א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְווֹת לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וְהִיא מִצְוָה גְדוֹלָה יוֹתֵר מֵהַצְּדָקָה. וּקְרוֹבוֹ עָנִי קֹדֶם לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים, וַעֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִים לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. וַאֲפִלּוּ עָשִׁיר שֶׁצָּרִיךְ לְהַלְווֹת, מִצְוָה לְהַלְווֹתוֹ לְפִי שָׁעָה וּלְהַהֲנוֹתוֹ אַף בִּדְבָרִים וּלְיַעֲצוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ:
ב אָסוּר לִנְגֹשׂ אֶת הַלּוֶֹה לִפְרֹעַ, כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ. וַאֲפִלּוּ לְהֵרָאוֹת לוֹ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִכְלָם בִּרְאוֹתוֹ לַמַּלְוֶה וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִפְרֹעַ.
ג אָסוּר לַלּוֶֹה לִכְבֹּשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְלוֹמַר לוֹ: לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתּוֹ.
ד אָסוּר לַלּוֶֹה לָקַחַת הַלְוָאָה וּלְהוֹצִיאָהּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ וּלְאַבְּדָהּ עַד שֶׁלֹּא יִמְצָא הַמַּלְוֶה מִמַּה לִגְבּוֹת חוֹבוֹ; וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן נִקְרָא רָשָׁע. וּכְשֶׁהַמַּלְוֶה מַכִּיר אֶת הַלּוֶֹה שֶׁהוּא בַּעַל מִדָּה זוֹ, מוּטָב שֶׁלֹּא לַלְוֹתוֹ מִמַּה שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיִצְטָרֵךְ לְנָגְשׂוֹ אַחַר כָּךְ וְיַּעֲבֹר בְּכָל פַּעַם מִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שׁמות כב, כד).
ה אִם בָּא הַמַּלְוֶה לְבֵית דִּין לְמַשְׁכֵּן לַלּוֶֹה אוֹ לִפָּרַע מִמֶּנּוּ, יֵשׁ לְבֵית דִּין לַעֲשׂוֹת לוֹ דִּין, וְלֹא יֹאמְרוּ: פְּלוֹנִי עָנִי וְאֵין לוֹ וּפְלוֹנִי עָשִׁיר וְאֵין צָרִיךְ לוֹ, אֶלָּא אֵין מְרַחֲמִים בַּדִּין:
ו אִם בָּא לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁאִם מִשְׁכְּנוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלָאו. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ד'. אֶלָּא בֵּית דִּין יִשְׁלְחוּ לוֹ שְׁלוּחָם; וְאַף שְׁלוּחָם לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם בִּקֵּשׁ הַמַּלְוֶה לִכָּנֵס לְבֵית הַלּוֶֹה וְלִכְתֹּב כָּל מַה שֶּׁבְּבֵיתוֹ, אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף סִימָן צ"ט בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א), אֶלָּא אִם יִמְצָא לוֹ דָבָר בַּחוּץ, יִקָּחֶנּוּ. וְיֵשׁ לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הַלּוֶֹה, בִּזְרוֹעַ, וְנוֹתְנוֹ לַמַּלְוֶה. וַאֲפִלּוּ בַּחוּץ, לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה דָּבָר שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּמוֹ רֵחַיִם וָרֶכֶב שֶׁל יָד שֶׁהֵם מִטַּלְטְלִים. אֲבָל בָּתֵּי רֵחַיִם שֶׁל מַיִם הֲרֵי הֵם כְּקַרְקַע, וְלֹא שַׁיָּךְ בֵּהּ מַשְׁכּוֹן, אֶלָּא גוּבַיְנָא כִּשְׁאַר קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְמַשְׁכְּנִין לִקַּח קַרְקַע לְמַשְׁכּוֹן. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַמַּלְוֶה עַצְמוֹ נִכְנַס לְבֵית הָרֵחַיִם וְנָטַל רֵחַיִם הָעֶלְיוֹנָה אוֹ הַבַּרְזֶל וְהַסוֹבֵב וְהַגַּלְגַלִּים, כְּבָר נַעֲשׂוּ מִטַּלְטְלִים, וְיֵשׁ לָהֶם דִּין כְּלֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ וּמַחֲזִיר אוֹתָם בִּשְׁעַת מְלָאכָה.
ז אִם רָאוּ בֵּית דִּין שֶׁתּוֹלֵשׁ רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, מִמְּקוֹם חִבּוּרָהּ, לְהַבְרִיחַ מִבַּעַל חוֹב; וְכֵן אִם הוּא עוֹקֵר נְטִיעוֹת וְסוֹתֵר בִּנְיַן הַבָּתִּים לְהַבְרִיחַ מִבַּעַל חוֹב; בֵּית דִּין מַגְבִּין לוֹ מֵהֶם לִשְׁעָתוֹ:
ח כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם אֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁאָמְרוּ, הַיְנוּ שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, כְּגוֹן הָרֵחַיִם וְהָעֲרֵבוֹת וְיוֹרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִים בָּהֶם, וְסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם; וְאִם חָבַל, מַחֲזִיר עַל כָּרְחוֹ. הַגָּה: אֲבָל שְׁאַר כְּלֵי אֻמָּנוּת, כְּגוֹן זוּג שֶׁל סַפָּרִים וּפָרוֹת הַחוֹרְשׁוֹת, מֻתָּר לְמַשְׁכְּנָם (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ).
ט הָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה רֵחַיִם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמַשְׁכֵּן אֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן. וְאִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה אֶלָּא בְּאַחַת מֵהֶן, מֻתָּר לְמַשְׁכֵּן הַשְּׁאָר.
י חָבַל כֵּלִים הַרְבֵּה שֶׁל אֹכֶל נֶפֶשׁ, חַיָּב עַל כָּל כְּלִי וּכְלִי. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵי כֵלִים הַמְחֻבָּרִים יַחַד לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה אַחַת, כְּמוֹ הַמִּסְפָּרַיִם שֶׁגּוֹזְזִים בָּהֶם יָרָק, (הֲרֵי) זֶה עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין.
יא אֹכֶל נֶפֶשׁ, מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיַּשְׁאִיר לוֹ הַשִּׁעוּר שֶׁמְּסַדְּרִין לוֹ.
יב אִם הוּא בְּעַצְמוֹ מִשְׁכְּנוֹ, חַיָּב לְהַחֲזִיר לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הַמְמַשְׁכֵּן גִּזְבַּר הֶקְדֵּשׁ אוֹ גִזְבַּר עֲנִיִּים. הַגָּה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא כְּלֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ, (דְּהָוֵי) כְּמוֹ הַשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ הַמַּלְוֶה שְׁאַר דְּבָרִים, אַף עַל גַּב דְּעוֹבֵר בְּלָאו, מִכָּל מָקוֹם מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א)
יג אִם מִדַּעְתּוֹ מָסַר לַמַּלְוֶה אוֹ לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ, מֻתָּר לְקַחְתָּם.
יד אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, וַאֲפִלּוּ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם עָבַר וְחָבַל בֶּגֶד אַלְמָנָה, מַחֲזִירִין מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ; וְאִם תּוֹדֶה, תְּשַׁלֵּם, וְאִם תִּכְפֹּר, תִּשָּׁבַע. אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף, קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר, לוֹקֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאָסוּר לְמַשְׁכְּנוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ, וְשֶׁאָסוּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ אֲפִלּוּ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין, לַלּוֶֹה; אֲבָל לֶעָרֵב, מֻתָּר לְמַשְׁכֵּן בִּזְרוֹעַ שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין, וְלִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִטֹּל הַמַּשְׁכּוֹן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִכָּל מָקוֹם לְעִנְיַן שֶׁלֹּא לְמַשְׁכֵּן כְּלֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ אֵין חִלּוּק בֵּין עָרֵב לַלּוֶֹה (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה) ; אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עָרֵב קַבְּלָן, שֶׁאָז דִּינוֹ כְּלֹוֶה. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ, בֵּין שְׂכַר עַצְמוֹ בֵּין שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ אוֹ כֵּלָיו אוֹ שְׂכַר בֵּיתוֹ, מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי ב"ד, וְלִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ; וְאִם זָקַף עָלָיו הַשָּׂכָר בְּהַלְוָאָה, אָסוּר.
טו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָסוּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, אֶלָּא בְּמִשְׁכְּנוֹ לִהְיוֹת בָּטוּחַ מִמְּעוֹתָיו, וְלֹא הִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן. אֲבָל כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן וּבָא לִגְבּוֹת חוֹבוֹ, וְזֶה אֵינוֹ רוֹצֶה לְפָרְעוֹ, וְהוּא בַּחֲזָקָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין וּמַבְרִיחָם, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין נִכְנָס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, וְיִפְרַע לְזֶה חוֹבוֹ, שֶׁפְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה, וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ כְּדֵי לְקַיְּמָהּ. אֲבָל אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ וְלֹא לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה כְּדֵי לִפְרֹעַ. וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עַל עַצְמוֹ שֶׁיִּתְפֹּשׂ הַמַּלְוֶה אֶת גּוּפוֹ, וְכָתַב לוֹ זֶה בַּשְּׁטָר, אֵינוֹ מוֹעִיל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לֹא לְאָסְרוֹ וְלֹא לְהִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁלֵּם, בֵּית דִּין חוֹבְשִׁין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם (ד"ע בָּאַגֻּדָּה פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי וְרִיבָ"שׁ סִימָן תפ"ד וּכְּמ"ש הַטּוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, אִם נִשְׁבַּע לִהְיוֹת חָבוּשׁ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם, צָרִיךְ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן תפ"ד). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף הַסִּימָן:
טז אֶחָד הַמְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין, וְאֶחָד שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ בִּזְרוֹעַ אוֹ מִדַּעַת הַלּוֶֹה, אִם אִישׁ עָנִי הוּא וּמִשְׁכְּנוֹ דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ, הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְהַחֲזִיר לוֹ הָעֲבוֹט בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה כְּדֵי לִישֹׁן עָלָיו, וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ. אִם כֵּן, מַה מּוֹעִיל לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁמִיט הַחוֹב בַּשְּׁבִיעִית, וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִים אֵצֶל בָּנָיו אֶלָּא יִפָּרַע מֵהַמַּשְׁכּוֹן אַחַר שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר לוֹ. הַגָּה: מִצְוַת הֲשָׁבַת הָעֲבוֹט הוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ כָּתוּב בְּצִדָּהּ, וְלָכֵן אֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מְחֻיָּבִין לָכֹף עָלֶיהָ, אֲבָל אִם רוֹצִים לָכֹף, הָרְשׁוּת בְּיָדָם (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סִימָן (פ"ה) [פ"ח]) (וְעַיֵּן בְּי"ד רֵישׁ סִימָן ר"מ)
יז שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן, לֹא יְמַשְׁכֵּן דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתֵּן אוֹתָם מַשְׁכּוֹן, כְּגוֹן בֶּגֶד שֶׁעָלָיו וּכְלִי שֶׁאוֹכֵל בּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, וּמַנִּיחַ מִטָּה לֵישֵׁב עָלֶיהָ וּמִטָּה וּמַצָּע הָרְאוּיִים לוֹ לִישֹׁן עֲלֵיהֶם, וְאִם הָיָה עָנִי מִטָּה וּמַפָּץ לִישֹׁן עָלָיו. וְכָל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, יֵשׁ לוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, וְיַחֲזִיר לוֹ כְּלֵי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלֵי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה, וְכֵן מַחֲזִיר לוֹ כְּלֵי אֻמָּנוּת בַּיּוֹם.
יח הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵלִים, נוֹטֵל אֶחָד וּמַחֲזִיר אֶחָד. עַד מָתַי הוּא חַיָּב לְהַחֲזִיר וְלִקַּח, עַד לְעוֹלָם. וְאִם הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן מִדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם, וְאֵין מַנִּיחִים אוֹתָם לַלּוֶֹה, הֲרֵי זֶה מַנִּיחוֹ אֶצְלוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְאֵילָךְ מוֹכְרוֹ בְּבֵית דִּין.
יט אִם מֵת הַלּוֶֹה אַחַר שֶׁהֵשִׁיב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, שׁוֹמְטוֹ מֵעַל בָּנָיו וְאֵינוֹ מַחֲזִיר.
כ אֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר הַרְבֵּה בְּקַרְקָעוֹת, וְאֵין לוֹ מִטַּלְטְלִים אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁכֵּן, צָרִיךְ לְהַחֲזִירָם לוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִים אֲחֵרִים, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְאֵלּוּ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ.
כא כְּשֶׁמַּחֲזִיר הַמַּשְׁכּוֹן, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּעֵדִים וּלְהַתְרוֹת בּוֹ: אַל תַּחֲזִירֵהוּ לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים. הַגָּה: שֶׁאִם לֹא כֵן הָיָה נֶאֱמָן לוֹמַר: הֶחֱזַרְתִּי, אוֹ: פָּרַעְתִּי, בְּמִגּוֹ דְהֶחֱזַרְתִּי (טוּר בְּשֵׁם ר"י בַּרְצְלוֹנִי), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה תּוֹךְ זְמַנּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע"ח.
כב אֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרוֹ לְעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁלְּקָחוֹ בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹן, אִם לֹא שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַחֲזֹר לְקַחְתּוֹ בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹן, וּמַחֲזִיר לוֹ הַכַּר אֲפִלּוּ בַּיּוֹם, וּמַחֲרֵשָׁה אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה, וּבָא לְבֵית דִּין וּמַגְבִּין לוֹ חוֹבוֹ.
כג כְּשֶׁיַּגִיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן וּבָא לִגְבּוֹת חוֹבוֹ (טוּר), מְסַדְּרִין לְבַעַל חוֹב. כֵּיצַד, אוֹמְרִים לַלּוֶֹה: הָבֵא כָּל הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ, וְלֹא תַנִּיחַ אֲפִלּוּ מַחַט אַחַת, וַאֲפִלּוּ כְּלֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף סוֹף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל), וְנוֹתְנִין לוֹ מֵהַכֹּל מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּבֵינוֹנִי שֶׁבָּעִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל תְּחִלָּה כְּעָנִי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַנַּ"ל), וּכְסוּת י"ב חֹדֶשׁ; וְלֹא שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי מֶשִׁי אוֹ מִצְנֶפֶת זְהוּבָה, אֶלָּא מַעֲבִירִים אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִים לוֹ כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ לְי"ב חֹדֶשׁ, וּמִטָּה לֵישֵׁב עָלֶיהָ, וּמִטָּה וּמַצָּע וּשְׁאַר צָרְכֵי הַמִּטָּה (טוּר) הָרְאוּיִים לוֹ לִישֹׁן עֲלֵיהֶם, וְאִם הָיָה עָנִי, מִטָּה וּמַפָּץ לִישֹׁן עָלָיו, וְאֵין נוֹתְנִין כְּלוּם בְּאֵלּוּ לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קְטַנִּים שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם, וְנוֹתְנִים לוֹ סַנְדָּלוֹ וּתְפִילָיו. הָיָה אֻמָּן, נוֹתְנִים לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין, כְּגוֹן שֶׁהָיָה חָרָשׁ נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין (פירש"י דולדייר בְּלַעַ"ז, קְטַנָּה וּמַחֲלִיק בָּהּ אֶת הַנְּסָרִים), וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנַיִם מִן הַמְרֻבֶּה, וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵהַמּוּעָט, וְאֵין לוֹקְחִים לוֹ כֵּלִים מִדְּמֵי הַמְרֻבֶּה. הָיָה אִכָּר אוֹ חַמָּר, אֵין נוֹתְנִין לוֹ לֹא צִמְדוֹ וְלֹא חֲמוֹרוֹ. וְכֵן אִם הָיָה סַפָּן, אֵין נוֹתְנִין לוֹ סְפִינָתוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ מְזוֹנוֹת אֶלָּא מֵאֵלּוּ, אֵין אֵלּוּ כֵּלִים, אֶלָּא נְכָסִים, וְיִמָּכְרוּ עִם שְׁאַר הַמִּטַּלְטְלִים בְּבֵית דִּין, וְיִנָּתְנוּ לְבַעַל חוֹבוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֻמָנוּתוֹ, אֵין מַנִּיחִים לוֹ סְפָרָיו, וַאֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה, לְפִי שֶׁהֵם כִּשְׁאַר נְכָסִים שֶׁבַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶם. וְהוּא הַדִּין לִמְקוֹמוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת, כְּשֶׁהֵם בִּכְלַל נְכָסִים, וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶם חוֹבוֹ.
כד אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא תִטֹּל אִשְׁתּוֹ מִמְזוֹנוֹתֶיהָ לְהַבָּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ תָפְסָה מִנִּכְסֵי בַעֲלָהּ, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְתָפְסָה מִנְּכָסָיו שֶׁתָּזוּן מֵהֶם, מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ וְנוֹתְנִים לַמַּלְוֶה, שֶׁאֵין לָאִשָּׁה מְזוֹנוֹת, לֹא מְקַרְקְעֵי וְלֹא מִמְּטַלְטְלֵי, עַד שֶׁיִּפָּרַע הַמַּלְוֶה, אֲפִלּוּ הָיְתָה קוֹדֶמֶת וַאֲפִלּוּ הָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְלָוְתָה בִּשְׁטָר וְאָכְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּדְמָה הַלְוָאַת מְזוֹנוֹתֶיהָ בַּשְּׁטָר לְהַלְוָאָתוֹ שֶׁל בַּעַל הַשְּׁטָר, אֵין הַלְוָאַת הַמְּזוֹנוֹת נִגְבֵּית עַד שֶׁיִּפָּרַע בַּעַל הַשְּׁטָר תְּחִלָּה. וְאִם הַמִּלְוָה שֶׁעַל הַבַּעַל הָיְתָה עַל פֶּה, וְהִיא לָוְתָה לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ עַל פֶּה אוֹ בִּשְׁטָר, אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיָּבֹא לִגְבּוֹת תְּחִלָּה קוֹדֵם; וְאִם בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, חוֹלְקִים. הַגָּה: מִיהוּ, אִם מְעוֹת נְדוּנְיָתָהּ עֲדַיִן בְּיָדָהּ אוֹ בִרְשׁוּת אָבִיהָ, יְכוֹלָה לְתָפְסָם לִמְזוֹנוֹתֶיהָ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק אַף עַל פִּי). הָיָה חַיָּב לַגּוֹיִם, וּתְבָעוּהוּ בְּדִינֵי גּוֹיִם, וּבָאתָה הָאִשָּׁה עִם כְּתֻבָּתָהּ וְסִלְּקָה הַגּוֹיִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, כִּי כֵן הוּא בְּדִינֵיהֶם לְהַגְבּוֹת לָאִשָּׁה נְדוּנְיָתָהּ תְּחִלָּה, וּבָא אַחַר כָּךְ מַלְוֵה יִשְׂרָאֵל לִתְבֹּעַ חוֹבוֹ וּלְהוֹצִיא מִיָּד הָאִשָּׁה מַה שֶּׁגָּבְתָה בְּדִינֵי גּוֹיִם, הַדִּין עִם הַמַּלְוֶה, דַּהֲרֵי הַכְּתֻבָּה וְהַנְּדוּנְיָא לֹא נִתְּנָה לִגָּבוֹת מֵחַיִּים (ר"י נכ"ג ח"י), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן צ"ג.
כה אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִכְּסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל לֹוֶה, וְלֹא מִבְּגָדִים צְבוּעִים שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא לָבְשׁוּ אוֹתָם, וְלֹא מִסַנְדָלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן, וְלֹא מִסְפָרִים שֶׁקָּנָה לְבָנָיו לִלְמֹד בָּהֶם, אֶלָּא הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶם:
כו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּכְלֵי חֹל. אֲבָל בִּגְדֵי שַׁבָּת וּמוֹעֵד, גּוֹבֶה אוֹתָם בַּעַל חוֹב. וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ בָּהֶם טַבָּעוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁהַכֹּל לַבַּעַל חוֹב. וְהוּא שֶׁקָּנָה לָהּ הַבַּעַל, אֲבָל מַה שֶּׁהִכְנִיסָה לוֹ, בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנָּה, אִם יָדוּעַ שֶׁהוּא מִמַּה שֶׁהִכְנִיסָה הִיא אוֹ מִמַּה שֶׁפָּסַק הַבַּעַל לָהּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, הִיא נֶאֱמֶנֶת בִּבְגָדִים וְתַכְשִׁיטִים שֶׁדֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לְהַכְנִיס לְבַעֲלָהּ. אִם הִכְנִיסָה לוֹ מָעוֹת בִּנְדוּנְיָא, בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכָּל מָקוֹם אִם עֲדַיִן הַנְּדוּנְיָא בִּרְשׁוּתָהּ אוֹ בִּרְשׁוּת אָבִיהָ, אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶן, וַאֲפִלּוּ נִשְׁבָּה בַעֲלָהּ וּפְדָאוּהוּ, אֵין חוֹזְרִין וְגוֹבִין מֵאֵלּוּ הַנְּכָסִים (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק אַף עַל פִּי).
כז אֵין חִלּוּק, בְּעִנְיַן סִדּוּר, בֵּין מְקַרְקְעֵי לִמְטַלְטְלֵי; שֶׁאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא קַרְקָעוֹת, מַנִּיחִים לוֹ לְצֹרֶךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים.
כח הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְסַדְּרוּ לוֹ בְּחוֹב זֶה, תְּנָאוֹ קַיָּם. אֲבָל בַּמֶּה שֶׁשִּׁעְבֵּד לוֹ כָּל נְכָסָיו, אֵין בָּזֶה תְּנַאי לְבַטֵּל הַסִדּוּר, שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ אֶלָּא עַל הַנְּכָסִים הָרְאוּיִים לוֹ עַל פִּי הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּזְכֹּר בְּהֶדְיָא תְּנַאי הַסִדוּר. וַאֲפִלּוּ כָתַב: מִגְּלִימָא דְאַכַּתְפָאִי, לֹא אָמַר אֶלָּא עַל אִצְטְלָא (פֵּרוּשׁ, תַּרְגּוּם אַדֶּרֶת שִׁנְעָר (יְהוֹשֻׁעַ ז, כא) אִצְטְלָא בַּבְלָאָה) בַּת מֵאָה זוּז, שֶׁאֵינָהּ כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ, שֶׁמּוֹכְרוֹ וְיִתְּנוּ לוֹ כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ. וְאִם אָמַר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְהֵא בְּחוֹב זֶה דִּין סִדּוּר, אֵינוֹ מוֹעִיל, דְּהָוָה לֵהּ מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְהֵא שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטָתוֹ.
כט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין מְסַדְּרִין בְּחוֹב שֶׁאֵינוֹ דֶרֶךְ הַלְוָאָה, כְּגוֹן שְׂכִירוּתוֹ וּשְׂכִירוּת בְּהֶמְתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אִם לֹא זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה. וְכֵן כְּשֶׁבָּא לִפָּרַע מֵהֶעָרֵב שֶׁאֵינוֹ קַבְּלָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בְּאֵלּוּ מְסַדְּרִין:
ל הָא דִמְסַדְּרִין, דַּוְקָא בְּשֶׁלֹּא נִשְׁבַּע לִפְרֹעַ. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לִפְרֹעַ, אֵין מְסַדְּרִין לוֹ, וְהוּא בְּעַצְמוֹ חַיָּב לִמְכֹּר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וַאֲפִלּוּ חָלוּק וּמִכְנָסַיִם וְאַבְנֵט, לִפְרֹעַ לְבַעַל חוֹבוֹ, וְיִתְפַּלֵּשׁ בָּאֵפֶר וְלֹא יַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְע"ל סִימָן זֶה סָעִיף ט"ו. וְע"ל סִימָן ע"ג בְּדִין מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְשַׁלֵּם לַחֲבֵרוֹ.
א סָעִיף יד אלמנה בין שהיא עניה כו'. וכ' הסמ"ע וה"ה גרושה וצ"ע דהא מכריחים האלמנ' לשלם רק שאין ממשכנין אותה וע"כ הטעם שלא לצער האלמנ' שלבה שבור ודואג והאי טעמא לא שייך בגרוש' והרי ר"ש פליג וס"ל דעשירה אפי' אלמנה ממשכנין א"כ י"ל דבגרוש' אפי' ת"ק מודה ליה ודוק:
ב סָעִיף יד אין ממשכנין. וכן פסק הרא"ה בספר החינוך פ' כי תצא ורש"י ועוד פוסקים:
ג סָעִיף יד ואם תכפור תשבע. כתב הסמ"ע עיין בהגהת ד"מ שכתבתי דנ"ל דזה מיירי דוקא היכא דמשכנה בעדים דלית ליה מיגו כו' עכ"ל וכ"כ הריב"ש סימן תפ"ח לדעת הרמב"ם ע"ש ומביאו הכ"מ רפ"ג ממלוה על דברי הרמב"ם אלו ודלא כבעה"ת לדעת הרמב"ם מביאו ב"י לעיל סימן ע"ב סי"ח ע"ש. ומ"ש ע"ש בסמ"ע אבל קשה א"כ פשיטא דאם תכפור תשבע ואפי' בעודו בידו נמי כו' לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איצטריך לאשמעינן דלא נימא כיון דאין ממשכנין אותה אפילו ע"פ ב"ד א"כ אפילו תודה לא תשלם וכ"ש שאם תכפור שא"צ לישבע לכך אשמועינן דאע"ג דאין ממשכנין אותה מ"מ ב"ד כופין אותה לפרוע ולכך אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע וכן משמע בה' המגיד וכך הוא בריב"ש סי' תפ"ח וז"ל ושאלת' אם תודה היאך תשלם אם אין ממשכנין אותה ע"פ ב"ד תשובה כו' עד ומ"ש הר"ב ז"ל ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע לא בא לומר שלא יוכל לטעון על המשכון עד כדי דמיו במגו דלקוח כו' אבל דעת הרב ז"ל בזה לומר אף ע"פ שאין ממשכנין אותה אם היא מודה שחייבת תשלם כלומר ב"ד כופין אותה לפרוע ומגבין למלוה מנכסי' שלא אמרה תורה שלא למשכן אלא בתורת משכון לבד אבל להגבות ללוה את חובו מגבין וכן כתבו האחרונים ז"ל וכן אם תכפור חייבת היא לישבע אע"פ שהיא אלמנ' כדרך שאר האנשים עכ"ל ובזה שכתבתי ניחא נמי דלק"מ מה שהניח בספר ג"ת דף רפ"ו ע"ג בקושיא על הריב"ש דהיאך הכניס הרמב"ם ז"ל האי דינא בכאן דהוא הדין הוא ענין בפני עצמו ולא איירי כלל להיכא דמשכן את האלמנ' ע"ש ולפע"ד לק"מ דכיון דקאמר הכא דאין ממשכנין אותה הוי ס"ד דאינה חייבת לשלם דהא אין ב"ד ממשכנין אותה קמ"ל (כלל) לכך קאמר נהי דאין ממשכנין אותה היינו בתורת משכון אבל מ"מ חייבת לשלם וק"ל:
ד סָעִיף יד אבד המשכון עיין בסמ"ע ס"ק כ"ה עד דכל לאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העשה אינו לוקה עליו ועיין בהה"מ וצ"ע ועוד השיג הראב"ד מטעם אחר דכיון דנתחייב באונסים אין לוקה ומשלם וכן השיג עליו הרא"ה בספר החינוך פ' כי תצא:
ה סָעִיף יד לוקה. ומחשב המשכון ותובע השאר בדין עע"ל רמב"ם הרי דבמשכנו ע"פ ב"ד שלא בשעת הלואתו חייב אף באונסין ועמ"ש לעיל סימן ע"ב:
ו סָעִיף יד מותר למשכנו. וכן אם גזל וגזילתו בעין או אפילו הוציאה גזלן ולא נזקף דמי גזילתו במלוה מותר למשכנו בעצמו כ"כ בס' יראים סי' רע"ג והובא במרדכי פרק המניח ובתשובת מיימוני לספר נזיקין סי' י"ד בהג"ה:
ז סָעִיף טו יש מי שאומר כו'. וכן פסק בספר ב"ה ע"ש ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סימן נ"ח:
ח סָעִיף טו ודוקא שאין לו לשלם כו'. עיין בא"א דף פ"ד ע"ב שהגיה וי"א דוקא שאין כו' וליתא ועבד"מ ובספרי ועיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' נ"ח ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ש"ץ:
ט סָעִיף טז את הכר בלילה. בשעה שהוא ביד המלו' אינו רשאי המלו' להשתמש בו. וכן מוכח מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ שבועת הדיינים ובחידושי הר"ן שם:
י סָעִיף טז אבל אם רוצים לכוף התוס' והרא"ש חולקין עכ"ל סמ"ע ועמ"ש לקמן ר"ס ק"ז דאינן חולקין:
יא סָעִיף כא שלא יהיה תוך זמנו. אמת שכן הוא בבעה"ת אבל לא נהירא לי כלל אף דהסמ"ע והב"ח דחקו ליישב דבריו אלא נלפע"ד דלעולם היכי דאי לית ליה מיגו המע"ה וכדלעיל ר"ס ע"א וע"ש ונראה שלכך השמיט הטור סוף דברי בעה"ת בזה:
יב סָעִיף כג ונותנין לו מהכל מזון כו'. עיין בספר החינוך להרא"ה מצוה ש"ן:
יג סָעִיף כג ואפי' ספר תורה. עיין בב"ח וע' מ"ש בי"ד בש"ך סי' רנ"ט ס"ק ז' ולא נהגו כהב"ח כאן:
יד סָעִיף כג שהם בכלל כו'. וה"ה שמוציאין אותו מביתו כן הוא בתשובת מהרא"ן ששון סי' רי"ו עיין שם: '
טו סָעִיף כד אלא אפי' תפסה. והב"ח פסק דמהני אם תפסה אפי' אמזונות דלהבא אפי' החוב בשטר ובשלא תפסה אין לה כלום נגד ב"ח ע"ש וגם בזה לא נהגו כותיה:
טז סָעִיף כד עד שיפרע המלו'. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ז ובס' גידולי תרומה:
יז סָעִיף כד ואם באו שניהם כאחד חולקין. צ"ע דהיינו דוקא להרי"ף אבל לא למ"ש המחבר לקמן סי' ק"ד סי"ג דמלו' ע"פ מוקדמת קודמת למלו' בשטר וצ"ע וע' בס' גי"ת דף ב' ריש ע"ג וע' בתשוב' מהרא"ן ששון סי' מ"ח עיין שם בסמ"ע עד דמזונותיה דרבנן וצ"ע להפוסקים שפסקו שעבודא דרבנן וכמ"ש לעיל ר"ס ל"ט ועוד צ"ע דבטור א"ע ריש סי' ס"ט פסק דמזונות דאורייתא וכ"פ הרמב"ם ריש פ' י"ב מה' אישות וה' המ' האריך שם בזה ומביאו ב"י שם מיהו ק' על הט"ו מהרא"ש פ' שני דייני גזירות וכמ"ש בב"ח בא"ע שם ומה שהקשה הכ"מ רפי"ב מה' אישות על המ"מ לק"מ כשתעיין במזרחי פרשת שופטים:
יח סָעִיף כו ואין צ"ל אם היו בהם טבעות. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קי"א וע' בתשובת רמ"א סוף סי' צ"ד וע' בתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' ר"י:
יט סָעִיף כו היא נאמנת. בשבועה כן כ' הטור:
כ סָעִיף כו אם הכניסה לו מעות. כן כ' ב"י בשם תשובת רשב"א סימן צ"ט:
א סָעִיף א מצות עשה להלוות לעניי כו'. דכתי' בפרשת משפטים אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה ופירש"י שם והוא מהגמ' דאם זה הוא מל' "אשר וחובה הוא וכן משמעו כאשר תלוה כספך את עמי תלוהו ולא לעכו"ם ולאיזה מעמי את העני ולאיז' עני את שעמך ולכולם לא תהיה לו כנושה שאחר שלוית לאחד מהן לא תתבוע ממנו בחזק' אם אתה יודע שאין לו ומדכתב סתם את עמי ולא מיעט אלא לעכו"ם שמע מיניה דמצות עשה היא אפי' להלוות לעשיר הצריך לפי שעה אלא שעני קודם לו ובפרשת ראה כתיב וכי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך ודרשו רז"ל ג"כ ממנו עניי עירך קודמין וממה שכתוב מאחד אחיך דרשו דאח מאב קודם לאח מאם ומינה דקרוביו קודמין לאחרים ולא כמ"ש בע"ש דלמדו ממ"ש שכתוב בישעיה (נ"ח) ומבשרך לא תתעלם שהרי הרמב"ם והטור והמחבר ממצו' עשה שבתור' איירי וק"ל:
ב סָעִיף א ומ"ש והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה כ"כ הרמב"ם והטור ז"ל שהמקבל הצדקה כבר נצטרך לשאול (פי' ואף אם לא ילוה לו ישאל מהגבאים שיתנו לו צדקה) וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך עכ"ל ועפ"ר:
ג סָעִיף ב אסור לנגוש את הלוה כו'. כבר כתבתי דזה למדו ממ"ש בתורה לא תהיה לו כנושה:
ד סָעִיף ג אסור ללוה כו'. עד ולומר לו לך כו' פסוק הוא במשלי וע"ל סי' של"ט:
ה סָעִיף ד ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה כו' פי' אפי' אין כוונתו דהלוה לאבדה בידים אלא כל מה שמוציא שלא לצורך גדול מיקרי לאבדה שאבדה מהמלוה וק"ל:
ו סָעִיף ה ולא יאמרו פלוני עני הוא כו'. כן דרשו ממ"ש בפרשת דברים כקטן כגדול תשמעון וכדפירש"י ע"ש וכעין זה כתב הטור והמחבר לעיל סי' י"ז סעיף י':
ז סָעִיף ו לא ימשכננו הוא בעצמו. עפ"ר שם כתבתי דמלשון הרמב"ם והטור והמחבר מדוקדק דאפי' משכנו המלוה שלא מרצונו "בחוץ עובר בלאו דכי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו "דביתו ל"ד הוא אלא ה"ה או כ"ש דלא ישמט בחזקה מה שעליו או ממה שבידו בפגעו בחוץ ומ"ה כתבו סתם דאם משכנו המלוה בעצמו עובר בלאו אלא דלשליח ב"ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו וזה למדו מיתור' דוהאיש דוהאיש "אבחוץ "תעמוד קאי ע"ש בפרי':
ח סָעִיף ו לכנס לבית הלוה ולכתוב כו' דמדהקפידה התורה וכ' בחוץ תעמוד משמע דכניסה לצורך העבוט אפי' לא יעבוט אותו אסור ושם ברשב"א: בסי' צ"ט יתבאר דמחרימין על הלוה עד שיוציא כל אשר לו או שיביא כל אשר לו בכתב לב"ד והם מסדרין לו:
ט סָעִיף ו מיד הלוה בזרוע. כתב רי"ו נתיב ל"ב ח"ב דשליח ב"ד יכול להכותו אם יסרב בו כשמשכנו בזרוע בשוק משא"כ בע"ה אם הזיק בין בגופו בין בממונו. וי"מ אם לאחר שתפס המלוה בא הלוה להחזיק ולהוציא מיד המלוה יכול המלו' להציל את עצמו אף ע"י הכאה ע"ש ד"מ י' וע"ל סי' ד' מזה:
י סָעִיף ו שלא בשעת הלואתו. פי' שהגיע זמן הפרעון והוא דוחה אותו ואז ממשכנו כדי שיהא בטוח במעותיו ועמ"ש בסמוך בסעיף ט"ו ודוקא שלא בשעת הלואתו הוא דאסור דאז ממשכן להלוה שלא מדעתו אבל אם מתחלה מביא הלוה כלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילונו עליו ה"ל כאלו מכרו לו לדעתו ומותר טור סכ"ג בשם הרא"ש ולאפוקי רמב"ם:
יא סָעִיף ו כמו רחיים ורכב של יד. הטור והמחבר דקדקו וכתבו כמו רחיים כו' ור"ל דשאר כלים דאוכל נפש אסורים כמו רחיים ורכב דאסרה התורה בפי' דכתיב לא תחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל ולמדו מנתינת הטעם דכי נפש הוא חובל דהוא הדין לשאר כלי אוכל נפש דאסור למשכנו גם למדו מזה דאין בכלל איסור חבילות כלי אוכל נפש עד שיהא כלים הקרובים לעשות בהן אוכל נפש דומיא דרחיים לאפוקי רחת ומזרה וכמו שכ' הטור והמחבר בסמוך ס"ח:
יב סָעִיף ו אבל בתי רחיים של מים כו'. ר"ל אין הבית דין שולחין שלוחם לסגור בתי הרחיים שטוחנין בו עד שיפדנו שאין ממשכנין קרקע אלא אם תבעו לבית דין לפרוע לו אז פוסקין הב"ד שיפרע לו ממנו אם אין לו דבר אחר. ואם הוא בעצמו סוגר הרחיים למשכנו אינו עובר בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט שאין זה בכלל עבוט וגם אינו מחויב להחזירו בשעת מלאכה וזה שמסיק וכתב דמ"מ אם נכנס "ונטל כו' כבר נעשו כו' משמע דוקא נטל:
יג סָעִיף ו ומ"מ אם המלוה כו'. כן הוא לשון הטור ג"כ אבל הנימוקי יוסף כתב אם עבר ונכנס דאיסור יש בדבר לכתחלה לעשות כן אף בהני דהן מחוברים ועפ"ר:
יד סָעִיף ו ויש להן דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותן בשעת מלאכה כן הוא ג"כ לשון הטור ומוכח מזה דס"ל דבכל כלי אוכל נפש שחבלם דינא הכי אף דעבר בלאו דלא תחבול רחיים ורכב כו' מ"מ מהני מעשיו דאין צריך להחזירם אלא בשעת מלאכה ושצריך להחזירן הלוה לידו אחר שעשה בהן מלאכתו וכן לעולם ונ"מ שלא נעשו מטלטלים אצל בניו ואין שביעית משמטתו וכמו שכ' הטור והמחבר בסמוך סי"ו ועד"ר שהארכתי בטעמו ובהבאת ראיה לדין זה מהמ"מ פרק ג' דמלוה ומנימוקי יוסף וממה שפי' במשנה דסוף פרק דמקבל ובעה"ת שער א' דין כ"ה ומסוגיא דגמרא דתמורה (דף י') שכולם כתבו בהדיא דאם עבר וחבל כלי אוכל נפש אין צריך להחזירו אלא בעת צרכו וגם הוכחתי שם שגם בחבל בגד אלמנה אף דעבד איסורא מ"מ אי עביד אין צריך חזרה אם לא בעת צרכה דמ"ש השב תשיב דלמדנו ממנו השבות הרבה והיינו ליקחנו בכל יום אחר שהחזירו לו בכל לילה וכן איפכא קאי אפי' חבלו באיסור בין שהמלוה נכנס לבית הלוה בין שהשליח ב"ד חבלו כלי אוכל נפש או בגד אלמנה ונתנו למלוה בכל ענין אין על המלוה להחזירה להן כ"א בעת צרכן ולחזור וליקחן מידן ועמ"ש בסמוך סעיף ח' אמה שכ' המחבר ומחזיר בע"כ:
טו סָעִיף ח ואם חבל מחזיר על כרחו כן הוא ג"כ ל' רמב"ם בפרק ג' דמלוה שכ"כ אחבלות כלי אוכל נפש ואחבלות בגד אלמנה דמחזירין בע"כ וכמה שכ' המחבר ג"כ בסמוך בסי"ג וכבר כתבתי בסמוך והוכחתי דמהני לקיחתו אף דעביד איסורא דאין צריך להחזיר כ"א לצורך עשיית מלאכתו ולא קודם לכן ולא להניח בידו אח"כ וא"כ צריך עיון למה שינה הרמב"ם וכ' בהני תרתי "בעל "כרחו ולא כ"כ בעבר בעל הבית ונכנס לבית הלוה שכ' הרמב"ם אחר שני דינים הנ"ל דין ד' וכבר הוכחתי מסוגיא דגמרא דתמורה וממ"מ ומבעה"ת שגם אחבלת בגד אלמנה קאי מ"ש השב תשיב דמינה נלמד דקנה לה המלוה שלא בעת צרכן ומש"ה כתב הרמב"ם עצמו שאינו נלקה גם אלאווין הללו דאוכל נפש ובגד אלמנה משום דנתקו לעשה כמ"ש שהשב תשיב קאי אכל מי שחבל באיסור וכנ"ל ומה"ט ג"כ אין לו' שכ' הרמב"ם בהן שמחזיר בע"כ דר"ל שהב"ד יכופו על חזרתן בעת צרכן משא"כ באינך דזה אינו דזיל בתר טעמא דאינך הוא משום דמתן שכרן כתוב בצידו וכמ"ש מור"ם סי"ו וה"ה בהני תרתי לפמ"ש שהשב תשיב כו' קאי ג"כ עליהן וצריכין לומר שהרמב"ם לא כ' בהני תרתי ומחזיר "בעל "כרחו אלא ללמדינו שאף בהני תרתי שלא כתיב בהו בפירוש בתורה שאם עבר השליח ב"ד ועבט דצריך להחזירו וה"א דא"צ להחזירו ואפילו בעת צרכן וכסברת אביי דאמר בתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולא הצריך הכתוב להחזיר אלא כשעבר ב"ה ונכנס ותפס ולא כשעבר השליח ב"ד ותפס מ"ה כתב דז"א דקי"ל כרבא דאמר אי עביד ל"מ והוא עומד בחיוב מלקות אם אינו מחזירן אם נאבד באופן דא"א בחזרה וכמ"ש בסמוך ועד"ר שם הארכתי אבל מזמן החזרה לא איירי דפשוט ליה דא"צ להחזיר להן כ"א בעת צרכם וקיצר כאן וסמך נפשו אמ"ש אחר זה שם בדין ד' בדין עבר ב"ה ונכנס לבית הלוה ומשכן משם דממ"ש גבי השב תשיב נלמדו ג"כ הנך תרתי הנ"ל וכמו שאנו צריכים לומר דמ"ה קיצר ולא כתב בהני תרתי דאינו נלקה עליה' כל זמן שלא נאבד מידו ואפשר בחזרתו דה"ל לאו הניתק לעשה כמ"ש אח"כ בדין ד' בעבר ב"ה ונכנס וכו' וכבר כתבתי בדריש' מוכח מהמ"מ ומהשג' הראב"ד דס"ל להרמב"ם דדינייהו שוים בזה גם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם בתחלת הני דינים שכתב דאם נאבד המשכון נלקה לא כתב השגתו כ"א בבבא השלישית וששם הוא המקור וגם בהמ"מ רימז בב' בבות הראשונות למ"ש בהשלישית ע"ש. ואף שב"ת שער א' דין ד' הביא ל' הרמב"ם וכ' בשמו דאם חבל בגד אלמנה מחזיר לה מיד צריכין לומר ג"כ דל"ד קאמר "מיד תדע דהא אח"כ בדין ה' כ' הב"ת בהדיא אחבלת כלי אוכל נפש דאי"צ להחזירן אלא בעת צרכן ומאן פלג ליה הלא הרמב"ם שניהם בל' אחד כתבן "ומחזירן בע"כ אלא צ"ל דכוונתו דב"ת במ"ש מחזירן "מיד ר"ל דל"מ ליה בהו תפיסה לענין חובו והא ראיה שכתב שם בעה"ת ע"ז ז"ל "מחזירין לה מיד אם תודה חובה תשלם ואם תכפר חובה תשבע וגם מחזיר בעל "כרחו דהרמב"ם יש לתרץ כן וכן נראה עיקר שהרי גם הוא כתב עליו שם כן ז"ל מחזיר בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע ותפס ל' גמרא דס"פ המקבל דאיתא שם בההוא דחבל סכינא דשחיטה וא"ל אביי זיל מהדר ליה דה"ל דברים שעושין בהן אוכל נפש כו' ופירשו הבעה"ת עצמו שם דין ה' דלעת צרכו א"ל שיהדרנו ודוק כי זה נרא' ברור. והא דכ' הריב"ש בסי' תפ"ח והביאו הכ"מ אהא דכ' הרמב"ם ברפ"ג דמלוה בבגד אלמנה דמחזיר לה בע"כ ז"ל דאתיא כמ"ד דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ כו' ושבתי בדרישה דלק"מ ע"ש דג"כ כוונתו למ"ש ועבד"ר מ"ש ע"ז עוד בטוב טעם ודוק:
טז סָעִיף ח ופרות החורשות. פי' אפי' צמד של פרות שהוא כלי מותר ולאפוקי צמד של פרות המרכסות בתבואה שנתייבשה להסיר ממנה הקליפה דאסור וכמ"ש הטור בסי"ח ע"ש וכ"כ מור"ם לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור משמו שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס בדמיהן ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ומסיק דלא כוותי' ע"ש:
יז סָעִיף י ואפי' ב' כלים המחוברים יחד כו'. זה נלמד מדכתיב לא יחבול רחיים ורכב שהם מיוחדים למלאכה אח' ועובר על שניהן בפעם א' דאל"כ ורכב ל"ל:
יח סָעִיף יא אוכל נפש מותר למשכנו כו'. דדוקא אכלי אוכל נפש הקפידה התורה שבו משתדל לנפשו אוכל נפש או אוכל מתוכו וממנו לעולם משא"כ אוכל נפש כגון לחם ובשר ושכר שהוא בידו בעין מאחר שסדרו והניחו לו ל' יום כמ"ש בסמוך סכ"ג לוקחים מידו המותר דבתוך ל' יום הללו יעשה מלאכה וישתדלו לו מזונות אלאחר זמן:
יט סָעִיף יב חייב להחזיר לו. פי' בשעת עשיית מלאכה בכלי אוכל נפש וכמ"ש מור"ם ע"ז בהג"ה דדיני בע"ה הוא כמו שליח ב"ד דקאי נמי אזה וז"ש דהיינו כלי אוכל נפש ל"ד כלי אוכל נפש אלא ר"ל כל הצריך לו מחזיר לו בעת צרכו וכ"כ הרמב"ם בהדיא שם דין ד' ע"ש וכתבו המחבר בסמוך סי"ו ולא אתי מור"ם למעט אלא דברים שאינם צריכים להלוה לגמרי וז"ש אבל "אם "משכנו המלוה בשאר דברים כו' ודו"ק:
כ סָעִיף יב גזבר הקדש דהגזבר אפי' בשעת מלאכה א"צ להחזיר והיינו אם הקדיש מנה לבדק הבית או לעניים ומשכנו הגזבר דגם העניים משלחן גבוה קזכו ולא שייך בהו מה שנאמר בהשבת העבוט ולו תהיה צדקה שלגבי גבוה לא שייך לו תהיה צדקה שכל הצדקה שלו היא כ"כ בבעה"ת שם:
כא סָעִיף יג אם מדעתו מסר למלוה כו'. כבר כתבתי טעמו בס"ו:
כב סָעִיף יד אלמנה בין שהיא ענייה כו'. שנאמר לא תחבול בגד אלמנה כו' ומשמע דאפי' מאי דמותר לחבול באחר דהיינו ע"י שליח ב"ד אסור גבי אלמנה ואפי' היא עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצתה מרשותו. וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה נ"ל:
כג סָעִיף יד מחזירין ממנו בעל כרחו. כבר כתבתי בס"ס דגם האי בעל כרחו אינו ר"ל מיד אלא בעת צרכו ע"ש מילתא בטעמא והוכחתו בצידו:
כד סָעִיף יד ואם תכפור תשבע. עיין בהגד"מ שכתבתי דנראה לי שזה מיירי דוקא היכא דמשכנה בעדים דלית ליה מיגו דלקוח הוא בידו וגם ראוהו בידו אח"כ דלית ליה מגו דהחזרתיו לך דבכה"ג אף בשאר כל אדם אינו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' בעודו בידו (אבל קשה אם כן פשיטא דאם תכפור תשבע ואפילו בעודו בידו נמי) דאל"כ היה נאמן במיגו ואף שמוטל עליו להחזירו מ"מ אי בעי לא הוי מודה שחבלה ולא היינו יכולים לכפותו להחזיר לה וכ"כ הטור בהדיא בסימן ע"ב סי"ח בחבל כלי אוכל נפש ובגד אלמנה ע"ש וכן הוא בגמ' בס"פ המקבל בחובל כלי אוכל נפש ועמ"ש עוד מזה בהגד"מ:
כה סָעִיף יד אבד המשכון או נשרף לוקה. וכ"כ הרמב"ם ג"כ בחבל כלי אוכל נפש ובבע"ה שעבר ונכנס לבית הלוה ומשכן. והמחבר שכתבו כאן ולא באינך משום דהרמב"ם כתב בבא זו ראשונה בפ"ג דמלוה ע"ש אבל אם הם עדיין בעין ס"ל דאינו לוקה משום דהוא לאו הניתק לעשה שכתו' השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש תשיבנו לו וכבר כתבתי דגם חבלת כלי אוכל נפש ובגד אלמנה בכלל אותו ההשבון וכמ"ש בדרישה ע"ש גם שם כתבתי טעם למה נלקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דכל לאו הניתק לעשה אפילו לא נתקיים העשה אינו לוקה עליו:
כו סָעִיף יד אבל לערב מותר. בגמ' יליף לה מדכתי' לא תבא אל "ביתו אל ביתו דלוה דוקא אזהריה רחמנא אבל לבית הערב לא אזהר:
כז סָעִיף יד ואם זקף עליו השכר במלוה כו'. דאז נעשה ממנו הלואה:
כח סָעִיף טו אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו ולא הגיע הזמן וה"ה אע"פ שהגיע כבר זמן הפרעון כשאינו רוצה לגבות חובו ממנו עתה משום דא"כ צריך לסדר לו ואין בידו דהלוה כדי הסידור וכדי חובו ומ"ה רצה למשכנו הכל ולהחזיר לו קצת לעת צרכו ויהי' הכל משועבד לחובו וכמ"ש הטור והמחבר בסי"ו (וטעם זה כתבו המפרשים כמ"ש בפרישה סכ"א) או משאר טעם שיש לו ולא כמשמעות ע"ש דס"ל דדוקא בתוך הזמן איירי עיש:
כט סָעִיף טו אבל אין כופין אותו להשכיר כו'. נראה דהוא מטעם דכתי' כי לי בני ישראל עבדים שטר דהש"י הוא קודם ודוקא בגנב משל חבירו כתי' ונמכר בגניבתו ולא בהלואתו שלהוצאה ניתנה ועמ"ש הטור בסי' צ"ח סי"ח וי"ט:
ל סָעִיף טז את הכר בלילה כו'. הוא ל' המשנ' דתרי קראי כתיבי לא תשכב בעבוטו (פי' לא תשכב נפשך ועבוטו עדיין בידך) השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש והיינו כסות לילה וכתי' עד בוא השמש תשיבנו לו והיינו כסות יום שמחזירו לידו כל היום עד שקיעת החמה דאז חוזר ונוטלו מידו ונקט כר בלילה לרבותא דאף על פי דאינו צורך כל כך שאפשר לו לישן על מצע ומפץ מ"מ במקום שרגילים בכר צריך להחזיר לו הכר:
לא סָעִיף טז ואת המחרישה ביום אע"פ שאינו כלי אוכל נפש דאזהר עליה התורה וכמ"ש הטור והמחבר לפני זה בס"ח מ"מ כיון שצריך לעשות בו מלאכ' להחיות נפשו והמחריש' הוא הכלי שע"י בא האוכל נפש צריך להחזירו לו וע' בסמוך סכ"ג:
לב סָעִיף טז ולא יעשה מטלטלין אצל בניו דמטלטלי דיתמי אינן משועבדין למלוה מן הדין וזה שסיים וכ' אלא יפרע מהמשכון אחר שמת הלוה דאל"כ קשה הלא גם בחיי הלוה יכול להפרע ממנו כשירצה להחזירו ע"ד שלא לחזור וליקח בתורת משכון וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסכ"ב וגם לאחר תקנת הגאונים יש נ"מ בזה וכמ"ש בסי' ק"ז ע"ש:
לג סָעִיף טז אלא יפרע מהמשכון כו'. בטור מסיים בזה וכתב ז"ל וא"צ להחזירו לבניו ע"ש והמחבר כתבו בסמוך סעיף י"ט:
לד סָעִיף טז אינו חייב להחזיר. וכת' בד"מ סימן ע"ג סי"ט ומשמע מדברי המרדכי סוף המקבל דלכ"ע דבר הצריך ללוה תדיר כגון כר ומחריש' צריך להמתין עד שפדאו עכ"ל וצ"ל לפי זה דמ"ש א"צ להחזיר ר"ל אבל מ"מ אינו יכול למכור:
לה סָעִיף טז שמתן שכרה בצדה. דכתי' וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך:
לו סָעִיף טז אבל אם רוצים לכוף כו'. התוס' והרא"ש חולקים ע"ז והארכתי מזה בדרישה בדרישה בר"ס ק"ז ועמ"ש שם בסמ"ע ועיין בי"ד ר"ס ר"מ:
לז סָעִיף יז דברים שא"א ליתן אותם כו'. ס"ל להרמב"ם דאע"פ שאין מסדרין לו כשבאין למשכנו כ"א כשבא להפרע מחובו וכמ"ש בסעיף כ"ג מ"מ דברים שא"א לו להיות זולתן מניחין לו אף כשבא למשכן וז"ש דמניחין לו מטה ומפץ או מצע ולא כתב דמניחין בידו כר אלא הכר נוטל כיון דאפשר להיות זולתו אבל מחזירו בלילה וכמ"ש לפני זה ומ"ש מטה לישב עליה אין זה ברמב"ם והמחבר לטעמי' אזל שהקשה בב"י על הרמב"ם למה לא כתבו ליה אבל כתבתי בדרישה דמש"ה השמיטו כיון דאפשר להיות זולתו וכמ"ש אחר זה ע"ש ועמ"ש בדריש' סי"ב ובפרישה סכ"א דסימן זה:
לח סָעִיף יז מטה לישב עליה כו'. בזמניהן היו רגילין לישב ע"ג מטות בפרט בשעת האכילה ודרך הבריאות הוא שלא לישן אחר האכילה מיד באותו מקום אלא יהלך קודם השינה ד' אמות וכדי שלא ישכח מלהלוך היו דרכם להיות מטה מיוחדת לישן עליה והיה מרוחק ממטה זו שישב עליה ואכל לפחות ד' אמות מש"ה כתב שמניחין לו שני מטות:
לט סָעִיף יז ומטה ומצע הראויים לו פי' הראוים לאיש שאינו עני שאין מדרכו לישן בלא מצע אף אם אינו ישן אכרים אבל עני סגי ליה במפץ שהוא דבר קשה ממצע:
מ סָעִיף יח היו לו שני כלים כו' נוטל אחד ומחזיר אחד. לשון משנה הוא בס"פ המקבל ופירש"י שם דכשיש ללוה כלי אחד של יום וכלי אחד של לילה וחובו נגד שניהן ממשכנין אותו בשניהן וכשנוטל אח' דהיינו כלי לילה ביום מחזיר לו באותו פעם כלי היום וההיפך לעת הערב וכן לעולם כל שאינו מחזירו כדי שלא למשכנו וכמו שיתבאר בסמוך סכ"ב:
מא סָעִיף יח מדברים שאין צריך להן ואין מניחין כו'. חדא באידך תליא וכאלו אמר אם הוא מדברים שא"צ לו דאז אין מניחין ביד הלוה מ"מ אינו מוכרו מיד אלא המלוה ממתין לו במכירתו ל' יום וכמ"ש בסימן ע"ג במשכון שממושכן בידו בשעת הלואתו ע"ש:
מב סָעִיף יט שומטו מעל בניו ואינו מחזיר כבר נתבאר בסי"ז:
מג סָעִיף כא או פרעתי במגו דהחזרתי אבל בלא מיגו אינו נאמן לומר פרעתי כיון דכבר לקח בידו המשכון להיות בטוח במעותיו ולהתפרע ממנו ועוד דאי לא הוה נאמן לומר החזרתיהו לך לא הי' נאמן לומר פרעתי דכיון דהחזירו לו בעדים הוי ליה כאלו עדיין המשכון ביד המלו' והי' נאמן לטעון עליו כדי דמיו ועפ"ר:
מד סָעִיף כא ובלבד שלא יהא תוך זמנו כו'. פי' שבתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי במגו כו' דהוי ליה כמיגו במקום חזקה דחזק' הוא דאין אדם פורע בתוך זמנו ואע"ג דנתבאר בסימן ע"ח דאם הלוה לו בלא עדים או שאין עדים על הזמן שקבע לו נאמן לומר פרעתיך אפי' בתוך זמנו במיגו דלהד"ם או במיגו דכלה הזמן מ"מ כיון דאיבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא אי אמרינן מיגו במקום חזקה ומשום דהממע"ה אמרינן מיגו הנ"ל בתוך זמנו ובהאי דהוי ליה משכון אף דהחזירו כיון דהחזירו בפני עדים לפחות לא מיקרי הלוה שהחזירו לו לפני עדים מוחזק למימר דיהא נאמן לומר פרעתי מכח הממע"ה ואף על פי שכתבתי לעיל דאינו ממשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאחר שעבר הזמן הפרעון וכשנתן לו המשכון מדעתו בשעת הלוא' א"צ להחזירו כלל מ"מ לפעמים כשרואין שהוא מבזבז נכסיו ממשכנין אותו גם בתוך זמנו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
מה סָעִיף כב ומחזיר לו הכר אפי' ביום. זהו פי' למ"ש לפני זה וכאלו כתב שמחזיר ע"ד שלא לחזור לקחתו בתורת משכון דהיינו שמניח לו הכר בידו אפי' ביום כו' ובו מגלה דעתו שאינו חפץ ליטלו עוד מידו בתורת משכון להיות עליו דין השבת העבוט:
מו סָעִיף כג מסדרין לב"ח כו'. ילפינן מיכה מיכה מערכין ועפ"ר:
מז סָעִיף כג ונותנין לו מהכל מזון כו'. פי' כשיש לו מזונות בביתו נותנין לו ממנו על ל' יום והמותר למלו' ואם אין לו מזונות בביתו מוכרים קצת מטלטלים כדי שיתנו לו דמי מזונות על ל' יום וכמ"ש המחבר בסכ"ז:
מח סָעִיף כג אע"פ שאכל תחלה כעני. שמתחל' צמצם נפשו כדי לפרנס מהמותר לבני ביתו משא"כ עתה שאין נותנין להן כלום א"צ להרעיב נפשו בשביל המלו' וה"ה איפכא אם הי' אוכל תחלה כעשיר ממעטין עכשיו ממה שרגיל בו וכדמסיק בכסות ועפ"ר שם כתבתי דמשמעות ל' הרמב"ם והביאו הטור והמחבר בר"ס צ"ט שכ' שנותנין מזון כדרכו כו' לא משמע קצת הכי וצריכין לדחוק ולפרש כדרכו כפי הראוי להיות דרכו דהיינו כמו בינוני שהוא דרך המיצוע וראוי לבני אדם לנהג בו ע"פ דרכם והנהגת':
מט סָעִיף כג אלא מעבירין אותו ממנו. פי' ל"מ שאין נותנין לו מעות להלביש נפשו בבגדים הללו אלא אפי' היו עליו בגדים הללו לוקחין אותן מידו:
נ סָעִיף כג ושאר צרכי המט'. פי' כרים וכסתות וסדינין ובשע' שהי' ממשכן אותו לא הניח בידו אלא מפץ ומצע וכרים היו נוטלים מידו ביום ומחזירים לו בלילה וכמ"ש המחבר בסי"ז אבל עתה שבא לסדר לו ולמכור המותר מסדרים לו גם כרים וסדינים ומניחין אותן בידו:
נא סָעִיף כג לאשתו ולבניו כו'. דכתיב ואם מך הוא מערכך ע"פ אשר תשיג יד הנודר ודרשינן על פי זה שיש לו מסדרין לו ומדכ' הוא דרשינן תחייהו מערכך לו ולא לאשתו ובניו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
נב סָעִיף כג ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה. פי' למין המועט שבידו אין מוכרין מהמרובה למלאות המועט דה"א דיכול לומר עד השתא דהיה בידי ממין אחד הרבה כלים והייתי משאיל לשכיני מאותו מין והן השאילו לי מהמין השני שאין בידי ממני כדי צרכי משא"כ עתה שלוקחין מידי ממין המרובה היתר מכדי צרכי קמ"ל ועפ"ר:
נג סָעִיף כג לא צמדו ולא חמורו. צמדו פי' הבקרים שהוא חורש בהן דומיא דחמורו ועפ"ר:
נד סָעִיף כג אין מניחין לו ספריו. והא דמניחין לו תפילין לפי שהוא דרך מלבוש ומצוה שבגופו טור:
נה סָעִיף כג ומ"ש ואפי' ספר תורה. אף דכתב הרא"ש דבזמן הזה המצוה טפי בקניית ספרים מבספר תורה כמו שכ' הטור יורה דעה בשמו בריש הלכות ספר תורה הטעם שבזמנינו מעמידין הספר תורה בהיכל ואין למדין מתוכו ע"ש י"ל דלשון בע"ת בשם ר"י מברצלוני נקט ואזיל הטור והמחבר וגם המחבר לטעמיה אזיל שכתב שם בי"ד שלא בא הרא"ש אלא ללמדינו שגם קניית שאר ספרים מצווים אנו בה ושעכ"פ בקניית ס"ת מצות עשה במקומה עומדת ע"ש:
נו סָעִיף כד אצ"ל שלא תטול מזונותיה להבא כו' עד שתזון מהן הל' משמע שבא לומר ל"מ להבא אלא אפי' לשעבר ועפ"ז נ"ל דמ"ש שתזון מהן ה"ק בשעה שתפס' תפסה כדי שתזון ממנו להבא והשתא כשבא הב"ח לגבות כבר ניזונית ממנו וק"ל:
נז סָעִיף כד עד שיפרע המלוה כו'. עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דאפי' למ"ד שארה דכתיב בתור' פירושו מזונותי' (לאפוקי מר"ש בן אלעזר שפי' שארה כסותה שניהן אכסות דלפי שאר והזמן יתן לה כסותה כפי מה שהיא ילדה או זקנה או ימי הקיץ והחורף עד"ר) נמצא שגם הן דאורייתא אפ"ה המלוה המאוחר לנשואי' הוא קודם לה מפני שהתורה לא חייבו ליתן לה מזונות אלא כשיש לו ואז תאכל היא עמו ותהא כגופו משא"כ זה שאין לו. ואף המזונות ל' יום שנותנין לו הוא משל המלוה ומשל המלוה צותה התורה לפרנסו ל' יום לו ולא לה אלא שמדרבנן חייב להשתדל לה מזונות אף שאין לו וכמ"ש בכתובה אנא אפלח ואזון כו' מ"מ אף שחייב לה מדרבנן וגם שטר כתובתה בידה מ"מ לא עדיף שטר' כשטר שביד המלוה שהמלוה לוה לו וחייב לשלם לו מן התורה כדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא העבוט משא"כ אשה שלא לותה לו שיעור חיוב מזונותיה אלא שחז"ל תקנו לה מזונותיה תחת מעשה ידיה ואין זה הלואה שחייבתו עליה התורה ואף שלותה גם היא בשטר על מזונותיה ואותו שטר הוא מוקדם לשטר שלוה בו בעלה מ"מ המלוה שלוה לה אין לו שום בעבוד על הבעל כ"א עליה ואף שהיא באתה עתה לגבות מהבעל והבעל חייב ליתן לה מזונות מדרבנן (ולא מדאורייתא כיון שלא אכלה עמו) ממה שיש בידו מ"מ כיון דבשעה שבאתה לגבות כבר לוה בעל מבעל חובו ונתחייב לו בשטר מ"ה הוא מוקדם והיינו דוקא מה שלוה הבעל בשטר דסמכא דעת המלוה על שיעבודו אפי' על מטלטלין כשכתב לו דאקני (או דאקני אחריות וט"ס הוא כמ"ש בסי' קי"ב) אבל כשלוה בע"פ דאז אין סמיכת מלוה דהבעל אפי' על קרקעות דהא אם מכרם אינו יכול לטרוח מלקוחות מ"ה אין לו קדימה בהן מהאשה במזונותיה והרי ב"ח והיא באין כאחד לתובעו לשלם להן מ"ה שניהן שווין ועפ"ר מ"ש עוד מזה ובע"ש קיצר ונקט ל' הרי"ף דכ' הטעם דמלוה שלו קודם משום דמזונותיה הן דרבנן והדבר צריך ביאור וכמ"ש ודוק:
נח סָעִיף כד מיהו אם מעות נדונית' עדיין בידה יכולה לתופס' למזונותי' ע"ש במהרי"ו דמפרש דאפי' למזונותיה דלהבא יכולה לתפוס נדוניית' ובזה מיושב דכאן כתב "למזונותיה דמשמע דוקא למזונותיה והמותר יתן לב"ח ובסעיף כ"ו כתב מור"ם בהג"ה ז"ל וי"א דמ"מ אם עדיין הנדוניא ברשות' אין ב"ח גובה מהן וכמ"ש דמהני תפיסת' למזונותיה דלהבא א"ש דלמזונותיה דלהבא אין להן קצבה ואפי' תפסה ככר זהב וכמ"ש הטור והמחבר בא"ע סי' צ"ג:
נט סָעִיף כה מכסות אשתו ובניו של לוה. פי' ממה שעשה או צבע או קנה להן משלו והטעם דכל מה שהקנה לכן הרי הוא כאלו מכרן לאחרים ומטלטלים שמכר אין בעל חוב גובה מהן אפי' הקנה לו מטלטלי אגב קרקע ועשה או קנה להן אחר ההלואה אינו גובה מהן דה"ל כאלו לוה וקנה ומכר דאין בע"ח גובה מהם ומש"ה כ' הטור בשם הרמב"ם דאם שיעבד למלוה מטלטלי אג"ק וגם כתב לו דאקני דגובה אותו מיד אשתו והמחבר השמיטו ובפרישה כתבתי דנראה לי דמשום הכי השמיטו משום דהאחרונים ז"ל תיקנו שאף מי שכותב לבע"ח דאקני דלא יקנה (יגבה) מטלטלים שמכר משום תקנת השוק וכמו שכתבו הטור והמחבר לעיל ריש סי' ס' וקי"ב ואף שבלוה ולוה לא תיקנו תקנת השוק ואף שקדם המאוחר וגבה אפי' מטלטלים המוקדם חוזר וגובה מידו כשכתב לו דאקני כמו שכתב המחבר בסי' קי"ג והב"י בסי' ס' מ"מ אשה שם לוקח עליה ובלקוחות לא חלקו ובכולם תיקנו משום תקנת השוק רק שבזמנינו תיקנו לגבות מזה משום הרמאים:
ס סָעִיף כה שצבען לשמן. פי' אפי' לא קנו לשמן אלא ארגן או קנאן לעצמו ואח"כ נמלך ליחדם לאשתו וצבען לשמן זכו בהן בהשינוי ואין גובין מהן. ואפי' מספרים שקנה להם אינו גובה שכבר קנאו אותן והרי הם כאלו מכרם לאחרים וכמו שכתבתי ולא דמי לספרים שהם בידו דמחשבין כנכסיו וגובין מהן:
סא סָעִיף כו אבל בגדי שבת כו'. דבגדים יקרים הללו אינו מקנה להן מסתמא אלא על דעת שאם יצטרך להן יקחם מידן וימכרם ומש"ה בע"ח גובה מהן ועפ"ר מ"ש ליישב דעת הטור החולק בזה:
סב סָעִיף כו ומ"ש ויש חולקין נראה דר"ל שחולקין אמ"ש שגובין מבגדים של שבת וי"ט אבל במאי דמסיק שגובין מטבעות וכלי זהב ל"פ ומטעם הנ"ל ומש"ה סידר מור"ם וב"ת דעת החולקים ביני ביני והפסיק. דברי הרמב"ם שמ"ש לפניו ולאחריו דברי הרמב"ם הוא וכ"כ הריב"ש בסימן קכ"ח ואף שבד"מ משמע דפסק כהמרדכי בפ' נערה שנתפתתה דאפי' מתכשיטים אין גובין מ"מ נראה דכאן בש"ע הכריע כהריב"ש הביאו הב"י על דברי הרמב"ם הללו ע"ש ומשמע דס"ל כוותיה ע"ש ודוק ועד"ר מ"ש עוד מזה:
סג סָעִיף כו אם היו בהם טבעות כו'. וע' במרדכי שם דפסק לכ"ע אם הקנה לה בפירוש התכשיטים שלה אין הב"ח גובה ממנו:
סד סָעִיף כו ממה שהכניסה היא כו'. וכ' בתשו' הרא"ש כלל ל"פ סי"ב שמעון שהיה חייב לראובן ונשא אשה ונתן לו גיסו שטר על ביתו וכשרצה שמעון למות ציוה להחזיר השטר של אשתו ופסק דאין ראובן גובה מאותה משכונה אע"פ שהוא מוקדם וממ"נ אם תחשוב אותו בית לנדוניא הרי אין הב"ח גובה הימנו ואם תחשוב למשכונא הרי ציוה להחזיר שטר משכונא וע"ש שהאריך ד"מ סי' ק"ד סל"א:
סה סָעִיף כו מעות בנדוניא כו'. הטעם דמעות להוצאה נתנו ובאין מיד לרשותו:
סו סָעִיף כח שלא יסדרו לו בחוב כו'. דתנאי זה הוא כאומר ע"מ שלא תשמטני בשביעית דהתנאי קאי אהלוה ומהני כמ"ש הטור והמחבר בר"ס ס"ו וה"נ התנאי קאי אהלוה שלא יבקש דין סידור:
סז סָעִיף כח אצטלא בת מאה זוז כו'. ל"ד קאמר אלא כל שהוא בגד חשוב יותר ממה שלובשין הבינונים נפרעים ממנו וכמ"ש הטור והמחבר בסכ"ג:
סח סָעִיף כט שאינו דרך הלואה כו'. עמ"ש בסי"ד:
א סָעִיף א מצות עשה בתשו' הרשב"א סי' י"ח הביא בשם תשו' הרב ר' יוסף ן' פלט ששאל להראב"ד ז"ל מפני מה אין מברכין על כמה מצות כגון מתנות עניים והלואה וצדקה והענקה וכיוצא בהם מפני שאין המצוה תלויה כולה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה בה חבירו ומנ"ל דכל מצוה שאפשר למיעקרי' אע"ג דהשתא לא מיעקרא כמאן דמיעקרא דמי מדאמרינן באלו נערות כו' עד אי אמר' לא בעינא מי איתיה לעשה כלל אע"ג דאכתי לא עקרה לה כמאן דליתיה דהא לא קביעא וכו' וגמרי מיניה למורא וכיבוד אב ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיעקר שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול וזה הטעם בהלואה וצדקה ע"כ. ויש להקשות בהא דתניא פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזור יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי כו' כולכם חייבין בכבודי ולמה לי קרא תיפוק ליה דאין עשה דכיבוד אב דחו ל"ת כיון דמצי מעיקרא וכמו דאמרינן באלו נערות דף מ' דהתם תנן גבי אונס שותה בעציצו נמצא בה דבר ערוה אסור לקיימה ופריך וליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני הכא אי אמרה לא בעינא מי אית לעשה ולפי פי' הרשב"א היינו כיון דמצי מעיקרא לא חשיב לעשה לדחות לא תעשה וא"כ כיבוד אב נמי לא דחי ואפשר לומר דשאני כיבוד אב דהוקש כבודם לכבוד מקום ומה"ט כתבו תוספות ביבמות בהא דס"ד דדחי עשה דכיבוד אב ל"ת דטומא' והשבת אבידה ואף ע"ג דטומאה והשבת אבידה הוה עשה ול"ת אלא מפני שהוקש' כבודם לכבוד המקום חמירא ומה"ט נמי ס"ד דדחי אע"ג דאפשר למיעקרא ואין להקשות דכיון דעשה דכיבוד אב אע"ג דמיעקרא לא חשיבא כמאן דמיעקרא ומשום דהוקש לכבוד המקום חשיבא עשה א"כ ליברך עליה כיון דהוי כמאן דאיתיה משום חומר המצוה דהוקש לכבוד המקום וכבר כתבו תו' ביבמות דף ו' דכיון דגלי לן קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם דלידחי א"כ אפי' לאו גרידא נמי לא דחי' דמכלאים לא מצי גמר דכיבוד הוי הכשר מצוה וע"ש וא"כ ניחא דאי לאו קרא את שבתותי תשמורו הוי ס"ד דעשה דכיבוד אב לידחי ל"ת דטומאה והשבת אבידה אע"ג דהוי עשה ול"ת וכן אע"ג דמעיקרא משום חומר המצוה דהוקש לכבוד המקום הוי ס"ד כמאן דאיתי' דמי ולבתר דגלי לן קרא דלא אלים טעמא דהוקש' כבודם למקום מדלא דחי ל"ת דאבידה וטומאה הוי כמו שאר מצות עשה ותו לא חשיבא עשה כלל כיון דכמאן דמיעקרא:
ב סָעִיף ו לא ימשכננו. עמ"ש בסי' ד' דלאו שפיר עבדי אותן המערימין על דברי תורה וקודם בואם לדין ותופסין מיד הבע"ד איזה חפץ בכדי שיהיה לו מגו להאמינו והוא לאו דלא תבא אל ביתו ואפי' ניתוח בשוק משמע מדברי הרמב"ם פ"ג ממלו' דהוא מן התור' ע"ש בלחם משנה) (מיהו היכא דנקטו לגוביינא נראה דליכא איסור וכמבואר בש"ע וכ"כ בנימוקי ס"פ המקבל בשם ר"ת בהא דאמרו לא ימשכנו הוא בעצמו וא"ת והא אמרינן בפ' המניח (בבא קמא דף כ"ז) דעביד אינש דינא לנפשי' ותי' דהיינו בכלי של עצמו א"כ כשבא בתורת גבי' אבל הכא מיירי שבא בתורת משכון ע"ש ומשמע דבתורת גבי' שרי אמנם לענ"ד לא יכולתי להבין דהיכי שייך תורת גבי' בלא ב"ד ומאן שם ליה וא"כ אינו אלא למשכון וצ"ע. וע' בטור שכתב וז"ל כי אזהר רחמנא שליח ב"ד שלא לכנס לביתו היכא דאפשר ליה לבע"ח לאשתלומי מיני' באנפי אחריני וכו' ע"ש וכן הוא בתשו' הרי"ף שאם הלו' אלם ורוע מעללים ומעיז פניו מלפרוע חובו מותר ליכנס לביתו ולדעת מצפוניו אפי' ע"י שליח גוי ע"ש וא"כ לפי זה אפשר דה"ה ה"נ היכא דמתייר' שלא יכפור הלו' הוי כמו דלא אפשר לאשתלומי מיניה באנפי אחריני דשרי למשכונו אך קשה לסמוך ע"ז דכבר כתב הטור בשם בעה"ת דחולק ע"ז וכתב שאין אנו עושין זה אלא בדוחק גדול כו' ואין בנו כח לעקור מצוה זו אלא בקושי גדול ושיהיה כוונת ב"ד לשמים וכדאמרינן ב"ד מכין ועונשין שלא כדין ולא לעקור על דבר תורה אלא לעשות סייג לתורה ע"ש וא"כ לדבריו אין אנו סומכין ע"ז ואפי' לדעת הרי"ף והרמ"ה שמתירין היינו דוקא לב"ד ושיהיה כוונת ב"ד לשמים והן רשאין ולא אתה ומשום הפסד ממון לא שרי לעבור על דבר תורה והמקום ימלא חסרון כיס במקום מצוה ויד לא ישלח לעבור על דבר תורה
ג סָעִיף ח ואם חבל מחזיר. כתב הרמב"ם פ"ב מהל' מלוה המלוה את חבירו א' עני וא' עשיר לא ימשכנו אלא בב"ד ואפי' שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכנו אלא יעמוד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון שנאמר בחוץ תעמוד כו' עבר בע"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף בזרוע המשכון מידו אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ואם לא קיים העשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין. וקשה נהי דבעני איכא עשה אבל בעשיר דליכא עשה וכמבואר בסעיף י"ב והלאו כולל גם לעשיר וא"כ למה סתם הרמב"ם דאינו לוקה הא בעשיר אינו ניתק לעשה ובט"ז כתב כיון דהלאו כולל בין עני בין עשיר וגבי עני ניתק לעשה גם בעשיר ליכא מלקות ע"ש והנה מצינו סברא כזו בתוס' פרק אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב) ד"ה הזורע כלאים לוקה וז"ל ותימה דמשמע הכא דבחד כלאים לא לקי אלא חדא ואמאי לא לקי נמי משום לא תשיג גבול רעיך דלענין איסור כלאים דריש לה בשבת פ' ר"ע דף פ"ה וי"ל כיון דאתא נמי באזהר' דמשיג גבול אין לוקין כמו שאין לוקין על השגת גבול רעיך דניתן להישבון עכ"ל: אמנם נראה דהכא לא שייך סברא זו דכיון דכתב הרמב"ם דבעני גופי' לקי היכא דלא ניתן להישבון כגון שאבד או נשרף הרי דלאו זה ניתן למלקות וא"כ בעשיר דלא מצי קיים לעשה לילקי דלא גרע עני מעשיר דהיכא דלא קיים העשה שבו לקי. מיהו גם בלאו דלא תסיג תיקשי כזו דהא גזל קרקע ושטפה נהר אינו חייב תשלומי קרקע דקרקע אינה נגזלת וכמבואר בפרק הגוזל (בבא קמא דף קי"ח) וא"כ על לאו דלא תשיג נמי איכא מלקות היכא דלא מקיים העשה שבה וממילא בכלים דליכא עשה לילקי וצ"ע:
ד סָעִיף יב מה שעש' עשוי. בפ"ק דתמורה פריך לרבא דאמר כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי משכון וכו' ומשני שא"ה דכתיב תשב תשיב ועשה זו דהשב ששיב קאי נמי על בגד אלמנה וכלי אוכל נפש וכמ"ש סמ"ע ולכן בהו נמי אמרי' אי עביד מהני אלא בעשיר כיון דעליה לא כתיב השב תשיב נימא אי עביד לא מהני ואפשר דנהי דאי עביד לא מהני היינו דלא קנה המשכון לענין שמיט' והש"ך פריך והרי משכון היינו מדתנן במשכנו שלא ברשות דקנה משכון וכמ"ש תוס' שם דתני אם מחזיר למה ממשכנין כדי שלא ישמיטנו שביעית וע"ש אבל להחזיר מה שתפס א"צ אפי' נימא אי עביד לא מהני כיון דאינו אלא לתפיס' עד שיפרע חובו ואולי לזה כוון הרשב"א במ"ש מ"מ מה שעשוי עשוי וא"צ להחזיר דהיינו נהי דלא כתיב עלה השב תשיב והיה ראוי לו' אי עביד לא מהני עכ"פ נהי דלא קנה המשכון א"צ להחזיר מיהו מתוס' פרק המקבל ד"ה וחייב משום שני כלים משמע דהיכא דאי עביד לא מהני אפילו לתפיסה לחובו לא מהני אלא צריך להחזיר מיד ונראה דכיון דכבר ריבתה התורה בלאו דלא תבא אל ביתו דאי עביד מהני וקונה למשכון גבי עני דכתיב השב תשיב א"כ ממילא גם גבי עשיר קונה משכון ואי עביד מהני:
ה סָעִיף יד נשרף לוקה וכתב הרמב"ם לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין ובראב"ד השיג משום דאינו לוקה ומשלם והרב המגיד כתב ז"ל והר"א מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול דכתיב ביה והשיב את הגזיל' אשר גזל ואפי' אין הגזילה בעין כיון שהוא חייב באונסין הרי זה לאו שניתן לתשלומין כו' ודעת רבינו הוא שאין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי לא אסרה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן אלא גזירת הכתוב היתה שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו שניתן לתשלומין כו' וא"ת והאיך לוקה ומשלם וכו' נ"ל שדעתו ז"ל שהלאו בשעת נטילת המשכון ובאותו שעה לא היה מתכוין לגוזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שוין שהרי לכך נטלו ע"ש. ומבואר מדבריו דמשכנו שלא ברשות אינו לא גנב ולא גזלן והא דחייב באונסין היינו משום דמסתמא לכך נטלו בכדי שיאבד מעותיו אם יאנס המשכון וא"כ ממילא נשמע דהיתר מכדי חובו אינו חייב לשלם וזה דלא כש"ך שכתב בסי' ע"ב דמשכנו שלא ברשות חייב באונסין ומשום דהוי גזלן וליתיה וכמ"ש שם בסק"ב ע"ש ותדע דהא משכן שלא ברשות קונה משכון ורבינן לה מקרא דכתיב השב תשיב וכדאי' בפ"ק דתמורה וקונה משכון לשמיטה ואינו מחזיר אלא כסות יום ביום ואם היה עליו דין גזלן מאי בעי גביה הרי צריך להחזיר ולקיים והשיב את הגזילה וכיון דרבי קרא שיהא קונה משכון אפי' שלא ברשות ממילא תו ליכא עלה תורת גזילה והא דאבד מעותיו היינו כמ"ש הרב המגיד דסתמא לכך נטלו וז"ב:
ו סָעִיף יד לוקה עסמ"ע ז"ל גם שם כתבתי בדרישה טעם למה נלקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דכל לאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העשה אינו לוקה ואין דריש' לפנינו וקושייתו איני מכיר דהא אדרבה כתב הרמב"ם להדיא בפ' י"ח מסנהדרין ז"ל וכל לאו שניתק לעשה כגון לא תקח האם על בנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים העשה שבהם ע"כ והוא כמ"ד קיימו ולא קיימו ואפילו באונס לא נתקיים העשה נמי לוקין והוא כגירסת הרי"ף והרמב"ן והריטב"א בפרק אלו הן הלוקין ע"ש וכ"כ הב"י באה"ע סי' קע"ז דגירסת הרמב"ם כר' יוחנן קיימו ולא קיימו:
ז סָעִיף טז מדעת הלוה ע' מ"ש בסי' ע"ב סק"ב:
ח סָעִיף טז הכר בלילה. עש"ך סי' ע"ב ושם האריך בישוב השגת הרמב"ן על דעת רש"י ובעה"מ דס"ל דבע"ח קונה משכון להתחייב באונסין והקשה הא שואל כל הנאה שלו וזה המלו' אסור להשתמש ואם נשתמש מעלה שכר ללוה וכתב שם וז"ל ולפענ"ד אין מכל זה ראיה חדא מאן לימא לן שאין המלו' יכול להשתמש בשעה שהוא בידו כגון בכר ביום ובמחרישה בלילה כיון שהוא שלו לפרעון חובו אלא דרחמנא חייבי' לאהדורי ליה משום צדקה אבל כשהוא בידו יכול להשתמש וכו' א"כ אפי' תימא דאינו רשאי להשתמש אפ"ה חייב באונסין כיון דבע"ח קונה משכון הרי היא שלו לגמרי והא דאינו רשאי להשתמש בו היינו משום דכיון דרחמנא חייביה לעשות צדקה ולהחזירו בשעת תשמישו א"כ כשזה ישתמש יפחות מצדקה המוטלת עליו שיתקלקל ולא יוכל העני להשתמש בו זמן שהיה משתמש בו מקודם אבל מ"מ גוף המשכון שלו עכ"ל ע"ש וקשה בהא דאמרינן ס"פ המקבל תנו רבנן ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכיב ופריך מאי קאמר רב ששת הכי קאמר ואם איש עני לא תשכב ועבוטו אצלך ופירש"י מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכוב על טליתו והרי הוא כרבית אצלו שישתמש במשכנו חנם ע"כ ולפמ"ש הש"ך לא הוי פריך מידי דכיון דקונה משכון ושלו הוא והא דאינו רשאי להשתמש רק לקיים מצות צדק' להשיב אל העני בשלימות בלי קילקול וכיון דלעשיר ליכא מצות השבת העבוט ממילא יכול לשכוב על עבוטו א"ו כיון דגם בעשיר אינו רשאי להשתמש ע"כ מוכח דלא קנה כלל להשתמש בו:
ט סָעִיף טז שמתן שכר' בצדה והוא מתשובת הרמב"ן וק"ל דהא התוס' כתבו בפ"ק דבתרא דף ח' הא דכופין על מצות צדקה אע"פ שמתן שכר' בצדה משום דכתיב ביה נמי לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ וע' ב"י בי"ד סי' רמ"ח שכתב כן בשם פוסקים ומכללם הרמב"ן וא"כ ה"נ איכא לאו דכתיב לא תשכב ועבוטו אצלך וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממלוה עבר ולא השיב עובר בל"ת שנאמר לא תשכב בעבוטו ע"ש ואע"ג דאין לוקין על לאו זה דה"ל לאו שאין בו מעשה וכמ"ש הה"מ שם הא בצדקה נמי הוי לאו שאין בו מעשה ואפשר דהך תשוב' דהרשב"א הוא והרשב"א אפשר דס"ל דבצדקה נמי אין כופין אע"ג דאית ביה לאו וכנראה מדברי הב"י סי' רמ"ח שכתב בשם הרשב"א להקל בצדקה בכפי' וא"כ לדידן דכופין בצדקה כמבואר בש"ע סי' רמ"ח א"כ ה"ה בהשבת העבוט ונראה לענ"ד דהיכא דעבר ומשכנו שלא ברשות דאם לא קיים העשה שבה הרי הוא לוק' בזה ודאי ראוי לכל ב"ד מישראל אם יש לאל ידם לכוף כאגמון ראשו להחזיר ולקיים העשה שבה ואף ע"ג דמדברי הסמ"ע סקט"ו משמע דאפי' בכה"ג אין כופין מ"מ העיקר כמ"ש ורבים המתפרצים בזה מתקיפים לשלוח שלוחא בלי רשות ב"ד למשכן עבור חוב ואין מחזירין את הכר בלילה ולפמ"ש ראוי לכל ב"ד להשגיח על זה:
י סָעִיף כא פרעתי במגו והא דצריך מגו לפרעתי אע"ג דבמלוה ע"פ פרעתי הוי טענה מחמת עצמה וכבר הרגישו בזה בסמ"ע ובט"ז נראה משום דכיון דבע"ח קונה משכון הוי המשכון בחזקת המלו' וקנוי הוא לו וכן כתב הרמב"ן באם הדבר ידוע שבא לידו בתורת משכון ואינו ידוע במה דהוי בע"ח מוחזק דקונה משכון ועיין בש"ע סי' ע"ב סכ"ג ואפי' לדעת הרשב"א החולק שם נרא' דהיינו משום דכיון דאינו קונה אלא בכדי מעותיו וכיון דאינו ידוע כמה קנה מוקי לה בחזקת מרא קמא והוא הלוה ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ק כ"ד וכיון דהוי בכדי מעותיו קנוי למלוה א"כ כי חזר ופרעו הלוה הוי לי' כחוזר וקונהו מאתו ומהאי טעמא עלה על דעתי לומר בישראל שהשכין אצל עכו"ם וחזר ופדאו דצריך טבילה אלא משום דלא קנה משכון מישראל וע' בי"ד סי' ק"ך וכיון דטענת הלוה ה"ל טענה לקוח מהמלו' אינו נאמן אלא במגו דהחזרתי וכשמתרה אותו וא"ל אל תחזור אלא בעדים דאז ליכא מגו דהחזרתי אינו נאמן לומר פרעתי ואולי גם בסמ"ע כוון לזה והוא נכון:
יא סָעִיף טז תוך זמנו והקשו בזה דהא מבואר בסי' ע"ח דאפי' תוך זמנו נאמן היכא דאית ליה מגו ובכה"ג כתב וז"ל שוב דקדקתי בדבר וראיתי במחילה מכ"ת איני רואה דיש קושיא דכשאנו מאמיני' אותו במגו היינו היכא דאם הי' אומר טענותו המגו הי' נפטר מהתביע' בפרעתיך תוך זמנו אבל הכא היאך נאמנין לזה שפרע במגו דהחזרתי כיון שאף אם הי' טוען החזרתי לא הי' נפטר מהתביע' שעדיין הוא חייב לפרוע חובו דמסתמא הכא מיירי שידוע החוב והוא תוך זמנו דאי לאו הכי נאמן לומר שהחוב הי' אחר זמן ופרעו בלי שום טענ' וכיון דהכא מיירי בידוע שהי' חייב לו והוא תוך זמנו אף אם הי' טוען החזרתי לא הי' נפטר מחובו וצריך לפרוע למלו' ואין לו טענ' כ"א לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי משכוני וכיון שכן הוא תרי המלו' כמוחזק בהלואתו ונאמן לומר שלא החזיר לו משכונו עכ"ל וביאור דבריו דאפי' אם החזיר לו המשכון עדיין לא נפטר מחובו והלו' חייב לפרוע ואינו אלא כמו טענת יש לי בידך כנגדו והיינו המשכון ומבואר לעיל סי' כ"ד דאינו נאמן לומר יש לי בידך כנגדו אלא במגו ובתוך זמנו נאמן המלו' לומר אין לך בידי כנגדו אמנם בעיקר הסברא לבי לא כן ידמה והוא דזה אינו טענת יש לי בידך כנגדו דכיון דבע"ח קונה משכון א"כ כל שעבודו הכל מתצמצם על המשכון ואין הלו' חייב כלל עד שיחזיר לו משכונו וא"כ אין זה דומה לטענת יש לי בידך דהתם זה גובה וזה גובה ומש"ה אינו נאמן אלא במגו אבל הכא אין הלו' חייב כלום עד שיחזיר לו משכונו ומה"ט אפי' נאנס המשכון דעת רש"י ובעה"מ שאין המלו' גובה ואפי' לדידן דגובה כשנאנס היינו משום דמלו' לא קבל עליו שמירת אונסין אבל כל זמן דאיתי' תחות יד המלו' אין הלו' חייב לפרוע משאר נכסיו וא"כ הכא שידוע שיש לו משכון א"כ ודאי ראוי לומר שנאמן הלו' לומר אותו המשכון שקנוי לך בעד חובך החזרתי לך ואיני חייב לפרוע לך עד שתחזיר לי משכוני ותדע דהא כ' בעה"ת פרעתי במגו דהחזרתי ומשמע דפרעתי אינה טענה מחמת עצמה אלא במגו דהחזרתי ואי נימ' דהחזרתי אינו נאמן אלא במגו דפרעתי אם כן לא משכחת פתרי לפרעתי במגו דהחזרתי ובעיקר קושי' מסי' ע"ה נרא' דהחילוק הוא בין הפה שאסר הוא הפה שהתיר למגו דמגו לא אמרינן והפה שאסר כו' אמרינן במקום חזק' וכן מוכרח מש"ע סי' ק"ח ס"ד שכ' דגובין בעיסקא תוך זמנו ואע"ג דאית ליה מגו דנאנסו אלא ודאי דלא מהני מגו אלא בעומד לאחר זמנו ואומר פרעתי תוך זמנו דאינו ידוע החזק' כי אם ע"פ הודאתו והפה שאסר הפה שהתיר מהני אפי' במקום חזק' אבל בההיא דסי' ק"ח דעומד תוך זמנו דהחזק' ידוע אלא דאית ליה מגו בזה לא מהני מגו כיון דהוא נגד חזק' וכה"ג כת' הרמב"ן בפ' המוכר הבית במאי דסליק אדעתין מעיקרא למימר דאינו נאמן בשטר פקדון לטעון החזרתי במגו דנאנסו וז"ל ואע"ג דלמ"ד מוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי לא מקיים ליה מהימן לומר פרעתי במגו דמזויף ולא אמרי' ליה שטרא בידך מאי בעי דשאני התם דכל אימת דלא מקיים ליה לאו שטרא הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הכא שטר הוא ע"כ ודלמ' לא מהני מגו לבטולי דא"ל שטרא בידי' מה בעי עכ"ל וכבר הית' סברא זו לפני הש"ך ושלחה ומשום דס"ל דאין לחלק בין הפה שאסר למגו אבל כבר כתבו הרמב"ן ודעת הטור וש"ע נמי קאי בשט' זו וא"כ ה"ה הכא כיון דהחזק' דתוך זמנו ידוע לא אמרי' מגו במקום חזק' דתוך זמנו אלא דוקא הפה שאסר ועמ"ש בסי' ע"ח סק"ה והא דנתנו המשכון בתוך זמנו מפרש לה בסמ"ע שרואין שמבזבז נכסיו ומצינו לומר דמיירי מדעת הלו' דנמי קונ' המשכון וצריך להחזיר כסות יום ביום כל שהי' שלא בשעת הלוא' וכמבואר בסעיף ט"ז:
יב סָעִיף כד הלואת המזונות. הטעם כתבו משום דמזונות דרבנן ושעבודו דמלו' מן התור' ועש"ך שכת' וצ"ע מפוסקים שפסקו שעבודא דרבנן וכמ"ש לעיל דיש סי' ל"ט ע"ש ולק"מ דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא היינו לגבי לקוחות ויתומים אבל מיניה דאורייתא ומחויב לשלם מן התור' וכתוב' דרבנן אפי' מיניה:
יג סָעִיף כה מכסות אשתו. ויען כי דאינו בזה שיטות חלוקות בין הפוסקים צריך אני להאריך קצת דיש שמחלקים דוקא לענין מקדיש ומעריך אמרו דאין לו ממנעלים חדשים ולא מבגדים שצבען לשמן אבל בע"ח שפיר גובה וכת' בענין בגדי שבת בסעיף שאח"ז וכן לענין מוכר כסות אשתו וצרך לברר השיטות בזה צריכין אנו להעתיק לפנינו לשון הש"ס פ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ב) ויבואר שורש הדברים מחכו עלה במערבא לר' יוחנן אליביה דר' יהודה וכי מי הודיעו לבעל החטין שיקנה חטין לבעל המעות וכו' אמר ר' אבהו שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עבידי וכבעה"ב דמי תדע דתנן א' המקדיש וא' המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחתן ואמאי נימא ה"נ מי הודיעו לצבע שיקנ' צבעו לאשה אלא לאו משום דאמרינן שליחותיה קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותי' קא עביד וכבעה"ב דמי א"ר אבא לא כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו ופריך עלה וכו' אלא אמר רבי אבא כל המקדיש נעשה כמי שהקנ' להם כסות אשתו ובניו מעיקרא וכת' בהגהת אשר"י וז"ל וכדמסיק נעש' כמי שהקנ' לאשתו ובניו כסותו מכאן נרא' לי שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה ואפי' לא בא לידה ק"ו מהקדש ואפי' אין לו במה להתפרנס א"י למוכרם מא"ז ומוהרי"ח אומר דהאי דמסיק דכל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנ' דמשמע דוקא מקדיש ומעריך א"ל הכי אבל גבי בע"ח לא ונרא' דדיחוי בעלמ' הוא אלא ה"ה דב"ח נמי לא גבי מכסות אשתו ובניו ומכל הני דחשב במתני' וטעמא משום דבלקיחתן לשמן זכו בהו דשליחותיה קא עביד כדמשני מעיקרא וה"ה מכר נכסיו לא מכר כסותו עכ"ל וביאור הדברים דר"א דאמר נעשה כמי שהקנ' א"כ קנין ממש ליכא אצל האשה כיון דבלקיחתן לשמן לא זכה לאשתו ובניו ומשום דמי הודיעו לצבע שיקנ' צבעו לאשה וא"כ ע"כ הבעל זכה תחל' לעצמו ומדידה לדידיה קא אתי במה זכתה האשה כיון שלא משכה בהן ואינו אלא נעשה והיינו שעשו שאינו זוכה כזוכה ונעשה כמי שהקנ' להן בקנין גמור וא"כ ראוי לומר דלא אמרו נעשה אלא במקדיש ומעריך אבל גבי בע"ח לא כיון דלא זכתה בהן ומאן דסובר אפי' גבי בע"ח היינו משום דסובר דתי' דר"א אינו אלא דיחוי אבל קושטא דמלתא משום דהבעל זכה לצורך אשתו ומשום דלא הודיע לצבע לא איכפת לן וכיון דזכה בלקיחתן לשמן א"כ הבעל מעולם לא זכה אין בע"ח יכול לגבות ושורש הדבר אי קי"ל כתירוצא דרבי אבא ומשום דנעשה או משום דשליחותיה עביד יבואר לפנינו אי"ה בסי' קפ"ח באורך ומדברי הרמב"ן שהובא בב"י בסי' זה נרא' דסובר כתירוצ' דר' אבא מדכת' שם דאם כת' לו דאקנ' והקנ' מטלטלי אג"ק גובה מכסות אשתו ובניו וע"ש ואי נימא דטעמא משום דשליחותי' קא עביד א"כ מעולם לא זכה הבעל בכסות אשתו רק האשה זכת' בהם וא"כ ודאי בע"ח לא גבה מהם כמו שאין בע"ח של המצרן גובה מהלוקח משום דשליחותיה קא עביד וכן בנימוקי פרק המקבל משמע משום דס"ל דקי"ל כתירוצא דר' אבא ולכן כשהקנ' אג"ק ודאקנ' הרי זה גובה מכסות אשתו ובניו כיון דהם מבעל קא אתי וז"ב ומזה יראה לי דמה"ט השמיט בש"ע האי דינא דרמב"ן דאם כת' לו דאקנ' ואגב בע"ח גוב' והרגיש בזה הסמ"ע ס"ק נ"ט משום דלא ברירא ליה האי מלתא אי נימא כתירוצא דר' אבא ואי נימא דשליחותיה קא עביד לא גבי אפי' בדאקנה ואגב כמ"ש) (וברא"ש פ' הגוזל מבואר דקי"ל כר' אבא ואע"ג דלא קי"ל כבני מערבא וכן מבואר מדברי הרמב"ן שכת' בעה"ת בשמו והובא לשונו בב"י אלא שדבריו תמוהין מאד שכת' כיון דקי"ל כר' יוחנן א"כ קי"ל כר' אבא והוא כלפי לייא דהא כיון דקי"ל כר' יוחנן וליתיה לחוכא דבני מערבא וא"כ אפי' לא הודיעו למוכר קנה הלוקח בשביל משלח א"כ אין אנו צריכין לדברי רבי אבא ויבואר דברי הרמב"ן לקמן סי' קפ"ג ע"ש ואין כאן מקומו והנה מדברי מוהרי"ח שכת' דוקא מקדיש ומעריך אבל בע"ח לא נרא' דאם מוכר כסותו פשיט' שהלוקח זכה בכסות אשתו ובניו כיון דמכר בפי' כסות אשתו ובניו ומכ"ש דבע"ח כיון דנעשה אינו אלא למקדיש ומעריך וקשה לכאור' הא דאמרי' ס"פ נערה דף נ"א אלמנה רב אמר שמין מה שעלי' ושמואל אמר אין שמין מה שעליה ואמרינן שם אע"ג דמתני' כוותיה דשמואל מסתברא דתנן המקדיש והמעריך אין לו בכסות אשתו ובניו כו' הלכתא כוותי' דרב ופריך עלה דרב ממתני' ומשני כי אקני לה מעיקר' אדעתא למיקם קמי' אבל למישקל ולאפוקי לא ע"ש ואי נימא דוקא מקדיש ומעריך אבל בע"ח לא וה"ה מוכר כסות אשתו מצי למכור א"כ ודאי ה"ה הורישן לבניו דזוכין בניו בכסות אשתו וא"כ מאי פריך לרב ממתני' כיון דאינו אלא למקדיש ומעריך ולכן נרא' דגם מהרי"ח לא קאמר דבע"ח גובה מכסות אשתו ובניו אלא היכי שעדיין לא עשו בהם משיכ' אלא שקנ' בשבילן וכיון דס"ל כתירוצא דרבי אבא ולא אמרינן דזכה הבעל לצורכן ומשום דמי הודיעו א"כ נעשה לא אמרי' אלא במקדיש אבל אם כבר לבשו בהם וזכו במשיכ' ודאי אין אחר מתנה כלום דהא הבעל רוצ' להקנותן דאלו לא רצה להקנותן גם גבי מקדיש ומעריך לא הוי אמרינן נעשה דהיינו שאינו זוכה כזוכה כיון דאינו רוצה לזכותן כלל אלא ודאי דרוצ' לזכותן אלא הם מחוסרין זכי' ואמרינן נעשה וגבי בע"ח לא אמרינן נעשה אבל אם כבר זכו בהן גם בע"ח לא גבי וכן אפי' מוכרן והורישן לא מהני ולהכי פריך שפיר ממתניתין דמקדיש ומעריך מוכח דהבעל רוצ' להקנותן וכמ"ש וא"כ היאך שמין מה שעליה הא כבר זכת' בהן במשיכ' והגבהה ואיצטריך לשנויי כי אקני לה כו' ודו"ק. ונרא' דברי מוהרי"ח לפי מה דאמר רבי אבא נעשה מכאן נרא' כו' לא אמרינן אלא גבי מקדיש ומעריך אבל מדברי הרמב"ן והרא"ש מבואר דפסקו כתירוצא דר' אבא ואמרינן נעשה אלא דאפ"ה גם בע"ח לא גבי מכסות אשתו ובניו היינו משום דהך נעשה גם לענין בע"ח אמרינן כיון דמעריך נמי בע"ח הוא: אמנם לענין מוכר כסות אשתו שלקח (לשון) נרא' דלפי מאי דא"ר אבא כל המקדיש ומעריך נעשה כמי שהקנ' להם כסות אשתו ובניו מעיקרא א"כ דוקא מקדיש ומעריך בע"ח נעשה כמי שהקנ' להן מעיקרא ומשמע דוקא למקדיש ומעריך וכיוצא דהיינו לבע"ח אבל לגבי דידיה לא אמרינן נעשה וא"כ שפיר יש לו רשות למכור כסות אשתו דאי נימא דאפי' לגבי דידיה נמי אמרינן נעשה כמי שהקנ' להם מעיקרא א"כ מאי האי דאר"א כל המקדיש ומעריך נעשה וכו' הא אפי' לא הי' מקדיש ומעריך נעשה כמו שהקנ' להם מעיקרא וע"כ דקודם שהקדיש והעריך דידיה הוא אלא דלענין מקדיש ומעריך ובע"ח דהוי לאחריני נעש' כמי שהקנ' אבל לגבי דידי' לא וא"כ יכול למכור כסות אשתו אבל לפי מה דאמרינן שליחותי' קא עביד אפי' למכור אינו יכול דהא לא זכה בהם מעולם וכבר כתבנו דהרא"ש והרמב"ן העלו כרבי אבא וא"כ יכול למכור כסות אשתו מיהו אם כבר זכו בהן כגון שלבש' אפי' למכור אינו יכול וכמ"ש לעיל בשיטת מוהרי"ח וזה ברור. וכך נרא' לפענ"ד מתוך מה שאמרו בפ' נערה דף כ"א כי אקני ליה אדעתי' למיקם קמי' אבל למישקל ולמיפק לא דקי"ל כרבי אבא דאי נימא דטעמא דמקדיש ומעריך משום דשליחותיה קעביד א"כ כיון שכבר זכו בהן לצורך אשתו ובניו ולא זכה בהן הבעל מעולם א"כ איך יזכה בהן אח"כ אחר מותו ואם משום דבשעת משיכ' שמשך בהן הבעל לצורך אשתו ובניו לא משך בהן לצורך אשתו אלא כל זמן דתיקום קמיה ואח"כ יהי' שלו א"כ כבר כלתה משיכ' קמי' והרי זו דומה למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אלא משמע דהקנין בא לה מיד הבעל ומעיקרא זכה בהן הבעל ואח"כ חוזר ומקנה לאשתו ולא הקנ' לאשתו אלא אדעתא למיקם קמיה וא"כ כיון דקי"ל כר' אבא א"כ נרא' דלגבי דידיה לא אמרינן נעשה וכמ"ש ושפיר יכול למכור כסות אשתו שעדיין לא לבשו אלא שלקח לשמן. ובזה ניחא הא דאמר שמואל אלמנה אין שמין מה שעליה ומשמע דוקא מה שעליה אין שמין אבל בגדים שלקח לשמה שמין וכמו שמדייק הרב המגיד בפ"א מהל' מלוה לענין אחים ממה שאמרו שעל בנותיהן ובניהן אין שמין משמע אבל מה שצבע לשמן שמין וא"כ קשה הא דפריך הש"ס ממתני' דמקדיש ומעריך דתנא ולא ממנעלים שלקחן לשמן א"כ קשיא לרב דהא לשמואל נמי תיקשי דס"ל דוקא מה שעליה אין שמין אבל מבגדים שלקח לשמה שמין ואלו במתני' אפי' מבגדים שלקח לשמן נמי לא גבי וקושיא זו הקש' בלחם משנה פ"א מה' מלוה גם בספר נתיבות משפט נתיב ב' ח"ט להקש' בזה ולפי מ"ש ניחא דאלו מבגדים שלקח לשמה לאו קושיא דהא נעשה כמי שהקנ' ולא אמרינן אלא דוקא גבי מקדיש ומעריך ובע"ח אבל אם רוצ' למכור יכול וא"כ ה"ה להוריש ודאי יכול אלא לדרב קשה דס"ל אפי' מה שעליה שמין ואמאי הא כיון דהבעל רוצ' להקנות לאשתו מדאמרינן נעשה א"כ נהי דלגבי דידיה לא אמרינן נעשה כמי שהקנה במקום שאינו זוכה אבל אם כבר זכתה בהן ודאי תו לא יכול לחזור בו וכמ"ש בשיטת מוהרי"ח והוא נכון ודו"ק. וע' בתשו' צמח צדק סי' ג' באשה שיש לה שטר כתוב' ומבואר בתוכה שתקח כל מלבושים השייך לגופה יתר על סך כתובתה וכשמת בעלה נמצא בעזבון עשרה אמות משי שקנה מתחל' כדי לעשות לאשתו מלבוש והוא ידוע בעדים ודעת השואל דאין לאשה זכות בזה דהזמנ' לאו מילתא הוא וזכות שיש לה בשטר ליקח מלבושין היינו דוקא אותן המלבושין שהי' לה בעת כתיבת השטר אבל לא באלו שנעשו אח"כ דאין אדם מקנה דשלב"ל ע"כ דעת השואל ובעל צמח צדק השיב שזכת' האשה והביא ראי' מהא דבע"ח והקדש אין נוטלין ממה שקנה לאשתו וכיון שכת' לה בכתובתה שתטול כל מלבושין נוטלת אלו עשרה אמות משי אע"פ דלא נעשה עדיין המלבוש כיון שקנה לשמה ומה שכתבת היאך יכול בעלה להקנות לה דשלב"ל הא לאו מילתא הוא דכל אשה ראוי' ליקח כל המלבושים כיון שעשה לה הבעל קנתה אלא שאמרו חז"ל דאומד דעתו הוא דאדעת' למישקל ולמפיק לא אקני לה וזה שכת' לה שתיקח לה כל מלבושי' הרי גילה דעתו דאקני לה אפי' למישקל ולמיפק וע"ש וזה שכתבנו הוא תורף דבריו ע"ש: ולפי דרכינו הא דצריכין לומר האומדנ' דמשקל ולמיפק לא אקני לה היינו דוק' היכ' דכבר לבשה וזכתה בהן אבל אם עדיין לא לבשה אלא שקנה לשמה בלא"ה לא שקלה וכדמוכח מש"ס דלא פריך אלא לרב אבל לשמואל אע"ג דס"ל דדוק' מה שעלי' אין שמין אבל בגדים שנעש' לשמה שמין ובמתני' דמקדיש ומעריך קנתה בגדים שקנה לשמה והוא משום דלא אהני בגדים שקנה לשמן אלא משום דר' אבא דאמר נעשה כו' ונעשה לא מהני אלא למקדיש ומעריך ובע"ח אבל לא למוכר ולא לענין ירושה אלא אדרב' יכול להוריש ולמכור משום דדידיה הוה וכמ"ש ולגבי דידיה לא אמרינן נעשה אלא היכא דכבר לבשה ודאי מהני דהא זכתה בהן וכמ"ש ובזה נכון סברת צ"צ דלא הוי דשלב"ל כיון דכ' לה בכתוב'. מוכח מלתא דהך הקנא' רוצ' להקנות לה קנין עולמית אפי' למישקל ולמיפק אבל היכא דעדיין לא לבשה א"כ לא התחיל שום קנין לאשה כיון דקי"ל כרבי אבא לא אמרינן שליחותיה קא עביד ולגבי דידי' לא אמרינן נעשה) (וזה ברור ואע"ג דאמרינן פ"ק דמציעא גבי חזר ולקח' מבעלים הראשונים דניחא ליה דליקו בהימנותי' וכ"כ הרמ"א בסי' ר"ט לענין דשלב"ל היינו דוקא אם חזר ולקח אותו דבר שמכר לו תחל' אמרינן דקנה אותו אדעתא דלוקח כי היכא דליקו בהימנותא אבל זה שנתן לה בגדים השייכים לגופה וקנה עשרה אמות דמשי א"כ אין זה אותו דבר שנתן לה דכל זמן שלא לבשה אין זה בגד דשייך לגופה ולא שייך בזה ניחא דליקו בהימנותא ולכן נרא' העיקר דלא זכתה האשה באותן עשרה אמות דמשי ודו"ק:
יד סָעִיף כה שצבען לשמן. כ' הסמ"ע ז"ל פי' אפי' לא קנאן לשמן אלא ארגן או קנאן' לעצמן ואח"כ נמלך לייחדן לאשתו וצבען לשמן זכו בהן בהשינוי ואין גובין מהם ע"ש וכן משמע ל' רש"י בפ' נערה לא בצבע שצבען לשמן ומהבגדים צבועין בצבען לשמן ואפי' לא לבשה בהן ע"ש. ונפלאתי בזה דהא במשנ' דתני אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבען לשמן לא תני מבגדים צבועין ומשמע דהבגדים כבר הי' שלה אלא שהוא צבען לשמן זכו בצבע אבל אם הבגדים היו שלו והלך וצבען לשמן שיזכו בשינוי זה לא שמענו וע' בתוספות ד"ה מי הודיעו לצבע תימא מאי פריך תינח אם יש שבח סימנין ע"ג צמר אבל אם אין שבח סימנין ע"ג צמר מה לנו לחוש אם אין הצבע מקנ' צבעו לאשה וי"ל דהכי פריך כיון דאין הצבע מקנ' צבעו לאשה כו' א"כ מעות שקיבל מבעל האשה הן הקדש וע"ש ומקושיות תוס' ותירוצם מבואר דלא מיירי אלא מצבע והיינו שהבגדים כבר היו שלה אלא שזכו בצבע שצבען לשמן ועוד דהא בפ' הגוזל שם אמרו חטין וחטין שליחותי' קא עביד תדע דתנן א' המקדיש וא' המעריך כו' וכי מי הודיע לצבע שיקנ' צבעו לאשה אלא שליחותיה קא עביד כו' וא"כ אם הבגדים של הבעל והאשה בעצמה הלכה וצבען וכי קנת' בזה הבגדים הא שינוי אינו קונ' אלא בגנב וגזלן. וממילא דאפי' לתירוצא דר' אבא דנעש' כאלו הקנ' נמי לא מיירי מבגדים של הבעל דכי היכא דלטעמ' דמשום שליחותה ודאי לא שייך שינוי דלא עדיף מה ששליח עושה מיד המשלח גופה ואשה גופה לא קנה בשינוי בגדים אחרים וכמ"ש וע"כ מיירי מבגדים שלה אלא שהצבע דבעל וכמ"ש וה"נ לטעמא דר' אבא דלא אשכחן דפליגי בזה ר' אבא ור' אבהו. וכן נרא' מוכח מלשון הטור וז"ל בד"א שאין נותנין לאשתו ובניו כסות בזמן שלא היו להם בגדים שעשה להם הוא אבל אם הי' להם בגדים שעשה להם אין בע"ח גוב' חובו מהם אפי' אם הם חדשים שלא לבשו מעולם כיון שקנאן לשמן אין בע"ח גובה מהם מכסות אשתו ובניו ומדהשמיט הך דינא דצבע שצבען מוכח דהיינו כמ"ש דמיירי מבגדים של האשה אלא דצבע דבעל וא"כ הוא בכלל בגדים שקנאן לשמן אבל אי מיירי שהבגדים של הבעל והלך וצבען דקנאתן בשינוי של מחשבתו לשמן א"כ שינוי זו ודאי הי' לו לבעל הטורים להשמיענו אלא ודאי דלא קנה כלל בשינוי וכמ"ש דשינוי לא שייך אלא בגנב וגזלן ואי נימא אין שבח סימנין ע"ג צמר אפי' גנב וגזלן לא קנה בשינוי צבע וכמבואר פ' הגוזל וע' בש"ע סי' ש"ס וגם בלשון רש"י והרמב"ם שכתבו בגדים צבועין שצבען לשמן ירא' דבגדים צבועין קרויין צבע ומכי צוה לאומן שיעש' בגדים צבועין לשמן זכתה בהם ולפי זה לא תיקשי קושיות תוס' הא אין שבח סימנים ע"ג צמר ובתשובת צ"צ סי' ג' כת' ג"כ בפשיטות צבע שצבען לשמן היינו בגדים של הבעל אלא שצבע לשמן זכו בשינוי וע"ש ולענ"ד מוכרח מלשון הטור דלא זכו בשינוי וכמ"ש) (ולפ"ז נרא' דאם הי' הבגד של הבעל וחתכו ותפרו לשום האשה או לשום בניו לא זכו בשינוי דלא שייך שינוי אלא בגנב וגזלן וכמו שכת' וזה נרא' לי ברור:
טו סָעִיף ל נשבע לפרוע והא דמצינו לעיל בסי' ע"ג סעיף ז' גבי שמיטה דפטור מחויב השבוע' דכיון שפטור מדין פטור נמי מחויב שבועתו משום דהתם לא נשבע אלא לפרוע חוב ולא ליתן מתנ' ואחר שהגיע שמיט' הרי נמחל חובו ומתנ' אין צריך ליתן לו אבל בזה שאין לו חובו לא נמחל ואם יתעשר יצטרך לפרוע וכיון דאכתי חובו עליו צריך לקיים שבועתו שנשבע לפרוע חובו ועמ"ש בסי' ע"ג סק"ה:
א סָעִיף ו עובר בלאו. ונראה דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון דבעד פקדון ודאי דמותר לתפוס דהא החוב לא בא מחמת הלואה דכשנשתמש או הוציאו לצרכו גזל הוא בידו וכחוב הבא מחמת גזיל' דמי רק בעד הפלגא מלוה אסור לתפוס אמנם כשתופס חפץ אחר ששוה בעד הכל אין בו איסור דעיקר התפיסה הוא משום פלגא פקדון אף שאפשר לו לתפוס חפץ קטן בעד הפלגא פקדון ותופס בכוון חפץ גדול כדי שיהי' בידו גם נגד הפלגא מלוה וראי' לזה מב"מ דף ל' בהא דבעי התם שוטחה לצורכו ולצורכה מאי ופשיט מהא דכנסה לרבקה ודשה כשיר' בשביל שתינוק ותדוש פסולה ומשני ש"ה דכתיב אשר לא עבד בה מ"מ ע"ש הרי מוכח דבמקום דליכא גזירת הכתוב מותר כשמכוין בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור וכן נראה דבהקפת החנות ובכל דבר המבואר בסי' ס"ז לענין שמיט' דלא נקרא הלוא' ואינו משמט ה"נ אינו בכלל האיסור דלא תבוא אל ביתו ואף דשם כתב הסמ"ע טעם אחר בהקפת חנות דלא שייך טעם זה כאן מ"מ הא מסיק התומים שם דעיקר הטעם כמ"ש התוס' בכתובות פ' אע"פ משום דאינו בהלואת מעות וטעם זה שייך גם בכאן רק משום חומר האיסור אינני כותב זה למעשה:
א סָעִיף א יותר. כ"כ הרמב"ן והטור ז"ל שהמקבל הצדקה כבר נצטרך לשאול (פירוש ואף אם לא ילו' לו ישאל מהגבאים שיתנו לו צדקה) וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך עכ"ל הסמ"ע (והט"ז פי' אם יש לפניו ב' מצות הא' לתת לעני מתנה והב' להשאיל לעני יעסוק תחלה בהלוואה לעני דאותו הנצרך לקבל מתנה כבר הורגל בכך ומשתדל לו בקלות משא"כ זה שאין דרכו לקבל מתנות אלא להלוות):
ב סָעִיף ד לצורך. פירש הסמ"ע אפי' אין כוונת הלוה לאבד בידים אלא כל מה שמוציא שלא לצורך גדול מקרי לאבדה שאבדה מהמלו' (והט"ז פירש דמוציא' לאותו ענין ששאלה מהשואל אפי' הוא מאבדה אין כאן איסור כי ע"ד כן הלוהו ואם מוציא' שלא על אותו ענין שהלוהו ואינו נאבד ג"כ אין איסור כי לא הלוהו דוקא על עסק זה וכל שיש קיום להמעות לא איכפת למלו' אף אם ישנה ממה שאמר בפניו ואין איסור אלא אם ישנה מן הצורך שהלוהו לכך והוא מאבדה באותו העסק עכ"ל):
ג סָעִיף ו בעצמו. ואם משכנו המלוה שלא מרצונו אפילו בחוץ עובר בלאו דלא תבא אל ביתו וגו' דביתו ל"ד אלא ה"ה או כ"ש שלא ישמט בחזקה ממה שעליו או שבידו בפגעו בחוץ אלא דלשליח ב"ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת בנימין זאב סימן רמ"א:
ד סָעִיף ו למלוה. וי"מ שאם לאחר שתפס המלו' בא הלוה להחזיק ולהוציא מידו יכול המלו' להציל עצמו אף על ידי הכאה ע"ש ד"מ. סמ"ע:
ה סָעִיף ו בשעת. אבל אם מתחל' מביא הלוה כלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילונו עליו ה"ל כאילו מכרו לו לדעתו ומותר כ"כ הטור בשם הרא"ש ולאפוקי הרמב"ם. שם:
ו סָעִיף ו כמו. ר"ל דשאר כלי אוכל נפש אסורים כמו רחים ורכב דנלמד מנתינת טעם דכי נפש הוא חובל גם נלמד מזה דאין בכלל איסור אלא כלים הקרובין לעשות בהן אוכל נפש דומיא דרחים לאפוקי רחת ומזרה כמ"ש הט"ו בס"ח. שם:
ז סָעִיף ו גוביינא. פי' אם תבעו בב"ד לפרוע לו אז פוסקים הב"ד שיפרע לו ממנו אם אין לו דבר אחר. שם:
ח סָעִיף ו ומחזיר. כ' הסמ"ע דמזה מוכח דס"ל דבכל כלי אוכל נפש שחבלם דינא הכי אף דעבר בלאו מ"מ מהני מעשיו דאין צריך להחזירם אלא בשעת מלאכה ואחר שעשה הלו' מלאכתו בהן צריך להחזירם להמלו' וכן לעולם ונ"מ שלא נעשו מטלטלים אצל בניו ואין שביעית משמטתו וכמ"ש הט"ו בסט"ז וגם בחבל בגד אלמנה אף דעבד איסורא מ"מ אי עבד א"צ חזרה אם לא בעת צרכה עכ"ל (והט"ז פירש דמיד שסלקה מהמחובר הוי ליה מטלטלין ואפי' שליח ב"ד אסור למשכנם כדין כלי אוכל נפש ועוד ה"ל מטלטלין דצריך להחזיר' בשעת מלאכה וזה אף בכלי שאינו אוכל נפש ע"כ):
ט סָעִיף ח על כרחו. פי' הסמ"ע דהיינו לצורך עשיי' מלאכתו ולא קודם לכן וגם א"צ להניחו בידו אח"כ כו' ע"ש באורך:
י סָעִיף ח ופרות. פירוש אפילו צמד של פרות שהוא כלי מותר ולאפוקי צמד של פרות המרכסות בתבואה שנתייבשה להסיר ממנה הקליפ' דאסור וכמ"ש הטור ודלא כדעת הרמ"ה שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ומסיק הטור דלא כוותיה ע"ש. סמ"ע:
יא סָעִיף יב להחזיר. פירוש בשעת עשיית מלאכ' הכלי אוכל נפש וכמ"ש הרמ"א ע"ז בהג"ה. שם:
יב סָעִיף יב דברים. היינו שאינם צריכים להלוה לגמרי. שם:
יג סָעִיף יב עשוי. (ואף ע"ג דקי"ל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הכא דכתיב השב תשיב רבת' התור' השבות הרבה ולא משכחת לה אלא דמחזיר כלי יום ביום כו' ומהכא נפקא לן דקני הכי אמרינן בתמור' דף ו' עכ"ל הט"ז):
יד סָעִיף יד עשירה. כתב הסמ"ע משמע דאפי' מאי דמותר לחבול באחר דהיינו ע"י שליח ב"ד אסור גבי אלמנה אפי' עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה ע"כ והש"ך כתב דצריך עיון דהא מכריחים האלמנה לשלם רק שאין ממשכנין אותה וע"כ הטעם שלא לצער' שלבה שבור ודאוג וה"ט לא שייך בגרושה עד כאן לשונו (אבל דעת הט"ז דאין חילוק כלל בין אלמנה וגרושה ואפי' בתולה אלא שדבר הכתוב בהוה שדרך אלמנ' להיות בעלת מו"מ ואין זה מדרכן של בתולו' והשיג על הסמ"ע במה שכתב שאין איסור בבתול' שיש לה אב והיא ברשותו וכתב שאין יסוד לדברי' אלו ומוכיח כן בראיה ע"ש):
טו סָעִיף יד ממנו. כתב הסמ"ע דגם האי בעל כרחו אינו רצה לומר מיד אלא בעת צרכה (ועיין בט"ז שהאריך בדין זה):
טז סָעִיף יד תשבע. נ"ל דמיירי דמשכנה בעדים וגם ראוהו בידו דאז לית ליה מגו דלקוח והחזרתיו דאל"כ היה נאמן במגו דאף שמוטל עליו להחזירו מ"מ אי בעי לא הוה מודה שחבל ולא היינו יכולים לכפותו להחזיר לה אבל קשה פשיטא דאם תכפור תשבע כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלא ידע מאי קשיא ליה דהא איצטריך לאשמועינן אע"ג דאין ממשכנין אותה מ"מ ב"ד כופין אותה לפרוע ולכך אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע וכן הוא בריב"ש סי' תפ"ח כו' ע"ש:
יז סָעִיף יד לוקה. וכ"כ הרמב"ם גם בחבל כלי אוכל נפש ובבעה"ב שעבר ונכנס לבית הלו' ומשכנו אבל אם הם עדיין בעין ס"ל דאינו לוק' משום דהוי לאו הניתק לעשה ובדרישה כתבתי טעם למה לוקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דלאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העש' אין לוקין עליו עכ"ל הסמ"ע ועיין בהה"מ וצ"ע ועוד השיג הראב"ד מטעם אחר דכיון דנתחייב באונסין אין לוק' ומשלם. ש"ך:
יח סָעִיף יד שכר. וכן אם גזל וגזלתו בעין או אפי' הוציא' הגזלן ולא נזקף דמי גזלתו במלוה מותר למשכנו בעצמו כ"כ בס' יראים סימן רע"ג. שם:
יט סָעִיף טו להשכיר. נראה דהוא מטעם דכתיב כי לי בני ישראל עבדים שטר דהש"י הוא קודם ודוקא בגנב משל חבירו כתיב ונמכר בגנבתו ולא בהלואתו דלהוצאה נתנה ועמ"ש הטור בסי' צ"ט סי"ח וי"ט. סמ"ע:
כ סָעִיף טו ודוקא. עיין בתשובת ראנ"ח סי' נ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"צ:
כא סָעִיף טז הכר. כ' הסמ"ע דלרבותא נקט כר בלילה דאע"פ שאינו צורך כ"כ שאפשר לו לישן על מצע ומפץ מ"מ במקום שרגילין בכר צריך להחזיר לו וכתב הש"ך דאין המלוה רשאי להשתמש בו בשעה שהוא בידו וכ"מ מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ שבועת הדיינים ובחידושי הר"ן שם עכ"ל:
כב סָעִיף טז בניו. דמטלטלי דיתמי אינן משועבדים להמלוה מן הדין וזה שסיים אלא יפרע כו' דאל"כ קשה הלא גם בחיי הלוה יכול להפרע ממנו כשירצה להחזירו ע"ד שלא לחזור וליקח בתורת משכון וכמ"ש הט"ו בסכ"ג וגם לאחר תקנת הגאונים יש נ"מ בזה וכמ"ש בסי' ק"ז ע"ש. סמ"ע:
כג סָעִיף טז אינו. וכתב בד"מ סי' ע"ג סי"ט דמשמע מדברי המרדכי דלכ"ע דבר הצריך ללוה תדיר כגון כר ומחרישה צריך להמתין עד שפדאו עכ"ל ולפ"ז צ"ל דמ"ש שא"צ להחזיר ר"ל ומ"מ אינו יכול למכור שם:
כד סָעִיף טז רוצים. התוס' והרא"ש חולקין ע"ז עכ"ל סמ"ע עמ"ש לקמן ר"ס ק"ז דאינם חולקין. ש"ך:
כה סָעִיף כא פרעתי. אבל בלא מגו אינו נאמן לו' פרעתי כיון דכבר לקח בידו המשכון להיות בטוח במעותיו ולהתפרע ממנו ועוד כיון דהחזירו לו בעדים ה"ל כאילו עדיין המשכון ביד המלוה ונאמן לטעון עליו כדי דמיו. סמ"ע:
כו סָעִיף כא זמנו. פי' שבתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי במגו כו' דה"ל כמגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ואע"ג דנתבאר בסי' ע"ח דאם הלוה לו בלא עדים או שאין עדים על הזמן נאמן לומר פרעתיך אפי' תוך הזמן במגו דלא היו דברים מעולם או במגו דכלה הזמן מ"מ כיון דאיבעיא דלא איפשטא היא בש"ס אי אמרינן מגו במקום חזקה ומשום דהמע"ה אמרי' מגו זו בתוך זמנו ובהאי דה"ל משכון אף דהחזירו כיון דהחזירו בעדים לפחות לא מקרי הלוה מוחזק דיהא נאמן לו' פרעתי ואע"פ שכתבתי לעיל דכשלא בשעת הלואתו אינו ממשכנו אלא לאחר שעבר זמן הפרעון וכשנתן לו המשכון מדעתו בשעת הלואה א"צ להחזירו כלל מ"מ לפעמים כשרואין שהלוה מבזבז נכסיו ממשכנין אותו גם תוך הזמן עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך תוך זמנו אמת שכן הוא בבעה"ת אבל לא נ"ל כלל אף דהסמ"ע והב"ח דחקו ליישב דבריו אלא נראה דלעולם היכא דאית ליה מגו המע"ה וכמ"ש ר"ס ע"ח וע"ש ונ"ל שלכך השמיט הטור סוף דברי בעה"ת בזה עכ"ל:
כז סָעִיף כג כעני. וה"ה איפכא אם אכל תחלה כעשיר ממעטין עכשיו ממה שרגיל בו וכדמסיק בכסות ומ"ש הט"ו בר"ס צ"ט מזון הראוי לו צ"ל פירושו כפי הראוי להיות דרכו דהיינו כבינוני שהוא דרך המיצוע ראוי לבני אדם לנהוג בו ע"פ דרכם והנהגתם. סמ"ע:
כח סָעִיף כד קודמת. ע' בסמ"ע ביאור דין זה והב"ח כת' דאם תפסה מהני אפי' למזונות להבא אפי' החוב בשטר ובשלא תפסה אין לה כלום נגד הבע"ח ע"ש ולא נהגו כוותיה בזה. ש"ך:
כט סָעִיף כד בשטר. ע' בתשו' מהר"א ששון סי' ק"י ורט"ז ובתשובת מהראנ"ח סי' מ"ח וק"י ובתשו' הרדב"ז ח"ב סי' קע"ג ובמבי"ט ח"ג סי' ר"ב ובמהרי"ט סי' קט"ו ובמהרש"ך ח"ב סי' ר"י:
ל סָעִיף כד חולקים. כת' הש"ך דהיינו דוקא להרי"ף אבל למ"ש המחבר בסי' ק"ד סי"ג דמלו' ע"פ מוקדמ' קודמת למלו' בשטר צ"ע וע"ש בסמ"ע וצ"ע להפוסקים שפסקו דשעבודא דרבנן וכמ"ש ר"ס ל"ט ועוד צ"ע דבטור אה"ע ר"ס ס"ט פסק דמזונות דאורייתא וכ"פ הרמב"ם רפי"ב מה' אישות והה"מ האריך שם בזה וע' בתשו' מהר"א ששון סי' מ"ח עכ"ל. ואפשר ליישב דמ"ש המחבר כאן דאם חוב המלו' הוא בע"פ כו' לא נחית לענין קדימ' דסמך עצמו על מ"ש בסי' ק"ד רק דביאר פה הפוכו דרישא דהדין הוא במלו' בשטר אע"פ שהיא מוקדמת אין לה מזונות לזה כת' דאם החוב בע"פ הוא חוזר הדין כמו שאר שני בע"ח שבאו לגבות וק"ל:
לא סָעִיף כד לתפסן. במהרי"ו מפרש דאפי' למזונות דלהבא יכולה לתפוס נדוניית' ע"ש. סמ"ע:
לב סָעִיף כה ובניו. הטעם דכל מה שהקנ' להם הוי כאילו מכר לאחרים וממטלטלים שמכר אין בע"ח גובה מהן ואפי' הקנ' לו אג"ק ועשה או קנה להן אחר ההלוא' ה"ל כקנה ומכר דאין ב"ח גובה מהן והטור כת' בשם הרמב"ם דאם שיעבד למלו' מטלטלי אג"ק וכת' לו דאקני גובה מאשתו ובניו והמחבר השמיטו משום דהאחרונים ז"ל תקנו דאף בדאקני אינו גובה מטלטלים שמכר מפני תקנת השוק וכמ"ש הט"ו בריש סי' ס' וסי' (קי"ב) [קי"ג] ואף במלו' ולו' לא תקנו תקנת השוק ואפי' קדם המאוחר וגבה מוציא המוקדם מידו כשכת' לו דאקני כמ"ש בסי' קי"ג מ"מ אשה שם לוקח עליה ובלקוחות לא חלקו רק שבזמנינו תקנו לגבות מזה משום הרמאים. שם:
לג סָעִיף כה מספרים. טעם הנ"ל דכאילו מכרן לאחרים דמי ול"ד לספרים שהן בידו דנחשבין כנכסיו וגובין מהן (ובדין לגבות מס"ת שביד הלו' ע' בכנה"ג להגהת הטור מסעיף כ"ה עד סכ"ח ע"ש):
לד סָעִיף כו טבעות. כת' הסמ"ע דבזה לכ"ע גובין מהן ואפי' היש חולקים מודים ביה ע"ש ובתשו' מהר"א ששון סי' קי"א ובתשו' הרמ"א ס"ס צ"ד ובתשו' רש"ך ספר ב' סי' ר"י ובתשו' מבי"ט ח"ג סי' קי"ד ובמהרי"ט ח"א סי' מ"ה (וע' בכנה"ג להגהת הטור סעיף ל"א ול"ב):
לה סָעִיף כו נאמנת. בשבוע' כ"כ הטור. ש"ך:
לו סָעִיף כו מעות. דלהוצא' נתנו ובאין מיד לרשותו. סמ"ע:
לז סָעִיף כו ברשותה. כת' בתשו' הרא"ש שמעון שהי' חייב לראובן ונשא אשה ונתן לו גיסו שטר על ביתו וכשהגיע שמעון למות צוה להחזיר השטר של אשתו ופסקו דאין ראובן גוב' מאותה משכונה ואע"פ שהוא מוקדם וממ"נ אם תחשבהו לנדוניא הרי אין הב"ח גובה הימנו ואם תחשוב למשכונה הרי צוה להחזיר השטר וע"ש שהאריך. ד"מ סי' ק"ד סל"א. שם:
א סָעִיף ו לא ימשכננו. עיין בתשו' בית אפרים חח"מ סימן ע"ו שכתב נראה דהא דעובר בלאו היינו כשתופס בחזקה מיד חבירו אבל דרך הערמה שרי דאל"כ קשה היאך משכחת דינא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' ויש סוברים דע"י שליח עדיף ולכאורה הי' מקום לומר בזה אין שליח לד"ע כו' עיין שם וע' בקצה"ח לעיל סי' ד' ובסימן זה סק"ב ובספר נה"מ מ"ש בדין זה:
ב סָעִיף יד שהיא עשירה. עבה"ט וע' בתוספות רע"ק בגליון המשניות פ"ט דב"מ אות ע"ז שכתב מסתימת כל הפוסקים משמע דכל מילי אין ממשכנים אלמנה ובגד דקרא לאו דוקא אולם בש"ג כתב בשם הריא"ז שלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה אבל שארי כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא ראוי למשכן הימנה שאין זה בכלל בגד עכ"ל. וע' בתשובת חתם סופר אה"ע ח"ב ס"ס קל"ו שכתב להשואל וז"ל והמלבושים של הא למנה הסגורים בחותמה אם אין טענה על המלבושים עצמם רק שהם חבולים על תביעה אחרת קרוב הדבר ליגע בלאו דלא תחבול אע"ג שאפשר שלא הוצאת אותם מביתה רק סגורים בדרך עיקול ויש לדון בזה ולדינא צ"ע מ"מ לאו משנת חסידים היא עכ"ל:
ג סָעִיף יד מותר למשכנו שלא ע"פ ב"ד. ע' לעיל סימן ד' בהגה ובסמ"ע שם וע' בתשובת כנסת יחזקאל סימן צ"ז מ"ש בזה:
ד סָעִיף טו שפריעת ב"ח מצוה. עיין בספר ארעא דרבנן בהשמטות אות קע"ז שכתב לפי דברי הרא"ש בתשובה שהביא מרן הב"י ביו"ד סימן רל"ח על מי שנשבע שלא למכור משלו לפרוע נראה דס"ל דהוא מצוה מדאורייתא ולא חלה עליה שבועה וכ"כ המבי"ט ח"א סימן נ"א ע"פ מ"ש רש"י בפרק הכותב דנפקא לן מדכתיב הן צדק ודרז"ל שיהא הן שלך צדק ואיכא למידק דלכאורה נראה דאינו אלא אסמכתא דפשטיה דקרא במדות הוא דכתיב וכ"כ מדברי רש"י בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא דארעא דיתמי ושמא התם שאני דאיירי ביתמי שאינו אלא מפני כבוד אביהם אבל הלוה גופיה מצוה דאורייתא הוי והמבי"ט שם הביא בשם הרשב"ץ דנפיק מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וכ"כ הרמב"ן בשלהי בתרא עכ"ל:
ה סָעִיף טו אין כופין אותו להשכיר. עבה"ט ועי' בס' שער משפט לענין אם החיוב מוטל עליו בעצמו להשכיר את עצמו והאריך בזה ומסיק וכתב וז"ל זאת תורת העולה מדברינו דנלע"ד דאף שלכ"ע אין ב"ד כופין אותו להשכיר עצמו כדי לפרוע חובו מ"מ לענין אם החיוב מוטל עליו בעצמו להשכיר עצמו לפרוע חובו תליא בפלוגתא דרבוותא דלשיטת התוספת אינו חייב כלל להשכיר א"ע לפרוע חובו אבל לשיטת הגמ"ר בשם מוהר"ם שהיא ג"כ שיטת הרמ"א ז"ל בסימן של"ג אף דאין כופין אותו מ"מ חייב בעצמו להשכיר א"ע בכדי לפרוע חובו עכ"ל.
ו סָעִיף טו ואינו יכול לא לאסרו כו'. ע' בפלפולא חריפתא פ' איזהו נשך סימן ל"ח בהא דאיתא התם והאידנא דנקט כתבי הכי קנינא מיניה ושהינא כמה עידנין והדר חכרה מיניה שפיר דמי כדי שלא תנעול כו' כתב וז"ל מכאן נ"ל ראיה שראוי לתקן תקנות לפריעת בעל חוב מה שהוא שלא מן הדין כמו לתפוס גופו בתפיסה וכיוצא בזה ואע"פ שהוא חוב דעיסקא וכיוצא בזה שיש למלוה בזה ריוח אפ"ה שייך טעמא כדי שלא תנעול דלת כדאשכחן הכא כו' כנ"ל ע"ש. ובתומים סקי"ג כ' וז"ל ובזמננו פשט המנהג שחובשין ללוה כשאין לו לשלם ואין מוחה ואולי הכל בחזקת שמבריחים נכסים וצ"ע כי אין להם על מה שיסמוכו עכ"ל ועי' בעט"צ מענין תקנות בורח:
ז סָעִיף טז אבל אם רוצים. עבה"ט ועיין בקצה"ח סק"ט וגם לקמן ר"ס ק"ז מ"ש בזה וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קע"ז שהאריך בענין זה:
ח סָעִיף כג סנדלו ותפיליו ע' בתשובת רשמי שאלה סימן נ"ג שכתב דטלית אין נותנין לו דשאני תפילין דהוא חובת גברא משא"כ טלית ובפרט אם יש לו טלית קטן ע"ש:
ט סָעִיף כג ואפי' ספר תורה. עש"ך עד ולא נהגו כהב"ח כאן. ובש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ע' בתשו' המהרי"ט חלק ב' חיו"ד סימן ה'. וע' בתשובת ח"מ חח"מ סי' קמ"ג מ"ש בזה:
י סָעִיף כג למקומות בית הכנסת. עש"ך דה"ה שמוציאין אותו מביתו. וכתב בספר שער משפט בשם הבית הלל באה"ע סימן נ' ס"ו דה"ה מי שנתחייב לחתנו נדוניא הדין כן שמוכרין ביתו וכלי תשמישו והעיר שנוהגין כן בכל ב"ד שבישראל ע"ש:
יא סָעִיף כד עד שיפרע בעל השטר תחלה. ובגש"ע דהגרע"א זצ"ל נ"ב והיינו ממקרקעי אבל במטלטלים חולקים. ב"י:
יב סָעִיף כה מכסות אשתו. כתב בספר שער משפט ונראה הא דאינו גובה מכסות אשתו היינו דוקא כשהלוה בחיים אבל אם מת גובה מכסות האלמנה אף שמגיע לב כתובתה הבע"ח קודם כו' ע"ש:
יג סָעִיף כה שצבען לשמן. ע' בת' צ"צ סי' ג' דזה מיירי בנקנו שלא לשמן אבל בנקנו לשמן א"צ שיהיו צבועין לשמן אף שעדיין מחוסר תיקון וחפירה ע"ש (וע' בקצה"ח מ"ש בזה) ומה שלמד מזה בת' שם לענין שטר כתובה שכתיב בו שתקח אשתו כל מלבושי' כבר השיגו בת' שבו"י ח"א סי' קע"א ויובא לקמן סימן רמ"ח סי':
יד סָעִיף כח תנאו קיים. כתב בספר שער משפט ונראה דבכה"ג אם חייב עוד חוב אחר בלא תנאי וכן בכל הני שמבואר בסעיף שאח"ז שאין מסדרין לו וחייב עוד לאחר מחמת הלואה בכה"ג נוטל החוב שבתנאו או מחמת שכירות רק חצי הסידור והלוה יש לו חצי הסידור מחמת בעל חוב האחר כו' ע"ש:
טו סָעִיף ל אבל אם נשבע כו'. ע' במל"מ פ"ה מהל' שבועות דין כ' מבואר דהכא מיירי אפי' אם ליכא כדי לפרוע כל החוב אף אם לא יסדרו לו מ"מ חיוב השבועה חלה על כל פרוטה ופרוטה וכן מבואר בתשובת הרדב"ז סי' ס' בשם הרא"ש ע"ש ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רל"ח סק"ג:
טז סָעִיף ל ויתפלש באפר. עיין בנה"מ לעיל סי' ל"ד סק"ג שכתב דדוקא שלא נשתנה מבראשונה ע"י אונס דשכיח ולא שכיח מחוייב להתפלש באפר כיון דלא אתני אבל אם נשבע כשהי' עשיר והעני מחמת אונס ודאי דפטור משבועתו דאונסא דלא אסיק אדעתיה הוא וכן הוא בהדיא ביורה דעה סימן רל"ב סעיף ט"ז ע"ש:
א סָעִיף א (ליקוט) מ"ע כו'. מכילתא סוף פ' יתרו ואם מזבח כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א ואפי' עשיר. ב"מ שם עני ועשיר כו'. מדאמר קודם. וסוכות מ"ט ב':
ג סָעִיף א ולההנותו. סוכות שם:
ד סָעִיף א וליעצו. יבמות פ' החולץ ופ' מצות חליצה דודאי לא קפיד קרא דוקא ביבם:
ה סָעִיף ב אסור לנגוש. ב"מ ע"ה ב' במתני' וערש"י שם ד"ה מלוה. והוא כו':
ו סָעִיף ג אסור ללוה כו' ואם כו'. ב"ב מ"ה א' ואבות פ"ב:
ז סָעִיף ד וכשהמלוה מכיר. אבות שם איזו דרך ישרה כו' וכ"א אמר היפוכו של המדה רעה ור"ש אמר הרואה את הנולד וז"ש שם לוה רשע כו' וצדיק חונן ונותן ר"ל אעפ"כ נותן לו ול"ק מלוה:
ח סָעִיף ה אם בא. ת"כ פ' קדושים וע"ל סי' י"ז ס"י:
ט סָעִיף ו שלא בשעת. מדמיירי בשליח ב"ד וזה לא שייך בשעת הלואתו:
י סָעִיף ו ואפי' אם. כמ"ש שם שנא' בחוץ תעמוד והאיש אלמא שצריך שליח ב"ד לעמוד בחוץ ואפי' שאינו ממשכנו שהרי הלוה מושיט לו את העבוט כמ"ש יוציא כו':
יא סָעִיף ו ויש לשליח. כמ"ש שם מנתח נתוחי. דמ' בזרוע ואל"כ אין חילוק בין מלוה לשליח ב"ד. רמב"ם:
יב סָעִיף ו ואפי' בחוץ לא. ע"ש בתוס' קט"ו א' ד"ה אלמנה. ועוד נראה לפרש כו' ופי' זה נראה עיקר כו':
יג סָעִיף ו שלא בשעת. מדפריך שם קי"ג א' לא יחבול רחיים כו' ואם איתא לוקים בשעת הלואה כנ"ל:
יד סָעִיף ו אבל בתי כו' אלא גוביינא. ועמ"מ פ"ג הל' א' ד"ה ואם כו' ועסט"ו וסכ"ג. כמ"ש שם ל"ה א' וב"ק כ"א א' אגביה ר"ן לאפדנא כו' וכן בכמה מקומות ובמשכון אסור אף לב"ד כנ"ל:
טו סָעִיף ו ומחזיר. כ"כ בסה"ת ש"א בשם הרמב"ן ואזיל לשיטתו דס"ל דאפי' כלים של אוכל נפש א"צ להחזיר אלא בשעת מלאכה כמ"ש בס' המלחמות ובנ"י בשם הרנב"ר וע' סי"ב וס"ח:
טז סָעִיף ז אם ראו ב"ד. דכל שרואין ב"ד הפסד שגורם הלוה למלוה גובין לשעתו בלא זמנו כמש"ל סי' ע"ג ס"י וסי"א ודבר זה נלמד מכתובית פ' הכותב דמגבין לב"ח שלא בפניו אע"ג דמן הדין אינו גובה כמ"ש שם ובירושלמי ע"ש:
יז סָעִיף ח היינו שעושין כו' אבל שאר כו' תוס' שם ד"ה ואת. המחרישה כו' עד תספורת של ירק:
יח סָעִיף ח כגון הרחיים. שם החובל כו':
יט סָעִיף ח והעריבות. שם ולא רחיים כו':
כ סָעִיף ח וסכין. שם ההוא גברא דחביל:
כא סָעִיף ח ואם חבל. שם וע"ל סי"ב:
כב סָעִיף ט היו לו. תוספתא הובאה ברא"ש ופי' ה"ה אינו חייב דמותר:
כג סָעִיף י המספרים שגוזזין. גמ' שם ותוס' ד"ה הנ"ל ואת כו' וכנ"ל:
כד סָעִיף יא אוכל נפש. תוס' שם ד"ה כלים וראייתם מדקאמרינן בערכין ומזון שלשים יום אבל השאר ממשכנין וז"ש ובלבד שישאיר כו' וס"ל דמה שמסדרין ג"כ אין ממשכנין וברייתא רישא דסדור נקט וה"ה לכולהו וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן ורשב"א וע"ל סי"ז ומפ' דבעת משכון מיירי:
כה סָעִיף יב אם הוא בעצמו כו'. שם קי"ד ב' ת"ר המלוה כו': (ליקוט) ואף שי"ל דקאי אכלי א"נ דהא סדרה בין הדינים דכלי א"נ וכמ"ש הרב בהג"ה וצ"ל דסתם כדעת הרמב"ם דמחזיר מיד ודלא כהרמב"ן והרשב"א דאם בשעת מלאכה מ"ש כלי א"נ דה"ה כ"ד שצריך כמ"ש בסט"ז ועוד דאין עניינו לכאן אבל אכתי אינו מתוקן מאי הוא בעצמו ועוד מאי אא"כ הממשכן כו' דלא מצינו חילוק זה אלא בהשבת עבוט בעת שצריך כמש"ש א"ק ושכב כו' א"ק ולך כו' והדברים תמוהים מאוד וא"י להולמו (ע"כ):
כו סָעִיף יב או גזבר. דעניים משלחן גבוה קא זכו. סה"ת סוף ש"א:
כז סָעִיף יב והיינו דוקא. שם תא אהדריה כו' וכ' ה"ה בשם רמב"ן ורשב"א דאף באוכל נפש א"צ להחזיר אלא בשעת מלאכה וז"ש במתני' ואת המחרישה ביום דלא כתוס' וכ"ה בירושלמי קרדום ומחרישה שדרך לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום וכ"כ במלחמות דבנ"י כנ"ל וזהו מ"ש בסוף ס"ו ומחזיר כו' כנ"ל וז"ש תא אהדריה שהיה צריך לשעתו אבל אף לכתחלה מותר למשכן שלא בשעת מלאכה כנ"ל וז"ש בש"ע אא"כ הממשכן כו' דזהו קאי אבשעת מלאכה כמ"ש בגמ' ושכב בשלמתו כו' יצא הקדש כו':
כח סָעִיף יב כמו השליח ב"ד. בא להורות דכן בשליח ב"ד א"צ אלא בשעת מלאכה דלא כמו שסתם בש"ע ס"ח:
כט סָעִיף יב אבל אם. ב"מ ל"א ב' תמורה ו' א'ב"מ קי"ד ב':
ל סָעִיף יג אם מדעתו. דלא יחבול כתיב דוקא וכן במתני' החובל כו' ואף ניתוח הוי שרי אי לאו ייתורא דקרא כמ"ש תוס' שם ד"ה אלמנה: (ליקוט) אם מדעתו כו'. כן תי' הרז"ה למתני' כנ"ל (ע"כ):
לא סָעִיף יד שלא בשעת הלואה. כנ"ל מדפריך שם לא תחבול בגד כו' ועוד מדקא' כ"ש שאתה חייב להחזיר לה ובשעת הלואה א"צ כמש"ל סי"ו: (ליקוט) שלא בשעת הלואה. דלא כרמב"ם כנ"ל (ע"כ):
לב סָעִיף יד ואפי' שליח ב"ד. דאל"כ לא הוצרך למתני' לאסור באלמנה ור"ש ל"פ בעשירה ועתוס' הנ"ל ועוד כו':
לג סָעִיף יד ואם עבר כו'. כרבא בתמורה ד' ב' וס"ל דהא דקאמרינן שם והרי השבת העבוט לא קאי רק על לאו זה בלבד ולא אאוכל נפש ואלמנה דלא כרמב"ן:
לד סָעִיף יד (ליקוט) מחזירין ממנו כו'. מ' מיד אבל הרמב"ן והרשב"א חולקין כנ"ל (ע"כ):
לה סָעִיף יד ואם תודה. עמ"מ וריב"ש סי' תפ"ח ודבריהם תמוהין ל"ל להודאתה ועוד אם תכפור תשבע ישבע הוא ויטול והמשנה למלך וסמ"ע תי' דאיירי שחבל בעדים מדקא' לוקה ע"ש:
לו סָעִיף יד אבד כו'. צ"ע ועראב"ד ומ"מ וגי' אחרת היתה לו בסוגיא דמכות כמ"ש בס' המצות שלו ע"ש: (ליקוט) אבד המשכון כו'. עתוס' דמכות ט"ז ד"ה התם אבל קשה לר"ל כו' והרמב"ם ס"ל כגי' הרי"ף שם דגריס בר"י קיימו ולא קיימו וכמ"ש בספי"ג מה' שחיטה ובפט"ז מה' סנה' הל' ד' ועכ"מ שם ושם וכ"כ הר"ן בסוף חולין שדעת הרמב"ם כגי' הרי"ף ועבפ"א מה' נערה הל' ז' מתה כו' ועתוס' דמכות שם ד"ה אי כו' וכן מפרש הרמב"ם מש"ש (וגם הרמב"ן מפ' בס"פ הדיינים ע"ש במלחמות) התם כיון דחייב בתשלומין היינו למ"ד ביטלו ולא ביטלו דלא משכחת לה דאם נשרף או אבד מאליו א"כ איהו לא ביטלה ואם שרף בידים חייב בתשלומין אבל למ"ד קיימו ולא קיימו משכחת שנשרף ואבד מאליו דאינו חייב בתשלומין של המשכון דקי"ל דאינו חייב באונסין של המשכון וז"ש כאן נשרף או אבד ור"ל באונס כמ"ש ספ"ג דב"מ ולכן בה' סנה' פי"ח כ' רק גזילה משום דשם חייב אף באונסין אבל מ"מ שם בה' מלוה פ"ג הל' ד' צ"ע. אלא דגי' הרי"ף צ"ע דא"כ מאי משני התם כו' אכתי לדידיה קשה וכן מש"ש אלא זאת ועוד אחרת אהא כו' לר"י ל"ל וצ"ל דר"י דקא' זאת ועוד אחרת קאמר לכ"ע אף למ"ד בטלו משכחת אלו שתים לבד (ע"כ): (ליקוט) אבד כו'. אבל הראב"ד ורש"י ותוס' וש"פ חולקין ע"ז (ע"כ):
לז סָעִיף יד וי"א מ"מ. כן מ' במתני' המלוה את חבירו כו' וברחיים סתמו החובל כו' וכ' בגמ' דילפי' מקרא לביתו אי כו' דכתיבכי תשה ברעך כו' אבל אצל אוכל נפש לא כתיב כי תשה:
לח סָעִיף יד אא"כ הוא. כמו זקפן במלוה:
לט סָעִיף יד שכר עצמו. שם שכר כתף:
מ סָעִיף יד שכר בהמתו או. שם שכר חמר. משכיר חמורו וכליו:
מא סָעִיף יד שכר ביתו. שכר פונדק:
מב סָעִיף טו יש מי. עבה"ג. דע"כ מתני' לא איירי בשעת פרעון דאל"כ מה חזרה שייך כיון דמסדרין וכמ"ש תוס' שם קי"ד א' ד"ה מה ערכין שאין כו':
מג סָעִיף טו שפריעת כו'. כתובות פ' הכותב (כתובות פ"ו א)':
מד סָעִיף טו אבל אין. כמ"ש בקדושין י"ח א' בגניבתו ולא כו' ועבכתובות ס"ג א' בתוס' ד"ה באומר כו' וכאן אפי' ר' אליהו מודה הרא"ש בת' ועסמ"ע וכ"ש לפיר"ת וראיה לדבריו ממ"ש שם באומר איני כו' ול"ק באין לו לזון:
מה סָעִיף טו ואפי' התנה. שם נ"ו א' ושאר מקורות בש"ס האומר לאשה כו' ואף לר' יהודה בדבר שבגוף מודה:
מו סָעִיף טו ב"ד חובשין. מ"ק פ"ג ומנלן דכפתינן כו'. ובפ' כל כתבי (שבת קכ"א ב)' שחשדוהו דה"ל במה לפרעו א"ל צורבא מרבנן כו' ולא משקר:
מז סָעִיף טו ומכין. כנ"ל:
מח סָעִיף טו וי"א דאפי'. שבועות כ"ז א' אביא נשבע להרע כו' ואמרי' בב"ק צ"א ב' דמ"ד אין רשאי לחבול כר"א הקפר כו' ומ"מ חייב לקיים נזירותו:
מט סָעִיף טז אחד כו' ואחד כו'. ב"מ ל"א ב':
נ סָעִיף טז (ליקוט) או מדעת הלוה. דכן אוקים הרז"ה למתני' כנ"ל (ע"כ):
נא סָעִיף טז אם איש. שם קי"ד ב':
נב סָעִיף טז מחזיר לו. שם קי"ג א':
נג סָעִיף טז שמתן שכרה. חולין ק"י ב':
נד סָעִיף טז אבל אם. מדאמרי' ב"ב ח' ב' וכתובות מ"ט ב' וע"ש בתוס' דב"ב ד"ה אכפייה. ולרשב"א נראה כו' וע' במרדכי ובהג"א פ"ד דכתובות שם וע' בירו' שמביא התוס' שם ואמרי' בב"ב פ"ט א' מעמידין אגרדמין כו' אע"פ שכ' למען כו' ובקדושין ל"ב א' תוס' ד"ה אורו. ועוד דאמרי' כו':
נה סָעִיף יז (ליקוט) שליח ב"ד שבא כו'. לשון הרמב"ם וסובר דוקא אלו בלבד כמ"ש בברייתא אבל השאר שמסדרין א"צ להניח לו אבל המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א כ' דכל מה שמסדרין בשעת גבייה מניחין לו בשעת המשכון ג"כ וז"ש בברייתא ונותן כו' כדרך שמסדרין כו' וכן בערכין כ"ג ב' אע"פ שאמרו ח"ע ממשכנין אותן נותנין לו כו' אלמא בשעת משכונא ג"כ מניחין לו הסידור ודלא כדברי הרמב"ם שכ' כאן וכל הנמצא כו' וכן מחזיר לו כו' ואינו כן דליתא אא"כ הלוה נתן לו מדעתו אזו אשכחן חזרה או אם עבר כנ"ל אבל ב"ד אינו נוטלו כלל אלא היותר על הסידור ועבסה"ת ש"א ח"ו וע"ק לדברי הרמב"ם דהאי כדרך שמסדרין כו' לא קאי בשעת המשכון מאי פריך ומי מזבנין ליה והתנן מחזיר כו' אבל הרא"ש והטור כ' ג"כ דאין מסדרין בשעת המשכון וכ' דגם רישא דברייתא ונותנין מטה ומטה כו' לא קאי אלא בשעת גביה ואסידור דהוקשה להם מתני' דמחזיר את הכר כו' והלא אינו נוטלו כלל וזה ק' ג"כ על הרמב"ם שכ' ומניח מטה ומצע כמו שהקשה הטור עליו וכ"מ תי' דמתני' עבר ומשכנו או מדעת הלוה כנ"ל אבל דברי הרמב"ן א"א לאוקמיה כה"ג דהא לא אוקים למתני' בהכי כנ"ל אלא שדעתו דכל שצריך לו כל היום מניח לו תמיד ומה שא"צ אלא ביום או בלילה נוטלו בעת שא"צ וכמ"ש בירו' הנ"ל תני חובל כסות יום בלילה וכסות לילה ביום מחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה כר וסדין שדרכן לכסות בלילה חובלן ביום ומחזירן בלילה קורדום ומחרישה שדרכן כו' ודברי הרמב"ם י"ל דס"ל דמצע לאו היינו כר וכסת וכמ"ש כ"מ בתי' האחרון אבל הראב"ד כ' דבכלל מצע היינו כר וכסת וכמ"ש מטה מוצעת לת"ח דהיינו כ"ד ועתוס' קי"ג ב' ד"ה מטה כו' ורש"י שם ד"ה מצע כ' במקום שאין כסתות וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן דמיירי שלא הורגל בכר כו' ועבסה"ת שם (ע"כ):
נו סָעִיף יז לא ימשכן מק"ו ממטה ומטה כמש"ו:
נז סָעִיף יז וכל הנמצא. מדלא חשיב בברייתא מה דחשיב בערכין:
נח סָעִיף יז ויחזיר לו. שם קי"ד ב' ל"א ב':
נט סָעִיף יז וכן מחזיר. שם קי"ג א' מתני' ואת המחרישה וכנ"ל סט"ז:
ס סָעִיף יח עד מתי. כת"ק שם:
סא סָעִיף יח ואם היה. דטעמי' דרשב"ג דס"ל דאין מחייבין להחזיר רק עד זמן שאין יכול למכור ות"ק פליג עליו בזה אבל בא"צ מודה לרשב"ג:
סב סָעִיף כ אפי' הוא. כמ"ש כי היא כסותה לבדה כו' ואע"ג שאמרו שם קי"ד ב' ת"ר ואם איש עני כו' הא עשיר כו' ל"ד אלא שאינו צריך וכן במתני' לא פליג בין עני לעשיר רק היו לו שתים כו' וז"ש אבל כו':
סג סָעִיף כא כשמחזיר. עתוס' שם קט"ו א' ד"ה למה עד שלא יוכל לכפור. וע"כ מחזיר בעדים כו' דאל"כ הדק"ל:
סד סָעִיף כא שאל"כ. ע"ל סי' ע' ס"ג וסי' ע"ב:
סה סָעִיף כא ובלבד. כנ"ל סי' ע"ח:
סו סָעִיף כב אינו יכול. כת"ק כנ"ל סי"ח:
סז סָעִיף כב אם לא. דאל"כ כדק"ל למה חוזרין וממשכנין שלא יוכל ליפרע מאי אהני ליה כיון שא"י למכרו:
סח סָעִיף כג כשיגיע זמן כו'. כמ"ש ר"ת והרא"ש שם דסדור הוא בגבייה ואז אין מחזירין השאר אבל בתורת משכון אין מסדרין ומחזירין ואף לרמב"ם וש"ע לעיל סי"ז אין מסדרין רק מה שחשיב בברייתא וכמש"ל מדתני מחזיר את הכר ומחרישה והלא אלו צריך להניח לו וע"ש ברא"ש לכאורה כו' ובתוס' קי"ד א' ד"ה מה כו'.
סט סָעִיף כג אומרים ללוה הבא כו' ולא כו'. מדקא' נותנין לו שב"ד נותנין לו:
ע סָעִיף כג ואפי' כלי. מדאמרי' בערכין שם כ"ד א' ורבנן הנהו לאו כו' ותנן ב"מ קט"ז א' וצמד של כו' וכמ"ש בנ"י וטור ב' הרמ"ה דכלים שעושין אוכל נפש ל"ד אלא כלי אומנתו שהוא מרויח בהם ה"ה כלי של אוכל נפש דלא כפר"ת וכ"כ במ"מ וע"ש ושם: (ליקוט) ואפי' כא"נ. ממה דפליגי רבנן בצמדו והוא כא"נ כמ"ש בב"מ קט"ז א' וכפירש"י ורמב"ם ורמב"ן וש"פ כנ"ל (ע"כ):
עא סָעִיף כג כבינוני שבעיר. כמו במשרה אשתו שלא יפחות כל שהוא שיעור בינוני כמ"ש שם בגמ' ושם בד"א בעני כו':
עב סָעִיף כג ושאר. ע' בב"מ קי"ג ב' תוס' ד"ה מטה: (ליקוט) ושאר כו'. במתני' מטה מוצעת והיינו כמ"ש בפ"ב דשבת מטה מוצעת ובפ"ד דמנחות הציעה לו כו'. סה"ת שם ח"א בשם הראב"ד (ע"כ):
עג סָעִיף כג אע"פ שהם קטנים. דומיא דאשתו שחייב במזונותיה:
עד סָעִיף כג וכן אם היה. נלמד מהנ"ל: (ליקוט) וכן אם היה ספק כו'. ג"כ לשון הרמב"ם והוא לאפוקי מהמתני' דשם י"ז ב' וכמש"ש י"ח א' הא מני ר"א היא כו' וכ' כ"מ אע"ג דסתם מתני' כר"א מ"מ סתם ואח"כ מחלוקת ואין ה' כסתם כמ"ש בפ"ד דיבמות (ע"כ):
עה סָעִיף כג אע"פ שאין לו. דכל אלו שמניחין בשביל החייהו כמ"ש שם בגמ':
עו סָעִיף כג אין אלו. גמ' שם:
עז סָעִיף כג ואפי' הוא ת"ח. וה"ה למקומות. כ"ז נלמד מס"ת:
עח סָעִיף כד אצ"ל שלא. כנ"ל בס' שקדם:
עט סָעִיף כד אלא אפי' כו' שאין לאשה כו' אפי'. דזיל בתר טעמא מ"ט אין נותנין לאשה משום דשעבוד שלה מדרבנן כמ"ש בכתובות מ"ז ב' תקנו מזונותיה כו' ושעבוד ב"ח דאוריית' ואמרי' בקדושין למ"ד דשעבודא לאו דאורייתא אין גובה מלקוחות וה"ה ממשועבד לב"ח כמ"ש הרשב"א בת' סי' אלף קכ"ב דנל חוב ה"ה כמשועבדים כדמוכח בב"ק מ' ב' בשמעתא דשאלו בחזקת תם כו' ע"ש בת' ולקמן סי' ק"א ס"ד בהג"ה:
פ סָעִיף כד ואפי' הלך כו' אע"פ. אע"פ שמחוייב לשלם כמ"ש בכתובות ק"ז ב' מ"מ אין הבעל מחוייב לבע"ח כלום רק לאשתו והיא משלמת לבע"ח ומוציאין ממנו מדר"ן כמ"ש הרא"ש שם ס"ה וכן מוכח בגמ'שם ממאנת אין לה כו' ועמדה ומיאנה ואם איתא הרי כבר נתחייב לבע"ח וא"כ הדרא לדינא קמייתא דשעבוד שלה לאו דאורייתא:
פא סָעִיף כד ואם המלוה כו' ואם באו. דגם המלוה לאו דאורייתא כסוגיא דב"ב קע"ו א' ועסי' ק"ד סי"ג וצ"ע ועתוס' שם ובקדושין ועש"ך:
פב סָעִיף כד מיהו אם. שעדיין לא זכה הבעל בהם כמ"ש בכתובות מ"ז לפי פי' ר"ת שם בד"ה כתב ע"ש וברא"ש ומרדכי:
פג סָעִיף כד היה חייב כו'. כמ"ש בכתובות צ"ה א"ב השניה מהלוקח והראשונה מהשניה אע"ג דאין הראשונה יכולה לגבות מראשונה:
פד סָעִיף כד דהרי הכתובה והנדוניא. שם פ"א א' ולימא אח כו' ואי משום כתובה. ר"ל נדוניא כמ"ש שם מ"ז ב' וע"ש תוס' ד"ה וקבורתה כו' ע"ש:
פה סָעִיף כה (ליקוט) אין בע"ח כו'. עבה"ג ואע"ג דבב"ק ק"ב ב' אמרינן טעמא משום דכל המקדיש כו' ההוא דחויא בעלמא הוא ואליבא דבני מערבא ולא קי"ל כבני מערבא ועהג"א שם ד"ה ומהרי"ח כו' והרשב"א כ' דאף לבני מערבא ל"ד בהקדש דה"ה לכ"ד וטעמם ממ"ש בכתובות נ"ד א' אע"ג דתנן במתני' אלמא ל"ד בהקדש (ע"כ):
פו סָעִיף כה ולא מספרים. דחד טעמא אית להו כמ"ש בב"ק ק"ב ב' כמי שהקנה כו':
פז סָעִיף כו בד"א כו'. ירושלמי פ"א דקדושין אצל האחין שחלקו: (ליקוט) בד"א כו'. לפי פי' הנ"י שם דעל בניהן אין שמין דלא מצי למימר כי שתקי אדעתא למתפס בשעת חלוקה דהא איהו גופיה ל"ל זכותא בגווייהו כדתנן המקדיש אין לו כו' וכ' הרי"ף ה"מ בגדי חול כו' ועסי' רפ"ז סס"א בהג"ה אבל רש"י והרא"ש שם כ' משום שמתבייש להביא לב"ד ולכן דוקא בגדי חול וז"ש וי"ח (ע"כ):
פח סָעִיף כו ויש חולקין. דל"ד לאחין דשם אף בשלהן שמין כ"ש מה שעל בניהן ולא אמרו רק משום בזיון להביאן לב"ד משא"כ בבגדי שבת ורגל משא"כ כאן דהטעם דנעשה כמי שהקנה מעיקרא כנ"ל אין חילוק וראיה מדאמרי' בס"פ נערה נ"ד א' כלתא דבי כו' ומ' אפי' בגדי שבת ורגל ומ' דלשמואל אין שמין ומדמי התם למעריך וב"ח ועא"ה סי' צ' סט"ו ועי' סי' רפ"ז ורפ"ח:
פט סָעִיף כו ואצ"ל אם. ירושלמי שם:
צ סָעִיף כו והוא כו' אבל. דמה שקנה אמרי' דשל שבת ויו"ט לא הקנה לה משא"כ שלה דאמרי' ביבמות ס"ו אם רצה הבעל כו' וכ"ש שאין בע"ח גובה ועבסה"ת ש"ו: (ליקוט) אבל מה כו'. עהג"א פ"ו דכתובות ס"ד ד"ה פי' ר"מ כו' וכ"כ במרדכי שם וע"ש ושם ספ (ע"כ):
צא סָעִיף כו או ממה. דשוה למה שהכניסה לו כמ"ש בב"ב נ' א' וערשב"ם שם:
צב סָעִיף כו היא נאמנת כו'. כמ"ש בב"ב נ"ב א' אי אמידא לך כו':
צג סָעִיף כו אם הכניסה לו. דמעות להוצאה ניתנו וה"ה ברשות בעלה וכמ"ש בקדושין מ"ז א' ב' ע"ש:
צד סָעִיף כו וי"א דמ"מ. כנ"ל בסכ"ד:
צה סָעִיף כו ואפי'. ג"כ כנ"ל:
צו סָעִיף כז אין חילוק. נדרים ס"ו ב' מטלטלי כו' ש"מ אין מסדרין כו':
צז סָעִיף כח התנה. כמו ע"מ שלא תשמטני כמש"ל סי' ס"ז ס"ט:
צח סָעִיף כח אבל במה. נדרי' שם וכתובות פ"ב ב' שבא שמעון בן שטח כו':
צט סָעִיף כח ואפי' כתב. ב"ק י"א ב' מיניה כו' תוס' שם ד"ה אפי' א"נ כו'. מ' שזה הלשון איני משמע רק על אצטלא כו':
ק סָעִיף כח ואם אמר. כנ"ל:
קא סָעִיף כט וי"א שגם. מדמסדרין בכתובה כנ"ל וכתובה אינה כמלוה אם לא זקפן עליו כמ"ש לענין שביעית. גטין י"ח א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.