א הַגָּה: כָּל חַיְבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵין בְּיָדֵנוּ לְהַלְקוֹתָן אוֹ לְהַגְלוֹתָן אוֹ לְהָרְגָן אוֹ לְחָבְטָן, אֶלָּא מְנַדִּין אוֹתָן וּמַבְדִּילִים אוֹתָן מִן הַקָּהָל (טוּר ס"א בְּשֵׁם רַב נַטְרוֹנַאי גָאוֹן). כָל זֶה מִצַּד הַדִּין, אֲבָל אִם רוֹאִין בֵּית דִּין שֶׁהוּא צֹרֶךְ שָׁעָה וּמִגְדַּר מִלְּתָא, יְכוֹלִין לַעֲנֹשׁ בַּמֶּה שֶׁיִּרְצוּ (שָׁם וּבְשֵׁם תְּשׁוּבַת הַגָּאוֹן) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ב'. וְדַוְקָא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת הַצְּרִיכִין בֵּית דִּין, אֲבָל הַנֶּהֱרָגִין בְּלֹא בֵּית דִּין נִדּוֹנִין גַּם עַתָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (טוּר שָׁם) . הָרוֹדֵף אֶת חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, וְהִזְהִירוּהוּ, וַהֲרֵי הוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו, אֲפִלּוּ הָיָה הָרוֹדֵף קָטָן, הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּים לְהַצִּילוֹ בְּאֵבֶר מֵאֶבְרֵי הָרוֹדֵף. וְאִם אֵינָם יְכוֹלִים לְכַוֵּן וְלֹא לְהַצִּילוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יַהַרְגוּ לָרוֹדֵף, הֲרֵי אֵלּוּ הוֹרְגִים אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָרַג. הַגָּה: (טוּר ס"ז) הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת לִגְנֹב גַּם כֵּן דִּינוֹ כְּרוֹדֵף. וְאִם יָדוּעַ שֶׁלֹּא בָּא רַק עַל עֵסֶק מָמוֹן, וְאַף אִם יַעֲמֹד בַּעַל הַמָּמוֹן נֶגְדּוֹ לֹא יַהַרְגֵהוּ, אָסוּר לְהָרְגוֹ. וְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הַטּוּר בְּסִימָן זֶה. מִי שֶׁמְּסַכֵּן רַבִּים, כְּגוֹן שֶׁעוֹסֵק בְּזִיּוּפִים בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּלְכֻיּוֹת מַקְפִּידוֹת, דִּינוֹ כְּרוֹדֵף וּמֻתָּר לְמָסְרוֹ לַמַּלְכוּת (נִמּוּקֵי מַהֲרַ"ם מֵרִיזְבּוּרְק), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן שפ"ח סי"ב:
ב לְפִיכָךְ, הַמְעֻבֶּרֶת שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד, מֻתָּר לַחְתֹּךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ, בֵּין בְּסַם בֵּין בַּיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. וְאִם הוֹצִיא רֹאשׁוֹ, אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וְזֶהוּ טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם.
ג וְכֵן הָרוֹדֵף אַחַר הַזָּכָר אוֹ אַחַר אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת לְאָנְסָהּ, חוּץ מֵהַבְּהֵמָה, מַצִּילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּנֶפֶשׁ הָרוֹדֵף. וְאִם רָדַף אַחַר עֶרְוָה וְתָפַס וְשָׁכַב עִמָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָמַר בִּיאָתוֹ, אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד עָמְדוֹ בַּדִּין.
ד רָדַף אַחַר עֶרְוָה, וַאֲחֵרִים הָיוּ רוֹדְפִים אַחֲרָיו לְהַצִּילָהּ, וְאָמְרָה לָהֶם: הַנִּיחוּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגֵנִי, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, אֶלָּא מַבְהִילִין אוֹתוֹ וּמוֹנְעִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי הַכָּאַת אֵבָרָיו, וְאִם אֵינָם יְכוֹלִים בְּאֵבָרָיו אֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ. הַגָּה: הַבָּא עַל הַגּוֹיָה בְּפַרְהֶסְיָא לְעֵינֵי עֲשָׂרָה יִשְׂרְאֵלִים, קַנָּאִין פּוֹגְעִים בּוֹ וּמֻתָּרִין לְהָרְגוֹ. וְדַוְקָא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, אֲבָל אִם פֵּרַשׁ אָסוּר לְהָרְגוֹ. וְדַוְקָא שֶׁהִתְרוּ בּוֹ וְלֹא פֵרַשׁ. וְדַוְקָא שֶׁבָּא הַקַּנַּאי לְהָרְגוֹ מֵעַצְמוֹ, אֲבָל אִם שָׁאַל לְבֵית דִּין אֵין מוֹרִין לוֹ כָּךְ:
ה (אֶפִּיקוֹרוֹס מִ) [מִּינֵי] יִשְׂרָאֵל, וְהֵם עוֹבְדֵי עֲכּוּ"ם; אוֹ עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס, אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס, (הֲרֵי זֶה) (אֶפִּיקוֹרוֹס) ; [מִּין] וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה; מִיִּשְׂרָאֵל מִצְוָה לְהָרְגָן. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָא, הוֹרֵג; וְאִם לָאו, יָבֹא עֲלֵיהֶם בַּעֲלִילוֹת עַד שֶׁיְּסַבֵּב הֲרִיגָתָן. כֵּיצַד, רָאָה אֶחָד מֵהֶם שֶׁנָּפַל לִבְאֵר, וְהַסֻלָּם בַּבְּאֵר, קוֹדֵם וּמְסַלְּקוֹ, וְאוֹמֵר: הֲרֵינִי טָרוּד לְהוֹרִיד בְּנִי מֵהַגַּג וְאַחֲזִירֶנּוּ לְךָ, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל הַגּוֹיִים שֶׁאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵינָם מִלְחָמָה, וְרוֹעֶה בְּהֵמָה דַקָּה מִיִּשְׂרָאֵל בְּמָקוֹם שֶׁהַשָּׂדוֹת הֵם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵין מְסוֹבְּבִין לָהֶם הַמִּיתָה, וְאָסוּר לַהֲצִילָן. (שָׁם [פ"ד מֵרוֹצֵח] וי"א ע"ל סל"ד סי"ג וּבְסִימָן ת"ט). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּיִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת וְהוּא עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ וְשׁוֹנֶה בּוֹ תָּמִיד, כְּגוֹן רוֹעֶה בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּקְרוּ בְּגָזֵל וְהֵם הוֹלְכִים בְּאִוַּלְתָּם; אֲבָל יִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד, אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָאַת עַצְמוֹ, כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵיאָבוֹן, מִצְוָה לְהַצִּילוֹ, וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ. (שָׁם ד"ג) עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן קנ"ח.
א סָעִיף א כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה אין בידינו להלקותו כו' כל' זה כ' ג"כ הטור בשם רב נטרונאי גאון והא דכ' בחייבי מיתות וכ' עליהן להלקותן ולחבטן כתבתי בפרישה דנראה דה"ק ל"מ דאין דנין הד' מיתות עצמן כל א' כפי מה שצותה התורה אלא אפי' לעשות במקומו עונש אחר לדונו אין בידינו מצד הדין כ"א מצד מגדר מילתא ע"ש:
ב סָעִיף א ומגדר מילתא כו' פי' לעשות דין לזה שכבר נרצח או מוכה אין לנו לעשותו אבל למגדר מילתא אם יש לחוש שיעשהו ג"כ אחרים להבא יגדרוהו כדי שלא יעשוהו עוד ועפ"ר:
ג סָעִיף א והזהירוהו כו'. פי' א"צ לעשות בו התראה ממש ושיקבל ההתראה אלא אמרינן לו זה שאתה רודף אחריו ישראל הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך ובדיעבד אפי' לא אמרו לו אפי' זה אפ"ה מצילין הנרדף בנפשו של רודף וראיה מקטן שרודף דאיני בר הבחנת האזהרה הוא וקאמר גם כן הורגין אתו להציל ממנו ועפ"ר:
ד סָעִיף א הרי כל ישראל מצווי' להצילו. למדו זה מדכתיב [בפרשת כי תצא] ולנערה לא תעשה דבר צעקה (בשדה) ואין מושיע לה משמע הא אם יש לה מושיע להצילה מזה הבא לאונסה היינו מצווין להושיע אותה מידו במאי דאפשר וממנו למדנו דין רודף להרוג לחבירו כי בתר קרא הנ"ל מיד כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו כו' ודרשו ואמרו ה"ז בא ללמד ונמצא למד רוצח מנערה המאורס' מה נער' המאורס' ניתן להציל' בנפש זה הבא לאונסה וכמ"ש כן דינו של הרודף אחר חבירו להרגו וגם למדנו נערה המאורס' מרוצח ואין כאן מקומו לכתבו:
ה סָעִיף א אע"פ שעדיין לא הרג לאו למימרא דמכ"ש אם כבר הרגו דחוזרים והורגים להרוצח דז"א בזמנינו דאין דנין מיתת ב"ד אלא ל' הרמב"ם תפס והוא כ"כ אמ"ש שם לפני זה דין רוצח שאין הורגין אותו עד שיגמור דינו למיתה אחר שהרג אזה כתב דברודף אין הדין כן אלא ממיתין אותו אע"פ שלא הרג ולא נגמר דינו בשום דבר:
ו סָעִיף א הבא במחתרת כו'. דין למדו מדכתיב בפ' משפטים] אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים [פי' כאלו אין לו דם לזה הנרצח והוא מת מעיקרא] אם זרחה השמש עליו דמים לו והטעם דאין לו דמים מפני שכל גנב יודע שאין אדם עומד ורואה שגונבים ממנו ממונו ושותק ומתחלה בא אדעתא דהכי שבאם יעמוד בע"ה לנגדו למחות בידו אזי יעמוד עליו להרגו וה"ז כרודף ומותר להציל עצמו בנפשו ומ"ש אם זרחה עליו השמש פשוטו של מקרא הוא דאם נמצא הגנב במחתרת ביום בעת זריחת השמש אז אמרינן דודאי לא בא הגנב על עסקי מיתה כי יודע שביום יהיו עוזרים הרבה לזה הנגנב כשיעמוד עליו להרגו ובודאי לא בא אלא אם יראה שיהיה הב"ה במקום שגונב שישמיט ויצא אלא דא"כ לא הל"ל אלא ואם זרחה השמש "עליו למה לי מ"ה דרשו דבא ללמדינו שאם הוא ברור לנו כשמש שלא בא להרוג לב"ה שבא לגנוב ממנו כגון שידוע הוא שאוהב נאמן הוא לו או שחתר האב לבנו דאז אפי' אין ידוע לנו אלא מסתמא אמרי' דהאב לבנו אינו בא להרוג אלא לגנוב יש לו דמים לאביו או לאוהב הנאמן בהריגתן כשבאו במחתרת אבל בן הבא על אביו לא אמרי' מסתמא שלא בא להרוג כן הוא בגמ' ועיין בטור מ"ש עוד מזה פלוגתות ודעות:
ז סָעִיף א שעוסק בזיופי' כתב שם כגון מגזמי' בדליק' או שעוסקי' בחתיכות המטבעות ומ"ש שהמלכיות מקפידות דקדק לכתוב שהמלכיות מקפידות דאל"כ אין דינו כרודף וכ"כ בהדיא שם בנימוקי מהר"ם מרוזב"ורק.
ח סָעִיף ב וזה טבעו של עולם הוצרך לכתוב זה של"ת הולד הרי הוא רודף ויצילו את אמו בנפשו קמ"ל כיון שטבע של עולם בכך אין דין רודף עליו ואעפ"כ בעודו במיעיה מותר לחתכו אע"פ שהוא חי שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו והא ראייה דהנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו וכמ"ש לעיל סי' תכ"ג:
ט סָעִיף ג חוץ מהבהמה בגמ' ס"פ בן סורר ומורה ילפי' דאין ניתן להצילו בנפשו של רודף אלא ערוה שיש בו קלון ופגם לנרדף כגון נערה המאורסה שנפגמה וזכר שאינו עומד להשתמש בו ויש בו קלון טובא וילפינין להו מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר כו' עד ואין מושיע לה וכנ"ל וכתיב נער וקרינן נערה ודרשינן הקרי והכתיב דנער ר"ל הזכר ומיתורא דהמקרא דרשי' אפי' שאר עריות ויש בו גם כן מיעוט וממעטינן מיניה הרודף אחר הבהמה או לחלל שבת כו' דלית בהו קלון ופגם כלל:
י סָעִיף ג כיון שהערה בה דאין הורגין אותו אלא קודם שנפגמה ועפ"ר:
יא סָעִיף ד כדי שלא יהרגני פי' קודם שתשיגהו ימית אותי כשיראה שאת' רוצים להמית אותו בשבילי:
יב סָעִיף ד אין שומעין לה משמע דוקא בכה"ג דנוכל לומר דמקפדת על פגמה אלא שחשה לנפשה שמא ימיתנה ולכן אין שומעין לה דהתורה הקפיד' אפגם כזה שלא יעשה אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגהו דנראה מדבריה שאינה חוששת אפגמ' בזה שומעין לה וכן משמע לשון הברייתא והרמב"ם שכתבו שלא יהרגיני כמ"ש המחבר אבל בטור כתב דאפי' בכה"ג אין שומעין לה וכתב הב"י דס"ל דאפי' בכה"ג י"ל דמקפד' שלא יפגמה אלא שאינה רוצה שיהרג הרודף על ידה:
יג סָעִיף ד קנאין פוגעין בו. ל' הטורמי שמקנה לשם יכול להורגו עכ"ל והוא נלמד ממעשה דפנחס עם זמרי והוא הלכה למשה מסיני:
יד סָעִיף ד אין מורין לו בטור מסיים וכ' ז"ל ואפי' אם לא פירש והרג הבועל להמקנא אינו נהרג עליו עכ"ל והוא מימר' בגמ' והתימא שהשמיטו מור"ם ז"ל ואפשר דמשום דהטור סיים וכ' אחר זה עוד ז"ל הרג אדם אחר להמקנא נהרג עליו עכ"ל וכ' ב"י עליו דהוא פשוט ולא ניתן להכתב מרוב פשיטות ואגב שיטפא שהשמיט מור"ם לאותו דין מרוב פשיטתו השמיט עמו ג"כ זה דבחדא בבא כתבינהו הטור ע"ש והיותר נרא' דמ"ה השמיטו משום דלא כ' המחבר אלא הני עניני מיתה דיש בהן מגדר מילת' משא"כ בזה דהבועל יכול לפרוש ולהרוג להמקנא דאין בו מגדר מילתא ואדרבה הטור אגב שיטפא לרבותא כתבו וק"ל:
טו סָעִיף ה אפיקורס מישראל והם כו' המחבר נמשך אחר נוסחת הרמב"ם שבדפוס כסף משנה דספ"ד דהל' רוצח ושמירת נפש אלא ששם לא כתב אחר זה כמ"ש המחבר ז"ל והאפיקורסי' והם שכופרי' בתורה כו' דלפ"ז היא לשון שאינו מדוקדק דהרי כבר כ' דהאפיקורס הוא עכו"ם כו' אלא כ' שם ז"ל האפיקורסי' הן שעובדי' עכו"ם כו' עד שעטנז להכעיס ה"ז אפיקורס ושכופרין בתורה כו' ע"ש אבל נוסח זה אינו עולה יפה דלפ"ז הא שכ' ושכופרין בתורה אמאי קאי לכך נראה יותר מדוקדק נוסח ל' הרמב"ם דדפוס גדול דכתב בו ז"ל המינים מישראל והן ע"א כו' עד ה"ז אפיקורס והן שכופרים כו' וכן מצאתי בדפוס ישן נושן של הרמב"ם וכן הוא לשון הטור ע"ש:
טז סָעִיף ה להעבירן בע"ש כתב דנראה לו הטעם דמצוה להעבירן לכתחלה דומי' דעיר הנידחת וזה אינו נרא' לי דדוק' ביושבי עיר כולה או רובה הנידחת מצות' בסייף אבל ביחידי' בעובדי כו"ם דינם בסקילה אלא שאין אנו לע"ע דנין דין ד' מיתות האמורים בתורה מ"ה קאמר מעבירין ונראה דל"ד קאמר אלא כאלו אמר אם יש בידינו כח להעבירן הרי מצוה עלינו להעבירן לעין כל והנשארי' ישמעו וייראו ואם לאו לפחות יסבבו להן וכדמסיק:
יז סָעִיף ה קודם ומסלקו כל' זה כ"כ במיימוני ולפי הנראה היה נ"ל למחוק הוי"ו ומסלקו וה"ק אם הסולם בבור קודם בואו אזי מסלקו משם ואומר הריני טרוד כו' ולפי הנוסח שלפנינו צריכין לפרש קודם ל' מקדים דמקדים נפשו ומסלקו:
יח סָעִיף ה שאין בינם ובינינו מלחמה דאלו יש מלחמה ע"ז אמרו טוב שבעכו"ם הרוג והיינו מצו' להורידן ולסבב עליהן המיתה וכ"כ התו' ועיין בספר שבט יהודה כ' בזה תשובה למינים והוא שטוב שבמדות העכו"ם הוא זה שדנין דין הריגה ומיתה לחוטאין ואין מחפשין זכות לעושי עולה ועיין בי"ד סי' קנ"ח מדינים אלו:
יט סָעִיף ה במקום שהשדות הן של ישראל פי' ל"ד ארץ ישראל אלא בכ"מ שיש לישראל שדות וכ"כ לעיל סי' ל"ד סי"ג ואע"ג דהמחבר כ' לעיל סי' ת"ט דמותר לגדל בסוריא ומדברות בהמה דקה ומשמע לכאורה דאפי' דיש להישראל הדרים שם שדות דאל"כ אפי' בא"י נמי שרי וכדמסיק שם הרי לפנינו דדוקא בא"י אסור היינו לענין איסור גידול בהמה דקה ומשום גזירה שמא יבא לרעות בשדות ישראל דלא גזרו כולי האי אלא בא"י ומשום פסידא דא"י אבל ודאי דאסור לרעותן בשדות של ישראל אפילו בשאר ארצות ובבהמה דקה החמירו ארועה שלהן דמסתמא אפי' אין רואה אותו שמרעה אותן בשדות ישראל כיון דהן קופצין ואזלי מעצמן ה"ל לסלק מרעייתן ואף דלעיל סימן ל"ד סי"ג כ' הטור והמחבר שם הרועים בהמה גסה נמי פסולים הא כ' שם בצדו דהיינו דוקא בהמות של עצמן ומשום דחשדינן ליה שיניחם לרעות בשדות ישראל להנאתו משא"כ כאן דמיירי גם ברועה בהמות של אחרים א"נ לענין דאסור להצילם לא אמרו כי אם בהמה דקה ועמ"ש עוד שם בסי' ל"ד:
כ סָעִיף ה כגון אוכל נבילות לתיאבון. פי' כשאינו מוצא בשר כשר כזה אוכל נבילות למלאות תאותו ולהכעיס מקרי שיש בנמצא בשר כזה ואוכל נבילה להכעיס מצות בוראו ית':
כא סָעִיף ה מצוה להצילו. הב"י כתב החילוק שיש בין מומר אוכל נבילות לתיאבון ובין רועה בהמה דקה (דאף שגם רועה לתאבון ולהנאת עצמו מניחו לרעות בשדות ישראל) דהרועה עושה עבירה מידי יום ביום וכל היום משא"כ אוכל נבילות לתאבון ובפריש' כתבתי עוד חילוק והוא דהאוכל נבילות לתאבון אינו חוטא אלא להש"י משא"כ רועה דגוזל וחוטא לחבירו ישראל ע"ש:
א סָעִיף א והזהירוהו. פירוש א"צ לעשות בו התראה ממש ושיקבל ההתראה אלא אמרינן לו זה שאתה רודף אחריו ישראל הוא והתורה אמרה שופך דם האדם וגו' ובדיעבד אפילו אם גם זה לא אמרו לו אפילו הכי מצילין הנרדף בנפשו של רודף וראיה מקטן שרודף דאינו בר הבחנת אזהרה וקאמר גם כן דהורגין אותו להציל ממנו. סמ"ע:
ב סָעִיף א בזיופים. כגון שמגזמין בדליקה או שעוסקים בחתיכת המטבעות ואם אין המלכיות מקפידות אין דינו כרודף כן כת' בנימוקי מהר"ם שם להדיא. שם:
ג סָעִיף ב עולם. הוצרך לכתוב זה של"ת הולד הרי הוא רודף ויצילו את אמו בנפשו קמ"ל כיון שטבע של עולם בכך אין דין רודף עליו ומכל מקום בעודו במעיה מותר לחתכו אע"פ שהוא חי שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו והראיה מנגף אשה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו וכמו שכתוב בסי' תכ"ג. שם:
ד סָעִיף ג מהבהמה. דאין ניתן להצילו בנפשו של רודף אלא ערוה שיש בה קלון ופגם לנרדף כן הוא בש"ס ס"פ בן סורר. שם:
ה סָעִיף ד יהרגני. פירוש קודם שתשיגוהו ימית אותי כשיראה שאתם רוצים להמית אותו בשבילי ומשמע דדוקא בכה"ג דנוכל לומר דמקפדת על פגמה אלא שחוששת לנפשה שמא יהרגנה ולכך אין שומעין לה דהתורה הקפידה אפגם כזה שלא יעשה אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו דנראה מדבריה דאינה חוששת אפגמה בזה שומעין לה וכן משמע לשון הברייתא והרמב"ם שכתבו שלא יהרגני כמ"ש המחבר אבל בטור כת' דאפילו בכה"ג אין שומעין לה וכת' הב"י דסבירא ליה דאפי' בכה"ג יש לו' דמקפדת שלא יפגמה אלא שאינה רוצה שיהרג הרודף על ידה. שם:
ו סָעִיף ד כך. עיין בטור שביאר עוד דינים בזה ע"ש:
ז סָעִיף ה דקה. ע"ל סי' ל"ד סי"ג ובסי' ת"ט:
ח סָעִיף ה לתאבון. דהוא אינו חוטא אלא להש"י משא"כ רועה דגוזל וחוטא לחבירו ישראל. סמ"ע:
ט סָעִיף ה להצילו. ומכל מקום אינו מחויב לפדותו אם נשבה אלא דאם רוצה לפדותו אין איסור בדבר. ב"י והרמ"א בי"ד סי' רנ"א ס"ב ובסי' רנ"ב ס"ו וב"ח שם. ש"ך:
א סָעִיף ב מפני שהוא כרודף. לכאורה הוא תמוה עיין בה"ט סק"ג עד שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו כו' ועי' בתשובת חו"י סי' ל"א שכתב ליישב זה.
ב סָעִיף ב ואם הוציא ראשו כו'. ע' בתשובת אא"ז פמ"א מ"ג סי' ח' שכתב דאם יצא דרך מרגלותיו משיצא רובו. וכ' עוד וצריך להתיישב אם ידוע כשיצא דרך מרגלותיו ששניהם ימותו אם מותר להציל האשה כמעשה דשבע בן בכרי שכ' רש"י בסנהדרין דדחו נפש מפני נפש משום דאפילו לא מסרו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנו יואב והן נהרגים עמו משמע היכי דשניהם ימותו מצילין דדוחין נפש מפני נפש כו' וצ"ע להתיישב בדין זה עכ"ל ועמ"ש ביו"ד סימן קנ"ז ס"א בהגה. ועיין בתשובת כו"ב תניינא סי' ניט דהגאון השואל ה"ה מהר"ר ישעיה ברלין ז"ל רצה לחדש דהא דתנן יצא ראשו אין נוגעין בו היינו דוקא בדקים לן ביה שכלו חדשיו שאז ההורגו נהרג עליו אבל בלא קים לן שכלו חדשיו אף שהוציא ראשו מותר לחתוך אבר אבר להצלת אמו והוא ז"ל האריך לחלוק עליו ע"ש:
א סָעִיף א להלקותן. דבעינן מומחין כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין הלכה ב' ג' מלקין בזה"ז בכ"מ מן התורה בפני שלשה סמוכין אבל לא בפני הדיוטות וכל מלקות שמלקין דייני ח"ל בכ"מ אינה אלא מכות מרדות וכמ"ש בפ"ח דב"ק דלא עבדינן שליחותייהו אלא בהודאות והלוואות דחסרון כיס כו':
ב סָעִיף א או להגלותן. שאין לנו ערי מקלט. טור. ובספרי והקריתם לכם ערים אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד ת"ל כי יכרית ד' אלקיך את הגוים כו':
ג סָעִיף א או להרגן. סנהדרין נב ב' ואפילו מ' שנה קודם חורבן בטלו כמש"ש מ"א א':
ד סָעִיף א או לחבטן. הב"ח הגיה לחבשן ר"ל כמש"ש פ"א בי ההורג נפש שלא בעדים כו' והיינו מיתה אבל מכות מרדות מכין אותו כמ"ש הטור שם אלא מנדין אותו ומכין אותו מ"מ ומבדילין כו' וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל וכמו שמצינו בגמ' בכמה מקומות נגדוהו והרב השמיט מכות מרדות משום גי' בטור לחבטן כמ"ש כאן וליתא כנ"ל: (ליקוט) או לחבטן. צ"ל לחבשן וכ"ה בהגמ"ר סוף סנהדרין (ע"כ):
ה סָעִיף א אלא כו'. כמ"ש בכמה מקומות שאפי' על עבירה קלה מדרבנן משמתינן וכמ"ש בסי' שלד בי"ד וכן מנגדינן וכמ"ש בפ"ד דפסחים וכן מ"ש רב מנגיד כו':
ו סָעִיף א וכ"ז כו'. כמ"ש בפ"ג דסנהדרין דאמר ר"ג ליכהוייה כו' ועסי' ב':
ז סָעִיף א ודוקא כו'. בסוף ב"ק שמטיה ר"כ כו' וכן ברודף בסוף ברכות ברב שילא וכן במחתרת בסנהדרין ע"ב ב' א"ר כל דאתי עלאי במחתרתא כו' וז"ש הרודף כו' הבא כו':
ח סָעִיף א והזהירוהו. ע"ב ב' נימא מסייעא ליה א"ל ראה כו' ועסי' שפח ס"י בש"ע והג"ה:
ט סָעִיף א אע"פ כו'. כמו בעובדא דרב שילא ועבה"ג ועסי' שפח שם:
י סָעִיף א ואם ידוע כו'. ע"ב א"ב:
יא סָעִיף א מי שמסכן כו'. אע"פ שאין כוונתו לסכן כמו בעובדא דחמרא בסוף ב"ק:
יב סָעִיף ב לפיכך כו'. ל' מתני' מפני שחייה קודמין לחייו:
יג סָעִיף ב וזהו כו'. גמ' שם ועבה"ג וערש"י שם ד"ה יצא כו:
יד סָעִיף ג או אחר כו'. ברייתא שם:
טו סָעִיף ג כיון שהערה כו'. כמ"ש ברפ"ו דיבמות:
טז סָעִיף ד לעיני י' ישרא' כו'. כמ"ש בסנהדרין ע"ד ב' אין כו' פשיטא כו':
יז סָעִיף ד ודוקא שהתרו כו'. על מ"ש הרמב"ם אם פגעו בו קנאין הרי אלו משובחין וזריזין כ' הראב"ד בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין ולמד בס"א והזהירוהו כו':
יח סָעִיף ה אפיקורוס כו'. ט"ס הוא וצ"ל כמ"ש בש"ע י"ד סי' קנח ס"ב מיני ישראל כו' ופ' כמ"ד מין דר"י ס"ל כוותיה מפ' ברייתא בהוריות י"א א' ועתוס' שם ד"ה וח"א כו' ע"ש:
יט סָעִיף ה (ליקוט) אם יש בידו כו'. ר"ל דמ"ש מורידין היינו אם אין בידו כח להורגן דלא כר"ח והג"ה בסי' שפח סט"ו (ע"כ):
כ סָעִיף ה (ליקוט) שאין כו'. תוס' שם ד"ה ולא כו' ע"ש (ע"כ):
כא סָעִיף ה בהמה דקה מישראל במקום כו'. עסמ"ע:
כב סָעִיף ה כגון כו'. שם וגטין מז א': (ליקוט) כגון אוכל כו'. גמ' שם אני שונה כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.