א הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן, חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לְבַעְלָהּ, וְנֵזֶק וְצַעַר לָאִשָּׁה. וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין דְּמֵי וְלָדוֹת, שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הָיְתָה יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה, וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלְדָה, וְנוֹתְנִים לַבַּעַל. וְצַעַר וְנֶזֶק מְשַׁעֲרִין כַּמָּה תִּפְחַת הָאִשָּׁה וְנִכְחֶשֶׁת יוֹתֵר כְּשֶׁהִיא מַפֶּלֶת עַל יְדֵי הַכָּאָה מִשֶּׁיָּלְדָה כְּדַרְכָּהּ. וְכֵן בְּשֶׁבֶת וְרִפּוּי, אִם צְרִיכָה לְכָךְ (טוּר ס"א). וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן פ"ג. וְאִם מֵת הַבַּעַל, נוֹתְנִים לְיוֹרְשָׁיו. (שָׁם בְּשֵׁם הרמב"ם ד"ב). וְאִם נְגָפָהּ אַחַר מִיתַת הַבַּעַל, נוֹתְנִים אַף דְּמֵי וְלָדוֹת לָאִשָּׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא שֶׁל יוֹרְשָׁיו (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד וְהָרֹא"שׁ).
ב הָיְתָה נְשׂוּאָה לְגֵר, וְחִבֵּל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר, נוֹתֵן דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. מֵת הַגֵּר, פָּטוּר. וְאִם חָבַל בָּהּ אַחַר מִיתַת הַגֵּר, זָכְתָה הִיא בִּדְמֵי וְלָדוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא פָטוּר (טוּר ס"ג בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ג הָיְתָה שִׁפְחָה אוֹ גוֹיָה בִּשְׁעַת הֵרָיוֹן, וּבִשְׁעַת נְגִיפָה נִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ נִתְגַיְּרָה, הֲרֵי דְּמֵי וְלָדוֹת שֶׁלָּהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בַּעְלָהּ קַיָּם הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל; וְאִם לָאו, הוּא פָטוּר (טוּר ס"ד בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ד הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וָמֵתָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג, הֲרֵי זֶה פָטוּר מֵהַתַּשְׁלוּמִין וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנֹשׁ יֵעָנֵשׁ (שְׁמוֹת כא, כב) ; (לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לָאִשָּׁה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ, וְנָגַף אֶת הָאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה, הוֹאִיל וְהֵמִיתָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה הֲרֵי זֶה כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין, וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לָאִשָּׁה פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין (טוּר ס"ה בְשֵׁם הָרַאֲבַ"ד).
א סָעִיף א אע"פ שלא נתכוין כו'. דכתיב בפרשת משפטים וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה דמדכתיב וכי ינצו אנשים למדונו דלא נתכוין להאשה ומדכתיב ולא יהיה אסון פי' בהאשה הנוגפת למדונו דבזה דוקא יהיה עליו חיוב תשלומין הוולדות הא אם יהיה בה אסון מיתה פטור מדמי וולדות דקם להו בדרבה מיניה וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה ע"ש ומדכתיב בעל האשה למדונו שזכתה התורה דמי הולדות לבעלה:
ב סָעִיף א ונזק וצער של האשה. עיין בא"ה סי' פ"ג שם כ' הטור והמחבר דהנזק והפגם הוא שלו ושלה ולק"מ דשם קאי אנזק דקטיעת ידה או אבר שמחסרה ממלאכתה מ"ה יש לו חלק בו דהא מכח זה נתבטלה ממלאכתו משא"כ כאן דמיירי מכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו כ"א שבת בעודה בחליות' ואותה משלם להבעל ועפ"ר:
ג סָעִיף א וכמה היא יפה משילדה. פי' אם היא ילדה בלא הכאה אלא שהיא ריקנית בלא ולד ומשום דלפעמים אשה מפלת ג"כ מעצמה בלי נגיפה והכאה מ"ה אין עליו לשלם כל דמי הולד אלא בכמה אדם קונה אשה הרה ביוקר כדי שאם תלד יהיה הולד שלו דאין נותן בה כ"כ דמים דשמא תפיל ולא תשארה בידו אלא ריקנית וק"ל והיינו פחת דמי הולדות דזכתה לו התורה אבל מה שנכחש גופה מחמת כאב הכאתה זהו מקרי נזק ועליו כ' הטור והמחבר דהוא של האשה:
ד סָעִיף א וכן בשבת וריפוי. והריפוי נותן לרופא והשבת לבעל משום דמעשה ידיה הוא שלו וכ"כ בטור עוד כ' שם דהבושת אם הוא בסתר לו חלק א' ולה שני חלקים ואם הוא בגלוי לה חלק א' ולו שני חלקים ולא ידעתי למה השמיטו המחבר. ופי' סתר ובגלוי בדבר זה נראה דר"ל דההכאה היה בסתר שלא היו רואין בדבר או בגלוי במקום רואין ועפ"ר מ"ש עוד בזה וגם עיין בטור א"ע סי' פ"ג דכ' שם בדין ריפוי אם אמדוהו לרפאותו בה' ימים ועבדה לה סמא חריפא ונתרפאת בג' ימים דהוא בכלל צער והוא שלה:
ה סָעִיף א דמי יולדות לאשה. פי' ולא ליורשיו משום דאין אדם מוריש ליורשיו דבר שלא בא לעולם דבחייו עדיין לא נגפה והן שלה כיון דכתיב בתורה ויצאה ילדיה ולא כתיב הילדים ללמדינו ששמה נקרא על ילדיה היכא דאין לאב זכייה בהן:
ו סָעִיף א דהוא של יורשיו דכיון דזיכתה התורה להיות דמי הולדות שלו נחשבו הולדות כשהן במעי אמן של הבעל וכשמת שם יורשיו נקראין עליהן ועומדים במקומו גם בזה:
ז סָעִיף ב מת הגר פטור פי' ואינם נותנים ליורשיו דאין יורשי הגר יורשים אותו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' רע"ה:
ח סָעִיף ב זכתה היא בדמי כו'. דומיא דאשה ישראלית שנגפה אחר מיתת הבעל דפסק המחבר לעיל דנותנין לאשה דמי הוולדות ולא ליורשיו:
ט סָעִיף ב דהוא פטור. ג"כ הוא מטעם דס"ל לי"א הנ"ל באשה דעלמא דאין האשה זכה בהן כ"א יורשיו ובגר דאין יורשיו יורשין אותו ממילא פטור הנוגף:
י סָעִיף ג הרי דמי הולדות שלה דכיון דאין הקדושין תופסין בשפחה ועכו"ם משום ישראל לא קרינן ביה בעל האשה ואין לישראל זה שנתעברה ממנו זכייה בהולדות ואף שהוא חי בשעת נגיפה (ול"ד לישראל שנתעברה מישראל בזנות דקי"ל דדמי הולדות הוא של הבועל דשם בני קידושין נינהו וכ"כ המ"מ שם) ומ"ה הדמים הן שלה משום דס"ל דזכתה התורה לה היכא דאין להבעל בהן זכייה כנ"ל:
יא סָעִיף ג וי"א דאם בעלה קיים הרי הן של בעל. פי' כשנתעברה מישראל וכנ"ל וטעמם דמדמי זה לישראל המזנה עם ישראלית:
יב סָעִיף ג ואם לאו הוא פטור. י"א הללו ג"כ לטעמם הנ"ל אזלי דאין לאשה שום זכייה בדמי וולדותי':
יג סָעִיף ד שנאמר ולא יהיה אסון כו'. ה"ג יענש לח חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת ב"ד לפוטרו מהתשלומין בד"א כו' וכן ברמב"ם שם:
יד סָעִיף ד כשנתכוין לאשה כו' אף ע"ג דקרא איירי בשנים שמריבין ומכוין להכות לחברו ונגף האשה שלא בכוונה וכמ"ש בר"ס זה מ"מ הדיוק דלמדנו מולא יהיה אסון הא אם יהיה אסון פטור מדמי ולדות משום דקם ליה בדרבה מיניה זה (לא) שייך כשלא נתכוין להאשה דס"ל דאין צד מיתה בכה"ג אבל כשנתכוין להאשה אע"פ שהיה שוגג במיתתה למדנו מקרא כל שאם מזיד היה חייב מיתה אפילו אם היה שוגג באותה מיתה ג"כ פטור מממון וכמו שכ' הטור והמחבר בריש סי' שאחר זה:
טו סָעִיף ד כדבר שאין בו מיתת בית דין. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם שם בפ"ד דהל' חובל ואע"ג דסבירא ליה להרמב"ם דאין מיתת בית דין בנתכוין להרוג את זה והרג את זה וכמו שכתוב שם מכל מקום כ' כדבר בכ"ף הדמיון משום דבהרג שוגג ג"כ אין מיתת בין דין ואפי' הכי אמרי' דפטור מדמי וולדות כיון דאיכא צד מיתת בית דין אם היה מזיד וה"נ ג"כ בלא נתכוון להקמ"ל דבכזה אמרינן כאלו אין כאן צד מיתת בית דין כלל:
א סָעִיף א לאשה. ובא"ע סימן פ"ג כתב דהנזק ופגם הוא שלו ושלה ולק"מ דשם קאי אנזק דקטיעת ידה או אבר שנתבטלה ממלאכתו ע"י זה מש"ה יש לו חלק בו משא"כ כאן דמיירי מכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו כי אם שבת בעודה בחלייה ואותו משלם להבעל. סמ"ע:
ב סָעִיף א משילדה. דלפעמים מפלת האשה ג"כ מעצמה בלי נגיפה והכאה מש"ה אין עליו לשלם כל דמי הולד אלא בכמה אדם קונה אשה הרה ביוקר כדי שאם תלד יהא הולד שלו דאינו נותן בה כל כך דמים דשמא תפיל ולא תשאר בידו אלא ריקנית והיינו פחת דמי הולדות דזכתה לו התורה. שם:
ג סָעִיף א וריפוי. הוא נותן להרופא והשבת לבעל משום דמעשה ידיה הוא שלו וכ"כ בטור עוד כתב דבבשת יש לחלק בין בסתר או בגלוי ונתבאר בא"ע סימן פ"ג וע"ש בטור שכתב דאם אמדוה לרפאותה בה' ימים ועבדו לה סמא חריפא ונתרפאת בג' ימים דהוי בכלל צער והוא שלה. שם:
ד סָעִיף א יורשיו. דכיון דזיכתה התורה להיות דמי הולדות שלו נחשבו הולדות כשהן במעי אמן של הבעל וכשמת שם יורשיו נקראין עליהן ועומדין במקומו גם בזה. שם:
ה סָעִיף ג שלה. דסבירא ליה דזכתה התורה לה היכא דאין להבעל זכיה בהן ול"ד לישראלית שנתעברה מישראל בזנות דקי"ל דדמי הולדות הוא של הבועל דשם בני קידושין נינהו כן כתב הה"מ שם:
ו סָעִיף ג קיים. ומהרש"ל פ"ה דב"ק סימן י"ז כתב דלהרא"ש לעולם אין לו לבעל דהא לא מקרי בעל כיון דלא תפסי בה קידושין ע"ש דהטור והרמ"א לא דקדקו בהרא"ש. ש"ך:
ז סָעִיף ד כשנתכוון. אע"ג דקרא איירי בשנים שמריבין ומכוין להכות לחבירו ונגף האשה שלא בכוונה וכמו שכתו' בר"ס זה מכל מקום הדיוק דלמדנו מולא יהי' אסון הא אם יהי' אסון פטור מדמי ולדות משום דקלב"מ זה שייך כשלא נתכוון לאשה דאין צד מיתה בכה"ג אבל כשנתכוין לאשה אע"פ שהיה שוגג במיתתה למדנו מקרא דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין וכמ"ש בר"ס שאח"ז. סמ"ע:
א סָעִיף א (ליקוט) ונזק וצער כו' וכן בשבת וריפוי כו'. תוספתא פ"ט דב"ק הכה את האשה ויצאו ילדיה משלם נזק צער ריפוי שבת ובשת לאשה וולדות לבעל כו' (ע"כ): (ליקוט) ונזק כו'. צ"ע דברייתא אתי לת"ק אבל אנן קיי"ל כריב"ב וכמ"ש בא"ה סי' פג ס"א ולדברי רש"י בפ"ו דכתובות שפי' רק בבשת ניחא וכ"כ הרא"ש בב"ק שם אבל רש"י שם בב"ק ד"ה שמין כ' אף בנזק כדברי הרמב"ם אבל הרמב"ם שם כ' דאף בנזק (ע"כ):
ב סָעִיף א וצער כו' וכן כו'. הרא"ש שם ותוס' מב ב' ד"ה נותן כו' וע"ש נ"ט א' לפי שסופה כו' וערש"י שם ד"ה נכי כו':
ג סָעִיף א (ליקוט) וכיצד כו'. דלא כרשב"ג דאמוראי נינהו ואליבא דר"י וכמ"ש בס"פ המדיר ובפ"ג דב"מ והסוגיא בגמ' כאידך ממ"ש בס"פ השואל יחלוקו חדש העיבור לרשב"ג דס"ל כסומכוס וקי"ל בכ"מ דלא כסומכוס וכן כל האמוראי דשם וערא"ש פ"ד דב"ב ס"ו. וערי"ף ורא"ש פג"פ (ע"כ): (ליקוט) וכיצד כו'. דלא כר"י דפ' בכ"מ כרשב"ג במשנתי' כמ"ש הרי"ף בפ' ג"פ וכמ"ש במ"א וכן רבא ל"ל האי כללא בפ' בתרא דע"ז ס"ט ב' א"ר הלכה כרשב"ג דלר"י ל"צ ועוד דקא' הואיל ותנן סתמא כו' וכן שמואל בפי"ד דשבת ורפ"ג די"ט דפ' כרשב"ג וכן בפ"ח דב"ב קלג ב' וערשב"ם שם ד"ה ת"ש ודבריו צ"ע ואמוראי בתראי ס"ל הא דשמואל כמ"ש בספ"ד דכתובות נג א' (ע"כ):
ד סָעִיף א וי"א דהוא כו'. אפי' לרבה שם תוס' שם ד"ה אטו כו' והרא"ש והראב"ד אבל סוגיא דשם מ"ג א' כהרמב"ם וש"ע ותוס' שם ד"ה גרושה כו' נשארו בקושיא והרשב"א שם יישבה בדוחק ע"ש:
ה סָעִיף ב היתה כו'. מתני' וגמ' שם:
ו סָעִיף ב וי"א כו'. כר"ח דאתוקם שם ב' כד"ה ודרבה כתנאי ועוד דגדול מרבה כמ"ש בב"מ ו' ב' וזה אינו מוכרח דאפי' ר"ה רבו של ר"ח מצינו דבעי מרבה שם כ' ב' וש"מ. והרמב"ם פ' כרבה דסוגיא הנ"ל מ"ג א' כוותיה כנ"ל:
ז סָעִיף ג היתה כו'. עבה"ג ועתוס' מג א' ד"ה אפי' כו':
ח סָעִיף ג שלה. כשיטתו בס"א וס"ב וכקושיא דגמ' שם גרושה נמי כו' וכאן אין לבעל כלום:
ט סָעִיף ג וי"א כו'. כ"כ הטור שלדעת הרא"ש דהיא לא זכיא בוולדות כר"ח כנ"ל ודבריו תמוהים דאפי' בעל קיים פטור וכ"ה לפי' ריב"א במתני' היתה כו' ועתוס' מב ב' ד"ה היתה כו' ואף תוס' לא דחו פי' אלא משום דסוגיא לא מ' כוותיה וכן מצאתי ביש"ש שתמה עליו וכ' די"ל פי' ריב"א דרבה לשיטתו דבכה"ג זכתה האשה לכן הוכרח לפרש כפירש"י אבל לר"ח אפשר לפרש מתני' כפי' ריב"א ע"ש:
י סָעִיף ד הנוגף כו' בד"א כו'. עבה"ג וכ"כ לח"מ שם: (ליקוט) בד"א בשנתכוין כו'. כמש"ש ך"ו א' ויהא אדם כו' ועתוס' שם ד"ה ויהא כו' והרשב"א בשם י"מ כ' דמיירי בלא מתכוין דקי"ל כר' יוחנן דחייב כופר בלא מתכוין ודלא כחזקיה ועמש"ש (ע"כ): (ליקוט) בד"א כו'. עבה"ג בשם המ"מ ומ"ש כרב אדא ב"א כו' ומ"ש כרבי ולא כתנא ד"ח ליתא שהרי הרמב"ם עצמו פ' ברפ"ד מה' רוצח דלא כרבי אלא כתנא ד"ח וכ"כ בה' נערה וכן א"א לומר כמ"ש דרמב"ם מפ' מתכוין כפי' תוס' באותו ממון דרמב"ם שם ושם כ' בהדיא בממון אחר כפירש"י וצ"ל דס"ל דאע"ג דהלכה כתנא ד"ח מ"מ בדמי ולדות לא קי"ל כוותיה דר"א בר אהבה פליג עליה וקי"ל כוותיה (ע"כ):
יא סָעִיף ד וי"א כו'. הראב"ד שם דקי"ל כתנא ד"ח כמ"ש בכתובות ל"ה א' ועתוס' שם ד"ה ומי כו' ואור"י כו' והא דקא' מי איכא כו' וכ"כ בסנהדרין עט א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.