א סֵדֶר גְּבִיַּת הַחוֹב כָּךְ הוּא: כְּשֶׁהַמַּלְוֶה מוֹצִיא שְׁטָר חוֹב מְקֻיָּם, אוֹמְרִים לַלּוֶֹה: שַׁלֵּם. אֲפִלּוּ שָׁהָה כַּמָּה שָׁנִים וְלֹא תְבָעוֹ, אֵין אוֹמְרִים: מָחַל לוֹ כֵּיוָן שֶׁשָּׁהָה כָל כָּךְ שָׁנִים וְלֹא תְבָעוֹ, וַאֲפִלּוּ שָׁמַעְנוּ שֶׁנִּתְיָאֵשׁ (פֵּרוּשׁ, תַּרְגּוּם "וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִי שָׁאוּל" (שמואל א כז, א) וְזֶה כִּי מִי שֶׁלִּבּוֹ הוֹמֶה עַל דְּבַר מָה, וְאַחַר כָּךְ נָח וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב עוֹד בַּדָּבָר הַהוּא, יֵאָמֵר עָלָיו לְשׁוֹן יֵאוּשׁ) מֵהַחוֹב לְגַמְרֵי, וְאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, אֵינוֹ יֵאוּשׁ. וַאֲפִלּוּ רָאָה הַמַּלְוֶה שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְבָנָיו, וְלֹא כָתַב לַמַּלְוֶה רַק קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, וְשָׁתַק, אֲפִלּוּ הָכִי לָא אַמְרִינָן דְּמָחַל (טוּר). אֲפִלּוּ אֵין שְׁטַר חוֹבוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, אִם הַחַיָּב מוֹדֶה.
ב צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַדַּיָּן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה בִּשְׁטָרוֹת יְשָׁנִים שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתָם, לָמָּה לֹא תְּבָעוֹ עַד עַתָּה, אִם יֵרָאֶה לוֹ צַד רַמָּאוּת, כְּדֵי לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ.
ג אֵין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ תְּחִלָּה, אִם הוּא כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם קָרוֹב. וְאִם טָעָה הַדַּיָּן וְהוֹרִיד לִנְכָסָיו קֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ, מְסַלְּקִים אוֹתוֹ:
ד טָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר: שְׁטָר זֶה שֶׁנִּתְקַיֵּם בִּפְנֵיכֶם מְזֻיָּף הוּא אֲנִי אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטְּלֶנּוּ וְעֵדִים בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהֵם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אִם נִרְאֶה לַדַּיָנִים שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, קוֹבְעִים לוֹ זְמַן לְהָבִיא עֵדָיו. וְאִם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בַּעֲלִילוֹת דְּבָרִים וּבִטְעָנוֹת שֶׁל דֹּפִי, אוֹמְרִים לוֹ: שַׁלֵּם, וְאַחַר כָּךְ, אִם יֵשׁ לוֹ רְאָיָה, יַחֲזִיר. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה אַלָּם (פֵּרוּשׁ, תַּקִיף, תַּרְגּוּם חִזְקוּ וְאִמְצוּ (דְּבָרִים לא, ו) תְּקִיפוּ וְאַלִּימוּ), וְשֶׁמָּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ, מַנִּיחִים עַל יְדֵי שָׁלִישׁ. וּמִן הַסְּתָם, נוֹתְנִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם (טוּר).
ה קָבְעוּ לוֹ זְמַן לְהָבִיא רְאָיָה לְבַטֵּל הַשְּׁטָר, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא בָא, מַמְתִּינִין לוֹ שֵׁנִי וַחֲמִשִּׁי וְשֵׁנִי. לֹא בָא, כּוֹתְבִין עָלָיו פְּתִיחָה, וּמְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ וְהוּא בְּנִדּוּיוֹ צ' יוֹם. שָׁלְמוּ תִּשְׁעִים יוֹם וְלֹא בָא, בֵּית דִּין כּוֹתְבִים לוֹ אַדְרַכְתָּא (פֵּרוּשׁ, שְׁטָר שֶׁב"ד כּוֹתְבִים לַמַּלְוֶה וּמַדְרִיכִין אוֹתוֹ שֶׁיִּפָּרַע מֵחוֹבוֹ עַל נִכְסֵי הַלּוֶֹה) עַל נְכָסָיו, וּמַתִּירִין לוֹ נִדּוּיוֹ. וְאֵין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַד שֶׁשּׁוֹלְחִים וּמוֹדִיעִים לוֹ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא קָרוֹב לְבֵית דִּין יוֹם אֶחָד, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנֵי יָמִים, וְאִם הָיָה רָחוֹק יֶתֶר עַל זֶה, אֵין צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ.
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה כָּל תִּשְׁעִים יוֹם נִשְׁמָט וְאוֹמֵר: עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר. אֲבָל אִם אָמַר: אֵינִי בָּא לְבֵית דִּין, מִיָּד כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא, בֵּין עַל הַקַּרְקָעוֹת (טוּר סעי' י"ג בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם) בֵּין עַל הַמִּטַּלְטְלִין. וְכֵן אִם הַשְּׁטָר עַל פִּקָּדוֹן, אֵין מַמְתִּינִין לוֹ תִּשְׁעִים יוֹם, אֶלָּא כּוֹתְבִים אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו, מִיָּד.
ז זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאִם לֹא בָא בְּסוֹף הַתִּשְׁעִים כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא, עַל הַקַּרְקָעוֹת; אֲבָל עַל הַמִּטַלְטְלִים, אֲפִלּוּ אַחַר תִּשְׁעִים יוֹם, כָּל זְמַן שֶׁהוּא אוֹמֵר: עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר, אֵין מוֹרִידִין הַמַּלְוֶה לַמִּטַּלְטְלִים, שֶׁמָּא יֹאכַל אוֹתָם וְיָבִיא זֶה רְאָיָה וִיבַטֵּל הַשְּׁטָר, וְאִם לֹא יִמְצָא (הַמִּטַלְטְלִין) מַה יִּטֹּל. וַאֲפִלּוּ הָיָה לַמַּלְוֶה קַרְקַע, שֶׁמָּא תַּכְסִיף אוֹ תִּשְׁתַּדֵּף (פֵּרַשׁ רַשִׁ"י, תָבוּר וְתִפְחַת מִדָּמֶיהָ). וְאַף עַל גַּב דְּלָא כַתְבִינָן אַדְרַכְתָּא אַמְּטַלְטְלֵי, יָהֲבֵינָן לְהוּ בְּיַד שָׁלִישׁ, וְיַהֲבִינָן זְמַן הָרָאוּי לְבֵית דִּין, אִי מָרַע לִשְׁטָרָא בְּגוֹ הַהוּא זִמְנָא, אִתְּרַע; וְאִי לֹא, יַהֲבִינָן לְהוּ בְּיַד הַמַּלְוֶה.
ח אִם הַמַּלְוֶה אַלָּם וְלֹא יוּכַל הַלּוֶֹה לְהוֹצִיא הַקַּרְקָעוֹת מִיָּדוֹ אַחַר שֶׁנִּפְסַל שְׁטָרוֹ, מְאַחֲרִין הָאַדְרַכְתָּא עַד שֶׁיּוֹדִיעוּ לַלּוֶֹה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּמָקוֹם רָחוֹק שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁהוֹת י"ב חֹדֶשׁ לֵילֵךְ וְלָבֹא שַׁיָּרָא מִשָּׁם:
ט כֵּיצַד כּוֹתְבִים הָאַדְרַכְתָּא, אִם לִנְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין הוֹרִידוּהוּ, כּוֹתְבִים: אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי בַּדִּין כָּךְ וְכָךְ, וְלֹא נָתַן לוֹ מֵעַצְמוֹ, וְכָתַבְנוּ לוֹ אַדְרַכְתָּא זוֹ עַל שָׂדֶה פְלוֹנִית שֶׁלּוֹ; וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ שְׁלֹשָׁה בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה כְּנֶגֶד חוֹבוֹ, וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה (וּבַטוּר סִימָן ק"ב ס"ב הֵבִיא זֶה ג"כ) עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַמּוֹסִיפִין, וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ בְּחוֹבוֹ לַחֵלֶק שֶׁשָּׁמוּ אוֹתוֹ, וְקוֹרְעִין שְׁטַר הַחוֹב, אִם הָיָה שָׁם שְׁטָר. וְאִם לֹא הָיוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, כּוֹתְבִין הָאַדְרַכְתָּא כָּךְ: אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי כָּךְ בִּשְׁטָר חוֹב שֶׁבְּיָדוֹ, וְלֹא נָתַן לוֹ חוֹבוֹ, וְלֹא מָצִינוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וּכְבָר קָרַעְנוּ לַשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו וְנָתַנְנוּ לִפְלוֹנִי רְשׁוּת לִדְרֹשׁ וְלַחֲקֹר וְלִהְיוֹת יָדוֹ נְטוּיָה עַל כָּל הַנְּכָסִים שֶׁיִּמָּצְאוּ לוֹ, וְכָל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁמָּכַר מִזְּמַן פְּלוֹנִי וָהָלְאָה יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מֵהַכֹּל. וְאַחַר שֶׁכּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא זוֹ, הוֹלֵךְ הַמַּלְוֶה וּמְחַפֵּשׂ, אִם מָצָא לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, שָׁמִין לוֹ מֵהֶם; מָצָא לוֹ נְכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים מֵאַחַר זְמַן שְׁטָרוֹ, טוֹרֵף מֵהֶם וְקוֹרְעִים שְׁטַר הָאַדְרַכְתָּא, וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטַר הַטִּרְפָּא. כֵּיצַד כּוֹתְבִין, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי זָכָה בַּדִּין לִטְרֹף בַּדִּין בְּחוֹב שֶׁפְּלוֹנִי חַיָּב לוֹ שֶׁהוּא כָּךְ וְכָךְ בְּשָׂדֶה פְלוֹנִית שֶׁלְּקָחָהּ פְּלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ מִזְּמַן פְּלוֹנִי, וּכְבָר קָרַעְנוּ הָאַדְרַכְתָּא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ וְהִרְשֵׁנוּהוּ לִטְרֹף מִזֶּה בְּכָךְ וְכָךְ; וְאַחַר שֶׁכּוֹתְבִים הַטִּרְפָּא לִטְרֹף, מוֹרִידִין ג' בְּקִיאִים לְאוֹתָהּ שָׂדֶה וְשָׁמִין לוֹ מִמֶּנָּה כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ מֵהַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח, וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים, וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעִין אֶת הַלּוֶֹה שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם אִם הָיָה הַלּוֶֹה עִמָּנוּ בַּמְּדִינָה, וּמַשְׁבִּיעִין אֶת הַטּוֹרֵף בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא נִפְרַע חוֹב זֶה וְלֹא מְחָלוֹ וְלֹא מְכָרוֹ לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִים אוֹתוֹ לְנִכְסֵי הַלּוֹקֵחַ בַּשּׁוּמָא שֶׁלּוֹ, וְכוֹתְבִין הוֹרָדָה. וְכֵיצַד כּוֹתְבִין, אַחַר שֶׁשַּׁמְנוּ לִפְלוֹנִי בְּשׁוּמָא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ וְהִכְרַזְנוּ ל' יוֹם כָּרָאוּי וְהִשְׁבַּעְנוּ אֶת זֶה הַטּוֹרֵף וְאֶת הַבַּעַל חוֹב, הוֹרַדְנוּהוּ לְשָׂדֶה פְלוֹנִית לִהְיוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּקִנְיָנוֹ. וּמֵאֵימָתַי אוֹכֵל הַטּוֹרֵף פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ, מִשֶּׁיִּפָּסְקוּ יְמֵי הַהַכְרָזָה (שָׁם בְּפ' הַנּוֹשֵׂא). וְאִם יֵשׁ טָעוּת בָּאַדְרַכְתָּא, אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת אֲפִלּוּ מִיּוֹם שֶׁשָּׁלְמוּ יְמֵי הַהַכְרָזָה.
י כָּל אַדְרַכְתָּא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: קָרַעְנוּ לִשְׁטַר הַלְוָאָה, אֵינָהּ אַדְרַכְתָּא. וְכָל טִרְפָּא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: קָרַעְנוּ לָאַדְרַכְתָּא, אֵינָהּ טִרְפָּא. וְכָל שׁוּמָא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: קָרַעְנוּ לַטִּרְפָּא, אֵינָהּ שׁוּמָא.
יא כֵּיצַד כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן ק"ט.
א סָעִיף א שכ' כל נכסיו לבניו. אפי' כשהיה ש"מ (וע' מ"ש לעיל סי' פ"א סעיף ב' בהג"ה) וכן מבואר שם בבעה"ת שער נ"ט שממנו מקור דין וכן מוכח בש"ס ופוסקים בא"ע סי' ק"ו ע"ש ודלא כב"י וע' שם בב"י בסוף הסי':
ב סָעִיף א אם החייב מודה וכ' הסמ"ע ור"ל שמודה שעדיין לא פרע לו אלא שטוען דמחל לו עכ"ל נ"ל רצונו לומר הואיל ולא תבע כמה שנים מחל לו אבל אם טען דמחל בפירוש פשיטא דנאמן במיגו דפרעתיך דאמרי' כיון דמחל לו תו לא איכפת ליה בשטר וכמ"ש סי' פ"א [פ"ב] וע' בב"ח מ"ש בזה ודבריו תמוהין וק"ל:
ג סָעִיף ד מניחין ע"י שליש. עיין בסמ"ע שכ' אזי נותנים לו מתחלה צ' יום כו' משמע מדבריו דהני צ' יום נותני' לו מיד כשטוען מזויף ולא נהירא דפשוט דהני צ' יום דקאמר היינו לאחר שנתנו לו ל' יום קודם כתיבת האדרכת' כדאית' בש"ס ואם כדבריו יהי' הבעה"ת נגד הש"ס:
א סָעִיף א ולא כתב למלוה רק קרקע כל שהוא כו'. דאף ע"ג דמהני כה"ג בכתובת אשה כמ"ש הטור והמחבר בא"ע סימן ק"ו הא אמרינן בגמרא דוקא בכתובה הקילו לומר כן כיון דחלק לה כבוד לחלק לה עם הבנים ואע"ג דלא ניתן לה חלק גדול כל כך כמו לבנים אמרינן דמחלה אכתובת' כיון דשתקה אבל בשאר בע"ח לא הקילו מן הסתם לומר כן:
ב סָעִיף א אם החייב מודה. וכ"כ ג"כ הטור ור"ל שמוד' שעדיין לא פרע לו אלא שטוען דמחל לו וע"ל סי' מ"א דכ' הטור והמחבר דאם השטר יוצא מתחת יד אחר וטוען פרעתיהו וממני נפל דנאמן כו' ומה"נ כתב כאן והחייב מודה לאפוקי אם אינו מודה וק"ל:
ג סָעִיף ב דרישה וחקיר' בשטרות ישנים. עמ"ש הטור והמחבר בסימן ס"א וס"ט מזה:
ד סָעִיף ג עד שיודיעוהו תחלה. הטעם משום דנכסי דאינש המה ערבים שלו ואין נפרעין מערב עד שיתבעו להלוה תחלה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן קכ"ט:
ה סָעִיף ג או במקום קרוב. בסימן ק"ו יתבאר דהיינו כשיעור שיוכל השליח לילך אליו ולחזור בשלשים יום ומ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ה דאין נותנין לו זמן אלא יום או יומים שאני התם דמיירי שכבר הודיעוהו וגם נתנו לו כבר זמן וכמ"ש שם:
ו סָעִיף ד ועדים במקום פלוני פי' כך טוען שיש לו עדים כו':
ז סָעִיף ד קובעים לו זמן להביא עידיו סתם ולא כתב כמה זמן נותנים משום שהוא לפי ראות הב"ד כמה צריך לו והטור שכתב ל' יום היינו מן הסתם כשאין הב"ד יכולין לשער הזמן וז"ש מור"ם לבסוף ז"ל ומן הסתם נותנים לו ל' יום ועפ"ר:
ח סָעִיף ד מניחין ע"י שליש. פי' כשאינו ממש בדברי הלוה אלא שבא בעלילות דבאדם אחר צריך לשלם מיד אבל באלם מניחין ביד שליש ונותנים לו זמן ל' יום עד שיביא ראיה כדסיים בהג"ה דקאי גם אזה ואם לא יביא ראיה אזי יתן השליש ליד המלוה משא"כ אם יש ממש בדברי הלוה והמלוה אלם אזי נותנין לו מתחלה זמן צ' יום ואין מוציאין ממנו כלום עד שיגיע הזמן וכ"כ ב"י ס"ו בשם בע"ת והד"מ בסימן ט"ו בשם הרשב"א:
ט סָעִיף ה ממתינין לו שני וחמישי ושני. ומתרין לו בכל פעם בב' ובה' ובב' עפ"ר:
י סָעִיף ה כותבין עליו פתיחה. פי' כתב נידוי נקרא פתיחה וי"מ דנקרא כן על שהוא כתב הראשון שאחר כתב זה אם לא יפרע כותבין אדרכתא ושומא ואחלטתא וכמ"ש בטור בסימנים שיבואו והמחבר כתבו בסמוך סעיף ט':
יא סָעִיף ה והוא בנידויו תשעים יום לשון הגמרא שלשים יום הראשונים מן התשעים לא נחתינן לנכסי' דאמרי' דילמא קטרח בזוזי דניזף לי' מצעאי לא נחתינן לנכסיה דאמרי' דילמא לא אשכח למיזף וקטרח ומזבין בתראי נמי לא נחתי' לנכסיה דאמרי' לוקח שרוצה לקנות נכסיו קטרח בזוזי ועפ"ר ושם כתבתי דמהאי טעמא לחוד לא הוה ממתינין לו צ' יום שהרי בסימן ק' יתבאר דהמבקש זמן כדי לטרוח ולפרוע אין נותנין לו זמן יותר מל' יום ואם לא בא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ושאני הכא דטוען ואומר שאינו חייב ושיש לו עדים ששטר זה מזוייף הוא וכ"כ ב"י ה"ט ואף שאין אנו מאמינים לו ומנדינן ליה מ"מ מועיל טענתיה להאי דאין יורדין לנכסיו עד בתר צ' יום ע"ש. גם כתבתי שם דמיד אחר ס' יום מהנידוי מן הצ' יום "מחרימין ליה ובסוף צ' כותבין אדרכתא ע"ש:
יב סָעִיף ה יום אחד כו'. היינו טעמא כיון דהיה תחילה לפני הב"ד וגם נתנו לו זמן ל' יום להביא ראיותיו מש"ה אין נותנין לו לבסוף אלא יום א':
יג סָעִיף ה ויש מי שאומר ב' ימים. טעם פלוגתתן תלויה בגירסת הגמרא דהב"ד יושבין ביום ב' וביום ה' מ"ד יום א' גרסי' בגמרא דכשלא יבא לב"ד ביום ב' שבסוף צ' "שולחין אליו ביום "ג' והוא "יבא ביום ד' וביום ה' עומד לפני ב"ד ומ"ד ב' ימים גרסי' דשולחין אחריו ביום ב' וביום ג' ואתא "ביום ד' וביום ה' "ועומד באותו יום ה' לערב בב"ד וכ"כ המ"מ וב"י:
יד סָעִיף ו בד"א כשהיה כו'. אדלעיל קאי אמ"ש ממתינין לו צ' יום:
טו סָעִיף ו מיד כותבין אדרכתא עפ"ר שם כתבתי דהאי מיד מיד ממש הוא ואפי' ל' יום הראשונים דלפני צ' יום אין נותנין לו מאחר שמסרב מלבא לב"ד וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ק' אבל מ"ש המחבר אחר זה ז"ל וכן אם השטר על פקדון כו' "עד כותבין על נכסיו "מיד האי מיד ל"ד הוא אלא ממתינין לו ג"כ ל' יום הראשונים מאחר דאמר יש לי ראיה לבטל השטר של פקדון זה ומ"ש הטור והמחבר ל' "וכן היינו שגם בפקדון אין ממתינין לו צ' יום ומטעם שאכתו' בסמוך ע"ש ודו"ק:
טז סָעִיף ו וכן אם השטר על פקדון כו'. דפקדון לא שייך להני טעמי הנ"ל שממתינין עבורן צ' יום שהרי ניתן בידו להדרא בעינא:
יז סָעִיף ז שמא תכסיף או תשתדף נקט הני שני חששות שהן בידי שמים שיש לחוש להן וא"כ ממאי יגבה דמי המטלטלין אבל אקרקע כותבין לו אדרכתא וליכא למימנעי מהני שני חששות דהא גם בנשארה בידו היתה נלקה במכה זו שבא משמיא וליכא למיחש שימנע ויפשע בעבודת הקרקע ויקולקל ע"י זה דלא יעשה זה בשביל אכילת פירותיו שסבור שתשאר בידו ועפ"ר:
יח סָעִיף ח שצריך לשהות שנים עשר חדש. כן היה המעשה בגמרא ועד"ר שם כתבתי מדסתם הטור מוכח דלפי המסקנא דקאמר שם הגמרא ולא "היא כו' חזר ממאי דס"ד שם מעיקרא ואי בעי' טפי מי"ב חדש נותנין לו זמן יותר ארוך וגם לא תלה הדבר בדשכיח שיירות ודלא כב"י ע"ש:
יט סָעִיף ט עד שיפסקו המוסיפין כו'. כ"כ הטור בשם הרמב"ם בסימן ק"ג ס"ח וכ' עליו ז"ל יראה מל' שא"צ להכריז ל' יום כ"א בשל יתומים ונראה שאין לחלק כיון שנמכר שלא מדעתו ע"פ ב"ד צריך שומא והכרזה כמו בשל יתומים עכ"ל גם הבע"ת כ' כן בשם כמה גדולים וב"י הביאו שם ומן התימא שסתם כאן המחבר ומור"ם בדברי הרמב"ם ולא הזכירו כלל דעת החולקים:
כ סָעִיף ט וקורעין שטר חוב. וכותבין בשטר שקרעוהו וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז שכל אדרכתא שאין כתוב בה כו' וקאי נמי אכשגובין מבנ"ח ומן התימא על הרמב"ם והמחבר שכתבו בסעיף זה כן אמשועבדים ולא כתבו כן כאן בגביית מבנ"ח:
כא סָעִיף ט וחצי השבח. טעמו יתבאר בר"ס קט"ו ע"ש. גם כתבתי מזה לעיל ר"ס ס' ע"ש:
כב סָעִיף ט אם היה הלוה עמנו במדינה כו'. עיין בסי' קי"ד שם נתבאר דין זה:
כג סָעִיף ט את זה הטורף ואת הב"ח. ר"ל המלוה הבא לטרוף את הלוה ששדה הי' שלו וכמ"ש לפני זה שגם להלו' משביעין ליה כשהוא במדינ' וכמ"ש הטור והמחבר ג"כ לקמן סי' קי"ד:
כד סָעִיף י שאין כתו' בה קרענו כו'. בסי' ק"ג כתבתי הטעם דשמא ישכחו הב"ד בידו השט"ח והמלוה ילך לבית דין אחר ויבקש מהם אדרכתא על שדה אחר משא"כ כשכותבין קרענוהו לשטר דאז ודאי לא יכתבו כן עד שכבר קרעוהו גם בסי' מ"א כתבתי מעין זה ע"ש:
א סָעִיף א שנתייאש מחובו. עמ"ש באורך בסי' קס"ג מדין יאוש בחוב:
ב סָעִיף ו השטר על פקדון. והטעם כיון דפקדון הדרא בעיני' א"צ זמן דיחזור הפקדון כמות שהוא וכת' הר"ן בפ' הגוזל ומאכיל הני מילי דכפר ביה אבל אם מוד' בי' שפשע והרי הוא חייב עליו דינו כדין מלו' בעלמא ע"כ וראיתי בש"ג שכת' על זה וז"ל וצ"ע דהא קי"ל דלא נשתנה המעש' חילופי דברים כדאית' במרדכי פ' החובל ע"כ. והיינו דשם במרדכי כת' ראובן שהלו' יוד לטרין לשמעון לזמן קצוב ואחר הזמן אמר ראובן כשמעון אותם י' לטרין שאתה חייב לי יהי' למחצית שכר וכבר נתעסק בהם שמעון ונאנסו נראה דשמעון חייב באונסין כאשר בתחל' כי אין המעש' נשתנה בחלופי דבריו וראי' מפ' החובל האומר קרע כסותי חייב ורמינהי לשמור ולא לקרוע ואמר רבא לא קשיא הא דאתי לידי' בתורת שמיר' וכו' ה"נ בתורת מלו' קאי ולא משתנ' לעיסקא ע"ש אמנם לא ידענ' מאי קושיא דהכא כיון דפשע ע"כ משתנ' דינו מפקדון למלו' כיון דליתי' בעינ' וצריך מעות לשלם בודאי בעי זמן שנותנין להלוא':
ג סָעִיף ט אוכל הטורף פירות ע' בשטה מקובצת פ' המפקיד מכי מטא אדרכתא לידי' פי' אדרכתא דחליט' דאלו באדרכת' קמיית' לא זכיה בפירי דהא לא ידע מאי ניהו קרקע דגבי וליכ' לא שומא ולא שום זכי' ע"כ וע' בש"ע סי' ק"ג סעיף ו' ואם נשתהה זמן שלא הורידהו דאי אייקר או זילי ברשות' דלוה קאי וזה משמע כדברי ש"מ דאינו זוכה המלו' אלא אחר הורד' והחלט':
א סָעִיף א לבניו. אפי' כשהי' שכ"מ וכן מבואר שם בבעה"ת שממנו מקור הדין וכן מוכח בש"ס ופוסקים בא"ע סי' ק"ו ע"ש ודלא כב"י וע"ל סי' פ"א ס"ב בהג"ה. ש"ך:
ב סָעִיף א דמחל. דאע"ג דבכתובת אשה מהני כה"ג כמ"ש הט"ו בא"ע סי' ק"ו הא אמרי' בש"ס דדוקא בכתוב' הקילו כיון דחלק לה כבוד לחלק עם הבנים אף דלא ניתן לה חלק כ"כ כמו הבנים אמרינן כיון דשתק' מחלה אבל בשאר ב"ח לא הקילו מן הסתם לומר כן. סמ"ע:
ג סָעִיף א מודה. שעדיין לא פרעו אלא שטוען דמחל לו כ"כ הסמ"ע ור"ל הואיל ולא תבעו כמה שנים מחל לו אבל אם טען דמחל לו בפירוש פשיטא דנאמן במגו דפרעתיך דאמרינן כיון דמחל לו תו לא איכפת ליה בשטר וכמ"ש סי' פ"א וע' בב"ח מ"ש בזה ודבריו תמוהין עכ"ל הש"ך *ע"ל סי' רמ"א ס"ב בהג"ה ולעיל סי' י"ב ס"ח ע"ש בסמ"ע וש"ך וצ"ע שלא הביאו כאן שום דבר מזה:
ד סָעִיף ג קרוב. בסי' ק"ו יתבאר דהיינו כשיעור שיוכל השליח לילך אליו ולחזור בשלשים יום ומ"ש בסמוך ס"ה דאין נותנין לו זמן רק יום או יומים שאני התם שכבר הודיעוהו ונתנו לו זמן מוקדם. סמ"ע:
ה סָעִיף ד זמן. לפי ראות עיני הב"ד כמה צריך לו והטור שכת' ל' יום היינו מן הסתם כשאין הב"ד יכולין לשער הזמן וז"ש הרמ"א ומן הסתם כו'. שם:
ו סָעִיף ד שליש. אבל אם יש ממש בדברי הלו' והמלו' אלם אזי נותנין לו מתחל' צ' יום ואין מוציאין ממנו כלום עד שיגיע הזמן וכ"כ ב"י בשם בעה"ת עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך משמע מדבריו דהני צ' יום נותנין לו מיד כשטוען מזויף ולא נהירא דפשוט דצ' יום דקאמר היינו לאחר שנתנו לו ל' יום קודם כתיבת האדרכתא כדאיתא בש"ס ואם כדבריו יהי' הבעה"ת נגד הש"ס עכ"ל:
ז סָעִיף ה פתיחה. פי' כתב נידוי ובש"ס אמרי' דל' יום הראשונים לא נחתינן לנכסיה דאמרי' דלמא קטרח בזוזי דניזף ליה מצעאי לא נחתינן לנכסי דאמרי' דלמא לא אשכח למיזף וקטרח למזבן בתראי נמי לא דאמרי' הלוקח שרוצ' לקנות נכסיו קטרח בזוזי ומה"ט לחוד לא הו' ממתינין ליה צ' יום דהא בסי' ק' יתבאר דאין נותנין זמן כדי לטרוח ולפרוע רק ל' יום ואם לא בא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד אלא שאני הכא דטוען שאינו חייב ושיש לו עדים שהשטר מזוייף ואף שאין אנו מאמינים לו ומנדינן ליה מ"מ מועיל טענתו להא דאין יורדין לנכסיו עד בתר צ' יום דהיינו אחר ס' יום מחרימין ליה. ובסוף צ' כותבין אדרכתא. סמ"ע:
ח סָעִיף ו מיד. ואפי' ל' יום הראשונים דלפני צ"י אין נותנין לו מאחר שמסרב מלבוא לב"ד. שם:
ט סָעִיף ו אין ממתינין. ומ"מ נותנין לו ל' יום הראשונים מאחר דטוען יש לי ראי' לבטל שטר הפקדון ולשון וכן לאו דוקא שדומ' בכל ענין לדין הקודם אלא דר"ל שגם בפקדון אין ממתינין ליה צ' יום. שם:
י סָעִיף ז שמא. אבל אקרקע כותבין אדרכתא וליכא למימנע מהני חששות דהא גם בנשאר' בידו נלקה במכה זו שבאה משמיא. שם:
יא סָעִיף ז הראוי. (כל מקום שהב"ד קובעין זמן הוי שבת וי"ט בכלל הזמן אע"פ שא"י לעשות בשבת וי"ט אותו הדבר שקבעו עליו כ"כ ש"ג. ולי נרא' שהכל לפי ראות הדיין שאם קבעו לו זמן ג' ימים והוא עי"ט הדבר ברור שבאותן ג' ימים אינו יכול לעשות כלום ובודאי דג"י אחר י"ט קאמרי וע' בדינים אלו בתשובת הראנ"ח ח"א סימן כ"ח ובהרשד"ם חח"מ סי' פ"ו ושצ"ו ובמהרש"ך ח"ב סי' קנ"ו ובתשובת מהר"ש הלוי חלק א"ע סימן י"ד ובמהר"ם אלשיך סי' י"ז. כנה"ג):
יב סָעִיף ח לילך. ואם בעי טפי מי"ב חדש נותנין לו זמן יותר ארוך וגם לא תלוי הדבר בדשכיחי שיירות ודלא כב"י ע"ש. סמ"ע:
יג סָעִיף ט שיראה. ובעה"ת כת' בשם כמה גדולים דצריך שומא והכרז' כמו בשל יתומים כיון שנמכר שלא מדעתו ע"פ בית דין והבית יוסף הביאו בסימן ק"ג ומהתימא שהמחבר והרמ"א סתמו כאן כדעת הרמב"ם ולא הזכירו כלל דעת החולקים. שם:
יד סָעִיף ט במדינה. ע' בסי' קי"ד שם נתבאר דין זה:
טו סָעִיף י קרענו. בסימן ק"ג כתבתי הטעם דשמא ישכחו הב"ד בידו השט"ח והמלו' ילך לב"ד אחר ויבקש מהן אדרכתא על שדה אחר משא"כ כשכותבין קרענוהו לשטר דאז ודאי לא יכתבו כן עד שכבר קרעוהו גם בסי' מ"א כתבתי מעין זה עיין שם עד כאן לשון הסמ"ע:
א סָעִיף א אין אומרים מחל לו. עיין בספר שער משפט שכתב דהמלו' נוטל בלא שבועה ואף חרם סתם אינו צריך משום דאף אם מחל לו בלב יכול לחזור בו כיון דליכא אומדנא דמוכח שמחל לו וכמ"ש בתשובת מהרי"ט חח"מ סי' מ"ה דמחילה בלב לא הוי מחילה אם לא היכי דאיכא אומדנא דמוכח כו' ואף שמדברי הב"ח סימן קמ"ו לא נראה כן העיקר כמהרי"ט והאריך בזה ע"ש ועמ"ש לעיל סי' י"ב ס"ח סקי"ד:
ב סָעִיף א אינו יאוש. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' לקמן סי' רס"ב ס"ה בהגה וע' בט"ז סימן קס"ג בהגהותיו ובספר קצות החושן שם:
ג סָעִיף ד ואח"כ אם יש לו ראיה יחזיר. כתב בספר שער משפט קשיה כיון דמיירי הכא שנתקיים השטר בב"ד אם כן אף אם אחר שיגבה בב"ד יביא עדים לא יכול הלוה להוציא ממנו דהו"ל תרי ותרי כמבואר בסי' מ"ו סל"ז בהגה כו' וע"כ צ"ל דהרמב"ם והמחבר מיירי הכא שנתקיים השטר על פי עדי' אחרים שמעולם לא חתמו על שטר וזה מזוייף הוא דבכה"ג האחרוני' מהימני או שהלוה יביא עדים שהמלוה הי' מהדר אזיוף דבכי האי גוונא לא מהני קיום השטר כמבואר בסי' ס"ג ס"א ואף תפיסת המלוה לא מהני כמ"ש הסמ"ע שם אבל אם נתקיים ע"י עדים שאמרו כתב ידינו הוא והלוה טוען שיביא עדי' שאין זה כתב ידם ומזויף הוא אף שנרא' שאינו אלא עלילות דברים מניחין המעות ביד שליש כמו באלם עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א ואפי' שמענו. ע"ל סי' רס"ב ס"ה בהג"ה וכמ"ש בפ"י דפסחים כל אשראי כו':
ב סָעִיף א ואפי' אין. כתובות שם ק"ד א':
ג סָעִיף ב צריך הדיין. סנה' ל"ב וכנ"ל סי' ס"א ס"ט:
ד סָעִיף ד אם נראה. ואם נראה. מדאמרי' קבעו לי זימנא קבעינן ולא אמרו כמה ש"מ שהכל לפי ראות עיניהם:
ה סָעִיף ד ומן. ב"מ קי"ח א':
ו סָעִיף ה ומתירין לו. מדאמרי' כתבינן כו' תשעין יומין וא"ל דקאי אלא נחתינן כו' דא"כ הל"ל ולא נחתי לנכסיה תשעין יומין כו':
ז סָעִיף ו בין על המטלטלין. אע"ג שאמר בס"ז זה שאמרנו כו' שם משום שאומר שיביא ראיה לבטל השטר כמ"ש שם כ"ז שהוא אומר כו' שמא וכמ"ש בגמ' שם משא"כ כאן:
ח סָעִיף ז (ליקוט) זה שאמרנו כו'. אבל הרא"ש שם כ' דמש"ש דוקא אמקרקעי הוא אם כותבין לאלתר (ע"כ):
ט סָעִיף ט אם לנכסים ב"ח. ר"ל דא"צ לשטר טירפא ושטר שומא כמש"ל:
י סָעִיף ט שמין לו שלשה. כן מ' בפ"ה דע"ז ע"ב א':
יא סָעִיף ט ומכריזין עליהם. ב"מ ל"ה ב':
יב סָעִיף ט כפי מה. בא לתרץ קו' תוס' בערכין כ"א ב' ד"ה שום: (ליקוט) כפי מה שיראה. וכ"כ בר"ס ק"ג ואין דעת רש"י כן שכ' בב"מ ל"ה ב' בד"ה מכי. ובמס' ערכין כו' ועד כו' (ע"כ):
יג סָעִיף ט ומורידין. ב"מ שם:
יד סָעִיף ט וכבר קרענו. ה"ה מבנ"ח שקורעין כנ"ל אבל אין כותבין באדרכתא וכן אין קורעין עד לאחר השומא דשם אין כותבין לשומא כלל כמו במשועבדים שכ' לקמן וכותבין הורדה כו' וכן לא כ' שקורעין האדרכתא בבנ"ח לפי שאין שטר אחר אחריה ועדיין צ"ע וכתיבת אדרכתא על בנ"ח ושאין קורעין אותה אפי' לאחר הכרזה הוא בכתובות ק"ד ב' ושם מ' ג"כ שאפי' בלא שטר כותבין אדרכתא דע"כ לא היה ביד הכתובה וז"ש לעיל אם היה שם שטר:
טו סָעִיף ט וכותבין לו שטר הטרפא. כגי' אדרכתא קודם לטרפא:
טז סָעִיף ט כדרך שמכריזין. דחד דינא אית להו בשבועה ובפיטור מן השבועה סתם ובמלוה ע"פ לר' יוחנן:
יז סָעִיף ט ואם יש טעות. כתובות קד ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.