א כֵּיצַד חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה מִמַּה שֶּׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וְאִם כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּה רְגִילִים בִּגְדוֹלוֹת, צָרִיךְ לְהַנְהִיגָהּ כֵּן; אִם אֵין כֻּלָּם רְגִילִים בִּגְדוֹלוֹת, אֵינוֹ חַיָּב לְהַנְהִיגָהּ בְּכָךְ כְּשֶׁאוֹכֶלֶת עִמּוֹ. אֲבָל כְּשֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת עִמּוֹ צָרִיךְ לְהַנְהִיגָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיְתָה נוֹהֶגֶת בְּבֵית אָבִיהָ (טוּר):
ב בַּעַל שֶׁרָצָה לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ מְזוֹנוֹתֶיהָ הָרְאוּיִים לָהּ וְתִהְיֶה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה לְעַצְמָהּ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל עִמָּהּ בְּלֵיל שַׁבָּת. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּלֹא יוּכַל לוֹמַר שֶׁהִיא תֹּאכַל לְבַדָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלָה עָלֶיהָ מֵרְצוֹנָהּ (טוּר בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי וּבְשֵׁם הָרֹא"שׁ, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רֹב הַפּוֹסְקִים), וְכֵן נִרְאֶה לִי:
ג כַּמָּה מְזוֹנוֹת פּוֹסְקִים לָאִשָּׁה, לֶחֶם שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בְּכָל יוֹם, וּפַרְפְּרוֹת לֶאֱכֹל בָּהּ הַפַּת, וְשֶׁמֶן לַאֲכִילָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר, וּמְעַט יַיִן לִשְׁתּוֹת, אִם הָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁיִּשְׁתּוּ הַנָּשִׁים יַיִן, וְאִם הָיְתָה מֵינִקָה נוֹתְנִים לָהּ יַיִן (טוּר); וּבְשַׁבָּת שְׁלשָׁה סְעֻדּוֹת וּבָשָׂר אוֹ דָּגִים; וְנוֹתֵן לָהּ בְּכָל שַׁבָּת מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ; וְנוֹתְנִין לָהּ עֵץ לְבַשֵּׁל מַאֲכָלָהּ (הָרַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי). בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל; אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר, הַכֹּל לְפִי עָשְׁרוֹ. צִמְצְמָה וְהוֹתִירוּ מֵאֵלּוּ הַמְּזוֹנוֹת, הוּא שֶׁל בַּעַל (טוּר). וְאִם הָיָה עָנִי בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לָהּ אֲפִלּוּ לֶחֶם שֶׁהִיא צְרִיכָה, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. הַגָּה: וּתְהֵא כְּתֻבָּתָהּ עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיִּמְצָא וְיִתֵּן (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ (ר"י בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). מִי שֶׁאֵין לוֹ מְזוֹנוֹת אֶלָּא חַד יוֹמָא, חַיָּב לָזוּן מִנֵּהּ אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹ לְמֵיכַל בַּהֲדָהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרַמָ"ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּחַיָּב לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ כְּפוֹעֵל וְלָזוּן אִשְׁתּוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר' אֵלִיָּה וּמוהר"ם בְּשֵׁם רבי' שֶׁבְּצָרְפַת). הָיָה לוֹ קַרְקָעוֹת, הָרְשׁוּת בְּיַד הָאִשָּׁה לִקַּח מְזוֹנוֹתֶיהָ מִפֵּרוֹת הַקַּרְקָעוֹת אוֹ מִגּוּף הַקַּרְקָעוֹת, אוֹ צָרִיךְ לְמָכְרָן (רַשְׁבָּ"א סִימָן תת"ץ):
ד הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּטֵּית, חַיָּב לְזוּנָהּ וּלְרַפְּאָהּ. עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קי"ט סָעִיף ו' שֶׁכָּתַב לְהֵפֶךְ:
ה מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה אִשְׁתּוֹ לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים מִיּוֹם הֲלִיכָתוֹ אֵין פּוֹסְקִים לָהּ בָּהֶם מְזוֹנוֹת, שֶׁחֲזָקָה אֵין אָדָם מַנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן. הַגָּה: אֲבָל אִם שָׁתְקָה יוֹתֵר, וְתָבְעָה אַחַר כָּךְ, אֵין פּוֹסְקִין לָהּ לְמַפְרֵעַ, רַק מִיּוֹם הַתְּבִיעָה אֲפִלּוּ הֶחֱמִיצוּ הַבֵּית דִּין אֶת הַדִּין (הָרַ"ן פֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִפְרַד מִמֶּנָּה בִּקְטָטָה, וְרוֹצֶה לְעַגְּנָהּ, פּוֹסְקִין לָהּ לְאַלְתַּר, דְּוַדַּאי הִנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן (מָרְדְּכַי רֵישׁ דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת). מִכָּאן וְאֵילָךְ, אֲפִלּוּ אֵין כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ פּוֹסְקִים לָהּ מְזוֹנוֹת, אֲבָל אֵין נוֹתְנִים לָהּ בַּמֶּה שֶׁתִּתְקַשֵׁט. וְאִם הָיוּ לוֹ נְכָסִים, בֵּית דִּין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִים לִמְזוֹנוֹתֶיהָ, אֲפִלּוּ לֹא שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. וְאֵין מְחַשְּׁבִים עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעֲלָהּ, אִם מָצָא שֶׁעָשְׂתָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם לֹא עָמְדָה בְּדִין, אֶלָּא מָכְרָה לְעַצְמָהּ לִמְזוֹנוֹת, מִכְרָהּ קַיָּם, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְלֹא שְׁבוּעָה, עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעֲלָהּ וְיִטְעֹן, אוֹ עַד שֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ, מְגַלְגְּלִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא מָכְרָה אֶלָּא לִמְזוֹנוֹת שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶם:
ו מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה אוֹ נִתְחָרֵשׁ, פּוֹסְקִין לְאִשְׁתּוֹ תַּכְשִׁיטִין, וּמְפַרְנְסִין אֶת אִשְׁתּוֹ מִנְּכָסָיו:
ז מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִפְקִיד כֵּלִים בְּיַד אֶחָד, אוֹ הִשְׁאִילָם לוֹ, מוֹצִיאִין מִיַּד הַנִּפְקָד לִמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ. הַגָּה: אֲפִלּוּ צִוָּה הַבַּעַל שֶׁלֹּא לִתֵּן (כֵּן כָּתַב ר"י בִּתְשׁוּבוֹת הוּבְאָה בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת). וְאִם הֶחֱזִיר הַנִּפְקָד לַבַּעַל אַחַר שֶׁתְּבָעַתּוּ הָאִשָּׁה לְדִין, חַיָּב לְשַׁלֵּם לָהּ (שָׁם בַּמָּרְדְּכַי). וּכְשֶׁמּוֹצִיאִין מִן הַנִּפְקָד, אֵין מוֹצִיאִין רַק לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה הַנִּפְקָד אֵין מְעַכְּבִין מָמוֹנּוֹ שֶׁל בַּעַל יוֹתֵר (שָׁם). וְאֵין מוֹצִיאִין מִנְּכָסִים שֶׁהֵם בְּיַד אֲחֵרִים כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ כָּאן בְּנֵי חוֹרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א); אֲבָל מִיַּד הַשּׁוֹאֵל אֵין מוֹצִיאִים, עַד שֶׁיַּגִּיעַ סוֹף זְמַן שְׁאֵלָתוֹ:
ח הָלַךְ בַּעֲלָהּ, וְלָוְתָה וְאָכְלָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם. הַגָּה: הַמַּלְוֶה תּוֹבֵעַ לָאִשָּׁה, וְהִיא תּוֹבַעַת לְבַעֲלָהּ. וְאִם אֵין הָאִשָּׁה כָּאן, תּוֹבֵעַ לַבַּעַל (הָרַ"ן פֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת). מִיהוּ, אִם מָחֲלָה הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, אֵין לַמַּלְוֶה כְּלוּם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין). פָּסְקוּ לָהּ הַבֵּית דִּין מְזוֹנוֹת וְצִווּ לְאֶחָד לְפַרְנְסָהּ וְלִגְבּוֹת מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ, אִם מֵת הַבַּעַל אֵין לוֹ עָלֶיהָ כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמְרוּ סְתָם לְהַלְווֹת לָהּ, אִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, וְנָפַל לָהּ יְרֻשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, צְרִיכָה הִיא לְשַׁלֵּם (כֵּן מַשְׁמַע מִתְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א הֵבִיאָה הַבֵּית יוֹסֵף). עָמַד אֶחָד מִדַּעַת עַצְמוֹ וְזָנָהּ מִשֶּׁלּוֹ, אֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ וַהֲרֵי זֶה אִבֵּד מְעוֹתָיו. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אָבִיהָ, לְאַחֵר, שֶׁפִּרְנְסָהּ. מִיהוּ, אִם הָיוּ חַיָּבִים לַבַּעַל וּפִרְנְסוּ אִשְׁתּוֹ, מְנַכִּין לוֹ מֵחוֹבוֹ (כָּל זֶה בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת). וְאִם אָבִיהָ עָמַד וּפִרְנֵס בִּתּוֹ עִם חֲתָנוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ רַק מְזוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, וְלֹא שֶׁל בִּתּוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי"ז). לֹא לָוְתָה, רַק מָכְרָה נְכָסֶיהָ וּפִרְנְסָה עַצְמָהּ, אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ (הָרַ"ן רֵישׁ דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת):
ט הַבַּעַל שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ: טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ לִמְזוֹנוֹתַיִךְ, וְשָׁתְקָה, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת:
י הֲרֵי שֶׁעָמְדָה בַּדִּין וּפָסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת, וּמָכְרוּ בֵּית דִּין וְנָתְנוּ לָהּ, אוֹ שֶׁמָּכְרָה הִיא לְעַצְמָהּ, וּבָא הַבַּעַל וְאָמַר: הִנַּחְתִּי לָהּ מְזוֹנוֹת, הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. וְאִם לֹא תָּבְעָה וְלֹא מָכְרָה, אֶלָּא לָוְתָה אוֹ שָׁהֲתָה, עַד שֶׁבָּא הוּא וְאָמַר: הִנַּחְתִּי לָךְ מְזוֹנוֹת, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הִנַּחְתָּ אֶלָּא לָוִיתִי מִזֶּה וְנִתְפַּרְנַסְתִּי, נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁהִנִּיחַ לָהּ, וְנִפְטַר, וְיִשָּׁאֵר הַחוֹב עָלֶיהָ. אֲבָל אֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁנָּתַן לָהּ עַל הֶעָתִיד (הָרַ"ן רֵישׁ אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית). וְאִם מָכְרָה מִטַּלְטְלִין וְאָמְרָה: לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי, וְהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר: מְזוֹנוֹתַיִךְ הִנַּחְתִּי, נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁלֹּא הִנִּיחַ. הַגָּה: טָעַן וְאָמַר הָיָה לָהּ לְהוֹצִיא מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, אִם לָוְתָה בְּלֹא בֵּית דִּין, וְהִיא בַּעֲלַת מְלָאכָה שֶׁמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ מַסְפִּיקִין לָהּ לִדְבָרִים גְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַסְפִּיקִין לִדְבָרִים קְטַנִּים, טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה; אֲבָל אִם פָּסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין, צְרִיכִין שֶׁיַּסְפִּיקוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְכָל דָּבָר (הַכֹּל בַּטּוּר):
יא הֲרֵי שֶׁלֹּא תָּבְעָה וְלֹא לָוְתָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא דָּחֲקָה עַצְמָהּ בַּיוֹם וּבַלַּיְלָה וְעָשְׂתָה וְאָכְלָה, אֵין לָהּ כְּלוּם, וְאִם עָשְׂתָה וְהוֹתִירָהּ, הַכֹּל שֶׁלָּהּ:
יב הָאִשָּׁה שֶׁיָּצְאָה מִבֵּית בַּעֲלָהּ וְהָלְכָה לְבַיִת אַחֵר, אִם בָּאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה שֶׁהִיא בִּשְׁכוּנָה שֶׁיּוֹצִיאוּ עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, חַיָּב לְזוּנָהּ שָׁם אִם תָּבְעָה מְזוֹנוֹת; אֲבָל אִם לֹא תָּבְעָה, מָחֲלָה עַל מְזוֹנוֹת דִּלְשֶׁעָבַר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הָיְתָה לָהּ קְטָטָה עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא מִתְּדַר לַהּ עִמּוֹ, וְהַמְּנִיעָה מִמֶּנּוּ, וְלָוְתָה לִמְזוֹנוֹת, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם; אֲבָל אִם הַמְּנִיעָה מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, דְּאֵין הָאִישׁ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהִיא עִמּוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א). וְדַוְקָא שֶׁבַּעֲלָהּ בָּעִיר, אֲבָל אֵין בַּעֲלָהּ בָּעִיר אֵין נַפְקוּתָא אִם הָלְכָה לְבֵית אָבִיהָ. וְאִם מִשּׁוּם מְלָאכוֹת הַבַּיִת, אִם הָיְתָה חוֹלָה פְּשִׁיטָא דְּחַיָּב, דְּחוֹלָה לָאו בַּת מְלָאכָה הִיא; וְאִם אֵינָהּ חוֹלָה, מְנַכֶּה לָהּ מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִשְׂכֹּר מִי שֶׁעוֹשָׂה לוֹ הַמְּלָאכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל אֵינָהּ מַפְסֶדֶת מִשּׁוּם זֶה מְזוֹנוֹתֶיהָ, רַק מֵחֲמַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אִם בַּת מְלָאכָה הִיא (כָּל זֶה בַּבֵּית יוֹסֵף סִימָן ע"ז בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וּבְמָקוֹם שֶׁחַיָּב לָהּ מְזוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁבַּעֲלָהּ הִכְרִיז שֶׁלֹּא יַלְוֶה לָהּ אָדָם, וְהוּא בָּעִיר וְלֹא תְּבָעַתּוּ בַּדִּין, וְלָוְתָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם, דְּלָאו כָּל כְּמִינֵּהּ. וְהוּא דְּלֹא סִפְּקָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תצ"ב):
א סָעִיף א רגילים בגדולות דכתיב והיא בעולת בעל עולה עמו ואינה יורד' עמו:
ב סָעִיף א ואם אין כולם רגילים בגדולו' אלא שבבית אביה נוהגין כן מפני שהו' עשיר אבל בני משפחתה שאין להם עושר כמו שיש לבעלה אינם מבקשין אותן הגדולו' אז (כו') כצ"ל בתוספ' וכ"ה:
ג סָעִיף ג כופין אותו להוציא דמספר כתובתה נלמד דכתיב בה ואנא אפלח ואוקיר ואוזין יתיכי כו' ור"ת כ' דאין מזה ראיה דזה קאי על אותן מזונות שהן תחת מעשה ידיה וממילא אין כופין אותו להוציא:
ד סָעִיף ג דחייב להשכיר עצמו כפועל זה דעת רבינו אליה ומספר כתובה נלמד שכ' בה ואנ' אפלח ואוזין ור"ת חולק דאפלח היינו עבודה שדרך לעשות כגון לעבוד ולחרוש וכ' בתשו' מיימוני סוף אישות סעיף ל"ח כ' מהר"ם דכל רבותינו שבצרפ' נוהגין לפסוק כרבינו אלי':
ה סָעִיף ד שכ' להיפוך נראה לתרץ קושית רמ"א בזה דבסי' קי"ט אזיל לדעתו יכול לגרשה בע"כ ממילא יכול לומר אניח כתובת' ביד ב"ד ומשל' מזה שכר הרופא משא"כ כאן דמיירי בענין שאין מגרשין בע"כ:
ו סָעִיף ה אבל אין נותנין לה במה שתתקשט כיון שאין בעל' בכאן א"צ להתקשט והאי קישוט פרש"י אבקת רוכל שהנשים רגילות בו:
ז סָעִיף ו פוסקין לאשתו תכשיט אע"ג דאין כאן בעל הראוי להתקשט לפניו מ"מ אין דומה למי שהלך למ"ה שלפני זה דשם יצא לדעת ולא הניח לה מזונות ממילא לא ניחא לי אלא שהב"ד נותנין לה מכח תנאי ב"ד ואין בכלל תנאי ב"ד אלא מזונות ולא קישוט משא"כ בנשתט' שנותנין לה מזונות דהוי כמו שיצא שלא לדע' ואמרינן מסתמא ניחא לי' אי הוה בר דעת ע"כ גם בקישוט אמרינן כן וכה"ג מחלק בגמ' לענין מזון ובנותיו:
ח סָעִיף ז רק לששה חדשים פי' בפעם אחת וכשכלו ו' חדשים יחזור ויתן לו חדשים וזה נלמד ממזון בפ' אלמנה ניזונית אמר אמימר הלכתא מוכרת לו' חדשים:
ט סָעִיף ז עד זמן שאלתו דעד אותו זמן ה"ל משועבדים לשואל:
י סָעִיף ח ואם אין האשה כו' בר"ן שם כ' דעיקר שיעבוד המלוה לא על הבעל אלא על האשה והי' תובעתו להבעל א"נ שאין לאשה נכסים יכול לתבוע לבעל מדר' נתן עכ"ל וא"כ אינו יודע מ"ש רמ"א באם (אין) האשה כאן דאם יש לה נכסים ואז שייך לדר' נתן כמ"ש בח"מ סי' פ"ו ואין יכול לתבוע הבעל אלא ימתין עד שתבוא האשה ויתבענה ואם אין לה נכסים אף אם יש האשה כאן הבעל חייב מדר"נ והמרדכי פ' יש נוחלין בסופו כתב וז"ל וביבמות פירש"י אשה שלותה ואכל' ובעלה הלך למ"ה אין המלוה יכול לתבוע דמצי אמר לי' לאו בעל דברים דידי את ואם יאמר הלא אתה חייב לזונה יכול לומר הלא היא אינה תובעת ממני כלום אמנם יכולה האשה לתבוע את בעלה כדי שיפרע מה שלות' ויש שדנין שמוציאין מבעל ונותנין למלוה מדר' נתן ואם מחלה לבעלה אז הפסיד המלו' עכ"ל משמע דאפי' מי שסביר' ליה כרבי נתן מהני מחילה לבעלה וכך הם דברי רמ"א כאן וה"פ בד"מ דאף בדר"נ שייך מחילה אבל ק"ל טובה הא פסקינן בסי' פ"ו בח"מ כר"נ דלא מהני מחילה ע"ש ומ"ש כאן דמהני מחילה ונראה לתרץ ע"פ מ"ש התו' פ"ב דכתובות גבי האומר שטר אמנה הוא חב לאחרים אינו נאמן ומקשי' התו' וליהמני במיגו דמצי מחיל כמו במוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחיל ותירצו דאינו רוצה למוחלו כי אינו רוצה להפסיד החוב לגמרי כי הוא סובר שהלו' יפרע לו ועוד תירצי דשאני במוכר שטר חוב שאין קנינו של לוקח אלא מדרבנן אבל בנושה לחברו מעות חייב לו מן התורה ויכול להוציא מן הלוה ובמרדכי פ' ב' דכתובות לא מביא תירוצ' קמ' ומ"ה ניחא כאן דחיוב מזונות אשתו אינה אלא תקנתא דרבנן תחת מעשה ידיה משום כי יכול' למחול: דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק כ"ד מיהו אם מחלה בח"מ הקשה ע"ז בח"מ סי' פ"ו מסקי' היכ' דמוציאין מדר"נ אינו יכול למחול א"כ גם כאן למה מהני מחילתא ונראה דלק"מ דאיירי הכ' שהיה לה לשלם ואז יכול' למחול ואין האשה כאן לכן אינו יכול לתבוע לבעל והיינו מ"ש ואם אין האשה כאן ש"מ דאם היתה כאן מחויב' לשלם בעצמה כי יש לה לשלם עד כאן לשונו ודבריו תמוהים דביש לה נכסים לא שייך דר"נ וצריך להמתין עד שתב' האשה ואף בלא מחלה לבעלה אינו יוכל לתבוע לבעל כן מקש' הט"ז על רמ"א שכתב ואם אין האשה כאן כו' ממ"נ אם יש לה נכסים אף שאינה כאן א"י לתבוע לבעל וצריך שימתין עד ביאתה ואם אין לה נכסים אף שהוא בכאן חייב הבעל מדר"נ ודלא כמ"ש הוא והיינו מ"ש ואם אין האשה כאן כו' ובח"מ כתב מ"ש המרדכי ואם מחלה אז הפסיד הבעל ע"ש וא"נ דחד' כמ"ש בלא מחלה נמי אינו יכול לתבוע להבעל ואם מתה האשה הפסיד המלוה כמ"ש המרדכי בפ"ש ד"ג סי' ע"ר ועוד למה עירב המרדכי דברי הסבורין כר"נ בין דברי דלא סבירא להו כר"נ וכתב מחלה האשה כ' אחר שכ' יש שדנין כר"נ ולא כ' זה למעלה למאן דלא ס"ל כר"נ אלא מחוורת' כדברי הט"ז דכאן הוא מדרבנן לכן מהני מחילה אף למאן דס"ל לדר"נ ומ"ש החמ"ח ואין לחלק בין חוב למזונות אשה שהוא מדרבנן וע"כ בקל יכול למחול ז"א חדא דהרמב"ם ושאר פוסקים ס"ל דמזונות הוי דאורייתא כו' עכ"ל אין זה קושי' דהרי הרמב"ן והרא"ש והר"ן והמגיד וכמה פוסקים ס"ל דהם מדרבנן ובודאי המרדכי ס"ל ג"כ שהם דרבנן כי היכא דלא תקשו אדברי המרדכי קושי' הנ"ל שזכרנו ומ"ש ועוד למה כ' המרדכי דלא אתבא' אי הלכה כר"נ הא אפי' אי הלכה בעלמא כר"נ איכא לפלוני הכי כו' לק"מ דהמרדכי כתב זה בפ' שני דייני גזירות כנ"ל לענין שאינו יכול לתבוע הבעל כיון דלא אתברר דהלכה כר"נ לפיכך אם מתה האשה מוציא מידו אבל אי היה בודאי הלכה כר"נ לא הי' מחלק בין מדרבנן או דאורייתא כי מנ"ל לחלק בלתי שום ראיה אבל באם מחלה האשה בזה יש לחלק בין מזונות שהוא מדרבנן לדאורייתא דאל"כ יקשה מה שהקשו התוס' פ"ב דכתובות גבי האומר שטר אמנה הוא והוא חב לאחרים דאינו נאמן במגו דמצי מחיל ומ"ש המוכר שט"ח דמצי מחיל ומוכרח לחלק בין דאורייתא לדרבנן והמרדכי מביא תירוץ זה בפ"ב דכתובות א"כ ה"ה כאן במחל' האשה יש לחלק כן אבל בלא מחלה מנ"ל לחלק בין דאורייתא לרבנן אי הלכה כר"ג ומ"ש ועוד הי' לו לחלק ולומר אע"ג דבעלמא לא מהני הכא שאני כו' גם זה אינו כלום דהמרדכי סמך עצמו על מ"ש בפ"ב דכתובות דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן מכח קושי' הנ"ל לכן כתב כאן סתם דמהני מחילת' וממילא יובן הואיל שהם מדרבנן מהני מחילה כאן כמו במוכר שט"ח דמהני מחילה כיון שהוא דרבנן עכד"ה:
יא סָעִיף ח חייב לשלם אע"פ שלא אמר בפי' במזונותי' אלא הלו' סתם ב"י בשם בעל התרומות:
יב סָעִיף י אבל אין האיש נאמן לומר שנתתי לה על העתיד פי' לענין מזונות שעדיין לפנינו:
א סָעִיף א עמו וכו'. עיין ב"ש. התובעת מבעלה שיתן לה מזונות ומאכלים טובים באותן ג' או ד' שבועות שהן אחר הלידה שדרך הנשים לשכב במטה מעת הלידה ד' שבועות ולשכור לה משרתת כדרך הנשים שלנו והבעל אינו רוצה כייפינן ליה רש"ל בתשובה סימן מ"ה: אדם שרוצה לצאת מעירו לדור בארץ אחרת בשביל שאינו מתפרנס בעירו ואשתו אינה רוצה אינו חייב בשאר כסות ועונה הרש"ך ח"ב סי' ל"ו וע' סי' ע"ה. הנשבע שלא לתת שאר כסות לאשתו. אם שבועתו חל עליו. להרמב"ם דס"ל שהם מדאוריית' אין השבועה חל עליו. ולדעת הרמב"ן דס"ל שהם מדרבנן שבוע' חל עליו. והרא"ש בתשובה כלל ח' סי' ז' והביאה הטור בסי' קנ"ד כתב שלא חל עליו השבועה. ועיין הרדב"ז ח"א סי' ק"ץ:
ב סָעִיף ג סעודות. דהיינו כל שבוע ט"ו סעודות. בכל יום ב' סעודות וביום ו' ס"א. ובשבת ג"ס. ובמ"ש ס"א. ובשבת נותנין לה בכל סעודה לחם ובשר עיין ב"ח. ואיירי בשאינה אוכלת עמו והוא עני מ"מ חייב ליתן לה לחם ב"ש. אבל אם היא אוכלת עמו מתגלגלת עמו אף בפחות משיעור זה ובלבד שיתן לה לחם ב"ש. והח"מ לא כ"כ ע"ש:
ג סָעִיף ג מניקה. כלומר נותנים לה מעט יין בכל מקום שהיין יפה לחלב אבל יותר מכוס א' אין נותנין ח"מ. וב"ש כתב דמניקה שאני ונותנין לה יותר מכוס א' ע"ש:
ד סָעִיף ג מאכלה. ה"ה כלי אכילה:
ה סָעִיף ג לחם. משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים. ח"מ ב"ש:
ו סָעִיף ג כפועל. אף שיש לו ליתן לה מזונות בצמצום חייב להשכיר עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה דהא כתב בכתובה אנא אפלח ואוקיר ח"מ:
ז סָעִיף ד נשתטית. אבל אם היתה שוטה בעת הנשואין לא תקנו חז"ל נשואים לשוטה. אבל אם נשתטית אחר הנשואין אז אינו פטור מחיובו אלא כשמגרש אותה וזו א"י לגרש לכן חייב ליתן לה מזונות:
ח סָעִיף ד להיפך. ושם כתבתי דכאן איירי בשוטה דא"י לשמור את גיטה ע"ש. והח"מ כתב דכאן איירי דאין רוצה ליתן לה כתובתה ע"ש:
ט סָעִיף ה למד"ה. ואם הלך למקום קרוב והי' בדעתו לחזור לביתו ונשתקע שם פוסקים לה מיד עיין ב"ש:
י סָעִיף ה מזונות. אפילו לא שמעו שמת:
יא סָעִיף ה שתתקשט. שהרי אין לה בעל להתקשט לו. אבל אם הוא חרש ושוטה נותנים לה להתקשט כי אינה מחויבת להיות לעולם בלא תכשיטין ח"מ ב"ש:
יב סָעִיף ה ידיה. כ"כ הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דאפילו אם ידוע להב"ד דמעשה ידיה מספיק לה מ"מ פוסקין לה מזונות. ולקמן סעיף יו"ד בהג"ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא"ש כשב"ד פוסקים לה מזונות מדקדקין תתלה אם יספיק לה מ"י וכנגד מ"י אין פוסקים לה ע"ש. וכאן לא הביא הרב כלום וצ"ע ח"מ. והב"ש כתב דהעיקר כהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ולא כהרא"ש ע"ש:
יג סָעִיף ה למזונות. וה"ה אם מכרה לפרוע חוב בעלה מכרה קיים רשד"ם חח"מ סי' ר"ו:
יד סָעִיף ה בעלה. ואז אם יבא הבעל ויטעון צריכה שבועה אבל א"י להוצי' מה שמכרה אע"ג דמכרה בלא הב"ד. וכתב הח"מ כשבא הבעל יוכל לטעון הנחתי לך לך צררי או אמרתי לך צאי מ"י במזונותיך וע"ז הטענה צריכה שבועה. אבל אם טוען תשבע לי שלא הזדמן לך מלאכה לאו טענה היא. אבל מדברי הרא"ש משמע אף בכה"ג טענתו טענה עיין ב"ש:
טו סָעִיף ז חדשים. ומ"מ אין נותנין לידה כל הממון רק מעכבין המעות ביד הנפקד או ביד אחר ומפרנסין וזנין אותה מן המעות וע"ל סי' צ"ג:
טז סָעִיף ז אחרים. היינו כשיש להם טענה על הנכסים ב"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' פ"ו:
יז סָעִיף ח לשלם. דוק' אם לוחה בעדים:
יח סָעִיף ח מיהו אם מחלה האשה לבעלה. האחרונים תמהו מאחר דהבעל משועבד מדר"נ אך היא יכולה למחול ע' מ"ש הב"ש:
יט סָעִיף ח ירושה. ל"ד דה"ה אם יש לה נכסים עתה בשעת הלואה דנפרע ממנה ח"מ:
כ סָעִיף ח משלו. ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אותה לשם מזונות הבעל ב"ש. ואין חילוק בין מזונות לרפואות בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ומלבושיה ושכר דירה הרמ"ע מפאנו סי' פ"ט:
כא סָעִיף ח לו. וכן האשה אינה חייבת לפרוע מה שהלוו לבעלה ופרנסו אותה הר"מ איסרלש סימן פ"ו. ומ"ש הב"ש כאן. שדיתי ביה נרגא לקמן סי' קמ"א ס"ק י"ג ע"ש:
כב סָעִיף ח לבעל. ל"ד חייבים אלא ה"ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו אע"ג דלא הודיע לבעל תחלה דלא אמרו דהניח מעותיו על קרן הצבי אלא היכא דפרנס משלו הגהת מרדכי. וכתב רשד"ם חא"ה סימן קכ"ג ובשבועה שנשבע המפרנס כמה הוצי' ואם תובע דבר ושיעור חוץ מן השורה לאו כל כמיניה ואינו נאמן אפילו בשבועה ועיין במהר"ם מטראני ח"ב סי' למ"ד:
כג סָעִיף ח ופרנסה. דמסתמ' מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן כ"כ הרמב"ן. לפ"ז אפילו אם א"י לעשות שום מלאכה מ"מ א"צ להחזיר לה כי מסתמ' מחלה לו. והר"ן הניח דין זה בצ"ע. מיהו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דינה כלותה ב"ש:
כד סָעִיף ט מזונות. ואפי' אם ספקה לה מעשה ידיה למזונותיה א"י לומר לה צאי מ"י למזונותיך אא"כ כשהיא מרוצה או ששתקה דהוי קבלה ב"ש:
כה סָעִיף י מזונות. ה"ה אם טוען אמרתי צאי מ"י במזונתך ושתקה:
כו סָעִיף י בנק"ח. היינו אם מכרו הב"ד אפי' מטלטלין צריכה לישבע שבועה בנק"ח. אבל אם היא מכרה אינה נשבעת בנק"ח אלא כשמכרה דוק' קרקע או מטלטלין הידועים שלא היתה יכולה לכפור בהם אבל מכרה מטלטלין שהיתה יכולה לכפות בהם אין עליה אלא שבועת היסת עיין ב"ש:
כז סָעִיף י ונפטר. ל"ד נשבע ונפטר אלא אפי' הפקיד פקדון ביד הזן את אשתו נשבע ונוטל פקדונו רשב"א סי' תתפ"ד:
כח סָעִיף י היה לה וכו'. ר"ל מה שפסק בסעי' ח' כשלותה חייב לשלם היינו כשלא טען הוא אז אין הב"ד פותחין טענה זו אבל אם הוא טען טענתו טענה:
כט סָעִיף יב טענה. אבל בדברים בעלמ' אינה נאמנת:
ל סָעִיף יב עמו. אפילו למאן דס"ל דהבעל יוכל להשרות אשתו ע"י שליש כמש"ל סי' ע' מכל מקום היא א"י להשרות אותו וכשתלך אין לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית אחרונים:
א סָעִיף ג צמצמ' והותיר'. עיין בשו"ת תשובה מאהב' ח"א סי' ע"ח וסי' פ' שכ' דאין זה מוסכם להלכ' דממה שאמרו בס"פ אף ע"פ מותר מזונות לבעל אין ראיה כי שם לא מיירי בצמצמה אלא שניתותרו ממילא כגון שהיא בטבעה אינה אוכלת כ"כ כשיעור שקצבו חכמים לסתם נשים וכמו שפירש"י שם בהדיא ובזה הדבר פשוט שהוא לבעל שהרי אין הבעל חייב ליתן לה יותר ממה שצריכה היא אבל בצמצמה וסבל' רעבון ודוחק יכול' לומר שבשביל עצמה עשתה כן ולא שיזכה בה בעלה וכן מפורש בתוס' נזיר דף כ"ד ע"ב בד"ה שקימצ' דאם צמצמה מפיה ולא אכלה כדי שובע הוא דידה אלא דאם יש מותר מחמת שהוזלו המזונות הוא לבעל וכן מפורש בר"ן נדרים דף פ"ח ע"א ע"ש. ולכן פסק הלכה למעשה שאין להוציא מיד האשה והסכים עמו רבו הגאון בעל נו"ב ז"ל וכתב דלא משום דהאשה יכולה לומר קים לי אתינן עלה דא"כ באם גם עתה היא רוצה מזונות הרי הבעל מוחזק ויכול לומר להיפך קים לי וצא והתפרנס ממותר המעות שבידך אלא דבאמת דין זה ברור ולית ביה ספיקא כלל ע"ש באריכות וכ"כ בספרו דגול מרבבה בסי' זה (וע"ש עוד בס"ס פ"ב מ"ש על דברי הב"ש סוס"ק י"ח) ועיין עוד מזה בס' בית מאיר כאן ולקמן סי' פ' ס"א וגם בענין אם יהי' מה שזכתה נ"מ או שלה לגמרי ע"ש:
ב סָעִיף ג ואם היה עני ביותר ואינו יכול כו'. זהו לשון רמב"ם פי"ב מה"א דין י"א ופשט הלשון משמע שהוא עני וגם א"י להשתכר כגון שהוא חולה או אנוס ואפ"ה כופין להוציא אך בש"ע לקמן סי' קנ"ד ס"ג איתא שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר כו' והוא לשון הר"ן בשם הרשב"א ס"פ המדיר ולשון זה משמע שאפשר לו להשתכר אלא שאינו רוצה בזה הוא דכופין אבל בלא אפשר לו להשתכר שהוא אנוס אין כופין והיינו כדעת הי"א שהביא הרמ"א כאן ומש"ה לא הגיע הרמ"א שם כלום וכן מבואר בס' בית מאיר בסי' קנ"ד שם ומסיים דקצת קשה על הש"ע דבסי' ע' סתם כרמב"ם וכאן בסי' קנ"ד כלשון הרשב"א ע"ש (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קל"א שכתב גם כן דבאופן דנקט בש"ע סי' קנ"ד ס"ג שאינו רוצה להשתכר גם הי"א דכאן מודים שכופין להוציא דטעם הי"א הוא דלא גרע משאר בע"ח שאפי' המלוה מת ברעב אם אין לו להלוה פטור אך כשיכול להשכיר עצמו ולהרויח ואינו רוצה וקשה לכופו שיעשה מלאכה וירויח והוא אינו רוצה והוי חיי נפש והוא פושע ולכן כופין לכ"ע ומש"ה בסי' קנ"ד ס"ג לא הגיה הרמ"א כלום (וכתב שם ליישב סתירת הש"ע שעמד הב"מ הנ"ל ויובא בס"ק שאח"ז) . וכתב עוד דמ"ש הרמב"ם והש"ע ואינו יכול ליתן לה כו' היינו אפי' יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה מכל מקום כיון שאין לו ליתן התחייבות שלו ה"ל גבי דידה חיי נפש כו' ע"ש) . ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' צ' בד"ה והנה מ"ש בזה וע"ל סי' קנ"ד סק"ה:
ג סָעִיף ג וי"א שאין כופין. כתב בספר בית מאיר וז"ל לולא שאיני כדאי להכריע היה נלע"ד כדעת הש"ע שטעם הי"א הוא שמדמי לבע"ח הטוען אין לי לשלם ולע"ד לא דמי דש"ח דאגידא ביה וכשיגרשנה תנשא לאחר שיזונה וזה בידו והוי כבידו לשלם ותו דזה דמי לסימן קנ"ד ס"ז שמחוייב לגרש אף שנמי אינו יכול ובפרט להרמב"ם שמזונות דאורייתא כעונה עכ"ל ומשמע דרצונו להכריע כהרמב"ם דכופין להוציא אף באינו יכול להשתכר והוא אנוס. (ועיין בתשו' ח"ס שם שהזכיר דברי הב"מ הנ"ל שמכריע להלכה כהרמב"ם והמחבר גם הביא שכ"כ בס' ישועות יעקב. והוא ז"ל כתב בזה. דמ"ש הב"מ מסברא דנפשיה לחלק בין בע"ח לכאן כבר קדמו הכסף משנה שם. אלא דמ"מ י"ל דטעם הי"א הוא דהא בלוה קיי"ל אין גופו משועבד לו כלל כמבואר בח"מ סי' צ"ז סעיף ט"ו ואשתו כגופו והוא צריך לה ואפילו כלים שעושים בהם או"נ אין ממשכנים כו' איברא יש לחלק בשלמא הלואה דעלמא מלתא אחריתי היא ולהוציאה ניתנה ולא נשתעבד גופו לזה אלא נכסיו אבל הכא חוב המזונות היינו האשה בעצמה כיון דנישאת לו אדעתא דמזונות ואם אין מזונות אין אישות ונשואין שפיר כופין להחזיר האשה על מקומה הראשון דהיינו שיגרשנה ולא תהא אגידא ביה הגע עצמך אדם שהשאיל לחבירו רחים ורכב ועושה בהן חיי נפשו ולא שזקפו עליו במלוה אלא השאיל לו ועבר זמן השאלה וכי לא נאמר לא נכוף אותו להחזיר מפני שעושה בהן חיי נפש כו' (לע"ד גם זה נכלל בלשון הכ"מ שם שכ' וז"ל ויש לתמוה כו' ומאחר שא' מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו ממה לזון יוציא עכ"ל ע"ש) מיהו י"ל זהו דוקא להרמב"ם דס"ל מזונות דאורייתא אך להפוסקים דס"ל מזונות דרבנן אין הנישואין ומזונות תליא זה בזה כל כך כו' והאריך קצת ומסיים לדינא דמי שיש לו ואינו רוצה לזונה אין כופין להוציא (רק לזון) ומי שאין לו ואינו רוצה להרויח כופין בשוטים להוציא (כבסי' קנ"ד ס"ג) ומי שאינו יכול להרויח שהוא חולה ואינו פושע תליא למ"ד מזונות דאורייתא כופין בשוטים ולמ"ד לאו דאורייתא אין לכוף בשוטים ואמנם במילי כופין. ובזה מיושב סתירת המחבר (שעמד הב"מ הנזכר בס"ק הקודם) דבסי' ע' מיירי מכפי' בעלמא ע"כ סתם כרמב"ם ובסי' קנ"ד מיירי מכפי' בשוטים דומיא דאינך התם ע"כ כתב כל' הרשב"א עכ"ד. וע"ש עוד שכ' דאם עברו יכפוהו על הגט כיון דע"י ישראל אפילו שלא כדין כשר מה"ת להרמב"ם פ"ב מה"ג דין כ' א"כ הכא באינו יכול להרויח מפני חולי דלרמב"ם אפילו לכתחילה כופין וא"כ לשאר הפוסקים נמי אם עברו וכפוהו אפשר אפילו מדרבנן כשר כו' ע"ש):
ד סָעִיף ג דחייב להשכיר עצמו עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקס"ו מ"ש (ועיין בתשו' ח"ס סי' קל"ב אודות רב א' שנסע לא"י והניח אשתו ערטילאי וביתו ריקם ועתה ציוה בכתבו לתת לה החומש מהמקובץ לשלוח לו לשם והדבר ידוע שאינו מספיק לה בצוק העתים ודעת הגאון השואל לעכב כל המעות המקובץ ע"י הגזבר הידוע וליתנו לה והוא ז"ל השיב שהדבר קשה מאד הואיל ומתחילה לא ניתן אלא לפרנסתו להוציאו בא"י לא נוכל לשנות מדעת בעלים ואפילו הוא בעצמו אילו הי' רוצה לאכלו בח"ל ה"ל גזלן ומשנה מדעת הבעלים כו' ושוב כתב דמ"מ הדין הגאון השואל כיון דזה ברור לנו שלא לכסותה לעלות לשם לא"י מטעם שכ' בפסקי מהרא"י סי' פ"ח ומטעם שכ' במעיל צדקה סי' כ"ו (יובא לקמן סי' ע"ה ס"ק ו') כו' וכיון שע"כ חייב לזונה ורע ומר המעשה הזה לעלות לשם ולא לצאת י"ח פרנסת אשתו א"כ מהראוי לכופו עכ"פ בכל מיני כפיות דלאו כל כמיניה לעלות לא"י ולהרעיב אשתו וא"כ לא מבעיא אותו החומש שציוה ליתן שנוכל ליתנו לה ולא מקרי משנה מדעת הנותנים כיון דכל מגמת כוונת הנותנים להחזיקו שם בארץ הקדושה ואם לא תהיה מזונות אשתו קבוע בכאן הרי נכתוב עליו תמרורים ויהיה מוכרח לעקור משם ולשוב לח"ל כו' אלא אפילו נראה שאין זה מספיק לכדי פרנסתה נוכל להוציא מיד הגזבר ליתן לה כראוי כו' ומ"מ טוב להתרו' בו בתחלה ובין כך מסתפק בהחומש אשר הרשה ליתן לה ומותר המעות יהיה מונח ביד הגזבר עד בא תשובת הרב משם ע"ש):
ה סָעִיף ג או צריך למכרן. עיין בתשו' ח"ס סי' קל"א בעסק משפט כזה):
ו סָעִיף ד ואח"כ נשתטית. עבה"ט וכ' עוד הב"ש ואם היא שוטה בשעת הנישואין וכתב לה כתוב' נראה דחייב לה כל תנאי כתוב' כו' ובס' ב"מ כתב עליו אינו יודע מהיכן נראה לו כן שיתחייב במה שלא כ' לה כו' ע"ש:
ז סָעִיף ד שכתב להיפך. עבה"ט מ"ש והח"מ כתב דכאן איירי דא"ר ליתן כתובת'. ועיין בהגvות יד אפרים שכ' ע"ז דמלשון תשובת הרשב"א שהביא בד"מ מבואר דאף באומר הרי גיטה וכתובת' לא מהני כיון שאינו יכול לגרשה ע"ש. ועיין בתשו' חוט השני סי' ל"ב שכ' על נדון דידי' וז"ל ואין לפטuר אותו מטעם שנשטית שכ' הרמב"ם פ"י מה"א שאין חייב לה בשכ"ו כבר נפסקה ההלכה מפי גדול האחרונים כהראב"ד שהשיג עליו וכן דעת הרשב"א בתשו' שחייב לה בכל. ועוד אפשר שבזה גם הר"מ מודה כי שגעון כזה הבא מחמת חולי ועודנה בחליה מוחזקים הם להתרפאות ואין אחד מני אלף אשר לא יכול להרפא והר"מ לא פליג אלא היכא שהיא בריאה ומשתגעת שהשגעון ההוא ברוב פעמים הוא נצחי ואינו מוחזק להתרפאות עכ"ל:
ח סָעִיף ח עמד אחד כו'. עיין בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' פ"ט:
ט סָעִיף ח וזנה משלו. עבה"ט ועיין בתשו' חוט השני סי' ל"ב דה"ה אם עמד א' ופדה אשת חבירו מן השביה אין הבעל חייב לשלם ע"ש:
י סָעִיף ח מיהו אם היו חייבים לבעל. מסתימת הפוסקים משמע דאפי' אם החוב לא הגיע עדיין זמן פרעון וצ"ע:
יא סָעִיף ח רק מזונות שלו. עג"ש מ"ש מיהו נראה עיקר דהאומר אכול עמי צריך לשלם לו וכן כאן בדין זה מוציאים ממנו. ועמ"ש בזה בפ"ת לח"מ סימן רמ"ו סי"ז:
יב סָעִיף ט אין לה מזונות עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' ס"ט סק"ב וע' עוד בס' ב"מ כאן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.