א אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אֶחָד הַבָּא בְּטַעֲנַת עַצְמוֹ אוֹ בְּטַעֲנַת אָבִיו, לְפִי שֶׁזֶּה הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ לַקָּטָן אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה. וְכֵן אִם כָּפַר בַּכֹּל, וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לַקָּטָן, אֵינוֹ נִשְׁבָּע, שֶׁזֶּה עֵד אֶחָד וְאֵין שָׁם תּוֹבֵעַ, שֶׁתְּבִיעַת הַקָּטָן אֵינָהּ תְּבִיעָה גְמוּרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לִשָּׁבַע עַל פִּי הָעֵד (טוּר וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַדַּיָּנִים). נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: קָטָן שֶׁאָמַר לַגָּדוֹל: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, אוֹ: אַבָּא הָיָה לוֹ בְּיָדְךָ, וַהֲלָה אוֹמֵר: אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים, אוֹ: אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְעֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם שָׁמַר לַקָּטָן וְטוֹעֵן שֶׁאָבַד, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים, לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע מֵחֲמַת טַעֲנָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין נִשְׁבָּעִין לוֹ שְׁבוּעַת שׁוֹמְרִים שֶׁהִיא שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרֹא"שׁ וְהָרַאֲבַ"ד שָׁם בְּפ"ב מִשְּׂכִירוּת בְּהַשָּׂגָתוֹ), אַף עַל פִּי שֶׁתְּבָעוֹ כְּשֶׁהוּא גָדוֹל, רַק שֶׁהַנְּתִינָה הָיְתָה כְּשֶּׁהָיָה קָטָן (שָׁם בַּהֲשָׂגוֹת הָרַאֲבַ"ד), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. וְכֵן אִם הוֹדָה שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לַקָּטָן, אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עָלָיו, יַעֲמִידוּ בֵּית דִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַקָּטָן; וְיִשָּׁבַע הַשֻׁתָּף; וְכַיּוֹצֵא בּוֹ טַעֲנַת שֶׁמָּא.
ב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת קָטָן שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה, אֲבָל שְׁבוּעַת הֶסֵת נִשְׁבָּעִין, וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְעִנְיַן מַשָּׂא וּמַתָּן, נִשְׁבָּעִין הֶסֵת עַל טַעֲנָתוֹ. נִמְצֵאתָ לָמֵד: שֶׁהַקָּטָן שֶׁטָּעַן עַל הַגָּדוֹל, בֵּין שֶׁהוֹדָה מִקְצָת בֵּין שֶׁכָּפַר בַּכֹּל, בֵּין שֶׁהָיָה שָׁם עֵד בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם עֵד, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַפֵּךְ עַל הַקָּטָן, שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן כְּלָל, וַאֲפִלּוּ חֵרֶם סְתָם אֵינוֹ מְקַבֵּל, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עֹנֶשׁ הַשְּׁבוּעָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנָתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִגִּיעַ לְעוֹנַת הַפָּעוֹטוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרֹא"שׁ וְרַ"ן פֶּרֶק הַדַּיָּנִים).
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבָּעִים שְׁבוּעַת הֶסֵת לַקָּטָן, עַל הַשְּׁטָרוֹת אֵין נִשְׁבָּעִין לוֹ כְּלָל. קָטָן שֶׁטְּעָנוֹ הַגָּדוֹל, אִם טְעָנוֹ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲנָאָה לַקָּטָן, כְּגוֹן עֵסֶק מַשָּׂא וּמַתָּן, לְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת הַפָּעוֹטוֹת, וְהוֹדָה הַקָּטָן, נִפְרָעִים מִנְּכָסָיו, וְאִם אֵין לוֹ, יַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ, וִישַׁלֵּם. וְאִם כָּפַר הַקָּטָן, מַמְתִּינִים עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִשָּׁבַע הֶסֵת. וְאִם טְעָנוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין לַקָּטָן הֲנָאָה, כְּגוֹן נְזָקִים וַחֲבָלוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמַּה לְשַׁלֵּם, פָּטוּר, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהִגְּדִיל (טוּר סִימָן פ"ט ס"ד וְסִי' צ"א ס"י). וְאִם הָיָה הַתּוֹבֵעַ מֵהַנִּשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִים, כְּגוֹן הַשָּׂכִיר וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁיֵּשׁ הֲנָאָה לַקָּטָן שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר לוֹ שָׂכִיר, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מֵהַקָּטָן. אֲבָל חֶנְוָנִי שֶׁנִּשְׁבָּע עַל פִּנְקָסוֹ, אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מֵהַקָּטָן, שֶׁאֵין לַקָּטָן בָּזֶה הֲנָאָה, שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב לִתֵּן לְפוֹעֲלָיו, וְנִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ, וְזֶה הַחֶנְוָנִי הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁנָּתַן מָמוֹנוֹ עַל פִּי הַקָּטָן.
ד אֵין קִנְיַן קָטָן כְּלוּם. לְפִיכָךְ, עֵדִים שֶׁרָאוּ קִנְיָן שֶׁלּוֹ, לֹא יִכְתְּבוּ עָלָיו שְׁטָר.
ה הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה, אֵין נִזְקָקִין לָהֶם לְכָל טַעֲנָה, לֹא לְטַעֲנָתָם עַל אֲחֵרִים וְלֹא לְטַעֲנַת אֲחֵרִים עֲלֵיהֶם, לֹא לִשְׁבוּעָה קַלָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁבוּעָה חֲמוּרָה אוֹ תַּשְׁלוּמִין; אֲבָל הַסוּמָא, הֲרֵי הוּא כְּבָרִיא לְכָל דָּבָר בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, וְנִשְׁבָּע כָּל מִינֵי שְׁבוּעוֹת, וְנִשְׁבָּעִים עַל טַעֲנָתוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁדִּין הַחֵרֵשׁ כְּדִין הַקָּטָן; אֲבָל הַשּׁוֹטֶה, אֲפִלּוּ נִתְרַפֵּא וְהוֹדָה, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם; וַאֲפִלּוּ אִם הִלְוָהוּ בְּעֵדִים, שֶׁאֲבֵדָה מִדַּעַת הוּא; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ לִכְשֶׁיִּתְרַפֵּא. וְהַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה נִרְאֶה לִי עִקָּר.
ו אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּתְחַיְּבָה שְׁבוּעָה, מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאִם מְסָרֶבֶת מִלִּשָּׁבַע, כּוֹפִין אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁכּוֹפִין לְאִישׁ. הַגָּה: וּמַזְמִינִין אוֹתָהּ לְדִין אוֹ שׁוֹלְחִין אֶצְלָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קכ"ד. וְאִם אֵין לָהּ לְשַׁלֵּם, יִכְתְּבוּ לוֹ פְּסָק שֶׁתְּשַׁלֵּם לִכְשֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ לִכְשֶׁתִּתְגָרֵשׁ (טוּר) ; אֲבָל אֵין בַּעֲלָהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם בִּשְׁבִילָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קצ"ב בְּשֵׁם מוהר"מ), וּדְלָא כְּיֵּשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹבֵל וּפ' הַנִּשְׁבָּעִין). וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן צ"א. וְאִם הַבַּעַל מוֹדֶה שֶׁבָּאוּ הַכֵּלִים, שֶׁתּוֹבְעִים אוֹתָהּ, לִרְשׁוּתוֹ, חַיָּב לִשָּׁבַע שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ וְשֶׁלֹּא שָׁלַח בָּהֶן יָד וְשֶׁלֹּא פָשַׁע בָּהֶן בַּמֶּה שֶׁנִּגְנְבוּ (טוּר). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מַשְׁבִּיעִין הָאִשָּׁה כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת, דְּהָא מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁנּוֹתְנִין חֵרֶם (ב"ז סִימָן שפ"ה).
א סָעִיף א ואין שם תובע כו'. וכ"פ מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' מ"ח ע"ש. עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' מ"ה:
ב סָעִיף א וי"א דאין נשבעין כו'. וכתב הר"ן פ' שבועת הדיינים בשם רשב"א שאינו מתחייב אפי' פשע בודאי שכיון שפטרתו תורה אפי' מדין פשיעה פטרה אותו והביא ראיה מדאמרי' בס"פ החובל גבי ההוא ארנקי דפשע בה ההו' גברא וקאמר והתני' לשמור ולא לחלק כו' אלמא כל שפוטר הכתוב מדין שומרין פטור אפי' מדין פשיעה עכ"ל ולפי מה שכתב לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"ב אין ראיה מהתם ולכך נרא' דאם ידוע שפשע או מודה שפשע לקטן חייב וכן משמע מדברי הפוסקים:
ג סָעִיף א אף על פי שתבעו כשהוא גדול רק שהנתינה היתה כשהיה קטן. נ"ל דדקדק וכתב הכי ולא כתב איפכא לפי שכתב המחבר כלשון הרמב"ם אבל שמר לקטן דמשמע שהנתינה היתה בקטנותו ואפי' הכי מהני לכך כתב דכה"ג לא מהני ואה"נ דאם היתה הנתינה בגדלות אע"פ שהתביעה היתה בקטנות נשבעין לו כדעת הרמ"ה שהביא הטור סעיף י' שחולק והביא באחרונה משמע דהכי סבירא להו וטעמא דמסתבר הוא ע"ש וכן דעת הראב"ד ובסמ"ע לא כ"כ ולעד"נ כמ"ש:
ד סָעִיף א וכן אם הודה כו'. עיין סמ"ע וע' מ"ש לעיל סי' צ"ג ס"ק ד':
ה סָעִיף ג על השטרות אין נשבעין כו'. כתב הסמ"ע ס"ק י"ב פי' אם טוענו שטרות והוא מודה לו מקצתן כו' ולי נראה דר"ל על השטרות כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע והיינו דכתב הרשב"א טעמא דשבוע' זו תקנת חכמים היא להפיס דעתו של תובע דהכי אמרינן להדיא בש"ס פרק הכותב (סוף כתובות דף פ"ז) דשבוע' זו על השטרות כדי להפיס דעתו של תובע דאלו לפי' הסמ"ע לא שייך דאין נשבעין אלא להפיס נמי דעתו של תובע דלא אשכחן בשום דוכתא לשון זה בכה"ג והיינו דנקטו הרשב"א והמחבר שטרות ולא נקטו עבדים וקרקעות והיינו דכתב הרשב"א דהא דנשבעין היסת לקטן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר דנשבעין היסת לקטן היינו מתקנת' שלא ילך כל אחד ונוטל ממונו של קטן והיינו דוקא ליפטר אבל בשטרות שאין נוטל עד שישבע וצריך לישבע קודם הפרעון בהא תקנתא לתקנתא לא עבדינן והלכך מי שהיה לו שטר על אביו של קטן באופן שהי' הקטן מחויב לשלם כגון בהודה ומת בחליו וכה"ג וכדלקמן ר"ס ק"ח ס"ג ואח"כ טען הקטן שפרע לו הוא ואומר לישתבע לי או מביא עד אחד שפרעו אין נשבעין אלא הקטן צריך לשלם ומשביעו היסת לאחר פרעון אבל מ"ש הסמ"ע שטוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן כו' ליתא לפע"ד גם לדינא כיון דלענין שבועת היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברי' א"כ כיון דנשבעים היסת לקטן שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של קטן א"כ ה"ה בשטרות דמהיכא תיתי לחלק בין שטרות לשאר דברים בזה ולא שייך בזה לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן דלענין היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברים כנ"ל ברור ודוק היטב:
ו סָעִיף ג כגון עסק משא ומתן כו'. ע"ל סי' רל"ה סט"ו ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ל' וע"ל סי' שמ"ט ס"ג:
ז סָעִיף ו משביעין אותה כו'. משמע דשוה ממש לאיש ומשביע אותה מיד בכל ענין והב"ח כתב דדוקא שבועה דרבנן אבל לא שבוע' דאורייתא ואין דבריו נכונים בחילוק זה ובפרט מ"ש דתשובת הרא"ש שהביא הטור סכ"א מיירי בשבועה דרבנן כמבואר מדבריו שכתב וגם האשה תשבע שאינה ברשותה דשבועה זו תקנת חכמים הוא עכ"ל הב"ח וזה תמוה דדוק' כשרוצה לשלם היא תקנת חכמים מטעם דחיישינן שמא עיניו נתן בה כדלעיל סימן ע"ב סט"ו אבל כשאינו משלם הוי שבועה שאינה ברשותו ש"ד כמ"ש הרא"ש גופיה בפרק המפקיד והטור לקמן ר"ס רצ"ד ומה שדחקו לתרץ קושיות ב"י נלפע"ד לתרץ דמ"ש הטור בשם רב האי מיירי בענין שאף אם תודה לא תחייב לשלם כגון שלותה וידוע שכבר הוציאה המעות דאף אם תודה אינה חייבת לשלם מיד רק לאחר שתתגרש וכן מה שכתב הסמ"ג ושאר פוסקים דאף בפקדון אין משביעין אותה היינו כשידוע שנאבד אלא שתשבע שלא פשעה ע"כ מה צורך להשביע כמבואר בתשוב' הרא"ש שהביא רבי ירוחם ותשובת הרא"ש שמביא הטור סכ"א מיירי בהדיא שהשאילה לכך פסק הרא"ש דתשבע שאינם ברשות' הכלים דאם תודה שהם ברשותה חייבת להחזיר מיד ולכך לא פסק שתשבע שלא פשע' דאף אם תודה שפשעה לא תשלם מיד ותשובת הרא"ש שהביא הטור סכ"ה היינו שיש לחוש שיש לה מעות שאין לבעלה רשות בהן והתשובה לגאון שהביא בסכ"ג מיירי הכל שמשביעין אותה אולי תודה שהוא מצוי אצלה דאז חייבת לשלם מיד וכן כתב בע"ת שער ל"ו ח"א דמשביעין א"א אם יש לחוש שממון הפקדון או הלואה הוא תחת ידה (וכן משמע בעיר שושן שמחלק כמ"ש עיין שם) וכן אם זה חושדה שיש לה מעות שאין לבעלה רשות בה תשבע כשאר הלוים הנשבעין על טענת שמא עיין שם ודלא כהב"ח שכתב בפשיטות דאין משביעין אותה משום דבר רק כשידוע שיש לה ממון שאין לבעלה רשות בהן ובזה שכתבתי נתיישב כל קושיות הב"י על נכון ועיין בהגהת מיימוני סוף פ' ח' מהלכות טוען מדין שבועת א"א ועיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' מ"ב ד' קי"ח ע"ד וח"ב סי' קפ"ב:
ח סָעִיף ו שתשלם לכשתתאלמן. עיין בסמ"ע עד וכמ"ש בסי' פ"ו ועיין מ"ש לעיל סי' פ"ז ס"ה ס"ק י"א שהשגתי שם על זה וע"ש:
ט סָעִיף ו אע"פ שנושאת ונותנת בתוך הבית ודלא כיש חולקין כו'. היינו ע"פ מ"ש בד"מ וז"ל במרדכי פרק החובל פסק ראב"ן כיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה הרי היא כאלו הבעלים מינו אותן שלוחים ואם יש עדים חייבים הבעלים לשלם מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהן ואם אין עדים נשבעת כו' (וכן הוא בהגהת אשר"י פרק החובל בשם ראבי"ה) אבל בתשו' מהרי"ק שורש קצ"ב כ' דמהר"ם (במרדכי) שם ושאר פוסקים חולקים אראב"ן ואף ראב"ן לא קאמר אלא בדבר מועט אבל לא בדבר מרובה וכיון דשאר פוסקים חולקים אין להוציא ממון מספק וע"ש עכ"ל ד"מ אבל לפע"ד כל דברי מהרי"ק בתשו' זו אינם נכונים דנ"ל ברור דגם מהר"מ מוד' לראב"ן ואיהו מיירי מסתם נשים וכן מ"ש מהרי"ק שם דכיון דשאר כל הפוסקים לא הזכירו זה משמע דל"ס הכי אין מזה ראי' דאינהו מיירי מסתם נשים (ועמ"ש לעיל סי' ס"ב ס"ק ח') אבל באשה הנושא' ונותנת בתוך הבית לא מסתבר כלל שהיא תיקח מאחרי' ממון והבעל ידע מזה ויאכלו ביחד שניהם הממון ולא ישלמו כלום וכן בדבר שדרך הנשים ליקח כגון דבר מועט וכה"ג לצרכי הבית פשיטא דדין סתם נשים כאשה הנושאת בתוך הבית וכן כתב מהרש"ל פרק החובל סי' כ"ט אך שכ' שם שמצא תשו' הרא"ש (והוא בכלל י"ג סי' י"א) שכתב שמהר"ם לא הי' פוסק כאותן גדולים שסוברים משום תקנת השוק והבאתיו בספ"ק סי' נ"ט ולפענ"ד אין מתשו' הרא"ש שם ראיה דז"ל שם ששאלת' אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן לצדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידיה נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאמרו שמכרה ומקחה קיים וכן נושאת ונותנת משום תקנת השוק ורבינו מאיר ז"ל לא הי' פוסק כן עכ"ל ונראה דרבינו מאיר לא פסק כן כיון שהבעל מוחה ועוד דאפי' אינו מוחה ס"ל דיכול למחות אח"כ דנהי דהוי כשלוחים מ"מ יוכל לבטל המקח והמשא ומתן כמו גבי שליח בדבר שאין לו תועלת בו וכדקי"ל לקמן סי' קפ"ב דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם נושאת ונותנת והבעל שותק ולא מיחה פשיטא דאמרינן דמסתמא הסכים למעשיה ונהנה מן הממון וחייב לשלם כיון דהיא נושאת בתוך הבית. ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט גם מ"ש וז"ל ולכל הפחות מאחר דר"מ פליג אראב"ן לפי הנלפע"ד אין כח ביד ראובן להחזיק בנכסי אביו דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נשארו הנכסים בחזקתן כו' וגדולה מזה השיב מהר"מ ז"ל בתשובת שאלה המתחלת סרח בת אשר כו' דלא מהימן לעכב הספרים כו' עכ"ל ולא נהירא ול"ד לתשובת מהר"מ דהכא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא מצי למימר קים לי וכמ"ש מהרי"ק גופיה בשורש כ"ב וקס"א וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' פ"ב (ואולי מיירי שם במקרקע אבל פשט לשונו לא משמע כן ע"ש) ע"כ נראה עיקר כמו שפסק מהרש"ל פרק החובל סי' כ"ט דהבעל חייב לשלם עבורה כפי מה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית ועכשיו כל הנשים בהך מועט מחוייבים הבעלים לשלם עבורם אם היא חייבת בדין משום תקנת השוק והכל לפי ראות עיני הדיין כי לפעמים נמצאו נשים אשת חיל שמחיות בעליהן וכל ממון בעל בידה פשיטא שאפי' דבר גדול מוכרח הבעל לשלם הכל כפי הענין ומנהג המקום וחכמת עיני הדיין עכ"ל וכ"כ בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ט דאם רגילות בסך גרול גם במרובה יהיו מעשיהן קיימין אלא שכתב שם כן לראב"ן וכבר כתבתי שגם מהר"ם אינו חולק. מיהו כל זה בהלואה או פקדון בענין שהיה להם הנאה מהממון אבל אם פשעה בפקדון או משליכתו לאש או חבלה וכהאי גוונא הבעל פטור וכדאיתא בהגהת אשר"י פרק החובל בשם ראבי"ה וע"ש:
א סָעִיף א אין נשבעין על טענת חש"ו כו'. פי' שבועה דאורייתא וכמ"ש. בסמוך ס"ב והטעם דחרש ושוטה דומים לקטן דלאו בני דעת נינהו כי חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר ותביעתו היא ע"י רמיזה רש"י וקטן מיעט' קרא מדכתי' איש כי יתן כו' ודרשי' איש ולא קטן וכתיב עד האלקי' יבא דבר שניהן השוה התור' העמדת הדין לתחלת הנתינ' דבשניהן בעי' איש שהנתינ' תהי' מתחל' בשעת גדלות לאפוקי קטן שהגדיל ותבעו בגדלותו וגם שיהיה הגדול תובעו "בדין [ואז מהני ולא אמרינן גדול במילי דאבוה קטן הוא] "לאפוקי קטן הבא בטענת אביו לאמר אבי הגדול הפקיד בידך וכ"כ הטור לדעת ר"י ולא כרש"י דפליג וס"ל דבקטן הבא בטענת אביו נשבעין אטענתו ב"י ע"ש ועפ"ר:
ב סָעִיף א כמשיב אבידה ואף שכבר נתבאר בסימן מ"ה ובכמה מקומות דבמודה מקצת לא אמרינן דיהא נאמן במיגו דאי בעי הוה כופר הכל משום דלא היה יכול להעיז פניו לכפור בכולו ה"מ בגדול אבל בקטן ובפרט בקטן הבא בטענת אביו היה יכול להעיז וכן הוא בגמ':
ג סָעִיף א וי"א שצריך לישבע טעמו דנתבאר בטור דס"ל דהוא דומה לגדול שתובע לחבירו ע"פ ע"א שמעיד שלקח משלו אע"פ שהתובע אינו יודע אם לקח זה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ה סקכ"ג אבל הרמב"ם ס"ל דשאני קטן דתביעתו אינו תביעה כלל ואימעטי' קרא:
ד סָעִיף א אבל אם שמר לקטן כו' "עד מחמת טענה כו'. הטעם דטענת שומרים אף בגדול אינו טענת ודאי רק על הספק משביעין אותו שנאבד מידו בלא פשיעה א"כ מה לי קטן מה לי גדול ואיש כי יתן הכתו' בפ' שומרים לא בא למעט אלא טענת ודאי ויש לו ע"א:
ה סָעִיף א וי"א דאין נשבעין לו כו'. טעמא דאיש כי יתן קאי גם אכל טענה דהשומר:
ו סָעִיף א אע"פ שתבעו כשהוא גדול כו'. וה"ה איפכא שתבעו כשהוא קטן והנתינ' היתה בגדלות כגון שהפקיד אביו כמ"ש לעיל בשאר תביעות וכ"כ המ"מ ע"ש:
ז סָעִיף א וכן אם "הודה שהי' שותף כו'. המחבר אזל לטעמי' שפסק כהרמב"ם לעיל סי' צ"ג ס"ב דס"ל דלא אמרי' מגו להפטר משבוע' אבל בטור כ' כאן דפטור אם אין "עדים שהיה שותפו והיינו משום דס"ל כהרא"ש דחולק עם הרמב"ם בזה שם ר"ס צ"ג ע"ש ובפרישה ועיין שם בר"ס צ"ג בסמ"ע מ"ש מזה:
ח סָעִיף א וכיוצא בו טענת שמא דדוקא משבוע' התורה איתמעטו:
ט סָעִיף ב שבועת היסת נשבעין לו. שלא יהא כל א' נוטל ממונו של קטן וילך לו:
י סָעִיף ב בין שהוי' שם עד כו'. בס"א נתבאר דיש חולקין בזה:
יא סָעִיף ב לפי שאינו יודע עונש השבוע' ור"ל גם עונש חרם אינו יודע:
יב סָעִיף ג על השטרות אין נשבעים פי' אם טוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן ומטעם כיון דאין נשבעין על השטרות אפי' בגדול אלא מתקנת חכמים להפיס דעתו של התובע וכמ"ש בסימן שלפני זה ומה שנשבעים לקטן גם כן תקנת חכמים היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן:
יג סָעִיף ג שיש לו הנאה לקטן שאם לא יזדקקו הב"ד לטענת התובע אותו ימנעו מלהתעסק עמו ואזדא הנאתו דהקטן:
יד סָעִיף ג עד שיגדל וישבע. דבקטנותו אין משביעין אותו דא"י עונש השבוע' וע"ל סימן פ"ט ס"ב:
טו סָעִיף ד אין קנין קטן כלום דבעינן שיהא איש וכמ"ש שלף איש נעלו:
טז סָעִיף ה שדין החרש כדין הקטן ר"ל וכמו שנתבאר בס"ג דרואין אם טענו בדבר שהיה לקטן הנאה ממנו כו' וה"ה בחרש:
יז סָעִיף ו ומשביעין אותה ל' הטור דשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:
יח סָעִיף ו שתשלם לכשתאלמן כו'. אבל אין כופין אותה למכור כתובת' בטובת הנאה מיד דכל אשה לגבי בעלה מסתמא מחלה לו חוב כתובת' כשמכרוהו לאחרים והמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכמ"ש לעיל סי' ס"ו וע"ל סי' תכ"ד שהארכתי בזה בסמ"ע ואין כאן חוב על הבעל מדר' נתן כיון דלא מטי עדיין זמן פרעון הכתובה וכמ"ש בסי' פ"ו ע"ש:
יט סָעִיף ו ואם הבעל מודה כו'. עיין בטור ובפרישה בדין זה ובשאחר זה מ"ש שם עליו:
כ סָעִיף ו י"א דאין משביעין האשה כשהיא מעוברת דהא מוציאין כו'. מל' "דהא משמע דס"ל למור"ם ז"ל דזה פשוט הוא דמוציאין אותה מב"ה כשנותנים חרם ואפי' אין כוונת המחרים עליה וזה לא מצאתי מבואר בשום מקום וגם ל' בנימין זאב אינו כן אלא ז"ל שם בסימן שפ"ה יחרים בב"ה סתם אך אם האשה מעוברת ימתין עד שתלד דמזה נזהרים העולם שלא להשביע אשה מעוברת ואפילו היכא דאמרי' להחרים סתם בב"ה לא יחרימו עד שתלד דהא כונת החרם עליה הוא ואיכא למיחש עכ"ל. הרי שדן שלא ליתן חרם מדין שבועה שנזהרין העולם מלהשביעה ומור"ם כאן דן דין שבועה מדין חרם. וגם משמע מל' בנימין זאב דאין מונעין מליתן חרם אלא דוקא כשהחרם בשבילה ואז אפילו אינה בב"ה לא יתן חרם בשבילה אפילו סתם ושניהן הן דלא כמשמעות דברי מור"ם ז"ל שכתב כאן:
א סָעִיף א שהנתינ' הי' כשהוא קטן. עמ"ש בסי' פ"ח ס"ק ל"א:
ב סָעִיף ג אע"פ שמודה. ע' במוהרי"ק שורש פ"א שכת' דאין הודאת קטן כלום ול"מ בי' הודאת בע"ד כדפריך תלמודא בכל דוכתי קטן מידי מששא אית ביה ומכ"ש לענין קבלת עדות לא חשוב בפניו כבפני בע"ד כדמוכח ר"פ הגוזל בתרא כ"ש שאין להחשיב הודאתו כהודאת בע"ד אלא דוקא היכא דאית ליה הנא' לקטן נחשב הודאתו הודא' וכ"כ ר"מ בפ"ה מטוען ע"ש וקשה דהא דאמרינן בפ' ז"ב דף ל"א ההוא ינוקא דתבעה לדינא קמי דר"נ אמר ליה אית לך סהדי א"ל לא אית לך ראי' א"ל לא חייביה ר"נ הוי קא בכי ואזיל שמעוה הנך אינשי א"ל אנן ידעינן במילי דאביך אמר ר"נ בהא אפי' רבנן מודי דינוקא במילי דאבוהו לא ידע ומשמע הא אי הוי ידע הוי הודאתו הודא' מה שמוד' שאין לו עדים ואין לו ראי' ואי נימ' דקטן מידי מששא אית ביה א"כ אפי' ידע במילוי דאבוה נמי יחזור הקטן ויאמר אית ליה עדים וראי' ודעת הרא"ש שם דמיירי מקטן ממש ואפי' לדעת הרמב"ם וש"ע דקטן והגדיל נמי לא ידע במילי דאבוהו מ"מ עיקר עובד' דר"נ הוי קטן ממש בשעה שבא לפניו ע"ש באשר"י וצ"ע ומדברי הרמב"ם דהכא לאו ראי' הוא וכמ"ש במ"ל פ"ו מטוען דהא דרבינו אפי' שהי' מתברר בעדים שהזיק או שחבל הי' פטור דחש"ו פגיעתן רעה ולא נקט דינו במודה אלא ללמדינו דבדבר שיש לו הנא' מיניה חייב משום הודא' אבל בדבר שאם הי' עדים הי' חייב הקטן שלא יועיל הודאת הקטן זה לא למדנו ע"ש:
ג סָעִיף ה החרש. ובאלם דהוא כפקח לכל דבריו אלא דאשתקל מילולי' היאך נשבע ודעת שבות יעקב ח"א סי' קנ"א דכות' אני נשבע באלה ושבוע' שכך וכך הוא וכתיב' הוי כאמיר' ודיבור ובתשובת שב יעקב חלק י"ד סי' מ"ט העלה דכתיב' לא הוי כדיבור ולזאת העלה בתומי' דכיון דבשבועת פקדון מושבע מפי אחרים והוא כופר נמי חייב אעפ"י שלא אמר אמן א"כ ה"נ אחר משביעו שבוע' שאין לך משל חבירך פקדון או שבוע' שמעות שיש לך משל פלוני שתחזור והוא כות' שאין לו וזה הוא כפיר' כיון דיכול להודות בכתבו והוא אינו מודה וכופר ודאי חייב וזה ברור לדינא ע"כ תורף דברי תומים וע"ש. וע' בתשו' הרשב"א שהובא בב"י אה"ע סי' צ"ו וז"ל כת' הרשב"א אלמנ' שנשתתק' ובאת לגבות כתובתה וצריכ' שבוע' והיא רומזת ומכירין ברמיזותי' שלא נטלה כלום משל בעלה מהו לסמוך על דבר זה תשובה אם שומעת אעפ"י שאינה מדברת דכפקחת היא לכל דבריה וכו' ולא שנלך אחר רמיזותי' אלא הרכנת הראש דהרכנת הראש כדיבור וכדאמרי' בירושלמי עד שישמעו את קולו א"ר מונא היא שמיעת הקול הרי הרכנת הראש ומ"מ כל שצריכ' שבוע' ואינה מדברת איך תשבע שאפי' בדקנוה ושאלנוה אם נטלה כלום והרכינה בראשה שלא נטלה והשביעוהו מפי אחרי' שמא לא נתכוין בהרכנת הראש לאמת אלא להפכו כל שאינה מוציאה מפיה לא שבועה ולא אמן ואפי' בשבועת האלה כן בין בסוטה בין בשמיעת קול אלה כתי' ואפ"ה בעינן דאמר אמן אלא שקרוב בעיני דשבועה הבאה ליפרע מנכסי יתומים שאיננה תורה אלא משום תקנת היתומים אם היא מושבעת מפי אחרים בשבועת האלה כל שאינה יכולה לישבע לענות אמן כזו משביעין אותה ונוטלת ע"ש. ומשמע מדברי הרשב"א דוקא בשבוע' שאינה של תור' סגי במושבע מפי אחרים אבל לא בשבועת התור' אמנם נרא' דהתם משום דחיישינן שמא בהרכנתו נתכוין להפכו וכמ"ש הרשב"א ותדע דהא כת' בין בסוטה בין בשמיעת קול אלה כתי' ואפ"ה בעינן דאמר אמן והא בשמיעת קול ודאי סגי מושבע מפי אחרים אלא משום דגם במושבע מפי אחרים בעינן שיקבל עליו שבועת אחרים אבל המשביע עדים שיעידו והם אומרים אין אנו מקבלים אינו יכול להשביען בע"כ וכמ"ש בש"ך סימן כ"ח ומש"ה כל זמן שלא אמרה אמן אלא הרכנה בראשה שמא נתכוונה להפכ' וא"כ בנ"ד שמשיב בכתב ידו שאינו חייב וראי הוי מושבע מפי אחרים וחייב: אמנם מ"ש בתומים שיהא אחר משביעו שבוע' שאין לך משל חבירך פקדון והוא כות' שאין לו דהיינו כפירה יראה לי דזה לא הוי מושבע מפי אחרים ולא מהני מושבע מפי אחרים בעדות אלא שיאמר משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני וכן בפקדון משביע עליך שתחזיר לי פקדוני ובזה אם הם כופרים חייבין קרבן שבוע' ומשום דכיון דהעד חייב להעיד והנפקד חייב להחזיר חל עליו השבוע' שמשביעין אותו לעשות כדינ' וע' בלשון רש"י והר"ן גבי מושבע מפי אחרים בעדות או בפקדון כתבו בלשון הזה שבועה שתבואו ותעידוני שבוע' שתחזיר לי פקדוני דעיקר שבוע' מפי אחרים האמור בעדים היינו מדכתי' ושמעה קול אלה אם לא יגיד וכו' דהיינו שהשביעם שיעידו ואם לא יגיד ונשא עונו וכעין זה מושבע מפי אחרים בפקדון דיליף תחטא תחטא משבועת העדות נמי בהאי לישנא דוקא שבועה שתחזיר לי פקדוני אבל להשביע לעדים שבוע' שאין אתם יודעים לי זה העדות אין לו כח להשביעם על זה וא"כ כה"ג נמי בשבועת הפקדון אינו יכול להשביע בע"כ שבוע' שאין לי בידך והוא אינו אלא במושבע מפי עצמו שיאמר שבוע' שאין לך בידי אלא דילפינן מושבע מפי עצמו בעדות מפקדון והוא נמי באומרים שבוע' שאין אנו יודעין לך עדות ומושבע מפי אחרים בפקדון היינו שבוע' שתחזיר לי פקדון כמו בעדות שבוע' שתבאו ותעידוני וז"ב ובזה נרא' ליישב קושיות תו' והר"ן בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"א) במשנ' שבועת העדות כיצד אמר לשנים בואו והעידוני שבוע' שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין והקשו בזה אמן זה למה כיון דמושבע מפי אחרים נמי חייב וע"ש. אמנם רש"י בלשונו הקדוש מיישב קו' זו וז"ל ואמר להם תובע משביע אני עליכם שזה אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבין ע"כ ע"ש וא"כ בזה אינו יכול להשביע לומר להם משביע אני עליכם שזה אמת שאין אתם יודעים העדות ולזה צריך שבועה מפי עצמו להכי נקט ואמר אמן דאמן כמושבע מפי עצמו אבל להשביע שתבואו ותעידוני כיון שחייבין הם להעיד יכול להשביען על זה אפי' מפי אחרים וכה"ג נמי בפקדון שבועה שתחזיר לי פקדוני דוקא ודו"ק:) (ובעיקר הדין שהעלה בתומים להשביעו שבוע' מפי אחרים נרא' דודאי שבועת הפקדון חל מפי אחרים דצריך כפרה קרבן וחומש אבל מ"מ אינו נפטר בזה משבועת הדיינים דשבועת הדיינים בעינן דוקא מושבע מפי עצמו דודאי עובר על חרם או נדר נמי איסורא קא עבד ואפ"ה בשבועת הדיינים אינו נפטר בחרם ונדר עד שישבע דוקא וה"ה דאינו יוצא בשבועת הפקדון שע"י אחרים ועוד דהא דעת הראב"ד הובא בר"ן פ' שבועת העדות דשבועת הפקדון ושבועת העדות צריך דוקא בשם או בכינוי ע"ש וא"כ עכשיו דבטל' לשבוע' בשם וכינוי מפני חומר הדבר א"כ ממילא תו ליכא שבועת הפקדון רק שבוע' מפי עצמו ועוד דהא בשבועת הפקדון בעינן דוקא יחד כלי להלואתו וכדאי' פ' הזהב והיכא דליכא יחד כלי לא מחייב משום שבועת הפקדון ואע"ג דהרמב"ם השמיט בדיני דשבועת הפקדון יחד כלי להלואתו כבר הקשו עליו בזה ודעת תו' בכמה דוכתי דבעי דוקא יחד כלי ועוד קשה דאי נימ' דיוצאין שבועת הדיינין במושבע מפי אחרים א"כ הא דאמרינן חמשין ידענא וחמשין לא ידענא משאיל"מ ומשום דליכא שבועת התור' באיני יודע וכמ"ש בסי' ע"ה סק"ז ומש"ה צריך לשלם נהי דליכא שבועת התור' שישבע שאינו יודע יכולין אנו להשביע מפי אחרים שבועה שתחזיר וכשישיב אין אני יודע מפקדונך סגי לי' דאיני יודע זה הוי כפירתו כמו שבוע' שתבואו ותעידוני ואמרו אין אנו יודעין וכן בהא דאמרו מה איכא בין ש"ך לש"ד א"ב מיחת לנכסי' בדרבנן לא נחתינן לנכסי' אלא מנדין אותו וכמבואר בכל הפוסקי' ולמה צריך נידוי ישביע אותו בע"כ מפי אחרים ומלשון הסמ"ע סי' כ"ח משמע דשבועת העדות חל מפי אחרים אפי' בע"כ וכן לשון הש"ע סי' פ"ז סעיף י"ז כיצד מפי הדיינים משביעין אנו אותך בשם אלקי ישראל או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן ומשמע דבעי אמן דוקא ולא סגי מפי אחרים כלל ומכל זה נרא' דאע"ג דודאי שבועת הפקדון חל אפי' מפי אחרים אבל שבועת הדיינים בעינן דוקא מפי עצמו וגם לשון הרשב"א בתשו' באמת מורה דוקא בשבועת התקנ' סגי במושבע מפי אחרים אבל לא בשבועת התור' וכל זה ברור:
ד סָעִיף ו משביעין אותה. והב"ח כת' דוקא שבוע' דרבנן אבל לא שבוע' דאוריי' כמבואר מדברי הרא"ש שכת' וגם האשה תשבע שאינו ברשות' דשבוע' זו תקנת חכמים ובש"ך כת' עליו ז"ל וזו תמוה דדוקא כשרוצה לשלם היא תקנת חכמים אבל כשאינו משלם היא שבוע' דאוריי' כמ"ש הרא"ש בפ' המפקיד והטור בסי' רצ"ד ע"ש ואין כאן תימא דודאי כשטוען נאנסו ואינו רוצה לשלם צריך לישבע מן התור' שבוע' שאינה ברשותו אבל אם מודה שפשע ורוצה לשלם אלא שטוען אין לו או שידוע שאין לו לשלם בזה ליכא שבועת התור' ואין חילוק בין עני לעשיר אלא אפי' עני כשמוד' שפשע ואומר הריני משלם אלא שעכשיו אין לי תו ליכא שבועת התור' ותשובת הרא"ש שם ששאלה האשה והיא מודה אלא שאומר' אין לי לשלם א"כ שבוע' שאינו ברשותה אינו אלא מתקנה) (וז"ב:
ה סָעִיף ו אין בעלה חייב. וכת' ב"י בשם סה"ת אם יש עדים שמעות עצמן של הלוא' או מה דאתי מחמתי' קיים בודאי שנפרע מהם המלו' וע' ב"ח שלמד מזה היכא דחייב לוה לנושים הרב' ומאחד מהם לקח סחור' בהקפ' אם הסחור' הוא בעין או מה דאתי' מחמתי' אין לו חלק בהן ועמ"ש בסי' ק"ד סקי"ד:
א סָעִיף א בטענת אביו. עסמ"ע ס"ק א' מוכח מדבריו דאם הוא גדול ותבעו כטענת אביו חייב שבועה דאורייתא ע"ש. ומשמע דפסק כראב"י בכתובות די"ט דלא ס"ל דבבנו מעיז. ועיין תומים שנסתפק באם תבעו בקטנות והודה במקצת וחזר ותבעו בגדלות והוד' ג"כ במקצת אי חייב שבוע' דאוריי' על התביעה דגדלות ע"ש ולפעד"נ דודאי נפטר כיון שכבר הי' משיב אביד' בשעה שתבעו בקטנות והי' לו הוכח' שאומר אמת דמשיב אביד' עדיף ממנו נאמן לעולם ועוד דדמי למ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינים גבי דבר שבמדה ובמשקל דפטור משום שכבר יצאה ההודא' בפטור וגם הסברא שכ' בתומים נכונ' היא מטעם דהוי בהודאה קדמה לתביע'.
ב סָעִיף א הרי זה נשבע שלא פשע. עיין תומים שהקש' דהא בכל השומרים פריך הש"ס פרק ש"ה דיהי' נאמן במגו דלהד"ם או החזרתי ומשני דאפקיד ליה בשטר רק הרא"ש והפוסקים פסקו דאפי' לא אפקיד בשטר חייב שבועה דאורייתא מטעם דהוי מגו דהעזה וא"כ בתביעת קטן דלא הוי מגו דהעזה לא יתחייב שבועת שומרים רק היכא דאפקיד ליה בשטר ע"ש. ולפעד"נ דלק"מ דלא הוי מגו דירא הוא לטעון להד"מ או החזרתי דשמא יחזור ויתבענו בגדלות דאז לא יהיה יכול להעיז ויצטרך להודות ויתחייב לשלם משא"כ לעיל במ"מ דהטעם דפטור משום דהוי כהודא' קדמה לתביע' אז אף אם יתבענו בגדלות לפמ"ש בעצמו אמנם דעת התו' בב"ק דף קכ"ב ד"ה אבל אכלו כשהוא גדול משמע דאף אם טוען לגדול החזרתי לך כשהיית קטן לא הוי העזה ולדבריהם ה"ה אם תבעו גדול בטענת אביו כל שהי' קטן אחר מיתת אביו פטור משבוע' במגו דהחזרתי כשהיית קטן ונסתלק ג"כ הספק שכ' התומים במוד' במקצת שהבאתי בס"ק א':
ג סָעִיף א הודה שהי' שותף. ועיין תומים שנסתפק אם הודה השותף שיש עדיין מקצת מעות של השותפות אם נידון אותו כמשיב אבידה לפוטרו משבועת השותפות וע"ש ולפעד"נ דודאי חייב שבועת השותפות וכי בשבועת שומרים לדעת המחבר חייב שבועה אפי' הודה במקצת דדוקא במקום שהשבת אבידה גורם לו השבוע' כגון במ"מ דאלמלא שהוד' במקצת לא נתחייב שבוע' פטור משבוע' מפני תיקון העולם דאם נחייבוהו שבוע' לא ישיב ולא יודה משא"כ בשבועת השומרים ובשבוע' השותפות דאפי' לא הודה ולא השיב הי' מחייב שבוע' אין השבת אבידה פוטרתו. ולפ"ז א"ש הא דסי' פ"ח סעיף ל"ה והסמ"ע בס"ק צ"ז דחק עצמו ליתן טעם הא דבסלעים דינרין ולוה אומר שלש דחייב ש"ח ובאת' הזכרתני פטור אפי' משבועת היסת ולפמ"ש א"ש דבשלמא במלו' אומר חמש ולוה אומר שלש דאפי' לא הודה בסלע השלישי הי' חייב ש"ה אין השבת אבידה פוטרתו משא"כ באתה הזכרתני שאלולי שהזכירו לא הי' חייב שום שבוע' רק מחמת שהזכירו מתחייב הוא בש"ה מפני תיקון העולם כדי שיזכירו וישיב אבידה לבעלים:
ד סָעִיף א יעמידו ב"ד אפוטרופוס. הא דצריך אפוטרופוס משום דמבואר בסי' צ"ג דאינו חייב שבועת השותפים עד שיחשדנו בשתי כסף והיינו שיש לו הוכח' קצת כמ"ש הט"ז שם מש"ה צריך להעמדת אפוטרופוס משא"כ בשבועת שומרין וכ"כ התומים:
ה סָעִיף ג על השטרות. עש"ך ס"ק ה' והעיקר כפי' הסמ"ע וכמ"ש התומים דכל נשבע ונוטל שייך בקטן:
ו סָעִיף ג שיש לו הנאה עיין במהרי"ק שורש פ"א דאין הודאת קטן כלום ולא מהני בי' הודאת בע"ד עכ"ד. ובספר קצה"ח הקשה מס"פ זה בורר (סנהדרין דף ל"א) ע"ש ולק"מ דבדבר שיש להקטן הנאה שכתב המהרי"ק הכונ' כל שהוא בעסק מו"מ או בהלוא' הוי הודאת קטן הודא' אפי' שהו' לחובתו ומהרי"ק מיירי בדבר שאין להקטן הנאה ממנו דאז אין ממש בהודאתו שיהי' הודא':
ז סָעִיף ה חרש. ואלם הרי הוא כפקח לכל דבר ועיין תומים שהאריך באם כותב אני נשבע דלא הוי כשבוע' דבשבוע' כתיב לבטא בשפתי' רק בשבוע' העדות ושבועת הפקדון אם השביעוהו אחרים והוא כופר ע"ש כ' חייב דבשבועת העדות ושבועת הפקדון מחייב אף בנשבע מפי אחרים ובסקצה"ח האריך בזה ודבריו תמוהים בעיני:
ח סָעִיף ו אף על פי שנו"נ. עש"ך ס"ק ט' עד דאילו הבעלים מינו אותן שלוחים וכו' נראה דהכא משום תקנת השוק עדיפא משליח דאילו בשליח צריך לברר שלוה מה שאין כן באשה אפילו אם אינה רוצה לישבע חייב לשלם עבורה כדמוכח במרדכי ובמוהרי"ק ע"ש:
א סָעִיף א חרש. פי' הסמ"ע דהיינו שבוע' דאורייתא וכמ"ש בס"ב גבי קטן דחרש ושוטה דומין לו דלאו בני דעת נינהו וע' בתשו' מהר"י הלוי סי' צ"ז:
ב סָעִיף א אבידה. ואע"ג שכבר נתבאר בסימן ע"ה ובכמה מקומות דבכל מקום לא אמרינן דיהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל משום דא"י להעיז פניו הני מילי בגדול אבל בקטן ובפרט בקטן הבא בטענת אביו הי' יכול להעיז וכן הוא בש"ס סמ"ע:
ג סָעִיף א תובע. וכ"פ מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' מ"ח ע"ש ובתשו' ר"י לבית לוי סי' מ"ה. ש"ך (וכת' הט"ז אע"ג דבסי' ע"ה פסק המחבר דנשבע ע"פ טענת ספק כשיש עד א' תירץ הב"י דהכא גרע טפי בתביעת קטן ותמוה זה דהא בשבועת שותפין משביעין בטענת שמא והיינו דמעמידים אפטרופסים ולא גרע קטן מגדול בטענת שמא כו' ע"ש):
ד סָעִיף א שמר. הטעם דטענת שומרים אף בגדול אינו טענת ודאי רק על הספק משביעין אותו שנאבד מידו בלא פשיע' א"כ מה לי קטן מה לי גדול. ואיש כי יתן הכתוב בפ' שומרים לא בא למעט אלא טענת ודאי ויש לו עד אחד. סמ"ע:
ה סָעִיף א שומרים. וכת' הר"ן בשם הרשב"א שאינו מתחייב אפי' פשע בודאי שכיון שפטרתו תור' אפי' מדין פשיע' פטרה אותו והביא ראי' מסוף פרק החובל גבי ההוא ארנקי דפשע בה ההוא גברא כו' עד כאן ולפי מ"ש בסי' ס"ו סל"ט אין ראי' מהתם ולכן נרא' דאם ידוע או מודה שפשע לקטן חייב וכן משמע מדברי הפוסקים עכ"ל הש"ך וע' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ר"ל:
ו סָעִיף א שתבעו. כת' הסמ"ע דה"ה איפכא שתבעו כשהוא קטן והנתינ' הית' בגדלות כגון שהפקיד אביו כמש"ל בשאר תביעות וכ"כ הה"מ אבל הש"ך כת' דאם הית' הנתינ' בגדלות אע"פ שהתביע' הית' בקטנות נשבעין לו כדעת הרמ"ה שהביא הטור שחולק והביאו באחרונ' משמע דהכי ס"ל וטעמא דמסתבר הוא ע"ש וכן דעת הראב"ד עכ"ל:
ז סָעִיף א וישבע. המחבר אזיל לטעמיה שפסק בסי' צ"ג ס"ב דלא אמרינן מגו להפטר משבוע' אבל הטור כת' כאן דפטור אם אין עדים שהי' שותפו והיינו משום דס"ל כהרא"ש דחולק בזה בר"ס צ"ו ע"ש. סמ"ע:
ח סָעִיף א שהי'. בס"א נתבאר דיש חולקין בזה. שם:
ט סָעִיף ג השטרות. פי' הסמ"ע דאם טוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן כו' והש"ך השיג עליו וכת' דליתא כן לדינא דכיון דלענין שבועת היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברים א"כ כיון דאין נשבעין היסת לקטן שלא יהא כל א' נוטל ממונו של קטן ה"ה בשטרות דמהיכי תיתי לחלק בין שטרות לשאר דברים בזה ולא שייך בזה לומר תקנתא לתקנתא כו' אלא דר"ל על השטרות כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע כנ"ל ברור עכ"ל וע"ש:
י סָעִיף ג הנא'. שאם לא יזדקקו הב"ד לטענת התובע ימנעו מלהתעסק עמו ואזדא הנאתו דהקטן עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' רל"ה סט"ו ובסי' שמ"ט ס"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל':
יא סָעִיף ד קנין. דבעינן שיהא איש וכמ"ש שלף איש נעלו כ"כ הסמ"ע (וז"ל הט"ז האי לפיכך מיותר הוא לגמרי ונרא' דנ"מ אפי' אם רוצים לכתוב זמן בשטר וה"א דאין כאן היזק דהא יכול להתברר שהי' קטן בזמן השטר מ"מ לא יעשו כן עכ"ל):
יב סָעִיף ה משביעין. דשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתור' וכת' הש"ך דמשמע דשוה ממש לאיש ומשביע אותה מיד בכל ענין ואפי' שבוע' דאורייתא ודלא כהב"ח וע"ש (וכת' הט"ז דצ"ל שיש תועלת עכשיו בשבועתה כגון בפקדון שאינו ברשותה משא"כ במידי דלית עתה תועלת כגון שתשבע שאין לה לשלם כיון שכל אשר לה הוא של בעלה אין משביעין אותה ומ"ש בשם הרא"ש אשה שנתחייב' שבוע' בשביל ש"ח שמחויבת לישבע שם מיירי בפנויה ובזה ניחא מה שהקש' ב"י התשובות אהדדי עכ"ל):
יג סָעִיף ו לשלם. כת' בעה"ת ואם זה חושדה שיש לה מעות שאין לבעלה רשות בה תשבע כשאר הלווין הנשבעין על טענת שמא ע"ש ודלא כב"ח וע' בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' מ"ב וח"ב סי' קפ"ב. ש"ך:
יד סָעִיף ו או. כת' הסמ"ע אבל אין כופין אותה לימכר כתובתה בטובת הנא' דכל לגבי בעלה ודאי מחלה דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכמ"ש בסי' ס"ו וע"ל סי' תכ"ד ואין כאן חוב על הבעל מדר"נ כיון דלא מטי עדיין זמן פרעון הכתוב' עכ"ל ובסי' פ"ו ס"ה השיג הש"ך ע"ז ע"ש:
טו סָעִיף ו ונותנת. ע' בש"ך שהאריך להשיג על דין זה ובמסקנת דבריו כת' וז"ל ע"כ נרא' עיקר כמו שפסק מהרש"ל דהבעל חייב לשלם עבורה כפי מה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית ועכשיו כל הנשים בסך מועט מחוייבים הבעלים לשלם עבורה אם היא חייבת בדין משום תקנת השוק והכל לפי ראות עיני הדיין כי לפעמים נמצאו נשים אשת חיל שמחיות בעליהן וכל ממון הבעל בידה פשיטא שאפילו דבר גדול מחויב הבעל לשלם הכל כפי הענין ומנהג המקום וחכמת עיני הדיין ע"כ וכ"כ בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט דאם רגילות בסך גדול גם במרוב' יהי' מעשיהן קיימין. מיהו כל זה בהלוא' או פקדון בענין שהי' להם הנא' מהממון אבל אם פשעה בפקדון או השליכתו לאש או חבלה וכה"ג הבעל פטור עכ"ל וע' בתשו' מהר"מ מינץ סי"ז:
טז סָעִיף ו מוציאין. מל' זה משמע דס"ל להר"מ דפשוט הוא דמוציאין אותה מבה"כ כשנותנים חרם ואפי' אין כונת המחרים עליה וזה לא מצאתי מבואר בשום מקום וגם מלשון הבנימין זאב שכת' אך אם האשה מעוברת ימתין עד שתלד דמזה נזהרים העולם שלא להשביע אשה מעוברת ואפי' חרם סתם לא יחרימו עד שתלד דהא כונת החרם עליה הוא ע"כ הרי דוקא כשהחרם בשבילה ואז אפילו אינה בבה"כ לא יתנו חרם בשבילה אפילו סתם וזהו דלא כמשמעות דברי הרמ"א כאן. סמ"ע:
א סָעִיף ה החרש והשוטה כו' לא לשבועה קלה כו'. ע' בתשובת שבו"י ח"א ס ' קנ"ו בענין אלם שהוא כפקח לכל דבריו שנשא ונתן עם אחרים ונתחייב שבועה כיצד משביעין אותו וכ' דמשביעין אותו ע"י הרכנה שאומרים לפניו ככל נוסח השבועה והוא מרכין בראשו דהוי כענית אמן או שהוא עושה השבועה על ידי כתב שכותב הריני נשבע כו' עש"ב ועיין בתומים ובקצה"ח מ"ש בזה:
ב סָעִיף ו אבל אין בעלה חייב לשלם. ע' באר הגולה אות צ' שכתב וכתב הב"ח כו' עד ולפ"ז ה"ה לוה שאין לו לשלם לכל בע"ח אם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין כו' הנה דברי הב"ח הללו הביאם ג"כ הב"ש באה"ע סי' צ' ס"ק ל"ח ומשמע שמסכים עמו ושם הוסיף עוד דאם ידוע שלקח סחור' כזו אמרינן זו הסחור' שבידו מאלו הסחור' הם אע"ג דא"י בבירור דלאו סחורות של פלוני הם כו' ע"ש גם בספר קצה"ח כאן הביא דברי הב"ח להלכה ולקמן בסי' קי"ד סקי"ד הקשה על הב"ח וכתב ליישב ע"ש ומשמע שמסכים עמו לדינא אך בט"ז כאן חולק על הב"ח ע"ש גם מדברי תשו' מבי"ט ח"ב סימן ר' וסימן רי"ג שהביא הש"ך לעיל סי' ל"ט סקמ"ט מבואר כדעת הט"ז כאן מדפסק שם דתפיסת הצמר הועילה לו להב"ח דאף החולקים שם וכפי שהכריע הש"ך כמותם היינו משום שהי' הצמר עדיין ברשות המוכר ומטעם שיכול לחזור ממכירה גופיה ע"ש גם בספר בית מאיר לא"ה סימן צ' ס"ט האריך בדברי ב"ח אלו וכתב שם דמן הב' דעות שבתשו' מבי"ט שם מוכח דלא ס"ל דין הב"ח דאל"ה אין מקום לפלוגתתם דאפי' הי' הצמר ברשות הקונה הי' הדין שאין למלוה הקונה זכות בה כ"א המוכר ומה יהנה תפיסתו ועוד כתב שם דמתשובת הרא"ש כלל ע"ט שהביא הסמ"ע סימן מ"ז סק"ד מבואר דלא כהב"ח עש"ב וכן בספר גט פשוט סי' ק"ח סק"ח כתב דדין זה של הב"ח יש לערער עליו ומדברי תשובת מהרשד"ם סימן ר"י ומהרש"ך ח"א סימן ל"ה ומהרי"א סימן שמ"ה ומהר"א ששון סי' ק' והמבי"ט ח"א סימן קמ"ט כל פסקי הרבנים הללו סותרים לדברי הב"ח הנ"ל. וכ' עוד דאפי' לדעת הב"ח יש לחלק דלא אמר הב"ח שנותנים הסחורה לבעלי' אלא כשהיא ברשות הלוקח אבל אם הלוקח מכרם או נתנם מה שעשה עשוי כיון שכבר לקחם ע"ש. גם בתשובת צ"צ סימן קי"ז חולק על הב"ת לדינא אך העיד שכן הוא תקנת המדינה והאריך בזה ומסיים וז"ל וכיון דהכי הוא שנתבאר שאין להבע"ח זה ע"פ הדין זכות ליקח מן סחורות שלו שהם בעין קודם שארי בעלי חובות אלא הדין נותן שכל בע"ח נוטלים בשוה כיון דזקפו עליו במלוה רק שע"פ התקנה מחכמי הדור יש לו זכות ליטול אותן סחורות שלו לכך יראה דהבו דלא לוסיף על התקנה דדוקא כשאותן סחורות עצמן בעין אבל לא במה דאתי מחמתייהו אע"פ דכל היכי דיש לו זכות ע"פ הדין למה שהוא בעין אותו זכות יש לו נמי במה דאתי מחמתיה מ"מ גבי תקנה לאו הכי הוא אלא הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בסחורות עצמן ולא במה דאתי מחמתייהו עכ"ל ע"ש ועיין עוד בספרי דברי משפט סימן זה ולעיל סימן צ"א סק"ג וגם בספר שער משפט לקמן ס"ס ק"ד מזה. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן סימן ק"ד ס"ג ס"ק ג' בשם תשובת נו"ב. וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' נ"ה שהסכים ג"כ עם הצ"צ הנ"ל וע"ש עוד נידון אחד שמת ונשאר חייב לנושים ונמצא בעזבונו סחורה שידוע שלקחה בהקפה מחנוני א' ופסק דאין אותו החנוני בעל הסחורה מוקדם לשארי בע"ח באותה סחורה אפי' מצד התקנה דנ"ל דהגאונים בעלי תקנות דד"א נמי לא תיקנו אלא בלוה חי ופושט רגליו וקרוב לודאי שהסחורה שלקח בהקפה ועודנו בעי דלקחה ע"ד לברוח ולהיות לוה רשע בכי הא תקנו נגד הדין אבל במת והניח אחריו שאין כאן ערמה ועולה לא תיקנו כו' וכן מבואר להדיא בגוף התקנה שנדפס בסוף ספר מסגרת השלחן בסי' כ"ז שלא תיקנו אלא בבורח ועוד דשם בסי' כ"ח כתוב דכל תקנת בורח לא עשינו אלא לטובת בע"ח הדרים במדינותינו במקום שנתפשטו תקנתינו אמנם כנגד האנשים הדרים במקומות אחרים העמדנו על דין תורה כו' ולא שמעתי שנתפשטה התקנה במדינותינו ובספר אורים ותומים לא הזכירם כללו הוא הי' מגדולי גאוני מדינותינו ואפי' מדינא דמלכותא איננו. ע"כ מדינא לא נ"ל שיהי' לו קדימה אם לא ע"ד ביצוע ברצון הבע"ח האחרים ע"ש. ועיין עוד בתשובת רשמי שאלה סי' מ"ט וסי' נו"ן מענין זה באריכות וכתב שם גם כן שכל מ"ש בספר עטרת צבי בסופו בנידון סחורות בעין אינו אלא תקנה נגד הבורח ולא נגד היורשים וכתובת אלמנה והבו דלא לוסיף והחילוק פשוט דלבורח דנו דינו כאילו הוא גנב מפורסם כו' עוד נסתפק שם באם נשתנה הסחורה שלקח בהקפה כמו בעובדא דשם שרוב הסחורה קירזנאיי"א שטען עליו המוכר שכבר נעשה מהם כובעים דאפשר דבכה"ג לא מקרי סחורה בעין כו' עש"ה:
ג סָעִיף ו ושלא פשע בהן. עמ"ש לקמן סימן שמ"ט ס"ב סק"א:
ד סָעִיף ו כשהיא מעוברת. ע' באו"ת סקי"ט שכתב דין זה אין לו שורש כלל רק בתשובת ב"ז כתב דכך המנהג ונראה דמיירי בהיסת כו' עד וכל דין שבועה מסוטה ילפינן (רצה לומר גלגול שבועה) ובסוטה קיי"ל (ברמב"ם פ"ב מה"ס דין ז') משקין את המעוברת ולא ממתינין עד שתלד עכ"ל. ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סימן ע"ז דתלמיד אחד רצה לדחות קושיית התומים מסוטה דהתם הבעל משביעה והולדות של בעל ואם ירצה להפסידה מי מוחה בידו משא"כ הכא לאו כל כמיניה דהתובע להפסיד ולדות של זה הבעל והוא ז"ל השיב לו דז"א דאכתי קשה היכי שהתביעה הוא בנכסי הבעל שהאשה נו"נ בתוך הבית והוא א"י לטעון ברי ולישבע והאשה צריכה לישבע אם כן יאמר התובע להבעל מה לי לוולדות שלך או שלם או תברר ע"י שבועה שלך או של אשתך ורוב שבועות שבזמנינו לנשים הוא בנכסי הבעל אך בלא"ה קושיית התומים לק"מ דנראה דטעם הדבר שאין משביעין למעוברת לא מפני סכנת הילד רק מפני סכנתא דידה שלא תסתכן בלידה ח"ו דאפי' בשבועת אמת תיסכנה כמבואר פרק השולח (גיטין ל"ה ע"א) והוא ע"ד שכתב בא"ח ס"ס תר"ב דאין נותנין חרם ואין משביעין עד אחר יו"כ ועפמ"ג שם כו' וא"כ אין ראיה מסוטה דהתם אין לחוש להפסד גופה כלל דממ"נ אם נטמאה ותשבע על שקר הלעיטה ותמות כי זה אנו מבקשים וצבתה בטנה כו' ואם לא נטמאה ותשבע באמת ליכא למיחש שתסכן בלידה שהרי כתיב ונקתה ונזרעה זרע אם יולדת בצער יולדת בריוח כו' ומסיים דבתומים הפריז על המדה ומי שבא להוציא מרמ"א ומנהגיו עליו הראיה ע"ש. ומשמע שדעתו דגם בשבועה דאוריית' יש לנהוג כן דאין להשביעה עד אחר שתלד:
א סָעִיף א אחד כו'. כפי' תוס' דמ"ש אלא בדרבה קאי אגדול דא"א לומר אקטן דא"כ עיקר תי' חסר מן הספר ועוד ממ"ש ב"ק ק"ו ב' אין נתינת כו' עד כו' וה"נ תביעה בקטן:
ב סָעִיף א וכן. כ"כ הר"י מיגש וכשיטתו שכ' הרא"ש בשמו פ' הדיינין ס"ה והביא הר' אפרים ראיה ממ"ש בב"מ ד' ב' שע"י טענה כו':
ג סָעִיף א וי"א כו'. כמ"ש בסי' ע"ה סכ"ג ע"ש ועבטור ועב"י וער"ן שכ' ג"כ דהר"י הולך לשיטתו כנ"ל: (ליקוט) וי"א כו'. עתוס' דסנה' ס"ח ב' ד"ה קטן כו'. וי"ל דה"מ כו'. והוא כשיטת הרי"ף וש"פ בסי' ע"ה סך"ג אבל להחולקים בודאי אינו נשבע כאן (ע"כ):
ד סָעִיף א אבל כו'. דעירוב פרשיות ואיש קאי אכי הוא זה דמשתעי בטענת בריא:
ה סָעִיף א וי"א כו'. כמ"ש בב"ק שם דאפי' כאבידה לא חשיב ל"ד אבידה כו' וערש"י שם ד"ה אין כו' ואין באין כו' אלמא דבשומרים משתעי ועוד דגם בש"ש כתיב כי יתן איש ושם כי הוא זה לא כתיב ועוד דפריך בשבועות שם והאמרת רישא כו' לוקמיה בשומרין וזה הקושיא ק' גם להג"ה ראשונה וי"א כו':
ו סָעִיף א שהיא שבועת התורה. ר"ל אבל בסיפא בשותפין ואפוטרופס מודה אע"ג דכעין דאוריית' של שומרין תקנוה:
ז סָעִיף א אע"פ כו'. ב"ק שם:
ח סָעִיף א וכן אם כו'. כמ"ש בפ' השולח אפוטר' שמנהו כו'. דדוקא משבועת התורה דמעטינהו קרא אבל מדרבנן נשבעין כמו כל הדברים שאין נשבעין מן התורה קרקעות כו' וז"ש בהג"ה למעלה שבועת התורה ר"ל דמדרבנן נשבעין אשומרים וכן אכל טענות כמ"ש בס"ב:
ט סָעִיף א אם הודה. ר"ל אע"ג דליכא עדיה דא"א מגו לאפטורי משבועה ועמ"ש בסי' צ"ג ס"ב:
י סָעִיף ב אע"ג שאין כו'. כנ"ל ס"א.
יא סָעִיף ב ואינו כו' שאין כו'. כמ"ש שם במתני' ל"ח ב':
יב סָעִיף ב לפי שאינו כו'. עסמ"ע ור"ל דנלמד משבועה:
יג סָעִיף ב וי"א דאין כו'. שאז תקנו דמקחו וממכרו קיים אז תקנו ע"כ דנשבעין ועסמ"ע סקט"ו. וס' ראשונה ס"ל דדוקא כענין מו"מ אבל לענין טענה מאי חורפא בעי ואין חילוק:
יד סָעִיף ג יש מי כו'. עבה"ג:
טו סָעִיף ג קטן שטענו כו' נפרעים מנכסיו. ממ"ש בשבועות שם ואין משביעין את הקטן אלמא כשהוא קטן אין משביעין אותו אבל לאחר שיגדיל משביעין ודוקא כשכפ' אבל אם הודה משלם: (ליקוט) קטן שטענו כו'. ממ"ש בכתובות ק"ז ב' כיצד אמרו ממאנת כו'. הרמ"ה וערא"ש שם סי' ז' כ' הרמ"ה כו' ונ"ל כו' (ע"כ) .
טז סָעִיף ג לאחר שהגיע. עבה"ג ור"ל דכיון דמקחו מקח ע"כ חייב:
יז סָעִיף ג ואם אין כו' ואם כפר כו'. כנ"ל ור"ל דאין נשבע כשהוא קטן לא טענת אין לו ולא כפירתו כו':
יח סָעִיף ג ואם טענו כו'. ממ"ש בב"ק בסיפא שם העבד והאשה כו' אבל משלמין כו' מ' דברישא אפי' לאחר שיגדיל פטור וטעמא דעבד ואשה משום דל"ל כמ"ש שם פ"ט א' ומ' דאיירי במודי' ממ"ש חייבין לשלם מ' דברישא בכ"ע פטורים:
יט סָעִיף ג ואם היה. ממ"ש בשבועות שם נשבעין לקטן ליפרע כו':
כ סָעִיף ג אבל חנוני כו'. כנ"ל:
כא סָעִיף ג וזה הפסיד כו'. כמ"ש בב"ב פ"ז ב' השולח כו' וע"ש:
כב סָעִיף ד אין קנין כו' לפיכך. ב"ב קנ"ה א' ועסמ"ע:
כג סָעִיף ה החרש והשוטה כו'. דנפרעים מנכסי הקטן נלמד ממ"ש ואין משביעין כו' כנ"ל בס"ג ומדלא תני ואין משביעין את חש"ו וכן בסיפא ליפרע מן נכסי קטן ול"ק חש"ו ש"מ דאין כו':
כד סָעִיף ה אבל הסומא. כמ"ש ברפ"ב דנדה ועספ"ב דגטין כ"ג א' אלא סומא כו':
כה סָעִיף ה ויש מי כו'. בה"ת וכמ"ש בגטין נ"ט א' החרש כו':
כו סָעִיף ה אבל השוטה כו'. דבגטין שם ל"ק אלא החרש וקטן דמקחן קיים אבל לא השוטה ועסי' רל"ה סכ"ב:
כז סָעִיף ו אשת איש כו'. דלא כי"א דאין משביעין כמ"ש בגטין מ"ו א' אין אדם רוצה כו' דדוקא גבי בעל דאמרי' הכי אבל לגבי אחרים לא כמ"ש בב"ב קנ"ד ב' אא"ב כו' אא"א כו' לינוול ולינוול ואמרי' בגטין ל"ה ב' ל"ש אלא כו' מ' דבשבועה אין חילוק ועוד דאפי' לבעלה נשבעת כמ"ש בשבועות מ"ה א' והאשה הנושאת כו' ובכתובות פ"ו ב' המושיב אשתו חנונית כו' ה"ז כו' בפ' בתרא דכתובות וע"ש ק"ז א' דלרב אפי' לא שמעו כו' וע"ש תוס' ד"ה ואם בא:
כח סָעִיף ו ואם מסרבה כו' ומזמנין כו'. כמ"ש בב"ק ט"ו א' ושאר מקומות השוה כו':
כט סָעִיף ו או שולחין. כמ"ש ביבמות ק' א' ועסי' קכ"ד:
ל סָעִיף ו ואם אין. ב"ק פ"ז א':
לא סָעִיף ו אבל אין. כמ"ש שם פגיעתן רעה כו' מ' שאין חייב בשבילה וה"ה לחובות שלה:
לב סָעִיף ו כיש חולקין בזה. ר"ל בנושאת ונותנת דכיון דשוויה שליח וגם מפני תקנת השוק ואמרי' בב"מ ק"ד א' וכן כל קרבן כו' אלמא פורע חובותיה:
לג סָעִיף ו ואם הבעל כו' אע"ג שהוא לא הפקיד אצלו כמ"ש שם מ"ב ב' ומשתבעה אימיה כו':
לד סָעִיף ו י"א דאין כו'. עסמ"ע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.