה ונראה דה"ט דברב וש"צ העושין פעולת הלימוד והנגינה דתפלה נראה בהן הפעולה יותר ומש"ה מיחשבי פועלים ועמהן במלאכתן יותר. שם:
יד סָעִיף יא ספק. וכת' הטור ואי תפס מפקינן מיניה וכת' ב"י וב"ח שט"ס הוא וצ"ל לא מפקינן כדלעיל סי"א ולפע"ד י"ל דאדרבה בכונה כת' כאן הטור דהנך בעיות סלקי בתיקו וכבר כת' הרא"ש בפרק כיצד הרגל דהיכ' דסלקא בתיקו מהני תפיסה וכמ"ש הטור בשמו בסי' שפ"ח ס"א וס"ד וכ"כ בסי' ש"צ סוס"א בשם ר"י. ול"ד לסי"א דלא סלקא בתיקו וכמ"ש שם. שוב מצאתי בטור קלף ישן נושן לא מפקינן. וכן העליתי בספר תקפו כהן דאין לחלק בין תיקו לבעיא דלא איפשטא לדעת הרא"ש וע"ש שהארכתי בזה. ש"ך:
טו סָעִיף טו השניה. כלומר ל"ת כיון דבעינן שיהא תחלת השכירות או השאלה בבעלים ואי לא הוה מתחלתו בבעלים אע"פ שאח"כ בשעת שבירה ומיתה הוה בבעלים חייב וה"נ נחשב הכל כשכירות א' והרי מתחלתו שלא בבעלים הוי קמ"ל כיון דכלו ימי שכירות הראשונה ה"ל זה כשכירות חדשה והוי בבעלים ופטור אע"ג דאם הראשונה הוה בבעלים ושניה שלא בבעלים אמרינן דמיחשב הכל לשכירות א' ופטור. בשומרים הולכין להקל וכ"כ הטור ע"ש. סמ"ע:
טז סָעִיף טז במלאכתו. פירש הסמ"ע דאפילו שאל ממנה בשעה שאינה עוסקת עמו במלאכתו פטור כיון דהיא מוכנת ועומדת לעסוק במלאכתו תדיר משא"כ איפכא כשהיא שואלת ממנו מיחשב כאילו שאלה מאחר ואינה פטורה אא"כ שאלה ממנו בשעה שעוסק במלאכתה והטור מסיק בזה ז"ל אפי' היו שכורין או שאולין בידו ממנה קודם שנשאה שלא בבעלים ואח"כ נשאה מאותה שעה ואילך חשוב שאלה או שכירות בבעלים ונסתלק שאלה או שכירות הראשון שלא היה בבעלים ופטור עכ"ל ועיין בתשו' מהרי"ט סי' ש"ל:
יז סָעִיף יז אבל. עיין בסמ"ע שתמה על הרמ"א בדין זה וכת' דנראה מוכח מלשון הטור דגם בכה"ג פטור מפשיעה מכח שמירה בבעלים דאי מה"ט דלוקח הוא לחוד הוה מחויב בפשיעה כדין ש"ח דומיא דלוקח לל' יום כמ"ש הט"ו אח"ז כו' ע"ש ועיין בש"ך שיישב תמיהתו ע"ש באריכות:
יח סָעִיף יז עצמו. עיין במהרש"ל פ"י דב"ק סי' מ' ועמ"ש בסי' רצ"א ס"ק מ"ה:
יט סָעִיף יז ממון. ע"ל סי' תכ"ד ס"י דאם יש לה נ"מ או נצ"ב או תוספת על כתובה דאורייתא חייבת למכור בטובת הנאה אלא דכאן מיירי באין לה וסמך אמ"ש שם וכן משמע בד"מ ע"ש וגם בש"ס ב"ק דף פ"ט ע"א דפריך אדין חבלה תזבין נ"מ ותתן ליה ומשני בדלית לה ודמפשט להמקשן כ"כ דביש לה נ"מ דמחוייבת לזבן ולשלם משמע דס"ל בשאר חיובים מחוייבת למכור נ"מ ולשלם. סמ"ע:
כ סָעִיף יז נכנס. ואם שאל לה אחד אבן טוב לרפואה ונגנב פטור הבעל אך אם שאל לה בגד על התחתונה לפי כבודה ועשרה מסתמא ניחא לבעל וחייב אפילו באונסין אבל לא בגד חשוב מערכה אם לא שנושאת ונותנת בתוך הבית. מהרש"ל ב"ק פ"ח סי' ל"א וע"ש. ש"ך:
כא סָעִיף יח חנם. הטעם כיון דאינו לוקח גמור. סמ"ע:
א סָעִיף ו עצמם ולא שליח. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קס"ח בג' שותפין שיש להם (פאבריק) מחומץ בעיר אחרת ושלשתן עוסקים בקניות הצריכים לזה ורגילין לשלוח בניהם לשם להשגיח ולפקח על עסק ההוא ויהי היום שבו הבנים לאבותם על ימי החג וצרור השותפות ביד א' מהם ואחר החג בחרו לשלוח רק א' מהם אל (הפאבריק) ומסר זה צרור השותפות ליד זה שנסע לשם וישם את הכסף בתפיסה שלו עם מעותיו של עצמו ושמהו בכיס התפור בבתי שוקים שלו ובדרך אבד כל המעות והוא כעין פשיעה שדרך לצרור מעות בכיס התפור בבגד שעל החזה בבתי נפש ולא בבתי שוקים שעשויים ליפול ברדתו מן העגלה ע"כ אין השותפים רוצים לישא בעול ההפסד ההוא רק יהיה על אבי הבן הלז לבדו ונסתפק הרב השואל אם יש לפוטרו מטעם פשיעה בבעלים כמבואר סימן קע"ו ס"ח או י"ל כיון דהבנים שלוחים דאביהם הם ה"ל כמו אמר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי דפליגי רי"ף ורמ"ה אי שלוחו כמותו או לא. או אפשר בנים אפילו גדולים הסמוכים על שלחן אביהם ה"ל ידם כיד אביהם ולכ"ע הוי שאלה בבעלים ופטור אפי' מפשיעה וא"כ ההפסד לשותפות שוה בשוה. והשיב הנה בודאי אי א' מהאבות פשע ונאבד ממנו היינו צריכים לפלפל אם נאמר מה שבניהם של ב' שותפי' האחרים עמו למלאכה אם הבנים הוו כבעליו עמו או לא. אך האבות לא פשעו רק השליח פשע היינו הבן וא"כ לו יהא שהאב שומר שכר בלי בעליו עמו ומסר בעצמו הפקדון לבנו הגדול ופשע ונאבד פטור האב שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד והבן מחוייב לשלם והבן אינו שותף ואינו בעלים ולא שאולים זה לזה כי כל א' שלוחו של אביו וכל הפושע מהם צריך לשלם והאב פטור אך אם אין לבן לשלם פליגי (בסימן רצ"א סכ"ד בהגה) והרא"ש ס"ל דחייב האב לשלם אך בנד"ז מודה הרא"ש דהאב פטור עד שיהיה לבן משל עצמו וישלם דהרי כ' הש"ך שם דאם ידוע שאינו משמר בעצמו פטור מכ"ש הכא שהאבות עצמם מסרו לבניהם והבנים מסרו זל"ז המעות הנ"ל ובודאי אי לא היה הבן פושע יהיה פטור מטעם ש"ח שפטור באבידה אז היה האב שהוא ש"ש חייב ולזה נתכוון הש"ך שם ס"ק ל"ח ומבואר בשו"ת ד"ר שם אבל השתא שפשע והבן חייב פטור האב כנ"ל פשוט. ואפילו אם היה נאבד מאחד מהאבות ע"י פשיעה נ"ל בנדון שלפנינו נמי היה פטור אפילו אי נימא באמר לשלוחו אשאל עם פרתי אין שלוחו כמותו הכא הלא הם בעצמם גם כן עוסקים במקומם בעסק השותפות כו' ועוד נ"ל דאפילו השליכו כל יהבם על בניהם מ"מ פטורים ואין זה בכלל אימר לשלוחו השאיל לי עם פרתי דודאי מי שמשאיל עצמו עם פרתו ושוב שולח במקומו שליח ונתפייס בעה"ב בשלוחו של זה להיות במקומו בזה לא מבעיא בש"ס אי שלוחו כמותו דאפילו אם בעליו עמו ממעט שלוחו מכל מקום הא השתעבד עצמו להשאל עם פרתו ושוב השתדל להמציא שליח במקומו וזה ההשתדלות להמציא שליח לא גרע מהשקיני מים אך אבעיא בש"ס כשלא נכנס כלל בשעבוד להשואל אלא השאילו פרתו והשאיל אחר עם הפרה כו' והכא האבות נתפייסו זע"ז מה שעליהם לעשות יעשו בניהם במקומם אין זה בגדר השאל לו עם פרתי וזה ברור בעזה"י. אמנם אי הוה אמרו לבנייהו השאלו לנו עם פרתינו הוה ספיקא דדינא ככל שליח ואינו יכול להוציא מיד המוחזק דמ"ש הרב השואל דאפשר דיד בן הסמוך על שלחן אביו כיד אביו וא"כ דומה למה דאמרינן יד עבד כיד רבו ליתא דהרי"ף מוסיף יד עבד כיד רבו דעבדו כגופו דמי כו' מ"מ לנדון שלפנינו אין נפקותא כי לענ"ד חייבי' כל השותפים הללו בהפסד ההיא (ר"ל לעת עתה אבל כשיהיה לבן הנ"ל ממון עצמו יהא חייב לשלם להם חלקם וכמ"ש לעיל) אך טוב לבצוע הריב אם אפשר ואם לאו יגמור הדין כנ"ל עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף ו ויש חולקין עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן קע"ז באחד ששכר סוס משמעון ושכר ג"כ אביו של שמעון לילך עמו להראות לו הדרך ופסק עמו כמה שכירות יתן לו ובשעה שהשכיר לו אמר לו בפי' שלכך מוזיל גביה בשכירות לפי שאביו הולך עמו וישגיח על הסוס ובחזירתו נעשה הסוס פסח קצת ורצה להניחו בדרך ואמר לו אביו של בעל הסוס שירכב עליו לביתו כי אין זה מזיק לסוס כלל וכשבא לביתו חלה הסוס מאד ותבעו בעל הסוס שפשע שלא היה לו לרכוב עליו אחר שנעשה פסח. והשיב לכאורה נראה לחייב השוכר דזו היא פשיעה גמורה כמבואר בסי' ש"ט ס"ג בהגה ובסמ"ע שם וגם אין לפוטרו מטעם פשיעה בבעלים דאביו של בעל הסוס הוי כשלוחו ויש מחלוקת אי אמרינן בזה שלוחו כמותו ומספיקא לא מפקינן ממונא. זה אינו דבנ"ד לא היה אביו שלוחו של בנו ורק בא בשכרו ולא שויא שליח כלל ואדרבה מצינו בקדושין דף מ"ה דכל אפשר לומר דלא שויא לאביו שליח אמרינן כו' בם יש לזכות להשוכר מצד אחר כיון שאמר המשכיר שלכך מוזיל גביה לפי שאביו הולך עמו וישגיח על הסוס הרי שסמך על אביו. וכיון שאביו צוה לו לרכוב על הסוס שאין כאן היזק להסוס. א"כ לא פשע השוכר כלל ופטור ע"ש. ושם בשבו"י ח"ג סימן קע"ז במי שמסר לאחר שט"ח שיקח המעות מהלוה ולהביא לו וצוה לו המשלח שאם יהיה חשש אחריות בדרך שישכור עוד יהודי הדר שם לילך עמו וכן עשה ואח"כ נאבד המעות בדרך אם יש לחייבו לשלם כדין שומר שכר או לא. והשיב לא ידעתי מאי מספקא לך מהיכי תיתי לפוטרו אם מחמת שצוה שאם יהיה חשש אחריות שיקח עוד יהודי הדר שם בשכירות וכתב הרמ"א בסימן שמ"ו דיש חולקין ואומרים דשלוחו כמותו והוי שאלה בבעלים זה אינו כיון שהוא עצמו לא דבר עם השליח עצמו רק שצוה לו שישכור יהודי א' דלא הוי שלוחו ממש. בזה לית מאן דפליג דלא הוי שאילה בבעלים כו' גם אין לפוטרו מכח תקנת חכמים כדאיתא פרק האומנין ובח"מ סימן ד"ש גבי חבית ה"נ נימא אין לך מעביר מעות ממקום למקום זה אינו דדוקא גבי חבית שהיא מלאכה כבידה ונעשה ע"פ הרוב ע"י עניית והיזק זה מצוי תקנו חכמים לפוטרו אבל בשאר ש"ש ודאי לא עשו תקנת חכמים לפוטרו מגנבה ואבידה שחייב ע"פ דת התורה גם אין לפוטרו מטעם דאין דין שומרים בשטרות דהא אנו לא מחייבים אותו בשביל שלא שמר שטרו דהא שמרו כראוי וקיבל דמים אך על הדמים נעשה ש"ש לכן נ"ל דחייב לשלם כדין שומר שכר עכ"ד ע"ש:
ג סָעִיף יא ונשאל לו אחד מהם כו' ה"ז ספק. עיין בטור שכתב וז"ל שאל משני שותפין ונשאל לו אחד מהן מבעיא לן אי הוי בחלק שכ אותו שנשאל לו שאלה בבעלים או לא כו' עכ"ל ומשמע דבאידך פלגא פשיטא שחייב השואל לשותף השני וכ"כ בפרישה. אמנם מלשון הש"ע שהוא ג"כ לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות שאלה דמסיים לפיכך אם מתה אינו משלם משמע דקאי ג"כ אהך בבא דאינו משלם כלום וכבר תמה בזה בנ"י שם בסוגיא הנ"ל וכתב דאפשר דמשום הך בבא דשותפין ששאלו נקט הרמב"ם ז"ל אינו משלם משום דסליק מיניה וממילא נמי בהאיך דשאל מן השותפין אינו פטור אלא מפלגא ע"ש וכ"כ במל"מ שם הלכה ז' דבדברי הרמב"ם ז"ל אין הכרע אי פטור מכל הפרה דאולי קאי למאי דסליק דהיינו שותפין ששאלו כו' ע"ש. גם בש"מ שם כתב בפשיטות דאין הספק אלא בפלגא של אותו שנשאל לו אבל בפלגא דאחר שלא נשאל לו ליכא ספיקא דודאי חייב לשלם לו ע"ש. ועיין בקצה"ח שכתב ונראה דשותף דידיה אינו נוטל כלום בפלגא דמשלם כיון דהפטור בא מחמת זה שנשאל לו אין שותף חבירו מפסיד על ידו ונוטל חלקו משלם ואע"ג דבחוב מקולקל מה שגבו חולקין בשוה הכא כיון שהתורה פטרה אותו מחלק השותף שנשאל לו גובה זה שלא נשאל לו חלקו משלם ואידך אינו נוטל כלום מחלקו. וכתב עוד וכן באידך אבעיא שותפין ששאלו נמי אין הספק אלא בהאי פלגא דשייליה אבל פלגא דחבריה ודאי חייב וכ"כ בנ"י שם וכן נראה מדברי הטור ע"ש ועיין בספר דברי משפט מ"ש בזה:
א סָעִיף א (ליקוט) בשעה שמשך. כמש"ש ב' פרה במשיכה כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א ל"ש היה כו'. צ"ה ב':
ג סָעִיף א (ליקוט) בעוד שהוא משקהו. לאפוקי אח"כ כמו השאילני היום ואשאילך למחר בס"ח וקאמר והשקה וכו' דס"ל להרמב"ם דוקא אחר שהתחיל במלאכה וכמ"ש בעידן עבידתייהו אבל לתוס' ורא"ש אפי' קודם לכן בשעה שהלך וכמ"ש בס"ג (ע"כ):
ד סָעִיף א אבל אם כו'. שם ומתני' צ"ד ב' וכמ"ש בס"ב: (ליקוט) אבל אם משך כו'. שם ואי פקח כו' (ע"כ):
ה סָעִיף ב (ליקוט) אבל אם לא כו'. מתני' וגמ' שם (ע"כ):
ו סָעִיף ג (ליקוט) שאל כו'. ע' תוס' צ"ד א' ד"ה פרה במשיכה כו' וברא"ש שם ס"ו (ע"כ):
ז סָעִיף ד (ליקוט) אע"פ כו'. כ"מ שם בגמ' דקא' איגלאי מילתא כו' מ' דמעצמו עשה ודוקא כה"ג (ע"כ):
ח סָעִיף ד כיש חולקין ומפרשים דשואל בקש מהמשאיל:
ט סָעִיף ד וכן כו'. נלמד מהנ"ל: (ליקוט) וכן אם כו'. מרדכי והג"א שם. מהנ"ל (ע"כ):
י סָעִיף ו וי"ח כו'. כר' יונתן דסוגיא בכ"מ שלוחו כו' ועוד דספיקא דדינא קי"ל להקל וראיית הרי"ף דחו שלפי דבריו השיב לו אף לר' יאשיה הרא"ש שם: (ליקוט) וי"ח. וכ"כ הרשב"א והר"נ והנ"י דכאן אזלינן לקולא ובנדרים להחמיר ועמ"ש על הרי"ף אבל דברי הרי"ף י"ל דמ"ש בגמ' תבעי ליה למ"ד כו' אינן דברי רב עיליש אלא דברי גמ' דהא אינהו קודם לרב אשי דפשט שליח פלוגתא כו' ומדקא' מסתברא יד כו' מ' דוקא בעבד ועוד ראיה לדברי הרי"ף ממש"ש צ"ט א' יד עבד כו' ומשני בעבד עברי ואם איתא עדיין שאלה בבעלים וכן בשליחו ואפשר שזה קושית הגמ' משום שאלה בבעלים דלא כפרש"י אבל הרא"ש וסייעתו מפ' כפי' תוס' שם ד"ה באומר כו' שדוקא במקום הבעלים אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו דלא ס"ל כן וכמ"ש בס"ו בהג"ה דדוקא בלא דעת בעלים וכמש"ש ע"ש (ע"כ):
יא סָעִיף ו נשאל לו כו'. רמב"ם ולמד ממש"ש צ"ט א': (ליקוט) נשאל כו'. דלא אמרינן יד עבד כיד רבו אלא מדעת בעלים ולכן לא פריך בגמ' שם צ"ט א' יד עבד כו' אלא אסיפא ולא ארישא אבל כ' דאף מדעת אינו כלום אלא דוקא שנשאל הרב עצמו ע"ש צ"ט א' בד"ה באומר כו' (ע"כ):
יב סָעִיף ז שותפים כו'. ב"ב מ"ג ב': (ליקוט) שותפים כו'. ב"ב מ"ג ב' וע' ברמב"ם כאן (ע"כ):
יג סָעִיף ח האומר כו'. שם וב"מ פ"א א':
יד סָעִיף יא (ליקוט) לפיכך כו'. מ' אף כולה וכ"מ בדברי הרי"ף ורא"ש שסתמו אבל לפי גי' שלנו בגמ' דוקא אפלגא וענ"י שם (ע"כ):
טו סָעִיף יא ויש פוטרים דפשיעה בבעלים פטור כנ"ל ודעת הרמב"ם הואיל והן שני ספיקות לחיוב דלא כמ"מ והביאו בה"ג ש' וכיון שהוא כמזיק ואין כו' דא"כ כל פשיעה בבעלים יחייב:
טז סָעִיף יב והמקיז. עמ"ש בס"ס ש"ו.
יז סָעִיף יב וי"א כו'. לשון הרא"ש שם: (ליקוט) וי"א שבזמן כו'. ממש"ש צ"ו א"ר לפום חורפא כו' אע"פ שאינה עוסקת תמיד אלא שמחוייבת תמיד ומטעם זה כ' הראב"ד בפכ"א מה' אישות דאשה ששברה כלי בעלה פטורה משום ששכיר לה כל שעה אבל הרמב"ם כ' כטעם הירוש' בפ' הכותב והביאו תוס' שם פ"ו ב' ד"ה ר"א כו' וכ' המ"מ שדוקא היא שכורה לבעלה אבל הבעל לא אלא בשעה שמתעסק בצרכיה וכ"כ הרשב"א וש"פ ועבנ"י בב"מ שם (ע"כ):
יח סָעִיף יב מידי דהוה כו'. דלא קמבעיא להו אלא בנשאל לא' מהם כנ"ל:
יט סָעִיף טו י"א כו'. תוס' שם ד"ה שאלה כו':
כ סָעִיף טו אבל כו'. כמש"ש צ"ו ב':
כא סָעִיף טז אפילו פשע כו'. כ"כ הרמב"ם והטור ודעת הרמב"ם מש"ש דלוקח הוא פטור אף מפשיעה וכ"ד הרשב"א ברפ"ז דיבמות ורוב הפוסקים אבל תוס' שם ד"ה בעל כ' דחייב בפשיעה וכ"ד הרא"ש אלא שכ' דאין נ"מ בזה דמ"מ פשיעה בבעלים הוא אלא נ"מ לענין לוקח כמ"ש תוס' שם וכמ"ש בסי"ח וכ"כ הטור בסוף הסימן אלא שבתחנה כ' כלשון הרמב"ם וש"ע אפי' כו'. וכ' ד"מ מ' מדבריו דלא מפטר משום שמירה בבעלים רק משום לוקח כדעת הרמב"ם וכ"כ במרדכי כו' אבל לא דק דהרי הטור כ' בעצמו למטה כדעת הרא"ש אבל העיקר דמ"ש מפני שהוא כלוקח לא כ' אלא אנגנבה ופשע פטור משום פשיעה בבעלים אלא שנמשך אחר לשון רמב"ם ור"ל דבזה אין פלוגתא אבל ר"י כתב אבל מ"מ דעת הרב נכונה וכמ"ש במרדכי רפ"י דב"ק וכמ"ש שם בסוגיא להדיא ואליבא דרבנן כו' כי תיבעי לך כו' וערש"י ד"ה ואליבא כו' ודברי הרא"ש וטור צע"ג:
כב סָעִיף יז וכן גזלן כו'. מרדכי הנ"ל: מגמ' הנ"ל
כג סָעִיף יז והאשה כו'. ב"ק פ"ז א':
כד סָעִיף יז ואם הודיע כו'. כמ"ש בב"מ מ"ב ב' במפקיד נימא לה לאימא כו' וה"ה כאן: (ליקוט) ואם הודיע כו'. עבה"ג דאינו דומה ליורשין אבל בנ"י שם כ' שהבעל הוא כמו היורשים ע"ש (ע"כ):
כה סָעִיף יז ודוקא כו' או כו'. דאל"כ צ"ל הסוגיא דשם צ"ו ב' בלא הודיעתו מאי קמיבעיא להו שואל הוי כו' אמאי יהא חייב כיון שלא הודיעתו וכמש"ש בגמ' הנ"ל נימא לה לאימא זילי שלימי אמרה לא כו':
כו סָעִיף יח לוקח כו'. סותר למ"ש בסי"ז וצ"ע ועש"ך ס"ק י"ב: (ליקוט) לוקח כו'. עמש"ש שהוא תמוה ועוד הקשה ב"ח קושיא אחרת מ"ש ממתנה ע"מ להחזיר שכ' הרא"ש בסכ"ג דסיכה שחייב אפי' באונסין וכ' שם שאפי' לדעת ר' ישעי' חייב כדין ש"ש ומנ"מ מתנה או מכירה אבל דעת הש"ע ל"ק שפ' בסי' רמ"א ס"ח כדעת הרשב"ם ועבסמ"ע שם ס"ק כ"א (ע"כ): (ליקוט) לוקח כו'. עסי"ז דהרמב"ם פוטר אף מפשיעה וכ"כ נ"י שם וכ' שכ"ד הרמב"ן והרשב"א והראב"ד והר"נ (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.