א הַחוֹבֵל בְּאָבִיו וְאִמּוֹ וְלֹא הוֹצִיא מֵהֶם דָּם, חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים. הוֹצִיא מֵהֶם דָּם, חַיָּב מִיתָה, לְפִיכָךְ פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין אֲפִלּוּ הוּא שׁוֹגֵג. לְפִיכָךְ, לֹא יַקִּיז הַבֵּן לְאָבִיו, וְלֹא יוֹצִיא קוֹץ מִבְּשָׂרוֹ וְלֹא יִפְתַּח לוֹ מוּרְסָא, שֶׁמָּא יָבֹא לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ דָם. וְנִתְבָּאֵר זֶה בְּטּוּר יוֹרֶה דֵעָה סִימָן רמ"א.
ב הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין אֲפִלּוּ הוּא שׁוֹגֵג, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, (אֲפִלּוּ) בְּמֵזִיד, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ.
ג הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ, פָּטוּר. חָבְלוּ בּוֹ אֲחֵרִים, רַבּוֹ נוֹטֵל ה' דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ צִעֲרוֹ בְּסַם וְנִתְרַפֵּא מְהֵרָה, הֲרֵי כָּל רְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ.
ד מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, שֶׁהִכָּהוּ אָדָם אוֹ נְגָחוֹ שׁוֹר, נִתְבָּאֵר מִשְׁפָּטוֹ בְּטוּר יו"ד סִימָן רס"ז (סָעִיף ס"ב).
ה מִי שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ גֵּט שִׁחְרוּר לְיָדוֹ, וְחָבְלוּ בּוֹ אֲחֵרִים, פְּטוּרִים.
ו הַחוֹבֵל בְּבַת קְטַנָּה שֶׁל אֲחֵרִים, אִם נֶזֶק הַפּוֹחֵת אוֹתָהּ מִכַּסְפָּה הוּא, הֲרֵי הוּא שֶׁל הָאָב. וְכֵן שִׁבְתָּהּ שֶׁל אָב, שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְכֶסֶף מְכִירָתָהּ שֶׁל אָבִיהָ הוּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּסְמוּכָה עַל שֻׁלְּחָנוֹ, אֲבָל אֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְּחָנוֹ, הוּא שֶׁלָּהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בִּסְמוּכָה עַל שֻׁלְּחָנוֹ הוּא שֶׁלָּהּ, אִם אֲחֵרִים חָבְלוּ בָהּ (שָׁם בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). אֲבָל צַעַר וְרִפּוּי וּבֹשֶׁת, שֶׁלָּהּ. וְכֵן נֶזֶק שֶׁאֵינוֹ פּוֹחֲתָהּ מִכַּסְפָּה הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ, מְשַׁלֵּם צַעַר וְרִפּוּי וּבֹשֶׁת. הַגָּה: וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא בְּאֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְּחָנוֹ (ע' בד"מ), אֲבָל סְמוּכָה עַל שֻׁלְּחָנוֹ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר (הַמ"מ לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ:
ז הַחוֹבֵל בְּבָנָיו הַגְּדוֹלִים, אִם אֵינָם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, נוֹתֵן לָהֶם מִיָּד; וְהַקְּטַנִּים, יִלָּקַח קַרְקַע בְּנִזְקָן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים סֵפֶר תּוֹרָה (טוּר סי"א בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ) וְהֵם אוֹכְלִים פֵּרוֹתָיו. וְכֵן בַּאֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהֶם. וְאִם הָיוּ סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְחָבַל בָּהֶם (הוּא), פָּטוּר בֵּין שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים בֵּין שֶׁהָיוּ קְטַנִּים; וְאִם אֲחֵרִים חָבְלוּ בָהֶם, בִּגְדוֹלִים יִתֵּן לָהֶם מִיָּד; בִּקְטַנִים, יִלָּקַח בָּהֶם קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ פָטוּר בִּסְמוּכִים עַל שֻׁלְּחָנוֹ אֶלָּא מִשֶּׁבֶת, אֲבָל חַיָּב בִּשְׁאָר ד' דְּבָרִים, וְדִינוֹ בָּהֶם כְּאִלּוּ חָבְלוּ בָהֶן אֲחֵרִים (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ח הַחוֹבֵל בְּחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, חַיָּב; וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים, פְּטוּרִים; אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפֶּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן, אֵינָם חַיָּבִים לְשַׁלֵּם, שֶׁבַּשָׁעָה שֶׁחָבְלוּ בָּהֶם לֹא הָיוּ בְּנֵי דַעַת:
ט הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה, הַחוֹבֵל בָּהֶם חַיָּב; וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים, פְּטוּרִים, אֲבָל מְשַׁלְּמִים לְאַחַר זְמַן, אִם נִתְגָרְשָׁה הָאִשָּׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד. הַגָּה: יֵשׁ לָהּ נִכְסֵי מְלוֹג אוֹ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, מוֹכֶרֶת אוֹתָן לַאֲחֵרִים בְּטוֹבַת הֲנָאָה, וּמְשַׁלֶּמֶת לַנֶּחְבָּל (טוּר סי"ג).
י הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלָה בְּבַעְלָהּ, אִם הָיָה תּוֹסֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ נִכְסֵי מְלוֹג אוֹ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, מְחַיְּבִים אוֹתָהּ לְמָכְרָם לְבַעְלָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה, וְגוֹבֶה מִמֶּנָּה אִם רָצָה הַבַּעַל. וְאִם רָצָה לְגָרְשָׁהּ וְלִגְבּוֹת מִמֶּנָּה הַכֹּל, גּוֹבֶה; וְאִם לֹא הָיָה לָהּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְכֹּר לוֹ עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁאָסוּר לָאָדָם לַשְׁהוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה, אֶלָּא אִם רָצָה הַבַּעַל כּוֹתֵב עָלֶיהָ שְׁטָר בִּדְמֵי הַחַבָּלָה, אוֹ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹטֵל מִכְּתֻבָּתָהּ הָרָאוּי לוֹ. הַגָּה: וְכֵן אִם הַחַבָּלָה כְּפִי כְּתֻבָּתָהּ, מוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ וּמְשַׁלֶּמֶת לְבַעְלָהּ, וְלָא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא תְהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, שֶׁהֲרֵי אִם יִרְצֶה יוּכַל לְגָרְשָׁהּ וְלִגְבּוֹת בַּחַבָּלָתוֹ (טוּר סי"ג).
יא דִּין אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים אוֹ בַּעְלָהּ, נִתְבָּאֵר בַּטּוּר א"ה סִימָן פ"ג. הַגָּה: אִישׁ, וְאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּעַל, שֶׁחָבְלוּ זֶה בָזֶה, לָא אַמְרִינָן שֶׁיְּשַׁלְּמוּ בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, דְּהָא קְצָת מֵחַבָּלָה שֶׁחָבַל בָּאִשָּׁה הוּא לְבַעְלָהּ, עַל כֵּן יְשַׁלֵּם הַחוֹבֵל בָּהּ הַשַּׁיָּךְ לְבַעְלָהּ, וּמַה שֶּׁשַׁיָּךְ לָאִשָּׁה מְנַכִּין לוֹ נֶגֶד חַבָּלָתוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקמ"ח).
א סָעִיף א ולא הוציא מהם דם. פי' דאז לא חייב מיתה על הכאתו דכתי' בסוף פ' אמור מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת והאי אדם ר"ל לאביו ולאמו דזולתם לא היה חייב מיתה על הכאתם והוקש אהדדי הכאת אביו לענין מיתה להכאת בהמה לתשלומין מה מכה בהמה אינו חייב עליה בתשלומין אא"כ עשה בה חבלה שמוציא ממנה דם דכתי' לפני זה מכה נפש בהמה ודם הוא הנפש אף מכה אביו כן ומה מכה בהמה בין שוגג בין מזיד דאדם מועד לעולם לחייב על נזקיו כן נמי מ"ש מכה אדם יומת איירי אפי' במכה בשוגג לענין זה דשם מיתה עליו ואינו חייב אפי' בתשלומין על חבלתו דקם ליה בדרב' מיני' אם היה מזיד וה"ה בשוגג לענין זה:
ב סָעִיף ב כיון שיש בו מיתת ב"ד פי' אם חבלו במזיד ומשום הכי אפי' בשוגג אינו חייב בתשלומין וכמ"ש בסעיף שלפני זה וכ' הרמב"ם אע"ג דמקלקל הוא מ"מ הואיל ועשה נחת רוח ליצרו בשעה שחבל בחבירו מ"ה חייב מיתה אחבלה זו אם חבלו במזיד ומה"ט חייב אע"פ שאין עושה להנאתו ועפ"ר:
ג סָעִיף ב ביום הכיפורים אפי' במזיד כו' כצ"ל וכ"כ בטור ור"ל בי"כ דליכא מיתה אפי' בחובל או עשה מלאכה בו אפי' במזיד כי אם כרת ואף על גב דיש לאו עם הכרת שעושה מלאכה ביום הכפורים ולוקה עליה דלאו אם התרו בו וקי"ל כל היכא דאיכא חיובי מלקות וחיוב ממון (על מעשה אחד ואין עושין שתיהן באדם אחד דרשעה אחת אנו מחייבין אותו) לוקין אותו ולא משלם שאני גבי חבלה דגלי לן קרא דיתן ממון ולא יהא לוקה דנתינה כתיב ביה וכמ"ש לעיל בר"ס ת"ך ע"ש:
ד סָעִיף ג בעבד כנעני שלו פטור סתם וכ' דפטור ומשמע דאפי' הכהו מכה דאין בה שוה פרוטה ואין אומרים דחייב עליה מלקות ומטעם שכתבתי בפרישה ריש סימן ת"ך ע"ש ולא כמ"ש ב"י שם דבכה"ג אפי' בשלו חייב מלקות ע"ש. ולהב"י צ"ל דהכא דוקא במכה שיש בה ש"פ ולמעלה איירי דאז משלם ומה שקנה עבד קנה רבו ועפ"ר:
ה סָעִיף ג חמשה דברים ואע"פ דהריפוי צריך ליתן להרופא שירפאהו מ"מ נ"מ בזה אם אמדוהו שירפאהו בה' ימים ונתן לו החובל דמי הרפואה על ה' ימים ורפאו רבו בסם חריף בג' ימים המותר מדמי הרפוא' נשאר ביד רבו וזהו שסיים המחבר וכ' ואפי' צערו הרבה לעבד זה הנחבל בסם חריף ונתרפא כו' ונכון להגיה דלי"ת דאפי' צערו במקום וי"ו ואפי' ועד"ז כ' בטור ע"ש וק"ל:
ו סָעִיף ה וחבלו בו אחרי' פטורי'. ז"ל הטו' אינו יכול להוצי' מהם לעצמו כיון שעדיין לא נגמר שחרורו ולא האדון יכול להוצי' מהן כו'. והראב"ד השיג עליו וכ' ויש אומרים דכותבין הרשאה זה לזה וגובין אותו עכ"ל הטור וכ' הב"י שם בפנים דנ"ל דהכל מודים בזה שאם כתבו הרשאות אדון להעבד או איפכא יכולין להוצי' מידו. ודומ' לזה כ' הטו' והמחב' בס"ס מ"ג ובסי' ר' בטו' ס"ח ע"ש ומהתימא על שהשמיטו המחבר כאן האי דין דהרשאה:
ז סָעִיף ו החובל בבת קטנה כו'. המחבר השמיט כאן דין חובל בע"ע וכתבו הרמב"ם פ"ד דחובל והטור בסי' זה ס"ח דבעבדו העברי חייב בכולן ליתן להעבד חוץ משבת דישאר בידו אם העבד הוא שלו דבשבתו הוא מבטל ממלאכת רבו שחבלו. ובחבלו בו אחרים כתב הרמב"ם ילקח בהן קרקע והרב אוכל מפירותיו כ"ז שהוא אצלו וכשיצא לחירות יקח הקרקע לעצמו וכן דעת הרי"ף וכן פסק ב"י להלכה. ור"ח פי' דשבת גדולה דהיינו דמי ידו ילקח בהן קרקע והרב יאכל פירות שהרי הוא מפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכות לשמירת קישואין לאחר שיתרפא (ר"ל כשמשלם נזק דמי היד שקטע ממנו אינו משלם לו בעדו אלא מה שהיה עושה מלאכה בידו אבל עדיין הוא ראוי לשמור קישואין מיד שיתרפא מכאב קטיעת ידו וכמ"ש לעיל סי' ת"ך) ולכך יאכל פירות בעודו אצלו (כמו שהיה אוכל ממלאכת ידו שנקטעה) ולכשיצא לחרות יטלנה ושבת קטנה דהיינו שכר שומר קישואין כל ימי משך החולי כולו לרבו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ואם חבלו בדבר שאין בו הפסד לרבו כגון שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו חבלתו לעבד ואין לרבו בו כלום עד כאן ל' הטור ועפ"ר:
ח סָעִיף ו הפוחת אותה מכספה פי' אם בא למכרה או להשיאה לאיש אין נותנין בעדה כל כך כמו שנותנין בעדה קודם חבלתו ובטור קאמר כגון שפצע' בפניה וכו' ור"ל דאף אחר שנתרפאת מ"מ עומד רושם המכה בפניה ונמאסת בה וכ"ש אם קטע ממנה אבר אחד דמחוסרת אבר אחד שהוא נזק מבורר וידוע יותר ועפ"ר:
ט סָעִיף ו הרי הוא של אב דכתיב את בתי נתתי לאיש הרי שנתנה התורה ברשותו ליתן לאיזה איש שירצה והוא מקבל דמי קדושיה וגם כי ימכור איש את בתו כתיב וכיון דכסף קדושין ומכירתו שלו וזה פחתה מכספה לוקח האב דמי פחתה. ולא כע"ש דכתב דמדכתיב בנעוריה בית אביה למדינן מיניה דכל שבנעוריה בית אביה היא דז"א דבהדיא כתבו התוספות דההיא דוקא בהפרת נדרי' איירי וכתבו דאף דבגמ' נזכר לפעמי' האי קרא דבנעוריה בית אביה לא נקטו אלא לסימנא בעלמא ועפ"ר:
י סָעִיף ו וי"א דווקא בסמוכה כו'. נראה דאם אינה סמוכה על שלחנו אפי' אביה רוצה ליתן לה מזונות בימי חליה כדי ליקח לעצמו משבתה כדי להיות לו ממנו מותר דמי מזונותיה לאו כל כמיניה משא"כ בחבל בה האב דכ' המ"מ שם בדין י"ט דבכה"ג שבתה לאביה ע"ש ודוק:
יא סָעִיף ו אבל אינה סמוכה היא שלה. פי' אשבתה קאי דאז ניזונית בדמי שבתה אבל בדמי נזקה דמכירה וכסף קדושיה הנ"ל אין חילוק:
יב סָעִיף ו אם אחרים חבלו בה ל' הרא"ש דבמידי דאתי לה מעלמא וע"י צער לא קפיד:
יג סָעִיף ו יש אומרים דפטור כמ"ש בסמוך ר"ל מיד בסעיף שאחר זה בדין אם חובל בבניו הגדולים וכמ"ש המחבר שם והוא דעת הרמב"ם ודין בן ובת שוה גם המ"מ כתב אדברי הרמב"ם כמ"ש מור"ם דמיירי דוק' באינה סמוכה ע"ש סוף פ"ד דחובל:
יד סָעִיף ז והקטני' ילקח בהן קרקע כו'. בגמרא פליגי שני מ"ד חד אמר דיקלא וחד אמר ס"ת והרמב"ם והמחבר כתבו קרקע במקום דיקלא דסביר' ליה דלא קאמר דיקל' אלא משום דדמים הללו השייכים לקטן בחבלתו אין בהן כדי לקנות בהן קרקע והיכא דאפשר לקנות בהן קרקע קרקע עדיפ' שקרנו קיים יותר וכן מצינו בגמ' בכמה מקומות שקונין קרקע והבעל אוכל פירותיו:
טו סָעִיף ז ויש אומרים ספר תורה. פי' והקטנים ילמדו מתוכה והוא פירות דספר תורה והקרן קיימת להן עד שיגדלו ועיי' מה שכתבתי בדרישה ע"ז מ"ש זה מהא דאית' בגמרא פ"ז דהמקבל פקדון מיד קטנים דהדין הוא דאין מחזירין הפקדון ליד הקטן ופליגי נמי בו הני שני מ"ד חד אמר לא יחזירהו לקטן אלא יקנ' בו דיקל' וחד אמר ס"ת ופסק שם בטור דיקנ' דקל וי"ל דשאני הכא דהמעות הן ודאי שלקטן אלא שאין נותנין בידו מפני שיפסידו וס"ל שטובתו הוא שיקנ' בהן ס"ת וילמד מתוכה ואף אם יקלקלנ' לא איכפת לן בהך כיון שהוא שלו והוא טובתו משא"כ התם דיש לחוש שיתברר של מי היה הממון לכך יקנה דקל דלא כליא קרנא אלא שצ"ע מ"ט דהרמב"ם דפסק כאן כרבה דיקנה בהן דקל ובפ"ו דפקדון פסק דיקנה בהן ס"ת או דקל ויאכל פירותיו ואפש' דה"ט דהכא שעדיין לא בא הממון ליד הקטן ס"ל דאין קונים בעד הדמים ס"ת ונותנין לו לפי שיכלה קרנם ואין לב"ד לגרום שיצ' תקלה מתחת ידם אבל בפקדון דכבר היה מוחזק הממון ביד הקטן ומידו הפקיעו לזה הנפקד אלא שמחשש השבת אבידה נגעו בה דלמא יבואו הבעלים ויכירו את שלהם ס"ל דאין לחוש כולי האי וקונים בעד הדמים אפי' ס"ת ללמוד מתוכו וק"ל:
טז סָעִיף ט אבל משלמין לאחר זמן. ול"ד לחש"ו שחבלו מפני דהאשה והעבד הן בני דעת בשעה שחבלו דחייבין לשלם אלא שאין להם במה לשלם והטור כתב ע"ז ז"ל לפיכך שמין ב"ד הה' דברים בשעה שחבלו באחרים וכותבין ונותנין אותו ביד הנחבל ולכשיהיה להן נכסים משלמין:
יז סָעִיף ט בטובת הנאה לשון הטור פי' שאם תתאלמן או תתגרש יקחם הלוקח ואם תמות ישארו לבעל ואותה טובת הנאה שקבלו בהן תתנה לנחבל אבל אינה חייבת למכור כתובתה לשלם לנחבל עכ"ל והטעם משום דקיימא לן המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ו ואם תמכר שטר כתובתה שיש לה על בעלה לאחר והיא תמחול החוב שבשטר כתובתה לבעלה יפסידו הב"ד להלוקח בידים וכי תימא תמכרה הכתובה לההוא דחבלה בו בטובת הנאה דאז אף אם תמחלה לבעלה לא קמפסיד דמה לי שיש לו עליה חוב של חבלתו או דמי הכתובה לאחר שתמחלה לבעלה מ"מ כיון דודאי מחלה לגבי בעלה אטריחי רבנן בכדי למה לן כן הוא בגמ' דפרק החובל (דס"ט) ושם ג"כ הדין אם חבלה בבעלה דכתב המחבר אחר זה ושם ג"כ הדין דאם יש לה נכסי מלוג ונצ"ב שהן בעין ולא שייך בהו ה"ט דמחלה לבעלה וע"ל סי' שפ"ח ס"ב דכ' שם דאם אשה מסרה לאח' דמשמתינן לה וכ"כ המרדכי בפ' החובל אהא שאמרו נשים ועבדים שפגיעתן רעה דמ"מ משמתינן אותן ומלקין אותן שלא ירגילו לעשות כן ואפשר דדוקא במסירה וחבלה או בשאר בזיון דמבזין ס"ל הכי ולא בחוב שעליה דאין עליה אלא חיוב ממון (וע"ל סי' תכ"א סי"ג מ"ש מדין בזיון אשה) וכתב בעל התרומות בשער ל"ו דאם אין מי שירצה ליקח הנכסי מלוג או נכסי צאן ברזל בטובת הנאה יקחם הנחבל עצמו בטובת הנאה ואם יש מותר בטובת הנאה מדמי החבלה אין צריך ליתן הנחבל להאשה המותר עד שעה דקניא לנפשה ועיין לעיל בסי' שפ"ח סעיף ב' דכתבתי דגם בהלואה דס"ס צ"ו ובשאלה (ונשאת) ונאנסה הבהמה דס"ס שמ"ו ובגניבה בסימן שמ"ט דאם יש להנ"מ ונצ"ב ותוס' כתובה דג"כ מחוייבת למכרה בטובת הנאה ולשלמ' וע"ל ס"ס שמ"ו מ"ש מזה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
יח סָעִיף י אם היה תוספות בכתובתה או נ"מ כו' האי תוספות לא קאי אנכסי מלוג ואנצ"ב דקאמר וגם בטור וברמב"ם לא נזכר בדין זה נ"מ וצ"ב רק שהמחבר כללן יחד וכתב אשלשתן דהב"ד כופין אותה למוכרו בטובת הנאה כל אחד כפי דינו דהיינו נצ"ב ונ"מ צריכה למכור לבעלה או לאחר כולן והמעות שתקבל צריכה ליתן לבעלה בדמי חבלתו ואם הבעל קנאה כבטובת הנאה אזי הבעל מנכה לה אותן דמים דדמי חבלתו ובתוס' כתובתה שאינה יכולה למכור לאחר מטעם הנ"ל שתמחלה לבעלה כו' אזי אין לה קונה כ"א הבעל עצמו והאי תוס' כתובתה ר"ל שהוסיף לה בעלה זה כתובתה על דין כתובה דאורייתא דהיינו לבתולה מאתים דינרין צורי ולאלמנה מנה ומשום שהוצרך לכתוב אדין אם יש תוספות בכתובתה שימכרנה לבעלה בטובת הנאה ולא לאחר כתבו נמי כן אנצ"ב ונ"מ וסמך אהמחבר אפשיטיתו דבנצ"ב ונ"מ שהם בעין אין חילוק בין אם ימכרם לבעלה שחבל' בו או לאחרים וליכא למטעי בו. ומסיק וכ' ז"ל ואם לא הי' לה ר"ל דאין לה שום אחד משלשתן ואין לה אלא כתובה דאורייתא על בעלה אינה יכולה למכור כו' ור"ל שאין יכולה למכור ממנה כלום בין בטובת הנאה בין שלא בטובת הנאה דהא חכמים שיערו הכתובה במנה ומאתים ושבפחות מזה אפי' פרוטה יש לחוש שתהא קלה בעיניו להוציאה מ"ה אין תקנה לבעלה הנחבל לגבות ממנה דמי חבלתו אם לא שיגרשנה ויגבה מכתובתה דמי חבלתו או שיכתוב עליה שט"ח וכדמסיק וק"ל:
יט סָעִיף י שהרי אם ירצה כו' ל' הטור שאף אם לא תמכרנה לו בשביל חיוב כתובה לא ימנע מלהוציאה אם ירצה שהרי אינו צריך ליתן לה כתובה כיון שחייבת לו נגד החבל' אבל אם כתובתה מרובה מחבל' אין אומרים למכור לו (פי' בטובת הנאה דאז אף שהוא מרובה מדמי החבלה אין נותנין בהנאה דמי החבלה) כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא' ואלמלא המכר לא הי' מוציא' כיון שכתובת' מרובה מהחבלה עכ"ל וכן הוא בטור והוא מגמרא שם בפ' החובל ע"ש:
כ סָעִיף יא לא אמרינן שישלם במותר נזק שלם. פי' שינכו דמי החבלים זה כנגד זה ודמי החבלה העולה יותר בא' מהשני ישלם לו השני החובלו נ"ש וכמ"ש הטור בס"ס תכ"א סי"ט וגם המחבר כתבו שם סי"ג ע"ש קמ"ל דבאיש שחבל באשה של איש אחר אין הדין כן והטעם שהאשה אין לה במה לשלם מה שחבלה באיש האחר ומה שחבל האיש האחר בה מגיע ממנו חלק לבעלה כמ"ש הט"ו מ"ה קאמר דצריך האיש החובל באשה ליתן לבעלה כל חלקו מה שיגיע לו מדמי חבלתה והחלק השייך לה א"צ ליתן לה פי' דה"א דגם זה יתן וילקח בעלה באותן דמים שדה ויאכל פירות כל ימי חייה והאיש הנחבל לא יגבה דמי חבלתו עד שימות הבעל בחייה דאז יגבה האיש הנחבל לטרוף אותו שדה והמותר יגבה מדמי כתובתה קמ"ל דלא ומשום דעשאוהו חז"ל חלקה כנכסים שאין ידועים לבעלה שאין הבעל אוכל מהן פירות כל זה כתב שם בתשובת הרשב"א ומ"ה אותן דמים שמגיע בחלקה על שחבל בה הוא ינכה במה שהיא חייבת לו במה שחבלה בו ובהמותר יכתוב שטר עליהן וימתין עד שתתגרש או ימות בעלה:
א סָעִיף ג החובל בעבד כנעני שלו פטור והיינו אפילו ממלקות ואע"ג דהיכא דליכא תשלומי בחובל מחייב מלקות כיון דפטורא דרבו אינו אלא משום דמה שקנה עבד קנה רבו וה"ל בר תשלומין אלא שרבו זוכה ממנו אח"כ ועב"י ולזה כת' שם דאם הוא מכה שאין בו ש"פ חייב מלקות כיון דליתיה בתשלומין כלל. ואיכא למידק בהאי דר"פ אלו נערות (כתובות דף ל"ב) ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' וק"ל דאינו לוקה ומשלם כו' השתא דאתית להכי אפי' תימא אחותו נערה ביתומה ומפותה וע"ש והיינו כיון דיתומה היא והכל שלה ומפותה מחלה הכל ע"ש ובתוס' פרק אע"פ דף נ"ו וז"ל וא"ת כיון דשייך מתנה עמ"ש בתורה אפי' גבי ממון א"כ נזקין דחייב מן התורה נימא שלא יוכל למחול דה"ל מתנה על מ"ש בתורה וכ"ת ה"נ והתנן בהחובל קרע כסותי ושבר כדי ע"מ ליפטר פטור ותי' הר"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר שבר כדי ע"מ שאין לי עליך דין נזק הוי חשיב מתנה עמש"ב אבל למחול יכול ע"ש וא"כ מפותה נמי ע"כ היינו מתורת מחילה דאי במשמע שלא יהא בו דין נזק הוי ליה מתנה עמש"ב וכיון דאית בה דין נזק אלא שמחלה ה"ל כמו בחובל בעבד כנעני שלו דזוכה הרב מיניה דעבד דה"ל בר תשלומין. ובש"מ לכתובות כת' בפרק אע"פ דהא דאמר רב יהודה בדבר שבממון תנאו קיים היינו משלם דס"ל לר' יוד' הכוונה ע"מ שתמחלי וכ"כ בחידושי הרשב"א וע"ש וכיון דלא מצי מתנה שלא יהי' דין נזק אלא דוק' שתמחלי א"כ המפתה מינה הוא דזכי וה"ל בר תשלומין כה"ג ולפמ"ש בסי' ר"ט סקי"א דלר' יוד' מהני מתנה על מש"ב בדבר שבממון אפי' במתנה שלא יהי' בו דין ומשום דלא חייבו התורה אלא ברצון המתחייב ע"ש א"כ ניח' דמפותה נמי לית בה דין נזק כלל:
ב סָעִיף ט בטובת הנאה שם פרק החובל (בבא קמא דף פ"ט) לימ' מסייע לתקנת אושא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה ואם אית' תזבין נכסי מלוג ותיתב ליה ולטעמיך תזבין נ"מ בטובת הנאה אלא דלית לה ה"נ דל"ל ואיכ' למידק בהא דקאמר תזבין נ"מ בטובת הנאה ומסיק דלית לה הא אפי' אית לה נ"מ קרקע נמי לא מהני מידי דהא בלא"ה יטול הנחבל אחרי שימות בעלה או יגרשנה אלא דפריך ותזבין עכשיו בטובת הנאה ואינו שוה כ"א עשרה זוז ואחר זמן יטול מאה כשימות בעלה בחייה וכיון דשומא הדרא לעולם ואפי' בנתייקרה דעת בעה"ת דצריך להחזיר כשעת הזול והובא בש"ך סי' ק"ג ע"ש דא"כ מאי ירויח הנחבל כשתזבין עכשיו כיון דלאחר שימות בעלה נמי לא יטול אלא עשרה זהו' דשומא הדר'. מיהו י"ל דהכי פריך תזבון נכסי מלוג לאחר ודמים שיתן הלוקח יותן לנחבל דהלוקח ודאי ירויח דלא הדר' אלא לבע"ח ואפילו שמו לבע"ח ומכרה לאחר תו לא הדרה. וניח' בזה ליישב קושיות תוספות ס"פ י"נ דמסיק דטבא ליה עבדי ונו' גבי תקנת אושא הוי לוקח אע"ג דאי' פסיד' לאחריני משום דלא איבעי' ליה למיזבין מאתת' דיתב' תותי גברא. והקשו בהא דמייתי סיוע לתקנת אושא מהאי דעבד ואשה פגיעתן רעה הא אפי' איתא לתקנת אושא תזבין לנחבל גופיה ולא שייך ה"ט דלא איבעי ליה למיזבן כיון דלא זבין מידי אלא אנן יהבינן ליה לנחבל בעד חבלתו וע"ש ולפמ"ש דהא אחר שימות בעלה או שתמות האשה בלא"ה יטול ופגיעתן רעה דהשת' לא שקיל מידי דבעל אוכל פירות ואי נימא תזבין השת' בזול ולמיתב ליה כיון דמאיש אחר הבעל מוצי' ולנחבל גופיה ל"מ מודי כיון דשומא הדרא כשעת הזול וכמ"ש ודו"ק. והא דפריך בפ' החובל גבי כתובה ותזבין לנחבל גופיה ואם תמחול כו' היינו משום דשטרות דין מטלטלין וגבי מטלטלין לא אמרינן שומא הדרא. אך קשה בהא דכת' בעה"ת שער ל"ו דאם אין מי שיקנה הנכסי מלוג בטובת הנאה יקחם הנחבל עצמו והובא בסמ"ע ומה ירויח כיון דס"ל לבעה"ת שומא הדר' כשעת הזול וצ"ע ואפשר דמיירי במטלטלין נכסי צאן ברזל כיון דחוב הוא על הבעל ה"ל דין מטלטלי:
ג סָעִיף ט ומשלמת לנחבל. שם פרק החובל ותזבין כתובתה כו' כל לגבי בעלה ודאי מחלה כו' ותזבין לנחבל כו' ומסיק דודאי מחלה והוי אטרוחי בי דינ' בכדי. והקשו בזה הרמב"ן והריטב"א דהא בשעבוד' דר' נתן לא מהני מחילה א"כ כי תזבין לנחבל שוב לא מהני מחילה. וע' ש"ך סי' פ"ו מה שתירץ בזה וכת' דמקום הניחו לו להתגדר. וע' מה שכתבתי בסי' פ"ז סק"ו בשם התומים שכת' על דברי הש"ך דאינו כדא' לדחות דברי הרמב"ן והר"ן וע"ש שהחזקנו דברי הש"ך וכעת הנה מצאתי שלא נעלם דבר מן הראשונים והוא בשטה מקובצת לכתובת פרק האשה שנתארמלה ע"ש דבמקום שחב לאחרים לא מהני מחילה וז"ל ויש מי שהקשה מהא דגרסינן פרק החובל ותזבין לכתובתה בטובת הנאה להאי שחבל ביה כו' סוף סוף כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואם איתיה הא אינה יכולה למחול דהא משעבוד ליה מדר' נתן כו' ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא דהתם משום דאמרינן היא שחבלה באחרים פטורה כלומר עד שתתאלמן או עד שתתגרש דליהוי לה נכסי כדאיתא התם משום דייקינן לאשכוחי ליה פרעון לניזק ביושבת תחת בעלה ואמרינן ותזבין כתובתה להאי דחבלה ביה וניתן ליה בטובת הנאה של כתובתה מהשתא ופרקינן בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק עצמו יכולה היא למחול לבעל דאפי' כי מכרה לניזק בעצמו משעה שמכרה לו נמחל שעבודו דנזקיו וחזר ומכר דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו וכיון שכן מה לי ניזק מה לי אחר דא ודא מתורת מכר אית ליה ואי אמרי ליה גבי מהשת' בתורת גוביינ' בטובת הנאה לא אפשר דראי' שבה לית ליה גוף ואינה נגבית בתורת גוביינ' אלא דלכי מטא זמן גוביינ' מפקי מהאי ונותנין להאי הלכך טעמא תרוצא כנ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל ונתבררו דברי הש"ך ודבר ה' אמת בפיו של הכהן הגדול הרב ש"ך לכוין שמועתו לדברי הרשב"א:
א סָעִיף ב מיתת. וכת' הרמב"ם אע"ג דמקלקל הוא מ"מ הואיל ועשה נחת רוח ליצרו בשעה שחבל בחבירו מש"ה חייב מיתה אחבלה זו אם חבלו במזיד ומה"ט חייב אע"פ שאינו עושה להנאתו. סמ"ע:
ב סָעִיף ג פטור. משמע דאפילו הכהו מכה שאין בה ש"פ ואין אומרים דליחייב עליה מלקות וע"ל סי' ת"כ ס"ב. שם:
ג סָעִיף ג ואפילו. זהו כמו נתינת טעם דמשכחת לה דנוטל רבו כל ה' דברים דהא הריפוי צריך ליתן להרופא וק"ל. שם:
ד סָעִיף ו הפוחת. בטור כת' כגון שפצעה בפניה כו' ור"ל דאף אחר שנתרפאת מ"מ עומד רושם המכה בפניה ונמאסת בה וכ"ש אם קטע ממנה אבר אחד שהוא נזק מבורר וידוע יותר. שם:
ה סָעִיף ו בסמוכה. נראה דאם אינה סמוכה על שלחנו אפילו אביה רוצה ליתן לה מזונות בימי חליה כדי ליקח לעצמו משבתה המותר מדמי מזונותיה לאו כל כמיניה משא"כ בחבל בה האב כמו שכתב הה"מ. שם:
ו סָעִיף ו שלה. פירוש אשבתה קאי דאז ניזונית בדמי שבתה אבל בדמי נזקה דמכירה וכסף קידושיה אין חילוק. שם:
ז סָעִיף ו אחרים. לשון הרא"ש דבמידי דאתי לה מעלמא וע"י צער לא קפיד. שם:
ח סָעִיף ז ספר תורה. פי' הסמ"ע דהקטנים ילמדו מתוכה והוא פירות דס"ת והקרן קיימת להן עד שיגדלו ועמ"ש עוד לחלק בין דין זה להא דאיתא בש"ס במקבל פקדון מן הקטנים דדינא נמי הכי הוא כמו כאן כו' ע"ש:
ט סָעִיף ט משלמין. ול"ד לחש"ו שחבלו מפני דהאשה והעבד הן בני דעת בשעה שחבלו אלא שאין להן במה לשלם והטור כת' ע"ז וז"ל לפיכך שמין ב"ד החמשה דברים בשעה שחבלו באחרים וכותבין ונותנין אותו ביד הנחבל ולכשיהי' להן נכסים משלמין. שם:
י סָעִיף ט הנאה. וכת' בעה"ת בשער ל"ו דאם אין מי שירצה ליקח הנ"מ או נצ"ב בטובת הנאה יקחם הנחבל עצמו בטובת הנאה ואם יש מותר בטובת הנאה מדמי החבלה א"צ הנחבל ליתן להאשה המותר עד שעה דקניא לנפשה (ועמ"ש בזה בסי' שמ"ו ס"ק י"ט ובסי' שפ"ח ס"ק י"א. ע"ש):
יא סָעִיף י ירצה. ל' הטור שאף אם לא תמכרנה לו בשביל חיוב כתובה לא ימנע מלהוציאה אם ירצה שהרי א"צ ליתן לה כתובה כיון שחייבת לו נגד החבלה עכ"ל ועיין בתשובת רשד"ם ס"ס רי"ז:
א סָעִיף ב אפילו הוא שוגג. כתב בדגמ"ר וז"ל פירוש שלא ידע שהיום שבת או לא ידע שמלאכה זו אסורה בשבת אבל אם חבל במתעסק שלא במתכוין בלל זה לא מקרי חיוב לענין שבת כלל דמלאנת מחשבת בעינן ועוד דמקלקל הוא וכאן לא שייך דמתקן אצל יתרו עסמ"ע סק"ב שהרי זה לא נתכוין לחבול כלל ולא עשה נ"ר ליצרו וממילא יש כאן חיוב תשלומין דלענין תשלומין אדם מועט לעולם כנלע"ד ואפילו מאן דס"ל בש"ס הקדום דאפילו לא נתכוין לאשה פטור מודה כאן בחובל בשבת ועיין בב"ק דף ל"ה בתוס' ד"ה מתני' בשוגג מה שהשיגו על רש"י עכ"ל:
ב סָעִיף ה וחבלו בו אחרים פטורים. עסמ"ע סק"ו עד וכ' הב"י דנ"ל דהכל מודים בזה כו'. ועיין בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בליקוטים שבסוף הספר סימן ל"ח מ"ש בזה:
ג סָעִיף ו דוקא בסמוכה. עבה"ט שכ' נראה דאם אינה סמוכה על שלחנו אפי' אביה רוצה כו' ועיין בחידושי אא"ז פמ"א למסכת ב"ק דף פ"ז ע"ב שתמה על הסמ"ע בזה והניח בצ"ע ע"ש:
ד סָעִיף ז החובל בבניו כו'. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן ק"מ אודות מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל למודו עד שחבל בו אם חייב בד' דברים או פטור. והשיב נראה פשוט דפטור מכולם כדאיתא במסכת מכות מה חטיבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד וא"ל דהיינו דפטור מגלות מגזה"כ אבל חייב בד' דברים זה אינו דהא מבואר שם בגמרא דאלו פטורים משום דמצוה קעביד א"כ מה"ט יש לפטור מכולם כדאמרינן גבי רץ בע"ש בה"ש ועוד דהא הני תלתא מדמה הש"ס להדדי ובשליח ב"ד פטור אפי' אם הזיקו כמבואר בב"י ס"ס ח' ובהגהת ש"ע שם בלי חולק כו' וכן מבואר בת"ה סי' רי"ח (הובא לעיל סי' תכ"א סי"ג בהגה) דלאו דוקא בנו ותלמידו אלא אפילו לכל אדם שכפוף תחת ידו ראוי להכותו להפרישו מן העבירה כו' וכ"ש בשביל ביטול תורה אע"ג דקיי"ל דיש להכותו בערקתא דמסאני ולא באכזריות (כדאיתא בש"ע יו"ד סי' רמ"ה ס"י) מ"מ דיעבד אין לקנסו בשביל כך ואף דבתשובת הראנ"ח ח"א סי' קי"א כתב דבשליח ב"ד שהכה מפני כעס וחימה חייב (הביאו הכנה"ג לעיל סי' ח) מ"מ בח"ח דאורייתא מרתחא ליה בפרט שהוא צער גדול כשלומד עם התלמיד ואינו משים לב על למודו יש לפוטרו מכל אבל מ"מ כדי שלא יהא רגיל לעשות כן ולמגדר מלתא פסקתי שישלם שכר הרופא עכ"ד ע"ש. ולדבריו צ"ל דאלו הדינים שבסעיף זה בחובל בבניו מיירי שלא הכהו לייסרו אולם בתשובת קרית חנה סימן כ"ב לא כ' כן (הבאתיו בקצרה בפ"ת ליו"ד סי' רמ"ה שם) אלא דהכא מיירי אפילו במכהו ליסרו ומה דאמרו יצא. האב המכה את בנו כו' הוא רק דפטור מגלות משא"כ לענין ד' דברים דאתרבו שוגג כמזיד כו' והאריך בזה ע"ש וצ"ע:
א סָעִיף א ולא הוציא כו'. עסי' ת"כ סי"ד:
ב סָעִיף א הוציא כו'. שם במתני' ושם ל"ד ב': (ליקוט) הוציא מהם כו' וס"ב החובל כו" ולפ"ד א"ז והג"א בפ"ז ס"ז ד"ה וכל כו' אין נ"מ האידנא אלא לענין לנדות לתקנת הגאונים (ע"כ):
ג סָעִיף א אפי' כו'. שם ל"ה א':
ד סָעִיף א לפיכך כו'. סנה' פ"ד ב':
ה סָעִיף ב אבל. כסתם מתני' שם ודלא כרנב"ה וכן ברפ"ג דכתובות:
ו סָעִיף ב אפי' כו'. ר"ל אתרו ביה וכמ"ש בכתובות ל"ב ב' בפירוש כו':
ז סָעִיף ג רבו כו'. גטין י"ב ועתוס' שם ד"ה שבתו כו' ובירושלמי הביאו הרי"ף והרא"ש בפ' החובל ס"ס ו' א"ר יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל ה' דברים והלה מתפרנס מן הצדקה כו' ע"ש:
ח סָעִיף ה מי שיצא כו'. גטין מב ב' השתא חבול כו' ולא איפשיטא ועתוס' שם ד"ה חבלי כו' ועבה"ג בשם הראב"ד וכ' הב"י דהכל מודים בזה וכמ"ש בס"ס מג וש"מ:
ט סָעִיף ו שהרי מעשה כו'. זהו הטעם על שבתה וכמש"ש מודה רב כו':
י סָעִיף ו וכסף כו'. זהו הטעם על נזקה וערש"י ד"ה דאפחתה כו' ותוס' פז א' ד"ה כיון כו':
יא סָעִיף ו וי"א כו' וי"א כו'. הכל מדברי הטור וז"ל הטור ובשבת כ' הרמב"ם שאם היתה סמוכה על שלחן האב הוא שלו כיון שמעשה ידיה שלו וא"א ז"ל כ' דאפי' היא סמוכה על שולחנו אם חבלו בה אחרים הוא לעצמה ואם חבל בה הוא פטור ואם אינה סמוכה על שלחן אביה אפי' חבל בה הוא חייב ליתן לה ומ"ש בשם הרמב"ם שאם היתה כו' הוא דברי הרמב"ם שהעתיק כאן בש"ע כלשונו ודייק מדבריו שאמר שהרי מעשה ידיה כו' אלמא בסמוכה מיירי דאל"כ אין מעשה ידיה שלו כמ"ש בגמ' שם ואפי' למ"ד כו ומ"ש הטור וא"א ז"ל כו' ואם חבל בה הוא כו' ערא"ש שם סז ומודה רב בשבת כו' ומיהו לקמן בברייתא כו' וכן הלכה ואם אינה סמוכה כו' ואם יש בשבת מותר כו' ולכאורה דברי הרא"ש צ"ע דמתחלה כ' אפי' סמוכה ובסוף כ' ואם אינה סמוכה כו' ועוד ל"ל לומר דהא בעי למיתזן מינה הא אפילו בסמוכה דידה הוא וע"כ פי' הטור דמ"ש ואם אינה סמוכה כו' קאי אחבל בה הוא דאז בסמוכה השבת שלו כמ"ש בבנו במתני' שם ס"ח ובאינן סמוכין על שלחנו ואם הן סמוכין כו' וכ"פ בדרישה אבל דברי הטור תמוהין מאד בין בפי' הרמב"ם בין בפי' הרא"ש דהיאך פי' בדברי הרא"ש דחבלו אחרים לעולם שבת דידה והא בבריית' תניא בהדיא ולא עוד אלא אפי' אחרים כו' וכן מ"ש בדברי הרמב"ם דבסמוכה מיירי הא תניא בברייתא להדיא החובל בבניו ובנותיו של אחרים כו' קטנים יעשה כו' ומוקמינן בסמוכין על שלחנו דלא קפיד ועוד האיך סיים וכן החובל בבתו כו' הא בסמוכים פוטר כמ"ש בס"ז ואם היו סמוכים כו' וז"ל המ"מ שם ומזה יראה דבתו סמוכה על שולחנו אם חבל בה פטור דמ"ל בנו או בתו ובפי' שנו בברייתא בבניו ובנותיו שלו פטור ולפ"ז מ"ש הרב למעלה החובל בבתו בשאינה סמוכה ומשלם השבת להעדפה וכמ"ש בגמ' וכמ"ש בהג"ה למטה ונ"ל דוקא כו' והוא דברי המ"מ וכ"כ לח"מ ודיוקו של הטור מ"ש הרמב"ם שהרי מעשה ידיה כו' הרמב"ם ל' הגמ' נקט מודה רב כו' ור"ל בהעדפה אלא שהרא"ש לא ניחא לפרושי דברי רב כן דקא' סתמא בשבת דמעשה כו' ופי' דברי רב בסמוכין ולכן כ' ומיהו לקמן בברייתא כו' וכן הלכה ומפ' דברייתא פליגא ארב וזה דחקו לטור לפרש דברי הרמב"ם בסמוכה אבל הרמב"ם מפ' דברי רב באינה סמוכה ולהעדפה אבל לדינא אין מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש אלא דמ"ש הרא"ש אפילו סמוכה תיבת אפילו ט"ס וצ"ל אם סמוכה כו' וז"ש ואם אינה סמוכה כו' וקאי הכל אחבלו בה אחר' וצ"ל דקא בעי כו' משום דגברא קפדנא הוא כמ"ש בגמ' ולכן המותר שלו ובחבל בה איהו לא קמיירי כאן ונלמד ממש"ש בס"ח בבנו וכ"ה דברי הרמב"ם כמ"ש המ"מ אלא דהמותר באינה סמוכה הוא שלו דלא גרע מאחר וכמ"ש בגמ' החובל בבתו קטנה פטור ולפ"ז מ"ש כאן וי"א כו' וי"א כו' אין מחלוקת כלל אלא הדין להיפך דוקא באין סמוכה המותר של אב בין חבלו אחרים בין חבל איהו אבל בסמוכה וחבלו אחרים שלה הוא השבת הכל ואם חבל איהו כל השבת שלו וכמו בבניו בס"ז ועכשיו אבאר דבריהם בפרטות מ"ש החובל כו' אם נזק כו' הוא כר"י וכמ"ש בגמ' אריב"ח כו'. ומ"ש וכן שבתה כו'. בזה אפי' רב מודה כמש"ש מודה רב כו' ובברייתא שם ולא עוד כו' ומוקמינן בשבת ובאינה סמוכה כמש"ש. ומ"ש אבל צער כו'. דל"פ ר"י ארב אלא בנזק וכמש"ש פציעה ס"ד כו' ר"ל דפציעה אין שם אלא צער וריפוי ובשת. ומ"ש וכן החובל כו'. דמ"ש בברייתא החובל בבתו כו' ג"כ בשבת כמש"ש ה"נ בשבת ומדקא' ולא עוד כו' ואם הרישא מיירי בכל ה' דברים מאי ולא עוד ובאינה סמוכה כמש"ש בגמ' וכמ"ש בהג"ה ונ"ל כו' וכמ"ש המ"מ דכנ"ל דבאינה סמוכה אין חילוק בין חבל הוא לחבלו אחרים: (ליקוט) וי"א כו' וי"א כו'. כ"כ הטור כפי' בדברי הרמב"ם והטור אבל אינו כן כמש"ש (ע"כ):
יב סָעִיף ז ילקח קרקע. כרבב"ה דנא' באחרונה כשיטתו בכ"מ:
יג סָעִיף ז וי"א כו'. דגדול היה מרבב"ה כמ"ש בספ"ח דשבת א"ל ר"ה לרבה בריה וכשיטתו ועסי' תכג ס"ב:
יד סָעִיף ז וי"א דאינו כו'. הרא"ש שם במתני' סח וכ"כ תוס' שם ד"ה וקתני. ועוד נוכל לפרש כו' אבל הרמב"ם ס"ל כס' ראשונה של תוס': (ליקוט) סו וסז החובל כו'. הכלל דלתוס' ורא"ש שני הברייתות מיירי הכל בשבת והכלל דבסע"ש החובל בבניו ובנותיו פטור בין גדולים בין קטנים ואחרים שחבלו בהן נותן להם ובאסע"ש לעולם הוא להן לבד מבתו הקטנה שהעדפה הוא של אב בין חבל הוא או אחרים וכ"ז בשבת אבל שאר ד' דברים לעולם הוא שלהן לבד נזק בבתו הקטנה שהוא של אב בין חבל הוא או אחרים בין סע"ש או אינן סמוכים ובתו קטנה היינו כ"ז שלא בגרה ולהרמב"ם בסע"ש וחבל בהן האב פטור מכל ה' דברים בין גדולים או קטנים (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. נראה מדבריו שלדעת הרמב"ם חייב בכל ה' דברים וכ"כ המ"מ וצע"ג דריפוי דידה הוי וכן צער ובשת וכן בעל לא זכה בהם אלא בחלקי בשת לדברי ריב"ב (ע"כ):
טו סָעִיף ח אע"פ כו'. מדקא' בסיפא אבל משלמין כו' מ' אבל ברישא לא דלא כהג"א שם ד"ה מיהו כו' ורש"י שם צח ב' ד"ה ואכפייה כו' וערש"י בכתובות פו א':
טז סָעִיף ט או נצ"ב. הרא"ש שם דל"ק בגמ' כ"מ אלא לס"ד דתמכור לגמרי משא"כ בנצ"ב:
יז סָעִיף ט מוכרת כו'. עסי' שפח ס"ב בהג"ה ואשה שמסרה כו' ועמש"ש:
יח סָעִיף י אם היה כו'. שם:
יט סָעִיף י שאסור כו' וכן אם החבלה כו'. הכל גמ' שם:
כ סָעִיף יא דהא קצת כו'. דקי"ל כריב"ב ברפ"ו דכתובות וכמ"ש בא"ע סי' פג והויכחובל בגופו כמ"ש בגמ' שם:
כא סָעִיף יא ומה ששייך כו'. ואע"ג שאוכל פירות והיא א"י למחול כמו בנ"מ מ"מ בשעה שחבל היה נכסים שא"י לבעל ולא זכה בהן הבעל וכמש"ש ע"ח ב' לר"ש ואפילו במברחת אמרינן שם עט א' עשאוהו כו' כ"ש כה"ג. שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.