א הַמּוֹצֵא שְׁטָר אֶצְלוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵע מַה טִּיבוֹ, אִם הַמַּלְוֶה הִפְקִידוֹ אוֹ הַלּוֶֹה אוֹ אִם הִפְקִידוּהוּ בְּיָדוֹ בְּתוֹרַת שָׁלִישׁוּת וּמִקְצָתוֹ פָרוּעַ, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וְאִם הֶחֱזִירוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב עַל שְׁמוֹ, עָבַר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים. וְאִם זֶה שֶׁהַשְּׁטָר עַתָּה בְּיָדוֹ מַכְחִישׁ דִּבְרֵי אוֹתוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ, הָיָה יָכוֹל לִגְבּוֹת בּוֹ. וְאִם הוּא מוֹדֶה לוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לְיָדוֹ, צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ לוֹ וִיהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וּבְסִימָן זֶה יִתְבָּאֵר עוֹד וְעַיֵּן סָעִיף ט"ז. וְאִם שְׁטַר מַשְׁכּוֹנָא נִמְצָא בְיָדוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה טִּיבוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל מַּשְׁכּוֹנָא מֻחְזָק בַּקַּרְקַע, אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם שׁוּם טַעֲנָה, וִיהֵא הַשְּׁטָר מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ וּמַחֲזִיר הַקַּרְקַע לִבְעָלֶיהָ. הַגָּה: וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּמִי שֶׁאֵין לוֹ שַׁיָּכוּת עִם הַמַּפְקִיד אוֹ הַנִּפְקָד, אֲבָל בֵּן שֶׁמּוֹצֵא שִׁטְרוֹת שֶׁל אָבִיו בְּיָדוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵע מַה טִּיבָן, אוֹ הָאָב שֶׁמּוֹצֵא שְׁטָרוֹת בְּנוֹ וְהוּא סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְהוּא הַדִּין כָּל אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן חֲזָקָה זֶה עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קמ"ט, כָּל אֵלּוּ כְּאָדָם אֶחָד הֵן וְהָוֵי כְּאִלּוּ נִמְצָא תַּחַת יְדֵי עַצְמוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף ל"ה).
ב וְכֵן יוֹרְשֵׁי הַנִּפְקָד לֹא יַחֲזִירוּ שׁוּם שְׁטָר שֶׁנִּמְצָא בִּרְשׁוּת אֲבִיהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מַה טִּיבוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הַמַּלְוֶה בְּעַצְמוֹ לְקָחוֹ קֹדֶם שֶׁבָּא לְיַד אַחֵר, לָא אַמְרִינָן בֵּהּ יְהֵא מֻנָּח, וַאֲפִלּוּ לְקָחוֹ מִבֵּית הַיּוֹרֵשׁ קֹדֶם שֶׁבָּא לְיַד הַיּוֹרֵשׁ. וּמִיהוּ, אִם הַיּוֹרֵשׁ מוֹצֵא (שְׁטָר) כְּתֻבַּת אִשָּׁה הַנִּפְקָד אֶצְלוֹ, יַחֲזִירֶנּוּ לָאִשָּׁה, וְלָא חַיְשִׁינָן שֶׁהִיא פְרוּעָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א).
ג יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים, לֹא יוֹצִיאֵם מִתַּחַת יָדוֹ אֶלָּא קָרוּעַ, דְּחַיְשִׁינָן לִקְנוּנְיָא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּלָא חַיְשִׁינָן, וְאִם שְׁנֵיהֶם רוֹצִים יַעֲשֶׂה כְּמַאֲמָרָם.
ד אִם יִטְעֲנוּ הַיּוֹרְשִׁים עַל שְׁטָר שֶׁמּוֹצְאִים בִּרְשׁוּת אֲבִיהֶם שֶׁאָבִיו הִלְוָה עָלָיו מָעוֹת לַמַּלְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹתוֹ מֵהַלּוֶֹה בְּלֹא כְתִיבָה, מִכָּל מָקוֹם לְקָחוֹ לְמַשְׁכּוֹן, טַעֲנָתָם טַעֲנָה; אֲבָל אֲנָן לֹא טַעֲנִינָן לְהוּ.
ה רְאוּבֵן שֶׁמֵּת וְנִמְצְאוּ בִּרְשׁוּתוֹ שְׁטָרוֹת שֶׁל אֲחוֹתוֹ קְשׁוּרִים יַחַד, מִקְצָתָם לִזְכוּתָהּ דְּהַיְנוּ שְׁטַר נְדוּנְיָתָהּ וְשִׁטְרֵי קַרְקְעוֹתֶיהָ, וּמֵהֶם לְחוֹבָתָהּ כְּגוֹן שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁנָּתְנָה לְבַעֲלָהּ קַרְקַע שֶׁהָיָה לָהּ, אַף שֶׁשְּׁטַר נְדוּנְיָתָהּ הוּא כִּשְׁאָר שִׁטְרֵי חוֹבוֹת, מֵאַחַר שֶׁהוּא קָשׁוּר עִם שִׁטְרֵי קַרְקְעוֹתֶיהָ שֶׁהֵם וַדַּאי שֶׁלָּהּ, הָוֵי כְּאִלּוּ נוֹדַע וַדַּאי שֶׁהִיא הִפְקִידָתָם. וּמִטַעַם זֶה גַם שְׁטַר הַמַּתָּנָה שֶׁנָּתְנָה לְבַעֲלָה קַּרְקַע אָנוּ מַחֲזִיקִים שֶׁהִיא הִפְקִידָתוֹ, וְיַחֲזִירוּ לָהּ אוֹ לַיּוֹרְשִׁים.
ו הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, אֲפִלּוּ הוּא תּוֹךְ זְמַנּוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵין בּוֹ אַחֲרָיוּת וְלֹוֶה מוֹדֶה, לֹא יַחֲזִיר, דְּחַיְשִׁינָן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא. וַאֲפִלּוּ אָמַר הַלּוֶֹה אוֹ הַמַּלְוֶה: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִי, לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. וְאִם מְפֹרָשׁ בַּשְּׁטָר בְּהֶדְיָא שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּת, אִם חַיָּב מוֹדֶה, יַחֲזִיר.
ז וְכֵן אִם יֵשׁ לַלּוֶֹה בְּנֵי חוֹרִין שֶׁמַּסְפִּיקִין לְשִׁעְבּוּד הַחוֹב, אִם חַיָּב מוֹדֶה, יַחֲזִיר. וְכֵן אִם נִמְצָא בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב, וְכָתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק (פֵּרוּשׁ, קִיּוּם שֶׁעוֹשִׂין אַנְשֵׁי הַבֵּית דִּין, תַּרְגּוּם "יָצָא" נְפַק, וְלָכֵן נִקְרָא "הֶנְפֵּק" שֶׁיָּצָא בְבֵית דִּין), אִם חַיָּב מוֹדֶה, יַחֲזִיר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְאַמְרִינָן שֶׁאִם נִמְצָא בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב יַחֲזִיר, הָנֵי מִלֵּי דְלֵיתֵהּ לַלּוֶֹה קַמָּן, אֲבָל אִיתֵהּ קַמָּן וְאָמַר: פְּרַעְתִּיו וּמִמֶּנִּי נָפַל, לֹא יַחֲזִיר.
ח מָצָא בַּשּׁוּק שְׁטָרוֹת קְרוּעִים וּשְׁטַר חוֹב בֵּינֵיהֶם, לֹא יַחֲזִיר. וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶם שׁוֹבָר, אֲפִלּוּ בְּלֹא עֵדִים, יַחֲזִיר הַשְּׁטַר לַלּוֶֹה:
ט הַמּוֹצֵא שְׁטָר בִּכְלִי, יִתְּנֶנּוּ לְמִי שֶׁנּוֹתֵן סִימָן בַּכְּלִי. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹתֵן סִימָן בַּכְּלִי, אֶלָּא כְּשֶׁזֶּה מַכְרִיז: שְׁטָר מָצָאתִי, וְזֶה אוֹמֵר: מָצָאתָ בִּכְלִי פְּלוֹנִי, אִם אֵין דֶּרֶךְ הָעוֹלָם לִתֵּן שְׁטָרוֹת בְּאוֹתוֹ הַכְּלִי, הָוֵי סִימָן.
י מָצָא ג' שְׁטָרוֹת אוֹ יוֹתֵר כְּרוּכִים זֶה עַל זֶה, אוֹ שֶׁאֶחָד כָּרוּךְ בְּרֹאשׁ חֲבֵרוֹ, יַכְרִיז: שְׁטָרוֹת מָצָאתִי, לְמִי שֶׁיֹּאמַר מִנְיָנָם יַחֲזִירֵם; וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הֵיאַךְ הָיוּ כְּרוּכִים. הַגָּה: אֲבָל הַכְּרִיכָה לְחוּד לָא הָוֵי סִימָן, אִם כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָיוּ שֶׁל מַלְוֶה וְלֹוֶה אֶחָד (ד"ע בְּפי' דִּבְרֵי הַטוּר וְהָרְמַ"ה). וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם לְפָנֵינוּ, אֲבָל אִם הֵם שְׁנֵיהֶם לְפָנֵינוּ וְהָאֶחָד יוֹדֵעַ הַכְּרִיכָה וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ, נוֹתְנִין לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ (טוּר).
יא מָצָא ג' שְׁטָרוֹת יַחַד עַל לֹוֶה אֶחָד שֶׁלָּוָה מִג' אֲנָשִׁים, וְהֵם מְקֻיָּמִים, יַחֲזִירֵם לַלּוֶֹה אַף בְּלֹא סִימָן, וְלֹא יִתְּנֵם לַמַּלְוֶה אַף אִם יִתֵּן בָּהֶם סִימָן. וְאִם אֵינָם מְקֻיָּמִים, לֹא יִתְּנֵם אֶלָּא לְמִי שֶׁנּוֹתֵן בָּהֶם סִימָן. וְאִם מָצָא ג' בְּיַחַד מִג' לֹוִין שֶׁלָּווּ מִמַּלְוֶה אֶחָד, וְהֵם כְּתִיבַת יַד שְׁלֹשָׁה סוֹפְרִים, יִתְּנֵם לַמַּלְוֶה אַף בְּלֹא סִימָן. וְאִם הֵם כְּתִיבַת יַד סוֹפֵר אֶחָד, יִתְּנֵם לְמִי שֶׁיִּתֵּן בָּהֶם סִימָן. וְהוּא הַדִּין שְׁנֵי שְׁטָרוֹת מִשְּׁנֵי לֹוִין אוֹ שְׁנֵי מַלְוִין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"כ ח"ב).
יב מָצָא אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן (פֵּרוּשׁ אִגְּרוֹת שׁוּם, שׁוּמַת בֵּית דִּין נִכְסֵי לֹוֶה וְנָתְנוּ לַמַּלְוֶה וּפֵי' אִגְּרוֹת מָזוֹן, שֶׁקִבֵּל עָלָיו לָזוּן בְּנֵי אִשְׁתּוֹ), שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין וְשִׁטְרֵי בֵרוּרִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין כְּגוֹן חֲלַטְתָּא (פֵּרוּשׁ חֲלַטְתָּא, שֶׁהֶחֱלִיטוּ וְגָמְרוּ בֵּית דִּין נִכְסֵי לֹוֶה לַמַּלְוֶה וְשִׁטְרֵי בֵּרוּרִין, שֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, אוֹ שִׁטְרֵי טְעָנוֹת שֶׁטָּעֲנוּ בְבֵית דִּין שֶׁשּׁוּב אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר מֵהֶם), יַחֲזִיר לִבְעָלָיו.
יג הַמּוֹצֵא שְׁטַר שִׁחְרוּר, אִם אֵין הָאָדוֹן מוֹדֶה בוֹ, לֹא יַחֲזִיר לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה. וְאִם הָאָדוֹן מוֹדֶה שֶׁנְּתָנוֹ לָעֶבֶד לְהִשְׁתַּחְרֵר בּוֹ, יַחֲזִירֶנּוּ לָעֶבֶד. וּמִיהוּ, אִם יָבֹא הָעֶבֶד לִטְרֹף בּוֹ מִמַּה שֶּׁמָּכַר אֲדוֹנָיו מִנְּכָסָיו מֵאַחַר זְמַן הַכָּתוּב בּוֹ, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהִגִּיעַ לְיָדוֹ מִזְּמַן הַכָּתוּב בּוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁעֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, כַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל"ט, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל זֶה (נ"י).
יד הַמּוֹצֵא שְׁטַר מַתְּנַת בָּרִיא אוֹ שְׁטַר מֶכֶר, אֲפִלּוּ אוֹמֵר הַנּוֹתֵן אוֹ הַמּוֹכֵר שֶׁיִּתְּנוּהוּ לַמְקַבֵּל אוֹ לַלּוֹקֵחַ, לֹא יִתְּנוּ לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ בַּמַּתָּנָה שֶׁשִּׁיֵּר לְעַצְמוֹ כֹּחַ שֶׁיּוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל יָמָיו, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב: מֵהַיּוֹם אִם לֹא אֶחֱזֹר בִּי כָּל יְמֵי חַיַּי, וְאִם הוּא שְׁטַר הַקְנָאָה שֶׁפֵּרַשׁ שֶׁהִקְנָה לוֹ מִיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ, יַחֲזִיר, אֲפִלּוּ לֹא שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לַחֲזֹר. הַמּוֹצֵא שְׁטָר מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אִם הַנּוֹתֵן קַיָּם וְאוֹמֵר שֶׁיִּתְּנוּהוּ לַמְקַבֵּל, יִתְּנוּהוּ לוֹ. וְאִם מֵת הַנּוֹתֵן, אַף עַל פִּי שֶׁבְּנוֹ אוֹמֵר שֶׁיִּתְּנוּהוּ לוֹ, לֹא יִתְּנוּהוּ לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיֶה שְׁטַר הַקְנָאָה.
טו שְׁנַיִם שֶׁהֵם אוֹחֲזִין בִּשְׁטַר, הַמַּלְוֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי הוּא וְהוֹצֵאתִיו לְהִפָּרַע בּוֹ מִמְּךָ, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר: פְּרַעְתִּיו וּמִמֶּנִּי נָפַל, אִם הָיָה הַשְּׁטָר שֶׁיָּכוֹל לְקַיְּמוֹ, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בְּדָמִים אֵלּוּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָן, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בְּדָמִים אֵלּוּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָן, וִישַׁלֵּם הַלּוֶֹה מֶחֱצָה שָׁוְיוֹ שֶׁל חוֹב שֶׁבַּשְּׁטַר (ר"י נ"ו ח"ה בְּשֵׁם הָר"ר יוֹנָה וְכ"ה בַּתוס'). וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְמוֹ, יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵת שֶׁפְּרָעוֹ, וְיֵלֵךְ לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הוּא מְקֻיָּם וְאוֹחֲזִין בּוֹ שְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה בַּטֹּפֶס אוֹ בַּתֹּרֶף, אוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶם אוֹחֲזִים בַּגִּלָּיוֹן, וַאֲפִלּוּ כָּל הַתֹּרֶף קָרוֹב לְאֶחָד יוֹתֵר מִלַּחֲבֵירוֹ, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בּוֹ פָּחוֹת מֵחֶצְיוֹ וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בּוֹ פָּחוֹת מֵחֶצְיוֹ, וְיִפְרַע לוֹ חֶצְיוֹ, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת. וְאִם אֶחָד אוֹחֵז בַּתֹּרֶף וְאֶחָד בַּטֹּפֶס, הָאוֹחֵז בַּתֹּרֶף נוֹטֵל יִתְרוֹן הַמָּמוֹן שֶׁשָּׁוֶה הַתֹּרֶף עַל הַטֹּפֶס, וְהַשְּׁאָר יַחְלְקוּ בְּשָׁוֶה בִּשְׁבוּעָה.
טז הַמַּחֲזִיר שְׁטַר שֶׁמִּן הַדִּין לֹא הָיָה לוֹ לְהַחֲזִירוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגּוֹבִין בּוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין גּוֹבִין בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ גָבוּ בּוֹ בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע בְּעֵדִים שֶׁנָּפַל, מַחֲזִירִין בֵּית דִּין וּמוֹצִיאִין מֵהַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה. אֲבָל אִם מֵעַצְמוֹ פָּרַע לַמַּלְוֶה אוֹ לְיוֹרְשָׁיו, אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדָם. וְעַיֵּן רֵישׁ סִימָן זֶה (ס"א).
יז מִי שֶׁהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ וּתְבָעוֹ בְּבֵית דִּין, וְאַחַר כָּךְ נֶאֱבַד מִמֶּנּוּ, וְיֵשׁ כַּמָּה אֻמְדָּנוֹת דְּמוּכְחֵי טוּבָא שֶׁנֶּאֱבַד, מְחֻיָּבִים בֵּית דִּין לִכְתֹּב מַעֲשֵׂה בֵית דִּין וּלְקַיֵּם הַשְּׁטָר כְּבַתְּחִלָּה, וּלְכֹפוֹ לִפְרֹעַ.
יח הַמּוֹצֵא שׁוֹבָר בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַמַּלְוֶה מוֹדֶה שֶׁנְּתָנוֹ לַלֹּוֶה, יַחֲזִיר לַלּוֶֹה. אֵינוֹ מוֹדֶה, לֹא יִתְּנֶנּוּ לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. וְאִם נִמְצָא בְּיַד הַמַּלְוֶה שׁוֹבָר עַל אֶחָד מִשִּׁטְרוֹתָיו שֶׁהוּא פָּרוּעַ, אֵינוֹ כְּלוּם לִגְרֹעַ כֹּחַ הַשְּׁטָר, אֲפִלּוּ אִם הוּא כְּתַב יַד הַלּוֶֹה אוֹ הַמַּלְוֶה עַצְמוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁהַשְּׁטָר שֶׁהַשּׁוֹבֵר כָּתוּב עָלָיו מֻנָּח בֵּין שִׁטְרוֹתָיו הַקְּרוּעִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ קָרוּעַ מִכָּל מָקוֹם אִתְּרַע וְסָמְכִינָן אַשּׁוֹבֵר, אֲפִלּוּ אֵין עַל הַשּׁוֹבֵר עֵדִים. אֲבָל לֹא נִמְצָא עָלָיו שׁוֹבָר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִים, לֹא גָרַע, וְגוֹבִין בּוֹ. וְאִם עֵדִים חֲתוּמִים עַל הַשּׁוֹבֵר שֶׁנִּמְצָא בְּיַד הַמַּלְוֶה, יִשְׁאֲלוּ הָעֵדִים, אִם יוֹדְעִים שֶׁהַשְּׁטָר פָּרוּעַ יַעֲשׂוּ עַל פִּיהֶם; וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים, אוֹ שֶׁאֵינָם לְפָנֵינוּ, אֵינוֹ כְּלוּם; וְאִם הוּא מְקֻיָּם, כָּשֵׁר.
יט אִם הַשּׁוֹבֵר בְּיַד הַשָּׁלִישׁ וְאוֹמֵר שֶׁהוּא פָרוּעַ, נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ רָאוּהוּ בֵּית דִּין כְּבָר בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵין עָלָיו עֵדִים, וַאֲפִלּוּ מֵת הַשָּׁלִישׁ, כָּשֵׁר הַשּׁוֹבֵר. וְדַוְקָא שֶׁהַשְּׁטָר בְּיָדוֹ עִם הַשּׁוֹבֵר, אֲבָל אִם אֵין הַשְּׁטָר בְּיָדוֹ, וְאֵין עֵדִים בַּשּׁוֹבֵר, אֵינוֹ כְלוּם. וְאִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם כָּאן, אִם הוּא מְקֻיָּם, כָּשֵׁר. וְאִם אֵינוֹ מְקֻיָּם, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם הַשָּׁלִישׁ מֵת, לֹא יַחֲזִיר לֹא לַלּוֶֹה וְלֹא לַמַּלְוֶה, אֲפִלּוּ שֶׁהַחַיָּב מוֹדֶה שֶׁהַמַּלְוֶה הִפְקִידוֹ בְּיָדוֹ וַעֲדַיִן לֹא נִפְרַע הַחוֹב, לְפִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין לִקְנוּנְיָא. לְפִיכָךְ, אֵין גּוֹבִין בִּשְׁטָר חוֹב שֶׁזֶּה הַשּׁוֹבֵר יוֹצֵא עָלָיו, וְאֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ.
כ (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק ט"ז מֵהִלְכוֹת מַלְוֶה דִין י' כָּל הַסָעִיף) שְׁטַר שֶׁנִּמְצָא בּוֹ שׁוֹבָר בְּגוּף הַשְּׁטָר, בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, וַאֲפִלּוּ בְּמִקְצָתוֹ: שְׁטַר זֶה פָּרוּעַ, אוֹ: שֶׁנִּפְרַע מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ, אֲפִלּוּ יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עַל הַכְּתָב עֵדִים, עוֹשִׂים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּשּׁוֹבֵר. וְהוּא הַדִּין אִם מָצָא כָּתוּב בְּפִנְקָסוֹ: שְׁטָר פְּלוֹנִי הוּא פָּרוּעַ (ר' יְרוּחָם נ"י ח"ד).
כא רְאוּבֵן נִפְטַר וְנִמְצָא בְּאֶחָד מִשִּׁטְרוֹתָיו מִכְּתָב יָדוֹ: שְׁטָר זֶה פָּרוּעַ, אוֹ: שֶׁנִּפְרַע כָּךְ וְכָךְ, עוֹשִׂים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּשּׁוֹבֵר.
כב מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצָא בְּאֶחָד מִשִּׁטְרוֹתָיו מִכְּתַב יָדוֹ: שְׁטָר זֶה חֶצְיוֹ לִפְלוֹנִי, אֵין לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי חֵלֶק בּוֹ.
כג הָאוֹמֵר: שְׁטָר בֵּין שִׁטְרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, כָּל שִׁטְרוֹתָיו פְּרוּעִים. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְלֹא הַקָּטָן (נ"י סוֹף ב"ב). הַגָּה: אֲבָל אִם נִמְצָא שׁוֹבָר בְּבֵית לֹוֶה עַל הַקָּטָן, וַדַּאי הַקָּטָן פָּרוּעַ וְלֹא הַגָּדוֹל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף). וְכֵן אִם לֹא אָמַר: אֶחָד פָּרוּעַ, אֶלָּא אוֹמֵר: שְׁטָר אֶחָד מָחוּל לְךָ, הַקָּטָן מָחוּל וְלֹא הַגָּדוֹל (מה"ר דָּוִד כֹּהֵן בַּיִת ב' סִימָן ז').
כד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׁטָר לְךָ בְּיָדִי שֶׁהוּא פָרוּעַ, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. חוֹב לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ, כָּל שְׁטָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו פְּרוּעִים:
א סָעִיף א המוצא שטר אצלו בין שטר הלואה וממכר ומתנה ושאר שטרות כיוצא בהן:
ב סָעִיף א ואם החזירו כו'. ע"ל סימן נ"ד סעיף ד' [סי' נ"ה ס"א] בהג"ה וסימן שפ"ו ס"ג בהג"ה:
ג סָעִיף א היה יכול לגבות בו כו'. כתב בסמ"ע מדכתב הי' יכול לגבות בו משמע דאינו מילתא פסיקת' שיבוא לגבות בו משום דעכ"פ צריך שבועה חמור' כעין דאוריית' להכחיש זה שחמר שכבר הי' בידו כו' ע"ש ולפע"ד לא נתכוין הט"ו לזה דא"כ ס"ס מיהא גבי אלא ודאי כוונתו במ"ש הי' יכול לגבות בו דאף שמודה שנתנו לו ומחזירו לשליש עבר השליש על דברי חכמים כיון שהיה יכול לגבות בו ודלמא היה מכחישו וגם מה דפשיטא ליה דעכ"פ צריך ש"ח להכחיש העד וכ"כ הב"ח לדידי צ"ע ול"ד לע"א מעידו שהוא פרוע שהוא מעיד בפי' שהוח פרוע משא"כ הכא שאינו מעיד בפי' שהוא פרוע דנהי שהיה בידו יכול להיות שהי' של מלוה ולא מצינו שבועה זו במשנה ובש"ס ודמי למ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן ומביאו ב"י לעיל ר"ס נ"ח דהיכא דאיכ' ע"א שפרע לו והיא טוען סטראי דא"צ שבועה כלל דכי תקינו רבנן ע"ח מעידו שהוא פרוע נשבע כדי להפיס דעתו של בע"ה הא היכא שאין העד העיד בפירוש שהשטר הוא פרוע מפויס ועומד הוא ולא מסייע לי' עד כלל וכל דלאו דינא הוא חלא תקנת' אין דנין בה להחמיר אלא להקל עכ"ל וה"ה הכא ואפילו למ"ש בסי' נ"ח ס"ק כ"א דמשמע מדברי התוס' והר"ן והרמב"ן פ' ח"ה דגבי סטראי ה"ל מ"ש ואיל"מ היינו משום שהעד העיד שפרע מיה' וא"כ על הפרעון מעיד העד בבירור משא"כ הכא שאף לדברי העד יכול להיות שהשטר הוא של מלוה ואפילו א"ת שאין לחלק בזה מ"מ לפי דעת בעה"ת בשם הרמב"ן נראה דהכא א"צ שבועה ואף דהכח מכחיש העד שאומר שנתנו לו מ"מ לא גרע הכחשתו מאלו הי' מודה לו והי' טוען ברי שחייב לו שלא היה צריך לישבע וכמ"ש לקמן וכ"ש עתה שמכחיש אותו וטוען ג"כ ברי שחייב לי וצ"ע:
ד סָעִיף א ואם הוא מודה לו שנתנו לידו צריך להחזירו לו כו'. דין זה כ' הטור בשם תשובת הרא"ש וחפשתי בכל תשו' הרא"ש ולא מצאתיו וגם הוא תמוה בעיני דמה בכך שהוא טוען שנתנו לו הרי הוא אומר ששלו הי' ולוה לא יהא נאמן במגו שהי' מכחישו ולא מבעיא לדעת בעה"ת בשם הרמב"ן שהבאתי בס"ק הקודם דכיון דהתם לא איתרע שטרא כ"ש הכא אלא אפילו לדעת התוס' והר"ן שהבאתי יש לחלק וכמ"ש בסמוך ואפילו א"ת שאין לחלק מ"מ קשה על הטור והר"ב שכתבו לעיל סי' נ"ח כדברי בעה"ת בשם הרמב"ן בסתם וכאן כתבו דאם הוא מודה שנתנו לידו צריך להחזירו לו ואמאי הא כי היכי דהתם מודה לדברי העד שפרע לו אלא שטוען סטראי לא איתרע שטרא ה"נ הכא שמודה לו שנתנו לידו אלא שטוען שהוא שלו לא איתרע שטרא וצ"ע: ונראה דהט"ו מיירי שהמלוה עצמו אינו טוען ברי שהלוה חייב לו שהוא ג"כ מסופק שמא פרע לכך אם מכחיש דברי אותו שנתנו הי' יכול לגבות בו אם הי' הלוה ג"כ מסופק וכדלקמן סי' פ"ב סעיף ב' ואם הוא מודה שנתנו לידו אלא שרוצ' לזכות בו כיון שגם הלוה הוא מסופק צריך להחזירו לו כיון שהי' מתחלה ביד אחר והשתא ל"ש מגו ובזה א"ש מ"ש הט"ו לא יפה עשה שעבר על דברי חכמים דהכי הל"ל שלא כדין עשה שיוציא מהלו' שלא כדין ואתי נמי שפיר לישנא דהי' יכול לגבות בו שנדחק בו הסמ"ע וכמש"ל ס"ק ג' וה"ק הי' יכול לגבות בו אם יסתפק הלו' ג"כ לאפוקי אם הי' טוען הלו' ברי הי' השטר בטל וכדלעיל סי' נ"ט ואתי נמי שפיר מה שהקשו השארי' יוסף והסמ"ע ס"ק ב' והב"ח על הט"ו דלקמן סעיף ט"ז כתבו פלוגתא וכאן כתבו בסתם צריך להחזירו לו ונכנסו בדוחקים ובחילוקים אשר לא שערום הראשונים וכמו שכתבתי לקמן ס"ק מ"ו ולפמ"ש ניח' הכל וק"ל:
ה סָעִיף א כל אלו שאין להם חזקה זה על זה מחמת שהן כאפטרופסין זה לזה שכל אחד מוחזק בנכסי חבירו וכמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ט:
ו סָעִיף ב וכן יורשי הנפקד כו'. כ' הסמ"ע וז"ל וצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג פסק המחבר גבי מתנ' שנמצא אצל יורשי הנפקד דיחזירו ליורשי הנותן ודוחק לחלק דשאני הכא דאינו יודע מיד מי בא לידו משא"כ התם דיודע שהנותן נתנו לידו אלא שאינו יודע באיזו אופן נתנו לידו ואפשר לחלק דשאני מתנ' די"ל דעדיין לא זכה בהמתנ' ולא הגיע השטר לידו דמיירי שם בשטר מתנה שאין בו קנין מ"ה יחזירו ליורשי נותן אבל כשהוא בקנין מחזירין להמקבל כמו שכ' מור"מ בהדיא בסוף סי' ר"נ משא"כ בהלוא' כו' עכ"ל ולפענ"ד זה אינו דבהדי' מוכח בש"ס ריש פ"ק דמציע' (די"ג ע"א ודף י"ט סוף ע"א) דאפי' שטר מתנה שאין בו קנין שנמצא לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכ"כ הרמב"ם וה' המגיד פי"ח מה' גזלה דין ט' ע"ש ופשיטא דנמצא ביד אביהן דמי לנמצא בשוק וגם ממ"ש הט"ו כאן לא יחזירו שום שטר כו' משמע אפי' שטר מתנ' וכ"ה בהדיא בתוס' דריש מציעא דייתקיאות ואפותיקאות ומתנות בזמן שהנותן מודה יחזיר למקבל ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' בין שמצאן בשוק ובין שמצאן בין שטרותיו של אביו ע"כ אלא העיקר דלקמן סי' רמ"ג מיירי דידוע שהנותן נתנו לידו וכמ"ש שם ואע"פ שהסמ"ע כ' שדוחק לחלק בכך ליתא דאינו דוחק כלל והרי להדיא ס"ל להרא"ש דכשידוע שהוא מיד הנותן מחזירין לו וכמ"ש לקמן סעיף ה' ודוק:
ז סָעִיף ב לא יחזירו כו'. וכן עיקר דלא כהרשב"א בתשו' סי' אלף ל"ה ומ"ש הרשב"א שם וז"ל והיינו דאמר רב נחמן בפ' זה בורר ההיא איתת' דאפק' שטרא ואמר' פרוע' הוא דלא מהימנ' בדאיתחזק שטרא בבי דינא ואמאי דל נאמנות מהכא ה"ל שטר שנמצא ביד שליש ואין אנו יודעים מה טיבו ורבא נמי דא"ל והא אי בעי' קלתי' למה ליה מגו בלא"ה נמי איתרע האי שטרא אלא ודאי ש"מ דלא מרעינן שטר שנמצא ביד אחר ואין אנו יודעין מה טיבו אלא כשהשטר יוצא מתחת יד שליש והוא מרע מחמת שהוא שליש ונאמן משניהם עכ"ל נלפע"ד דלאו ראיה כלל דודאי אפי' בלא נאמנות יהא מונח אלא דרב נחמן לא הימנא לענין להחזירו ללוה שיתקרע השטר לגמרי ולכך פריך רבא והא אי בעי' קלתי' ותהא נאמן שהוא פרוע להחזירו ללו' ויקרע השטר ולהאי לישנא כיון דאתחזק בבי דינא תו לא מהימנת ויהא מונח מיהו האי לישנא אתותב התם בסוף פרק זה בורר וקי"ל כלישנ' קמא דאפילו אתחזק בבי דינא נאמן השליש לגמרי לבטולי השטר דשליש נאמן אפילו לית ליה מגו השתא וכמו שהוכחתי לעיל ריש סי' נ"ו באריכו' והבאתי שם דברי הרשב"א גופי' כן ע"ש:
ח סָעִיף ב קודם שבא ליד אחר כו'. כ' הסמ"ע נראה דהאי ליד אחר ל"ד קאמר אלא כל זמן שלא נשמע מפיו דהאחר ספיקתו כו' והבית חדש השיג עליו ע"ש:
ט סָעִיף ב ומיהו כו' כתובת אשה כו'. כתב הסמ"ע היינו טעמא משים דאין כתיבה נגבת מחיים כו' והא דכתב הרא"ש והמחבר בס"ה נ"ל דדוקא קאמר נדוניית' משא"כ כתובה כו' ע"כ ולא דק בחנם דחק דפשיט' דמדינא אף בכתובה חיישינן לפרעון כשנמצא ביד אחר ולאחר שנתארמל' וכדאי' להדיא בש"ס פ"ק דמציע' (דף ז' ע"ב) ופוסקים וכן הריטב"א גופיה שם וכמ"ש סי"ב סקל"ב אלא הכא היינו מצד המנהג כמ"ש בריטב"א שהביא ב"י מנהג הוא בגלילותינו שהיורש מחזיר לאשה שחזקה שהיא הצניעה כו' וכ"כ בע"ש שכן דרך הנשים להפקיד כתובתן כו' והרב קיצר בדבר ולפי זה היכא דאין מנהג ברור חישינן לפרעון ודוק:
י סָעִיף ג אלא קרוע היינו כשהמלוה מודה ללוה:
יא סָעִיף ג ויש מי שאומר דלא חיישינן לקנוני' אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דהוה ביה ריעות' לא נזהר בשמירתו אבל שטר המופקד לא אתיילד ביה ריעות' אלא שאין הנפקד יודע מכח מי בא לידו (ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם שם):
יב סָעִיף ג ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם. כ' הסמ"ע וז"ל לשון הרא"ש והטור הביאו וכתב פי' אם יתפשרו ביניהם שיאמין האחד לחבירו בשבועה כו' ולפ"ז לא ה"ל להמחבר שכ' דעת הרא"ש לקצר בדבריו אלה וה"ל לפ' דעכ"פ שבועה מיהא צריך ודוק עכ"ל ולפע"ד יפה כיון המחבר והוא דדעת הרא"ש דאם שניהם רוצים אפילו בלא שבועה יחזירו למלוה וכן פי' הב"ח דברי הטור והשיג על הסמ"ע בזה ע"ש וכן עיקר בדעת הרא"ש ועוד דהרא"ש ספ"ק דמציעא כתב בסתם יעשו כמאמרם ולא הזכיר שבועה כלל וגם בטור גופיה מוכח כן שכתב שיתפשרו ביניהם שיאמין האחד לחבירו בשבועה כי המלוה יכול להשביע ללוה והלו' יכול להשביע למלוה כו' משמע דכל שאין הלוה אומר שמלוה ישבע יכול המלוה לומר השבע היסת או יחזירו לי שטרי הרי דתלו במאמר הלוה אלא דהרשות ביד הלוה לומר או השבע אתה או יחזירו לי שטרי ואיני רוצה שיהא מונח ביד שליש בחנם וכן משמע בתשובת הרא"ש שם שכתב וז"ל הילכך לא יוציא השטר מתחת ידו ויהא מונח עד שיתברר האמת או שיתפשרו שניהם שיאמין הא' לחבירו בשבועה אבל אם יאמר המלו' אתה אומר שפרעת את השטר השבע שהוא כדבריך צריך הלוה לישבע היסת ואם אינו רוצ' לישבע יחזיר השטר למלוה ואם הוא אומר שאינו רוצה לישבע אבל יביא עדים שהוא כדבריו יתנו לו זמן ל' יום ואם לא יביא עדים בתוך הזמן יחזיר השטר למלו' וכן אם יאמר הלוה אשתבע לי שלא פרעתיך צריך לישבע שלא פרעו ואפילו אם יש נאמנות בשטר דכיון דאין השטר בידו ויוצא מתחת ידי אחר אין מועיל הנאמנות ואם אינו רוצה לישבע יחזיר השטר ללוה כו' עכ"ל הרי להדיא דכל שהמלוה אומר שהלוה ישבע היסת והלוה שותק או שאומר שאינו רוצה לישבע יחזירו השטר למלוה אפילו בלא שבוע' רק כשאומר הלוה למלו' אשתבע לי אז צריך לישבע או שיתפשרו מי ישבע כדי שלא יהא השטר שלהם מונח אבל כששניהם מודים זה לזה יעשו כמאמרם אפילו בלא שבועה לדעת הרא"ש כנלפע"ד (עיין בתשובת הרב סי' ל"ג):
יג סָעִיף ד אבל אנן לא טענינן להו משום דאינו שכיח ליקח משכון כזה דאין גופו ממון עכ"ל סמ"ע ואין זה מדוקדק דמה בכך שאין גופו ממון אבל לשון הרא"ש בתשוב' הוא דמילת' דלא שכיחא הוא להלות מעות על השטרות שאינו יכול לגבותם ולפ"ז אם הם כתובים בענין שיכול לגבותם אפי' ידעינן שאינה של אביהם טענינן להו שלקחם למשכון:
יד סָעִיף ד לא טענינן להו. ע' בתשו' הרא"ש דמייתי ראיה מעובד' דר' מיישא ומנאנסו דמילת' דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ולפ"ז להפוסקים החולקים שם וכמ"ש לקמן סי' ק"ח ס"ד ובסי' רנ"ז וסי' שס"א ה"ה הכא טענינן להו וצ"ע:
טו סָעִיף ה מאחר שהוא קשור כו' וכן אמרינן (לקמן סעיף ט) מצא בחפיסא או בדלוסקמ' יחזיר שכיון שנותן סי' בכלי שהשטר בתוכו יחזיר לו גם השטר וכן פירות בכלי (לקמן סי' רס"ב סי"ט) מחזיר הפירות אגב סימני הכלי ומ"מ אין ראיית הרא"ש מוכרחת דהתם לא ידענו שהי' ביד אחר ואמרינן כיון שזהו ודאי שלו א"כ גם זה שקשור בו הוא שלו ומהיכי תיתי נימא שבא ליד אחר משא"כ הכא שהכל הוא בידי שליש מאן לימא לן שהשליש לא קשרם יחד דלמ' ראובן שמת קשר כל העניינים המשולשים אצלו יחד וצ"ע:
טז סָעִיף ה אנו מחזיקין שהיא הפקידתו כו'. פי' שעדיין לא זכתה המתנ' לבעל' והיינו דוקא כשהוא שטר מתנה בקנין צריך שיהא קשורים יחד אבל אם הוא בלא קנין יתבאר לקמן בסי' רמ"ג סעי"ג דאף בנמצא שטר מתנה לחוד מחזירים לנותן וכ"כ בהדי' מור"ם האי חילוק בסי' ר"ן סכ"ה ע"ש עכ"ל סמ"ע ולפע"ד זה אינו דהא לא הוזכר שיש בו קנין וגם בש"ס מוכח להדי' דאף שטר מתנה שאין בו קנין אין מחזירים לנותן וכמ"ש סק"ו אלא בסי' רמ"ג מיירי שהוא ידוע שהנותן הפקידו אצלו וכמ"ש שם ומ"ש וכ"כ בהדי' מור"ם האי חילוק כו' לית' וכמ"ש בס"ס ר"נ ע"ש גם מ"ש בשטר שלקנין לחלק בין קשורים לית' אלא בשטר שיש בו קנין אפי' ידוע שבא מהנותן מחזירין להמקבל דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ס"ז סי' ג' ע"ש וכן משמע לקמן ס"ס ר"ן ע"ש ועי' מ"ש בסי' נ"ו סעיף ה' סקכ"ו:
יז סָעִיף ו אע"פ שיש בו נאמנות. אינו מועיל לא לענין לטרוף ולא לענין לגבות מן הלוה אם אינו מודה דכיון דנפל איתרע ליה ואזיל נאמנות דיליה:
יח סָעִיף ו אפילו הוא תוך זמנו. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ואע"פ דלמאי דקי"ל ל' ס"ס ע"ח דאדם פורע תוך ל' יום (והרמ"ה נראה דס"ל כהיש פוסקים שהבאתי לעיל סימן ל"ט סק"ו דקובע זמן וסתם הלואה חד דינ' אית להו ע"ש) ראיית הרמ"ה לאו ראי' הוא מ"מ דינו אמת ולכך כתב הטור וכ"כ הרמב"ם פי"ד ופכ"ג מה' מלוה ובעה"ת שער כ"ב וה"ה האריך וכתב שכ"כ הרמב"ן והרשב"א ושכן מוכח בש"ס בכמה דוכתי וכן הבאתי לעיל ס"ס מ"א דברי הריטב"א ונ"י והוכחתי כן ע"ש בסקי"ט:
יט סָעִיף ו דחיישינן לפרעון. ונתבטל השטר ולקנוני' ולא שייך כאן לומר עדיו בחתומיו זכין לו:
כ סָעִיף ו ואפי' אמר הלוה או המלו' נקב כו' כלומר שאין הלוה מודה אלא שאומר שפרעו ומידו נפל ונותן בו סי' אפ"ה אין מחזירין לידו כ"כ ב"י וה"ה כשהמלו' נותן סי' זה לא מהני לענין לגבות מהלו' עצמו אבל סימן אחר מובהק מהני ולענין לגבות ממשעבדי לא מהני סי' כלל היכא דאיכ' למיחש שהלו' הגיד לו הסימן או שהלוה יודע ג"כ הסי' ועושה עצמו כלא יודע דהא אפי' שניהם מודים חיישינן לקנוני' כנ"ל:
כא סָעִיף ו נקב יש בו כו' שהרי נשתהה ביד המלו' וידע בו הסי' ואפשר שנפל מיד הלו' והוא פרוע וגם הלו' אחר ששנינו שכותב שטרו אע"פ שאין מלו' עמו עומד בזה הסי' בעודו בידו ואפשר שנפל מיד המלו' עכ"ל בעה"ת שער נ"ב חלק א' והובא בטור ובסמ"ע סקי"ז ואין לשונו מכוון דהא בשטרי דלאו אקניית' אין כותבין ללוה בלא מלוה כדלעיל סי' ל"ט סי"ג ומסתמ' מיירי הכא אפילו בשטרי דלאו אקניית' אלא עיקר טעמ' הוא שהשטר הוא מתחל' ביד לוה ג"כ וק"ל:
כב סָעִיף ז וכן אם יש ללוה בני חורין כו' בסמ"ע סקי"ט פי' דכיון דיש שטר כשר בידו לא חיישינן שמא לוה מאחרים אחר זמנו של שטר זה דלא חיישינן אלא היכא דאיכ' ודאי פסיד' דלקוחות וכה"ג כתב הב"ח סעיף ח' דלא חיישינן לב"ח או ללקוחות אחרים שאין ידועים לנו דאינהו דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו לדעת לב"ח המוקדם ודבריהם תמוהין דכולהו סוגי' דש"ס פ"ק דמציע' ושאר דוכתי וכן בכל הפוסקים משמע להדי' דחיישינן לב"ח וללקוחות אע"פ שאין ידועים לנו וה"נ אמרינן גבי שטר מכר ומתנה לקמן סעיף י"ד אלא ודאי לא שייך בכה"ג לומר אינהו דאפסידו אנפשייהו דיכול להיות שחקרו ונתברר להם האמת ששטר זה אינו כלום ועוד דמ"מ תיקשי דלמא חייב לאחרים שלוה מהן קודם זמנו של שטר זה והם יגבו מקרקעות אלו שביד הלוה וזה יגבה בשטר זה מהלקוחות שידועים לנו שלא כדין אלא פשיט' דכל היכא דאיכ' למיחש חיישינן וכ"כ מהרש"ל להדי' ומביאו הב"ח רק מה שפי' מהרש"ל דיחזיר פירושו וכותבנן לו טריפא מזמן שנמצ' או כותבין לו שטר אחר הוא דוחק וכמו שהקשה עליו הב"ח אלא נראה אם יש ללוה בני חורין כו' ר"ל שידוע בבירור שהם בני חורין ואינם מכורין או משועבדין וגם אינו חייב עוד לשום אדם כלל דאי לאו הכי לא נקראו בני חורין ומשכחת לה כגון שהכריז אם חייב עוד לאחרים או מכר קרקע זו או שיש תיקון בעיר שכל שטר שאינו נכתב בפנקס הסופר אינו כלום וכה"ג טובא וזה ברור:
כג סָעִיף ז וכתוב בו הנפק. והרב המגיד בשם הרשב"א תמה על זה דלמה לי הנפקו מ"ש בסמ"ע סקכ"א בזה לא מחוור גם מה שתירץ בספר מעד"מ פ"ק דמציע' בזה וז"ל ול"נ דלאו קושי' היא דאי לאו דכתיב ביה הנפק איכ' למיחש שמא כתב ללות ולא לוה ועכשיו רוצים לעשות קנוני' עכ"ל אין דבריו נכונים דהא מוכח להדי' בש"ס פ"ק דמציע' סוף דף י"ב במאי דמשני התם לעולם כשחייב מודה והכא היינו טעמ' דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין כו' וכן בדף ט"ז ע"ב וכן בדף י"ז סוף ע"א גבי הא דפריך ומ"ש מהא דתנן כו' ומשני הכא כיון דלית ליה רווח' כו' דדוק' משום לא לוה עד תשרי חיישינן משום רווח' דטריפת לקוחות אבל כשזמנו בו ביום דליכ' האי חשש' לא חיישי' להאי קנוני' כשחייב מודה ע"ש והמעיין בש"ס יראה דהעיקר כהרשב"א והרב המגיד וכן דעת התוס' וכן השיג בעל המאור על הרי"ף וכ' דלרב כהנא לא בעינן הנפק והרמב"ן בסכר המלחמות לא השיב עליו בזה ע"ש ואפשר גם דעת הטור כן ועב"ח וכן מסקנת רבי ירוחם נתיב ך' חלק ב' בשם רוב הפוסקים וכן נרא' דעת הרב בדרכי משה שכ' וכן היא סברת התוס' אע"ג דאין בו הנפק ודלא ורמב"ם כו' ע"ש:
כד סָעִיף ז ויש מי שאומר כו'. הלשון מגומגם וכך הל"ל ויש מי שאומר דרוק' בדאיתיה קמן אבל בדליתי' קמן לא חיישינן לפריעה בת יומא ומ"מ צ"ע דהרא"ש בתשו' כתב כן לרב אסי ובאמת קי"ל כרב כהנא וכמ"ש הרא' שגופי' בפסקיו וא"כ אין מחזירין רק כשחייב מודה וכן הקשה בסמ"ע וגם הב"ח בסעיף כ"א השיג על המחבר בזה ע"ש:
כה סָעִיף ח ואם יש כו'. יחזיר ללוה שאלו לא היה פרוע לא השליכוהו בין שטרות הקרועים והרי שובר נמצא עמו שאומר שהוא פרוע עכ"ל טור והוא מדברי הרמב"ם פי"ח מהלכות גזלה דין ה' ונראה שיצא לו להרמב"ם כן מפשט' דמתניתין רפ"ק דמציע' דקתני מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות ומוקי לה בש"ס התם שנמצ' בין שטרות קרועים וכן נראה להדי' מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שם ודלא כפרש"י שפי' אם יש עמהם סמפונות כו' מילי מילי קתני ומלת' באפי' נפשיה היא כו' ובס' לחם משנה פי"ו מה' מלוה הקשה על הרמב"ם דאי אפשר לומר כן מדהקשו בש"ס לרב דאמר סמפון היוצא מתחת ידי מלוה פסול ממתני' דאם יש עמהן סמפונות משמע דבמלוה מיירי עכ"ל ובאמת נראה שזה הכריחו לרש"י לפרש דמילי מילי קתני. וגם הב"ח דחק לומר לדעת הרמב"ם דהמקשה הוה ס"ל דמילי מילי קתני כפרש"י והתרצן משיב לו דאריש' קמהדר וכל זה דוחק גדול ועוד הוצרך לדחוק דמ"ש הרמב"ם ספי"ו מה' מלוה המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבי יהא מונח עד שיבא אליהו היינו משום דס"ל דמהך משנה תרוייהו משמע וצ"ע עכ"ל ולפעד"נ דברי הרמב"ם ברורים ולק"מ ואדרב' לפרש"י דוחק גדול לומר דמילי מילי קתני ועוד דמנ"ל להקשות אלא נראה דמיירי כפשוטו ואכולהו שטרות דבמתני' לעיל במוצא שטרות בשוק דלא יחזיר וכן במוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו קאי דאם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות והיינו דקתני סמפונות ולא קתני סמפון וכן עמהן ולא קתני עמו והכי משמע בתוספתא דקתני בין שמצאן בשוק בין שמצאן בין שטרותיו שלאביו כללו של דבר אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות ע"כ ופריך שפיר דאם אית' דביצא מתחת יד מלוה פסול אמאי יעשה מה שבסמפונות הא כיון דאינו יודע ממי נפל או מה טיבו י"ל שמיד המלוה נפל ויהא מונח אלא ודאי אפילו בא מיד המלוה סמפון היוצא מתחת ידי מלוה כשר ומשני שנמצא השטר בין שטרות קרועים ולפ"ז גם מה שדחק הב"ח שהטור ס"ל כפי' רש"י וכפי' הרמב"ם הוא ללא צורך דשפיר י"ל דהטור מפרש לגמרי כהרמב"ם וכל זה ברור. ועיין מ"ש סקס"ה:
כו סָעִיף ט יתננו למי שנותן סי' בכלי ולא חיישינן לשאלה (כדחיישינן באה"ע סי' י"ז סכ"ד וסי' קל"ב) דדוק' באיסור אשת איש חיישינן אבל בדבר של ממון לא חיישינן כמו שתקנו רבנן להחזיר אבידה אפי' בסימנים שאינם מובהקין (וכדלקמן סי' רס"ז ס"ו) ה"נ תקנו דלא ניחוש לשאלה כ"כ התוס' והרא"ש ספ"ק דמציע' וכ"כ עוד התוס' ביבמות פ' האשה בתר' דף ק"כ ע"ב (ומכאן מוכח אפילו אינו יודע שהשטר היה מונח בכלי נותנים לו ואף למ"ש דאין דבריהם מוכרחים והיינו בענין דחיישינן לשאלה אבל מ"מ מוכח דמחזירים השטר אגב סימני הכלי אע"ג דאינו יורע שהשטר היה בתוכו) אבל לפע"ד אין דבריהם מוכרחים שבש"ס לא חילקו בין איסור' לממון בענין חשש שאלה רק בענין אי מחזירין בסימנים ע"ש ומה שהקשו התוס' ספ"ק דמציע' הא דלא חיישינן גבי אפיס' ודלוסקמ' לשאלה אפשר נמי דדלוסקמ' לא מושלי אינשי כדמשני בש"ס גבי כיס וארנקי וכן הא דמצא פירות בכלי י"ל דמיירי בכלים שאין דרכן להשאיל וכמ"ש התוס' פרק האשה בתר' שם בשם ריב"ן דמתרץ הא דקתני מצאו קשור בכיס או בכלים דמיירי בכלים שאין דרכן להשאיל ע"ש א"נ דחפיס' ודלוסקמ' וכן פירות בכלי איירי שמכריז סתם שטרות או פירות מצאתי וזה אומר בחפיס' או בדלוסקמ' או בכלי פלוני מצאתם וכמו שפרש"י במתני' דחפיס' ודלוסקמ' שיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם ומה שהקשו התוס' ספ"ק דמציע' דהלא דרך להניח שטרות בדלוסקמ' כדתני' בתוספת' דשבועותי' דלוסקמאות מלאים שטרות מסרתי לך לפע"ד לק"מ דנהי דדרך דלוסקמאות להניח בהן שטרות מ"מ אינו הכרח להניח שטרות דוקא בדלוסקמאות דה"נ יכול להניחן בחפיס' או בכיס או בתיבה וכה"ג וזה ברור ודוק וא"כ כיון שזה אומר שמצאן בדלוסקמ' מחזירן לו והא דפריך מחמור בסימני אוכף היינו דמשמע לש"ס דסתם חמור הוא עם אוכף כן נ"ל ודוק: מיהו גבי איסור' גופי' דפשיט' לי' להרא"ש דחיישינן לשאלה וכן פסק בש"ע סימן י"ז סעיף כ"ד דאפילו סימנין מובהקין ביותר אינו מועיל דחיישינן לשאלה ונמשכו אחריו שאר האחרונים. ולדידי צ"ע טובא דנ"ל עיקר כהנ"י פרק בתר' דיבמות והר"ן פ"ב דמציע' שהבי' הב"י בא"ע שם דפסקו דלא חיישינן לשאלה ומ"ש הב"י שם דדברים אלו דלאו דסמכא אינון כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובה"ע חולקים עליהם אמת מדברי הרא"ש מבואר כן וכדאי' ג"כ בב"ח שם אבל מהרי"ף והרמב"ם ובה"ע לא מוכח מידי די"ל דאינהו מיירי בסימנים שאינן מובהקין ביותר אבל במובהקים ביותר מהני אפילו בכלים ואדרב' מדסתמו הרי"ף והרמב"ם ובה"ע ולא חילקו בין כלים לגופו וגם לא כתבו גבי כלים דחיישינן לשאלה משמע דס"ל דכלים וגופו חד דינא אית להו וכן משמע ממ"ש ה' המגיד פי"ג מה' גירושין דין כ"א על מ"ש הרמב"ם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו כו' וז"ל כבר כתבתי בה' גזלה ואבדה שיש סימנים מובהקין ביותר שהם מן התורה בכל מקום ואף כאן מעידים עליהן וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל כו' וכ"כ בפסקי מהרא"י סימן קס"א בשם סדר מהר"ר אלי' אם יש סימנין בבגדיו או בכתונת מהני ומהרא"י תמה שם עליו דתלמוד ערוך הוא בפ"ב דב"מ ובפרק בתר' דיבמות דחיישינן לשאלה כו' ול"ק מידי דקי"ל כמסקנ' דמשני ואי בעית אימ' בחיורי וסומקי אבל סימנים מובהקין ביותר מהני ולא חיישינן לשאלה וכ"כ התוס' להדי' פ' האשה בתר' שם וז"ל מיהו למסקנ' אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור' עכ"ל וע"כ צל"ע:
כז סָעִיף י אבל הכריכה לחוד כו'. מה שנראה מדברי הר"ב דמנין לחוד הוי סי' אף שאין שניהן לפנינו והשטרות הם של לוה ומלוה אחד וכ"כ בד"מ להדי' לא נהירא לי דכיון שהשטרות הם של לוה ומלוה אחד פשיט' שזה יודע סימן דמנין כמו זה והנך ג' כחד שטר' חשיב' וכן מוכח בדברי הרמ"ה דלא כפירושו של הר"ב וכמ"ש לקמן ונראה דגם הרא"ש דס"ל דמנין לחודיה מהני מודה לזה דאיהו לא מוקי הש"ס בחד לוה ומלוה ומ"ש הטור והרמ"ה כ' כו' ר"ל דלא כמ"ש לעיל דאין צ"ל סי' הכריכה אלא הרמ"ה כתב דצ"ל ג"כ סימן הכריכה ומוקי להבחד לוה ומלוה כן נראה לי:
כח סָעִיף י הכריכה לחוד וה"מ כו'. הר"ב לטעמי' אזיל שפירש בד"מ דברי הרמ"ה כן וז"ל בד"מ כי הרמ"ה לא קאמר אלא דבעינן מנין עם הכריכה או הקשיר' אבל לא בעינן כריכה או קשירה עם המנין וכדברי הטור דלעיל ומ"ש והאחר לא נתן אל לבו לשנות הכריכה כדי שחבירו לא ידע הסימן שבהם ולכך הכריכה לא הוי סי' אבל מנין הוי סימן דעל המנין נותן לבו להפהידן זו מזו ולא להניחן ביחד עכ"ל וקשה לפירושו דמדכתב הטור והרמ"ה כתב כו' משמע דאדלעיל קאי דהרמ"ה כתב דמנין לחודיה לא הוי סימן ועוד קשה שכתב הרמ"ה ואע"ג דקי"ל דקשר או מנין לחודיה הוי סימן כו' ולדבריו לא הל"ל או מנין וגם פירושו במ"ש והאחר לא נתן אל לבו לא מחוור כלל דלישנא שכתב הרמ"ה דהמלוה נתנם לו כרוכים ולכך ידע שהם כרוכים כו' ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו לא משמע כלל כפירושו אלא משמע דר"ל דזה שנתנם לו כיון שכרכן מכיר בכריכתן וידע שהם כרוכים והאחר לא נתן אלא לבו לידע כריכתם וגם לא נהירא לומר שחבירו יתן אל לבו להפרידן דמהיכי תיתי יפרידן והיאך יעלה לו על הדעת שיהי' שוטה לאבד מה שנותנים לו ועוד דאדרב' אם יתן לב לזה לא יפרידן כדי שהוא עצמו יוכל לומר אח"כ סימן בהם אלא העיקר כמו שכתבתי לקמן:
כט סָעִיף י אבל אם הם כו' והאחד יודע הכריכ' כו' נרא' מדברי הר"ב דכשאין יודע הכריכ' אפי' בתרי שטרי נותנים לו כיון שחבירו אינו יודע ובסמ"ע לא דקדק על הר"ב בזה ונרא' שמסכים עמו בזה אבל לפעד"נ דז"ש הר"ב ליתא דאזיל לטעמי' בד"מ בפי' והאחר לא נתן אל לבו אבל כבר כתבתי שאין פירושו מחוור אלא אפי' יודע אין נותנין לו דשמא האחר לא נתן אל לבו אא"כ יש ג"כ סי' דמנין דהיינו שהם ג' או יותר דאז מהני סימן דכריכה דכיון שהשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכח' מילתא דלאו דידי' נינהו:
ל סָעִיף י והשני אינו יודע כו'. ואם א' אומר סי' דכריכ' והשני סי' דמנין כ' בד"מ שנותנים למי שנותן סי' דמנין ודלא כב"י דמסתפק בזה ובסמ"ע ס"ק כ"ט כ' דשניהן שוין ולפי מ"ש לקמן דאותו שכרכן מכיר בכריכתן וטעמא דהאחר לא נתן אל לבו שייך דוקא בכריכ' אפילו שניהם לפנינו ולא במנין וגם כיון שחברו אינו יודע המנין מוכחא מלתא דלאו דידי' נינהו א"כ נותנין לזה שאומר המנין וזהו כהד"מ בדינא ולא כטעמי' ודלא כהסמ"ע בדינא כנ"ל:
לא סָעִיף י נותנין למי שיודע. והעיר שושן כ' דכריכ' לחוד אפי' בשלשה לא הוי סי' כו' לפיכך אפילו אם א' נותן סי' בכריכ' והשני אינו יודע אין נותנים לאותו שיודע אבל במנין דרך בני אדם לדקדק לפיכך אם א' אומר המנין והשני אינו יודע מניינם נותנים למי שיאמר מניינם נ"ל עכ"ל ולא נהירא כמבואר בדברי הרמ"ה להדי' וכמ"ש לקמן. הנה נתבאר שפירוש הר"ב ופי' הסמ"ע בדברי הרמ"ה אינם ישרים ועוד ראיתי באגודות אזוב דף פ' ובמהרש"א ספ"ק דמציע' ובבית חדש ובתשו' מהר"א ן' ששון סימן רכ"ג ושאר אחרונים פירושים שונים ואינם נכונים והוציאו דברי הרמ"ה מפשטן כאשר יראה המעיין: ולי נראה שאין להוציא דברי הרמ"ה מפשטן ונ"ל שדברי הרמ"ה ברורים ומה שהקשה הבית יוסף וז"ל דברי הרמ"ה צריכים ישוב דעת שכ' דהני שטרי דחד לוה ומלוה אינון וכבר אפשר דליהוי נמי לוין ג' ומלוין ג' דסתמא תנן ועוד שכ' ושמא בפ"א פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכי' ולכך ידע שהם כרוכים וקשה שא"כ גם המנין ידע ועוד דלפי דבריו לא סגי הטעם אלא לומר שסימן כריכ' לחוד ל"מ אבל סי' דמנין מהני ועוד שכתב או כשהלו' הלוה כו' והאחר לא שת אל לבו משמע דכששניהם לפנינו עסקינן וסיום דבריו לא עסקינן אלא כשאינם לפנינו וצ"ע ומ"מ מ"ש דהנך תרי שטרי נראה שהוא טעות סופר דג' נינהו עכ"ל ב"י. נראה לי ליישב כל קושיות הב"י בדרך אחר והוא בשום לב עוד בדקדוק לשון הרמ"ה שמתחלה כתב אע"ג דקי"ל קשר או מנין כו' ומיד אח"כ כ' הכא בעינן מנין עם כריכ' או קשירה הל"ל נמי הכא בעינן מנין וכריכה או קשירה או הכא בעינן תרוייהו ועוד שכתב וטעמ' כו' ולכך ידע שהם כרוכים בו' ולמה לא ביאר טעמא על מנין לחוד דל"מ ועוד שכ' ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשיר' לאיזה צורך כפל בלשונו לומר כן והרי כבר כתב לעיל הכא בעינן מנין עם כריכה או קשיר'. והעיקר והוא היתד שהכל תלוי בו כי ראוי לשום לב מנין לו להרמ"ה כל זה מי הכריחו או הביאו לידי כך וכאשר יתברר זה אז תבין דברי הרמ"ה על נכון ודעת קדושים תמצא: תנן בספ"ק דמציע' מצא באפיס' או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה אגוד' של שטרות ג' קשורים זה בזה וגרסינן עלה בש"ס שמעת מינה קשר סימן הא תני ר' חייא ג' כרוכין זה בזה מאי מכריז מנין מאי אריא תלתא אפילו תרי נמי אלא כדאמר רבינ' טבעא מכריז ה"נ שטרא מכריז ע"כ: והגה קשי' בסוגי' זו שלשה קושיות עצומות דמדקתני במתני' כריכה משמע דעיקר רבותא דתנא לאשמועינן דסי' דכריכה לחוד מהני דליכא למימר דאתא לאשמועינן דמנין לחוד מהני דא"כ ל"ל למיתני כריכה כלל ועוד מדקתני מתני' תכריך של שטרות או אגוד' של שטרות וכמה הוא אגוד' כו' קשורים. כו' אלמא דעיקר מילתא דמתני' לאשמועינן דתכריך או אגוד' לחוד' הוי סימן דלאו לחנם נקט תכריך או אגודה ברישא ועוד דאי אתא לאשמועינן דג' הוי סימן הכי ה"ל למיתני תכריך או אגידה של ג' שטרות אלא ודאי עיקר רבותא דתנא לאשמועינן דתכריך או אגודה הוי סי' וכן משמע להדיא מפרש"י במתני' ושאר הרבה מפרשים וכמ"ש לקמן והכי מוכח נמי מדפריך בש"ס ש"מ קשר סימן ומשני תני כרוכין ואי במתני' קשירה לחוד לא הוי סי' א"כ אדרב איפכ' איכא למידק דקשר לא הוי סימן אלא ודאי במתני' קשירה או כריכה לחודה הוי סימן וא"כ קשה. א דהא קאמר בתר הכי מאי מכריז כו' עד שטרי מכריז משמע להדיא דבעינן נמי דליהוי תלתא דאם לא כן תיקשי מאי ארי' תלתא אפילו תרי נמי וכיון שהוכחנו דעיקר מילתא דמתני' לאשמועינן דכריכה לחוד הוי סימן הדר' קושית הש"ס לדוכת' מאי אריא תלת' אפילו תרי נמי (ומ"ש הרא"ש שטרי מכריז והלה נותן סימן במנין ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין עכ"ל הוא תמוה מכח מה שכתבתי דבמתני' מוכח דעיקר אתא לאשמועינן דכריכה הוי סימן ועוד דמאי פריך ש"מ קשר סימן ועוד קשה על הרא"ש דבר"פ אלו מציאות דמספק' ליה לש"ס אי מנין הוי סימן ולא מצי לאוכוחי משום מתני' וכמ"ש התוס' שם דף כ"ה ע"א ד"ה ש"מ מנין הוי סימן אמאי לא מוכיח מהכא מדקתני ג' וכן משמע להדיא מפירש"י והנ"י ובעה"ת ריש שער נ"ב דלא כהרא"ש שכתב שטרות מכריז שטרות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך הוי וכרוכים הוי) וליכא למימר דמתני או זה או זה קתני דהיינו כריכה או מנין הוי סימן דא"כ כי היכי דקתני במתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגודה של שטרות פי' או שמצא תכריך של שטרות דדבר שיש בו סימן הוא וכמו שפירש"י במתני' וכמ"ש לקמן ופירושו מוכרח ה"נ ה"ל למיתני או תכריך או אגודה או ג' שטרות ומדקאמר וכמה היא אגודה ג' קשורים זה בזה משמע דעיקר סימנ' הוא תכריך ואגודה ועוד דא"כ אמאי לא פשיט בר"פ אלו מציאות ממתני' דהכא דמנין הוי סימן ואמאי נמי פריך לעיל ש"מ קשר סימן ולא פריך הכי אמנין. ב ותו קשה בהך שינויא גופ' דמשני אלא שטרי מכריז דהא מדמסיק אדעתיה מעיקר' מנין מכריז ולא קאמר סתמ' מכריז וגם מדלא אקשי ליה אלא ממתני' דמאי ארי' תלתא אפילו תרי נמי אלמא דאי לא הוי תני במתני' תלתא הוה ניחא והוה אמרינן דמנין מכריז ולא סתמ' והיינו בודאי על כרחך דהוה ס"ל משום דכל מאי דאפשר לברורי בהכרזה עבדינן כדי שישים בעל האבדה ענין האבדה יותר אל לבו וא"כ ל"ל לשנויי שטרי מכריז ה"ל למימר אלא תכריך מכריז שמברר בהכרזה התכריך וזה נותן סי' במנין וזהו ג"כ קושי' נכונה על פי' הרא"ש בשלמ' ברבינ' גופא בפרק אלו מציאות לק"מ דהתם אי יכריז מגדלין מצאתי ידע שהם ג' דסתם מגדלין הם ג' כדמוכח התם משא"כ הכא אלא ודאי ס"ל לש"ס מדקתני במתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' או שמצא תכריך או אגוד' של שטרות כו' דתכריך ואגודה לסימנ' הוא ועיקר מילת' דמתני' לאשמועינן דכריכה הוי סימן וכמו שהוכחתי וא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכת' מאי ארי' תלתא אפי' תרי נמי. ג ותו קשה דהא לפי מאי דקי"ל לפי האמת דקשר או מנין לחודיה הוי סי' אמאי לא קתני במתני' תכריך או ג' שטרות דהא כל חד וחד באפי נפשיה הוי סימן וכיון דמיירי מתני' בג' כי היכי דאשמועינן דתכריך הוי סימן ה"נ ה"ל למתני דמנין הוי סימן. אלא ודאי הכי פירוש' דשמעתין דודאי עיקר רבותא דמתני' לאשמועינן דכריכה הוי סימן והכי דייק לישנא דמתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגוד' של שטרות הרי זה יחזיר משמע דדומי' דחפיסה או דלוסקמ' קתני וכן פירש"י להדי' וז"ל מצא בחפיסה או בדלוסקמ' שום שטר או שמצא תכריך של שטרות בכרך או באגודה הרי זה יחזיר דדבר שיש בו סימן הוא שהכלי סימן וכן תנריך ואגודה דבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בש"ס ע"ש וכ"כ הנמוקי יוסף והברטנורה והבעה"ת ריש שער נ"ב אלא דמעיקר' הוה ס"ד דכריכה הוי סימן בלא תלתא ואפילו מכריז מנין הוי כריכה סימן וא"כ פריך אי הכי מאי ארי' תלת' אפילו תרי נמי ומשני אלא שטרי מכריז ובתלת' הוא דהוי כריכה סימן ואשמועינן תנא רבות' דכריכה הוי סימן דס"ד אמינה דכריכה לא ליהוי סימן דהא באמת בתרי לא הוי סימן וטעמ' דאע"ג דבעלמא הוי קשירה או כריכה לחוד סימן הכא מיירי דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכים ולכך ידע שהם כרוכים או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו ואף שאינו יודע סימן הכריכה אין נותנים למי שיודע לכך קא משמע לן במתניתין דבתלת' הוי כריכה סי' דלא אמרינן האחר לא נתן אל לבו בכה"ג דכיון שזה יודע הכריכה והשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכחא מלת' דלאו דידיה נינהו והלכך אף לפי מאי דקי"ל דמנין לחוד הוי סימן לא קשה הא דלא קתני או תכריך או שלשה שטרות כו' לאשמועינן כשיודע שהם שלשה הוי סימן דזהו פשיט' בלאו הכי אפילו לא הי' מנין סימן דהא כשיודע שהם שלשה מהני אפילו ליכא בהדי' סימן דכריכה דכיון שהשני אינו יודע שהם שלשה פשיט' דלאו דידיה נינהו דהא לא שייך כלל לומר בסימן דשלשה והאחר לא נתן אל לבו דהיאך אפשר שלא ידע שהם ג' וא"כ מילת' דפשיט' היא טובא ואין כאן חידוש כלל אבל בתכריך אשמועינן חידוש גדול וכמו שכתבתי. וא"כ דייק בש"ס שפיר ש"מ קשר סימן דהא הכא בתרי נמי הוי מהני אי לאו טעמ' דאותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו הא בעלמ' דלא שייך האי טעמ' הוי קשר סימן. ומסתמ' מתני' מיירי בכל גווני בין שניהם לפנינו בין אין שניהן לפנינו דהא סתמ' קתני הרי זה יחזיר ועוד דהא דומי' דמצא בחפיסה או בדלוסקמ' קתני דמיירי בכל גווני ועוד דליכ' למימר דבאין שניהם לפנינו לא מהדרינן תכריך של שטרות כלל דהא מדקתני מיד בתר הכי מצא שטר ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו משמע דבריש' לא אמרינן יהא מונח אלא אפי' אין שניהן לפנינו ה"ז יחזיר ובשניהם לפנינו ניא' כדאמרן ובאין שניהם לפנינו בעל כרחך צריך שידע שני הסימנין דכשיודע סימן דכריכה לחוד פשיט' דלא מהני דהא אפי' בששניהם לפנינו לא הוי מהני מטעמ' דאותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו אלא דמהני מטעמ' דכיון שהשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכחא מילת' דלאו דידיה נינהו והלכך כשאין שניהם לפנינו דליכ' האי טעמ' פשיט' דלא מהני וגם כשיודע סימן דמנין לחוד לא מהני כשאין שניהן לפנינו דפשיט' ופשיט' דפשיט' דכיון דחד לוה ומלוה אינין שיודע שהם שלשה והנך תלת' כחד חשיב' אלא ודאי כשאין שניהן לפנינו צריך שידע שני הסימנים ולכך נקט במתני' שני הסימנים באין שניהן לפנינו ולכך אפילו באין שניהן לפנינו לא מצי תנא למיתני דסימן דשלשה לחוד או כריכה לחוד מהני דאע"ג דקי"ל בעלמ' דקשר או מנין לחוד הוי סימן הכא כיון דשל חד לוה ומלוה אינון אינו מועיל כשיודע זה בלא זה כשאין שניהן לפנינו (ואם כן רש"י והנ"י והבעה"ת שכתבו וזה צריך שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו מיירי באין שניהן לפנינו) ואע"ג דאיכ' למימר דזה שכרכן מכיר בכריכתן וידע שהם ג' וכרוכים מ"מ כיון שידע תרוייהו תו לא חיישינן דמוכחא מילת' דקושט' קאמר כיון שיודע שני סימנים וחבירו לא בא ולא אמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו. וליכ' למימר דמתני' מיירי באין שניהן לפנינו לחוד דא"כ תיקשי כל הנך קושיין דאמרן דהא מוכח במתני' דכשיודע סימן הכריכה לחוד מהני בשלשה ועוד דאם כן לא הוי דייק הש"ס מידי דקשר הוי סימן דהא קשר לחודיה לא מהני עד שיאמר ג"כ סימן דמנין ועוד דכבר הוכחתי דמתניתין מסתמ' מיירי בכל גווני זהו ברור פירוש הסוגי' ומוכרח מאד וא"א לפ' הסוגי' כלל אם לא כמו שכתבתי: ומעתה דברי הרמ"ה מוכרחים וברורים וז"ל הטור מצא שלשה שטרות או יותר כרוכים זה על זה יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מניינם יחזירם ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים והרמ"ה כתב אע"ג דקי"ל קשר או מנין לחודיה הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה וטעמ' דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם כרוכים ולכך ידע שהם כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשירה והני מילי שאין שניהם לפנינו אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנים למי שיודע ע"כ. ראה דקדוק לשונו דפתח קשר או מנין וקאמר הכא בעינן מנין עם כריכ' או קשירה ולא קאמר בקצרה הכא בעינן תרוייהו ועוד לאיזה צורך חזר וכתב בסוף דבריו ולכך צריך מנין עם הכריכה כו' אלא כך הוא המשך לשונו אע"ג דקי"ל קשר או מנין לחודי' הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה שע"י מנין יועיל סימן דכריכה או קשירה אבל בתרי לא מהני סימן דכריכה בכל גוונא וטעמ' דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחד כו' ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו לכך אינו יודע סימן דכריכה (וכשאומר סימן דמנין לא איירי הרמ"ה השת' דלא איירי אלא במה דאיירי מתני' וכמ"ש לעיל ואה"נ דכשאומר שהם שלשה אפילו ליכ' בהדי' סימן דכריכה מהני כששניהם לפנינו דהא בסימן דמנין לא שייך לומר והאחר לא נתן אל לבו) ולכך כיון דמיירי בחד לוה ומלוה וידע שהם כרוכים ניחא דצריך שידע מנין עם הכריכה ולא מהני כשיודע אפילו סימן דכריכה לחוד וה"מ שאין שניהן לפנינו אז צריך שידע שני הסימנים אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנים למי שיודע לכך בעינן הכא בשניהם לפנינו שיהיה סימן דמנין ג"כ כדי שעי"ז יועיל כשידע סימן דכריכה ולכך בעי' באין שניהם לפנינו שיודע סימן דמנין ג"כ משום שאז אינו מועיל אפילו סימן דכריכה לחוד וכל שכן שאינו מועיל סימן דמנין לחוד כשאין שניהן לפנינו ודרך כלל באינן לפנינו סמין דמניין לחודי' גרע טפי דפשיט' טובא דכיון דחד לוה ומלוה אינון שיודע שהם ג' אבל סימן דכריכה לחוד סלק' דעתך אמינ' דמהני ובשניהם לפנינו סימן דכריכה גרע טפי דאמרינן ביה האחר לא נתן אל לבו משא"כ בסי' דמנין וכמו שנתבאר אבל כשאומר שני הסימנים מהני אף שאין שניהם לפנינו דכיון שיודע תרווייהו תו לא חיישינן. ומעתה לפי מה שכתבנו כל קושיות הב"י הלכו להם ודי למבין וגם מ"ש הב"י דהיכא דא' אומר סי' דמנין צ"ע למי ינתן לפי מה שכתבתי פשיט' דינתן למי שאומר סימן דמנין וכמ"ש למעלה גם מ"ש הב"י דהיכא דאחד אומר שני סימנין וא' אינו אומר אלא סימן א' נראה פשוט שינתן לאומר שניהם לית' לפי מה שהוכחתי אלא אם השני אומר מנין הם שקולין דאמרינן סימן דכריכה לא נתן אל לבו אבל כשאינו אומר רק סימן דכריכה ינתן לאומר שניהם ואפילו לא הי' אומר רק סימן דמנין לחוד ינתן לו וכמ"ש לעיל (ואע"ג שראיתי ברבי' ירוחם נתיב ך' ח"ב שכ' דינתן לאומר שניה ר' ירוחם לא מיירי התם בשטרות דחד לוה ומלוה ע"ש): גם מ"ש הב"י דהנך תרי שטרי נראה שהוא ט"ס דג' נינהו לית' ואדרב' דוקא כתב תרי שטרי וכמ"ש. וכל זה נ"ל ברור רק מפני שהרבה אחרונים נתקשו בזה ולא ירדו לסוף דעת הרמ"ה והאריכו בפירושים זרים ובפרט הב"ח האריך מאד בדברים שאין הדעת סובלתן על כן הוכרחתי לברר הדבר כשמש בצהרים. ולהורות כי לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ומקום הניחו לי להתגדר מן השמים: העולה מזה בתרי שטרי שהם של חד לוה ומלוה אפילו שניהם לפנינו אין מחזירין בשום ענין אפילו אחד אומר סימן דמנין וכריכה או קשירה והשני אינו אומר שום סימן אלא יהיו מונחים עד שיבא אליהו ובשלשה שטרות ושניהם לפנינו ואחד אומר סימן דמנין או כריכה או קשירה והשני אינו אומר כלום נותנים למי שיודע ואם אחד אומר סימן דמנין והשני סימן דכריכה או קשירה נותנין לזה שאומר המנין ואם אחד אומר שני הסימנים והשני סימן דמנין הם שוין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם אומר שני הסימנים דהיינו מנין וכריכה או קשירה מחזירין לו ואם לאו יהיו מונחים ולעיל ס"ק כ' בארתי דלענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן היכי דאיכ' למיחש שהלוה הגיד לו הסי' או עושה עצמו כלא יודע דחיישי' לקנוני':
לב סָעִיף יב מצא אגרות כו' כתב הרמב"ם סוף הל' גזלה ואבדה וז"ל מצא כתובה אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואח"כ מכר הבעל נכסיו והרי הוא רוצה לעשות קנוני' על הלקוחות עכ"ל וכתב ה' המגיד דין כתובה כשאר שטרי חוב ופשוט הוא עכ"ל ותמהני עליו שלא כתב מאין הוציא הרמב"ם דין כתובה כאילו אינו מוזכר בפירוש בש"ס רק שנלמד משאר שטרי חוב ואני אומר שדין כתובה הוא מחלוקת בש"ס ריש פ"ק דמציע' בסוגי' דשנים אדוקין בשטר (דף ז' ע"ב) דגרסי' התם מצא שט"ח לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר"י לפרעון והתני' מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה (פי' הריטב"א ונמוק"י דלמאי דקי"ל דחיישי' לקנוני' מיירי הכא כגון דליכ' למיחש לקנוני' שכתב בה מפורש חוץ מן האחריות ע"ש) אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או נתגרשם לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' ובסמ"ג סוף עשין ע"ד סוף דף קנ"ד (והוב' בשלטי גבורים רפ"ק דמציע' דף ס"ד ע"א) ובהגהות מיימוני שם כ' דמדברי הרמב"ם אלו וכן מדפסק גבי שט"ח שלא יחזיר לא לזה ולא לזה מוכח דפסק ברבי יוסי אליב' דרביכ' דאמר איפוך קמיית' ולא כרבנן דאמרי הרי הוא בחזקתו ולא חיישי' לפרעון ותמהו עליו דהא קי"ל הלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו ע"כ דבריהם ולא ירדתי לסוף דעתם דאם אית' דפסק כרבי יוסי אמאי כתב בסתם בכתובה לא יחזיר לאשה ה"ל לחלק בין עודה תחת בעלה או לא דהא לר"י עודה תחת בעלה יחזיר לאשה אלא ודאי דעת הרמב"ם ברור כמו שאבאר והנה הריטב"א והנ"י רפ"ק דמציע' כתבו שר"ח כתב דקי"ל כאוקימת' דרבינ' ואפ"ה לענין פרעון שטר קי"ל כר' יוסי אע"ג דיחידא' הוא לגבי רבנן דהכי מוכח סוגי' דלקמן (ר"ל סוגי' דש"ס גבי מצא שטרי חוב ע"ש וזהו דעת הרמב"ם לפע"ד ודלא כהסמ"ג והגהות מיימוני נ"ל) דלפרעון חיישינן ומיהו גבי כתובה בעודה תחת בעלה אפי' ר' יוסי לא חייש לפרעון אלא דקי"ל כרבנן דפליגי עליה ואין הבעל מודה לא יחזיר ולא משום דחיישינן לפרעון אלא משום שתי כתובות ולאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזירוה לה שיש בידה כתוב' אחרת ותוצי' על יורשי שטר אחר שטר ע"כ דבריהם וזהו שלא כדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם פסק אף בכתוב' דחיישינן לפרעון ונפק' מינ' אפי' אינו אומר כתבתי לה כתוב' אחרת אין מחזירי' לה. ונ"ל דעת הרמב"ם שפסק כר"פ דקאמר התם לעולם לא תיפוך ור"י לדבריהם דרבנן קאמר לדידי אפי' נתראמל' או נתגרש' נמי לא חיישינן לפרעון לדידכו אודו לי מיהת בעוד' תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פרעון היא ואמרי' ליה רבנן אימר צררי אתפס' ומשמע לי' להרמב"ם דאע"ג דרבינ' בתרא' הוא מ"מ כיון דר"פ מתרץ לה כפשוט' וא"צ להפך בריית' קי"ל כוותיה ועוד דאפשר דגם רבינא מודה לדינא לר"פ אלא דבעי לתרוצי דמאי דקאמרי' לעיל איפוך קמיית' ומהדרינ' לומר בבתריית' חסורי מחסר' וקאמר איהו לעולם איפוך ולא חסורי מחסר' כר עוד נראה דס"ל להרמב"ם דגם רבינ' ס"ל דטעמ' דרבנן משום דחיישינן לפרעון ולא ס"ל כפירש"י וריטב"א ונ"י דמפרשים דלאו באומר פרעתי דלישנ' דאין הבעל מודה לא משמע הכי אלא ס"ל דה"ק רבינ' דאע"ג דבעלמ' ס"ל לרבנן דלא חיישינן לפרעון הכא מודו רבנן משום דחיישינן לשתי כתובות (מיהו לענין פרעון שט"ח פסק דקיי"ל דחיישי' לפרעון דסוגי' דש"ס גבי מתני' דמצא שט"ח ס"ל הכי וכמ"ש הנ"י וריטב"א וק"ל) והלכך נאמן לומר פרעתי במגו דשתי כתובות וכ"כ הריטב"א שם בריש פ"ק דמציע' וז"ל ואיכ' מ"ד דאפי' כי אמר פרעתי נאמן ואפי' בעוד' תחת בעלה מגו דמצי למימר כתובה אחרת כתבתי לה עכ"ל ואע"ג דכתב שם הריטב"א ומיהו מסתברא דאינו נאמן דהוי כמגו במקום חזקה כו' הרמב"ם לא ס"ל כן וס"ל דכיון דנפל איתרע ליה חזקה וס"ל דגבי כתובה כיון דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה שכיח דכותב לה כתובה אחרת ושכיח דאתפסי צררי או כיון שאבדה כתובתה ואסור לשהות עמו בלא כתובה כשתובעת מבעלה שיכתוב לה כתובה אחרת בעל כרחה צריכה למחול כתובה הראשונה ונראה שלזה דקדק הרמב"ם וכתב שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה כו' דלאיזה צורך כתב כתובה זו הל"ל שמא פרעה וכמ"ש כן לעיל גבי מצא שט"ח וכן לאיזה צורך כתב כאן או נמחלה ולא כתב כן לעיל גבי שט"ח אלא ודאי כוונתו לומר דכאן כיון דאסיר לשהות עם אשתו בלא כתובה חיישינן שנפרע כתובה זו או נמחלה כשכתב לה אחרת וזה ברור ודו"ק. והרי"ף והרא"ש שלא הזכירו דין כתובה בריש פרק קמא דמציעא נראה שדעתם כדעת הרמב"ם דאם איתא דס"ל כהריטב"א והנ"י ה"ל להביא סוגית הש"ס דהא כתובה שאני משט"ח אלא ודאי ס"ל דכתובה דינה כשט"ח וסמכו עצמם אמ"ש בשט"ח דלא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן לפרעון ולקנוניא כן נ"ל. (ומ"ש הנמוקי יוסף בסוף דבריו וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה כר לפענ"ד אינו ענין לזה כלל דהרי"ף מיירי התם שהכתוב' בידה ע"ש):
לג סָעִיף יג ומיהו אם יבוא העבד כו' בב"י וד"מ כתבו דבש"ס מוכח דהיינו למ"ד דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו אבל למ"ד (לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ו) עדיו בחתומיו זכין לו א"צ להביא ראיה דכיון דמטא לידיה לבסוף זכין לו למפרע משעת חתימה דהא קי"ל זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו ולכן תמה הב"י על הרא"ש וטור ור' ירוחם שכתבו שצריך העבד להבי' ראיה ובב"ח תירץ קושית הב"י ואין דבריו נכונים כלל לא בסבר' ולא בש"ס ע"ש אבל לי נראה לתרץ דסביר' להו להרא"ש והנמשכים אחריו דודאי המקשה לא אסיק אדעתיה שיש חילוק בין שטר שחרור לשאר שטרות והוה ס"ל דכמו דשאר שטרות עיקרן משום ממון לטרוף לקוחות ה"ה שטר שחרור לכך הוי ס"ל דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הוי כמו בשאר שטרות דהא אין טעם לחלק בינייהו אבל למאי דמשני דכי אתי למטרף אמרי' ליה זיל אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך וא"כ צ"ל דלא דמי לשאר שטרות דאין מחזירים ע"י שנאמר לו אייתי ראי' אימת מטא שטרא לידך משום דשאר שטרות אהדרוהו כדי ליטרף אבל גט שחרור אהדרוהו ניהליה כדי שלא יהא משועבד וכדמשלי ש"ס לעיל הכי גבי גט אשה דל"ד לשאר שטרות מה"ט דהא דאהדרוהו ניהלה משום דלא תיעגן ותיתב ועיקר כתיבתו משום מילתא דאיסור' ולא משום ממון לטרוף וכמ"ש הנימיקי יוסף וכ"כ הרא"ש פ"ב דגיטין דלקוחות מסקי אדעתייהו לומר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך דמה שניתן הגט לידך היינו כדי להנשא ועיקר הגט לאו לגוביינא וכה"ג מפליג (ובזה מתורץ מה שהקשה בספר תורת חיים פ"ק דמציעא ודחק לחלק דבגט שחרור איכא הוצאה מרובה לכתוב אחר ובחנם דחק דהדבר ברור כמ"ש) בין גט לשטר הנמצ' בפ' שנים אוחזין עכ"ל וא"כ כיון שהשטר שחרור אין עיקרו רק משום מלת' דאיסור' דלא ליהוי עבד ולא משום ממון לטרוף מנא לן דאביי ס"ל בהא עדיו בחתומיו זכין לו דהא שפיר יש לחלק דל"ד לשאר שטרות שעיקרן לטרוף א"כ זכין לו העדים לטרוף משעת חתימה שעיקרו עומד לכך משעת חתימה אבל בגט אשה וגט שחרור לא זכו לו העדים משעת חתימה לטרוף לקוחות כיון שעיקרן אינן עשוין לטרוף לכך לא זכו בהן לטרוף עד שיגיע לידן. וליכא לאקשויי מנ"ל לחלק בכך דאדרבה איפכא איכא לאקשויי מנ"ל דאביי פליג פלוגת' רחוקה ארב אסי וס"ל בכל דוכתא עדיו בחתומיו זכין לו דלמא בהא מודה ליה כיון דיש טעם לחלק ביניהם ועוד דיש להם ראיה לזה דבספ"ק דמציע' כתב הרא"ש וז"ל ועוד שמעינן מדברי הרי"ף דלא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו אלא דוקא לענין שעבוד דלא להוי שטר מוקדם אבל לא לענין מתנה או מכר כו' עכ"ל והשתא קשה נהי דהרי"ף ס"ל הכי מ"מ מנ"ל להרי"ף לחלק בכך אלא ודאי ס"ל דכל מאי דמצינן למימר דאביי מודה לרב אסי לא משווינן פלוגת' רחוקה בחנם וא"כ ה"ה הכא כך יש ליישב לדעת הטור ור' ירוחם: אבל לענין דינא נראה עיקר דהרא"ש לא העתיק רק דברי הרי"ף וליה לא ס"ל וכן דרכו בכמה מקומות וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' מ"ו ע"ש:
לד סָעִיף יג צריך להביא ראיה כו' כיון דאיתרע בנפילה טור משמע אבל בשאר שטר שחרור וגט דלא איתרע בנפיל' א"צ להבי' ראיה וכן משמע יותר בהרא"ש ור' ירוחם וכן כתבו התוס' והגהת מרדכי וכן הוכיחו עיר התוס' פ"ב דגיטין והרא"ש והרשב"א והר"ן שם והשיגו על פירש"י שם שפירש דבכל גיטין אמרי' אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך לענין טריפות לקוחות ואין להקשית א"כ בגטין שנפלו ניחוש דלמ' בשעת טריפה לא ידעו הלקוחות שנפל דכל גט שנמסר לאחר זמן הכתיבה קלא אית ליה וכן הוא להדיא בדברי הפוסקים הנ"ל ועמ"ש בסי' מ"ג ס"ק ל"ג:
לה סָעִיף יג להבי' ראיה כו' דכיון דאיתרע בנפילה איכא למיחש לקנוני' שאין דעתו לשחררו בו ומה שאומר ליתנו להעבד היינו כדי שיטרוף מלקוחות מזמן הכתיבה ומ"ה לא סגי כשמביא ראיה שבא לידו קודם הנפילה דאכתי איכא למיחש לקנוני' עכ"ל סמ"ע נראה מדבריו דאפילו משעה שראוהו בידו אינו טורף עד הנפיל' רק משעת הנפילה ואילך דאל"כ ל"ל לטעמא שאין בדעתו לשחררו וגם ל"ל למימר דאכתי איכא למיחש לקנוני' תיפוק לי' דכימייתי ראיה שהיה בידו קודם הנפילה מאן לימא לן שהיה בידו משעת כתיבה ודוחק לומר דכי מייתי ראי' מסתמ' הרב לפנינו אלא משמע דלישנא דמזמן הכתוב בו שכתבו הטור והמחבר דחקו להסמ"ע לכך פי' דה"ק דאינו טורף משעה שראו בידו דכיון שלא ראו בידו ביום הכתיבה חיישי' שמא לא ניתן לו הגט ע"מ לשחרר רק לטרוף מיום הכתיבה. כן נראה דעת הסמ"ע. אבל לפע"ד אין דבריו נכונים דמשמע בש"ס ופוסקים דכל אימת דמייתי ראי' שהיה הגט בידו טורף מזמן שראוהו בידו ואילך ולא חיישינן רק לקנוני' דשמא לא ניתן לו הגט בזמנו אבל משעת נתינת הגט ואילך תו ליכא למיחש לקנוני' דכיון שניתן לו הגט ודאי דעתו לשחררו ומ"ש הט"ו מזמן הכתוב בו היינו כשרוצה לטרוף מזמן הכתוב בו הזמן היותר אפשר נקטו בלשונם (ואולי יש לפרש גם דברי הסמ"ע דר"ל דאינו טורף מיום הכתיבה וליישב לשונו בדוחק) ועוד נראה דעד כאן לא אמרי דאיתרע כשנפל אלא כשאין ידוע שהגיע קודם הנפילה הגט והשחרור ליד האשה והעבד דאיכ' למיחש שמהבעל והאדון נפלו ולא הגיע כלל לידם ולא נתגרשה או נשתחרר אבל אם מביא עדים שראו השטר בידו קודם הנפילה טריף משעת הכתיבה דהא השתא לא שייך לומר דאיתרע בנפילה דכיון שהגיע השטר לידו קודם לכן כבר נשתחרר וכי נפל אח"כ ודאי מהעבד נפל ואפי' אי מהאדון נפל אין קפידא דאפילו נתנו העבד אח"כ להאדו או נתנה האשה הגט לבעלה ונפל מהבעל והאדון אינו כלום דכיון שנתגרשה ונשתחרר כבר יכולים לעשות עם הגט מה שירצו ומה בכך שנפל אח"כ וא"כ כיון דליכא ריעותא א"כ מסתמ' נמסר ביום הכתיבה תדע דהא כתבו הרא"ש והרשב"א ושאר פוסקים פ"ב דגיטין דבל גט ושחרור שנמסר שלא בזמנו קלא אית ליה וא"כ ה"ה הכא אם אית' שלא נמסר ביום הכתיבה קלא הוה ליה. ומ"ש הט"ו צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו היינו כשמביא ראיה שיודעים מתי הגיע לידו כגון שהיו בשעת המסירה אז צריך שידעו שהגיע לידו מזמן הכתוב בו דאם לא כן אינו טורף אלא משעה שהגיע לידו ומשום דבש"ס איתא האי לישנא אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך לכך הוצרכו לפרש כן. כנ"ל ברור ודו"ק:
לו סָעִיף יג ובמקום שעדיו כו'. ר"ל כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו וכמ"ש הר"ב בסי' ל"ט סעיף י"ג וכן פי' הסמ"ע מיהו לפי מה שהשגתי בסי' ל"ט ס"ק ל"ז עלה ר"ב בזה א"כ [להמחבר והפוסקים כרב אסי] אין חילוק בין מעכשיו אך למאן דפסק כאביי א"כ גם בכאן עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הב"י וד"מ וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ג:
לז סָעִיף יד המוצא כו'. לא יתננו לו. כתב מהרש"ל דדין זה הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם ולא אליבא דהלכתא לפי מה שפסקו התוס' והרא"ש כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו דלדידהו אין חילוק בין שטר הקנאה לשאר שטרות אלא לעולם כשמודה נותנים לו אם לא בשכ"מ ובבריא עכ"ל וכן עיקר ודלא כהב"ח שהשיג עליו וכתב דמ"מ חיישינן שמא כתב ליתן ולא נתן והשליכו לאשפה דנתבטל השטר לגמרי וחספא בעלמא הוא ולא אמרי' בכה"ג עדיו בחתומיו זכין לו כו' ע"ש שהאריך בזה וכל דבריו אינם נכונים לא בסברא ולא בש"ס דבש"ס פ"ק דמציעא דף י"ג ע"א ודף כ' ע"א ושאר דוכתי מוכח שלא כדבריו גם מה שכתב בפירוש דברי הרא"ש אינו נכון ואדרבה איפכא נראה דתמיהת הב"ח על הרא"ש מעיקרא אינה כלום דמתחלה לא העתיק הרא"ש רק דברי הרי"ף וליה לא ס"ל וסמך אמ"ש אח"כ דמילתא דרבי אבא בר ממל לא מיתוקמא כאביי וכן דרכו בכמה מקומות ואפשר גם הטור כוונתו כן שסמך אמ"ש מחלוקת הרי"ף והתוס' לעיל ס"ס ל"ט:
לח סָעִיף יד לא יתננו כו'. משום דחיישי' לקנוני' שמא כתב ליתן לו ולא נתן לו השטר ונתנו או מכרו אחר כך לאחר והשתא קהדר ביה ש"ס ופוסקים. ומשמע דאם יביא המקבל או הלוקח ראיה שנתן לו השטר מהני דל"ד לשט"ח דאיכ' למיחש לפרעון וכ"כ בסמ"ע ס"ק מ' ופשוט הוא ועמ"ש לעיל ס"ס נ"ו ס"ק כ"ח וס"ס ר"ן אך מה שמסיים בסמ"ע וז"ל והא דכתב הט"ו לעיל בסי' מ"ג סס"ו דמחזירים כשמביא ראיה ומשמע שם דקאי נמי אשט"ח שם מיירי שהמלוה עצמו מצאי לאחר נפילה עכ"ל ולא נהירא וכבר השגתי עליו בזה לעיל סי' מ"ג ס"ק ל"ג והא דאין מחזירין למקבל או ללוקח ע"י שנאמר להם אח"כ זילו אייתו ראיה אימת מטא שטרא לידכם דכיון דעיקרן משום ממון לא אתי לקוחות ותבעי דאמרי כיון דאררנוהו ניהליה ודאי קמו במלתא ומקמי דידי מטא לידיה וכדאמרי' בש"ס גבי שט"ח כמ"ש לעיל סעיף י"ג ס"ק ל"ג:
לט סָעִיף יד אע"פ שלא הגיע השטר לידו כו'. ופי' אפי' ידוע שלא הגיע לידו וגם הנותן והמוכר מוחים עתה ליתן לו אפ"ה יחזיר וכמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ו ע"ש:
מ סָעִיף טו זה ישבע כו' וישלם כו'. זה היא סברת הרמב"ם שאין מחלק בין אדוקים בתורף או בטופס וה' המגיד וגם הב"י נתקשו בזה וכתבו שאולי ה"ל להרמב"ם גירסא אחרת ולפענ"ד אדרב' ה"ל גירסת הספרים שלפנינו אלא דלא ס"ל כפרש"י משום דלפירש"י קשה טובא חדא דלישנא דר"י אמר משמע דפליגי ועוד דלפירש"י צ"ל דהאי ואפי' אחד אדוק בטופס כו' המקשה קאמר ליה וזה דוחק ועוד דא"כ לא הל"ל כלומר רק הל"ל והתניא זה נוטל כו' ועוד דעיקר התירוץ דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי חסר מן הספר ועוד דלישנא דלעולם חולקין דוחק לפרש דקאי דוקא אתורף בי מצעי ועוד דמשמע דהאי לא צריכא דקאי תירף בי מצעי אברייתא קאי ועוד דקאמר בתר הכי בש"ס לר"א דאמר זה נוטל תופס וזה נוטל תורף כו' מדקאמר לר"א דאמר כו' משמע דר' יוחנן פליג לכך נראה דר' יוחנן ס"ל דוקא בטלית אמרי' זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' כיון שזה לבדו מה שתפוס בידו שוה שום דבי. אבל בשטר כיון שאינו שוה כלום אלו היה כל א' נוטל מה שבידו דהא שטר קרוע אינו שוה כלום וגם גופו של שטר אינו אלא לראיה ואין גופו ממון הלכך אין תפיסתו כלום ולעולם חולקין ואפי' אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתירף והתניא גבי שטר נמי זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' וקס"ד דברייתא מיירי בכל גווני ואפי' כשאחד אדוק בטופס וא' בתורף זה נוטל הטופס וזה נוטל התורף וק' לר' יוחנן ומשני לא צריכ' הא דקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת היינו היכא דקאי תורף בי מצעי ונוטל כל א' הנייר לציר ע"פ צלוחיתו עד מקום שידו מגעת ושאר השטר דהיינו התורף חולקין ופריך אי הכי מאי למימרא פשיטא דנוטל עד מקום שידו מגעת ואמאי קתני בברייתא זה נוטל עד מקום שידו מגעת ומשני דלכך קתני נוטל עד מקום שידו מגעת לאפוקי דלא נימא דהיכא דקריב תורף לגבי חד מנייהו חולקין באמצע ויהבינן להאי התורף לכך קאמר דאין לו שום מעלה יותר בשביל דקרוב התורף גביה רק שנוטל עד מקום שידו מגעת ואע"ג דאפי' אדוק בתורף לא יהבינן ליה התורף מ"מ אשמעי' היכא דקאי תורף בי מצעי דסד"א דדוקא אדוק לא מהני דכיון דשטר אין גופו ממון לא מהני תפיסתו אבל הבית דין עצמם חולקים על פי שיווי השטר וה"א דהיכא דקרוב תורף לחד מנייהו יתנו לו התורף על פי שומת ב"ד קמ"ל. ולפ"ז לעולם אין חילוק אלא לעולם חולקין ולכך לא חילקו הרי"ף והרמב"ם ובעל העיטור דף כ' ע"ד וכן הסמ"ג דף קע"ז ריש ע"ב בדבר:
מא סָעִיף טו וי"א כו'. כן הוא בטור וכתב ב"י והתימה על הטור שדרכו לימשך לדעת הרא"ש וכאן נראה שהוא חולק עליו עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאפילו תימא דהרא"ש ס"ל דפליגי ופסק כר"א מ"מ היאך נראה שהטור חולק עליו דהא הטור כתב ממש כדברי ר"א ועוד דאין הכרע בדברי הרא"ש ואדרבה יותר נראה דס"ל כפירש"י דלא פליגי ולכך לא הביא רק דברי ר"א כיון דר' יוחנן לא פליג עליו ודברי ר' יוחנן לא הוצרך להביא שהרי ר' יוחנן לא חידש כלום דמה דס"ל לרבי יוחנן דחולקים היכא דקאי תורף בי מצעי הוא בכלל דברי ר' אליעזר אבל אי הוה ס"ל להרא"ש דפליגי קשה אמאי לא פסק כרבי יוחנן דהא קי"ל בכל דוכתי הלכה כר' יוחנן לגבי ר"א. גם מ"ש הב"ח בכאן ליישב קושיות ב"י דבריו תמוהים וכמדומה שלא ידע מה היה קשה לב"י וגם לא עיין בש"ס כלל שהרי לא הוזכר בש"ס כלל בדברי ר"א או ר' יוחנן מאוחזין בגליון והוא פשוט מעצמו דאוחזין בגליון דינו שוה לשניהם אדוקי' בטופס או בתורף וק"ל:
מב סָעִיף טו זה ישבע וכו'. וי"א שחולקין בלא שבועה שלא נתקנה שבועה זו אלא כדי שלא יהא כל א' תוקף בטלית של חבירו לפיכך לא תקנוהו אלא בדבר דשכיח אבל לא בשטרות דלא שכיח עכ"ל טור והמחבר השמיט דעת י"א אלו ומשמע שנראה לו עיקר כסברא הראשונה ואפשר משום שלא מצא המחבר סברת י"א אלו גם בב"י רשם דין זה ולא הראה מקומו ואישתמיטתיה דברי בעה"ת שער פ"ג שכתב סברת י"א אלו או אפשר שנראה לו דלא כי"א משום שבש"ס ופוסקים לא חילקו בכך וגם הרמב"ם וכן הסמ"ג דף קע"ז ריש ע"ב כתבו בפירוש בדין זה זה ישבע כו' והעתיק המחבר דבריו לעיל בסמוך וכן עיקר:
מג סָעִיף טו נוטל יתרון הממון ששוה התורף יותר בשביל הזמן שבו וכך נוטל תחלה מי שהוחזק בו ואם יש כאן עידי מסירה נמצא שבין תורף ובין טופס שניהם כשרים לגבות בלא עדי חתימה אלא שהטופם שוה יותר בשביל העדים החתומים בו דשמא ילכו עדי מסירה למדינת הים או ימותו הלכך שמין עילוי של טופס בשביל עדיו ועילוי של תורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין ליה והשאר חולקין עכ"ל טור והיינו למ"ד עידי מסירה כרתי אף בשטרות. וכבר כתבתי לעיל ס"ם נ"א ס"ק ז' דרבים חולקין דלא קי"ל עדי מסירה כרתי בשטרות ע"ש:
מד סָעִיף טו ששוה התורף. בשביל הזמן שהרי השטר כשר אף בלא זמן כן הוא בתוס' ואשר"י ועיין בעיר שושן שהאריך בפירוש דברי הטור ולפע"ד אין דברי נכונים שהבין דכשאין עדי מסירה נמי שמין הטופס בשביל העדים רק ששמין מה ששוה התורף יותר משום הזמן דומה לטלית שמוזהבת משני הקצוות וצד אחר יש בו זהב הרבה והוא בידו של א' מהם ובצד השני יש בו זהב מעט והוא בידו של השני שצריך לנכות שיווי זהב המעט מן הזהב הרבה כו' וליתא אלא דכשאין עדי מסירה אין שמין הטופס בשביל העדים. דאע"ג דאדוק בעדים אין תפיסתו כלום דכיון שהיה השטר פסיל בלא עדים אין שמין העדים אבל כשישעידי מסירה אז שמין ג"כ עילוי הטופס בשביל העדים ומ"ש הטור הלכך שמין עילוי הטופס כו' קאי איש כאן עידי מסירה וכך מוכח להדיא בתוס' פ"ק דמציעא סוף דף ז' וכן משמע באשר"י ע"ש ודו"ק (ע' בתשו' ר"י לבית לוי סי' מ'):
מה סָעִיף טו והשאר יחלוקו בשוה בשבועה. כ"כ הטור ומשמע דמה שאוחז בידו נוטל בלא שבועה וכ"כ בעיר שושן וכתב אלא דמ"מ יכול לגלגל עליו וכדלקמן סי' קל"ח סעיף ג' ותימה לי על הטור דהיינו דוקא לדעת הרמב"ם אבל הרא"ש פ"ק דמציעא והטור הא פסקו לקמן סי' קל"ח דאף על מה שתפוס בידו צריך לישבע וי"ל דס"ל להטור דהיינו דוקא בטלית אבל בשטר כ"ע מודו ואף לסברא הראשונה דאף בשטר תקנו כן משום דלא פלוג היינו כשנוטלים בשוה אבל כולי האי לא שכיח שיהא אדוק בשטר ובתורף דוקא ואפשר גם שאר הפוסקים שכתבו גם בשטר שבועה ולא חילקו היינו לשטתם שאין מחלקים בין אדוק בתורף או בטופס אלא לעולם חולקים בשוה אבל דזה שאוחז בתורף נוטל שווי התורף אה"נ דנוטל בלא שבועה רק מצד גלגול צריך לישבע או אפש' דהטור קצר בלשונו וסמך אמ"ש לקמן סי' קל"ח וצ"ע:
מו סָעִיף טז יש מי שאומר שגובין בו. כ' בסמ"ע עמש"ל ס"ק ב' דדוקא בשטר שנפל ס"ל הכי וכה"ג כ' הב"ח ולא נהירא לחלק וכמ"ש לעיל סעיף א' ס"ק ד' ועוד מדברי הטור והמחבר שכתבו המחזיר שטר שמן הדין לא ה"ל להחזירו כו' משמע דכל שטר שלא ה"ל להחזירו דינא הכי גם מדברי הסמ"ע גופיה בסי' נ"ה ס"ק ד' משמע דאין חילוק בין נפילה לשליש ע"ש גם מ"ש בשארית יוסף ומביאו בד"מ ריש סי' זה לא נהירא מכח מה שכתבתי גם כבר השיג הב"ח ע"ז אלא נרא' דאין חילוק ולעיל בסעיף א' שאני כיון שהמלוה עצמו אינו טוען ברי וכמ"ש שם. ס"ק ד' ע"ש:
מז סָעִיף טז ויש מי שאומר שאפי' גבו בו ב"ד כו'. ואע"ג דלעיל סי' מ"ו כ' הרא"ש והטור סוף סעיף ל"ג דאם התפיסוהו בה קודם שנולד הספק מהני שאני התם דהספק הוא בגוף השטר עצמו ולא איתרע השטר אבל הכא שהספק אינו בגוף השטר דאיתרע השטר כיון שנפל כן נ"ל:
מח סָעִיף טז שאפילו גבו בו ב"ד. פי' שהלוה טען שאינו חייב לו דאלו גבו לו ב"ד ע"פ הודאתו פשיטא דאין מחזירין וכן בסיפא דקאמר אבל אם מעצמו פרע למלוה היינו שטען שאינו חייב אלא שהיה מוכרח לפרוע לו מחמת השטר שהיה ביד המלוה ופרע לו מעצמו דאל"כ פשיטא ומ"ש הטור הטעם הואיל שמעצמו פרע יודע היה שאינו פרוע ועכשיו שמצא עדים שנפל ר"ל פרוע הוא כו' וכך כתב בעיר שושן ר"ל אע"פ שטען וצווח מתחלה שאינו חייב לו כיון שאח"כ פרע מעצמו יודע היה שאינו פרוע כו' ואע"ג דבספרי תקפו כהן סימן נ' העליתי דתפיסה ברשות מהני בכל ענין וראיה ממת הבן בסוף ל' יום כו' ושאר ראיות והתם לא שייך לומר שהי' יודע שחייב לו ופרע לו ואפ"ה מהני הכא דכיון שהוכרח ליתן לו מחמת השטר ה"ל נתינה בעל כרחו ולא היה מקרי תפס ברשות אי לאו דאמרי' יודע היה שאינו פרוע ונתן לו ברשות ומה שהביא הבעה"ת שם ראיה על דין זה ממת הבן ביום ל' לא קאי אלא אדין דאפילו פרע ליורשיו דאין תפיסתן ברורה ואפ"ה מהני הואיל ומדעת בעליהן בא לידן וז"ל שם ואפי' פרע ליתומיו מהניא להו תפיסה הואיל ומדעת בעליהן באו לידן אע"פ שאין תפיסתן ברורה להן שהוא כדין וכן פסק בדומה לזה ה"ר נתן בן ה"ר מאיר ז"ל בשער התפיסות שאם בא לידו מדעת הבעלים אע"פ שאינו ברור בתפיסתו מהניא לי' הראי' מת הבן ביום ל' אם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יטול עכ"ל נמצא יפה כיון הטור בבעה"ת ודלא כבעל גדולי תרומה שם לדעת הטור ע"ש ודו"ק:
מט סָעִיף יח בזמן שהמלוה מודה כו'. כתב הסמ"ע וזה לשונו דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוני' דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ"ל בס"ק י"ט דכיון שיש לפנינו שובר כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דב"ח כמ"ש לקמן סימן פ"ו ס"ה (ועמש"ל ר"ס מ"ז) אבל אם הלוה מודה שעדיין לא פרע אין מחזירים אותו להמלוה כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוני' דבעי לאפקוע' מלקוחות שקנו מהלוה וכמ"ש לעיל ס"ו עכ"ל ואין דבריו נכונים מתחלתן ועד סופן מ"ש לקנוני' דבעי לאפקועי חובו כו' ודאי ליתא דלקנוני' זו ודאי ליכא למיחש אפי' היה ודאי פסידא דב"ח דהא אי בעי המלוה הוה קרע ליה לשטר או קלייה או מצנע ליה (וגם דברי הב"ח סעיף כ"ג אינם מחוורים בזה) וגם מ"ש מטעם הנ"ל בס"ק י"ט כבר השגתי עליו לעיל סעיף ז' ס"ק כ"ב ועוד דבש"ס פ"ק דמציע' סוף דף י"ט הקשו ע"ז דניחוש שמא מכר השטר ותירצו שהרי יכול למחול השטר בכל עת וכדלקמן סי' ס"ו סעיף כ"ג וה"ט שייך נמי הכא למ"ד שיכול למחול חף נגד ב"ח שלו וכמ"ש לעיל סי' מ"ז. גם מ"ש אבל אם הלוה מודה כו' אין מחזירים כיון דאיתרע בנפילה כו' הוא תמוה דאדרבא כיון שהשובר איתרע בנפילה כ"ש שהשטר בתקנ' הוא ובשטר לא איתעבד ריעותא ואמאי ניחוש לקנוניא תדע דהא מ"מ השטר הוא אצל המלוה ומנין ידעו הלקוחות של לוה מהשובר ועוד כשהמלוה מודה מחזירים ללוה ולא חיישי' שהלוה יחזירנו למלוה או יקרענו ואין לומר דכשמחזירים ללוה קורעים השטר דא"כ לא הל"ל יחזיר ללוה אלא הל"ל מחזירים השטר ללוה אלא משמע דמיירי שאין השטר לפנינו ועוד דבש"ס ופוסקים מוכח להדיא הכי מדשקיל וטרי דניחוש שמא מכרה הכתובה ומשני שיכול למחול לאביי הוא דמשני בששטר כתובה לפנינו אלמא דמחזירים בשובר בלא כתובה אלא ודאי כמ"ש (והא דנקט הטור בזמן שהמלוה מודה כו' לאו למעוטי לוה מודה אתא אלא אדרבה מלוה מודה אצטריך דסד"א שמא מכר השטר וכדאיתי בש"ס ע"ש) וגם הב"ח ס"ל בזה בסוף דבריו כמו שכתבתי אך שבחנם נסתפק מתחלה בזה דהדבר ברור כמ"ש:
נ סָעִיף יח אינו מודה כו'. איירי שאין השובר מקויים אלא שאפשר לקיימו כגון שהב"ד מכירים החתימות או אפשר לקיימו בא' מן הדרכים שנתבאר בסי' מ"ו דאי במקויים ממש דהיינו שנכתב הקיום בשובר פשיטא דאפילו אין המלוה מודה יחזיר ללוה דאפי' היה ביד המלוה כשר וכדלקמן ואם אי אפשר לקיימו אפי' היה ביד הלוה אינו כלום אלא כדפי':
נא סָעִיף יח אינו כלום. אפי' עדים חתומים על השובר ואפשר לקיים חתימתן ובס"ק שאח"ז הבאתי בשם הירושלמי דבשטר מתנה כגון שכתוב בו תנו ר' זוז לפלוני וכה"ג ונמצא אצל בעל השטר מתנה שובר שהוא פרוע השטר מתנה שבידו בטל והא דלא משני בש"ס דילן הכי היינו משום דמשמע לש"ס דילן דמסתמא מתני' מיירי בכל השטרות גם הבעל העיטור הביא הירושלמי:
נב סָעִיף יח אפי' אם הוא כתב יד הלוה. בבעה"ת שער נ"ג סוף ח"ג כתב שהר"י ברצלוני נסתפק כשהוא כתב יד הלוה והבעה"ת הכריע דאינו כלום והמעיין שם יראה שאין הכרעתו מוכרחת ואני מצאתי בירושלמי ספ"ק דמציעא מבואר שם להדיא דבכתב יד הלוה השובר כשר והכי איתא התם רב ירמיה בשם רב סמפון שיוצא מתחת ידי מלוה בכתב יד המלוה פסול אני אומר מתעסק היה בשטרותיו הא מתחת ידי אחר כשר ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי הלוה והתניא שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע הא נמצא פרוע מחי כדון אמר ר' יוסי בר בון תיפתר כגון הדא דייתיקי' שאין אדם מצוי לפגם דייתקין שלו עכ"ל הירושלמי. ונ"ל דה"פ דביד הלוה קרוי שובר וכל שאינו ביד הלוה קרוי סמפון וכמ"ש התוס' ספ"ק דמציעא וס"פ זה בורר וקאמר הא מתחת יד אחר כלומר מתחת ידי שליש כשר ור' יצחק בר נחמן אמר יוצא מת"י שליש נמי פסול (וס"ל כלישנא בתרא דר"נ דס"פ זה בורר ואנן קי"ל כלישנא קמא דהתם דלישנא בתרא איתותב התם ע"ש) ולעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב יד הלוה אבל ליכא למימר דבכת"י הלוה נמי פסול דא"כ מתני' דקתני ואם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות היכא משכחת לה דהירושלמי לא מוקי כשנמצא בין שטרות קרועים ופריך והתנן שלא פקדנו כו' ששטר זה פרוע הא אם נמצא פרוע מה בכך כיון שיוצא מתחת יד המלוה דודאי מסתמא ליכא למיחש שמא היה שם שובר בכת"י הלוה שיצטרכו היורשים לישבע ע"ז דמהיכי תיתי ניסק אדעתין שהיה שם שובר בכת"י הלוה ומשני תיפתר בדייתיקי כלומר שטר דהתם מיירי בשטר מתנה כגון שכתוב בשטר תנו לו ר' זוז וכה"ג ונמצא שם שובר ששטר זה פרוע שאין אדם מצוי לפגם דייתקין שלו דדוקא שטר חוב שהלוה לו אמרי' מתעסק היה אבל בשטר מתנה כיון שאינו אלא מתנה זהיר בו ביותר ואינו מתעסק לפגם דייתיקין שלו: שוב ראיתי שגם הבעל העיטור דף כ"ה ע"ג הביא הירושלמי הזה רק שיש שם בדברי ר' יצחק בר נחמן לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה והא תנינן שלא פקדנו כו' וטעות סופר הוא כדמוכח בדברי בעל העיטור גופיה למעיין שם ועוד דא"כ היאך קאמר לעולם אין סמפון כשר כו' הכי הל"ל סמפון שיוצא מתחת יד מלוה כשר ועוד דא"כ הל"ל הך והתנינן כו' לעיל מדברי רב ירמיה ולא מדברי רב נחמן אלא ודאי ט"ס הוא בבעל העיטור וצ"ל לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי הלוה כמו שהוא בירושלמי שהבאתי וכדפרישית:
נג סָעִיף יח או המלוה. נראה דאדלעיל קאי שנמצא שובר דהיינו שכתוב בל' העדאת עדים ועדים חתומים עליו דאז אמרי' אע"פ שכתב בכתב ידו וא"כ יודע לכתוב מ"מ חשש שמא בין השמשות לא ימצא עדים וכן משמע לפרש הש"ס ע"ש אבל אם הוא כתוב בלשון הודאת עצמו כגון אני מודה ששטר זה פרוע באופן המועיל לקמן ריש סימן ס"ט מהני דלמה לו לכתוב כן כיון שיודע בעצמו לכתוב ודוחק לומר שחשש שמא לא יזדמן לו לכתוב אך מדברי הרמב"ם פט"ז מה' מלוה והביאו המחבר לעיל סי' נ"ו סוף סעיף א' משמע לכאורה דאין חילוק וצ"ע וע"ל סי' פ"א סי"ז ס"ק מ"ד:
נד סָעִיף יח אא"כ שהשטר כו' ורש"י כתב שנ"ל לפרש הא דאמרינן בש"ס נמצא בין שטרות קרועים שנמצא השובר בין שטרות קרועים הלכך איכא למימר שנתקבל החוב והשובר הזה אינו צריך למלוה הזה אלא ללוה והלוה שכח ביד זה לפיכך נתנו זה עם השמרות שאין צריכים לו דאי ס"ד מלוה כתבו להיות מוכן לו כשירצה לוה לפרעו לא היה נותנו עם שטרות שאין צריכים לו עכ"ל וכ"כ בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קפ"ה בשם הריטב"א בשם התוס' והבאתיו לקמן בס"ק ס' וכ"כ ר' ירוחם נתיב שלשים חלק א' וז"ל ועוד פשוט ואם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות והשטרות שנכתבו עליהם הסמפונות בחזקת פרועים וכתבו התוס' כשמצאן בין שטרות קרועין דאם לא כן שמא ציוה לכתבו שיהא מזומן אצלו כשיבא לפרעו עכ"ל וכן מוכרח דעת בעל העיטור שכתב באות שי"ן שובר דף כ"ה ריש ע"ג וז"ל גרסינן בפ' שנים אוחזין סמפון היוצא מיד המלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול ואם נמצא בין שטרות קרועין יעשה מה שבסמפונות עכ"ל. ופירוש זה נ"ל נכון בש"ס דקאמר סתמא שנמצא בין שטרות קרועים משמע דאשובר קאי דקמיירי ביה התם דאי אשטר הל"ל שנמצא השטר כו' ועוד דמשני גבי שטרות של יוסף בן שמעון כו' נמי שנמצא בין שטרות קרועין ולא קאמר שנמצאו בוי"ו (ועיין בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ג ע"א)) אלא ודאי אשובר קאי (ומה שפירש"י שם שנמצא השטר בין השטרות פרועין וכל אחד אומר זהו שטר שלי עכ"ל אינו מובן לי אם לא שיש ט"ס בדבריו דהא בע"כ במשולשים בשטר איירי וכדפי' רש"י גופיה שם בדבור שקודם לכן ע"ש) ועוד דמשמע דמשני דנמצא בין שטרותיו מיירי בין שטרותיו הקרועים והתם בשובר מיירי ובהכי ניחא הא דלא משני גבי סמפון שיש עליו עדים שנמצא בין שטרות קרועין משום דהתם לא קתני נמצא בין שטרותיו. ונראה דמיירי דוקא כשיש עדים על השובר והכי משמע בפירש"י שם דהיינו כמו סתם שובר דעלמא ע"ש דאל"כ חספא בעלמא הוא ולא שייך לומר שהיה של לוה והלוה שכחו ביד זה דהאיך יקח הלוה שובר בלא עדים שהוא חספא בעלמא ועיין מ"ש לקמן בס"ק ס"ה:
נה סָעִיף יח בין שטרותיו כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סימן קפ"ה שנסתפק אי בעינן שיהיו כל השטרות קרועין או רובן ככולן ע"ש:
נו סָעִיף יח הקרועין בטור איתא הפרועין ונ"ל שט"ס הוא שהרי כתב אחר כך אע"פ שהוא אינו קרוע כו' וכמ"ש המחבר ואם איתא דגרסי' פרועים הכי הל"ל אע"פ שאינו קרוע מדקאמר אע"פ שהו"א אינו קרוע מכלל דאינך שטרות הם קרועין ועוד דמאי אע"פ שאינו קרוע מהיכי תיתי נימא שיהא קרוע אלא ודאי מיירי שמונח בין שטרות קרועין וס"ד דיהא עדיף כיון שהוא אינו קרוע כמו האחרים קמ"ל כן נ"ל ודלא כב"י וב"ח שגורסים בטור פרועים וע"כ כ' הב"י שנראה שהטור גורס בש"ס פרועים וכן הב"ח דחק לומר דמ"ש הטור בסיפא אע"פ שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע כו' לרבותא כ' קרועים וליתא אלא כדפי' מיהו לענין דינא נראה דפרועים הרי הם כקרועין וכן ברמב"ם ס"פ י"ו מהל' מלוה ובה' המגיד שם איתא פרועים במקום קרועין:
נז סָעִיף יח מ"מ איתרע השטר וקרעינן ליה וכן היא בבעה"ת שער נ"ג ח"ב וח"ג וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ם ספי"ו מה' מלוה:
נח סָעִיף יח וסמכינן אשובר. בין שהוא ביד המלוה או יורשיו כן הוא ברמב"ם פי"ו מה' מלוה ובעה"ת שעיי נ"ג ח"ג וכן משמע מדברי הט"ו ומשמע אפי' טוען המלוה ברי שאינו פרוע דאילו באינו יודע בלאו הכי השטר בטל כדלעיל סימן נ"ט וכ"כ בעה"ת שער נ"ג ח"ב וז"ל אם המלוה ברור לו שאינו פרוע אפי' נמצא השטר בין שטרות קרועין וידוע לב"ד לא הורע כחו דאימור לא דק ואיתרמויי איתרמי ליה וכן יורשו אם יודע מה טיבו ושאינו פרוע בודאי ה"ז גובה בו בשטר זה שלא הורע כחו אלא כשנמצ' בין קרועין ובסמפון דהתם כיון דאיכ' תרתי לריעות' סמפון ובין קרועין אף על פי שהמלוה או יורשיו טוענים ידענו שאינו פרוע שהשובר לא עשיתיו אלא שיהא מזומן בידי לא מהימנין ליה דאיתרע שטרו ומחזירו ללוה מיד כו' ומסתבר' דכל שטרא דאינו ידוע מה טיבו או שנמצ' בין שטרות קרועין ויש סמפון אע"ג דאית ביה נאמנות איתרע ליה עכ"ל ומביאו ב"י:
נט סָעִיף יח אפי' אין על השובר עדים. זהו מהרמב"ם ואחריו נמשכו הבעה"ת והט"ו ונראה שיצא ליה להרמב"ם כן מדפריך בש"ס ספ"ק דמציעא מסמפון שיש עליו עדים כו' ולא משני כשנמצא השטר בין שטרות הקרועים כדמשני לעיל מיניה אלא ודאי דא"כ קשה מאי אריא יש עליו עדים אפי' אין עליו עדים נמי כשר ומ"מ אין זה הכרח גמור אף להמפרשים שנמצא קחי אשטר דלא קתני סתם נמצא כמו דקתני באינך דלעיל ובזה נדחה ג"כ ההכרח שכתב בס' ג"ת דף שכ"ג סוף ע"ג מדקאמר בש"ס ה"נ מסתברא כו' אילימא דליכא עדים כלל צריכא למימר דאשמועינן דאפי' נמצא בין שטרות קרועים אינו כלום עכ"ד דהתם נמי לא קתני נמצא מיהו הכרח זה בלא"ה אינו כלום דאכתי הוה פשיט' ליה לש"ס דאינו כלום כיון דאין עליו עדים. ולפירש"י שהבאתי בס"ק נ"ד שנמצא קאי אשובר בלא"ה אין הכרחיים אלו כלום ע"ש ואף שכתבתי לקמן ס"ק ס' דלפירש"י ה"ה כשנמצא השטר בין הקרועין איתרע ליה בחזקה זו לבדה הא כתבתי שם דהיינו דוקא גבי יורשיו אבל לא במלוה כשטוען ברי שאינו פרוע וא"כ י"ל דשובר בלא עדים אינו מזיק בזה אלא שמדברי הרמב"ם ובעה"ת נראה להדיא דגם בזה השטר בטל אע"פ שאין על השובר עדים וכן משמע מדברי הט"ו ודבריהם צ"ע למעשה:
ס סָעִיף יח אע"פ שנמצא כו' בין שטרות קרועים לא גרע וגובין בו יורשיו ובעה"ת שער נ"ג ח"ב כתב די"א כיון שנמצא בין שטרות קרועים איתרע שטרא ואין גובין בו ויהא מונח עד שיבא אליהו ובס' גדולי תרומה שם תמה על הי"א אלו דהא רב ספרא מוקי בספ"ק דמציעא מתני' דכל הנשבעין שבועה שלא מצאנו בין שטרותיו של אבינו ששטר זה פרוע בשנמצא בין שטרות קרועים וע"כ אפי' בשאין יודעים מה טיבו עסקינן דהא קתני עלה ר"י ב"ב דאפי' נולד הבן לאחר מיתת האב ה"ז נשבע ונוטל וא"כ מאי אהני ליה שלא נמצא שובר כיון שהשטר הוא בין הקרועין כו' והניח בתימה ולפע"ד לק"מ די"א אלו מפרשים שנמצא השובר בין שטרות קרועין וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ד בשם רש"י וכ"כ בתשובת מהר"א ן' ששון סימן קפ"ה בשם הריטב"א בשם התוספות דפירושו שנמצא השובר כו' וה"ה אם נמצא השטר חוב בין השטרות קרועים דמיפסל בחזקה זו לבדה עכ"ל ריטב"א שם וזה ברור:
סא סָעִיף יח לא גרע כו' כבר כתבתי בסמוך די"א דבנמצא בין הקרועים לבדו איתרע שטרא ויהא מונח עד שיבא אליהו ובאמת סברא נכונה היא לפי שטת רש"י וסייעתו שהבאתי לעיל ס"ק נ"ד דמפרשים שנמצא קאי אשובר א"כ כי היכא דבשובר בנמצא בין שטרות קרועים אמרינן דכיון דהשליכו בין הקרועים ודאי לאיבוד השליכו ה"ה בשטר וכבר כתבתי בס"ק נ"ד דשטה זו נראה עיקר בש"ס ע"ש וגם מהר"א ן' ששון בתשובה סי' קפ"ה כתב דזכינו לדין דלפחות לא גבינן ביה ע"ש שפסק כן במעשה שבא לידו. מיהו נראה דהיינו דוקא ביורשי המלוה אבל כשהמלוה חי וטעין ברי שאינו פרוע אע"פ שנמצא השטר בין הקרועים גובה בו וכן משמע להדיא בבעה"ת שגם הי"א אלו מודים בזה ומביאו ב"י ואע"ג דמפירש"י ספ"ק דמציעא שפי' במתני' אם יש עמהן סמפונות מלתא באפיה נפשיה היא המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחר משטרותיו כו' משמע מדבריו דכי משני בש"ס כשנמצא השובר בין שטרות קרועין אפילו במלוה הוא מ"מ אין פירש"י מוכרח בזה דכבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ה פירוש אחר בזה ועוד דאפי' תימא דבנמצא השובר בין שטרות קרועים אף שהמלוה חי וטוען ברי שאינו פרוע איתרע שטרא מ"מ בשטר שנמצא בין הקרועים לא אמרינן הכי דהא שפיר יוכל המלוה לומר דבשעה שהשליכו בין הקרועים הי' סבור שהוא פרוע וטעה ונזכר עתה שאינו פרוע וכדלעיל סי' נ"ט משא"כ בשובר דלא שייך למימר כן תדע דאל"כ תיקשי הא דהמלוה גובה בשטר ולא יורשיו להי"א אלו שבבעה"ת דהא בכל דוכתא טענינן ליורשים כל מה דאפשר אלא ודאי הכא כיון דמת ולא טען טעיתי במה שהשלכתיו בין הקרועים עומר השטר בחזקת ריעותא דידיה ולא מגבינן ביה ודו"ק:
סב סָעִיף יח וגובין בו. ר"ל אף יורשיו וכמ"ש בטור והיינו אף שאין יודעים אם הוא פרוע והיא כסברא הראשונה שבבעה"ת והכריח הטור כן לפי שטתו שמפרש כהרי"ף והרא"ש ספ"ק דמציעא שנמצא קאי אשטר א"כ מוכח כן מכח אוקמתא דרב ספרא וכמ"ש לעיל ס"ק ס' וכן כתב הט"ו לקמן סימן ק"ח סעיף ה' אבל כשהמלוה חי אינו גובה בו אא"כ טוען ברי שאינו פרוע וכמו שנתבאר:
סג סָעִיף יט נאמן אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו. פי' כשיש עליו עדים דאל"כ מאי אפי' שייך כאן דאז ליכא כאן מגו דאי הוה יהביה ניהליה לא היה כלום וכן מבואר בהרא"ש ובנ"י ספ"ק דמציע' שמשם מקור דבר זה. והטעם מבואר שם דהא הימניה לשליש. ולפ"ז מיירי דוקא כשידוע שעשאו שליש או שהמלוה מודה בכך דאל"כ כיון דראו ב"ד כבר בידו השובר ולית ליה מגו לא עדיף מאיש אחר ואינו נאמן. וכן מ"ש אח"כ ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש כו' הכל מיירי שידוע שהוא שליש דאל"כ אע"פ שנמצא שם שובר בלא עדים או אפי' בעדים וליכא כאן מיגו דהיה יכול ליתנו להלוה אינו כלום. והשת' ניחא הא דתני' בתוספת' בין שמצאן בשוק בין שמצאן בין שטרותיו של אביו אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות וא"כ כיון דמוקמינ' לה בש"ס שנמצא [השטר להרמב"ם וסייעתו דלעיל ס"ק נ"ד] בין שטרות קרועים משמע דכולה מיירי שנמצא בין שטרות קרועים וא"כ במצא בין שטרות של אביו השובר והשטר ל"ל שיהא בין שטרות קרועים אלא ודאי דהתם מיירי שאביו אינו שליש ובהא ניחא נמי הא דכתב הרמב"ס ספי"ו מה' מלוה המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו ולא כתב דין דאם יש עמהן סמפונות דהא לפמ"ש לעיל ס"ק כ"ה הרמב"ם מפרש אם יש עמהן סמפונות אכולה מתניתין דלעיל א"כ גם אמוצא שטר בין שטרותיו כו' קאי אלא ודאי סמך אמ"ש בפי"ח מה' גזלה דין ה' והביאו הט"ו לעיל סעיף ח' מצא שטרות כו' ואם יש עמהם שובר כו' דאין חילוק בין מצא בשוק ובין מצא בין שטרותיו כיון שהוא אינו שליש ואינו זוכר שבשלישות בא לידו ודוק:
סד סָעִיף יט ואפי' אין עליו עדים. היינו דוקא כשהשטר ג"כ בידו כדמסיק ואזיל:
סה סָעִיף יט ודוקא שהשטר בידו עם השובר כו'. כתב הסמ"ע ס"ק ס"ה דכשהשטר חוב בידו עם השובר אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מחזקינן ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע שם מיירי בשובר שיש עליו עדים דאז א"צ שיהא השט"ח בידו כו' עכ"ל וכ"כ הב"ח והע"ש [והיינו שקורעים השטר דאל"כ בלאו הכי פשיטא שאין מחזירין לא לזה ולא לזה כדלעיל ריש סי' זה] וכתבו כן כדי לתרץ מה שהקשה הב"י דאם הוא אומר שהוא פרוע למה לי שהשובר בידו ואי משום הא אין דבריהם מוכרחים דהא כמו שהקשה הב"י על הבעה"ת כך יש להקשות בתוס' ס"פ זה בורר בפירושם הראשון שפירשו דסמפון היוצא מתחת ידי שליש כשר מיירי שהשטר הוא עם הסמפון והבאתי דבריהם לעיל ריש סי' נ"ו והתם כבר תירצו בהגה' אשרי פ' זה בורר דסמפון אינו אלא לזכרון דברים וכ"כ מהרש"א שם וא"כ גם דברי הבעה"ת והטור אפשר לפרש כן ופירוש זה יותר נכון בלשון בעה"ת דלא כמו שתמה הב"ח סעיף כ"ז על הב"י וכ' דהבעה"ת מיירי ג"כ שהשליש אינו אומר כלום וזה אינו דהא כתב שם כי אמר פרוע הוא מהימן. מיהו בהגה' מרדכי ספ"ק דמציעא הביא פי' ר"ת בסמפון שאין עליו עדים וגם השטר יוצא מתחת ידי שליש ואפי' אם אין השליש יודע אם פרע אם לאו רק שזכור בדבר שמסר לו שובר אמרינן מדמסר לו השטר בודאי פרע עכ"ל ונראה שבא ליישב בזה דל"ל סמפון וכמ"ש הסמ"ע והב"ח לדעת הטור. ולפ"ז מיירי דהמלוה אומר שלא מסר לו שובר דאל"כ מה פריך התם בש"ס ס"פ זה בורר אלמא שליש מהימן כו' ומ"מ אפשר דהגה' מרדכי דוקא קאמר כשהשליש חי אבל כשהשליש מת אפשר דאינו כלום דמאן לימא לן שהמלוה מסר לו שובר זה. אבל מדברי הרמב"ם פי"ו מה' מלוה והביאו המחבר לעיל סימן נ"ו סוף סעיף א' מבואר דאפילו מת השליש ונמצא כתב אצלו ששטר זה המונח אצלו פרוע ה"ז פרוע אע"פ שאין עדים על הכתב ונראה שמפרש כפי' ר"ת והוא פי' הראשון של התוס' דס"פ זה בורר וכמ"ש לעיל סי' נ"ו ס"ק י"ב ובא לתרץ ל"ל סמפון וע"כ מוקי לה במת השליש וס"ל דמסתמא כיון שלא קרעו השליש לסמפון הרי הוא כאלו השליש חי ואומר שהסמפון הוא טוב דכיון שעשאוהו שליש לא היה לו להניח השובר בשלימותו וא"כ פריך שפיר אלמא שליש מהימן ואפשר גם כוונת התוס' כן. אבל אין לפרש דהתיס' מיירי שהסמפון הוא כת"י השליש בלשון עדות שמעיד השליש דפשטא דמילתא דברייתא לא משמע הכי ע"ש ודוק ואין להקשות דהא לעיל סעיף ח' כתב הרמב"ם ובעה"ת והט"ו במצא שטר דאע"פ שיש עמו סמפון בעינן דוקא שיהא השטר בין שטרות קרועים דשאני התם שמצאו בשוק או בין שטרותיו ואינו שליש כלל ואיכא למימר מיד המלוה נפל השטר והשובר שהכין לעצמו כשיפרע לו משא"כ הכא שנמצא ביד שליש שידוע שעשאו שליש או שהמלוה מודה שעשאו שליש ועל כרחך מהמלוה בא לו השובר ג"כ אם איתא דאינו פרוע למה מסר ליה השובר ה"ל להשליש השטר לבדו ודוק. ועיין מ"ש לעיל סי' נ"ו ס"ק י"ב וס"ק י"ג:
סו סָעִיף יט ואם אינו מקוים יתקיים בחותמיו. ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע כן הוא בטור. והמחבר שהשמיטו לטעמיה בב"י אזיל שהקשה דאם הוא מקוים מה צורך לנאמנותו של שליש ואין דבריו נכונים וכבר השגו עליו הד"מ וסמ"ע וב"ח ושאר אחרונים אלא ה"פ דעכשיו אינו מקוים ע"כ בעינן שיאמר שהוא פרוע ואז נאמן כשאפשר לקיימו או כשמקיימין אותו נאמן אח"כ לומר פרוע (אע"פ שראו הב"ד השובר כבר ביד השליש ולית ליה מיגו נאמן כיון שהיה יכול ליתנו ללוה כבר דהא מיירי שידוע או שמודה המלוה שעשאו שליש והימניה וכמ"ש לעיל ס"ק ס"ג) ונותנים השובר ללוה וקורעים השטר אבל אי לא אמר כלום לא היו נותנים השובר ליד הלוה כיון שעכשיו אינו מקוים אלא היה מונח ולכך במת השליש לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומיירי כשהשובר אינו מקוים ואפשר לקיימו דאי במקוים אצל השליש פשיטא דמחזירים ללוה דהא אפי' הי' ביד המלוה הי' מחזירים אותו ללוה וכדלעיל סוף סעיף י"ח ואי באי אפשר לקיימו כלל פשיטא שאינו כלום אלא ודאי כדאמרן. ובזה מיושבים היטב דברי הראב"ד שבבעה"ת שער נ"ג ח"ג שכ' אבל אם לא מסר לו השט"ח שלישות השובר אינו כלום דמי אמר דעבדיה שליש דלמא שקרא הוא ומיהו בשלישות השובר נמי הוי השליש מהימן אם עדים חתומים בו ומקויימות חתימתם דהא ודאי מידו דמלוה נפיק ליה ליד שליש והלכך אע"ג דליכא עידי פרעון שליש מהימן עכ"ל ומביאו ב"י. והקשה בס' גי' תרומה דאם החתימות מקויימות ממילא ידעינן שהוא פרוע בלא נאמנות השליש והניא בקושיא ולפי מ"ש ניחא דמיירי שמקויימות עתה ולא שנכתב הקיום על השובר תדע דאל"כ היאך קאמר דהא ודאי מידו דמנוה נפק כו' אדרבא כיון דמקוים ודאי מידו דלוה נפק וכדאית' בש"ס ועוד לאיזה כורך קאמר דהא ודאי מידו דמלוה נפק אלא ודאי ה"ק כיון דהעדים חתומים עליו ליכא למימר מי ימר דעבדיה שליש דהא ודאי מידו דמלוה נפק ליה ליד שליש וזה ברור: מיהו נראה הא דכ' הראב"ד דהא ודאי מידו דהמלוה נפל ר"ל דבע"כ המלוה גופיה מוכרח להודות שמידו נפק כיון שהעדים חתומים עליו ואפשר לקיים חתימתן ואפי' לא יודה המלוה השליש נאמן שמידו נפק במיגו דאי בעי יהביה ניהליה ללוה והיינו כשלא ראו הב"ד בידו השובר קודם לכן אבל אה"נ אם המלוה מכחיש ואו' שלא עשאו שליש כלל רק שהשובר או השטר עם השובר מידו נפל וזה השליש מצאו וראו הב"ד השובר ביד השליש קודם לכן בענין דלית ליה מיגו אינו נאמן לקרוע השטר אלא דינו כמוצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה כן נ"ל ודו"ק:
סז סָעִיף יט יתקיים בחותמיו. אבל אם אי אפשר לקיימו אינו כלום וכמ"ש בסמוך וכן מוכח בטור וכ"כ בסמ"ע ס"ק ס"ו ודלא כמ"ש בספר מעד"מ ספ"ק דמציעא דס"ל להטור דאפי' לא נתקיים נאמן השליש מטעם דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום ובשליש אוקמא אדאורייתא וכתב שכן מוכח פשט הברייתא ודברי הרא"ש והשיג על הסמ"ע ע"ש ואין דבריו נכונים ולא מוכח מהברייתא והרא"ש מידי די"ל דמיירי כשיתקיים אח"כ גם אישתמיטתיה דברי הטור והמחבר דלעיל הי' נ"ו סעיף ד' דלא מהני כשא"א לקיימו ע"ש. גם מ"ש המעד"מ שם שכ"כ הנ"י ספ"ק דמציעא להדיא דמיירי שאין בו עידי קיום כו' לפע"ד אין ראיה משם דנהי דאין בו עידי קיום בשובר עצמו מ"מ י"ל דהיינו דוקא שאפשר לקיימו. מיהו לפענ"ד צ"ע לדינא מטעם אחר דבנ"י ס"פ ז"ב מבואר להדיא דאפי' א"א לקיים עכשיו א"י העדים שבשובר מהני אפי' ל"ל מגו דכיון דהימניה לשליש והיה אפשר לקיימו בפעם א' מהימן ע"ש וכן הוכחתי לעיל סי' נ"ו ס"ק א' שכ"ה דעת התוס' ס"פ זה בורר ודלא כהב"ח כאן לדעת התוס' גם מה שהקשה הב"ח על התוס' מסוגיא דספ"ק דמציעא לק"מ דתוס' לא סבירא ליה כפירש"י דספ"ק דמציעא רק דברייתא דיתקיים בחותמיו לא מיירי שיש עליו עידי קיום דלישנא דיתקיים בחותמיו לא אתי שפיר לפי' זה אלא דשיילינן לסהדי ע"ש ודו"ק:
סח סָעִיף יט אפי' שחייב מודה. כתב הסמ"ע ס"ק ס"ט אבל כשהמלוה מודה שהוא פרוע מחזירים ללוה וכמ"ש לפני זה בסעיף י"ח ס"ק נ"ח עכ"ל וכבר השגתי עליו שם בס"ק מ"ט וא"כ הכא כיון דאיתרע שטרא וכמ"ש לק' אע"פ שהמלוה מודה אין מחזירים ללוה דשמא הלוה יחזירנו למלוה:
סט סָעִיף יט לפי שחוששין לקנוניא כו'. הקשו הב"ח סעיף כ"ח על הטור דהא כתב הטור לעיל סעיף ה' בשם הרא"ש דבשטר המופקד דלא אתייליד ריעותא לא חיישי' לקנוניא (וכן קשה על המחבר שכתב ג"כ בסעיף ג' סברת הרא"ש ע"ש) ותירץ דהתם מיירי שהנפקד חי רק שאינו זכור ממי בא לידו משא"כ הכא שמת ויצא השטר מרשותו וכ"כ בספר גידולי תרומה שער נ"ב סוף ח"ג ואין דבריהם נכונים בחילוק זה גס מפשט ל' הטור והמחבר לעיל משמע דאפי' השליש מת דינא הכי אלא נראה דמעיקרא ל"ק מידי דשאני הכא כיון שעכ"פ הושלש השובר ביד שליש ממה נפשך אי מן הלוה בא הרי בטל השטר ואי מן המלוה בא הרי איתרע שטרא כיון שהמלוה השלישו בידו מה תאמר דבדבר המופקד לא אתיילד ריעות' א"כ כ"ש שהשטר בטל דכי נאמר לא אתייליד ריעותא א"כ השובר בתוקפו והשטר בטל ולכך לעיל סעיף י"ח כשהלוה מודה מחזירים למלוה דהתם לא אתיילד ריעות' בשטר' דיכול להיות שמן המלוה נפל שהכין לעצמו שובר כשיפרע לו משא"כ הכא שעכ"פ המלוה השלישו בידו וידוע שעשאו שליש או שמודה המלוה בכך והלכך הכא איתרע שטרא דיכול להיות שהשלישו בידו ליתנו ללוה (וגם הב"ח גופיה לעיל סעיף כ"ג כתב כזה רק שקיצר ולא ביאר על נכון ותימה שדבריו סותרין זא"ז):ונראה דאם אין המלוה מודה שעשאו שליש אלא שאומר שאבד השובר ומצאו זה שמת לא איתרע שטרא כלל ודינו כנמצא השובר בשוק דכשהלוה מודה יחזיר למלוה כן נ"ל ברור:
ע סָעִיף יט לפיכך אין גובין בשט"ח. זה ממשעבדי אף שהחייב מודה:
עא סָעִיף כ ואפי' במקצתו כו'. הוא ל' הרמב"ם. ומה שפי' הסמ"ע דר"ל שמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למטה ממנו אינו כלום דאי בעי גייז ליה כו' לא נהירא והעיקר שצ"ל ואפי' בקצתו וכן העתיק להדיא בבעה"ת שער נ"ג ל' הרמב"ם ופירושו אפי' בקצה השטר דאל"כ היאך לא יכתוב הרמב"ם דין סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות שבש"ס ויכתוב דין אחר מה שלא נזכר בש"ס כלל וכן פסק להדיא בהגהת אשרי פ' זה בורר דלא אמרינן מגו דאי בעי גייז ליה וכ"פ הב"ח ע"ש שהאריך וכן הוא בתשובת הרמב"ן סימן ק' וז"ל וכדתניא סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות כשר דאי לאו דפריע לא הוה מרע לשטרי' וההוא ודאי אי בעי גייז ליה כו' וע"ש ועיין מ"ש בסעיף שאח"ז ס"ק ע"ג:
עב סָעִיף כ וה"ה אם מצא כתוב בפינקסו כו'. ע"ל סי' צ"א סעיף ה' מ"ש שם:
עג סָעִיף כא ראובן נפטר כו' עושים כמו שכתוב בשובר. כתב העיר שושן דמיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר דאל"כ היינו מ"ש בסעיף הקודם ולא נהירא דעיקר חסר מן הספר ועוד דא"כ מנ"ל להמחבר זה הא בתשובת הרא"ש מיירי להדיא שכתוב בגוף השטר ועוד דסתמא אמרי' בש"ס ספ"ק דמציע' וכן לעיל סעיף י"ח סמפון היוצא מתחת ידי מלוה כשר ולא מפליגינן בין נמצא מונח בתוך השטר או לא ועוד דא"כ מאי פריך בש"ס התם מכל הנך משניות ה"ל לשנויי דמיירי שנמצא מונח תוך השטר אלא ודאי אין חילוק ולעולם אמרינן דלמא המלוה היה צריך גוף השטר לשום ענין והכין השובר ליתנו לו כשיפרע. והסמ"ע פי' דמיירי אף שהשובר כתוב למטה במקום שהיה יכול לחתכו וקמ"ל דאף שהמלוה היה גובה בו אין טוענים בזה נגד היתומים ואין דבריו נכונים ובפרט לפי מ"ש בסמוך ס"ק ע"א דגם המלוה לא היה גובה בו והב"ח פי' דמיירי שהוא כתב ידו ממש ולדיוקא אצטריך דאם הוא אינו כתב ידו אין עושין כמ"ש בשובר אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו דאע"ג דאם היה המלוה חי היה קרעינן ליה אפי' הוא כתב יד אחר מ"מ הכא ליכא חזקה דלא מרע אינש לשטריה כיון דספק הוא אם נכתב שובר זה בחייו או לא עכ"ד וגם זה אינו נכון כלל גם דינו לא נהירא דכיון שנכתב שובר על גוף השטר אע"פ שהוא כ"י אחר קרעינן ליה מכת חזקה דאי איתא דלא נפרע לא היה מרע לשטריה וכן משמע ברמב"ם ס"פ י"ו מה' מלוה ע"ש בדין ט' ובדין י' ודוק. אלא נראה דהמחבר מיירי כפשוטו ואע"פ שכתב בסעיף הקודם דשובר בגופו של שטר כשר הביא בכאן ל' תשובת הרא"ש להורות דאף גבי יורשים הדין כן דהא בכמה דוכתי יורשים עדיפים ממלוה עצמו וגם לעיל ס"ק ס"ב אמרי' דמלוה אינו גובה ויורשיו גובים א"כ ה"א דוקא כשהמלוה חי השטר פסול אבל ביורשיו לא דדלמא אי הוה אבוהון קיים הוה מברר דכשלא כדין או בטעות או לרשימה בעלמא נכתב וכה"ג קמ"ל:
עד סָעִיף כב אין לאותו פלו' כו'. ע"ל סי' פ"א סעיף י"ז וי"ח מ"ש בזה:
עה סָעִיף כג ואיני יודע כו'. לאו דוקא אומר בפירוש איני יודע אלא כל שלא בירר לבניו איזהו הדין כן כ"כ הנמוק"י:
עו סָעִיף כג כל שטרותיו כו' ואין חילוק בדינים אלו בין שהמלוה חי או שמת אח"כ אלא דאם הוא חי וטוען אח"כ עיינתי ונזכרתי שזה פרוע והאחרים אינם פרועים חוזר וגובה בהן כדלעיל סי' נ"ט וע"ש:
עז סָעִיף כג אבל אם נמצא שובר כו'. הקטן פרוע ולא הגדול וה"ה השטרות שעל הלווים האחרים אינן פרועים דאמרינן אותו שטר שיש ביד לוה זה שובר עליו הי' פרוע ולא האחרים וכן הוא בנמוק"י להדיא ומביאו ב"י:
עח סָעִיף כג אלא אומר שטר אחד מחול לך כו'. כ"כ מהרדיך שמדמה זה למכר דלקמן ס"ס רי"ח ומביאו ב"י ולפע"ד לא דמי דהתם המוכר מוחזק בשדהו אבל הכא המקבל מוחזק במעות ודמי לפרוע ומה"ט אמרינן לעיל סי' מ"ב סעיף ח' דאף בשובר אמרי' דיד בעל השובר על העליונה אף נגד שטר אע"פ שכתוב בשובר לשון מחילה וכדאיתא בס' מ"ג סעיף כ"ה וסעיף כ"ו ע"ש וצל"ע: ומ"מ נראה דאף מהרד"ך לא קאמר אלא כשידוע בבירור או שהלוה מודה שמחל לו בחנם ומטעם שכתב שם שהקונה או המקבל מתנה על ידו התחתונ' והיינו דכתב מהרד"ך שם באומר שטר לך בידי מחול שמחלתיו לך כו' אבל באומר סתם מחול לך והלוה טוען ברי ואומר שמחל לו מחמת שהיה מחויב למחול לו דמי לפרעון והגדול מחול והר"ב קיצר בדבר ודוק:
עט סָעִיף כג שטר אחד מחול לך כו'. ע"ל סי' רמ"א סעיף ב' בהג"ה ומ"ש שם:
א סָעִיף א היה יכול לגבות בו. כל' הזה כתב נמי הטור בשם הרא"ש ובפריש' כתבתי מדכ' היה יכול לגבות בו דמשמע שאינו מילתא דפסיקא שיבא לגבות בו דהיינו טעמ' משום דאינו יכול לגבות בו עד שישבע שבועה חמורה כעין דאורי' ונגד זה שאמר שכבר הי' בידו דכל שליש אף שיצא שלישותו מידו הוה בע"א (כמ"ש בסי' נ"ו) אבל אינו נשבע ש"ד ממש דכל הנשבעין שבתור' הן נשבעין ונפטרין וזה נשבע ונוטל וכמ"ש בסי' פ"ט וק"ח וגם אין זה בכלל מ"ש דאין נשבעין אלא היסת על השטרות וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' צ"ה דהא אין זה נשבע נגד השטר אלא נגד העד האומר שמסר לו השטר ועד"ר:
ב סָעִיף א ובסי' זה יתבאר עוד. בסי"ו ועד"ר שם כתבתי טעם לשבח למה כ' הטור והמחבר פלוגתא בזה לקמן ולא כתב הפלוגתא ג"כ כאן וחלקתי ביניהם דשאני כשהיה ביד שליש דיכול להחזיר' לידו כמו שהי' משא"כ כשהי' נפול ואחר מצאו דלא האמינו לאותו אחר לחזור ולתנו לידו וכ"ש לחזור ולתנו על הקרקע שמצאוהו שם ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ג סָעִיף א אינו מועיל לו כלום כו' פי' לא טענת לקוחה הוא שהרי על ידי השטר המושלש נודע שבא לידו בתורת משכונ' ואינו נאמן לומר ממושכנת היא בידי כך וכך כמשמעות השטר הנמצא דכיון שהוא ביד שליש אימר דנפרע כולו מהלו' והפקידו הלו' בידו או שלא נשאר עליו חייב כ"א קצת ואין אנו יודעים כמה טור ועפ"ר:
ד סָעִיף א ומחזיר הקרקע לבעליה. אע"פ שזה מוחזק בה בכה"ג דאיכא ריעות' אמרי' קרקע בחזקת בעליה עומדת:
ה סָעִיף א והוה כאלו נמצא תחת יד עצמו. פי' ואם טוען האב שהלו' ח"ל גובה בו דאל"כ קשה הא גם בנמצ' תחת ידי עצמו ואינו יודע אם פרוע הוא או לאו והלו' טוען שפרע לו כבר נתבאר לעיל סי' נ"ט דבכה"ג צריך המלו' להחזיר ללוה שטרו אע"פ שהו' מקויים דה"ל לידע בשטרו אם הוא פרוע וק"ל:
ו סָעִיף ב וכן יורשי הנפקד כו' קמ"ל בזה דל"ת דוקא כשהנפקד חי דאיכ' ריעות' לפנינו כשאינו יודע שהמלו' הנזכר בשטר הפקידו בידו משא"כ ביורשיו דלא ה"ל למידע וה"א דיחזירו למלו' קמ"ל עוד יש רבות' ביורשים כמ"ש בפריש' בשם הרשב"א ע"ש וצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג פסק המחבר גבי מתנה הנמצ' אצל יורשי הנפקד דיחזירו ליורשי הנותן (ודוחק לחלק דשאני הכא דאינו ידוע מיד מי בא לידו משא"כ התם דיודע שהנותן נתנו לידו אלא שאינו יודע באיז' אופן נתנו לידו) ואפשר לחלק דשאני מתנה די"ל דעדיין לא זכה בהמתנ' ולא הגיע השטר לידו דמיירי שם בשטר מתנה שאין בו קנין מ"ה יחזיר ליורשי נותן (אבל כשהו' בקנין מחזירין להמקבל כמ"ש מור"ם בהדיא בס"ס ר"ן) מה שא"כ בהלוא' כיון דיש שטר כשר לפנינו מורה שהלו' לו אלא דחיישינן שמא פרע לו הלו' כמ"ש המחבר בהדי' בר"ס זה מ"ה לא יחזירו לשום א' מהן ודו"ק:
ז סָעִיף ב המלו' בעצמו לקחו קודם שבא ליד אחר. נרא' דהאי ליד אחר ל"ד קאמר אלא ר"ל כל זמן שלא נשמע מפיו דהאחר ספיקתו אף אם כבר בא לידו והמלו' לקחו מידו לא נולד הספק ביד אחר ולא אמר אלא לאפוקי אם כבר אמר אותו האחר השטר מצאתי ואיני יודע מה טיבו שוב אינו מועיל לקיחתו של מלוה כנ"ל ואף ששם בתשובת רשב"א סי' אלף ל"ה כתב כמ"ש המחבר כאן מ"מ אין טעם לדבר:
ח סָעִיף ב ה"ג ומיהו אם היורש מוצי' שטר כתוב' אשה הנפקד אצלו כו' ותיבת הנפקד ל' זכר אשטר קאי:
ט סָעִיף ב יחזירנו לאשה כו' ה"ט משום דאין כתוב' עומדת להפרע עד אחר מות בעלה וסיים שם בריטב"א והיא הנותנת שאין היורש נאמן לומר האשה מכרה לי הכתוב' בכתיב' ומסיר' (אפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם) או באגב או משכנ' אצלי עכ"ל והא דכ' הרא"ש והביאו המחבר בסמוך בסעיף ה' דשטר נדנית' הנמצ' הוא כשט"ח נ"ל דדוק' קאמר נדוניית' שהיא נתנה לו בשע' שכנס' שהוא עומד להפרע טפי משא"כ כתוב' דאסור לו לפרוע לה בחייו ולהשהות עם אשתו בלא כתוב' ותהא קלה בעיניו להוציא' וכמ"ש בא"ע סי' ק' ע"ש בהגהות א"ע סס"ב ובסי' ק"ב ס"ה:
י סָעִיף ג דחיישינן לקנוני'. פי' שכבר פרעו הלוה ומה שאומר להחזירו למלו' כדי שיבא להפקיע מיד הלקוחות שלקחו מהלו' אחר זמן הלוא' דשט"ח זה:
יא סָעִיף ג ויש מי שאומר דלא חיישינן. ז"ל הרא"ש והטור דלא חיישינן לקדוניא אלא בשטר שנפל דאיכ' למימר משום דאית ביה ריעות' לא נזהר לשמרו אבל בשטר הנפקד לא אתייליד ביה ריעות' אלא שאין הנפקד זוכר מכח מי בא לידו:
יב סָעִיף ג ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם כן הוא ג"כ ל' הרא"ש והטור הביאו וכתב עליו וז"ל פי' אם יתפשרו ביניהן שיאמין הא' לחבירו בשבוע' כי המלו' יכול להשביע להלו' כו' ועפ"ר שם כתבתי דנ"ל דלא כתב הטור האי פי' אלא משום דהוה קשה לו לשון הרא"ש דלא הל"ל אם שניהם רוצים דהא הא' ודאי רוצה שהרי בקש השטר אלא הל"ל אם נתרצו זה לזה וגם לא הל"ל ל' יעשו כמאמרם אלא הל"ל יעש' כמאמרו פי' השליש יעשה ואף שהמחבר כ' ל' יעשה מ"מ קשה ל' כמאמרם מ"ה כתב הטור פירושו דר"ל בזה שנתרצו בשבוע' דאז צריך רצון שניהן רצונו של האחד שהאמין להשני בשבועתו ורצונו של שני שרוצה לישבע ואינו אומר להשני השבע אתה שכדברך כן הוא וטול ודע שהטור סיים וכתב שם וז"ל לפיכך כ"ז שלא נתפשרו יהי' מונח עכ"ל ול' זה ק' להולמו דמאי חידש בזה דיהא מונח דהוא פשיט' וכתבתי דבא ללמדינו דגם לפי דעת הרא"ש אם לא נתפשרו שישבע א' מהן יהא מונח ולא מחזירו בלא שבועה אף אם נתרצה השני והוא כי אף שכ' הרא"ש דכאן דליכ' ריעות' דנפילה לא חיישינן לקנוני' וכנ"ל היינו לענין שיהא מונח ושאפי' שבועה לא יהני וכדעת י"מ אבל למיחש מיהא בעי להצריך שבועה לא' מהן ואם לאו יהא מונח ולפ"ז לא ה"ל להמחבר שכתב דעת הרא"ש לקצר בדבריו אלא לפרשו דעכ"פ שבועה מיהא צריך ודו"ק:
יג סָעִיף ד בלא כתיבה. פי' כתיבה דקני לך איהו וכל שיעבודי' דאית ביה וכמ"ש בסי' ס"ב וס"ד וס"ו:
יד סָעִיף ד אבל אנן לא טענינן להו. משום דאינו שכיח ליקח משכון כזה דאין גופו ממון וכל טענה דאינה שכיח לא טענינן להו:
טו סָעִיף ה אע"פ ששטר נדוניית' הוא כשאר שט"ח. עיין בא"ע סי' ק"ב:
טז סָעִיף ה שהיא הפקידתו. פי' עדיין לא זכתה המתנה לבעלה והיינו דוקא כשהוא בשטר מתנה בקנין צריך שיהא קשורים יחד אבל אם הוא בלא קנין נתבאר לקמן סי' רמ"ג סי"ג דאף בנמצא שטר מתנה לחוד מחזירין לנותן וכ"כ בהדי' מור"ם האי חילוק בסי' ר"ן סכ"ה ע"ש:
יז סָעִיף ו אפי' הוא תוך זמנו אע' פ דחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו כמ"ש בסי' ע"ח מ"מ כיון דאיכ' ריעות' דנפילה אמרינן שמא אירע דפרע ומ"ה לא נזהר בשמירתו:
יח סָעִיף ו ואפי' אמר הלוה או המלוה נקב כו' הטעם כמ"ש הטור ז"ל שהרי נשתהה ביד המלוה ויודע בו הסי' ואפשר שנפל מיד הלוה והוא פרוע וגם הלוה שכ' שטר אע"פ שאין המלוה עמו עומד בזה הסי' בעודו בידו ואפשר שנפל מיד המלוה עכ"ל:
יט סָעִיף ז וכן אם יש ללוה בני חורין כו'. ולא אמרינן שכבר פרעו וידע זה הלוה שהוא חייב לאחרים ויבא לטרוף בנ"ח אלו ומ"ה אומר להחזיר השטר לזה המלוה שהוא מוקדם כדחיישינן. דומה לזה בראובן שמכר שדה לשמעון ובא יודא לערער דאין ראובן מעיד לשמעון אע"פ שמכרה לו שלא באחריות ואפי' יש לו בנ"ח וכמ"ש הטור בסי' ל"ז והמחבר ג"כ שם סט"ו דיש לחלק ביניהן דשאני הכא כיון דיש לפנינו שטר כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכ' ודאי פסיד' דלקוחות משא"כ התם הוא להיפך דרוצה לסתור דברי המערער המביא עדות וראיה נגדו וגם בשטר מתנה או מכר הנמצא בשוק דאמרינן דלא יחזירנו להמקבל או הלוקח ואע"פ שהמוכר או הנותן אמר להחזירו כמ"ש הטור והמחבר בסי' זה סי"ד דיש לחלק ביניהן כמ"ש בדרישה ע"ש:
כ סָעִיף ז וכן אם נמצא ביום שנכתב. פי' דאז ליכא למיחש לקנוני' דהא אי בעי הוה כתב לו הלוה שטר מחדש ואף שי"ל שכבר נפרע שטר זה ורוצה הלוה לחזור וללות ממנו בו וחושש למה שיצטרך ליתן להסופר שכירתו משטר חדש זה אינו דהמלוה אינו מסכים עמו לעשות כן כיון דלית ליה רווחא בזה בהקדמת הזמן חושש שמא נתוודע או יוודע שהשטר זה פרוע ונמחל שעבודו ויבואו לפסלו אחר שילוה עליו שנית ועפ"ר:
כא סָעִיף ז וכתוב בו הנפק כו' הב"ד קיימו וכתבו בקיומו קדמנ' נפק שטר זה כו' וכבר כתבתיהו בסי' מ"ו סק"ס:
כב סָעִיף ז אם חייב מודה יחזיר. כ"כ הרי"ף והרמב"ם והמ"מ תמה עליהן למה הצריכו להנפק מאחר שנכתב בו ביום והחייב מודה ליכא למיחש לפרעון ולקנוני' כמ"ש ועד"ר שכתבתי ישוב לזה דס"ל דאיכ' למיחש כיון דאתייליד ריעות' בנפילה דילמ' אין ביד המלוה מעות ולא ילוהו עד זמן מה ויעשה קנוני' עם הלוה בשביל הקדמת הזמן מהיום והלוה יעשהו בשביל פשיטי דספר' אבל כשהוא מקויים דהיינו הנפק ליכא למיחש להכי ולמאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו אין צריך הנפק ולכן לא כתבוהו הטור:
כג סָעִיף ז ויש מי שאומר כו'. עד אבל איתיה כו' הלשון מגומגם דהא לסבר' קמייתא ג"כ ס"ל כן והוסיף עוד עליה דבעינן דוק' שיהא החייב מודה ואיפכ' הל"ל ויש מי שאומר דדוק' כשאיתי' קמן ואמר פרעתיו אין מחזירין אבל מסתמ' לא חיישינן לפרעתי וצ"ל שהמחבר נקט לשון תשובת הרא"ש והוא שפיר כתב שם כן לפי עניינו אלא שצ"ע דהרא"ש בעצמו ס"ל כאוקימת' דרב כהנא דבעי' דוק' שיהי' החייב מודה ועד"ר בסכ"א מ"ש בישוב זה ודו"ק:
כד סָעִיף ח מצא בשוק שטרות קרועין כו'. פי' וגם אותן שטרות נכתבו ע"ש מלוה זה הנזכר בשטר זה השלם הנמצ' ביניהן וקמ"ל דלא אמרי' כיון שנמצא בשוק וגם בין שטרות הקרועים ודאי גם זה פרוע ולהחזירו להלו' אלא יהא מונח ביד ב"ד כאלו נמצא זה השטר לבדו בשוק ומה שמסיק וכתב ואם יש עמהן שובר כו' יחזיר להלו' דין זה הוא אפי' לא נמצ' בשוק אלא אפי' נמצא השטר חוב בבית המלו' בין הקרועים ויש עמהם שובר לא יחזירנו למלו' כמ"ש הטור והמחבר בסי' זה סי"ח ע"ש וק"ל:
כה סָעִיף ח לא יחזיר כו'. אבל אם מצא שטר שיש בו רבית יקרענו המוצאו או הב"ד אם בא לפניהן כ"כ הג"מ בספר משפטים סי' כ"א ד"מ סי' נ"ב:
כו סָעִיף ח אפי' בלא עדים. ואפי' גם אין עליו חתימת יד המלוה וגם אינו כתיבת ידו אעפ"כ כיון שנמצ' בין השטרות הקרועין וגם נמצא שובר כל דהו עליו אמרינן שפרוע הוא וע"ל סעיף י"ח:
כז סָעִיף י וא"צ שיאמר היאך היו כרוכין. והא דהתחיל וכתב כרוכין זע"ז משום דאל"כ אף אם היה נפל מיד המלו' ודאי כבר נתייאש דמימר אמר לא נפלו במקום א' ולית למיתן סי' במנין ועפ"ר ובנ"י כתב דדוק' כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד דמי למעות מפוזרות דאין בהן סי' והן של מוצאן עכ"ל ד"מ י"א:
כח סָעִיף י אבל הכריכ' לחוד כו'. עיין בטור שכ"כ בשם הרמ"ה ובפריש' כתבתי דהרמ"ה ס"ל דגם המנין לחוד לא הוי סי' כשכל השטרות הן של מלוה ולוה א' וכתבתי שם מילת' בטעמ' וכן מוכח מהב"י שס"ל כן לדעת הרמ"ה מ"ש מור"ם כאן לטעמי' אזל שכ"כ בד"מ שלו שהרמ"ה לא לאפלוגי על הטור אתא ושדוק' קאמר דבכריכה לא סגי ע"ש:
כט סָעִיף י והשני אינו יודע כו'. ואם הא' אומר סי' מנין והשני סי' כריכ' כ' הב"י צ"ע למי נותנן אבל מור"ם ז"ל כתב בד"מ דנותן למי שנותן סי' מנין שהוא עדיף ולפי מ"ש שניהן שוין הן ואין נותנין לשום א' וכמ"ש בדריש' ובהגד"מ ע"ש:
ל סָעִיף יא והם מקויימים יחזירם ללוה כו'. הטעם שהמלו' דרכו לילך לב"ד לקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקחו מהב"ד ולא לשהות שטר מקוים ביד ב"ד וכיון שהוא מג' מלוים אין לומר דמיד המלוים נפל דא"כ מי כרכן יחד אלא ודאי הלוה הא' שלוה משלשתן פרע לשלשתן ולקח שטרותיו מידן וכרכן יחד ומידו נפלו יחד משא"כ כשאינן מקוימין עדיין יש להסתפק שמא המלוים הלכו כא' לב"ד לקיים שטרותיהם והב"ד כרכן יחד עד עת שיקיימן ומידם נפלו קודם שקיימו אותן וא"כ הוא הוו של מלוים. וג"כ איכ' למימר דמיד הלוה הא' נפלו קודם שלוה מהן או לאחר שלוה ופרע להן לכך יחזיר למי שנותן בהן סי' והאי סי' אינו ר"ל בגוף השטר כגון נקב בצד אות פלוני דכבר כתב הטור והמחבר בס"ו דאין מחזירין בסי' כזה וכמ"ש מלת' בטעמ' אלא ר"ל סי' מנין וכריכ' הנ"ל ואף שג' מלוים הם יכולים לומר ראינו שהב"ד כרכו שלשתן יחד כשהלכנו יחד לקיימן ועפ"ר מ"ש שם עוד מזה:
לא סָעִיף יא שלשה סופרים יתנו למלוה. דודאי ממנו נפלו לאחר שהלו' לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלוין נפלו מי כרכן יחד הן קודם ההלוא' הן לאחר שפרעו ההלוא':
לב סָעִיף יא כתיבת יד סופר א' כו' דאז איכ' למימר דלאחר שכתבן לשלשתן כרכן יחד עד שיבאו הלוים ליתן לכל א' שט"ח ונפלו יחד מידו ואיכ' למימר נמי מיד המלו' הא' שהלו' לשלשתן נפל:
לג סָעִיף יא למי שיתן בהם סי'. לכאור' נרא' דהיינו כשאינן מקוימין דאם הם מקויימין א"ל דמיד הסופר נפלו דא"כ מי קיימן מיהו אינו מוכרח די"ל ששלשתן עם המלו' בקשו להסופר שילך בשליחותן לב"ד לקיימן ואמרו להשליח שאחר שיהי' מקויים לא ימסור השטרות למלו' עד שילו' להלווים מיהו זה דוחק דא"כ ידע הסי' בשוה וק"ל:
לד סָעִיף יא וה"ה שני שטרות כו'. פי' ל"ד קאמר הגמר' והפוסקי' מצא ג' שטרות מג' מלוים כו' או ג' שטרות מג' לוין כנ"ל אלא ה"ה ב' שטרות כו' ועפ"ר שכתבתי דאפשר לומר דהגמ' ופוסקי' דכתבו ג' ס"ל דגם בהני דמחזירין למי שנתן בו סי' היינו דוק' סי' מנין וכריכ' ולסי' מנין בעינן דוקא ג' וכמ"ש לעיל:
לה סָעִיף יב מצא אגרות שום. כן הוא ל' המשנ' והרמב"ם וז"ל הטור מצא אגרות שום ששמו ב"ד נכסי לוה למלו' ואגרות מזון שקיבל עליו לזון בת אשתו או שמכרו הב"ד קרקע למזון האשה והבנות או שטרי אחלטת' שהחליטו ב"ד נכסי לוה להמלו' ועפ"ר מ"ש בביאורן:
לו סָעִיף יב כגון חלטתא. עפ"ר שכתבתי בשם בעל תרומות שאגרות שום שמכרו ב"ד קרקע וכל הנ"ל היינו כשהלו' והמלו' שניהן לפני ב"ד ואז שמין ומכריזין וכותבים לו וז"ל הנוסח בא לפנינו פלוני כו' וירדנו לשום אותו והכרזנו עליו וקרענו שטר הלוא' והורדנו לפלוני בשדה פלוני' כו' ואגרת אחלטתא היינו כשאין הלו' בפני הב"ד שאז כותבין הנוסח בע"א אבל אין לפרש אגרות שום תחלת השומ' ששמוהו ב"ד ומכריזין עליה ל' יום ובסוף כותבים שטר אחלטתא וכמ"ש לקמן סי' ק"ג וק"ט דאשטר כזה לא הוה אמרי' בגמ' דאי אית' דפרע ר"ל למיקרע' דאינו חושש למקרע' אלא דוקא השטר שמוציאין בו הקרקע מידו:
לז סָעִיף יב יחזיר לבעליו משום דליכ' למימר בהו שמא נמלך שלא ליתנם דב"ד אין כותבים אלא דבר המקויי' וגם אינן עומדין לפרוע ואגרת שומא אף שעומדת לפרוע דשומא הדר' כדלקמן סי' ק"ג מ"מ מחזירין אותו משום דאיהו אפסיד אנפשי' דאם אית' דפרעי' ה"ל לחזור וליקח שטר קנין חדש מיד המלו' ועד"ר שכתבתי מ"ש משט"ח דאין מחזירין להמלו' ולא אמרי' דה"ל להלו' ליקח שובר מהמלו':
לח סָעִיף יג יחזירנו לעבד. גם זה מטעם שכתבתי לעיל סקי"ח שכיון שהשטר מסייע להודאתו דהאדון לא חיישינן לקנוניא וק"ל:
לט סָעִיף יג צריך להביא ראי' כו'. דכיון דאיתרע בנפיל' איכא למיחש לקנוניא שאין דעתו לשחררו בו ומה שאומר ליתנו להעבד היינו כדי שילך העבד ויטרוף מהלוקחי' מהאדון אחר זמן הכתיב' ומ"ה לא סגי כשמביא ראיי' שבא לידו קודם הנפילה דאכתי איכ' למיחש לקנוניא ועד"ר שם כתבתי דאף לדעת הרא"ש דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הטור בסי' ל"ט מודה בזה וכמ"ש בסי' מ"ג בסמ"ע ס"ק כ"ה ע"ש וזהו כמ"ש הב"י וד"מ וכמ"ש בסעיף שאחר זה עיין שם:
מ סָעִיף יג מזמן הכתוב בו. דאז לא חיישינן לקנוני' דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
מא סָעִיף יג ובמקום שעדיו בחתומיו זכין כו'. דגם בכאן הוא זכות לעבד שיצא לחירות וכל' זה דמור"ם כ' גם הב"י בזה וגם במצא שטר מכר או שטר מתנה שיתבאר דינו בסעיף שאח"ז ע"ש והביאו ג"כ מור"ם בד"מ שלו עיין שם ואין לפרש דמ"ש כאן ובמקום שעדיו כו'. כוונתו לזה שכתב בד"מ והיינו למ"ד דס"ל כן דאם כן הל"ל למ"ד דעדיו בחתומיו ולמה כתב תיבת ובמקום ועוד דסיים וכ' וכדרך שנתבאר לעיל סי' ל"ט ושם לא הביא בש"ע מזה כלום ואדרב' סתם וכתב שם ס"ג כהרי"ף והרמב"ם דאין עדיו בחתומיו זכין לו ע"כ צ"ל דמ"ש ובמקום שעדיו בחתומיו זכין לו היינו כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו וכמ"ש מור"ם שם או מיירי שהעדים זכו מיד בשטר להמלו' ושיהא מיד ברשות המלו' דהוה כאלו זכה ביה המלו' וכמ"ש שם בסמ"ע ע"ש ודו"ק וע"ל ר"ס קכ"ה מדין שליח שזכה בשטר:
מב סָעִיף יד לא יתננו לו. הוא ג"כ מטעם שכתבתי דחיישינן לקנוני' דשמא אין דעתו בו שיזכ' בו זה אלא נתנו לו כדי שיפקיע בשטר זה מיד מי שנתן או מכר לו זה השדה אחר זמן שנכתב שטר זה ומשום הכי נרא' דגם בזה אם יביא זה המקבל או הלוקח הנזכר בשטר זה ראוי' שבא לידו השטר מיום הכתיב' דמחזירין אותו לידו ולא הוצרך לפרשי כאן דסמך אמ"ש בדין שלפני זה אבל בשט"ח אין מחזירין להמלו' אפי' מביא ראייה שמטא לידו מזמן שכתוב בו דאכתי איכ' למיחש שפרע לו דהא שט"ח עומד להפרע והא דכתב הטור והמחבר לעיל בסי' מ"ג סט"ו דמחזירין כשמבי' ראייה ומשמע שם דקאי נמי אשט"ח שם מיירי שהמלו' עצמו מצאן לאחר הנפיל' ועפ"ר ודריש':
מג סָעִיף יד אא"כ פירש במתנה ששייר כו'. ה"ה אם שייר בשטר מכר והטעם דאז אם מכר או נתן לאחר אינו יכול להפקיע מידו בשטר זה דהרי כשמכר או נתן לאחר חזר בו מהראשון:
מד סָעִיף יד שפירש שהקנה לו מיד כו' דאז ה"ל כשטר שחרור או מתנה הנ"ל שכתבתי דכשמבי' ראייה שבא לידו מזמן נתינה מחזירין לו וכמ"ש ובזה אין צריך לבא לידו דה"ל כבא לידו מיד:
מה סָעִיף יד המוצא שטר מתנת שכ"מ כו'. דבש"מ אף שלא פירש ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו סתמא כפירושו דמי וכמ"ש לק' בסי' ר"ן:
מו סָעִיף יד אע"פ שבנו אומר כו'. הטעם דחיישי' שמא אביו כ' שטר זה ליתן ליד זה המקבל ולא נתן לו וזה הבן אחר מות אביו נתן שדה זו או מכרו לאחר ועכשיו נתחרט ובא להפקיעו מידו ומ"ה אמר ליתנו לזה ואמר שאביו נתנו לו ולא חזר בו ונמצ' שהוא מוקדם לזה שנותן לו הבן:
מז סָעִיף יד אא"כ הוא שטר הקנא'. דאז ה"ל מתנת בריא וזכה בו זה המקבל הנזכר בשטר מיד שכתב לו השטר אע"פ שלא הגיע לידו וכמ"ש בסמוך לעיל:
מח סָעִיף טו שאין לו בדמים אלו פחות מחציין. כדין שנים אוחזין בטלית שיתבאר דינו לק' בסי' קל"ח ע"ש:
מט סָעִיף טו שויו של החוב. דיש שטר דאין יכול להוצי' בו מיד הלוה כל סך הנכתב בשטר מכח עניותו או אלמותו:
נ סָעִיף טו ישבע הלוה כו'. דנאמן לו' ממני נפל במיגו דאי בעי הוה אמר שהו' מזוייף:
נא סָעִיף טו בטופס או בתורף. תורף הוא עליונו של שטר שנזכר בו הזמן ושם הלוה והמלו' וסך המעות ותופס הוא נוסח כל שאר השטר כך פירש"י ולאפוקי המ"מ. פי"ד ממלוה ועד"ר מ"ש מזה:
נב סָעִיף טו נוטל יתרון הממון ששוה התורף כו'. ז"ל הטור לא תורף ולא טופס ראויין לגבות זה בלא זה לפיכך בעיקר השטר הן שוין אלא שהתורף שוה יותר בשביל הזמן שבו ששטר שיש בו זמן טורפין מן הלקוחות משא"כ כשאין בו זמן (וכמ"ש לעיל ריש סי' מ"ג) לכך נוטל תחלה מי שהחזיק בו עכ"ל:
נג סָעִיף טו והשאר יחלוקו בשוה. הטור הוסיף עוד וכתב ז"ל דאם יש כאן עידי מסירה נמצא דבין בטופס בין בתורף שניהן כשרין לגבות בו בלא עידי חתימ' אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים בו שמא ימותו עידי מסיר' או ילכו למ"ההלכך שמין עילוי של הטופס בשביל עידיו ועילוי של התורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין מעיקר המלוה והשאר חולקין בשבוע' עכ"ל הטור ופירושו כתבתי בפריש' ובהגד"מ כתבתי ג"כ למה השמיטו הפוסקי' והמחבר דין דעידי מסיר' גם דין עלוי דתורף בשביל הזמן השמיטו קצת ע"ש ודו"ק:
נד סָעִיף טז יש מי שאומר שגובין בו עמ"ש לעיל בסמ"ע בס"ק ב' דדוק' בשטר שנפל ס"ל הכי ע"ש:
נה סָעִיף טז מחזירין בית דין ומוציאין ממלוה ללוה כו'. וא"ל למה סתם בס"ס נ"ד וכתב ואם לא נודע לב"ד כו' השליש פטור הא יכולין הבית דין להוצי' ממלוה ללוה י"ל דהתם מיירי דאין המלוה לפנינו וקמ"ל דהשליש פטור וק"ל:
נו סָעִיף יז אומדנות דמוכחי טובא. לאפוקי אומדנות דאינו מוכחא דלאאזלינן בתרייהו כמ"ש הטור לק' בסי' ע"א סכ"א [סי"א] ודין זה הוא תשובת הרא"ש הביאו הטור והאריך בלשון שאלת תשובה זו ע"ש:
נז סָעִיף יז מחוייבין בית דין לכתוב מעשה ב"ד פי' כותבין שידוע להן שהי' ביד זה שטר חוב מכך וכך על פלוני לפרוע לו בזמן פ' ועידי השטר היו פלוני ופ' ונאבד מידו וכדין מי שנמחק שטרו ורישומו ניכר או שנשרף שטרו באונס שנתפרש דינו לעיל סי' מ"א וגם שם בתשוב' דימה זה לדין מי שנמחק שטרו ורישומו ניכר דגם כן ה"ל כרישומו ניכר מכח האומדנות המוכיחות ע"ז ע"ש:
נח סָעִיף יח בזמן שהמלוה מודה כו'. דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוניא דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ"ל בסקי"ט דכיון שיש לפנינו שובר כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכ' ודאי פסידא דב"ח כמ"ש לק' סי' פ"ו ס"ה (עמ"ש ל' ר"ס מ"ז) אבל אם הלוה מודה שעדיין לא פרע אין מחזירין אותו להמלוה כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוניא דבעי לאפקועי מלקוחות שקנו מהלו' וכמ"ש לעיל ס"ו ע"ש ועד"ר:
נט סָעִיף יח אינו כלום וכו'. דאמרינן המלוה הכינו ליתן להלו' כשיפרע לו ועדיין לא פרעו ומיד המלוה נפל ול"מ היכא דהשובר הוא כתיבת יד סופר אחר דפשיט' דאיכ' למימר הכי דמימר אמר שמא בעת שיבא הלוה לפרוע לי לא יזדמן לי סופר והשט"ח אין בידי ליתנו לו ויעכב זה מעותי אלא אפי' הוא כתב יד המלוה או הלוה דבידם הוא לכתבו בעת שיפרע כמו שכתבו עתה אפי' הכי אמרינן שמא הכינו המלוה באמרו שמא בין השמשות יזדמן לי הלוה לפרוע ולא יהיה אז עת לכתוב השובר וגם כשהוא כתב יד הלוה אמרינן דכתבו ונתנו ביד המלוה לחתום עליו כדי שיתננו לו מיד כשיתן לו המעות כי הוא רוצה לפטור מחובו וק"ל:
ס סָעִיף יח אפי' אין על השובר עדים. עפ"ר שם הוכחתי דר"ל דגם אין עליו חתימת יד המלוה (וגם זה נכלל במ"ש שאין עליו עדים דחתימת ידו כעדים דמי) ומ"מ כיון דאיכ' תרתי לריעות' שנמצ' השטר חוב בין הקרועין וגם איכא שובר מחזקינן ליה בחזקת פרוע ואף שיש בשטר נאמנות ב"ת כן כ' ב"י וד"מ סכ"ה:
סא סָעִיף יח לא גרע וגובין בו ר"ל אף יורשיו ומ"ה כתב לשון וגובין וכן כתב בטור בהדיא בסכ"ה ואף שבב"י כתב דבה"ת כתב פלוגת' בזה מ"מ סיים וכתב דרבינו תפס כסבר' ראשונה והטעם דכל שנמצ' בבית המלוה הוא בחזקתו ואמרינן איתרמי שנתערב בין הקרועים:
סב סָעִיף יח ואם עדים חתומים כו'. פי' הא דאמרי' דשובר הנמצא ביד המלוה אינו כלום דאמרינן המלוה הכינו כו'. היינו דוקא כשהוא בלא עדים אבל אם עדים חתומים עליו ישאלו אותן:
סג סָעִיף יח ואם הוא מקוים כשר. דאין מדרך המלוה לקיים שובר כ"א הלוה ואמרינן דכבר פרעו ולקח השובר מיד המלוה ונתנו לקיימו וחזר והפקידו ביד המלוה:
סד סָעִיף יט אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו. דאז ליכא מיגו דאי בעי הוה נתנו ליד הלוה מ"מ אמרינן כיון דהימני' מעיקרא ונתן השובר בידו הימניה בכל דבריו:
סה סָעִיף יט ודוק' שהשטר בידו עם השובר. עפ"ר שם כתבתי דכשהשט"ח בידו עם השובר אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מ"מ מחזיקין ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע שם מיירי בשובר שיש עליו עדים דאז אין צריך שיהיה השט"ח בידו כל שבידו לקיים החתימות ואמר שהוא פרוע א"נ מ"ה כתב ואומר פרוע לאפוקי אומר אינו פרוע דכל היכא דאיכ' לברורי מבררינן לכתחיל' ושואלין את פיו אם יודע שהוא פרוע או לא וק"ל:
סו סָעִיף יט אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום. פי' ואפי' השליש חי ואומר שהוא פרוע והיינו טעמא דלא עדיף השליש מהלוה עצמו שיש בידו שובר שאין עליו עדים דאינו כלום ומיירי דג"כ אין עליו חתימת יד המלוה דא"כ הוה מהני ביד השליש כמו שמהני כשהוא ביד לוה וק"ל ועפ"ר:
סז סָעִיף יט אם הוא מקויים כשר פי' אפי' אם אין השט"ח בידו ואפי' מת השליש וה"ט דהלוה מקיים ולא המלוה וכמ"ש לפני זה:
סח סָעִיף יט יתקיים בחותמיו. פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים והטור מסיק ע"ז וכתב ז"ל ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע ר"ל אז אחר שיתקיים כשאומר השליש שהוא פרוע מהימנינן ליה אפי' אם אין השט"ח בידו במיגו דהי' יכול להחזירו ללוה אבל כל זמן שלא נתקיימו החתימות ה"ל כאלו אין עליו עדים כלל וכבר נתבאר דבכה"ג אין השליש נאמן דלא עדיף השליש מכשהי' ביד לוה עצמו משום הכי נמי מסיק וכתב דאם השליש מת דאין מחזירין אותו והמחבר קיצר ולא כתב בפירוש דאף לאחר שיתקיים בחותמיו בעינן שיאמר השליש שהוא פרוע דלטעמי' אזיל כמ"ש בב"י ז"ל דאם נתקיי' השובר בחותמיו מה צריך לנאמנותו של שליש ואפשר דה"ק ואז כשאינו מקוים שייך נאמנו' השליש וכו' עכ"ל ועפ"ר ודרישה שכתבתי שדבריו תמוהין בזה גם יש לתמוה על מור"ם שלח הגיה והוסיף על דברי המחבר כאן כלום שהרי גם הוא תמה על הב"י בד"מ שלו ע"ש:
סט סָעִיף יט אפילו שהחייב מודה כו'. אבל כשהמלוה מודה שהוא פרוע מחזירין ללוה וכמ"ש לפני זה בסעי' י"ח ס"ק נ"ח:
ע סָעִיף כ ואפילו במקצתו. כן הוא לשון הרמב"ם ונרא' דר"ל דמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למטה ממנו דאינו כלום דאי בעי גייז ליה והשטר נשאר בשלימותו והיינו דוקא כשהמלוה עצמו חי וטוען ברי שאינו פרוע משא"כ כשנפטר דאף אם השובר כולו למטה ממנו במקום דיכול לחתכן אין גובין בשטר זה ובזה מיושב מ"ש בסעיף שאחר זה ראובן נפטר כו' עושין כמ"ש בשובר דקשה מאי קמ"ל הא אף אם המלוה חי וטוען ברי שאינו פרוע הדין כן אלא ודאי קמ"לן שם דאף שנכתב השובר במקום שיכול לחתכו עושין כמו שכתוב בשובר כיון שהן יתומים וטוענין שמא דאין טענינן בזה עבורם משא"כ כשהוא חי וטוען ברי דכתב כאן דצריך שיהא נכתב השובר במקום שאי אפשר לחתכו ודו"ק ולפי זה צריך לומר דמ"ש בין מלפניו מיירי שכתב שם באופן שאינו יכול לחותכו דהיינו ביני שיטי וק"ל ובמצאו כתוב בפנקסו דמחזקינן בפרוע דכל מה שכתוב בפנקסו הוה כאלו העיד עליו שהוא כן וכמ"ש בדרישה שוב ראיתי בר' ירוחם דכתב שם ונמצא כתוב בפנקסו ור"ל שאחרים מצאו כן כתוב וא"ש טפי דתו ליכא מגו וק"ל וכן נראה להגיה בדברי מור"ם "ונמצא במקום "ומצא ועמ"ש בסעיף שאחר זה:
עא סָעִיף כ ואע"פ שאין על הכתב עדים פי' וגם אין עליו חתימת יד המלוה וכנ"ל:
עב סָעִיף כ עושים כמ"ש בשובר שאם לא היה פרוע לא היה כותב אותו בגוף השטר:
עג סָעִיף כא ראובן נפטר ונמצא כו' עמ"ש לפני זה פירושו ובע"ש כתב דאיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר חוב וכתב עליו כן ע"ש ואין טעם נכון לדבריו וגם לדברי המחבר נראה כמו שכתבתי:
עד סָעִיף כב אין לאותו פלוני חלק בו. דלא עדיף האי כתב מאלו אמר כן בפני עדים ולא אמר אתם עדי דאמרי' שלא להשביעו כ"כ וע"ל הי' פ"א מ"ש עוד מזה ול"ד לשטר שנכתב עליו פרעון דהתם מגרע השטר בכתיבה זו דכשיוצא השטר בב"ד לגבות בו רואין עליו פרעון הלכך אמרינן דלא היה כותב אותו אם אינו אמת ע"ש:
עה סָעִיף כג ודאי הקטן פרוע כו'. דאמרינן דלזה שנמצא עליו השובר ודאי נתכוין ג"כ המלוה:
עו סָעִיף כג אלא אומר שטר אחד מחול לך כו'. המחילה ה"ל כמתנ' והזוכה הוא הבא להוצי' מיד הנותן ועליו להבי' ראיה:
עז סָעִיף כד חוב לך בידי פרוע כו' דכיון דלא הזכיר סכום החוב אמרינן דכל השטרות שנכתבין עליו הן בכלל אותו החוב ועמ"ש לעיל סי' נ"ד וסי' ס"ג:
א סָעִיף א הי' יכול לגבות. עיין סמ"ע שכתב דאינו יכול לגבות בו עד שישבע שבועה חמורה. ובש"ך הקשה כיון דאינו דומה לע"א מעידו שהוא פרוע אמאי צריך שבועה וכו' ודמי למ"ש בעל התרומות בשם הרמב"ן היכא דאיכ' ע"א שפרע והוא טוען סטראי וכו' ואף דהכא מכחיש העד שאומר שנתנו לו לא גרע הכחשתו מאלו הי' מודה לו והיה טוען ברי שחייב לו שלא הי' צריך לישבע וכ"ש עתה שמכחישו וטוען גם כן ברי שחייב ועיין שם שהניח ב צריך עיון. וקושיא זו איני מכיר דודאי כיון דיכול הוא לישבע צריך הוא לישבע וז"ל רמב"ן גבי סטראי ואינו דומה לנסכא דר"א וכו' אבל האי כי אתי מעיקרא להעיד על שטרו שהוא פרוע קא אתי וע"א מעידו שהוא פרוע לא מחייב ש"ד אלא שבועת תקנה והיכא דלא מצי לאשתבועי שקול בלא שבועה עיין שם ואם כן טעמא דידי' אינו אלא משום שאינו יכול לישבע אבל כאן דיכול לישבע להכחיש ודאי צ"ש וא"ל ליהמן במגו דאי בעי הוי מודה לי' שנתנו לו אלא שחייב לו דהי' נאמן לפי מ"ש הש"ך דנאמן במגו דלהד"מ דאם כן בע"א המעיד פרוע והוא טוען להד"מ דצריך שבועת המשנה יהי' נאמן במגו דהי' מודה שקיבל הפרעון אלא שחייב לו ממקום אחר וע"א מעידו שהוא פרוע אפילו מעיד על פרעון סתם כל שהוא מכחישו ואומר להד"מ צריך שבועה ומגו אינו נאמן דע"א כ"ז שמכחישו ואינו נשבע נגדו הרי הוא כשנים וכי היכא דמגו במקום עדים לא אמרינן ה"נ מגו נגד ע"א לא אמרינן עד שישבע נגדו וכמ"ש בסימן ע"ה סעיף קטן ט' בשם הר"ן פ' כל הנשבעין עיין שם ולפי דעת השלחן ערוך דאם מודה שנתנו לו צריך להחזירו בלאו הכי ליכא מגו:
ב סָעִיף א ואם הוא מודה. עיין ש"ך שהקשה דהא אית לי' מגו דלהד"מ והטור והרמ"א העלו בסימן נ"ח גבי סטראי דאם מודה לדברי העד נאמן במגו עיין שם ובכנסת הגדולה כתב ז"ל ואינו נאמן במגו שלעולם לא נתנו לו דהוי כמגו במקום עדים. בני שמואל עד כאן לשונו וביאור דבריו כיון דשטר שביד שליש איתרע והרי הוא כנפל איתרע דאפילו נאמנות ותוך זמנו לא מהני לי' משום הכי מגו נמי לא מהני לי' דשקולין הן מגו וחזקה דתוך זמנו והא דלדידן נאמן במגו בטועך פרעתי תוך זמנו אלמא דמגו עדיפא מתוך זמנו היינו משום דהיא אבעי' בש"ס פרק קמא דב"ב ומספיקא לא מפקינן ממונ' אבל הכא דבא להוציא אין המגו מועיל יותר מחזקה תוך זמנו דלא מהני בנפל ואיתרע:
ג סָעִיף ב וכן יורשי הנפקד. והרשב"א בתשובה סימן אלף ל"ה חולק על זה וז"ל והיינו דאמר ר"נ בפ' ז"ב ההיא אתתא דאפקה שטרא ואמרה פרוע הוא דלא מהימנא בדאתחזק שטרא בבי דינא ואמאי דל נאמנות מהכא ה"ל שטר שנמצא ביד שליש ואינו ידוע מה טיבו ורבא נמי דא"ל והא אי בעי קלתי' למה לי' מגו בלאו הכי נמי איתרע שטרא אלא ודאי ש"מ דלא מרעיק שטר שנמצא ביד אחר ואינו ידוע מה טיבו אלא כשהשטר יוצא מת"י שליש ונאמן משניהם עד כאן לשונו. ובש"ך כתב דלאו ראי' היא דודאי גם בלא מגו לא הוי מועיל השטר כיון דא"י מה טיבו אלא דר"נ לא הימני' לענין להחזירו ללוה שיתקרע השטר לגמרי ולכך פריך רבא והא אי בעי קלתי' ותהא נאמן שהוא פרוע להחזירו ללוה ויקרע השטר ע"ש. ועיין שם בש"ס דהימנה ר"נ א"ל רבא לר"נ כמאן כרבי דאמר אותיות נקנין במסיר' א"ל שאני הכא מגו דאי בעי קלתי' וכיון דלדברי הש"ך בלא מגו נמי אינו גובה אלא דהמגו מהני לאקרועי שטרא ואם כן אפילו לרבנן דבעי כתיבה ומסירה קונה הנייר לצור עפ"י צלוחיתו במסירה גרידא לדעת כמה פוסקי' ועיין ש"ך בסימן ס"ו ואם כן אי הוי אמרה לקוח הוי מצי להחזירו ללוה כיון דקנחה הנייר ואפילו למאן דאמר מסר ולא כתב לא קנה הנייר אינו אלא כשהלוה מפגין יד בשטרו ומשום דנייר דידי' הוא דהלוה נותן שכר הסופר אבל אם הלוה אינו מקפיד בכך אלא שהמוכר רוצה את הנייר יכול לוקח לעכב נגד המוכר וכ"כ הרמ"א בסימן ס"ו סעי' א' ועיין שם בש"ך סק"ג. ונראה משום דלא הוי מגו דלקוח לרבנן דבעי כתיבה ומסירה דאי אמרה לקוח נהי דמצי לחזור הנייר ללוה יוכל המלוה לגבות חובו מן הלוה דע"כ לא אמרינן איתרע שטרא אלא כשאינו ידוע מה טיב' אבל אם תאמר לקוח הרי ידוע מה טיבו אצלה ויגבה וק"ל:
ד סָעִיף ד בלא כתיבה. עמ"ש בסימן ס"ד סעיף קטן ב':
ה סָעִיף ו דחיישינן לפירעון ולקנוניא. בפרק קמא דמציעא דף ט"ז אמר ר' אבוהו א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון איתבי' ר' ירמיה לר' אבוהו כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר א"ל ירמי' ברי לא כל מעשה בית דין שוין אלא כגון שהוחזק כפרן אמר רבא ומשום דהוחזק כפרן חדא זמנא מי לא פרע כלל אלא אמר רבא מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא וכ' שם תוספות ואף על גב דאמרינן לקמן הוחזק כפרן לאותו ממון הכא דנפל שאני דמוכח מלתא דמשום הכי לא נזהר לשומרו משום שפרען הלוה ע"ש: ויש להקשות הלא בדף י"ז גבי כלתי' דשבתאי לא משמע הכי ושם אמרו כי הא דשבתאי ברי' דר' מרינוס כתב לה לכלתי' אצטלא דמילתא בכתובתה וקבלה עליו ארכס כתובתה א"ל להד"מ אתו סהדי ואמרי אין כתב לה לסוף א"ל פרעתיך אתו לקמי' דר' חייא א"ל הוחזקת כפרן לאותו איצטלא אלמא אף על גב דנפל ואיתרע אפילו הכי היכא דהוחזק כפרן לאותו ממון תו אינו נאמן לומר פרעתי. שוב מצאתי בשעה מקובצת פרק קמא דמציעא הקשה דבר זה ומתרץ דאירכס כתובתה מיירי שיש לה עדים שנשרפה א"נ התם לא אמר להד"מ רק אאיצטלא ולא על גוף הכתובה ואם כן בנפיל' לא הי' ראי' לטענותיו דעדיין הי' לה לשמור הכתובה בשביל מנה ומאתים ויתר הכתובה עד כאן לשונו ועיין שם אך מדברי הטור לא משמע הכי שכתב בסימן מ"א ז"ל אבד שטרו ותבע את הלוה בבית דין ואמר להד"מ ועדים מעידים שלוה וכתבו שטר למלוה הוחזק כפרן ושוב אינו נאמן לומר פרעתי ועיין שם בבית יוסף שכתב ולמדו מכלתי' דשבתאי ופשוט הוא שדין הכתובה ודין שטרות שוין הן עיין שם ומוכח מדברי הטור דס"ל אפילו באבד דנפל וגם אפילו טוען פרוע כל השטר נמי הוחזק כפרן ואם כן קשה מהא דאמרו ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע ונראה דשני חלוקות יש בהוחזק כפרן חלוקה א' בטוען להד"מ ובאו עדים שלוה ואח"כ טוען פרעתי דזה הוי הוחזק כפרן דאפילו מביא עדים שפרעו אינו נאמן דכיון דאמר להד"מ כאומר לא פרעתי דמי ואפילו עדים לא מהני דהא הודאת בעל דין יותר וכמבואר בסימן ע"ט וכיון דאפילו עדי' לא מהני אם כן ריעותא דנפל לא גרע מעדי' ואזליק בתר הודאתו דהוי כמאה עדים ומשום הכי גבי כלתי' דשבתאי כיון דאמר להד"מ וחזר ואמר פרעתי ואפילו עדים שפרע לא מהני מכ"ש בלא עדים דלא גרע ריעותא דנפל מרעותא דעדים. חלוקה השנית במי שאמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי ועדים מעידים שלא פרע דהוי הוחזק כפרן לאותו ממון ועיין בסימן ע"ט דבזה אם מביא עדים שפרע אח"כ מהני בזה כיון דיכול להיות שפרע דהא עדים מהני ומשום הכי בנפל ואיתרע ולא נזהר לשומרו לא מהני הוחזק כפרן והיינו דאמרו ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע ומשמע להש"ם דמיירי מהוחזק כפרן דמהני עדים על הפרעון משום דמפרש להאי דתנן כל מעשה בית דין ה"ז יחזיר דמיירי בהוחזק כפרן ואיך תלי לה להוחזק כפרן במעשה בית דין וע"כ היינו משו' דאינו מוחזק כפרן אלא אם כן כפר בבית דין וכמבואר בסימן ע"ט סעיף ט' עיין שם אבל אומר להד"מ ואתו עדים שלוה ואמר אח"כ שפרע קודם בזה א"צ בית דין ומדקרי לה מעשה בית דין ע"כ מיירי מהוחזק כפרן דמהני עדים ומשום הכי פריך דהוחזק כפרן תו לא פרע וזה נראה לי פשוט וברור. וברמב"ם וטור וש"ע השמיטו האי דינא דהוחזק כפרן לא אמרינן בנפל ואיתרע וכמו דאמרינן ספ"ק דמציעא וצריך עיון:
ו סָעִיף ו נקב יש בו. והיינו בין שהלוה נותן הסימן ובין המלוה נותן הסימן אין להחזיר דהא הלוה יודע מסימנין שיש בשטר דהי' בידו קודם שמסרו למלוה והמלוה נמי יודע שהי' תחת ידו עד שפרע. ואם כן נראה דהיינו דוקא כשטוען הלוה פרעתי אבל אם טוען כתבתי ללות ולא לויתי בזה מהני סימן דמלוה דאם לא מסרו לו מנא ידע הסימן שבשטר ואפשר דהלוה נאמן במגו דפרעתי אלא דבש"ך סימן רצ"ח העל' דלא מהני מגו נגד סימן וצריך עיון:
ז סָעִיף ו אות פ'. אבל סימן מובהק שאינו בגוף השטר ודאי מהני כדתנן כרוכין וקשורין ובש"ך כתב דהיינו דוקא מבני תרי אבל לגבות ממשעבדי לא מהני כיון דאפילו שניהם מודים לא מהני וחיישינן לקנוניא ה"נ חיישינן דהלוה ידע הסימן והגיד לו ע"ש. אבל כבר הרגיש בזה בשטה מקובצת גבי אגודה של שטרות ומתרץ דאם כן יתן הוא בעצמו הסימן וימסרנו לו בצנעא לקנוניא לכן י"ל דדוקא לעיל דלא ידעינן של מי היא בלא הודאה אין לנו לעשות על פי הודאה כלל דחיישינן לקנוניא אבל הכא דלא. אזלינן בתר הודאה כלל כי אם בתר סימנא ניחא עד כאן לשונו.
ח סָעִיף ז וכתוב בו הנפק. והקשו בזה הראשונים הנפק זה מה טיבו. ולענ"ד נראה לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ו מגירושין דאם ביטל הגט ואמר הרי הוא חרס דאינו חוזר ומגרש כיון שכבר ביטל הגט אינו חוזר ומגרש ועיין ר"פ השולח שם דלא הוי הכתיבה מעשה כיון דעדיין לא הי' נתינה ואתי דיבור ומבטל דיבור ואם כן ה"נ מה"ט צריך הנפק דאם אין בו הנפק חיישינן כיון דנפל איתרע ואמרינן מדהשליכו לאשפה כבר ביטלו ותו לא מהני להחחייב עוד בזה השטר וכיוצא בזה כתב הב"ח דאפילו למאן דאמר עבז"ל אפילו הכי במצאו באשפה כיון דהושלך לאשפה נתבטל השטר: אמנם דברי הבית חדש דחויין מסוגיא דמצא שטר חוב ושם מבואר דאפילו הושלך לאשפה שייך עבז"ל עיין בש"ך סעיף קטן ל"ז אלא דהיינו דוקא למאן דאמר עבז"ל אם כן כי מטא לידי' לבסוף נעשה כאלו מטא לידי' למפרע וכיון דמטא לידי' אין אחר מסירה כלום אבל למאן דאמר דלא אמרינן עבז"ל אם כן לא הוי אלא כתיבה לחוד וקודם נתינה יכול לבטל השטר ותו אינו מהני כלום כמו גבי גט אף על גב דיש לחלק מגט משום דגט בעי לשמור מכל מקום נראה בשטרות נמי יכול לבטל השטר קודם נתינה. ואח"כ מצאתי בריטב"א פרק קמא דמניעא כתב כן ע"ש. ולפי מ"ש תוספות בפרק קמא דמציעא דלא אמרינן עבז"ל אלא מסוף היום שניכר מתוך השטר אבל כתב לזה בו ביום ומסרו לאחר בו ביום זכה השני אף על גב דנתנו אח"כ לראשון עיין שם אם כן ניחא דצריך הנפק אפילו למאן דאמר עבז"ל דבו ביום לא שייך עבז"ל וחיישינן שמא נתבטל השטר ותו לא מהני כלל והא דפריך בש"ס בסוגי' דמצא שטר חוב לשמואל מאי איכא למימר ולא חיישינן שמא נפל בו ביום ותו לא שייך עבז"ל משום דהוא מלתא דלא שכיחי לבו ביום וכמה שכתבו תוספות שם דף ך' דלא חיישינן שתמכר לאחר ביום כתיבתו ה"נ לא חיישינן שיבטל השטר ביום כתיבתו אבל בזה דנמצא בו ביום ואם כן בודאי נפל בו ביום תו לא מהני עבז"ל. ואת"ז בספרו פלפלא תריפתא כ' דבעינן הנפק משום שמא כתב ללות ולא לוה ובש"ך השיג מש"ס דמוכח בדף י"ז דדוקא משום לא לוה עד תשרי דאיכא רווחא דטריפת לקוחות חיישינן אבל זמנו בו ביום ליכא רווחא לא חיישינן עיין שם ולא קשה מידי דודאי בכתוב בו הנפק דודאי לוה אלא דחיישינן לפרעון אם כן אם זמנו בו ביום ליכא רווחא אבל אם אין כתוב בו הנפק ודהחשש שמא כתב ללות ולא לוה איכא רווחא אחריני משום פשיטי דספרא וכן כתבו תוספות להדיא פרק קמא דמציעא דף י"ג ד"ה ונא לוה עד תשרי דהיכא דלא לוה איכא למיחש משום פשיטי דספרא דהיכא דכבר לוה תו לא חייש לפשיטי דספרא והוא פשוט: ובתומים הביא דברי הריטב"א הנז' והקשה מהא דפריך לשמואל בדף י"ג מהא דפריך לאביי דאמר עבז"ל גבי שטר שחרור עיין שם ולא אמרינן דכבר נתבטל השטר וכבר כתבנו דלמאן דאמר עבז"ל אם כן כי מטא לידי' עבז"ל למפרע ותו לא מהני ביטול אחר מסירת השטר לידו אבל למאן דאמר לא אמרינן עבז"ל דליכא מסירה לא הוי עדיין מעשה ויכול לבטל וכמו שכתבו התוספות ר"פ השולח גבי גט ע"ש:
ט סָעִיף י סימן בכלי. וקשה לי מאי מהני הסימן דהא חיישינן כיון דנפל איתרע והיינו כיון דלא נזהר לשומרו מסתמא פרוע הוא ואם כן נהי דנפל מן המלוה אכתי נימא פרוע הוא מדלא נזהר לשומרו וכמו כן קשה בדברי השלחן ערוך בסעיף י' והנה לשון רש"י בפרק קמא דמציעא דף ז'גבי אחר שמצא שטר שנפל ליד דיין ד"ה לא יוציאו מידו וכתב רש"י ז"ל לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל עד כאן לשונו ומשמע דאם ידוע שנפל מיד המלוה מחזירין. למלוה ואם כן לפי זה צ"ל הא דאמרי' בש"ס כיון דנפל איתרע היינו דאף על גב דהי' ראוי לומר שנפל מיד המלוה כיון דהשטר אינו קרוע אלא כיון דנפל איתרע ואמרינן שמא מיד הלוה נפל אבל ידוע בבירור שנפל מיד המלו' מחזירין למלוה. ולשון רש"י דף י"ב ד"ה הני ריעי ז"ל הואיל ונפל איתרע די"ל אם הי' כשר הי' נזהר בו וכן שם ברש"י דף י"ג ד"ה מוקי מתניתין וחיישינן דלמא איקרי וכתב ולכן הופקר להשליכו ע"כ מזה משמע דעיקר הריעותא מדלא נזהר לשומרו ש"מ חספא הוא ואם כן אפילו ידוע שנפל מיד המלוה ראוי לחוש לפרעון ומסתימ' הפוסקים משמע דלעולם חיישינן לפרעון בנפל איתרע אלא אם כן מצאו המלוה בעצמו קודם שבא ליד אחר והוא מתשובת הרשב"א הנזכר בשלחן ערוך סעיף ב' אבל אם לא מצאו המלוה ודאי חיישינן לפרעון אפילו ראינו שנפל. מידו ממש וכן משמע מג"ת שהקשה בשער כ"ב גבי נאבד בעדים דקיימא לן דכותבין שובר איך יצאנו מחשש שמא פרעו והובא קושי' זו בש"ך סימן מ"א ותירץ הש"ך דנאבד בעדים וידוע לעדים שנאבד באונס כגון שכבשוהו כרכום ומשמע דאי לאו אונס אף על גב דידוע לעדים שנפל מיד המלוה הוי חיישינן לפרעון כן משמעות הפוסקים וכן משמע סימן מ"א סעי' ב' בשלחן ערוך עיין שם ואם כן מאי מהני סימן ואולי י"ל כאן לא שייך כיון דנפל ולא נזהר לשמרו ש"מ פרוע הוא דהא חזינן שנפל ממנו גם הכלי ע"כ אונס הי' באבדה וסברא כזו כתב בחידושי הרב הגאון מהור"ר בצלאל אשכנזי והעתקנו אותו לעיל סעיף קטן ה' גבי אירכסה כתובתה דשבתאי ברי' דר' מרינוס ע"ש. אך מה נענה בסעיף מ' גבי מצא שטרות כרוכים עיין שם ומצאתי באשר"י סוף פרק א' דמציעא שכתב וז"ל תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר למי שנותן בו סימן מחברר אי מהמלוה נפל אי מהלוה נפל עד כאן לשונו ואפשר דלא אמרינן כיון דנפל אתרע ומדלא נזהר לשומרו פרוע הוא אלא היכא דאין בו סימן למלוה אבל היכא שיש בו סימן למלוה המלו' סומך על הסימן ולכן לא איתרע בנפילה דמשו' הסימן שיש לו בו לא נזהר בו כ"כ ועדיין צריך עיון:
י סָעִיף י וא"צ שיאמ' האיך היו כרוכים. והא דבעינן כרוכים עם המנין כתבו באשר"י וז"ל ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל לטעון סימן במנין דאי לא"ה שמא לא נפל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין עד כאן לשונו. וקשה ממתני' דמצא שטר חוב דתני' אם יש בהם אחריו' נכסים לא יחזיר אין בהם אחריו' נכסים יחזיר ממה נפשך אם איירי שהמלוה מגיד הסימן שיש לו בשטר אם כן אפילו יש בהם אחריות נכסים יחזיר דהא סימן מהני אפילו לגבות ממשעבדי וכמ"ש בסק"ז ואם אין בו סימן אפילו אין בהם אחריות נכסים לא יחזיר כיון דכבר נתייאש ועוד דהא בחוב לא מהני יאוש וכמו שהעלה הגאון ח"צ בסימן קס"ג ואם כן כי אינו כרוכין נמי ואי משום דנתייאש הא בחוב לא מהני יאוש ואי משום הנייר דהוי של מוצאו וכדמשמע מתוספות פ' הספינה דף ע"ו עיין שם שכתבו והא דאיצטריך בפ' הזהב למעוטי שטרות מאונאה כיון דליתי' במכירה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו עיין שם ועיין בדברי ח"צ בסימן קס"א בהגהת הטורי זהב מאי נפקא מיני' בנייר כיון דגוף החוב של המלוה הוא וממילא מחויב המוצא להראות הראי' לפני בית דין כמו מי שיש לו זכות אצל אחר. וראיתי גם בתומים עמד בכל זה ונראה לפי מ"ש תוספות בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ז) בהא דאמרו שם טביעת עינא עדיף מסימנא דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אתו בי תרי ואמרי אית לן ט"ע בגוי' קטלינן לי' והקשו תוספות שם ז"ל וא"ת והיאך מחזירין שטר בסימנין והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקי' וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שאומר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלי' אין להוצי' ע"י סימנין עיין שם ולפי זה ניחא דהיכא דליכא יאוש מהדרינן השטר בסימנין ליד המלוה כיון דאין שום אדם מוחזק בשטר וכיון שבא ליד המלוה השטר בדין וכמבואר בשלחן ערוך בסימן י"ו עיין שם אבל אם נתייאש ואם כן אין לו בנייר כלום דהוי של מוצאו ותו אין לו בדין להראו' הראי' שבו לפני בית דין דלא מהני מידי כיון דאין לו השטר לא מהני סימן לאפוקי ממונא וכיון דאין לו בנייר הדין הוא שלא לחזור ואפילו אם ירצה לקנות מן המוציאו אסור למוצא להחזיר ואם החזיר הוי שלא כדין ואינו גובה בו משום הכי במתניתין דאין בהם אחריות נכסים יחזיר כיון דהחוב שלו דלא מהני יאוש בחוב ממילא מחויב גם כן להראות לראי' שבו וק"ל ולפי מ"ש בס"ק ט' דהא דלא איתרע בנפילה ואפילו המלוה אומר סימן כיון דלא נזהר לשומרו אלא כיון דע"י הסימן מחברר מיד מי נפל משום הכי לא נזהר כ"כ וסומך על הסימן ואם כן כי אינן כרוכין אף על גב דאומר סימן מנין כיון דאין המלוה סומך ע"ז דשמא לא נפל אהדדי ואם כן מדלא נזהר לשומרו ש"מ פרוע הוא:
יא סָעִיף י הכריכה לחוד. עיין בראשונים גם אחרונים שהאריכו בזה דתנא במשנה שני סימנין מנין וכריכה. ולולי דבריהם נראה דבפ"ב דמציעא איבעי' להו סימנין דאוריי' או דרבנן אמר רבא את"ל סימנין לאו דאוריי' היכי מהדרינן אבידתא בסימנין אלא ניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימן ולמשקלא וכו' אלא הא דתניא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר ה"נ ניחא לי' ללוה לאהדורי לי' למלוה ופי' רש"י דהא טפי ניחא לי' דתיהוי ביד המוצא לעולם אלא אמר רבא סימנין דאורייתא ולכאור' תיקשי להפוסקים דס"ל סימנין דרבנן ואנן משוינן לי' לספיקא גבי גט אשה וכמבואר בפוסקים. ונראה לפי מה שמבואר מתוך שו"ת הראשונים גם אחרונים דצירוף שני סימנין הוי כמו סימן מובהק וזה ודאי דאורייתא וראייתם מהא דאמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע"ט א)"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא ברי ספק עיין להו דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' כלאים ואף על גב דאנן קיימא לן סימנין לאו דאורייתא ועל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא ולזה העלו דשני סימנין דאוריית' והתם בחולין היו שני סימנין וזה דקאמר ש"מ סימנין דאורייתא לשון רבים היינו שני סימנין דאורייתא. ואם כן אפשר לומר דה"נ קאמר רבא בפ' אלו מציאות בהא דפריך ממתני' תכריך של שטרות לזה קאמר אלא אמר רבא סימנין דאורייתא היינו ב' סימנין והתם בתכריך שני סימנין סימן מנין וסימן כרוכין ומשום הכי ניחא דבעינן בשטרות שני סימנין דליהוי דאורייתא דבאבידה שייך לומר בעל אבידה ניחא לי' אבל בשטרות טפי ניחא שיהי' ביד המוצא משום הכי בעינן שני סימנין דאז הוי דאורייתא וק"ל:
יב סָעִיף יד שטר הקנאה. עמ"ש בזה בסימן מ"ו סק"ד:
יג סָעִיף יט אע"פ. עיין ש"ך בס"ק ס"ו לפרש דברי הטור דעכשיו אינו מקויים אלא כיון דאפשר לקיים נאמן כיון דהימני' ה"ל שליש והוא ע"פ שיעתו בסימן נ"ו סק"א וכמ"ש הנימוקי יוסף ועיין שם וכבר כתבנו בסימן נ"ו סק"ד דדברי השלחן ערוך הם עיקר דנהי דהימני' לא עדיף מנאמנות שנותן לוה למלוה והיכא דאית לי' מגו נאמן נגד נאמנות להכחיש ואם כן הוא הדין אם עכשיו אינו יכול לקיים נאמן להכחיש השליש במגו דמזוייף ואפשר ליישב דברי הנימוקי יוסף דלא האמין למלוה במגו דמזוייף משום דהוי מגו להוציא ואף על גב דגבי סטראי אמרינן מגו בשטר וכתבו תוספות דבשטר שפיר מהני מגו להוציא מחידושי הרמב"ן אינו נראה כן אלא שכתב בפרק חזקת הבתים בטעמא דסטראי משום דאין דנין על השטר כי אם על הממון שהודה שקיבל וכי אמר סטראי בא להחזיק הממון שאצלו ועיין שם ואם כן הכא ודאי הוי מגו להוציא כיון דאנו באין לדון על השטר ואם כן לפ"ז דוקא בשובר כתב כן הנימוקי יוסף אבל אם השליש הוציא שטר והלוה מודה שכתבו אלא שטוען שאר טענות אף על גב דהימני' לשליש כיון דהי' יכול לקיימו הרי נאמן הלוה להכחיש הנאמנות שלו במגו דמזוייף ובש"ך סימן נ"ו בחדא מדה כיילי' שובר ושטר ולפי מ"ש דברי הנימוקי יוסף אינו אלא בשובר אבל לא בשטר. ואא"ז בספרו על הרא"ש כתב דס"ל להטור דאפילו לא נתקיים נאמן השליש מטעם דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום ובשליש אוקמוהו אדאוריית' ועיין שם שכתב שכן מוכח פששא דברייתא ודברי הרא"ש והשיג על הסמ"ע עיין שם וקשה לי הא דאמרינן רפ"ק דגיטין בשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שאין עדים מצויין לקיימו ופריך ליבעי תרי ומשני דבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ומדרבנן אצרכוהו קיום ומשום עגונא הקילו דמעיקרא מידק דייק כיון דנתנו בפני שנים עיין שם עוד דפריך בפני נכתב למה לי ומשני כי היכא דלא ליתי לאחלופי בשאר שטרות ע"ש. והא התם בשליח שאומר בפ"נ ובפ"נ דין שליש יש לו וכמו שכתבו התוספות פ' התקבל (גיטין דף ס"ד) ד"ה בעל נאמן דטעמא דנאמן השליח משום דהימני' וכיון דיש לו דין שליש בשאר שטרות נמי נאמן:
א סָעִיף א יהא מונח. ואם אמר השליש אח"כ נזכרתי נראה דעושין כדבריו ולא דמי לעד דכשאמר א"י דא"י לחזור ולהגיד כמבואר בסמ"ע סי' ך"ט לא מיבעי' להרשב"א שהביאו הש"ך ס"ק ז' שכתב דדוקא בשליש הדין דמונח משום דהימני' וספיקו של השליש הוי כספיקו של הבע"ד וא"כ כיון דהבע"ד עצמו כשאמר א"י יכול לומר נזכרתי אח"כ כמבואר לעיל סי' נ"ט ספיקו של השליש לא עדיף מספיקו של הבע"ד ואפי' למאי דפסק המחבר בסעיף ב' דאפי' ביורשים הדין דמונח מ"מ בהא שכתב הרשב"א דהשליש הוי כהבע"ד דספיקו של השליש הוי כספיקו של הבע"ד דכ"ע מודו כמו שאבאר לקמן ואם כן כיון דכמו שהמלו' עצמו עשאו לשליש כבע"ד כמו כן עשאו הלוה כבע"ד ויכול לומר נזכרתי ואם יש ע"א שיודע מה טיבו אם מעיד ששייך השטר למלוה נשבע הלוה נגד העד דנהי דספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד לא גרע מטוענו בספק ע"פ העד שמשביעו ואם הלוה מודה להעד שלפי התנאי שהיה בעת השלישות לפני העד שייך השטר למלוה רק שפרע אח"כ הוי משואיל"מ. ול"ד להא דסי' נ"א סעיף ב' בשטר בע"א דשם הטעם ל"ש שטרך בידי מאי בעי בשטר בע"א אבל הכא בשטר בשני עדים ודאי דשייך שטרא בידך מאי בעי דמנין היה יודע הלוה שישכח השליש ולא ידע מה טיבו. וכן אם טוען הלוה שאחר שהלך העד עשו תנאי אחד לפני השליש כיון שאם היה שני עדים על שעת השלישית ודאי דלא היה נאמן הלוה לומר אח"כ נעשה תנאי אחר מש"ה גם בע"א הדין כך דכל זמן שלא נשבע להכחיש הוי ע"א כשנים ובשטר שיש בו אחריות ודאי דאין ע"א מועיל נגד לקוחות ואם הע"א מעיד שהשטר שייך ללוה ודאי דע"א כמאן דליתא ויניח ול"ד להא דסי' רס"ז סעיף י"ד כאן אפי' הרא"ש מודה דשם הטעם דלא גרע מאלו היה ביד שכנגדו ולא הי' רוצה לישבע נגד העד דהיה צריך להחזיר עיין שם בטור וברא"ש משא"כ הכא דאם הי' ביד המלו' ולא הי' רוצה לישבע לא היה צריך להחזיר השטר כיון דשבועה דרבנן הוא ולא נחתינן לנכסי' הדרינן לסברא שכתבו שם כיון דאף אם ישבע לא יצטרך הלוה לשלם לו מש"ה א"צ המלוה לישבע כנ"ל:
ב סָעִיף א היה יכול לגבות. עסמ"ע ס"ק א' דחייב לישבע נגד העד המכחישו. ובתומים השיגו כיון דאין אדם משים עצמו רשע א"נ לומר שמסרו לו שלא כדין ע"ש וקושיא זו ל"ק רק לפמ"ש התוס' בסנהדרין ט' דלא אמרי' פלגינן דיבור' בחד גופ' גבי פ' רבעני לרצוני ולומר שהיה לאונסו אבל להנך דס"ל דאמרינן אף בכה"ג פלגינן דיבורא א"כ ה"נ אף שאומר שנתן לו השטר מרצונו פלגי' דיבורא בחד גופא ואמרי' שחטף ממנו השטר לאונסו. ועש"ך ס"ק ג' ואפי' למ"ש בסי' נ"ח ס"ק ך"א דמשמע מדברי התוס' וכו' דגבי סטראי הו"ל מהשואיל"מ וכו' קשה לי דהא הבעה"ת בשם הרמב"ן כתב גבי סטראי בטעם דלא הוי מחשואיל"מ משום דהוי שבוע' דרבנן רק דהוה קשה לי דמ"מ כיון דלא מהימן בסטראי רק מטעם מיגו דלהד"ם ליבעי שבוע' כמו בטענת להד"ם ע"ז כתב משום דהוי כמפויס ועומד וא"כ התוס' והר"ן דס"ל דהוי משואיל"מ אף דהוי רק שבועה דרבנן מ"מ יכולין להודות בסברא שמפויס ועומד רק דס"ל כיון שאינו נאמן רק במיגו דלהד"ם ובטענות להד"ם ודאי דצריך שבועת המשנ' הוי מחשואיל"מ ואפשר דהש"ך ס"ל דאי אמרי' סבר' דמפויס ועומ' בטענות סטראי לא שייך כלל לו' משואיל"מ דהוי כליכא שבועה כלל בעולם. ועיין עוד שסיים דמ"מ לא גרע הכחשתו מאילו היה מודה לו והיה טוען ברי שחייב לו שלא היה צריך לישבע וכמ"ש לקמן וכו' ובספר קצה"ח תמה כיון דהיה יכול לישבע צריך לישבע וא"ל להימן במיגו דהיה מודה דא"כ בע"א מודה שהיא פרוע והוא טוען להד"מ יהיה נאמן במיגו דסטראי לדעת בעה"ת א"ו דמיגו במקום ע"א לא אמרי' עכ"ל. ודברים אלו מתמיהין בעיני כל רואיהן דהכי שאני כיון דטען שני הטענות דהיינו שחייב לו על השט"ח וגם טען עוד טענת להכחיש העד שלא מסר לו השט"ח ושפיר הקשה הש"ך כיון דאם הי' מודה לדברי העד והיה טוען הטענ' שטוען ג"כ עכשיו דהיינו שחייב לו על השט"ח היה פטור בטענ' זו וא"כ מה בכך שטוען עוד טענ' להכחיש העד בדבר שאין בו כפירת ממון הא אם יצוו לו לילך לישבע מודה לדברי העד ונפטר והאיך אפשר כשמוד' בפני ב"ד ויאמר בשקר הייתי טוען לפניהם יפטר ואם יחזיק בטענותו ואמר אמת טענתי יתחייב:
ג סָעִיף א ואם הוא מודה. עש"ך שהקש' דיהיה נאמן במיגו. ועוד הקשו הסמ"ע והש"ך מלקמן בסי' ט"ז ע"ש. ועסמ"ע מה שתירץ על זה ובדריש' הביא ג"כ תירץ זה וכ' בעצמו שהוא דחוק דא"כ בשטר שנפסל היה לו להניח בב"ד ע"ש שתי' בתי' מרווח וקיימתי' בעז"ה מסברא ולא נודע למה לא הביאו בסמ"ע והוא דשאני הכא בשליש שכ' הרשב"א הביאו הש"ך ס"ק ז' דשליש הוא בע"ד ממש דהא הימני' שיהי' כמו שיאמר אפי' אם יזיקו וכשנולד ספק לשליש הוי כנולד ספק לבע"ד וא"כ הוי בהמלו' טוען ספק והלו' ברי דפטור כמבואר בסי' נ"ט משא"כ לקמן דמצאו אחר וכו' ובתומים הקשה עליו דהא במקום עדים אין השליש נאמן ומגו כעדים דמי. ולק"מ לפמ"ש הב"ש באה"ע סי' קמ"א ס"ק י"ד דלא מהימן במיגו נגד השליש. ובסי' נ"ו ובחידושי לאה"ע שם הוכחתי זה בראי' ברור' ע"ש. עוד הקשה דהא אנן לא קיי"ל כרשב"א בסעיף ב' וזה ג"כ לק"מ דודאי אף החולקים מודים להרשב"א בהא דספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד רק דפליגי בדבר אחר כמו שאבאר לקמן סעיף ב' בס"ד. גם מה שהקשה דהא כבר יצא השלישות מת"י ושוב לא דייק השליש לק"מ דדוקא כשיצא השלישות מת"י שיסתלק מהשלישות שוב אין לו דין שליש משא"כ הכא מיירי שנתן לידו בפקדון שהיה אצלו בחזקת נאמן שיחזיר לידו עדיין שליש הוא. ועש"ך סי' נ"ו ס"ק ל"ד דאפי' מסרו לב"ד או לאפוטרופוס דעדיין הוא שליש ומכ"ש הכא. ועוד דהמלוה הוא מודה שבשעה שמסר לידו השליש שהיה עדיין מידק דייק אמר לו מסופק הוא ואז בודאי ספיקו כספיקו של הבע"ד ואיתרע שטר':
ד סָעִיף א ומחזיר הקרקע לבעלי'. עסמ"ע ס"ק ג' דטענות לקוח לא מצי טעין שהרי ע"י שטר המושלש נודע שבא לידו בתורת משכונא. לכאורה הוא תמוה דהא אפי' שטר משכונא הוא ביד הלוה וזה מוחזק בה ג' שנים ודאי דלא מצי לקלקל החזקה בזה דהלוקח יכול לומר שכתבת בעצמך השטר משכונא דהא כותבין שטר ללוה ולמוכר ואף ע"פ שאין המלוה והלוקח עמו ואפי' אם ע"א מעיד שמדעת המלוה נכתב ע"א אינו יכול לקלקל שני חזקה וא"כ הכא אע"פ שהשליש טוען ברי שמיד שניהם בא אין מבטל החזקה דנגד זה השליש כע"א דמי דלא שייך הימני' גבי שליש רק נגד שיכול למסור השטר למי שירצ' כיון שיכול לעשות כך אבל לקלקל החזקה לעולם לא הי' יכול לעשות דאפי' אם ימסור השטר משכונא ליד המוכר לא יבטל החזקה מטעם שכתבתי דאין השטר משכונא מועיל לבטל החזקה רק כשזמן השטר הוא אחר שהתחילו שני חזקה דאז אפי' כתבו הלוה בעצמו מ"מ הוי כמחא' בפני עדים וגם צריך שלא יעבור שלש שנים מיום כתיבת השטר דהא צריך למחות בסוף כל שלש שנים וגם זח אינו רק למאן דס"ל בסי' קמ"ו דאם אמר בפני עדים שדה זו משכונא הוא בידו הוי מחא' אפי' לא אומר למחר אתבענו בדין ע"ש. ועכצ"ל דהסמ"ע קאי בשיטת הסוברים בסי' ל"ט סעיף י"ג דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה בלא אקנייתא ואז לא חיישינן למיקרי וכתב כיון דלא איתרע כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א ולא חיישינן רק לפירעון וא"ש. אבל באקנייתא אף להנך דס"ל דעידיו בחותמיו זכין לו מצי טעין לקוח וזה ברור:
ה סָעִיף ב וכן יורשי נפקד. עסמ"ע ס"ק ו' עד כיון דיש שטר כשר מודה שהלו' לו וכו'. הכוונה דבשטר הלואה ליכא למיחוש לשמא כתב ללות ולא לוה דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה כמבואר בסי' ל"ט סעיף י"ג רק בנפל חיישינן למיקרי וכתב משא"כ ביד שליש לא איתרע כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א:
ו סָעִיף ב לא יחזירו. עש"ך ס"ק ז' עד דלא כהרשב"א הנה לכאורה קשה להבין טעם הרשב"א דהא כיון דלא ידע אי מהלו' אי מהמלוה מה"ת יחזיר למלוה לא ניחוש לפרעון וצ"ל בטעם הרשב"א כיון דשמואל אפי' בנפל לא חייש לפירעון בב"מ י"ג מטעם דאי איתא דפרע מיקרע הוי קרע ליה מש"ה אפי' לדידן דחיישינן לפירעון מ"מ ביד שליש דלא איתרע לא חיישינן לפירעון והחולקין ס"ל דבשליש חיישינן דילמא הושלש על איזה תנאי מהלוה. ולזה נ"ל דהא דמבואר בס"ס מ"א דאם הפקידו ביד אחר והלוה אמר ממני נפל דנאמן במיגו ע"ש בסמ"ע ס"ק ל' וכ"ה בטור. וכתב באו"ת דאם אתחזק בב"ד דאינו נאמן ולפענ"ד נראה דהא ודאי ליתא דא"כ במכר שט"ח במסר ולא כתב דאין הלוקח נאמן והמוכר גובה בו ואמאי יהיה הלוה נאמן לומר ממני נפל דאף שהלוקח אומר שהשטר טוב מ"מ אמאי יהיה נאמן הא לית ליה מיגו דאי בעי היה מהדר ליה דהא רוצה להוציא החוב לעצמו הן אמת שהסמ"ע בסי' ס"ו כתב דנפטר הלוה כשטוען ממני נפל אבל לא מסתבר כן ועמ"ש שם. ועוד דמעשים בכל יום דגובין בשט"ח ששולחין ע"י שליח ואף דאתחזק השטר ביד שליח בב"ד אלא ודאי דלא חיישינן כלל לנפילה ופקדון מהלו' אחר הפרעון דלפרעון לא חיישינן כל זמן שאין רואין שנפל ואיתרע אפי' למאן דפליג אשמואל ועוד דאמרי' ביבמות קט"ז אי לנפילה מיזהר זהיר ביה ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה ואמאי לא ניחוש לנפיל' מהלוה ועוד למאן דחייש לנפילה דיחיד בב"ב פ' גט פשוט ניחוש ג"כ לנפיל' מהלוה אלא ודאי לפרעון ולנפילה מהלוה לא חיישינן כי אם כשרואין שנפל דאיתרע או בשנים אדוקין דלקמן דאיתרע גם כן שהלוה אדוק בו אבל בלא"ה לא חיישינן וכשהוא ביד אחר חיישינן לשלישות על תנאי תדע דהא אפי' לשמואל דלא חייש לפירעון מ"מ בנמצא אצל שליש וא"י מה טיבו לא יחזיר וע"כ דחיישינן לתנאי שלישות ולענין זה גרע בנמצא ביד אחר וחיישינן יותר וא"כ הא דקאמר הטור דמהימן משום מיגו דהיה מחזיר בינו לבינו אין כוונתו שיש לו עכשיו מגו אלא כוונתו אע"פ שהוחזק בב"ד ולית ליה עכשיו מגו מ"מ כיון שהיה לו מיגו שהיה יכול להחזירו בשום פעם נאמן כיון דהימנוהו כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ס"ק י"א ע"ש. אפי' להנך דס"ל בסי' נ"ו בש"ך ס"ק ה' דכשמכחיש השלישות אין השליש נאמן מ"מ הכא לא חיישינן לנפילה מהלוה רק לתנאי שלישות וכמש"ל יש לו דין שליש ומש"ה במסר ולא כתב אף דאין לו עכשיו מיגו מ"מ לענין זה במה שאומר שהשטר כשר נאמן דהא לנפיל' ופקדון מהלו' לא חיישינן רק לשלישות דהא הימנוהו שיהי' כך אם יאמר כך אף אם ישקר ואף דלית ליה עכשיו מיגו דהא רוצה לגזול לעצמו. אמנם נראה אף דהש"ע פוסק דלא כהרשב"א כמ"ש הש"ך היינו רק במאי דפסק הרשב"א דלא חיישינן כלל שבא מהלוה בזה קיי"ל דלא כוותיה ומש"ה אפי' נמצא אצל יורשי הלוה לא יחזיר דחיישינן שבא מהלו' לתנאי מתנאי השלישות וכמש"ל מ"מ בהא דס"ל להרשב"א דספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד נרא' דכ"ע מודו בהא דאלת"ה קשה קושיא עצומ' אדין זה דנמצא וא"י מה טיבו דמונח עד שיבוא אליהו והוא משנה בב"מ דף ך' הא בב"מ ב' בד"ה ויחלוקו כתבו התוס' דמנ' שלישית כיון דהנפקד תופס בחזקת שניהם דהוי כשנים אוחזין רק במנה השלישית הטעם דמונח משום שאין החלוק' יכולה להיות אמת דאין דרך להקנות מה שביד אחר ובדף ז' אמרי' דשנים אדוקין בשטר דיחלוקו כמו בשנים אוחזין בטלית ולפ"ז ק' בשטר הנמצא ביד שליש כיון דהו"ל כמוחזק כיון שהשליש תופס בחזקת שניהם כמ"ש התוס' הנ"ל והחלוקה יכולה להיות אמת דהא הספק הוא ג"כ אם מקצתו פרוע אמאי פסק הדין דמונח הי' לו להיות נידון בחלוק' כמו בשנים אוחזין בטלית ואפי' אם נאמר דשאני מנה שלישית כיון שהוא נפקד משניהם מש"ה כתבו התוס' דהוי כשניהם מוחזקין משא"כ הכא דיש לספק שמא אחד בלבד הפקידו לא הוי כמוחזקין וכסברא זו כ' השטה מקובצת מ"מ הו"ל לאפלוגי במתני' דאם הוא יודע שהוא שליש משניהם וא"י מה טיבו דיחלוקו ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן אלא ע"כ הטעם דמונח מטעם שכ' הרשב"א דספיקו של השליש הוי כספיקו של הבע"ד והוא מרע לי' לשטרא מש"ה הדין דמונח ובלוה המשליש אין סברא לומר דספיקא של השליש משוה לי' לשטר' מעלי' שא"י לעשות משטר פרוע לשטר מעליא ולפ"ז ביורשי הנפקד ויודעין שהוא שליש משניהם דהוי כמוחזקין וזהו לא שייך ליה דמרעי ליה לשטר כמ"ש הרשב"א באמת הדין דיחלוקו: עוד כ' הש"ך לתרץ קושית הרשב"א מהא דבפ' זה בורר דרב נחמן לא הימני' לענין להחזירו ללוה שיקרע השטר ולהאי לישנ' כיון דאיתחזק בבי דינא תו לא מהימן ויהי' מונח עכ"ל. והוא תמוה מאוד דבשלמא אי מה שלא מהימן כיון דאיתחזיק היינו דא"נ והשטר כשר וגובה בו שייך לומר כיון דאיתחזק בב"ד השטר ושוב אם יקרע השליש לשטר ג"כ יהי' המלוה יכול לגבות חובו בב"ד כיון שהב"ד כבר ראו השטר ושוב ליכא מיגו להשליש משא"כ אם נא' דהוא רק לענין מונח אם כן אף שראו הב"ד השטר ביד שליש כשלא אמר כלום השליש ממילא הי' הדין שיהי' מונח ביד שליש דהא אפי' בכל מונח הדין דיהא מונח ביר שליש כמבואר בסי' ש' א"כ אפי' אם הב"ד ראוהו מ"מ יש לו מיגו דלא יאמר שהוא פרוע וישרפנו למחר וליומ' אוחרא כיון דעדיין יהי' מונח בידו לעולם דאפי' אם יאמר שא"י מה טיבו הב"ד יניחו אותו בידו. ולפענ"ד נראה לתרץ קושית הרשב"א דודאי כל זמן שהשטר ביד שליש ואינו אומ' כלום בב"ד אין הב"ד גובין בשטר זה אפי' לר"נ כמו בא"י מה טיבו ומה"ת יהי' גרע מכח מה דאיתחזיק בב"ד. אך התם בסנהד' כי דייקת בלישנ' דאמרה ידענ' ביה שהיא פרוע ע"כ דלא אמרה שהלוה השליש בידה או שהמלו' מסר בידה להחזירו למה דלישנא דידענ' ביה לא משמע הכי אלא ע"כ דמיירי שאמר' שהמלוה הפקיד בידה דלפי הפקדון או השלישית מחוייבת להחזיר למלוה רק שיודעת מצד אחד שהוא פרוע כגון ששמע' אחורי הגדר איך שפרע הלוה למלוה שטר זה ואילו הי' אומרת כן בב"ד בתכ"ד היתה נאמנת במיגו דאי בעי קלתי' אבל כשהוחזק בב"ד דהיינו שהוציא השטר בב"ד ואמר' שהמלוה הפקיד בידה ושייך השטר למלוה ואחר כ"ד אמר' ידענא ביה דפרוע הוא שוב ליכא מיגו דכל מיגו הוא רק תכ"ד מש"ה לא הימני' רב נחמן ורבא ס"ל דנאמן מטעם שליש כיון דהי' לו מיגו בשום פעם. ואפשר דאף הרשב"א מודה היכא דאין יורשי השליש יודעין אם מהלוה דמונח רק דפליג בהיכא שידוע שהוא מהמלו' רק שמסופק בפרעון וס"ל דלא חיישי' לפירעון כנ"ל:
ז סָעִיף ב קודם שבא ליד אחר. עסמ"ע ס"ק ז' עד כל זמן שלא נשמע מפיו דהאחר ספיקתו וכו'. וע' ברשב"א שמוכח מדבריו דדוקא בשטר שביד היורש דדמיא לשטר שנפל אז הדין כן דכ"ז שלא בא ליד האחר לא איתרע שטרא אבל בשליש גופי' דהטעם הוא משום הימניה ועשאו כהבע"ד שיהי' ספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד מש"ה אם תפס מהשליש בעדים אפי' קודם שנשמע מפיו ספיקותם מחויב להחזיר לשליש וספיקו של השליש כספיקו של הבעל דין דכל שמחויב להחזיר לידו לא נסתלק נאמנות השליש כמו שכ' הש"ך בס"ס נ"ו גבי מסר ליד ב"ד או אפטרופוס בסתם ואפי' אם נא' שם דלא כהש"ך הכא דתפס ודאי דהדין כך משא"כ בשטר שנפל או מיד היורש אפי' מצאו או תפסו בעדים קודם שנשמע הספק מפיו דכשר דהא הרשב"א מדמה תפס מיד היורש למצא שטר שנפל מידו ושם אפי' בעדים הדין כך משא"כ בהשליש מדעת להאמינו:
ח סָעִיף ב כתובת אשה וכו'. עסמ"ע סק"ט וש"ך סק"ט שתמהו מהא להרמב"ם דסעי' ד' ומב"מ ז' ע"ש ולפעד"נ בפשיטות דהא אפי' בנפל ס"ל להראב"ד הובא בש"ך סי' מ"א דכשהוא תוך זמן גובה בעידי תוך זמנו ע"ש וא"כ אפי' להרמב"ם דפליג התם היינו משום דנפל ואיתרע אבל הכא דליכא ריעותא כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א ודאי דגובה בעידי ת"ז ומש"ה גובה בכתובתה דלא גרע מתוך זמן והא דמבואר בסי' מ"א דבנמצא ביד אחר אפי' תוך זמנו אינו גובה שם ע"כ מיירי דהאחר מסופק דכשיודע נאמן האחר וכשהאחר מסופק הוי ספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד ואז ודאי דאינו גובה בעידי ת"ז יהא כשהבע"ד מסופק ודאי דאינו גובה אפי' הוא ת"ז ומשום הכי כשהשליש מסופק גם כן הדין כך אבל כשנמצא ביד יורשי שליש דלא שייך זה כמו שכ' רשב"א וליכא ג"כ ריעותא דנפיל' כ"ע מודו דגוב' בעידי ת"ז ושוב לא ק' משטר נדונייתא דסעיף ה' דמיירי בשטר אקנייתא ואיכא למיחוש נמי שמא הבעל צוה לכתוב ואמר תנו בידי ולא נתן הושלש על תנאי מתנאי השלישות משא"כ בכתוב' דודאי נתחייב רק הספק דשמא פרע ודאי דגוב' בעידי תוך זמנו. וזה פשוט ומ"ש הסמ"ע דא"י לטעון מכר' לי אפי' לדעת הרמב"ם נרא' הטעם כיון דאמרו בש"ס בב"ק ס"ט דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואין שום אדם לקח' ע"ש מש"ה א"נ לומר שלקח' ועוד דביבמות קט"ז אמרינן הטעם דלא חיישי' בשטרות לנפיל' משום דמיזהר זהיר בי' ובכתוב' הדין דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום לא זהירים בי' וחיישי' לנפילה:
ט סָעִיף ג יעשה כמאמרם. עש"ך ס"ק י"ב עד ואם אינו רוצה לישבע יחזיר השטר להמלו' וכו'. תמוה לי אמאי לא כ' הדין זה בכל מקום דתנן יהא מונח כגון במנה השלישית דסי' ש' דכל אחד יכול לומר השבע לי אתה אי אני אשבע וכשלא ירצה לישבע דמחזירין להשני ולסי' רס"ז סעיף י' לא דמי דשם אחר השבועה יהי' מונח משא"כ כאן דאמר השבע וטול וא"ל דש"ה דהלו' יכול לומר אני מצוה להחזיר לך השטר והשבע וטול וכיון שאין אתה רוצה לישבע החזיר שטרי דמ"מ ק' אם הלוה א"ר לישבע היסת יגבו בו כבשטר' מעלי' הא הוי כנחתינן לנכסי ובשבועת היסת לא נחתינן לנכסי. ואפשר דזה לא הוי כנחתינן לנכסי כיון שהשטר מונח ביד הנמצא ועיקר הדין על השטר ובשעה שמחזירין לא הוי כנחתינן לנכסי ומש"ה לא דמי לשאר מקומות דמונח דשאני הכא דיש למלוה חיוב שבועה על הלוה אפי' הוא מלוה ע"פ וכשא"ר לישבע מחזירין השטר משום דלא הוי כנחתינן לנכסי וכן הלוה על המלו' יש לו חיוב שבוע' על המלו' דכיון דאינו מצוה להחזיר שטרו מוקים להמעות שפרע לו במלו' דהא לא פרע לי' רק אדעת' שיחזיר לו שטרו ויש לו חיוב שבוע' עליו ומש"ה כשאינו רוצה לישבע מחזיר ללוה כיון דזה לא הוי כנחתינן לנכסי כמש"ל משא"כ במנ' שלישית בסי' ש' דהמפקידים אין להם שבועה זה על זה כלל מש"ה א"י לטעון כמו כאן:
י סָעִיף ד טענתם טענה ועש"ך סי' ס"ד ס"ק ד' דאפי' אביהם אינו נאמן במיגו בשטרות וע"ש מ"ש בזה. ובש"ך ס"ק י"ג עד טענינן להו שלקחם למשכון וה"ה דבכה"ג טענינן אפי' לקוח ופשוט:
יא סָעִיף ה אנו מחזיקין. עש"ך ס"ק ט"ז עד בשטר שיש בו קנין אפי' ידע שבא מהנותן וכו'. והיינו כשידוע שהקנ' בסתם ולא אמר תנו בידו עש"ך סי' נ"ו ס"ק כ"ז:
יב סָעִיף ו דחיישי' לפרעון ואם טוען לא לויתי מ"מ לא גבי מהלו' אף דשוב לא חיישי' לפרעון מ"מ נאמן אטענ' דלא לויתי אף למאן דס"ל דלא כתבינן שטר ללוה בלא מלוה מ"מ הא לרב אסי חיישי' לאקרי וכ' כמבואר בב"מ י"ד. ואפי' לאביי דלא חייש לאיקרי וכ' מ"מ נאמן לו' לא לויתי במיגו דפרעתי כמו בשטר שאינו מקוים דנאמן לטעון לא לויתי במגו דמזוייף אבל אם המלו' נותן סי' מובהק מחזירין להמלו' דלא שייך הטעם שכ' הסמ"ע ס"ק י"ח ואין לומר דכוונתו כשאמר לא לויתי דהעדים מסרו ללוה והלו' מסרו להמלו' בתורת אמנה ומש"ה יודע הסי' דבכל מקום שנאמן לטעון פרעתי נאמן לטעון גם כן אמנה כמבואר סי' נ' ולא משוי להעדים רשעים בטענה זו דזה אינו דהא בכת"י ג"כ יכול לטעון פרעתי ומ"מ כשטען לא לויתי והוציא עליו כת"י הוחזק כפרן כמבואר בסי' ע"ט ופ"ב. אמנם כשטוען פרעתיך בניסן וקבלתי השטר וממני נפל ומביא המלו' ראיה שראו השטר בידו באייר דאפ"ה נאמן על הפרעון דאף שהוכחש על אמירתו שקיבל השטר ונפל ממנו מ"מ במה שאמר שפרע לא הוכחש דהא אם הי' טוען פרעתיך והנחתי בידך השטר ונפל מחמת שלא נזהרתי בו הי' נאמן מש"ה אף שאמר שקיבל מידו השטר הוי מילי דכדי כנ"ל. וכן בראובן שטען לוית ממני מנה על כת"י וטען פרעתיך וקבלתי ממך הכת"י ואח"כ הוציא ראובן הכת"י דאף שהוכחש במה שטען שהוציא הכ"י מ"מ אטענות פרעון לא הוכחש ונאמן דכל הכחש' שאינו בגוף הדבר דחשבינן למילי דכדי דלא דכירי אינשי ואם הוחזק כפרן בשטר שנפל אז הדין כך אם הוחזק כפרן קודם שנפל כגון שטען לא לויתי והוציא השטר שלו' ואמרו לו ב"ד צא תן לו דכיון שאינו נאמן לומר פרעתי אח"כ אפי' במלו' ע"פ כיון דהוחזק כפרן מ"מ בשטר ונפל השטר נאמן לטעון פרעתי אח"כ כמ"ש התוס' בב"מ ט"ז ד"ה משום דהוחזק כפרן אבל אם טען טענה אחר שכבר נפל השטר והוחזק בה כפרן שוב אינו נאמן לו' אפי' פרעתי אח"כ כיון שאין נפילת השטר ראיה לטענות הפירעון שאח"כ ומכ"ש שאינו נאמן לומר פרעתי קודם כשטען לא לויתי דהרי הודה בעצמו שלא פרע כדמוכח בב"מ י"ז בעובדא דכלתי' דר' שבתאי ברי' דרב מרינוס וא"צ לפנים:
יג סָעִיף ו נקב יש בו. עש"ך ס"ק כ' עד סי' אחר מובהק וכו' היינו קשורין וכרוכין וע"ל סעיף ט' וי' מ"ש בזה:
יד סָעִיף ז בני חורין שמספיקין עסמ"ע עד דאיכא ודאי פסידא דלקוחות והעיקר כמ"ש הש"ס גבי שטר מתנה שכותבין לנותן אע"פ שאין מקבל עמו. וז"ל ואכתי ניחוש דלמא יזיף ביני וביני ואית להו לבע"ח למיגבי מהאי ארעא ולא מצי גבי מיני' ובההיא חששא דאמרי' דאתי בע"ח וטריף שלא כדין לא דמי דהתם אי טריף בגזיל' ממש הוא בא בידו אבל מקבל מתנה אע"פ שמונע בע"ח בשטר מוקדם שלא יטרפוה ממנו ושלא כדין הוא וכו' אלא שלא חששו לקנוני' רק במקום שהשד' יהי' בגזיל' בידו אבל לא חששי למניעת טריפות שיעבוד ואפשר להעמיס זה ג"כ בכוונת הסמ"ע דמניעת טריפ' לא מיקרי ודאי פסיד' ולא ק' גם כן משטר מתנה ולענין מה שהקשה הש"ך דלמא יש שטר מוקדם ויגבה מב"ח ואתי למיגבי בשטר זה מלקוחות יש ליישב דבב"מ י"ט אמרי' בשטר שנפל קלא אית ליה וכי אתי למיטרף אמרי' ליה אייתי ראייה וגבי גט אמרי' האי דאהדריה ניהליה רבנן משום דלא תעונן והכא גבי בעל חוב לא אתי לוקח ותבע מדאהדרו' ניהלה רבנן פשיטא למאי הילכת' אהדרוה למיטרף הוא ש"מ קמו בי' רבנן במילת' ומקמי דידי מטא שטרא לידיה ואם כן כשיש בעל חוב אתי לוקח ותבע אייתי ראיה אימת מטא שטרא לידך דמימר אמר הא דאהדרוה רבנן למיטרף מבעל חוב הדריה ניהלי' דהא ידע שהניח מקום לגבות מבעל חוב והב"ד לא ידע בשעת חזרה דאיכא שטרא אחרינ' וכי אתי לב"ד ותבע אייתי ראיה ושוב לא גבי' וליכ' פסיד' וכ"כ הט"ז גבי שובר שיאמרו הלקוחות שלא החזירו אלא להפטר מהמלו' שלך ולא לגבות ע"ש וה"נ ס"ל להפוסקים גבי שט"ח כשיש ב"ח שיאמרו שלא החזירו רק לגבות מב"ח ולא לטרוף מלקוחות ודוקא שאין להלוה שום ב"ח הלקוחות יאמרו קמו ביה רבנן דהא החזירו השטר רק לטרוף משא"כ כשידעו שהניח ב"ח בשעה שנמצא יאמרו הלקוחות הב"ד לא ידעו מבע"ח המוקדם ולמיטרף מב"ח אהדרוה ויאמרו אייתי ראיה:
טו סָעִיף ז אם חייב מוד' יחזיר. עסמ"ע ס"ק ך"ב שתירץ על קושיות המ"מ דל"ל חנפק וז"ל כיון דאיתיליד ביה ריעותא בנפיל' דלמא אין ביד המלו' מעות ולא ילויהו עד זמן מה ויעש' קנוניא עם הלוה בשביל הקדמת הזמן והלוה יעשהו בשביל פשיטי דספרא אבל כשהוא מקוים דליכא למיחש להכי וכו'. ולכאור' הוא תמוה דאפי' איכא הנפק מ"מ איכא למיחש דלמא פרע ועתה רוצה לחזור וללות אחר כמה ימים שאין למלוה מעות עכשיו דמכלו' עושה זה משום רווחא כדאמר בש"ס התם ובדף י"ז והלוה עושה זה משום פשיטי דספרא ונרא' לפרש דבריו דכך הוא כוונת דבריו דלא מיבעי' לפירש"י הובא לעיל בש"ך סי' ל"ט דס"ל דאין כותבין שטר ללוה ואפי' מלוה עמו עד שיראו נתינת המעות מטעם שמא לא ילוה המעות עד תשרי ודאי דלא יחזיר כ"ז שאין בו הנפק דלא עדיף משטר חדש שכותב עתה שאין נותנין למלו' בלא ראיית המעות אבל כשיש הנפק יחזיר דליכא למיחוש לפירעון ורוצה לחזור וללות דהתוס' בב"מ י"ג ד"ה ה"ט דחיישינן כתבו וז"ל דמשום פשיטי דספר' לא יפסיד ללקוחות ממון מרוב' משא"כ כ' ללות ולא לוה דחיישינן לזה היינו משום שכבר נתן לסופר ואינו רוצה להפסידו וכו' עכ"ל ע"ש וע"כ הא דהוצרך הש"ס בדף י"ז לומר אחשש זה דהמלו' לא שביק ולא אמר כטעם התוס' דאחר הפרעון הלוה לא יעשה הוא מטעם שכ' השיט' דדוקא כשיש פסיד' דלקוחות לא יעשה הלוה בשביל פשיטי דספרא להפסיד ללקוחות משא"כ בו ביום דליכא פסיד' דלקוחות יעשה הלוה הוצרך לומר דהמלו' לא שביק ע"ש וא"כ ליכא למיחוש הכא בנמצא בו ביום לפרעון ורוצה לחזור וללות דממ"נ אימת יחזור וילוה ובו ביום המלוה לא יעשה זה דהא לית לי' רווחא ואי רוצה ללות אחר כך הלוה לא יעשה זאת להפסיד ללקוחות ממון מרוב' בשביל פשיטי דספר' כמ"ש התוס' משא"כ לענין חשש דכ' ללות ולא לוה אף הלוה יעשה זאת ואפי' לשיטת התוס' דס"ל דכותבין שטר ללוה כשהמלו' עמו אפי' לא ראו נתינת המעות ולא חיישי' שמא ילוה אחר כך לא דמי דהתם לא חיישינן שיכתבו הלוה והמלו' שטר מוקדם הלוואה בכוון ויעשו אותו קנוניא דהלוה לא יעשה זה להפסיד ללקוחות בשאין לו הרווחת פשיטי דספרא וכן מוכח מהסמ"ע שכ' שיעשה קנוני' וכו' הלוה יעשה זאת בשביל פשיטי דספרא וכו' משמע במקום דלית ליה הרווחת פשיטי דספרא לא חיישינן לקנוניא שהלו' לא יעשה זה וזה אין לחוש שמא המלוה הבטיח לו להלות לו תיכף ואחר כך לא לוה עד למחר דא"כ לא יהיה הפסד פשיטי דספרא להלו' רק להמלו' דבכה"ג צריך המלוה להחזיר ללוה הפשיטי דספרא כמבואר בסמ"ע סי' ל"ט ס"ק מ"ו ע"ש ואם כן הלוה לא יעשה זה כמ"ש התוס' הנ"ל רק כשאין המלוה בפנינו חיישינן שמא יומשך הזמן ממילא שלא ימצא המלוה שילוה לו וממילא ילוה הלוה אפי' אחר זמן השטר שלא יפסיד פשיטי דספרא ולקנוני' לא חיישי' כשלא נפל משא"כ הכא שנפל וחיישי' לאיקרי וכתבו הלוה בעצמו ועתה עושה זה בשביל פשיטי דספרא וכן מוכח מדברי הסמ"ע שכתב דחיישינן בשביל ריעותא דנפיל' לשמא אין לו מעות עכשיו וילוה לו אח"כ הא בשטר חדש לא חיישינן לזה אלא ודאי צריך לחלק כמ"ש כנ"ל ברור ובחנם הרעישו גדולים בזה והוא פשוט לפענ"ד עוד נראה לתרץ בדרך אחר נכון והוא תי' הריטב"א ס"ק דב"מ וז"ל האי דכתב ללות ולא לוה פי' שנמלך מבלי ללות כלל והלך לסופר ולעדים לבטל שליחותן (") וא"כ השטר הוא כחרס ובטל שיעבודו ועכשיו דלוה בו הוא לוה בשטר שאין בו ממש והמלו' לא ידע עד דנאמר מלוה גופי' לא שביק ולכך בעינן הנפק ועל זה תמה בתומים הרבה חדא דא"כ למה הוצרך אביי לומר החשש פרעון ולא אמר החשש דביטול השליחות וכו'. ובספר קצה"ח כ' דלאביי דס"ל עידיו בחותמיו זכין לו הוי כאילו מטא לידו למפרע ולא מהני שוב ביטול השליחות וכו' לא אמר כלום. גם מ"ש לתרץ קושיא של פלפלא חריפת' הן דברים שאין להם שחר וכל מי שישלו מוח בקדקדו ירא' שהן דברים תמוהים. עוד תמה בתומים על הריטב"א שנתן לשטר דין גט דמהני ביטול השליחות שלא יהיה חוזר ולוה בו הא לא בעינן לשמה בשטרות וכו' הוא באמת לכאור' תמוה ואולם אחר העיון דברי הרב נכונים מאוד ומקודם ניישב סוגי' תמו' בב"מ י"נ דפריך אי כשחייב מודה אפי' יש בו אחריות יחזיר ומשני ר"א משו' שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ופריך אי בשטרי אקנייתא הא שיעבד ליה נפשי' ואי בשטרי דלאו אקניית' הא כי ליכא מלוה בהדי' לא כתבינן ומשני כיון דנפל חיישינן לאיקרי וכתב אביי אמר עידיו בחתומיו זכין לו משום דקשיא לי' לאביי כיון דאי ליתא למלוה בהדי' לא כתבי' לאיקרי וכתב לא חיישי' ומקשה ממתניתין דמצא גיטי נשים וכו' דחיישי' לנמלך ואי אמרת עידים בחותמיו זכין לו כי נמלך מאי הוי ומשני בעי' מטא גיטא לידיה ומקשה ממתניתין דמצא שט"ח לא יחזיר ומשני דחיישי' לפרעון ולקנוני' והקשו בתוס' ד"ה משום דקשי' לאביי דבשביל כך לא היה צריך לומר עידים בחותמיו זכין לו דהיה לו לומר בר"א ולא יחזיר משום דחיישי' לפרעון. והוא תמוה גדולה. ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות דהנה לכאור' תמוה הא דפריך אי בשטר אקניית' הא שיעבד ליה נפשיה הא מבואר בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק ט"ז גבי חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וז"ל אף ע"ג דבעלמא טורף ממשעבדי בעידי קנין היינו דוקא שלא היה כאן מחאה דאמרינן עידי קנין מפקי לקלא כיון דכל קנין לכתיבה עומד אבל כיון דמיחה בעדים מלכתוב לו השטר כדי דלא ליפקי עליה קלא גם הם יזהירו למלאות רצונו ולא יפקו לקלא ולא ידעו לקוחות ליזהר מש"ה אינו גובה מלקוחות אבל מבנ"ח גובה וכן הדין בשט"ח ואפי' אם כתבו כבר ומוחה מליתנו עיין בסמ"ע סי' ל"ט ס"ק י"ג וא"כ קשה לוקי בשטרי הקנאה דהיינו שטר שיש בו קנין במ"ש הרא"ש ובאין חייב מודה דהוי כחזרה דנתבטל כנגד משועבדים ונגד בנ"ח לא נתבטל מש"ה לא יחזיר כשיש בו אחריות ואין לומר כיון דחוזר בשטר אפי' בשטר שאין בו אחריות אמאי יחזיר הא יכול לומר לא ניחא לי באפושי שטרות זה אינו דהא מבואר בסי' ל"ט סעיף ד' דהולך לפני ב"ד וכותבין לו מכ"ש דיכולין להחזיר שטר זה לראיה כיון דאין בו אחריות ואינו אלא לראיה ואף אם נאמר דבעינן דוקא כשמוחה בעדים ומטעם שכ' הסמ"ע דהעדים לא יוציאו הקול והכא ליכא הע"ח שימחה בפניהם מ"מ קשה דכיון שמוחה אסורין ליתן לו השטר כיון דיכול לבטל המשועבדים ועוד דניחוש כיון דנפל ואיתרע דלמא מיחה בפני העדים דאז נתבטל השטר נגד המשועבדים משום דלא מפקי לקלא ומיד העדים והסופר נפל כמו שמקשה הש"ס בב"מ כ' ע"ב גבי ג' שלוו מא' ע"ש ברש"י או דאיקרי ונתנו ליד הלוה אחר שמיחה ומידו נפל וכן צ"ל בפי' הריטב"א הנ"ל שמפורש שמא ביטל שליחותן דהיינו שמיד הסופר והעדים נפל או דאיקרי ונתנו כמ"ש התומים. ונראה דזהו ג"כ כוונת הריטב"א בהא שפי' דילמא ביטל שליחותן והרי כחרס הנשבר שאינו חוזר ולוה בו וכו' לאו דדעתו דשטר דינו כגט דבעי לשמה כמו שפי' התומים רק כוונתו דנתבטל נגד משעבדי כיון דיכול לחזור בשטר וכמ"ש הסמ"ע ואין לזה כיוון ודאי דהאמת אתו ולכאור' הוא תמוה עצומה על הש"ס וכן יש לתמוה אשמואל דאמר המוצא שטר הקנא' יחזיר הא איכא למיחש שמא מיחה בשטר ונתבטל נגד משועבדים ועכצ"ל דבשטר אקנייתא כיון דלא חיישינן לשמא אמר תנו בידי כמ"ש הש"ך סי' נ"ו ס"ק כ"ח אף דבאין בו קנין חיישינן לשמא אמר תנו בידי כמ"ש הש"ך בסימן פ"א ס"ק ע"ד מ"מ בשטר קנין לא חיישי' לשמא אמר תנו בידי וכמו דלא חיישי' לשמא אמר בשעת קנין תנו בידי ה"נ לא חיישינן לשמא חזר בו אח"כ בפני עדים ואמר להם תנוהו בידי וכ"ש דלא חיישינן לשמא אמר אל תתנוהו לו כלל וגם אפי' אם נאמר דאפי' מחאה לב"ד מליתן השטר קנין מבטל טריפת משעבדי מ"מ לא קשה באין חייב מודה אמאי יחזיר הא הוי כמוחה מליתנו וניחוש שמא לא מטא לידיה עדיין ומחאה דעכשיו מבטלו די"ל כיון דבשטר אקנייתא אין לחוש שנפל מיד הלוה דהא העדים אין נותנים אותו ללוה רק למלוה ואין לחוש רק לשמא מיד הסופר והעדי' נפל והעדי' ודאי מהדרים בשטר כשר השייך למלו' שלא יאבד מידם דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק ואף דבב"מ ך' גבי שלשה לווין ולקמן סעיף י"א מבואר דחיישי' לשמא נפל מהסופר והעדים הוא דוקא בשטר שאין בו קנין דהשטר עדיין לאו דמלוה הוא קודם שמטא לידו (") ואינו שוה כסף עדיין חיישי' לשמא נפל מהן משא"כ בשטר קנין שהוא של המלוה דאפי' מוחה לא נתבטל גוף החיוב דאינו חוזר מגוף השדה ודאי דהעדים זהירין בו וא"כ א"ש ג"כ קושית התוס' דמעיקרא הוי ס"ד דעדיו בחתומיו זכין לו אפי' לא מטא לידיה ולא לוה כלל וע"כ אפי' אי היה כך מ"מ כשמוחה בעדים מליתן ודאי דנתבטל נגד משועבדים דלא עדיף משטר קנין דלא בעינן מטא לידי' ואפ"ה כי מוחה בעדים לא מפקי קלא כמ"ש הסמ"ע בסי' רמ"ג אף דבעלמא בקנין לחוד גובה ממשעבדי מ"מ כי מיחה כו' ע"ש וא"כ בכה"ג ודאי דאיכא למיחש שמא חזר בו ומיח' בעדים כי היכי דליתבטל עכ"פ גביות משעבדי ובשום אופן אחר לא הי' יכול לעשות דאפי' בע"ח יהיה יכול לגבות ממשעבדי וצריך הוא למחות ולהודיע לעדים למען לא יוכל לטרוף ממשעבדי: ועוד דהעדים לא יתנו לו את השטר אם ירצה ליקח מידם דהא זכו להמלו' אף אם לא ילוה וצריך הוא למחות לקלקל עכ"פ המשועבדים וא"ש בלאו חששא דפרעון וקנוניא דיש בו אחריות לא יחזיר ואין בו אחריות יחזיר דחיישינן דלמא מיחה דנתבטל נגד משעבדי ולא נגד בנ"ח דהא בשטר שאין בו קנין בוודאי חיישינן לדלמא מיחה בעדים וביטל כמ"ש הריטב"א דהא חיישינן בשטר שאין בו קנין לשמא אמר תנו בידי כמבואר בפוסקים ובש"ך סי' מ"א ס"ק ע"ד ומכ"ש דחיישינן לשמא חזר אח"כ לעדים ואמר תנו בידי דאף שאמר כתבו ותנו הא קיי"ל בכתובות ר"פ אע"פ בכתבו ותנו דצריך לאמלוכי ביה אלמא דאפי' לכתחילה בלא נפל חיישי' לשמא חזר בו בין כתיבה לנתינה מכ"ש דיש לחוש כשנפל דלמא חזר בו ואף בשעת חתימה זכו לו העדים תיכף בע"כ של הלוה אף שחתמו עצמם בלא ידיעת הלוה מ"מ לענין משעבדי שיכול לחזור בו ודאי דחיישינן שמא חזר בו קודם הנתינה כמ"ש הריטב"א וכיון דחזר מבטל טריפת משעבדי ולא בנ"ח מש"ה יש בו אחריות נכסים לא יחזיר ואין בו יחזיר ואתיא מתניתין שפיר ומקשה ממתניתין דמתנות ושוברין דחיישינן לשמא נמלך ושם נגד בנ"ח הוא אלמא דלא אמרי' עבחז"ל אפי' נגד בנ"ח ומשני דבעי מטא לידי' והשתא מקשה שפיר ממתניתין דמצא שט"ח דע"כ מיירי בחייב מודה דאמאי לא יחזיר דאין לחוש דלמא מיחה בעדים מליתנו דלמא היה לו למחות בעדים כיון שהעדים נותנין אותו לידו וכל אימת דבעי ילוה עליו ואי לא ילוה לא יתן השטר ודאי אין לחוש לשמא מיחה בעדים וביטל השטר ויפסיד פשיטי דספרא דהא כתב בתומים דלא חיישינן זה בשטר שבאו ללות בו משום דמוזהר זהיר שלא יקלקל פשיטי דספרא וכו' ע"ש בשלמא בסה"ד דלא בעי מטא לידי' והעדים זכין השטר למלוה ונותנין אותו למלוה בע"כ צריך למחות בעדים שלא יתנו להמלוה דאם לא ימח' ימסרוהו למלוה והוא צריך לקלקל טריפת משעבדי ובע"כ צריך למחות בעדים משא"כ להמסקנא כשמוסרין אותו להלוה ודאי דאינו מקלקל פשיטי דספרא ולא חיישינן לשמא מיחה בעדים ולזה הוכרח לתרץ מטעם פרעון וקנוניא והשתא א"ש גם דברי הריטב"א דבעינן הנפק דבלא הנפק איכא למיחוש לדלמא אמר כתבו ותנו למלוה ומוח' בעדים מליתן וכאן לא שייך מש"ל דהי' לו ליקח השטר לעצמו דהא הך מ"ד הוא רב אסי דס"ל אין כותבין ונותנין שטר ללוה בלא מלוה רק דחייש לאיקרי וכתב ללוה בלא מלוה ואח"כ מיחה בעדים מליתן דלא הי' יכול לעשות באופן אחר דהא לא הי' יכול ליקח השטר לעצמו דהא העדים לא היו נותנין לו אליבא דרב אסי וכיון דמיח' בע"ח מליתן שוב לא יפקו קול וכיון דעכשיו בשעה שמצא השט"ח שוב ליכא ע"ח ומחזירין השטר שלא בפניהם ואין יוצא הקול ודאי דבטל נגד משעבדי אף דהלוה אמר שלא מיחה הלוה עושה כן משום הרווחת פשיטי דספרא והמלוה ילוה עליו כיון דלא ידע מהמחא' שמיחה בעדים מש"ה בעינן הנפק ודאי ליכא למיחוש רק לפרעון ורוצה לחזור וללות בו ביום ובהא המלוה היודע בפרעון לא יעשה כן כיון דליכא רווחא וכדאמר בש"ס וא"ש הכל בס"ד. ומקום הניחו לי משמי' בעזה"י. ונידון מה שהקשה בתומים למאן דס"ל בסי' מ"ח דשטר שנמחל שיעבודו יכול לחזור וללות בו א"כ מאי קאמר בש"ס דחיישינן דלמא פרע ורוצה לחזור וללות בו המבלי אין עדים בעולם שיחזור ויקנ' בע"מ. לק"מ לפי מה שהעליתי בסי' מ"ח דבעינן שע"ח בעצמם יהיו עידי מסירה ע"ש וק"ל:
טז סָעִיף ז דליתא ללוה קמן עיין באו"ת שכתב דהטעם דלא חיישינן לפירעון בת יומא. וכתב דמיירי דכתוב בשטר בזמנו כתבנו או נכתב בו דאקני דאז ליכא למיחוש חשש מאוחר אבל בלא"ה חיישינן דהשטר הוא מאוחר וחיישינן לפירעון דאין כאן פירעון בת יומא דאימר ההלואה היה זמן מרובה והשטר מאוחר ע"ש. ומדסתמו כל הפוסקים משמע דמחזיקין לשטר שנכתב בזמנו ולא חיישינן כלל למאוחר:
יז סָעִיף ט המוצא שטר בכלי. לכאורה קשה דהא עיקר החשש בשטר שנפל הוא משום דאמרי' משום פסולו לא היה נזהר לשמרו ומיד המלוה נפל עד דלכאורה משמע בש"ס דלא חיישי' כלל לנפילה מהלוה דהא בב"מ ט"ז אמר דשמואל לא חייש לפירעון דאי איתא דפרע מיקרע קרע ליה ומאן דפליג אמר התם דאימא אשתמוטי אשתמיט או זייר ליה אפשיטי דספרא וסברא זו לא שייך רק במלוה ובלוה נשאר סברת שמואל בתוקפו אם איתא דפרע הוי קרע ליה דהא מה"ט לא חייש שמואל לפרעון ולנפילה מהלוה אמנם מצאתי להבע"ת שער נ"ב שכ' דחיישינן ג"כ לפרעון ולנפילה מהלוה והא דלא קרע ליה דהיה רוצה להראות ששטרו בידו וכו' ע"ש. עכ"פ כשנפל ממלוה כ"ע מודי דאיתרע. אמנם כבר הקשה קושיא זאת בבע"ת ותירץ שם בשם התוס' דה"ט בנפל משום דאית ביה ריעותא דדומה כמו שזרקו על אשפה לפי שהיה פסול או פרוע אבל כשנמצא בא' מהדרכים (היינו בכלי או כרוכין) יותר קרוב לומר שדרך נפילה נפלו וכשרים הם. אך הא קשה דלמה ליה להסמ"ע בס"ק י"ח לתת טעם דלא מהני סי' דנקב יש בו משום דשניהם יודעים הסי' הא בלא"ה כיון ששטר שנמצא אפי' ידעינן שנפל מהמלוה השטר פסול כיון דנפל איתרע ואמרי' משום פסולו השליכו לאיבוד כמבואר בב"מ י"ג גבי מצא שט"ח דלא יחזיר. ונראה דהוצרך ליתן טעם זה דהנה אם השטר ביד מלוה ומודה בפרעון ותובע פשיטי דספרא שהיה זייר ליה אפשיטי דספרא ודאי דמהימן עד כדי שוי הנייר לצור ולא מטעם מגו דאי בעי היה תובע לכולי שטרא וכשמודה שהוא שטר שנמחל שיעבודו לא מהימן במיגו רק במה ששוה הנייר לצור הנייר הוא כמו משכון בידו וגם אפי' אם אמר שגוף הנייר שלו מהימן להחזיר לו הנייר לצור כשהיה אומר שהיה בידו כדי לעכבו אפשיטי דספרא ואין לומר כיון דלא נזהר לשמרו ע"כ אין מגיע לו עליו כלום. דזה אינו דהא מטעם זה אמרינן בב"מ י"ז דחיישי' לפירעון ולא אמרי' דמיקרע הוי קרע ליה משום דזימנין זייר ליה אפשיטי דספרא אלמא דבזה לא שייך הראיה מהא דנפל ולא נזהר בשמירתו מש"ה כתב הסמ"ע הטעם דאין זה סי' כלל ואפשר דנפל מהלוה ולא נזהר בשמירתו ואפי' הנייר קרוע כדי לצור אין מחזירין למלוה בסי' כזה. ובענין אי חיישינן לשאלה בממון שכתב הש"ך יבואר אי"ה בהלכות אבידה ומציאה כי שם מקומו:
יח סָעִיף י כרוכין. עסמ"ע ס"ק כ"ד דהצריך כרוכין משום דאל"כ ודאי כבר נתייאש דמימר אמר ודאי לא נפלו במקום אחר וכו' הדברים תמוהים לכל רואיהם כמו שתמה בתומים דהא לעיל בסעיף ו' ז' חייב להחזיר כשחייב מודה אף דסי' לא מהני ואיכא ייאוש ועוד דהא בחוב ל"מ ייאוש כמבואר בסי' קס"ג בט"ז ונראה דאף דל"מ ייאוש בחוב מ"מ מהני יאוש לקנות גוף השטר להחזיקו עד שיתפשר עמו המלוה כדמוכח בב"ב ע"ה בתוס' בד"ה קני לך איהו שכתבו דמשכחת מכירת שטרות דאורייתא כגון שמצא אחר ייאוש ומכרו לבעלים ובכתובות דף פ"ה ד"ה המוכר ומה שהקשה בתומים דמה מועיל ייאוש המלוה בשטר הא הנייר של לוה היא לק"מ דהא כל זמן שלא פרעו הלוה הנייר של מלוה הוא למכרו אפי' לצור כמ"ש הר"ן בכתובות פ' הכותב גבי מלוגא דשטרי רק כשמכרו לגבות בלא כתיבת קני לך איהו וכו' כיון שאינו מועיל הקנין לגבות בו נתבטל הקניין אף מהנייר לצור אבל כשמוכרו רק לזה הוי מכירה וכן כתבו התוס' ביבמות קט"ז בד"ה מאי אמרת דמהני מכירת המלוה והשטר לצור ע"ש והטעם דכשנותן לו הלוה השטר מקנה לקנית השיעבוד צריך להקנות לו גם השטר כמו בכל שטר מקנה רק כשפורע לו מחויב לחזור ולהקנות לו דאדעתא דהכי הקניהו לו ע"מ להחזיר ולהקנות לו כשיופרע ומלא הוא בש"ס ופוסקים דמהני מכירת או משכונת השטר שיחזיק בו ולא לגבות בו אפי' בלא כתיב' וכשמהני מכירה ה"נ מהני ייאוש דייאוש כמתנה כמ"ש התוס' בב"ק ס"ו: ומה שהקשה בספר קצה"ח דהא מחויב להראות השטר בב"ד כמו באומר שטר שבידך זכות יש לי בו גם כן לק"מ דהכא אין מחויב להראות השטר כלל דייאוש כמתנה הוא למוצאו כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ו ובמתנה ודאי דאין חייב להראות השטר בב"ד דהא הקניהו לו לזה ועוד דאם ירצה להוציא השטר מידו קודם שבא לב"ד לגבות צריך הוא לפשר עמו. ומ"ש בקצה"ח כיון שקנה השטר בייאוש שוב אינו יכול לגבות בשטר דהוי כאמרו עדים פ' דהאי סימנא לוה כיון שאין מוחזק בשטר ליתא דהא ייאוש כמתנה והוי כמוכר ונותן שט"ח דגוב' בו ונידון קושיא הראשונה משטר שאין בו אחריות דמחזירין ולא אמרי' שנתייאש ג"כ לא קשה דודאי כשאין ספק בשטר הנמצא רק בין לוה למלוה. נראה דאין כאן ייאוש כלל דכמו שאין מייאש בעל האבידה ברוב ישראל מחשש שמא יכפור בו המוצא כמו כן אין מייאש מחשש שמא יכפור בו הלוה דאפי' אם היה יודע שמצא הלוה בעצמו לא היה מייאש נפשיה דודאי יחזיר לו והיאוש הוא כגון שהוחזקו כמה יב"ש או בשיירות מצויות דאז בודאי לא יחזיר לו המוצא מחשש מלוה אחר ואיכא ייאוש ולא קשה שוב משטר שאין בו אחריות דשם מיירי שאין ספק רק בין מלוה ללוה:
יט סָעִיף י אבל הכריכה לחוד עש"ך ס"ק ל"א שהאריך ליישב הש"ס דספ"ק דמציאה בהא דתכריך של שטרות דהוצרך לשני סימנים דהיינו מנין וכריכה ע"ש שהקשה שלשה קושיות וכל דבריו דחוקין ותמוהין מאוד וכמו שתמה בדבריו הגאון ח"צ בהגהת הט"ז וגם מנין לו להרמ"ה ראיה מהש"ס להדינים שכתב ועוד שלא מצינו בשום מקום שיהיה ראיה ממה שלא בא לקול הכרוז הא י"ל שלא היה בביתו והיה לו לחלק בין אם היה בביתו או לא. ולפענ"ד נראה דרך מרווח דבעינן דוקא שני הסי' דהא הבעה"ת הקשה בשער נ"ב דמה בכך שיש בו סי' ונפל מהמלוה מ"מ נימא מדלא נזהר לשמרו ונפל איתרע ותירץ דדוקא בנפל דדומה כמו שזורקו לאשפה אבל בכה"ג שיש סי' בכרוכין וקשורין י"ל דדרך נפילה נפלו ע"ש וא"כ כשאינן כרוכין רק שאומר סי' מנין דהיינו שנמצאו שלשה שטרות ודאי אפי' דנפלו מהמלו' אמרינן דאיתרע דדומה כמי שזרקן לאשפה מש"ה צריך כרוכין דאז לא שייך זה כמ"ש הבעה"ת כיון שעשה סי' בהם ונראה דלאו דרך השלכ' הן ובכרוכין לחוד לא סגי מטעם דכ' הרמ"ה דהא איכא למימר דמהלו' נפל ומ"מ המלו' ידע מהסי' שהי' בידו והא דהלוה לא ידע דלא שת אל לבו משא"כ בסי' מנין דיש ראיה מדהלו' לא ידע המנין ודאי לאו מידו נפלו כמ"ש הרמ"ה דבמנין לא שייך לו' לא שת אל לבו ופריך הש"ס שפיר ש"מ דקשר סימן דאילו לא היה סי' כלל היה שייך לו' כיון דנפל איתרע אפי' אי מהמלוה נפל רק כשהוא בדרך סי' שייך לומר סברת הבעה"ת והרמ"ה פי' פירוש אחר בש"ס דלהכי צריך סי' כריכה וסי' מנין דהמתניתין מיירי במקום שהשיירות מצויות והוחזקו דאיכא למיחש משום שני יוסף בן שמעון דהיינו שני מלוין ומש"ה בעי שני הסי' דסי' כריכ' לבד לא מהני רק משום ספק דשני מלוין נגד זה סי' הכריכ' סי' מעלי' הוא דאם לא היה של זה המלוה לא היה יודע סי' כריכתן אבל אכתי מצינן למימר מיד הלוה נפל ונגד הלוה לא מהני סי' דכריכ' כמו שכ' הרמ"ה אבל סי' מנין מהני בין הלוה למלוה מדהלוה לא ידע מניינם שמע מיני' דלאו מידו נפלו דבמנין לא שייך לו' והאחר לא שת אל לבו כמו שכ' הש"ך בשם הרמ"ה ומנין לחוד אף שמהני נגד הספק של המלוה והלו' מ"מ נגד הספק של המלו' אחר לא מהני דהא דסי' דמנין לא מהני כל שהוא דרך נפילה כמבואר בשטה מקובצ' לב"מ דף כ"ח ועבש"ך סי' רס"ב ס"ק ה' רק נגד מלוה ולוה מנין הוי סימן מדלא ידע הלוה אבל משום ספק דבין שני המלוין דלא ידוע כלל המלוה השני מי הוא אין סי' מנין סי' כל שהוא דרך נפילה ומטעם שכ' השיטה וז"ל שם בדף כ"ה דמחמת שהם עשויין כמגדלין דהוי דרך הינוח הוי מנין סי' דאי אין עשוין כמגדלין דהוי דרך נפילה ל"ה סי' דשמא נפלו ביחד מאדם דעלמא עכ"ל וכיון דעיקר סי' דתכריך לא נקט המשנה רק משום ספק מלוין דייק הש"ס שפי' דקשר הוי סי' משא"כ ממנין לא מדייק הש"ס דהכא מנין לא משו' סימנ' רק משום הוכחה מדלא ידע ש"מ דלאו מיניה נפל וא"ש גם סיום דברי הרמ"ה דאם שניהם לפנינו דהיינו במקום שאין שיירות מצויות רק שהוחזקו שני יב"ש ושניהם לפנינו והשני א"י סי' מניינם ודאי דשל המלוה היודע הוא כיון דהאחר א"י כמו שאין מספקי' בלוה כיון שהוא לפנינו וא"י המנין ה"נ אין לספק במלוה השני שהוא לפנינו וא"י המנין ומיירי שחייב מודה או באופן אחר דלא סיים גבי' נפל איתרע כנ"ל בפי' דברי הרמ"ה. ומתורצין כל הקושיות בדרך מרווח ונידון אי מהני סימן לגבות ממשעבדי. נראה דהעיקר כהתומים שהביא בשם בעה"ת דגוב' ממשעבדי דכיון שיש בו סי' והוי כמו דלא איתרע בנפילה לא חיישינן לקנוני' ובודאי אישתמיט להש"ך ס"ק ז' דברי הבעה"ת האלו מדלא הביאו ונידון מה שכ' הש"ך שהלוה הגיד לו הסי' הרגיש בזה בשטה המקובצת גבי אבידה של שטרות ומתרץ דא"כ היה לו ליתן בעצמו הסי' ולמסור לו בצינע'. ולפענ"ד תמוהין דבריו דבב"מ י"ט אמרינן גבי גט יאמרו לה אייתו ראיה משא"כ גבי שטר חוב יאמרו מדאהדרוה רבנן ש"מ למיטרף ומדאהדרוה רבנן שמע מיניה קמו ביה רבנן במילתיה וכו' ומש"ה ניחא ליה ללוה לעשות קנין עם המלוה שיגיד הסימן. ויחזירו למלוה ואז לא יאמרו הלקוחות (") אייתי ראיה כי יאמרו מדאהדרוה רבנן וכו' משא"כ כשיגיד בעצמו הסי' ויחזירו ללוה אף שימסור למלוה בצינעא יאמרו הלקוחות אייתי ראיה:
כ סָעִיף יא יחזירם ללוה בתומים הביא בשם הריטב"א דאין מחזירין בלא סימן מחשש דשמא מכרן כולן לאחד ונפלו מידו. ונראה דדעת המחבר וכל הפוסקים דלא חיישינן למכירה דהא מחזירין אבידה בסימנין ולא חיישינן דלמא היה שלו ואח"כ מכרן לאחר ומש"ה יודע הסי' אלא ודאי דלא חיישינן לזה דמוקמינן תמיד הדבר בחזקת מרא קמא והיכא דלא מצינן לאוקמי בחזקת המלוה מוקמינן בחזקת הלוה דכל שטר לפרעון עומד ולא למכירה. עוד הקשה דהא כל מלוה יש לו שני עדים השני מלווין אחרים שאומרין שהם כרכו השטרות יחד והפקידו אותן לאחר ואי מטעם דהוא נוגע הא י"ל פלגינן דיבור' וכו' ולק"מ לפמ"ש הש"ך בסי' ל"ד ס"ק כ"ח דכל היכא שיש לחוש שנוגע חיישינן דבשביל עצמו מעיד כן ולא אמרינן פ"ד וגם אפשר לא שייך כלל לומר פלגינן דיבורא דאי אפשר למיתפס כלל בלא הדיבור שהוא נוגע בו ודוקא בפלוני רבעני לרצוני שייך לומר פלגינן דיבורא דהיינו שמאמינין לו במה שיאמר פלוני רבעני ולא מאמינין ליה במה שאמר לרצוני משא"כ הכא שאי אפשר לתפוס דיבור שלא יהי' נוגע בו:
כא סָעִיף יג יחזירנו לעבד. עסמ"ע ס"ק ל"ח ורימז לס"ק י"ט (ט"ס ס"ק י"ח) ששם הקשה מחשש שמא יש לו בע"ח וה"נ יש לחוש דכוותיה. ואין לו הבנ' דהא בלא"ה לא חיישי' לקנוני' דהא צריך להביא ראיה אימת מטא שטרא לידי' וכן הקשה בתומים (") ונראה כוונתו דס"ל דע"כ לא אמרי' דצריך העבד להביא ראי' אלא בשבא להוצי' אבל אם העבד מוחזק בנכסים ובע"ח של האדון באין להוצי' מיד העבד ודאי דיכול העבד לטעון קניתי לעצמי ונכסי דהשיחרור קודם לשיעבודך וכן כתבו התוס' גיטין נ' בד"ה כתב בכת"י דכשתתפוס הפירות היא נאמנת ע"ש וא"כ במטלטלין שתחת יד העבד ודאי דאין הבע"ח של האדון יכול להוציא ואפי' בקרקע שהעבד מוחזק נרא' דאין הבע"ח יכול להוצי' מהעבד מחמת ריעות' דנפילה וכן בשטר מקח שנפל נרא' דאין הבע"ח של המוכר יכול להוצי' מלוקח מחמת שהשטר מקח איתרע בנפילה ולומר שכתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי שכיון שהלוקח מוחזק לא מוציאין מידו מחמת ריעות' ואפילו בלוקח הבא מחמת חזקה יש לעיין טוב' אם הבע"ח יכול להוציא ממנו כשלוקח טען שקנה קודם זמן של השטר חוב כשאין הלוקח מביא ראיה שהי' הנכסים ביד הלוה בשעת הלוא' ויתבאר אי"ה בהל' גביות חוב וא"כ יש לחוש שהאדון חייב להאחרים והעבד קנה נכסים ומצוה להחזיר להעבד בקנוני' כדי שלא יטרוף הבע"ח ומתרץ דלא חיישינן לזה ומטעם שכתב שם דלמניעת טריפת בע"ח לא חיישינן ע"ש בחידושי. ואין לחוש דלמא מכר העבד בעצמו ומצוה להחזיר כדי שיוציא העבד עצמו מהלוקח דזה לא יעשה דכל שהשיחרור נתבטל ופסול לשחרר בו עכשיו ודאי דלא יתננו בידו דלא עביד לקלקל בידי שמים כמו שכתב התומים:
כב סָעִיף יג ובמקום שעדים בחז"ל. ע' בסמ"ע ס"ק מ"א דהיינו שכתוב בשטר מעכשיו או שהעדים זכו מיד להמלוה ובתומים הקשה כיון דהעדים זכו בו לא יכול לחזור בו וא"כ אפילו אין האדון מודה יחזיר. ולק"מ דאטו לא יכול להתנות עם העדים זכו בשטר זה מעכשיו ולכשיגיע לידו מרצוני דאז הוי הנתינה לידו בקיום תנאי דעלמא:
כג סָעִיף טו וישלם הלוה מחצה. לכאורה ק' כיון דבאו לפני ב"ד והלו' היו אדוק בשטר בטופס או בתורף ואמר תיכף בבואו לפני ב"ד שהשטר פרוע כיון דבשע' שהי' בידו קודם בואו לב"ד הי' בידו לקרוע להשטר שבתוך ידו ולפסול השטר אמאי לא מהימן במיגו דאי בעי קלתי' כמו בסי' מ"ו דמהימן הלו' במיגו דאי בעי קלתי' ואפי' מאן דפליג התם בש"ך ס"ק ו' היינו דוקא מלו' אבל לוה ודאי מהימן במיגו כמו שמהימן נגד שטר לטעון פרעתי במיגו דמזויף או החזרתי במיגו דנאנסו ומשום טעם שכתבתי שם ע"ש וכן בסנהדרין ס"פ ז"ב אפי' רב נחמן דלית לי' הימנות' דשליש מ"מ כשיש לו מיגו דאי בעי קלתי' מהימן וא"כ ה"נ יהי' מהימן במגו זו ועוד ק' בשטר שאינו מקוים דפסק המחבר דנשבע הלו' היסת וילך לו ומשמע דמוציאין השטר מידו וקורעין אותו כשנשבע הלוה היסת ואמאי הא לא מהימן הלו' רק במיגו דמזויף ואלו הי' טוען מזייף הי' מודה דהשטר של מלוה הוא ודאי דהי' יכול המלוה לטעון הניחו השטר בידכם עד שאמצא עדים לקיימו דהא נגד המחצה הוי המלו' כמוחזק על השטר וכמו שאין מוציאין השטר מידו כשהוא כולו בידו כשטוען הלו' מזויף כמו כן ראוי להיות הדין על המחצה ועכ"פ הי' לו להב"ד לקבוע לו זמן על הקיום והייתי רוצה לומר דלא אמרינן מגו לאורוע שטר וכמ"ש הכנה"ג בכללי מגו והטעם דחזקת השטר שביד המלוה שאינו פרוע הוא טוב יותר מחזקת תוך זמנו דמיבעי' ליה אי אמרינן מגו במקום חזקה. תדע דהא הרבה מ"ד ס"ל דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וע"כ הא דקיי"ל דנאמן לטעון פרעתי במגו דמזויף בשטר שאינו מקוים או החזרתי במיגו דנאנסו והטעם דבשטר שיכול לפטור נפשי' נגד השטר בטענה אחרת כגון מזויף או בנאנסו טענת פרעון נגד שטר זה בעצמו טענ' מעליותא הוא דלא שייך שוב חזק' דשטרך בידי מאי בעי דשטר כזה אין חושש להניחו ביד המלו' דסומך עצמו אטענ' אחרת שיכול לטעון נגד השטר וכמ"ש הסמ"ע בסי' מ"ו ס"ק ב' וז"ל שיכול לומר הנחתי בידו ע"ד שאם יתבענו אימא מזויף הוא עכ"ל. תדע דעכצ"ל כן דהא אפי' במקום דמגו כזו לא הוי מגו בשום מקום כגון במקום עד אחד דלא הוי מיגו דהוי משואי"ל כמו בנסכ' דר' אבא והכא בשטר מהימן לטעון פרעתי במיגו דמזויף אף שיש ע"א על הקיום אפי' בשטר שאין בו אחריות ומחל לו השיעבוד אף שאם הי' טוען מזויף הי' מחויב לישבע נגד העד ש"ד ואפ"ה הוי מיגו וע"כ הוא מטעם הנ"ל דכל שיכול לפטור עצמו בטענות אחרות נגד השטר טענת פרעון בעצמו טענה מעליותא הוא ומש"ה בנידון דידן דהוי המלו' מוחזק בחצי השטר וכאלו יש בידו שטר על חצי הסך אין הלוה נאמן לטעון פרעתי אף שיש לו מיגו דאי בעי קלתי' לשטרא ומש"ה באינו מקוים אף שיכול אח"כ לקיימו נאמן הלוה במיגו דכל זמן שאינו מקוים לא חשיב שטרא ומהני מגו נגדו כעין שכתב הש"ך בס"ס נ"ז ובס"ס פ"ג אף דהמלוה נאמן במיגו להוציא כשיש לו שטר מכל מקום כשהשטר אינו מקוים הרי הוא כחרס ושוב לא מהימן אף שיקיימנו אח"כ וה"נ דכוותי' כשהלו' יש לו מיגו דאי בעי קלתי' נגד שטר שאינו מקוים הרי הוא כחרס ולא מהני שוב אף שיקיימנו. ובזה הי' אפשר ליישב דברי רש"י בסוף פרק ז"ב והסמ"ע בסי' מ"ז סק"ג שפירש והוחזק בב"ד שנתקיים ותמהו התוס' שם והש"ך שם דהא מ"מ יש לו מיגו דאי בעי קלתי' עם הקיום. ולפמ"ש א"ש דס"ל כשהוא מקוים לא מהני מיגו במקום חזקת שטר אפילו כשהוא ביד שליש וגם משום טעם הש"ך שכתב שם בס"ק ו' רק כשאינו מקוים מהני מיגו מטעם שכתבתי. אך מדברי הפוסקים משמע דמהני מיגו ללוה אף במקום שטר מקויים וע' בסי' פ"ב מ"ש שם. לזה נראה דהכא מיירי שבאו שניהם אדוקין בשטר לפני ב"ד והוחזק השטר בב"ד והלוה לא טען תוך כדי דיבור פרעתי דאז הוי מיגו למפרע דמיגו לא הוי רק תוך כדי דיבור כמבואר בכמה דוכתי בש"ס ובפוסקים או בשטר שא"א להיקרע וכיון דהוחזק השטר בב"ד על מחצה אינו נאמן ואם טוען הלוה לא לויתי בשנים אדוקין ג"כ חולקין דחשבי' להחצי שהמלוה מוחזק כאילו היא בידו לבד שאין הלוה נאמן בשום טענה דלא כמ"ש הפ"י בב"מ דף ז' ע"ש:
כד סָעִיף טו מחצה שויו. בב"מ דף ז' אמרי' ויחלוקו דאמרי' לדמי דאי לא תימא הכי שנים אוחזין בטלית דיחלוקו הא אפסדי' אלא לדמי ה"נ לדמי ע"ש. ולכאורה ק' כיון דמדמי אותו לטלית ובטלית אף דשמין אותו מ"מ יכול האחד לומר לחבירו גוד או איגוד ביותר משויו דודאי אין אחד יכול לכוף לחבירו למכור המחצה שלו כפי השומא א"כ ה"נ יאמר המלוה ללוה מה אתם שמין המחצה שלי כיון שאנחנו מוחזקין בשטר בשוה יכתוב שובר על חצי שט"ח ואין רצוני למכור חציו שט"ח שלי ולק"מ דהכא כיון דשמין השט"ח כמה שוה מחמת שהלוה העני ואם השט"ח על מאה והלוה אין לו רק חמישים דאז אין השט"ח שוה יותר מחמשים זהוב ואם יכתוב קבלה על השט"ח מסך חמשים זהו' אז אין החלוק' שוה שהיא נוטל כל החמשים זהו' ששוין חמשים זהו' דהוא יגבה ממנו חמשים זהו' והלוה נוטל אותן החמשים זהו' שאין שווים אף פרוטה אחת וכן אם נישום השט"ח של מאה בחמשים מנה אלמותו ידוע דאף ששט"ח של מאה נישום במחצ' שט"ח של חמשים נישום ביותר ממחצה דשט"ח קטן אין שוה כשומא של שט"ח גדול. ולכן אם יכתוב קבלה על חצי שט"ח לא יהי' החלוק' שוה. אמנם נראה דאם השט"ח נישום בפחות מחמת הזמן דאז השומא שוה הן משט"ח קטן אז גדול יכול המלוה לומר אני רוצה להמתין המחצה שלי ואין רצוני בשומא ונחלוק בשוה שיכתוב קבלה על חצי השט"ח כנ"ל:
כה סָעִיף טז שגובין בו. בבעה"ת שער נ"ב (") הקשה מהא דאמר ב"מ י"ט גבי גט יאמרו הלקוחות אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך וכו' מוכח אפי' כבר החזיר לה צריכה להביא ראיה ונראה ליישב דהרמב"ם לא קאמר רק דוקא כשהחזיר השטר (") קודם שנראה פסולו בב"ד אחר אבל אחר שנרא' פסולו בב"ד ודאי לא מהני חזרה וקאמר התם שפיר דשם בהוחזר ע"פ ב"ד מיירי כדקאמר התם מדאהדרוהו רבנן וכו' וכשהיה השטר בפני ב"ד בפסולו וכשנראה פסולו בב"ד ודאי אף הרמב"ם מודה דאינו חוזר ונכשר בתפיסתו ובפרט שהב"ד לא החזירו לו רק לגבות מבנ"ח ולא ממשעבדי ועיין ברא"ש בכתובות דף כ"ב שכ' בשם הרמ"ה דכל תפיס' ע"פ ב"ד לאו תפיס' הוא דאנן אחתינן ואנן אסקינן ליה:
כו סָעִיף טז או ליורשיו עש"ך ס"ק מ"ח עד ומה שהביא הבעה"ת ראיה על דין הזה ממת הבן וכו' הוא ענין בפ"ע ולא שייך למ"ש קודם בדעת הטור וכוונתו דהא דהוצרך הבעה"ת להביא ראי' דתפיס' מהני ממת הבן היינו בפרע ליורשיו דהוי תפיסה מספק ועל זה הוצרך להביא ראיה ממת הבן דשם ג"כ הוי תפיס' מספק אבל בפרע ללו' לא היה צריך להביא ממת הבן דכשטוען ברי ודאי מהני תפיס' אפי' תפס שלא ברשות כמו שהאריך הש"ך בכמה דוכתי ובספרו תקפו כהן:
כז סָעִיף יח בזמן שהמלוה מודה. עש"ך ס"ק מ"ט שכ' על הסמ"ע דדבריו אינן נכונים מתחלתן ועד סופן. ולפענ"ד נרא' שכל דבריו ברורים ואמתיים ואשיב על ראשון ראשון. דמה שתמ' על הסמ"ע במ"ש דחוששין לקנוני' דבעי לאפקועי חובו וכו'. וע"ז תמה הש"ך דהא לקנוניא זו ודאי ליכא למחוש אפי' הוי ודאי פסיד' דבע"ח דהא אי בעי המלוה הי' קרע לשטרי' או קלתי' וכו' אין כאן מתחל' קושי' דקמ"ל אפי' שהוחזק השטר בב"ד דאין לו מיגו דאי בעי קלי' ואי תקש' הא מ"מ אית לי' מיגו דאי בעי כ' ליה שובר אחר זה תירץ בדריש' בד"ה המוצא שובר ע"ש ועוד נ"ל לפמ"ש הדרישה בד"ה או שיש ללוה כת"י דלא חיישי' לקנוניא כי אם שבחזרת שטר זה מוציאין זה השדה עצמה שכבר זכה בו הלוקח וכו'. עד הפקעת שיעבוד שעדיין לא זכה לא הקפידו כולי האי. וסברא זו כ' ג"כ השיט' מקובצת בדף י"ט דלא חיישינן לקנוניא רק במקום שאם יוציא השדה יהיה השדה בגזל בידו אבל להפקעת שיעבוד לא חששו. ולפ"ז היה נ"ל דאפי' יש כאן המלוה אחר שהמלוה חייב לו ובא לאפקועי חובו במה שמודה במציאת שובר זה ללוה מהני הודאתו ומחזירין ללוה וכן מוכח מדלא חילקו הפוסקים בהא דהמלוה מודה דיחזיר ללוה דאם יש כאן בע"ח שבא להפקיע חובו שאינו נאמן אלא ודאי דאפ"ה נאמן מטעם שכ' הסמ"ע כיון דיש שובר כשר מסייע להודאתו ואין כאן רק הפקעת שיעבוד לא חששו. ואפשר דזהו כוונת הסמ"ע. ומה שסיים אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דבע"ח. כוונתו במקום דליכא שובר כשר מסייע להודאתו רק שאומר בפה פרוע הוא וכמבואר בסי' מ"ז. ולפ"ז לית ליה מיגו דאי בעי כ' לו שובר אחר כיון שיש בע"ח לפנינו. ולפי סברת הט"ז שכ' דאין כאן חב לאחריני דבלאו הודאתו אין בע"ח יכול לטרוף מן הלוה כיון שנמצא שובר והלוה צועק שממנו נפל וכו' ע"ש ודאי דאפי' יש כאן בע"ח שבא להפקיע חובו ממנו מהדרין ללו'. ואפשר דזהו ג"כ כוונת הסמ"ע דלא חשיב הפסד ברור דהא מספק לא יגבה ג"כ מהבע"ח דהא לא יחזיר לא לזה ולא לזה תנן אלמא ספיקא הוא ובודאי בע"ח של המלוה לא מצי גבי מספק עד שיתברר וא"כ בשעת הודאת המלוה לא חשיב הפסד ברור. אמנם באה"ע בס"ס ק"י כ' הב"ש בנמצא שובר דהשטר בתוקפו ע"ש וצ"ל דכשמודה המלוה עדיף כיון דשובר מסייע להודאתו כמ"ש הסמ"ע ובע"ח של המלו' טוען שמא והלו' טוען ברי גם מ"ש על מ"ש הסמ"ע דכשהלו' פודה דאין מחזירין למלו' כיון דאיתרע בנפיל' ועל זה הקשה דאדרבא כיון דהשובר איתרע בנפיל' השטר בתקפו וכו' לק"מ לפי מה שפי' רש"י הביאו הש"ך בס"ק נ"ד דכשהשובר נמצא בין שטרות קרועין וז"ל. הילכך איכא למימר שנתקבל החוב השובר הזה אינו צריך למלוה וכו' לפיכך נתנו בין הקרועים דאי מלוה כתבו וכו' עיין שם א"כ ה"נ נפילת השובר דמודה שלא היה נזהר לשמרו אמרינן דודאי נתקבל החוב והלוה שכחו אצל המלוה והמלוה אין צריך לו לכן לא היה נזהר לשמרו דאי מהמלוה שהכינו היה נזהר בו דהא הכינו א"כ ריעותא דנפילה מהשובר מוכח שנתקבל החוב ושפיר כ' הסמ"ע. גם מה שכ' תדע יתיישב עם הא דבסמוך. גם מה שהקשה דאם כן כשהמלוה מודה אמאי מחזירין ללוה ניחוש שהלוה יחזירנו למלוה או יקרענו וכו' לק"מ דבב"מ י"ט אמרי' דגט מחזירין משום דכי אתי למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה משא"כ בשטר שנפל לא אתי לקוחות ותבעי דיאמרו מדאהדרוה רבנן ש"מ קמו בה רבנן במלתא וכו' ועכצ"ל דכשנמצא שטר בב"ד קלא אית ליה וידוע לכל שהוחזר שטר הנמצא ע"פ ב"ד דאי אינו ידוע אפי' בגט לא היה יכולין הלקוחות לומר אייתי ראיה דחזקה ביום שנכתב נמסר כמ"ש התוס' רק בשטר לא אתי לקוחות ותבעו כי יאמרו מאהדרוה רבנן. ולפ"ז לק"מ דהא כיון שנמצא שובר והדין דלא יחזיר אין המלוה יכול לגבות מלקוחות כיון דספיקו הוא דהא לא יחזיר לא לזה ולא לזה תנן וכמ"ש הט"ז כאן לענין בע"ח ומש"ה אין מחזירין למלוה דאם יחזירו השובר למלוה לא אתי לקוחות ותבעו כי יאמרו מאהדרוה רבנן למלוה השובר ע"כ קמו ביה רבנן במילתיה דמיד המלוח נפל משא"כ החזרה ללוה ודאי אינו מזיק דאדרבה כשהלקוחות ישמעו שהחזירו ללוה פשיטא דאתו ללקוחות ותבעי כי יאמרו מאהדרוהו רבנן ללוה שובר כשר הוא וא"כ החזרה ללוה אין עושה קילקול יותר ממה דלא יחזיר והוא ממש ביד ב"ד ואדרבה מתקן יותר ואם הלוה יחזירו למלוה או יקרענו מה בכך הא כשנמצא כבר ידוע לכל העולם שנמצא שובר על שטר זה דהא מה"ט מחזירין גט מחמת שידוע לכל העולם מציאתו והחזרתו משא"כ כשמחזירין אותו למלוה ודאי דמקלקלי יותר נגד הלקוחות ממה דלא מחזירין והוא מונח ביד ב"ד כי יאמרו הלקוחות מאהדרוה רבנן למלוה וכמש"ל וזה ברור בעיני עד שתמה אני על הש"ך שנעלם ממנו זה. ואפי' להב"ש באה"ע ס"ס ק"י דהשטר בתוקפו מ"מ שיחזור השטר ללוח ע"פ ב"ד ודאי קלא אית ליה שהשטר פרוע דמעשה ב"ד קלא אית ליה:
כח סָעִיף יח כת"י הלוה. עש"ך ס"ק י"ב שפי' בירושלמי פי' דחוק כמ"ש האו"ת ע"ש. גם מ"ש הש"ך דר"י בר נחמן דס"ל דאין השובר כשר כשיוצא מתחת יד אחר דס"ל כלישנא בתרא דרב נחמן דס"פ ז"ב וכו'. ולכאור' קשה דר"נ לא פליג התם רק אשובר שא"י לקיימו או שאין עליו עדים והשטר והסמפונות יוצאים מתח"י והוחזק בב"ד דלית ליה עכשיו מיגו רק שהיה לו פעם אחת מיגו אבל בשובר בעדים שיכולין לקיימו דמיירי התם בירושלמי דהא דומיא דיוצא מתח"י המלוה קתני דמיירי ביכולין לקיימו דבלא"ה אפי' ת"י הלוה אינו כלום כמו שהוכיח הש"ך ס"ק ג' ובשובר שיכולין לקיים חתימת העדים אפי' רב נחמן בסנהדרין שם מודה כיון דיש לו מיגו דהחזירו ללוה והוחזק כב"ד לא מהני בשובר כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו בס"ק א' ע"ש (אכן לפמ"ש שם דהש"ך לא כ' זה שם רק לפי פי' מהרש"א שהביא שם א"ש וע"ש הטיב) ועיין בתומים שדחק עצמו ג"כ בפי' הירושלמי ולפענ"ד נרא' דהירושלמי לא ס"ל סברא דהכינו המבואר בספ"ק דב"מ תדע דבירושלמי אמר סימפון שיצא מתח"י המלוה בכתב ידי המלוה פסול אני אומר מתעסק היה ולא קאמר הטעם דהכינו אלא ע"כ דלא ס"ל טעמא דהכינו רק דמיירי שאין עליו עדים ולא ח"י המלוה דח"י כעדים דמי רק שנכתב בכת"י המלוה שטר זה פרוע וע"ז אמר פסול דאימר להתעסק כתבו אבל כשהיא ח"י אחר האחר נאמן במיגו שהיה מסרו ללוה דאז לא אמרינן להתעסק אפי' בכת"י בלא חתימה כמבואר בסימן ס"ט סעיף א' ור"י בר נחמן ס"ל דאף בזה יכול לומר להתעסק וכסברת הריטב"א הביאו הש"ך בסי' ס"ט ס"ק ד' ע"ש ומקשה מהא דלא נמצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע והיה דחוק בעיניו לאוקמי בשובר בעדים דא"כ היה הלוה יודע דהא שובר שלו היא דזה לא ס"ל הירושלמי שהמלוה יכתוב ויחתום בעצמו עדים בשובר וע"כ דנשבע אם לא נמצא כתוב בכתיבת יד המלוה ששטר זה פרוע והרי מוכח דכשר ועל זה משני דהיינו בדייתקי שלו דהיינו בשטר צוואה שכתוב בו כל ענייני צוואתו אף שלא חתם שמו דאין דרך אדם לכתוב דרך מתעסק בדייתקי דאין אדם עשוי לפגום דייתקי ונראה דדין זה הוא אפי' לש"ס דילן דתלי טעמא דהכינו ובצוואה שכתוב הרבה עניינים לא שייך סברא דהכינו ליתן לזה ודוקא אם נמצא שובר כתוב לבד שייך סברא דהכינו:
כט סָעִיף יח אא"כ שהשטר. עש"ך ס"ק נ"ד עד ובהכי ניחא הא דלא משני וכו'. פי' דהנה לפירושם שהשטר נמצא לא קשה כלל דלישני בנמצא בין שטרות קרועים. ומ"ש הש"ך על פרש"י שכל אחד אומר זהו שטר שלי וכו' לק"מ דקאי על השטר הנזכר בשובר השטר פרוע אומר כ"א שהוא שטר שלי וכ"כ התומים
ל סָעִיף יח אע"פ שנמצא וכו' עש"ך ס"ק ס' שהביא בשם הב"ח שתמ' על הי"א שבבעה"ת דס"ל דבנמצא בין שטרות קרועים אפי' ביורשים בעינן שיטענו ברי דוקא מהא דמוקי ר"ס הא דשבוע' שלא מצאנו בין שטרותיו קרועים ששטר זה פרוע בנמצא בין שטרותיו קרועים וע"כ אפי' באינו יודע מה טיבו עסקינן דהא קתני עלה ריב"ב אפי' נולד הבן אחר מיתת אביו הרי זה נשבע ונוטל וא"כ מאי אהני ליה שלא נמצא שובר וכו'. והא דלא הקשה בפשיטות דאי כשטוען ברי אמאי נשבעין שלא פקדנו הא כשטוען ברי צריכים לישבע בברי כמו אביהם כמבואר בסי' ע"ה סעיף י"ו. לכן נראה דאין צריך לטעון ברי שאינו פרוע רק שברי לו שלא הי' פרוע בעת שהניחו בין השטרות קרועין ולא הניחו שם מחמת סיבת פירעון רק לסיבה אחרת וכיון שיודע טיב סיבת הנחתו שם סגי בזה וכן היורשים כשיודעין סיבת הנחתן שם סגי בזה אף שאינן יודעים אם פרעו אחר כך ועל ברי שטוענין א"צ לישבע לכן אין נשבעין רק שלא פקדנו. ולכן הוצרך להקשות מבן שנולד אחר מיתת אביו שא"י כלל סיבת מה שמונח בין השטרות קרועין. אבל קושיא זו אינה תימה כ"כ דהא האי נשבע ונוטל דקאמר ריב"ב לא קאי אהנך שבועות דחשיב לעיל במתני' דהא שלא פקדנו א"צ לישבע כמבואר בסי' ק"ח א"כ י"ל דנשבע באמת שלא מצאו בין הקרועים לבד דשבוע' זו ג"כ צריכים היורשים לישבע כמבואר בש"ך שם אך הא קשיא לי על הפוסקים דס"ל דבעינן תרוייהו הא נפל ומצאו באשפה היה ריעותא יותר גדולה מנמצא בין שטרות קרועים בביתו דהא בנפל בשוק אף שידוע שמיד המלוה נפל הדין דלא יחזיר משום ריעותא דנפל איתרע ובנמצא בביתו בין שטרות קרועים לחוד השטר בחזקתו אלמא דנפל גרע מנמצא בביתו וא"כ ק' דמ"ש בנמצא השטר בין שטרות הקרועין ונמצא ג"כ שובר בשוק מחזירין השובר ללוה דהא אפי' בנמצא בבית המלוה או ביד שליש מחזירין ללוה וכשנמצא ביד שליש וא"י מה טיבו דמי לנמצא בשוק ומ"ש בנמצא השטר בשוק שלא בין שטרות קרועין ונמצא ג"כ שובר בשוק דאין מחזירין לא ללוה ולא למלוה כמבואר בסעיף ח' וע"ש בש"ך ס"ק ה' וגם ק' דמשמע בנפל ומצאו בעצמו השטר בחזקתו לגמרי ומשמע אפי' נמצא ג"כ שובר דלא חילקו הפוסקים וכשמצאו המלוה בין שטרותיו הקרועין וגם שובר מחזירין ללוה וכן להפוסקים דס"ל דנמצא בין הקרועין לבד צריך שיטעון המלוה ברי אפי' מצאו המלוה עצמו ובנפל כשמצאו המלוה עצמו לא חילקו בזה. אח"כ מצאתי במשנה למלך שהניח ג"כ ל' זה שכ' הרמב"ם הביאו המחבר בסעיף ח' בצ"ע מכח הקושיא דמנין לו להרמב"ם דבעינן דוקא בנמצא בין שטרות קרועין ע"ש. ונראה דשאני מצאו בין השטרות קרועין דהוא דרך הנחה והמלוה בעצמו עשה ריעותא זו לכן כשיש ג"כ שובר נהי שהמלוה כתבו מ"מ אלו לא היה נפרע לא היה עושה בעצמו ב' ראיות ניכרין שיהי' נראה שהוא פרוע וע"כ הוא פרוע באמת משא"כ בנפל די"ל שמעצמו נפל באונס ולא עשה לו שום ריעותא וכן יש לחלק להנך פוסקים דס"ל דבעינן שיטעון המלוה ברי דבין שטרות קרועין כיון שעשה הריעות' בעצמו וגם טוען שמא ראיה ברורה הוא שנפרע:
לא סָעִיף יט נאמן אפי' ראוהו בידו כבר עש"ך ס"ק ס"ג והא ליכא כאן מיגו (ט"ס דאי וצ"ל דהא) גם מ"ש בס"ק זה ראיה למה שכתבתי בסי' נ"ו ס"ק א' דמ"ש הש"ך שם דהוחזק לא מהני בשובר לא כתב כן רק לפי' המהרש"א ע"ש ומ"ש הש"ך ראיה מתוספתא היינו שפי' בתוספתא דקתני בין שטרותיו של אביו דהיינו שמצא שטרות שלו בין שטרות אביו והיה דחוק בעיניו דמיירי בסמוך על שולחן אביו דכיון שאין להם חזקה הוי כמונח ברשותו כמבואר בהג"ה ס"א:
לב סָעִיף יט ודוקא שהשטר בידו וכו'. עש"ך ס"ק ס"ה עד ומכל מקום אפשר דהג"מ דוקא קאמר כשהשליש חי אבל כשהשליש מת. ובש"ך חסר תיב' אבל:
לג סָעִיף יט יתקיים בחותמיו עש"ך ס"ק ס"ז עד דלא כמ"ש בספר מעד"מ. ובספר קצה"ח סתר דברי המעד"מ מהא דאמר בגיטין דהשליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ דצריך קיום מדרבנן דאף דהשליח הוא שליש וכו' ע"ש ואין בדבריו כלום דהמעד"מ לא כתב רק כשמודה או כשידוע שהוא שליש אבל בהא ודאי מודה המעד"מ כשבא אחד עם שטר שאינו מקוים ואומר שליש אני דבעי קיום מדרבנן ופשוט. (ועש"ך ס"ק ע"ג ויש שם ט"ס וכצ"ל דאם הוא אינו כת"י אין עושין):
א סָעִיף א עבר. ע"ל סי' נ"ו ס"ו בהגה"ה:
ב סָעִיף א הי'. כתב הסמ"ע מדכתב הי' כו' משמע שאינו מילתא דפסיקא וה"ט משום דא"י לגבות בו עד שישבע כעין דאורייתא נגד השליש דאף שיצא השלישות מידו ה"ל כעד אחד כמ"ש בסי' נ"ו אבל אינו נשבע שבוע' דאוריי' ממש דכל הנשבעין שבתור' נשבעין ונפטרין וזה נשבע ונוטל וכמ"ש בסי' פ"ט וק"ח גם אין זה בכלל מ"ש דאין נשבעין על השטרות רק היסת כמ"ש בסי' צ"ה דהא אין זה נשבע נגד השטר אלא נגד העד שאומר שמסר לו השטר עכ"ל והש"ך כתב דלדידיה צ"ע ול"ד לע"א מעידו שהוא פרוע דשם מעיד בפירוש משא"כ הכא שאינו מעיד בפירוש שהוא פרוע דנהי שהי' בידו יכול להיות שהי' של המלו' ולא מצינו שבועה זו במשנ' ובש"ס ודמי למ"ש הב"י בשם בעה"ת בר"ס נ"ח בדאיכא ע"א שפרע לו והוא טוען סטראי דא"נ שבועה כלל ע"ש וה"ה הכא ואפי' להפוסקים שם דה"ל משואיל"מ היינו משום שעכ"פ מעיד העד שפרע בבירור משא"כ הכא ואפי' א"ת שאין לחלק בזה מ"מ לדעת בעה"ת נרא' דהכא א"צ שבוע' ואף דמכחיש את העד מ"מ לא גרע מאילו הי' מודה לו וטען ברי שחייב לו שלא הי' צריך לישבע כמ"ש לקמן מכ"ש עתה שמכחישו ג"כ וצ"ע עכ"ל.
ג סָעִיף א להחזירו. ז"ל הש"ך דין זה כתב הטור בשם תשובת הרא"ש וחפשתי בכל התשובות ולא מצאתיו וגם הוא תמוה בעיני דלמה לא יהא נאמן במגו שהי' מכחישו וכ"ש לדעת בעה"ת (שבס"ק ב') והרב כתבו בסי' נ"ח בסתם קשה למה צריך כאן להחזירו וצ"ע ונרא' דהט"ו מיירי שהמלו' עצמו אינו טוען ברי שהוא ג"כ מסופק שמא פרע דהשתא לא שייך מגו כו' עכ"ל ועיין שם:
ד סָעִיף א יתבאר. כתב הסמ"ע הא דכתבו הט"ו בסי' י"ז פלוגתא בזה וכאן כתבו בסתם צ"ל דיש לחלק דכשהי' ביד שליש יכול להחזירו לידו כמו שהי' משא"כ כשנפל ואחר מצאו דלא האמינהו ליתנו לידו וכ"ש לחזור וליתנו על הקרקע שמצאו שם והש"ך כתב דא"צ לדחוק כ"כ ולק"מ לפי מ"ש לעי' דמיירי כאן שהמלו' אינו טוען ברי כנ"ל:
ה סָעִיף א טענה. פי' לא טענת לקוח שהרי ע"י השטר נודע שבא לידו בתורת משכון ואינו נאמן לומר שממושכן בידו בסך כך כמשמעות השטר דכיון שהוא ביד שליש אימר דנפרע כולו והלו' הפקידו. סמ"ע:
ו סָעִיף א לבעליה. אע"פ שזה מוחזק בה בכה"ג דאיכא ריעותא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת. שם:
ז סָעִיף א עצמו. פי' ואם טוען האב שהלו' חייב לו גובה בו אבל אם גם הוא אינו יודע אם פרוע הוא או לאו כבר נתבאר בסי' נ"ט דצריך להחזיר השטר ללו' אע"פ שהוא מקוים דה"ל לידע אם שטרו פרוע או לא. שם:
ח סָעִיף ב יורשי. כתב הסמ"ע דקמ"ל בזה דל"ת דהיורשים לא ה"ל למידע ויחזירו למלו' קמ"ל וצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג גבי שטר מתנ' שנמצא אצל יורשי הנפקד פסק המחבר דיחזירו ליורשי הנותן ואפשר לחלק די"ל דמיירי שם בשטר שאין בו קנין דעדיין לא זכה בהמתנ' משא"כ בהלוא' דיש שטר כשר לפנינו ומודה שהלו' לו רק דחיישינן שמא פרע לו מש"ה לא יחזירו לשום אחד מהן והש"ך חולק ע"ז וכתב דבהדיא מוכח בש"ס דאפי' שטר מתנה שאין בו קנין שנמצא לא יחזיר לא לזה כו' ופשיטא דנמצא ביד אביהן דמי לנמצא בשוק וכן הוא בהדיא בתוספתא אלא העיקר דבסי' רמ"ג מיירי דידוע שהנותן נתנו לידו ובהדיא ס"ל להרא"ש דבכה"ג מחזירין לו עכ"ל וע"ש:
ט סָעִיף ב אחר. כתב הסמ"ע נרא' דלאו דוקא קאמר אלא אפי' בא ליד אחר כל זמן שלא נשמע מפי האחר שיש בו ספק ואינו יודע מה טיבו ולקחו המלו' מידו לא אמרינן ביה יהא מונח והב"ח השיג עליו וע"ש עכ"ל הש"ך (והט"ז הסכים לדעת הסמ"ע וכתב דבהרשב"א משמע בהדיא כן ודלא כהב"ח שהגיה דברי הרשב"א ע"ש):
י סָעִיף ג כתובת. ה"ט דאין כתובה עומדת להפרע עד אחר מות בעלה וסיים שם בהריטב"א והיא הנותנת שאין היורש נאמן לומר שמכר' לו הכתוב' בכתיב' ומסיר' או באגב או משכנו אצלי והא דכתב המחבר בס"ה דשטר נדונייתא הנמצא הוא כשט"ח נ"ל דדוק' נדונייתא שהיא נתנה לו בשע' שכנסה ועומד טפי להפרע אבל כתוב' אסור לפרוע בחייו ולשהות עמה בלא כתוב' כמ"ש בא"ע סי' ק' סס"ב וסי' ק"ב ס"ה עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דבחנם דחק דפשיטא דמדינא אף בכתוב' חיישינן לפרעון כשנמצא ביד אחר לאחר שנתאלמנ' אלא הכא הוא מצד המנהג כמ"ש הריטב"א מנהג הוא בגלילותינו שהיורש מחזיר לאשה שחזק' שהיא הצניע' כו' והרב קיצר בדבר ולפ"ז היכא דאין מנהג חיישינן לפרעון עכ"ל:
יא סָעִיף ג כמאמרם. כן הוא ל' הרא"ש ז"ל והטור פירשו דאם יתפשרו ביניהן שיאמין הא' לחבירו בשבוע' כי המלו' יכול להשביע ללו' כו' ולפי"ז לא ה"ל להמחבר לקצר דברי הרא"ש וה"ל לפרש דעכ"פ שבוע' מיהא צריך עכ"ל הסמ"ע והש"ך חולק עליו וכת' דדעת הרא"ש דאם שניהם רוצים אפי' בלא שבוע' יחזירו למלו' וכן פי' הב"ח דברי הטור והשיג על הסמ"ע בזה ע"ש רק כשאומר המלו' ללו' אשתבע לי אז צריך לישבע או שיתפשרו מי ישבע כדי שלא יהא השטר מונח ועיין בתשובת הרב סי' ל"ג עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה וע"ש מה שמפרש הוא דברי הטור):
יב סָעִיף ד אנן. ל' הרא"ש בתשו' דמלתא דלא שכיחא היא להלוות מעות על שטרות שאינו יכול לגבותם ולפ"ז אם הם כתובים בענין שיכול לגבותם אפי' ידעינן שאינן של אביהן טענינן להו שלקחום למשכון גם להפוסקים דס"ל דאפי' מלתא דלא שכיחא טענינן ליתמי כמ"ש בסי' ק"ח ס"ד ובסי' רל"ז ושס"א ה"ה הכא טענינן להו וצ"ע עכ"ל הש"ך (* ועכ"פ בממרמות שלנו טענינן להו שלקחום למשכון):
יג סָעִיף ה קשור. כתב הש"ך דדין זה למד הרא"ש ממה דאמרינן מצא בחפיס' כו' וכן פירות בכלי דמחזירין אגב סימני הכלי ומ"מ אין ראייתו מוכרחת דהתם לא ידענו שהי' ביד אחר ומהיכי תיתי לומר כן אלא אמרינן כיון שזהו ודאי שלו א"כ גם הקשור בו הוא שלו אבל הכא י"ל דהשליש שמת קשר כל הענינים המשולשים אצלו יחד וצ"ע עכ"ל (גם השיג על הסמ"ע במ"ש דמיירי כאן בשטר מתנה בקנין דזה אינו כמ"ש בס"ק ח' ע"ש):
יד סָעִיף ו זמנו. אע"פ דחזק' שאין אדם פורע תוך זמנו כמ"ש בסי' ע"ח מ"מ כיון דאיכ' ריעותא דנפיל' אמרינן שמא אירע דפרע לכך לא נזהר בשמירתו. סמ"ע:
טו סָעִיף ז שמספיקין. כ' הסמ"ע והא דלא אמרינן שמא חייב זה לאחרים ששטרו מאוחר לשטר זה מש"ה אומר להחזיר השטר לזה כדי שיהא מוקדם דומה לזה כתב הט"ו בסי' ל"ז סט"ו גבי מכר שדה שלא באחריות דאינו מעיד עליה ע"ש שאני הכא דיש לפנינו שטר כשר מסייע להודאתו לכן לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דלקוחות משא"כ התם דרוצ' לסתור דברי המערער המביא עדות וראי' נגדו והש"ך השיג עליו וכתב דכולהו סוגיות דהש"ס וכן בכל הפוסקים משמע להדי' דחיישינן לב"ח וללקוחות אע"פ שאין ידוע לנו אלא נרא' דכאן מיירי שידוע בבירור שאינו חייב עוד לשום אדם כגון שהכריז אם חייב עוד לאחרים או מכר קרקע זו או שיש תקון בעיר שכל שטר שאינו נכתב בפנקס הסופר אינו כלום וכה"ג וזה ברור עכ"ל (גם הט"ז הביא קושיא בשם מהרש"ל ומתרץ בענין אחר ע"ש):
טז סָעִיף ז הנפק. דאז ליכא למיחש לקנוניא דהא אי בעי הי' כותב לו שטר מחדש ואף שי"ל שכבר נפרע שטר זה ורוצה לחזור וללות בו וחושש לפשוטי דספרא זה אינו דהמלו' לא יסכים לזה כיון דלית ליה רווחא בהקדמת הזמן חושש שמא יתוודע שהשטר פרוע ונמחל שעבודו ויבאו לפוסלו אחר שילו' עליו שנית עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כ' דהה"מ בשם הרשב"א תמה ע"ז דל"ל הנפק כו' והמעיין בש"ס יראה דהעיקר כהרשב"א והה"מ וכן דעת התוס' ורוב הפוסקים דלא בעינן הנפק עכ"ל:
יז סָעִיף ז איתיה. כתב הסמ"ע דהלשון מגומגם דהא לסבר' קמיית' ג"כ ס"ל דבעינן דוק' שהחייב מודה עכ"ל וכן הקשו הב"ח והש"ך ע"ש:
יח סָעִיף ח שטרות. פי' דגם אותן שטרות נכתבו על שם המלו' הנזכר בשטר השלם הנמצ' ביניהן וקמ"ל דלא אמרינן כיון שנמצ' בשוק בין שטרות קרועים ודאי גם זה פרוע ויחזירו ללו' אלא יהא מונח ביד ב"ד כאילו נמצ' שטר זה לבדו. סמ"ע:
יט סָעִיף ח יחזיר. אבל אם מצא שטר שיש בו רבית יקרענו המוצאו או הב"ד אם בא לפניהן. ד"מ בשם הג"מ. שם:
כ סָעִיף ח עדים. ואפי' אין עליו גם ח"י המלו' וגם אינו כתיבת ידו אפ"ה כיון שנמצ' בין שטרות הקרועים וגם נמצ' שובר כל דהו עליו אמרינן שפרוע הוא ודין זה שייך אפי' לא נמצ' בשוק אלא בבית המלו' כמ"ש הט"ו בסי' י"ח ע"ש. שם:
כא סָעִיף י כרוכים. ובנ"י כת' דדוק' כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן עכ"ל ד"מ. שם:
כב סָעִיף י לחוד. כתב הסמ"ע דגם המנין לחוד לא הוי סימן אם כל השטרות הן של מלו' ולו' אחד ודלא כמשמעות הרמ"א:
כג סָעִיף י שיודע. ואם הא' אומר סימן מנין והשני סימן כריכ' כתב הב"י צ"ע למי נותנין אבל הד"מ כתב דנותנין למי שאומר סימן מנין שהו' עדיף ולפי מ"ש שניהן שוין הן ואין נותנין לשום אחד עכ"ל הסמ"ע. והש"ך הסכים לדעת הד"מ וע"ש שמאריך בדין זה לפרש סוגית הש"ס דלא כמו שפירשו הרב' אחרונים ומסיק וכתב ז"ל העול' מזה בתרי שטרי שהם של לוה ומלו' א' אפי' שניהם לפנינו אין מחזירין בשום ענין אפי' א' אומר סימן המנין וכריכ' או קשיר' והשני אומר שום סימן אלא יהיו מונחים עד שיבא אליהו ובשלש' שטרות ושניהם לפנינו וא' אומר סימן המנין או כריכ' או קשיר' והשני אינו אומר כלום נותנים למי שיודע ואם א' אומר סימן המנין והשני סימן הכריכ' או קשיר' נותנין לזה שאומר המנין ואם א' אומר שני הסימנים והב' סימן המנין הם שווין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם אומר השני ב' הסימנים דהיינו מנין וכריכ' או קשיר' מחזירין לו ואם לאו יהיו מונחים ולעי' ביארתי דלענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן היכא דאיכ' למיחש שהלו' הגיד לו הסימן או עוש' עצמו כלא יודע דחיישינן לקנוניא עכ"ל:
כד סָעִיף יא ללו'. הטעם שהמלו' דרכו לילך לב"ד לקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקחו מהבית דין ולא לשהות שטר מקוים ביד ב"ד כיון שהוא מג' מלוים אין לומר דמיד המלווים נפל דא"כ מי כרכן יחד אלא ודאי הלו' הא' פרע לשלשתן ולקח שטרותיו מידן וכרכן יחד וממנו נפלו אבל בשאינן מקויימים עדיין יש להסתפק שמא המלווים הלכו כא' לב"ד לקיים שטרותיהם ומידם נפלו קודם שנתקיימו וג"כ איכ' למימר דמיד הלו' נפלו קודם שלו' מהן או לאחר שפרע להן לכך מחזיר למי שנותן בהן סימן והאי סימן אינו ר"ל כגון נקב בצד אות פלונית דהא כתב הט"ו בס"ו דאין מחזירין בסי' כזה אלא ר"ל סימן מנין וכריכ' ואף שג' מלווים הם יכולים לומר ראינו שהב"ד כרכו אותן יחד כשהלכנו לקיימן עכ"ל הסמ"ע:
כה סָעִיף יא למלו'. דודאי ממנו נפלו לאחר שהלו' לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלווים נפלו הן קודם ההלוא' והן לאחר שפרעו מי כרכן יחד. שם:
כו סָעִיף יא סימן. לכאור' נרא' דהיינו כשאינן מקויימין דאם הם מקויימין אין לומר דמיד הסופר נפלו דא"כ מי קיימן מיהו אינו מוכרח די"ל ששלשתן עם המלו' בקשו להסופר שילך להב"ד בשליחותן לקיימן ואחר שיהיו מקויימין לא ימסרם למלו' עד שילו' להם מיהו זה דוחק דא"כ ידעו הסימן בשוה. שם:
כז סָעִיף יא משני. והא דכתבו הפוסקים הדין בג' י"ל דס"ל דגם בהני דמחזירין למי שנותן בהן סימן היינו דוקא סי' מנין וכריכ' ולסימן מנין בעינן דוקא ג'. שם:
כח סָעִיף יב לבעליו. משום דליכא למימר שמא נמלך שלא ליתנם דהב"ד אין כותבין אלא דבר המקויים וגם אינן עומדין לפרוע ואגרת שומא אף שעומדת לפרוע דשומא הדרא כמ"ש בסי' ק"ג מ"מ מחזירין דאיהו אפסיד אנפשי' דאם איתא דפרעי' ה"ל ליקח שטר קנין חדש מיד המלו' עכ"ל הסמ"ע וע"ש מ"ש בשם בעל התרומות נוסח שטרי הנ"ל:
כט סָעִיף יג לעבד. כיון שהשטר מסייעו להודאתו דהאדון לא חיישינן לקנוניא סמ"ע:
ל סָעִיף יג ראיה. דכיון דאיתרע בנפיל' יש לחוש לקנוניא שאין דעתו לשחררו ועוש' כדי שיטרוף מלקוחות שלקחו אחר זמן הכתיב' ומש"ה לא סגי כשמביא ראי' שבא לידו קודם הנפיל' דאכתי איכא למיחש לקנוניא עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך נרא' מדבריו דאפי' משע' שראוהו בידו אינו טורף רק משעת נפיל' ואילך אבל לענ"ד אין דבריו נכונים דמשמע בש"ס ופוסקים דכל אימת דמייתי ראי' שהי' הגט בידו טורף מזמן שראוהו בידו דתו ליכא למיחש לקנוניא עכ"ל וע"ש:
לא סָעִיף יג ובמקום. כתב הסמ"ע דמ"ש הרמ"א לשון ובמקום שעדיו אינו ר"ל דהיינו למ"ד דס"ל כן דא"כ הל"ל דלמ"ד עדיו בחתומיו כו' ועוד דסיים כמ"ש בסי' ל"ט ושם לא הביא בש"ע מזה כלום ואדרבא שם בסעי' י"ג סתם דאין עדיו בחתומיו זכין לו ע"כ נ"ל דמ"ש כאן ובמקום כו' היינו כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו כמ"ש הרמ"א שם בהג"ה או מיירי שהעדים זכו מיד בהשטר למלו' ושיהא מיד ברשותו וכמ"ש שם וע"ל ר"ס קכ"ה מדין שליח שזכ' בשטר עכ"ל וע"ל בסי' ל"ט סי"ג מ"ש הש"ך שם וכמ"ש בשמו בקצר' שם ס"ק כ"ו ע"ש (וז"ל הט"ז נרא' דה"ק אם נודע שפעם א' בא השחרור לידו קודם נפיל' דכה"ג כתב הטור בסי' ל"ט דעדיו בחתומיו זכין לו אז א"צ ראי' דודאי אף [שלא] בא לידו ביום הכתיב' מ"מ זכה למפרע עכ"ל):
לב סָעִיף יד לא. הוא ג"כ מטעם דחיישינן לקנוניא דאין דעתו שיזכ' בו זה אלא כדי להפקיע מיד מי שנתן או מכר לו זה השד' אחר זמן שנכתב שטר זה ומש"ה אם יביא המקבל או הלוקח ראי' שבא לידו השטר מיום הכתיב' מחזירין אותו לידו אבל בשט"ח אין מחזירין להמלו' אפי' מביא ראי' שבא לידו מזמן הכתוב בו משום דעומד להפרע ואיכא למיחש שפרע לו מהא דכתב הט"ו בסי' מ"ג סט"ו דמחזירין כשמביא ראי' ומשמע שם דקאי אף אשט"ח מיירי שהמלו' עצמו מצאו לאחר הנפיל' עכ"ל הסמ"ע (וע"ל סי' מ"ג ס"ק כ"ו מ"ש בשם הט"ז שהשיג על הסמ"ע בזה ע"ש):
לג סָעִיף יד ששייר. ה"ה אם שייר בשטר מכר והטעם דאז אם מכר או נתן לאחר א"י להפקיע מידו בשטר זה דהא חזר בו מהראשון. סמ"ע:
לד סָעִיף יד מיד. דאז ה"ל כמו שטר שחרור או מתנ' דכשמביא ראי' שבא לידו מזמן נתינ' מחזירין לו ובזה א"צ לבא לידו דה"ל כבא לידו מיד. שם:
לה סָעִיף יד שכ"מ. דאף שלא פירש ששייר לעצמו כח סתמא כפירושו דמי כמ"ש בסי' ר"ך:
לו סָעִיף יד שבנו. דחיישינן שמא אביו כתב שטר זה ליתן לזה ולא נתן והבן מכר או נתן שדה זו לאחר אחרי מות אביו ועכשיו נתחרט ובא להפקיע ע"י שטר זה שהוא מוקדם למכירתו ונתינתו. שם:
לז סָעִיף יד הקנא'. דאז ה"ל מתנת בריא וזכ' המקבל בשטר מיד שכתב לו אע"פ שלא הגיע לידו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך בשם מהרש"ל דדין זה הוא שלא אליבא דהלכתא לפי דפסקינן דעדיו בחתומיו זכין לו אין חילוק בין שטר הקנא' לשאר שטרות אלא לעולם כשמוד' נותנים לו וכן עיקר דלא כב"ח שהשיג עליו. עכ"ל:
לח סָעִיף טו שוויו. דיש שטר שאין יכול להוציא בו מהלו' כל סך הנכתב בו מכח עניותו או אלמותו. סמ"ע:
לט סָעִיף טו בתורף. כתב הטור דאם יש כאן עידי מסיר' נמצא דבין בטופס בין בתורף שניהם כשרים לגבות בו בלא עידי חתימ' אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים בו שמא ימותו עידי מסיר' או ילכו למד"ה הלכך שמין עילוי של הטופס בשביל עידיו ועילוי של התורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין מעיקר המלו' והשאר חולקין בשבוע'. עכ"ל:
מ סָעִיף טו בשבועה. צ"ע אם מה שבידו נוטל בלא שבועה או דוקא בשבועה כמ"ש בסימן קל"ח ס"ג ואפשר לומר דבשטר שאני וצ"ע. ש"ך:
מא סָעִיף א שגובין. כתב הסמ"ע דוקא בשטר שנפל ס"ל הכי כמו שכתב בס"א והש"ך חולק על זה וכתב דבכל שטר שלא ה"ל להחזירו דינא הכי ובס"א שאני כיון שהמלוה עצמו אינו טוען ברי וכמ"ש שם עכ"ל:
מב סָעִיף טז מחזירין. והא (דבס"ס נ"ד) [דבסי' נ"ה] כתב ואם לא נודע לב"ד כו' השליש פטור הא יכולין הב"ד להוציא מהמלו' ללוה י"ל דהכא מיירי דאין המלו' לפנינו וקמ"ל דהשליש פטור עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ואע"ג שבסי' מ"ו כתב הטור ס"ס ל"ג דאם התפיסוהו בו קודם שנולד הספק מהני שאני התם דהספק הוא בגוף השטר עצמו ולא איתרע השטר אבל הכא שהספק אינו בגוף השטר איתרע שטרו כיון שנפל עכ"ל:
מג סָעִיף יז דמוכחי. לאפוקי אומדנות דלא מוכחי דלא אזלינן בתרייהו ודין זה דומה למ"ש בסי' מ"א בנמחק שטרו ורישומו ניכר ע"ש. סמ"ע:
מד סָעִיף יח מודה. דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוניא דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ"ל כיון שיש לפנינו שובר כשר מסייעו להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דב"ח כמש"ל סי' פ"ו ס"ה אבל אם הלו' מודה שלא פרע עדיין אין מחזירין אותו להמלו' כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוניא דבעי לאפקועי מלקוחות שקנו מהלו' כמ"ש בסעיף ו' עכ"ל הסמ"ע והשיג עליו הש"ך דמ"ש לקנוניא דבעי לאפקועי כו' ליתא דודאי לזה לא חיישינן אפי' היה ודאי פסידא דב"ח דהא אי בעי קרע ליה לשטר או קלייה גם מ"ש אבל אם הלו' מודה כו' כיון דאיתרע בנפילה הוא תמוה דאדרב' כיון שהשובר איתרע בנפילה כ"ש שהשטר בתקפו כו' אלא ודאי הא דנקט שהמלו' מודה לאו למעוטי הלו' אתי אלא דאיצטרך למינקט מלוה דסד"א שמא מכר השטר וכדאיתא בש"ס ע"ש עכ"ל (והט"ז הקש' כי המלו' מודה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא נתנו עד תשרי ובנתיים גבה המלוה קרקע בחובו מהלוה ועכשיו מפיק הלוה להשובר דכתב בניסן ומפקא להאי ארעא שלא כדין וכה"ג פריך הש"ס פ"ק דב"מ לענין גט שחרור כו' ע"ש מה שמיישב בזה:
מה סָעִיף יח לזה. איירי שאין השובר מקויים רק שאפשר לקיימו בא' מהדרכים שנתבארו בסי' מ"ו דאי במקויים ממש פשיטא דאפי' אין המלוה מוד' יחזור ללוה דאף אם היה ביד המלו' עצמו כשר השובר אם א"א לקיים אפי' הוא ביד הלוה אינו כלום. ש"ך:
מו סָעִיף יח כלום. ואפילו עדים חתומים על השובר ואפשר לקיים חתימתן ובירושלמי משמע דבשטר מתנה כגון שכתוב בו תנו ר' זוז לפלוני וכה"ג ונמצא אצל בעל השטר מתנ' שובר שהוא פרוע השטר מתנ' שבידו בטל. שם:
מז סָעִיף יח הלו'. והש"ך פסק דבכת"י הלו' השובר כשר ע"ש וכתב עוד דמ"ש המחבר או המלוה כו' היינו בכתוב בלשון העדא' עדים אבל אם כתב בלשון הודאת עצמו באופן המועיל לקמן ר"ס ס"ט מהני אך בדברי הרמב"ם הביאו המחבר בסי' נ"ו סס"א משמע לכאורה דאין חילוק וצ"ע וע"ל סי' פ"א סי"ז עכ"ל:
מח סָעִיף יח הקרועים. בתשובת מהר"א ששון סימן קפ"ה נסתפק אי בעינן שיהו כל השטרות קרועין או רובן ככולן ע"ש. ש"ך:
מט סָעִיף יח איתרע. וקרעינן השטר גם אין חילוק לענין דינא בין קרועין או פרועין. שם:
נ סָעִיף יח וגובין. כתב הסמ"ע דר"ל אפי' יורשיו והטעם דכל שנמצא בבית המלוה הוא בחזקתו ואמרינן דאיתרמי שנתערב בין הקרועים והש"ך הביא יש פוסקים דס"ל דבנמצא בין הקרועים לבדו איתרע שטרא ויהא מונח כו' וכתב דסברא נכונה היא ע"ש:
נא סָעִיף יח כשר. דאין דרך המלוה לקיים שובר כ"א הלו' ואמרי' דכבר פרעו ולקח השובר מיד המלו' ונתנו לקיימו וחזר והפקידו ביד המלו'. סמ"ע:
נב סָעִיף יט ראוהו. דאז ליכא מגו דאי בעי הוה נתנו להמלו' מ"מ אמרי' כיון דהימניה מעיקרא ונתן השובר בידו הימני' בכל דבריו שם:
נג סָעִיף יט השובר. ואז אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מ"מ מחזקינן ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע לאפוקי אם אומר אינו פרוע דכל היכא דאיכא לברורי מבררין לכתחלה ושואלין את פיו אם יודע שהוא פרוע או לאו. שם:
נד סָעִיף יט כלום. פירוש ואפי' השליש חי ואומר שהוא פרוע וה"ט דלא עדיף השליש מהלו' עצמו שיש בידו שובר שאין עליו עדים דאינו כלום ומיירי דגם אין עליו חת"י המלו' דא"כ הוה מהני ביד השליש כמו שמהני אם הוא ביד הלוה. שם:
נה סָעִיף יט בחותמיו. פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים והטור מסיק וז"ל ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע אפי' אם אין השט"ח בידו במגו דהי' יכול להחזירו ללוה אבל כל זמן שלא נתקיימו החתימו' ה"ל כאילו אין עליו עדים כלל עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דצ"ע לדינא דבנ"י מבואר להדיא דאפי' אי אפשר לקיים עכשיו חת"י העדים שבשובר מהני אפי' לית ליה מגו דכיון דהימניה לשליש והיה אפשר לקיימו בפעם א' מהימן ע"ש וכתב עוד דאם המלו' מכחיש ואו' שלא עשאו שליש כלל רק שהשובר או השטר עם השובר נפל מידו וזה מצאו וראו הב"ד השובר ביד השליש קודם לכן בענין דלית ליה מגו אינו נאמן לקרוע השטר אלא דינו כמצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה עכ"ל:
נו סָעִיף יט מוד'. כתב הסמ"ע אבל כשהמלו' מודה שהוא פרוע מחזירין ללו' כמש"ל והש"ך השיג עליו דהכא כיון דאיתרע שטרא אף ע"פ שהמלו' מודה אין מחזירין ללו' דשמא הלוה יחזירנו למלו':
נז סָעִיף יט לקנוניא. הקשה הב"ח הא כתב הט"ו בס"ג דבשטר המופקד דלא אתייליד ריעותא לא חיישינן לקנוניא ותירץ דהתם מיירי שהנפקד חי רק שאינו זכור ממי בא לידו משא"כ הכא שמת ויצא השטר מרשותו וכ"כ בס' ג"ת ואין דבריהם נכונים בחילוק זה גם מפשט לשון הט"ו משמע דאפי' מת השליש דינא הכי אלא נראה דמעיקרא לק"מ דשאני הכא כיון דעכ"פ הושלש השובר ביד שליש ממ"נ אי מן הלו' בא הרי בטל השטר ואי מן המלו' בא הרי איתרע שטרא כיון שהשלישו מה תאמר דבדבר המופקד לא אתייליד ריעותא א"כ כ"ש שהשטר בטל דהשובר בתוקפו ויכול להיות שהשלישו בידו ליתנו ללוה עכ"ל הש"ך:
נח סָעִיף יט אין גובין. כתב הש"ך דהיינו ממשעבדי אף שהחייב מודה ונראה דאם אין המלו' מודה שעשאו שליש אלא שאומר שאבד השובר ומצאו זה שמת לא איתרע שטרא והוי לי' כנמצא השובר בשוק דכשהלו' מודה יחזירנו למלו'. כן נ"ל ברור עכ"ל:
נט סָעִיף כ במקצתו. פי' הסמ"ע דמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למט' ממנו דאינו כלום דאי בעי גייז ליה והשטר נשאר בשלימותו מיהו דוקא כשהמלו' חי וטוען ברי שאינו פרוע אבל כשנפטר אף אם השובר כולו למטה ממנו אין גובין בשטר זה והש"ך השיג על פירושו וכתב דהעיקר שצ"ל ואפי' בקצתו ופירש אפילו בקצ' השטר כו' ע"ש (וכעין זה פירש הט"ז והשיג גם כן על הסמ"ע ע"ש):
ס סָעִיף כ עדים. וגם אין עליו חת"י המלו' וכנ"ל. סמ"ע:
סא סָעִיף כ מצא. ורבי ירוחם כתב ונמצא כתוב בפנקסו כו' ור"ל שאחרים מצאו כן וא"ש טפי דתו ליכא מגו וכ"נ להגיה בדברי הרמ"א. שם:
סב סָעִיף כא ונמצא. בע"ש כתב דאיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר וכתוב עליו כן ע"ש ואין טעם נכון לדבריו אלא דקמ"ל המחבר דאף שנכתב השובר במקום שיכול לחתכו עושין כמו שכתוב בשובר כיון שהן יתומים וטוענין שמא ואין טענינן בזה עבורם משא"כ כשהוא חי וטוען ברי כמש"ל עכ"ל הסמ"ע: אבל הש"ך כתב דל"נ פירושו אלא דהמחבר מיירי כפשוטו דאע"פ שכתב לעיל דשובר בגופו של שטר כשר כתבו עוד כאן להורות דאף גבי יורשים הדין כן דה"א דוקא כשהמלוה חי השטר פסול אבל ביורשיו לא דהא בכמה דוכתי יורשים עדיפי ממלו' עצמו קמ"ל וכת' עוד דהב"ח פי' דמיירי שהוא כת"י ממש ולדיוקא אצטריך דאע"ג דאם היה המלו' חי הוה קרעינן לי' אפי' הוא כת"י אחר מ"מ הכא ליכא חזקה דלא מרע כו' ולא נהירא דכיון שנכתב שובר על גוף השטר אף ע"פ שהוא כת"י אחר קרעינן ליה מכח חזקה דלא היה מרע לשטרי' עכ"ל (וכן השיג הט"ז על הב"ח וכתב דדבריו תמוהים דכל שנתקלקל השטר באיז' אופן שיהי' הוה השטר פרוע ע"ש):
סג סָעִיף כב חלק. ול"ד לשטר שנכתב עליו פרעון דהתם מגרע השטר בכתיב' זו ואמרינן דלא הי' כותב כך אם אינו אמת וע"ל סימן פ"א סי"ז וי"ח. סמ"ע:
סד סָעִיף כג יודע. לאו דוקא שאומר בפי' איני יודע אלא כל שלא בירר לבניו איזהו הדין כן כ"כ הנ"י: ש"ך:
סה סָעִיף כג מחול. פי' הסמ"ע הטעם דמחיל' ה"ל כמתנה והזוכ' הוא בא להוציא ועליו להביא ראי' וכתב הש"ך דכ"ז כשידוע בבירור או הלו' מודה שמחלו לו בחנם אבל באומר סתם מחול לך והלוה טוען ברי שהיה מחוייב למחול לו דמי לפרעון והגדול מחול והרב קיצר בדבר עכ"ל:
סו סָעִיף כד חוב. דכיון דלא הזכיר סכום החוב אמרי' דכל השטרות שנכתבו עליו הן בכלל אותו החוב וע"ל סי' נ"ד וסי' ס"ג סמ"ע:
א סָעִיף א יתבאר עוד. עבה"ט וע' בנה"מ מזה וע' בת' ושב הכהן סי' י"א מ"ש בזה:
ב סָעִיף א שום טענה. עבה"ט ובנה"מ ועיין בדגמ"ר שכ' וז"ל היינו בידוע שבתורת משכונא בא לידו אבל אם זה המוחזק טוען שמעולם לא היה בידו בתורת משכונא רק קנה הקרקע אם הוא מוחזק בה שני חזקה נאמן ואין שטר המשכונא מגרע טענתו כלל ואולי המוכר הערים לכתוב שטר משכונא וכן משמע מדברי הרא"ש שכ' כיון שידוע שבתורת משכונא בא לידו והש"ע קצר הדברים ועוד נלע"ד אם אין הדבר ידוע בעדים שבא לידו בתורת משכונא אלא שטוען שאח"כ קנה לחלוטין או שטוען שהוא הפקיד השטר משכנתא אם נאמן במגו נלע"ד דלקוח נאמן במגו ע' סי' קמ"ו סכ"ה ומשכנתא אני מסופק אם מחשב מגו להוציא כיון שמודה שאין גוף הקרקע שלו וע"ל סי' ק"ל ס"ד עכ"ל:
ג סָעִיף ו אם חייב מודה יחזיר ע' בת' רע"ק איגר סי' קצו בענין אם מלוה טוען ברי והלוה שמא שאומר א"י אם פרעתיך עש"ב:
ד סָעִיף ז וכתוב בו הנפק עבה"ט עד והמעיין בש"ס יראה דהעיקר כהרשב"א כו' וע' בת' ושב הכהן סי' ט' שכ' ליישב דעת הרי"ף והרמב"ם על נכון ע"ש וע' בנה"מ ס"ק יב מזה:
ה סָעִיף ז ויש מי שאומר. עסמ"ע וש"ך וע' בת' נו"ב סי' יו"ד מ"ש בזה:
ו סָעִיף יב מצא אגרות כו'. עש"ך ס"ק ל"ב ועיין בת' משכנות יעקב סימן כ"ח מ"ש בזה:
ז סָעִיף יג ומיהו אם יבא העבד. עש"ך ס"ק ל"ג מ"ש לתרץ קושיית הב"י וד"מ על הרא"ש וטור ועיין בתשו' חתם סופר חח"מ סי' נ"ד מ"ש הוא ז"ל ליישב בזה:
ח סָעִיף יח בזמן שהמלוה מודה. ע' בה"ט עד והשיג עליו הש"ך כו' ועיין בת' פני יהושע ח"א סימן ז' (בח"ב סי' פ"ט ובתשו' משכנות יעקב סימן כ"ט ובס' בית מאיר לא"ה ס"ס ק"י):
ט סָעִיף יח לא יתננו לא לזה ולא לזה. ובענין דין השטר שנמצא זה השובר עליו אם הוא בתוקפו לגבות בו או לא ע' באה"ע סי' ק"י בח"מ וב"ש שכתבו להדיא דהשטר בתוקפו ומגבינן ביה וע' בת' משכנות יעקב סי' כ"ט שהביא דגם בת' פ"י הסכים כן אך הוא ז"ל כתב דאין כן דעת כל האחרונים הסמ"ע וש"ך וב"ח וט"ז ותשובת עבוה"ג ואורים ותומים עיין שם ועיין בספר שערי משפט מ"ש בזה:
י סָעִיף כג הקטן מחול. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב היינו כיון דהספק כמה מחל אבל אם ידוע כמה מחל ויש ספק בדין אם מהני המחילה לכאורה פטור מספק ואולם מדברי הב"ש סי' ס"ו סק"ט מבואר דלא סבירא ליה כן ולענ"ד צ"ע. וע' בנ"י פרק קמא דבתרא גבי אחזיק להורדי דנראה דאפילו בספק במחילה גופא אם מחל והוא ספיק' דדינא זכה המוחזק וכן בש"ע אה"ע סי' ק"ו דגם בבריא דהוא אבעיא דלא איפשטא אם מחלה הכתוב' זכו היורשים ודעת הרי"ף שם באמת דמספק לא הפסידה כתובתה עכ"ל:
יא סָעִיף כג מה"ר דוד כהן בית כ' כו'. בגש"ע דהגרע"א זצ"ל נ"ב שכ"כ בשם ת' הרשב"א והובא בב"י אה"ע סי' צ"ג עכ"ל:
א סָעִיף א ואם זה שהשטר. דאין נאמן כיון ? השטר יוצא מת"י כמ"ש הרי"ף ורא"ש בשם תוס' בפ"ק דב"מ ואף כע"א אין נאמן כיון שנוגע בעדות כמש"ל סי' נ"ה בהגה שליש שהחזיר כו' ועתוס' דכתובות כ"ד ב' ד"ה מגו כו': (ליקוט) ואם החזירו כו'. ר"ל לכן ואם זה שהשטר כו' בלא שום שבועה כלל דאינו אפי' כע"א כיון שיש לו תרעומות עליו שעבר על ד"ח והחזירו וכמש"ל סי' נ"ו ס"ג בהג"ה והא כו' וכמ"ש תוס' בכתובות בעובדא דאבימי דלא כסמ"ע וש"ך (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) היה. ט"ס הוא ואמר יכול לגבות בו משום דמיירי שגם הוא אינו יודע וז"ש ואם הוא מודה כו' וכמ"ש ש"ך סק"ד וז"ש יכול אם יזכור וע"ס נ"ט (ע"כ):
ג סָעִיף א ואם שטר משכונא. כיון שידוע שבתורת משכונא אין חזקתו בקרקע מועיל כמ"ש בב"ב בתוס' ד"ה אכבשיה ל"ג א' ע"ש וחזר כמו שאר שטר:
ד סָעִיף א וכ"ז. והוא סומך. שם מז א' ת"ר בן כו': (ליקוט) וכ"ז כו'. ונ"מ שהמפקיד יודע שחייב לו אף שהנפקד אינו יודע וא"צ להחזירו אף שמודה שנתנו לו ואפי' לכתחלה יתן לו לגבות בו ועסמ"ע ועסי' נט: (ע"כ):
ה סָעִיף ב וכן יורשי. רא"ש שם וכ"ה בתוספתא פ"ק דב"מ שטרי מקח כו' ובין שמצאן כו' ועתה"א סי' מ': (ליקוט) וכן כו'. תוספתא פ"א שטרי מקח וממכר שטרי אריסות וקבלנות ה"ז לא יחזיר לא לזה ולא לזה גז"ד ופרוזבולין ה"ז יחזיר לפי שכתובין על שמו בין שמצאן בשוק ובין שמצאן בין שטרותיו של אביו כללו של דבר אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות ומ"ש בספ"ג דסנה' דוקא משום שאמרה פריעה התם להחזירו ללוה משא"כ כאן ומ"ש בסי' רמג סי"ג מי כו' התם בשידוע שמופקד מיד הנותן וכמ"ש בסי' זה ס"ה ומטעם זה כו' אבל בלא"ה לא כמ"ש בסי"ד ובגמ' שם י"ט א' דייתקאות כו' וה"ה ביד יורש כמ"ש בתוספתא הנ"ל דייתקאות ואפותיקאות ומתנות כו' בין שמצאן בשוק בין כו' כנ"ל וכ"ז במתנה שאין בה קנין אבל בקנין יחזיר למקבל כמ"ש בסי"ד וז"ש בסי' רמג סי"ב שטר כו' ובסי' ר"ן סכ"ה בהג"ה ובמתנת כו' (ע"כ):
ו סָעִיף ב ויש מי כו' שם ז' א' שנים שהיו כו' ממני נפל ומצאתיו ולא אמרי' כיון דנפל איתרע ליה כמ"ש י"ג א':
ז סָעִיף ב מיהו אם. שם ב' דלאו בת פרעון ואפי' לרבנן דס"ל דחיישי' לב' כתובות היינו באבד דלא משהי לה בלא כתובה ואף לתי' ראשון שם משום דחיישי' לצררי פי' הריטב"א שם אע"ג דלא חיישי' לצררי כמ"ש בב"ב ה' ב' בכתובה חיישי' דלא משהי לה ואתפסה צררי כמ"ש בכתובות ז' א' משא"כ כאן: (ליקוט) ומיהו כו'. ז' ב' והנה הג"מ בשם ר"י פ' כתי' דרבינא ופ' כר' יוסי לכן קי"ל דחיישי' בשט"ח לפרעון כמ"ש בס"ו וכן בכתובה פ' כר"י דעודה תחת בעלה כו' ונ"י בשם הר"ח כ' דבכתובה קי"ל כרבנן דהלכה כרבנן נגד ר' יוסי וכן הקשה בהג"מ שם ע"ש אלא דבשט"ח הסוגיא כר' יוסי אבל כאן ה' כרבנן ומשום שתי כתובות וכן ס"ל לרבא שם כ"א והרמב"ם סוף ה' גזילה ה' י"ב פ' כתי' דר"פ ופ' כרבנן ופ' כר"פ משום דסוגיא דקיי"ל דחיישי' לפרעון כנ"ל אתי שפיר אליביה וכ' אפי' שניהם מודים לא יחזיר דס"ל כמ"ש תוס' שם דההיא ס"ל דלא חיישי' לקנוניא ולא קי"ל כן א"נ כמ"ש הריטב"א בכה"ג דס"ו ואם מפורש כו'. וז"ש ומיהו כו' ל"מ לדעת הג"מ אלא אף לדעת נ"י והריטב"א בשם ר"ח שפ' כרבנן הא כ' בהדיא דלא חיישי' לפרעון כמש"ש רק משום שתי כתובות ודוקא באבד דלא משהי ליה וכן בכ' שובר ג"כ משום ה"ט וז"ש ולא חיישי' כו' וכ' שם והא דאמרי' בנפרעת שלא בפניו כו' התם משום דסמוך למיתה או ליציאה דרכו להתפיס צררי כו' וערא"ש פ"ק דב"ב ס"ט וריצב"א תירץ כו' ובזה כו' ואף לדעת רמב"ם דוקא משום דאבד וכמ"ש בס"ו אפי' הוא כו' וכמ"ש בס"ס מ"א וכ' שם אבל אם הפקידו כו' וז"ש בס"ה ששטר נדונייתה כו' שם לגבות מאביה שלא נתן לה עדיין וז"ש הרא"ש שם שהרי נתנו לגבות בכל עת שתרצה האשה (ע"כ):
ח סָעִיף ג י"א שאפי'. כמו במצא שט"ח בס"ז וראיה מדכוללן בתוספתא יחד בין כו' בין כו':
ט סָעִיף ג ויש מי. דדוקא נפל כמ"ש שם כיון דנפל איתרע וכמ"ש תוס' בגטין יז ב' ד"ה עד ע"ש ועוד דאפי' בנפל אם יש בו סי' יחזיר כמ"ש בס"ט וס"י וכ' בסה"ת בשם התוס' דהטעם דדוקא ביש לחוש שמא זרקן לאשפה הוא דלא יחזיר אבל אם נותן סי' מסתמא נפל:
י סָעִיף ג (ליקוט) ואם שניהם כו'. עש"ך (ע"כ):
יא סָעִיף ד אם יטענו. כתובות פ"ה א' וכמ"ש הרי"ף ותוס' שם וש"ע בסי' ס"ד:
יב סָעִיף ד אבל אנן. ב"ב ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה מ"ד. וי"ל כו' וכן בכתובות פ"ה ב' בתוס' ד"ה חדא כו' וע"ל סי' קח ס"ד:
יג סָעִיף ה (ליקוט) כגון שטר מתנה. בלא קנין כנ"ל (ע"כ):
יד סָעִיף ה מאחר שהיא קשור. כמו מצא בחפיסה כו' תכריך כו' וכמו מצא כלי ולפניו פירות דמחזיר הפירות בסימני הכלי:
טו סָעִיף ו (ליקוט) המוציא כו'. כר"י ור"כ (ע"כ):
טז סָעִיף ו אע"פ שיש. דאין מועיל אלא כ"ז שהוא ת"י כמו שליש דנאמן ואמרו בספ"ק דב"מ דהא הימניה ודוקא בזמן ששלישותו כו' כנ"ל:
יז סָעִיף ו אפי' הוא. מכתובה כנ"ל:
יח סָעִיף ו ואפי' כו' נקב. כמ"ש שם כח א' במאי אילימא במדת כו' אלא נקב כו' וכאן שהיה השטר ביד שניהם הוא כמו הוא בגט:
יט סָעִיף ו ואם מפורש. דבהא מודה רבנן לר"ה: (ליקוט) ואם כו'. עב"ב קס"ח קע"א א':
כ סָעִיף ז וכן. ר"פ הנזקין אין נפרעין כו': (ליקוט) וכן אם כו'. ממש"ש מ"ה א' אי דאית ליה כו' ושם מ"ו ב' מלוה מעיד כו' וס"ל כפי' רשב"ם שם (ע"כ):
כא סָעִיף ז (ליקוט) וכ' בו הנפק. צ"ע וגם תוס' שם כ' דא"צ להנפק ועש"ך (ע"כ):
כב סָעִיף ז ויש מי. כתי' ראשון שם: (ליקוט) ויש מי כו'. הל' מגומגם דצ"ל להיפ' וגם לדונא תמוה דהרא"ש פ' כרב כהנא ולא כ' זה אלא לרב אסי. סמ"ע וש"ך (ע"כ):
כג סָעִיף ח מצא בשוק. תוספתא הנ"ל:
כד סָעִיף ח קרועים. מדקא' שם ואם יש עמהם סמפון. וע"כ במצא בין שטרות קרועין כמ"ש בגמ' ולקמן סי"ח וכן כאן דלמא מהמלוה נפל:
כה סָעִיף ח אפי' בלא עדים. כמש"ל בסי"ח ע"ש:
כו סָעִיף ט המוצא כו' ואפי' כו' אם תוס' שם ד"ה מצא כו':
כז סָעִיף י וא"צ שיאמר. דמנין לחוד הוי סי' כמ"ש שם כ"ג ב' ועבה"ג וכמו בג' מטבעות כ"ה א': (ליקוט) וא"צ שיאמר כו'. טור וכשיטת הרא"ש דמ"ש תכריך כדי שיוכל ליתן סי' (ע"כ):
כח סָעִיף י אבל. שם מאי כו' מאי ארי' כו':
כט סָעִיף י וה"מ. שם תוס' ד"ה ואנא כו' כ"ז ב': (ליקוט) אבל כו' וה"מ כו'. כ"כ לפי פי' בדברי הרמ"ה שהביא הטור והשמיט מש"ש דאם א' אומר המנין והשני כו' כשיטתו דבלא"ה נותנין לו כמ"ש בש"ע אבל דעת רמ"ה כדעת רש"י דתרתי בעינן שיאמר הכריכה והמנין כמ"ש בד"ה שטרי מכריז כו' וכמ"ש הש"ך דעיקר הסי' הוא הכריכה כמ"ש במתני' מצא כו' תכריך כו' וכמ"ש רש"י שם ד"ה ה"ז יחזיר כו' וכן כו' הדבר כו' ולכן לא אמרו בגמ' דתכריך מכריז ועוד הקשה שם דמ"ש ש"מ קשר כו' אדרבה דאיפכא ש"מ דא"כ מאי ארי' תלתא כו' כמש"ש וכן למסקנא דמתרץ כרוכין ומ' דכרוכין עדיף מקשורין וא"כ למסקנא דכרוכין לא מהני כ"ש קשר וקי"ל דמהני וכן למה לא דקדק דמנין הוי סי' ולפירש"י קשה להיפך דש"מ דלא הוי סי' אלא דהעיקר סי' ודאי הכריכה וכאן בעי תרתי משום דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפ"א פרע לו ונתנן לו כו' וכן להיפך לכן בעינן תרתי דכולי האי לא חיישי' כמ"ש ש"ך משא"כ בששניהן לפנינו והא' יודע והשני א"י בא' מהן סגי דהא קי"ל דקשר ומנין סי' וכ"ש כריכה וז"ש וה"מ כו' ונ"ל ברור שט"ס הוא בטור מ"ש והאחר לא נתן אל לבו כ"ז מיותר ותלמיד טועה הגיהו כן ודלא כמה שדחקו בזה (ע"כ):
ל סָעִיף יא אף בלא. הרא"ש שם. שם בגמ' א"ל התם סברא הוא. ואע"ג דסימנים לאו דאורייתא ולא סמכינן אסימנים וה"ה בלא סי':
לא סָעִיף יא ולא כו' אף כו'. הרא"ש שם וכמ"ש שם ושם דאי ס"ד דמלוין נינהו כו' ועוד דע"כ דזהו עדיף מסי' כמ"ש אלא הא דתנן רשב"ג כו' א"ל התם כו' אלא הא כו' ולא מהדרי' בסי' ל' לאו דאורייתא וע"ש בתוס' הנ"ל: (ליקוט) אף אם כו'. דמש"ה אמר רשב"ג שלשה ועבהג"ה וה"ה כו' (ע"כ):
לב סָעִיף יא אף. כנ"ל:
לג סָעִיף יא ואם הם. כנ"ל ס"י:
לד סָעִיף יא וה"ה. שם מאי אריא תלתא כו' וה"ה כאן ולא אמר רשב"ג שלשה אלא אגב דנקט ת"ק:
לה סָעִיף יב כגון חלטתא. שם ט"ז ב' ועתוס' שם ד"ה בשטרי כו':
לו סָעִיף יג (ליקוט) מזמן כו'. ל"ד אלא משום שאמר בתחלה ומיהו כו' מאחר כו' אמר מזמן כו' וכמ"ש בגמ' אימת מטא כו' ול"ק שביום הכתיבה דוקא וכ"כ ש"ך אבל מ"ש ועוד נראה דע"כ כו' ליתא דהא לא אמרו שמא כ' ליתן ולא נתן אלא שמא כ' בניסן כו' ומה שלא נזהר בשטרו משום שהשטר פסול שהוא מוקדם וזהו הריעותא שאמרו כיון דנפל איתרע וכן אמרו בשט"ח שם יג א' וא"ל דא"כ אפי' יביא ראיה אימת כו' מ"מ ליחוש למוקדם י"ל כיון דמוקדם אינו פסול אלא משום גזירה לא חיישי' אבל לגבי לקוחות שקדמו ודאי חיישי' ונראה דמ"ש מזמן כו' אורחא דמילתא נקטו דס"ס מביא עדים על הגעת שטר לידו וזה ודאי צריך מזמן כו' (ע"כ):
לז סָעִיף יג ובמקום. שם הניחא למ"ד זכות כו' וכאביי כו' וקי"ל כמ"ד זכות כו':
לח סָעִיף יד או שטר מכר. בתוספתא הנ"ל:
לט סָעִיף יד אא"כ. שם בתוס' ד"ה והא:
מ סָעִיף יד ואם הוא. שם יג א': (ליקוט) ואם הוא כו'. ל' הטור ועבה"ג שם וכדעת ר"ח כו' ור"ל ז"ש שטר הקנאה שפי' כו' אע"פ כו' ר"ל שפי' לו כך דלא כב"י שכ' שהטור ס"ל כדברי החולקים וצ"ל שמפרש מ"ש אע"פ שלא כו' קאי איחזיר ודבריו תמוהים דאין הלשון מ' כן אף שהש"ך ג"כ פי' כן ועוד דא"כ ל"ל לומר כלל שפי' שהקנה לו מיד סתם קנין לדבריהם כ"ה ומ"ש בה"ג שדעת רמב"ם כר"ח כ"כ ב"י ודייק ממ"ש בפ"ט מה' זכייה והביאו ש"ע סי' ר"ן סכ"ה מי שמת כו' וקנו מידו כו' אבל המ"מ כ' שדעתו כדעת החולקין ושם במתנת כל הנכסים כו' והביאו בה"ג שם סק"ב וכ"כ הריב"ש והכריח ממ"ש הרמב"ם בפ"ח הל' י"ח אל תטעה כו' והביאו בה"ג שם ובש"ע שם ס"ט הביאו וכן אם כ' כל כו' או שקנו כו' וכ' המ"מ פי"ח מה' גזילה שכ"ד הרמב"ן ורשב"א והרי"ם וש"פ וכ"פ ב"י בס"ס לט ע"ש בד"ה וכ' הריב"ש כו' אבל מש"ש וכדבריהם סתם דבריו רבינו בסי' ס"ה ליתא וכ"כ הטור שם המוצא שטר מתנת כו' אא"כ יהא שטר הקנאה כדפירשתי ר"ל שפי' בהדיא וז"ש כדפירשתי ובש"ע השמיטו כשיטתו אבל דבריו תמוהין דא"כ גם ברישא ה"ל להשמיטו ג"כ אבל לדינא דברי החולקין עיקר וכמ"ש רש"י יג א' ד"ה הניחא כו'. וזו ראיה שאין עליה תשובה וכן שם טז ב' המוצא שטר הקנאה כו' אף שי"ל כפי' הטור שפי' כו' סתמא דגמ' לא מ' כן וכ"כ הריב"ש בסי' קס"א מראיה זו וכ"כ ב"י שם בשם הרשב"א דברי רש"י מוכרעין ומוכרחין בכמה ראיות שאין תשובה עליהם וכן עיקר וכ"פ טוש"ע בסי' רמג סי"ב וסי"ג וכ"כ בסי' מט ס"ו בהג"ה וי"א כו' כ"ז כו' ועש"ך שם וכ"כ בהג"ה בסי' ר"ן סכ"ה וכמ"ש הטור שם בשם הרא"ש וע"ש בכלל ס"ו ס"ג באריכות וכ' ובמתנת כו' ה"ה במכר וכיוצא לאפוקי שט"ח דחיישי' לפרעון וראיית הר"ח מב"ב קל"ה ב' דחו כל הפוסקים דהתם במתנת ש"מ כנ"ל (ע"כ): (ליקוט) ואם הוא שטר כו'. י"ג א' וט"ז ב' המוצא שטר הקנאה כו' ואף ר' יוחנן ל"פ אלא בשט"ח משא"כ כאן דלא חיישי' אלא שמא כ' ליתן כו' כמ"ש בגמ' כאן: (ע"כ): (ליקוט) ואם הוא שטר כו'. עמש"ש דדעת הרמב"ם כדעת רש"י דא"צ שיגיע לידו יכ"פ הרשב"א בתה"א והכריח ממ"ש בב"מ ט"ז אמר שמואל כו' ואי משום דכ' ללות כו' ואם איתא דלמא לא מטא לידיה כלל כדחיישי' לאביי שם יג א' דאמר ה"מ כו' וכן מקשה רש"י שם ד"ה הניחא כו' וראיית החולקין ממ"ש בב"ב ע"ז ג' שטרות אם קדם מוכר כו' כאותה ששנינו כו' וההוא אוקמוה בשטר אקנייתא וכמש"ל ר"ס רל"ח והוא תי' דההיא אתיא כאביי דאמר עדיו בחתומיו כו' ע"ש סי' ק' (ע"כ):
מא סָעִיף יד (ליקוט) שפי' כו'. עמ"ש בסי' נו ס"ה (ע"כ):
מב סָעִיף יד אע"פ. כדעת ר"ח שם דקא' ה"מ היכא כו' וכנ"ל סי' לט:
מג סָעִיף טו זה ישבע. מתני' ב' א':
מד סָעִיף טו שוויו. תוס' ד"ה ויחלוקו:
מה סָעִיף טו וי"א. וס' הראשונה ס"ל כפרש"י שם ד"ה שטרא דסוגיא כרשב"ג וקי"ל כרבי ואין נ"מ וי"א ס"ל דאף לרבי אתי דדבר שזולתו יפסל השטר ודאי חולקין רק בדבר שזולתו כשר השטר בזה עדיף תורף מטופס ועריטב"א:
מו סָעִיף טו או ששניהם. שם אלא מתני' כו' דתפיסי כו' ושם וצ"ל מתני' שנים כו':
מז סָעִיף טו (ליקוט) נוטל יתרון כו'. השמיט מ"ש בגמ' משום זמן משום דעוד נ"מ בעדי מסירה כמ"ש תוס' שם בשם הירושלמי וכ' הטור ג"כ ומה שלא אמרו בגמ' משום דבסוף גטין א"ר אלעזר דאין הל' כר"א רק בגטין ולכן כ' הטור וכללן המחבר (ע"כ):
מח סָעִיף טו והשאר יחלקו. שם מחוי ליה ר' אבהו כו' וע"ל סי' קלח ס"ג:
מט סָעִיף טז יש מי. שם ממני נפל ומצאתיו. אלמא דגובה בו וע' בתוס' דב"ב עו ב' ד"ה קני. דאצטריך כו':
נ סָעִיף טז ויש. ב"מ שם יט א' דכי אתי למיטרף אמרי' כו' ואע"ג שהוא בידו: (ליקוט) המחזיר כו'. וראיית ס' הראשונה ממש"ש ז' א' ת"ר שנים כו' ומלוה אומר ממני כו' אבל ליתא דוקא כה"ג דס"ב ויש מי כו' אבל כה"ג לא וראיה ממש"ש י"ב ב' א"ה כל שטרי כו' ואם איתא מאי קושיא הא אפי' בשטר זה אם הוא בידי המלוה גובה וכן ל"ל לומר כל שטרי לא ריע כו' הא לאו בריעותא תליא הל"ל כל שטרי נפקי מיד המלוה כו' ושם יט א' ומ"ש שט"ח כו' הכא גבי שט"ח כו' מ' הא אי אתי ומערער טענתו טענה תה"א ס"ס וזהו ס' שניה ויש כו' (ע"כ):
נא סָעִיף טז ויש. דס"ל כמ"ד בכל ספיקא לא מהני במה שתקף וכמ"ד שם י' ב' תקפו כהן מוציאין מידו ואע"פ שגבי ב"ד גבייה בטעות כמ"ש שם ל"ה א' שאני התם דשומא כו':
נב סָעִיף טז אבל אם. בכורות מט א' אם נתן כו' ואם לא כו' מדהל"ל הממון בחזקתו פי' דאם לא נתן מעצמו אע"פ שתפס וז"ש בתחלה שאפי' גבו ב"ד כו' אבל כו' ועבסה"ת:
נג סָעִיף יז (ליקוט) מי כו' מחוייבים כמ"ש בנמחק שט"ח ונשרף בפ"ט דב"ק (ע"כ):
נד סָעִיף יח כתב יד הלוה. אע"ג דבירו' אתמר דכשר כיון דבגמ' שלנו לא חילקו: (ליקוט) אפי' אם כו'. וש"ך חולק וכמ"ש בירו' והביאו בהג"א ספ"ג דסנה' בד"ה פי' כשהוא כו' ירו' ר"י בר נחמן כו' (ע"כ):
נה סָעִיף יח (ליקוט) אא"כ שהשטר כו'. עש"ך (ע"כ):
נו סָעִיף יח אפי' אין. מדאמרי' אינו אלא כמשחק ופסול. ואם יש עדים שיילינן לסהדי כמש"ו: (ליקוט) אפי' אין כו'. ממה שפריך שם ת"ש סמפון כו' ת"ש סמפון כו' ולא משני ג"כ בשנמצא בין כו' (ע"כ):
נז סָעִיף יח אבל לא. כמ"ש ואם יש כו' דוקא בסמפון:
נח סָעִיף יח לא גרע. ר"ל דל"ת נהי דאין עושין כמ"ש בסמפון כנ"ל מ"מ לא יגבה בו כמו באין יודע מה טיבו וראיה מדפריך שם ת"ש שבועה כו' שנמצא כו' ואם איתא ל"ל שבועה על השובר אף בלא שובר אם נמצא השטר לא יגבו בו:
נט סָעִיף יח (ליקוט) וגובין בו. ר"ל אף היורשין אף שאינן יודעין אם הוא פרוע מהא דא"ר ספרא שנמצא בההוא דשבועות כמ"ש שם (ע"כ):
ס סָעִיף יט אפי' ראוהו ס"פ ז"ב ל"א ב' וכפי' תוס' שם ד"ה וכיון כו':
סא סָעִיף יט ואפי' אין. גמ' שם וב"מ שם:
סב סָעִיף יט ואפי' מת. עסי' נו סס"א: (ליקוט) ואפי' מת כו'. שכן מוכרח מכח קו' ב"י דל"ל כלל לשובר וכמ"ש בהגמ"ר שאף אם השליש חי ואינו יודע אם הוא פרוע וזה שדחקו לרש"י לפ' במתני' דמילי מילי קתני דאל"כ לא הוה פריך בגמ' ממתני' כיון שהוא ביד שליש כשר השובר אבל לפמ"ש הר"י ברצלוני בשם י"א שמפ' הכל אשליש שאף ביד השליש לא מהני דאין מעליותא לשליש אלא דהא הימניה ודוקא בו ויודע ולכן פריך בגמ' שפיר כיון דביד המלוה אינו כלום וכיון דאינו יודע דלמא המלוה הפקידו אצלו וכ"מ בתוספתא הנ"ל שמ' דקאי איורש דקא' בין כו' כללו של דבר כו' ומ' דוקא בנמצא בין שטרות קרועין דומיא דמצא בשוק וכמ"ש בס"ח. אבל הרמב"ם מפ' יוצא כו' שהשליש כ' שהשטר פרוע ולכן אפי' מת וכמ"ש בסי' נ"ו ס"א וכן אם כו' ששטר זה כו' (ע"כ):
סג סָעִיף יט ודוקא כו' אבל אם כו'. תוס' שם ד"ה אין כו' כשני התירוצים וכמ"ש בגטין ס"ד א' מי קא נפיק וערש"י שם ובזה מבוארים אלו החלוקים: (ליקוט) ודוקא כו'. ורש"י בב"מ שם פי' כלשון שני שבתוס' אבל בגמ' לכאורה מ' כלשון ראשון וללשון ראשון דהא הימניה קאי אשטר וללשון שני קאי אשובר (ע"כ): (ליקוט) אבל אם אין כו'. ערש"י בב"מ שם שפי' יש עדים אין עדים הכל בעידי קיום שלא רצה לפרש שאין עדים כלל דאינו כלום וגם לא רצה לפרש בשגם השטר יוצא מתחת ידו דא"כ ל"ל לשובר כלל כקו' ב"י אבל מ"מ דבריו תמוהין דמאי יתקיים בחותמיו וגם הא אוקימנא שם דשיילינן לסהדי כו' וז"ש ג"כ אין עליו עדים שאין העדים לשואלן וכ"פ תוס' בסנה' שם בד"ה סמפון כו' ובד"ה אין כו' ולא ידעי כו'. ונמצא כאן ג' שיטות ב' פי' של תוס' ופי' של הרמב"ם שהשליש כתב השובר ומת. והגמ"ר בשם ר"ת פי' כשגם השטר יוצא מתחת ידו אפי' א"י כלל כשר אבל הטוש"ע כתב דוקא שאומר שהוא פרוע וכמש"ש דהא הימניה וכן במתני' מצא שטר בין כו' ג' שיטות שיטת רש"י דמילי קתני ושיטת בה"ת דקאי הכל אמלוה ושיטת ר"י ברצלוני דקאי הכל אשליש והוא כדעת טוש"ע דוקא שאומר ועהג"א בסנה' שם ד"ה פרש"י ע"י כו' (ע"כ):
סד סָעִיף יט (ליקוט) יתקיים בחותמיו. ודוקא שאומר פרוע דהא דוקא משום הימניה. טור וז"ש ואם מת כו'. סמ"ע וש"ך ודלא כב"י (ע"כ):
סה סָעִיף יט (ליקוט) ואם כו'. כנ"ל ודינו כמו בכל שטר כמ"ש בס"ב מהתוספתא (ע"כ):
סו סָעִיף יט אפי' שחייב. סה"ת עש"ך: (ליקוט) אפי' כו'. עס"ג ועש"ך שיישבו (ע"כ):
סז סָעִיף יט לפיכך. מתני' כנ"ל יהא מונח כו':
סח סָעִיף כ בין כו'. שם ק"ג א':
סט סָעִיף כ ואפי' בקצתו. כצ"ל ועש"ך והוא שם סוף פ"א אחר חיתום כו': (ליקוט) במקצתו. צ"ל בקצתו ר"ל אפי' במקום שיכול לגייז וכמ"ש אחר חיתום כו' ועב"ב קס"ד א' אי מלתחת כו' ועהג"א ספ"ג דסנה' ד"ה פי' כשהוא כתוב כו' (ע"כ):
ע סָעִיף כ או שנפרע. שם קג א':
עא סָעִיף כ ואע"פ שם סוף פ"א וכפי' הראשון של תוס' דסנה' הנ"ל:
עב סָעִיף כא ראובן. כנ"ל בסעי' הקודם ועש"ך: (ליקוט) ראובן כו'. וקמ"ל דלא טענינן ליתמי. ט"ז וש"ך (ע"כ):
עג סָעִיף כב מי. סנה' כ"ט ב' וע"ל סי' פ"א:
עד סָעִיף כג אבל אם. דוקא ואינו יודע אבל זה ידוע וערשב"ם שם דמשמע א' ולא שנים: (ליקוט) אבל אם כו'. כנ"ל נמצא לאחד כו' (ע"כ):
עה סָעִיף כג וכן. דכאן לא אמרי' יד בעה"ש על התחתונה כמו במכר שם בגמ' וראיה לדבריו דמחילה ושחרור חד דינא אית להו כמ"ש תוס' בפ"ק דסנה' וסה"ת בשנ"א ע"ש ותניא בתוספתא שם בב"ב האומר יעשו טבי עבדי בן חורין כו' האומר תנו כו' משא"כ בשט"ח כנ"ל: (ליקוט) וכן אם כו'. כמ"ש בתוספתא דפ' בתרא דב"ב לענין שחרור וה"ה למחילה דשחרור הוא מחילה כמ"ש בפ"ק דקדושין ומה שהקשה ש"ך דהא אמרי' בשובר ידו על העליונה כמ"ש בסי' מ"ב ס"ח ואפי' לענין מחילה כמ"ש בסי' מ"ג סכ"ה וסכ"ז ליתא דודאי ל' הכתוב בשובר דנין על העליונה וכמש"ש קע"א ב' כ' סתמא דכל אימת אבל כל שזכותו מצד דיבורו דנין על התחתונה וכמ"ש בסי' ע"א סכ"א ודין זה ראיה לפסק הרי"ף שם ע"ש (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.