א הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְלֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן בַּשּׁוּק, אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ עִמָּהּ, בֵּין אִם הוּא בָּחוּר בֵּין אִם הוּא אַלְמוֹן. וְחָתָן אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְאָסוּר לָצֵאת יְחִידִי בַּשּׁוּק (רַ"ן פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת וּבְפִרְקֵי ר' אֱלִעֶזֶר):
ב הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה צָרִיךְ לִשְׂמוֹחַ עִמָּהּ שְׁלשֶׁת יָמִים, בֵּין בָּחוּר בֵּין אַלְמוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָחוּר שֶׁנָּשָׂא בְּעוּלָה צָרִיךְ לִשְׂמֹח עִמָּהּ שִׁבְעָה יָמִים. וְהָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִמְחֹל עַל שִׂמְחָתָהּ (ר' יְרוּחָם נָתִיב כ"ב):
ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת בְּתִקּוּן הַסְעֻדָּה. וְיֵשׁ מַתִּירִין. וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג לִשָּׂא נָשִׁים בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְהוּא שֶׁיִּטְרַח בִּסְעֻדַּת הַנִּשּׂוּאִין שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין. וּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית דִּין יוֹשְׁבִים בּוֹ אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בִּלְבַד, בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בְּיוֹם רְבִיעִי, שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וּמִנְהַג חֲכָמִים שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה יִשָּׂאֶנָּה בַּחֲמִישִׁי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ שְׁלשָׁה יָמִים: חֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת וְעֶרֶב שַׁבָּת וְשַׁבָּת, וְיוֹצֵא לִמְלַאכְתּוֹ יוֹם רִאשׁוֹן. וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא נָשִׁים אֶלָּא בִּתְחִלַּת הַחֹדֶשׁ, בְּעוֹד שֶׁהַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ (הָרַ"ן סוֹף פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת), וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן קע"ט:
ד אִם הֶחָתָן אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה, וּקְרוֹבֵי הַכַּלָּה רוֹצִים שֶׁיַּעֲשֶׂה סְעֻדָּה, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה סְעֻדָּה לְפִי כְּבוֹדוֹ וּלְפִי כְּבוֹדָהּ:
ה אֵין כּוֹנְסִין בְּתוּלָה לָחֻפָּה, בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁעַל יְדֵי הַחֻפָּה זוֹכֶה בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וַהֲוָה לֵהּ כְּקוֹנֶה קִנְיָן בְּשַׁבָּת. וְאַלְמָנָה, אֵין חֻפָּה קוֹנָה בָּהּ, אֶלָּא עַל יְדֵי יִחוּד שֶׁל בִּיאָה זוֹכֶה בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ קֹדֶם שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּקוֹנֶה קִנְיָן בְּשַׁבָּת. וְעַיֵּן בְּא"ח סִימָן של"ט:
ו אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בְּחֹל הַמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַיבְּמִים; אֲבָל מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין, אֲבָל לֹא מִן הָאֵרוּסִין:
א סָעִיף ה לפיכך צריך להתיחד כו' פירוש אחר החופה כ"כ התוספת פ"ק דיומא שיש לייחד האלמנה אחר ברכת הנשואין קודם לשבת ואפילו יחוד לחוד בלא ביאה קונה עכ"ל ומ"מ יחוד הראויה לביאה בעי' וכ' במשאת בנימין סי' כ' דאע"ג דבמרדכי ובמהרי"ל כתבו דדוקא ביאה בעי' ולא סגי ביחוד לחוד לא קי"ל כן דרוב הפוסקים לא כ"כ. כ' עוד שם במה שנוהגין ליחד האלמנה מבעוד יום קודם החופה מנהג גרוע הוא אפי' אם טהורה דהא עדיין אינה ראויה לביאה דכלה בלא ברכה אסורה כנדה א"כ יש למנוע אותו המנהג וכ"כ בדרישה וז"ל דאם היא טמאה מותר לכונס' בע"ש ושם אין מייחדין דהא אסורה משום נדה ואין כאן איסור קונה קנין בשבת דהא לא יבא עליה בשבת ביאה ראשונה. כתב במשאת בנימין שם וראיתי תשובה אחת להחכם ר' אלעזר אשכנזהי שהורה למעשה בק"ק פוזנא בא' שנשא אלמנה בע"ש ולא נתיחד עמה קודם שבת והתיר לבא עליה בשבת וכבר נתווכחו עמו חכמי ק"ק פוזנא וחלקו עמו בזה הוא כדאי לחלוק (על) דבריו שם תשובה מטעם שחופה קונה באלמנה כמו בבתולה וראיותיו אין בהם ממש והוראה זו כשגגה מלני השליט אלא אסור לבוא עליה בשבת אם לא נתייחד עמה אחר החופה מבע"י בחדר מיוחד ע"כ ואני אומר דודאי ענין זה שאמר מהר"א אשכנזי דיש חופה באלמנה כמו בבתולה א"א אומר' דהפוסקים מתנגדים לזה אלא נ"ל דרך אחר להתיר לדידן דהיינו אע"ג דחופה אינה קונה באלמנה היינו מצד החופה עצמה אבל יש כאן קנין מצד מסירתה לרשות הבעל כל שהולך עמה הבעל מן החופה להוליכה לבית הנשואין באותו הליכה קונ אותה כמו שהוכחתי בסי' ס"ג צ"ל נ"ו) באלמנה ההולכת עם בעלה לבית כולי כמו שדקדקנו שם ול"ד למנהג קודם בזה שלא היתה הלכת החתן עם הכלב לבית החופה ששם נעשה הנשואין ע"ש גם באלמנה יש היתר לכל הפחות בדעבד אם לא נתייחדה עמו מבע"י אחר החופה לבא עליה בשבת ומלבד זה נראה לי להקשות דהא בבתולה הוי איסור בחופה בשבת דשם הוי החופה קנין אפ"ה כ' רמ"א בא"ח סי' של"ט דלפעמים שאין הצדדים יכולים להשוות בנדוניא ונמשך עד החשיכה ואפ"ה נותנין קידושין מחמת של יהיה ביוש לחתן וכלה וסומכין על אותה דיעה דס"ל דאם יש מצוה כגון שאין לו אשה ובנים דמקדשין בשב' א"כ למה לא נימא גבי אלמנה ג"כ הכי וק"ו הוא דחופה היא כל עיקר' כדי שע"י ניקנית לו ע"י קידושין משא"כ בביאה שעיקרה לקיום מצוה לא לקנין אלא דמ"מ נראה כמ"ש הפוסקים בלשון זה נראה כקנין והוא שבות א"כ למה לא תכריע מצות פ"ו לדחות השבות ותו ראיה ממ"ש דטור סי' ע"ו דיש איסור אפילו ביחוד בלא כתובה ואפילו התפסת מטלטלין לא מהני ואפ"ה אם לא נכתבה הכתובה בע"ש מותר לתפיס מטלטלין בשבת כדי שיבעול א"כ מ"ש משבות דכאן דיהא אסור אפילו דיעבד ותו ראיה מ"ש מההיא דפ"ק דכתובות מת אביו של חתן ופתו אפוי דכונס הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש כו' הרי דאע"ג דל חל עליו (הבעילות) (צ"ל האבילות) כיון שלא נקבר עדיין מ"מ יש עליו אנינות כמ"ש התוספת שם והיה לנו לומר שאע"פ שמטעם פסידא דסעודה התירו לו לדחות האבילות ולעשות משתה מ"מ למה נתיר לו הבעילה דהא בזה ליכא פסידא אם ימתין א"כ למה לא נתיר לו ביאה ראשונה בשב' כל ששכח מליחד או שלא ידע הדין דזה הוה אונס וכ"ת ביאת בתולה השיב טפי מצוה מביאת אלמנה זה אינו דהא התו' כתבו שם הטעם דקרי לביאת בתולה בעילת מצוה משום דעי"ז יבוא לע"ו א"כ הך ביאה אינה אלא הכשר מצוה ק"ו ביאת אלמנה שהיא מצוה עצמה שאפשר שתתעבר למה נדחה אותה כל שכינס' כבר מכל זה נראה דהאיסור הביא' באלמנ' בשבת הוא שלכתחילה לא יבוא לידי כך ודוגמא לזה כ' רמ"א בסי' של"ט בא"ח לענין קידושי בתולה בשבת וכן אמרה לשון ירושלמי שאמר הני דכנסין ארמלין צריך למכנס מבע"י וכן הטור כ' לשון לכתחילה תקנו שלא יבא לידי איסור אלא שהש"ע בא"ח סי' שכ"ט כ' כונס אלמנה לא יבוא עליה ביאה ראשונ' בשבת נימא שכוונתו דאם כנסה כבר ולא רצה תחיל' ליחד עמה אסור לו (ביאה הראשונ') בשבת משא"כ באם שכח או שלא ידע הדין שמותר בביאה בשבת ואף אם ירצה שום למדן לדחות על קושיות אלו מ"מ ראיה ראשונה שזכרתי מטעם מסירת רשות כיון שהולך עמה מן החופה אין ע"ז פה להשיב כנלע"ד ובעל מ"ב אלו נחית למה שזכרנו לא הי' כתוב שהור' כן כי שגגה היא ולא יאונ' לצדיק כל און: דברי המגיה כתב ב"ש סק"ו וכ"ז איירי כו' וכ"כ בט"ז וכ' עוד אע"ג חופה לא מהני באלמנה מ"מ אם הבעל הולך עמה מן החופה להוליכה לבית הנשואין קונה אותה בהליכה ואינו נראה עכ"ל והנה לא כתב ע"ז שום סתיר' ולא שום ראיה על מה ולמה א"צ ואפשר משום דהט"ז כתב דאין ע"ז פה להשיב לכן לא היה לו מה להשיב וכ' סתם ואינו נראה אבל דברי הט"ז נכונים בזה דהא בגמ' דידן לא מצינו שום חילוק בין בתולה לאלמנה רק דחילוק זה נלמד ממה דאי' בירושלמי הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריך למכנס' מבע"י משמע דבכונס בתולה אין הדין כן ובודאי כל כמה דמצי לאקרובי חלוקתן שבין אלמנה לבתלה מקרבי' דלא תהוי חילוק גדול ביניהם כיון דלא נמצא החילוק בגמ' דידן וא"כ כיון דלדידן החופה היא מה שמעמידין פרוסה על הכלונסות וזה קונה בבתולה א"כ באלמנה אף דחופה זו אינה קונה מ"מ הבאתו שמביא אותה לביתו אח"כ הוא קנין וזה החילוק שבינה לבתולה דא"ל דגם בבתולה אין זה נקרא חופה רק מה שאוכלים אח"כ במקום צנוע ביחד דהוי כמו יחוד וזהו החופה כמו שמסיים רמ"א וזהו דוקא החופה אבל אם לא היו אוכלין במקום צנוע לא היה מהני מה שהכניסה תחת הכלונסות א"כ כיון דזה הוא דוק' החופה אף בבתולה א"כ באלמנה לא מהני גם זה מה שאוכלין במקום צנוע דהוא יחוד כמו ש' הכ"ח דיש למנוע לכנוס שם רבים וגם הב"ש כ"כ א"כ באלמנה לא מהני יחוד לחוד כי אם ביאה א"כ למה חלקו על החכם מהר"א אשכנזי במה שאירע שלא נתייחדו קודם הא אפי' אם היו מתייחדים לא מהני דהא צריך דוקא ביאה עצמה אלא ודאי דהרמ"א כ' זה מה שאנו יוצאים ידי כל החששות אף באלמנה כמ"ש הט"ז סי' נ"ו סק"ד ז"ל ובזה ניחא לי מה שלא הזכיר רמ"א בסי' נ"ד דבאלמנה אין חופה קונה כולי ע"ש א"כ מיירי רמ"א אף באלמנה ובדיעבד יצא בבתולה בכניסה תחת הכלונסות ובאלמנה צריך גם שיביאנה לביתו ואז קונה אותה בדיעבד בזה כיון שהכניסה לביתו לבא עליה אחר כך ומה שכתבו התוס' בשם הירושלמי דבאלמנה צריך לייחדן מבע"י היינו כשלא הביאה לביתו כמ"ש הט"ז בסי' נ"ו סק"ד וכ"כ החמ"ח בסי' נ"ד סק"ז בשם הר"ן סהבא"ה לביתו מהני גם באלמנה ומ"ש הב"ש בסק"ד דהר"ן מיירי דוקא בבתולה הוא דמהני' הכניסה לביתו אבל לא באלמנה אין זה כלום דראיי' הר"ן הוא מגמ' דאמרי' אלמנה מן הנשואין אעפ"י שעדים מעידים שלא נסתרה כו' ובגמ' דידן אין חילוק בין בתולה לאלמנה אם כן לגמ' דידן מיירי גם באלמנה רק הירושלמי מחלק באלמנה ובזה נוכל לומר מנ"ל לומר דהירושלמי חולק על הגמ' וס"ל דלא מהני באלמנה הכניסה לביתו דלמא הירושלמי ס"ל דמהני באלמנה אם הכניס' לביתו מבע"י אבל בבתולה ס"ל דא"צ גם לזה שיביא' לביתו כי חופה קונ' בה אף בלא הכניסה לביתו דבלא"ה נוכל לומר לגמ' דידן מהני גם חופה גרידא בלא הכנס' לביתו רק שאין לנו ראי' ע"ז כ"א על הבא' לביתו מכח דאמרינן אע"פ שעדים מעידים שלא נתסרה מכח זה אנו למידין דהובא' לביתו מהני ואפשר לומר דאף פחות מזה מהני אף באלמנה אלא דאין לנו ראי' ע"ז א"כ כיון דמציני בירושלמי חילוק באלמנה דצריכין להכניס מבע"י למה נאמר שהוא נגד הגמ' וצריך דוקא יחוד דאדרבא איפכא מסתברא דבאלמנ' הוא דצריך כניסה לביתו וכניסת' מהני אבל בבתולה א"צ גם לזה דחופה לחוד מהני בה ובזה לא יחלוק הירושלמי על הגמ' כיון דלא מצינו דצריך בבתול' הבאה לביתו כמ"ש וגם הב"ש בר"ס ג"ו מביא דברי הט"ז באריכות ולא כתב עליו מידי וטפי היה לו לכתוב שם דאינו נראה לפי דעתו שכתב שם דמסירתו לרשותו מהני ליורש' מטעם דמחלה לו וא"כ א"צ כניסה לחופה והבא' לביתו דמסירה לרשותו לחוד מהני לירושת' אבל באמת דברי הט"ז נכונים דהא יש לדקדק בדברי הט"ז שכתב ונראה מזה דאפי' באלמנה אין חופה קונה בה מ"מ כאן שהבעל הולך עמה מן החופה כו' הא כאן לא נזכר כלל מחופה דאלו הי' מיירי כאן מחופה לא היה צריך קודם לזה דמיירי בבתולה כלל מסירה לרשותו כי חופה קונה בלא מסיר' לרשותו בבתולה א"ו דלאו בחרא עניינא מיירי בבתולה ובאלמנה אלא בתרי עניינא בבתולה מיירי בלא הכניסה מקודם לחופה ובזה מהני אם הכניסה לרשותו ובאלמנה מיירי שהכניסה מקודם לחופה וחופה אינה קונה אות' אלא דאז הוא מכניס לחופה כמו בתולה בלא חופה ובזה מיירי אם היה בעל' או שלוחין עמה קונה אות' לירושת' ע"י הכנסה לרשותו דאל"כ דגם באלמנה מיירי שלא הכניסה מקודם לחופה א"כ יהיה בתולה גרוע מאלמנה דבבתולה כתב וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בחצר ונתייחד עמה לשם נשואין משמע ביחוד לחוד לא מהני דבעינן דוקא לשם נשואין וכ"ש דלא מהני הילוך לחוד עם הבעל וכן סיים בהדיא אבל אם עדיין כו' אפי' נכנס הבעל עמה לחצר ללון כו' ועדיין לא נתיחד עמה לשם נשואין אם מתה ירשנה אביה ובאלמנה כתב וכן אם היתה בוגרת כו' ואין עמה לא בעלה ולא שלוחו ומת' אין הבעל יורש אותה משמע דאם הבעל או שלוחו עמה יורש אותה אף בלא נתייחד' כלל וא"כ גרע בתולה מאלמנה דבבתולה לא מהני כ"א יחוד לשם נשואין ובאלמנה א"צ ליחוד כלל וא"ל דלענין זה גרע טפי בתולה מאלמנה דבתולה היא ברשות אחרת דהיינו ברשות אביה ואינה יוצ' מרשותו כ"א ע"י מעש' רבה דהיינו יחוד לשם נשואין אבל באלמנה דאינה ברשות אחרת מהני כניסה לרשותו מיד כיון דאין כאן דעת אחרת דמנ"ל הא דהא בגמרא דכתובו' דף מ"ח לא מחלק כלל בין אלמנה לבתולה ומנ"ל להקל באלמנה מה שלא נמצא בש"ס דבהליכה עם הבעל או שלוחו לחוד מהני בלא יחוד כלל א"ו דכאן מיירי שהכניסו מקודם לחופה ואז אלמנה היא כמו בתולה שלא נכנסה לחופה רק דבזה עדיפא אלמנה אחר החופה מבתולה קודם החופה דבאלמנה אפי' אם הלכה עם הבעל חוד ולא נתייחדה עמו כלל מהני לירש אותה כיון דהי' לה חופה מקודם אף שאין חופה קונה אות' לדעת הירושלמי מ"מ מהני עכ"פ לעניין זה וגם טעם שכתבנו דאין כאן דעת אחרת אבל בבתולה דאיכא דעת אחרת בעינן דוקא יחוד לשם נשואין כיון דלא הי' לה חופה מקודם ובזה לק"מ מה שהקשה הב"ש על מה שכתב בש"ע אלמנה שלא הלכו שלוחיו עמה אין הבעל יורש אותה ת"ל אפילו אם הלכו שלוחיו עמה אינו יורש דכיון דחופה לא מהנה באלמנה כ"ש דמסירה לא מהני באלמנה דגרע מסירה מחופה ופי' מ"ש לק"מ דבאלמנה מיירי שהי' לה חופה מקודם ואם היה שלוחיו עמה היה מהני מטעם מסיר' כמ"ש ובודאי לאו משום מחילה נגעי בה אלא מטעם קנין נגעו בו דבודאי אי לא היה קונה אותה לא הי' אמרינן דמחלה בלתי שום טעם וריח אלא דכאן הטעם דהוי קנין לענין ירושה דאחולי מחלה לי' לענין זה דלהוי כניסת' לרשותו אחר הכופה קנין לענין ירושה כיון דמצינו דחופה לחוד קונה בבתולה לגמרי אמרי' דבאלמנ הוי עכ"פ קנין לענין ירושת דבוודאי מחל לו לענין זה ומכח זה דחקו התו' עצמם לפרש גם לענין שאר מילי הוי קנין ולא אתא לאפוקי רק לענין תרומה לא קנה ע"ש ואלו הי' הטעם משום מחילה בלא קנין לא הי' דוחקים התו' לזה כלל דדוקא בירושה שייך לומר דמחלה משא"כ בשאר מילי וכ"ז בלא הכניסה לביתו אבל בהכניסה לביתו אחר החופה בודאי מהני בדיעבד אפי' בלא יחוד מבע"י מותר לבוא עליה בשבת דהבאתו לביתו אחר החופה קוניה אותה וכן אם היתה נדה מורת לטבול בשבת דהבא' לביתו כדי לבוא עליה אח"כ קונה אותה דלא כב"ש שחולק על החמ"ח בשה כמ"ש עכד"ה): דבר ברור דמ"ש שצריך יחוד מבע"י ה"ה דמהני בין השמשות דהא איתא בא"ח סי' שמ"ב כל שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או דוחק:
ב סָעִיף ו אין נושאין נשים כו' עיין מה שכתב בא"ח סי' תקמ"ו:
א סָעִיף א ז' ימים. בסימן ס"ב נתבאר דלענין ז' ברכות בין בחור שנשא אלמנה. או אלמון שנשא בתולה מברכין ז"ב כל שבעה כשיש פ"ח. וכאן נתבאר דלענין שמחה שלא יעשה מלאכה צריך להיות דוק' בתולה. ול"ש הוא בחור או אלמון. אבל אם היא בעולה נתבאר בסעיף ב' ועיין אחרונים:
ב סָעִיף א מלאכה. הרב רמ"א חידש בזה דלא מהני מחילה שלה ח"מ:
ג סָעִיף א בשוק. מזה נשתרבב המנהג שאינו יוצא החתן לבהכ"נ כל שבעה ימים כי אין בנמצ' שילווהו אותו מביתו לבה"כ ומבה"כ לביתו פרישה:
ד סָעִיף ב הבעולה. ב"ח מדייק אם היא אלמנה ואינה בעולה צריך לשמח עמה ז' ימים:
ה סָעִיף ב ז' ימים. דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים כמ"ש סי' ס"ב דמברכין כל ז' ימי משתה בבחור שנש' אלמנה. דקדקתי לפ"ז מאי הקשה הגמר' בכתובות דף ה' ע"א מאי איכ' בין ברכה לשקדו וכו'. לימא האיכ' בינייהו הא אם בחור נשא אלמנה דשקדו ליכא וברכה איכ' ע"ש ודו"ק. ועיין במגי"ד פרק יו"ד מה"א דין י"ב י"ג. ומש"ש ויש מי שכתב דהנהו לישנ' פליג' אהדדי ונקטינן כלישנ' בתר' ע"ש. אע"ג דלפי גי' ספרינו הוא לישנ' בתרא בחור שלשה לשמחה ע"ש. נ"ל דהה"מ מצא הגירסות הפוכות וכ"כ הרא"ה וכן הב"י ס"ס ס"ב ע"ש:
ו סָעִיף ג שיטרח כו'. ואם הכלה וקרוביה מוחלין על טורח זה אין להקפיד וכן המנהג עתה שלא להקפיד בטורח ג' ימים דוק' ח"מ:
ז סָעִיף ד כבודה. מיהו הכל לפי תואר הענין שאם הם יפזרו יותר מדאי ודאי אין לכוף. ואלמון דנשא בתול' וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה מבית אביה לבית בעלה בתוף ובכנור כמשפט הבנות הבתולות והבעל מוחה שאינו רוצה להרבות בשמחה מפני שהוא אלמון אין הבעל יוכל לעכב דעולה עמו ואינה יורדת עיין כנה"ג:
ח סָעִיף ה לחופה. ואם היה לה חופה מבע"י והיתה נדה לדידן דעושין חופת נדה מהני חופה ומותרת לטבול בשבת עב"ש:
ט סָעִיף ה ביאה. ר"ל יחוד הראוי לביאה אף שלא בא עליה. וב"ח כתב דצריך להיות ביאה ממש ולא מהני יחוד ועיין ב"ש ויחוד שאמרנו היינו אחר הקדושין אבל קודם הקדושין לא מהני. וכל זה איירי אם היא טהורה אבל אם היא טמאה מותר לכונסה בע"ש דהא הוא אין בא עליה בשבת ואינו קונה אותה בשבת ט"ז:
י סָעִיף ה שבת. ובין השמשות מותר דעל שבות לא גזרו בין השמשות במקום מצוה. ט"ז:
יא סָעִיף ו בח"ה. עיין בא"ח סימן תקמ"ו דשם מבואר דמותר לישא בערב הרגל. וכתב מהרי"ט בחדושיו דדוק' בשחרית אבל לא סמוך לחשכה עיין שם דף נ"ב ע"ב:
א סָעִיף א ולא ישא ויתן. עיין בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב ס"ס ס"ה אודות שני אחים שותפים בחנות א' והקטן נשא בתולה. וכתב דודאי ע"פ הדין מותר הגדול לפתוח החנות בתוך ז' ימי המשתה של אחיו הקטן ולישא וליתן ולא דמי לאבל (ביו"ד סי' ש"פ סכ"א) דכאן לא אסרי רק להחתן עצמו ולא לאחרים שלא יעשו מלאכתו או שלא יתעסקו בממונו אך אם יש מנהג בעיר לא ישנו ממנהגם ע"ש: (וכ"כ בס' כרם שלמה בשם מהריט"ץ סי' קע"ח שכ' דמה שאסרו מלאכה לחתן היא תקנה לשמחתו וא"כ ע"י שותפו אפשר שמותר לי בלי ספק לפתוח החנות וליקח חלקו מאותן הימים ע"ש. וכ' עוד בשם מהריב"ל ח"ג דחתן אסור להסתפר בז' ימי המשתה ע"ש):
ב סָעִיף א ושמח עמה. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רל"א שנשאל חתן בתוך שנתו אם מותר לצאת בסחורה למדינה אחרת. וכ' דמל' הגמ' פ' משוח מלחמה משמע דלאו דלא יצא בצבא ועשה דנקי יהיה לביתו לא איירי אלא שלא יצא למלחמה ולא יספיק צורכי המלחמה אבל שלא ילך בסחורה לתועלתו ולהנאתו אין זה בכלל וכ"מ מל' הסמ"ג והרמב"ם פ"ז מה' מלכים. ובל' מנין המצות להרמב"ם נפל טעות מן המעתיקים ע"ש ועיין בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ל"ז שכתב עליו דלא ראה שכן מפורש בליקוטי הפרדס ובס' החינוך דה"ה לצאת לסחורה אסור אך נראה דמהני מחילתה בזה ע"ש [עיין בתשו' חתם סופר אה"ע ח"ב סי' קנ"ה]:
ג סָעִיף א בעשיית מלאכה. עבה"ט וע' בח"מ שכ' דמ"ש בסעיף ב' דמועיל מחילה היינו לענין לאכול ולשתות ולשמוח עמה אבל לא לענין מלאכה דהוא אסור מצד עצמו שדומה למלך ועיין בס' המקנה בק"א שכ' דמונח מן הסוגיא דלא מקרי חתן לענין זה שיהא אסור במלאכה מצד עצמו אלא כשנושא בתולה ולפ"ז ממילא א"ש דברי הרמ"א דהא דכתב כאן מיירי בבתולה שאסור במלאכה מצד עצמו וצא מהני מחילה אבל בסעיף ב' נושא בעולה שפיר כתב דמהני מחילה משום דלא מקרי חתן לענין זה לאסור במלאכה מצד עצמו וכתב עוד ומיהו באלמון שנשא בתולה יש להסתפק אם האיסור מצד עצמו ובש"ס משמע דאסור מצד עצמו ע"ש:
ד סָעִיף ג וכן פשוט המנהג לישא בע"ש. אבל בא' בשבת אין מנהג וכן מצאתי בשו"ת רמ"א סי' קכ"ד שכ' דאין מדרך לעשות הנשואין ביום א' כחוקות הכותים כו' ע"ש:
ה סָעִיף ג ונהגו שלא לישא כתב בס' המקנה יש לדקדק מ"ש הרמ"א בא"ח סימן תקנ"א ס"ב ונוהגים להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז כו' תיפוק ליה שהוא לאחר חצי חודש ויש ליישב עפמ"ש המג"א סי' ת"צ סק"ט בשם הרמ"א בתשובה וז"ל לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו ולא כתבתי סתם וכן נוהגין ע"ש:
ו סָעִיף ג אלא בתחיל' החודש. עיין בס' פני יהושע בק"א למס' כתובות סי' א' שתמה על הטור וכל הפוסקים שכתבו בפשיטות דהאידנא אשה נשאת בכל יום בין בתול' ובין אלמנה היכא דליכא משום שקדו והלא היה להם לפרש דלכתחלה מיהא יש לחוש לטעמא דברכה (דהיינו שתינשא בה' ותבעל כו') משום עצה טובה כדמשמע מלשון רש"י ותוספת והר"ן והמרדכי ז"ל וביותר יש לתמוה על הגהת רמ"א ז"ל שהביא שנהגו שלא לישא אלא בתחילת החודש כו' ומי עדיף האי סימנא דלא נזכר בגמרא כלל מטעמא דברכה שהיא ברייתא דבר קפרא ואין לבטלה בידים. והאריך בזה ליישב קצת וסיים מ"מ כל הרוצה נקיים דברי חכמים יש לו לחוש לכתחילה לטעמא דברכה וינוחו לו ברכות על ראשו ע"ש:
ז סָעִיף ד וקרובי הכלה רוצים. כתב בס' המקנה לכאורה משמע דאם אין קרובי הכלה מקפידים מהני מחילה כמש"ל ס"ב ואף שכתבנו לעיל ס"א דלא מהני מחילה משום שמחת עצמו צ"ל דהכא מיירי לעשות סעודה לאחרים לפי כבודו וכבודה ואין זה ענין למחילת שמחתם עכ"ד:
ח סָעִיף ה ואלמנה. עיין בס' שעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים סעיף ג' שכ' דהיינו דוקא מן הנישואין אבל אלמנה וגרושה מן האירוסין ודאי דיש לה חופה כבתולה ובהכי מסולק קושיית תשובת משאת בנימין סי' צ' ע"ש עוד. ועיין בהגהת טעם המלך שם ס"א בענין בעולה בלא נשואין איך דינה לענין זה אי כבתולה או כאלמנה ע"ש:
ט סָעִיף ה יחוד של ביאה. עבה"ט מ"ש וב"ש כ' דצריך להיות ביאה ממש כו' ולעיל סי' נ"ה סק"ו הביא הבה"ט משם הב"ש דאלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו ובעינן עכ"פ יחוד דחזיא לביאה כו' משמע דא"צ ביאה ממש א"כ הדברים סותרים זא"ז. אך המעיין בב"ש כאן יראה דזה שכ' הבה"ט משמו דצריך ביאה ממש אין זה דעת הב"ש כלל רק שכ"כ בשם המרדכי ומהרי"ל וגם כ' דמוכרח לפרש כן בדעת המחבר מאחר דפסק בסי' ס"א דחופה של בתולה היינו יחוד הראוי לביאה א"כ כאן באלמנה בעינן ביאה ממש. אבל לדינא משמע דעת הב"ש כדברי המ"ב שהביא שם דמהני יחוד באלמנה והיינו ע"פ פסק הרמ"א בסי' ס"א דחופת נדה הוי חופה כו' ע"ש. ועי' בט"ז ביו"ד סי' קנ"ז סק"ו שדעתו להחמיר כדברי המרדכי ומהרי"ל דבעי ביאה ממש וכתב דאף שבס' מ"ב סי' צ' כ' דיחוד ג"כ קונה במקום הראוי לביאה מ"מ יש להחמיר כיון דגדולים אוסרים ע"ש (אלא דכאן באה"ע כ' הט"ז גופיה דכל זה בדורות הראשונים שלא היו עושין חופה על כלונסאות אלא שהי' בית מיוחד לנישואין ולשם הולכין החתן והכלה ואין שייך מסירת רשות דהא לא הלך עמה אלא כל א' בא בפ"ע אבל לדידן כו' והובא דבריו כב"ש סי' נ"ז ובסי' זה וחלק עליו וכתבתי מזה לעיל סי' נ"ה סק"ב ע"ש וע' בס"ק שאח"ז) אך דעת הב"ש כאן ולעיל סי' נ"ה סק"ד אין נראה כן וכ"נ דעת המג"א בא"ח סי' של"ט ס"ק י"א ע"ש וכ"כ בסידור הגאון מליסא ז"ל בדיני חופה בע"ש והעתקתי לשונו לעיל סי' נ"ה ע"ש ומ"ש הבה"ט ויחוד שאמרנו היינו אחר הקידושין כו' הוא מדברי הב"ש בשם מ"ב ועמ"ש בזה לעיל סי' ס"א סק"א ועי' בח"מ לעיל סי' נ"ה סק"ט: ומ"ש הב"ש כאן לתמוה על מהרי"ל שכ' דאף העראה לא קני באלמנה וכן תמה עליו בתשוב' מ"ב ע' בזה בס' בני אהובה פ"י מה"א שכ' ליישב דברי מהרי"ל בטו"ט ע"פ דברי הרי"ף פ' הבע"י ע"ש ועי' בתשו' ח"צ סי' ב' בשם הגאון מהרא"ב ז"ל מ"ש בפירוש דברי הירוש' בזה ע"ש ועי' ביאור רבינו הגר"א ז"ל:
י סָעִיף ה לפיכך צריך להתייחד עט"ז וב"ש ועי' בס' המקנה בק"א שצידד להתיר כדעת הגאון מהר"א אשכנזי וסיים ומ"מ אין לסמוך ע"ז לכתחילה וראוי לייחד קודם שבת אפי' בבתולה כמ"ש המ"ב אבל בדיעבד אין לאסור כבעילה מטעמים הנ"ל: ועוד נראה שיכול להתנו' קודם הביאה שלא יזכה עי"ז בשום זכיה עד שיתייחד עמה אחר שבת וכיון ששניהם אינם רוצים שיזכה בביאה זו כגון זו שומעין להם כמ"ש כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו עכ"ד. ועי' בס' ישועות יעקב סק"ג שהוא ז"ל מסתפק בזה בהתנו מתחילה שלא יהא לו זכות אי מהני ודעתו נוטה דלא מהני ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.