א מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעֲלָהּ, כֵּיצַד, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה; מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג, אוֹרֶגֶת; לִרְקֹם, רוֹקֶמֶת; לִטְווֹת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים, טוֹוָה; וְאִם לֹא הָיָה דֶּרֶךְ נְשֵׁי הָעִיר לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת הָאֵלּוּ, אֵינוֹ כּוֹפָהּ אֶלָּא לִטְווֹת הַצֶּמֶר בִּלְבַד. דָּחֲקָה עַצְמָהּ וְעָשְׂתָה יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לָהּ, הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁנּוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף כָּל שָׁבוּעַ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע'. וִיכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר: אֵינִי נוֹטֶלֶת מָעָה כֶּסֶף וְאֵינִי נוֹתֶנֶת הַמּוֹתָר; אֲבָל הַבַּעַל לֹא יוּכַל לוֹמַר כֵּן (טוּר בְּשֵׁם הָרְמָ"ה, וְכֵן כָּתַב הָרַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי, וְכֵן כָּתַב הַשְּׁאִלְתּוֹת פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים):
ב הָיָה לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ הָיָה לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת, אֵינָהּ יוֹשֶׁבֶת לְבַטָּלָה בְּלֹא מְלָאכָה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה; אֲבָל אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֶלָּא לְפִי רֹב הַמָּמוֹן מְמַעֶטֶת בִּמְלָאכָה:
ג הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה:
ד וְכֵן כָּל אִשָּׁה רוֹחֶצֶת לְבַעֲלָהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּמוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס, וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְחֻיֶּבֶת לְהַצִּיעַ כָּל מִטּוֹת הַבַּיִת (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ"א וּבְהָרַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְעוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, כְּגוֹן שֶׁתִּתֵּן לוֹ מַיִם אוֹ כְּלִי אוֹ שֶׁתִּטֹּל מִלְּפָנָיו, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ; אֲבָל אֵינָהּ עוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי אָבִיו אוֹ בִּפְנֵי בְּנוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּאֵינָן סְמוּכִין עַל שֻׁלְחַן בַּעֲלָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי):
ה מְלָאכוֹת אֵלּוּ עוֹשָׂה אוֹתָן הִיא בְּעַצְמָהּ, וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת אֵין עוֹשִׂין מְלָאכוֹת אֵלּוּ לַבַּעַל, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ. וְיֵשׁ מַחֲלֹקֶת בְּהַצָּעַת הַמִּטָּה, וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף ח':
ו יֵשׁ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ בִּזְמַן שֶׁהֵם עֲנִיִּים, וְאֵלּוּ הֵם: מַטְחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, וּמְבַשֶּׁלֶת, וּמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ, וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, אֲבָל לֹא לִפְנֵי בְּקָרוֹ. הַגָּה: מֵת בְּנָהּ, אֵינָהּ מְחֻיֶּבֶת לְהָנִיק בְּשָׂכָר וְלִתֵּן לוֹ הַשָּׂכָר; וְכֵן בְּנוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, אֵינָהּ מְחֻיֶּבֶת לְהָנִיקוֹ (הָרַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי):
ז הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, אוֹ נְכָסִים שֶׁרָאוּי לִקְנוֹת מֵהֶן שִׁפְחָה אַחַת, אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מָמוֹן כְּדֵי לִקְנוֹת מִמֶּנּוֹ שִׁפְחָה אַחַת, אֵינָהּ מַטְחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת וְלֹא נוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ:
ח הִכְנִיסָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אוֹ נְכָסִים הָרְאוּיִים לִקְנוֹת מֵהֶם שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי לִקְנוֹת שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָה מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ. הַגָּה: הִכְנִיסָה לוֹ שָׁלשׁ שְׁפָחוֹת, אוֹ מָמוֹן, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן שֶׁיָּכוֹל לִקְנוֹת אוֹ לִשְׂכֹּר, אֵינָהּ מַצַּעַת הַמִּטּוֹת, רַק מִטָּתוֹ (הָרַ"ן בְּשֵׁם יֵשׁ מְפָרְשִׁים); יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף מִטָּתוֹ אֵינָהּ מַצַּעַת, רַק בִּפְרִיסַת סְדִינִין, וּמְסַדֶּרֶת לוֹ מִטָּתוֹ שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חִבָּה, וְכָל אִשָּׁה תַּעֲשֶׂה זֶה אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת (טוּר):
ט הִיא אוֹמֶרֶת: רָאוּי הוּא לִקְנוֹת אוֹ לִשְׂכֹּר שִׁפְחָה, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה:
י כָּל אֵלּוּ הַמְּלָאכוֹת אֵין מְחַיְּבִים אוֹתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיֶה דֶּרֶךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמִשְׁפַּחְתָּהּ לַעֲשׂוֹתָן:
יא כָּל זְמַן שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ, פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִים לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ יַיִן וּדְבָרִים שֶׁיָּפִים לְחָלָב. לֹא הוֹסִיפוּ לָהּ, צְרִיכָה לֶאֱכֹל מִשֶּׁלָּהּ, אִם יֵשׁ לָהּ (טוּר):
יב פָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת הָרְאוּיִים לָהּ, וַהֲרֵי הִיא מִתְאַוָּה לֶאֱכֹל יוֹתֵר, אוֹ לֶאֱכֹל מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַכֵּב, מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד, שֶׁצַּעַר גּוּפָה קוֹדֵם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיָּכוֹל לְעַכֵּב:
יג יָלְדָה תְּאוֹמִים, אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהָנִיק שְׁנֵיהֶם, אֶלָּא מֵינִיקָה אֶחָד וְשׂוֹכֵר הַבַּעַל מֵינִיקָה לַשֵּׁנִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֵינִיקָה שְׁנֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
יד הֲרֵי שֶׁרָצְתָה לְהָנִיק בֶּן חֲבֶרְתָּהּ עִם בְּנָהּ, הַבַּעַל מְעַכֵּב. וַאֲפִלּוּ בְּנָהּ מֵאִישׁ אַחֵר הוּא יָכוֹל לְעַכֵּב (טוּר):
טו כָּל אִשָּׁה שֶׁתִּמָנַע מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹתָן, כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת. הַגָּה: וְאֵינוֹ זָנָהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה; וְכֵן בֵּית דִּין מְשַׁמְּתִין אוֹתָהּ אוֹ מוֹכְרִין כְּתֻבָּתָהּ לִשְׂכֹּר עָלֶיהָ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ"א בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א); וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹפִין אוֹתָהּ בְּשׁוֹטִים (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וְכָל זֶה בְּאוֹמֶרֶת: אֵינִי עוֹשָׂה, וְנִזּוֹנֵית; אֲבָל אִם אוֹמֶרֶת: אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם וְכֵן כָּתַב הָרַ"ן), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ס"ט; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּאוֹמֶרֶת: אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת צָרְכֵי הַבַּיִת, וְלָזֶה כּוֹפִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִזּוֹנֵית (גַּם זֶה בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם לְחַד שִׁנּוּיָא):
טז טָעַן הוּא שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינָהּ נִמְנַעַת מִלַּעַשׂוֹתָן, מוֹשִׁיבִין אִשָּׁה בֵּינֵיהֶם, אוֹ שְׁכֵנִים:
יז הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁבְרָה כֵּלִים בְּעֵת שֶׁעָשְׂתָה מְלָאכוֹתֶיהָ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, פְּטוּרָה:
יח מִי שֶׁהִתְנָה עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְכֵן הִיא לֹא תִּתְחַיֵּב לוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, אִם אַחַר כָּךְ רָצָה וְנִתְחַיֵּב הוּא לָתֵת לָהּ (בְּמַתָּנָה) מְזוֹנוֹתֶיהָ, אֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ. הַגָּה: אִשָּׁה שֶׁשָּׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת וְלֹא מָעָה כֶּסֶף, מִן הַסְּתָם מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עִם הַמּוֹתָר שֶׁלָּהּ, וְלֹא אָמְרִינָן שֶׁמָּחֲלָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ (הָרַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי); אֲבָל מַה שֶּׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהּ, אֵין הַבַּעַל צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ, דְּוַדַּאי מָחֲלָה. אִשָּׁה שֶׁהָלְכָה מִבֵּית בַּעֲלָהּ מִכֹּחַ קְטָטָה, וְאֵינָהּ רוֹצָה לָשׁוּב לְבֵיתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא לָהּ בַּעֲלָהּ, לֹא הִפְסִידָה מִשּׁוּם זֶה מְזוֹנוֹתֶיהָ, דְּבוֹשָׁה מִמֶּנּוּ לָשׁוּב, מֵאַחַר שֶׁיָּצְאָה בְּלֹא רְשׁוּתוֹ וְאֵינוֹ מַרְאֶה לָהּ פָּנִים, וְאִם הוּא יָבוֹא אֶצְלָהּ אֵינָהּ מוֹנַעְתּוֹ מִכְּלוּם; אֲבָל אִם אֵינָהּ רוֹצָה לָבוֹא אֶצְלוֹ עַד שֶׁיִּפְרַע מַה שֶׁלָּוְתָה, אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ, דְּהָוֵי כְּמוֹרֶדֶת, דְּכָל מוֹרֶדֶת טַעֲנָה אִית לָהּ. וְכָל אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁמָּחֲלָה לוֹ, רַק בִּרְאָיָה בְּרוּרָה; וַאֲפִלּוּ עַל מְזוֹנוֹת שֶׁעָבְרוּ, אִם לֹא טָעַן לֹא טַעֲנִינָן לֵהּ, וְצָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁמָּחֲלָה לוֹ (כָּל זֶה בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א הוּבְאָה בַּבֵּית יוֹסֵף סִימָן ע"ז):
א סָעִיף ו לפני בקרו פי' זכרים ובהמתו פי' נקבות:
ב סָעִיף ט היא אומרת ראוי הוא לו לקנות או לשכור כו'. בטור מביא דין זה בשם רמב"ם וסיים בו ואין כאן מקום לשבועה וכתבו הרב המגיד לפי שהיא אינה תובעת ממנו שיתחייב עד שנאמר שישבע היסת ונפטר אלא שבאה ליפטר משיעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה וכ' ע"ז מו"ח ז"ל ואינו מבין כיון שהיא טוענ' ברי שראוי לו לקנות שפחה ופטורה מטחינה ואפ"ה אע"פ שאם לא תביא ראיה חייבת במלאכה מ"מ אם (טוענת) ישבע לי שאין ראוי לקנות שפחה חייב לישבע ונראה שגם הרב בש"ע כן דעתו ולכן לא כתב הך מלתא דאין כאן מקום לשבועה עכ"ל ואני אומר דיפה אמר הרמב"ם דאין כאן שייכת שבועה דעל מי מטיל שבועה והיינו היסת דשייכא על שרוצה להפסידו דודאי לא שייך היסת דשייכא על מי שרוצה להוציא דדוקא בשבויה דאורייתא מצינו שבועה ונוטל בקצת דרכים שזכרו חכמים לענין נשבע ונוטל אבל לא בהיס' כדאיתא ריש ב"מ דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וה"נ אין לו כח להוציא ממנה וע"כ אין כאן שבועה על הבעל ועל האשה לא שייך היסת דכיון דכל אשה משועבדת לבעלה בטחינה ואפיה אלא שקצ נשים שמכנסת ממון הרבה הם יוצאים מכלל זה והיינו בידוע דודאי לא תצא מחזקה זו של כל הנשים מכח שבועתה כמו שמצינו בתשובת רשב"א מביא בב"י סי' ע"ז שאין הבעל נאמן לומר מחלה לי מזונות שהרי חזקה שיש לה מזונות. ע"כ אין לה פטור אלא בעדים ודברי הרב המגיד הם ברורים והש"ע שלא העתיק דבר זה לפי שכיון שלא הזכיר רק שלא מועיל לה רק שעליה להביא ראיה ממילא ידע' שאין כאן עסק שבועה זהו פשוט וברור אכן אם יש ענין שהבעל יש לו תביעה על אשתו מכח שישלם לה מזונות והוא רוצה לנכות לו מעשה ידיה והיא אמרה שלא היתה חייבת לו כי היה לו ממון הרבה לקנות שפחה והיא מכחיש אותה נשבע הוא שכדבריו כן הו שהרי יש כאן תביעת ממון מן האשה על הבעל והוא רוצה להפטיר כנלע"ד: דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק י"א וב"ח כתב שהיא יכולה להשביעו אחר שעשתה מלאכה יכולה לורמ השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה ואפשר גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו אח"כ יכולה להשביעו עכ"ל ולא ידעתי שום רמז רמיזא בב"ח כי הם דברם שא"א לשומען דהב"ח לא כתב רק אף שהיא אינה נפטרה משעבודה מ"מ אם טוענת ישבע לי מחויב לישבע אבל מ"ש הוא לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביע אין תימא גדול מזה איך אפשר לומר לאחר שעשתה מלאכה הלא לעולם החיוב עלה לעשות מלאכה ואם תאמר לאחר שעשתה מלאכה יום או יומים יכולה להשביע על מה שעשתה כבר למה יועיל שבועה זה אם נאמר שאם לא ירצה לישבע מחויב לשלם שכר מלאכתה זה ודאי א"א לאמרה דהרי אף בדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה כתב ברס"ז דהמותר לבעל כ"ש דמחייובת לפ"ד רק שאינו רוצה לישבע דאין מוציאין מידו ואף שכ' הב"ח דהאידנא אין מוציאין מהאשה בדחקה יותר מהראוי עכ"פ אם הוא מוחזק אין מוציאין מידו וגם בהיה לו ממון הרבה דאינה מחויבת לעשו' מלאכה כ"כ פליגי הפוסקים דיש מי שאומרים דאם עשתה היא שלה וי"א דהיא של בעל והיינו להוציא מיד האשה אבל מבעל ודאי דעת הפוסקים שוה דאין מוציאה מידו ואף אם היו מחולקים הפוסקים גם בזה א"א להוציא מידו דיוכל לומר קים לי כמ"ש שהוא של בעל וע"כ מוכרח לומר דהשבועה הוא להבא שתפטור להבא וא"כ מה מועיל מה שעשתה מלאכה כבר בזה יפה השיג הט"ז על הב"ח דהוא אינו יכול לשבע דהוא שבועת היסת להוציא ודברי הב"ש שכתב לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביעו א"א להעמיד בשום אופן ע"כ ד"ה:
ג סָעִיף יג וי"א דמניקה שניהם זה דעת הרא"ש ויש לו גירסה אחרת בירושלמי ופרישה וז"ל הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניקה שניהם למה לא תניק שניהם כו' ונראה דאף רב אלפסי דהוא דיעה קמיית' בטור דפוטרת בתאומים היינו באינה יכולה להניק שניהם מחמ' חולשה אבל באם יכולה רק שאינה רוצה להטריח מודה לדיעה אחרונה דתניק שניהם (ואינה) פטורה משום שלום בית: כתב ב"י בשם ריב"ש דאם אין הבעל חייב במזונותיה מן הדין רק שזנה מרצון טוב אין מעשה ידיה שלו דאין מעשה ידיה דמזונותיה אלא באוכלת מצד תקנות חז"ל:
א סָעִיף א לבעלה. ודוקא בזן אותה אבל אם אינו זן אותה אע"פ שלא בא העיכוב ממנו ואפי' שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה. ומיהו נשים הללו גבירות ונכנסות בחצירות שרי המלכים והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם מעשה ידיהם לבעליהן. מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' פ"ו. מגורשת ואינה מגורשת וכן ש"מ שנתן גט לאשתו בתנאי מעכשיו אע"פ שחייב במזונותיה מעשה ידיה שלה הרא"ם ח"א סי' ל"ד:
ב סָעִיף א יותר. הן שעשתה בלילה הן שעשתה ב' וג' מלאכות בפעם א'. וכ' ב"ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה העדפה שע"י הדחק ולוקחים בהן קרקע והוא אוכל פירות עב"ש:
ג סָעִיף א כסף. לאו אדחקה עצמה קאי אלא אסתם מותר מעשה ידיה לא זכה הבעל במותר אלא בנותן לה מעה כסף:
ד סָעִיף ב לבטלה. אפי' אמרה איני ניזונית ואיני עושה חייבת לעשות דבטלה מביאה לידי זימה עב"ש:
ה סָעִיף ג מלאכה. אפי' התיר לה שחוק א"מ יש חשש זנות. והוא שיוכל להדירה היינו דוק' בדתלה בתשמיש כמבואר בסי' ע"ד. ואם היא נדרה שלא תעשה מלאכה ואינה חייבת לבעלה לעשות מלאכה אלא משום חשש זנות א"י להפר ב"ש וכ' המגי"ד לא נזכר בגמ' כמה יהיה זמן ההדרה דרחוק מן הדעת שאם הדירה יום א' או שנים שתב' לידי זימה:
ו סָעִיף א הבית. הח"מ כ' דהי"א זה ראוי להיות מקומו בסעיף ו' דחשיב שם ששה מלאכות שהעניות חייבת לבעליהן אבל עשירות אינן מחויבת להציע כל המטות רק מטתו וכ"כ רמ"א בס"א והב"ש כתב אפי' עשירות מחויבת להציע כל המטות ואפי' לסמוכים על שלחן בעלה ע"ש ודו"ק:
ז סָעִיף ה בעצמה. רש"י ס"ל דמצד עצה טובה הוא שתעשה מלאכות אלו. ושאר פוסקים ס"ל דמחויבת היא לעשות מלאכות אלו עב"ש:
ח סָעִיף ו מטחנת. היינו יושבת בריחיים ומשמרת הקמח. ונשי דידן אין דרכן לטחון ואין דרכן לכבס הג"א ב"ש:
ט סָעִיף ז מהן. היינו שהכניסה לו נדוני' או אם מצמצמת משלו הוי כאלו הכניסה תוס':
י סָעִיף ז כדי וכו'. אם הבעל יש לו ממון ואינו רוצה לקנות אין כופין אותו לקנות ואין כופין אותה לעשות המלאכות. ואם הוא אומר לקנות והיא אומרת שלא לקנות לו שומעין כנה"ג בשם הרדב"ז:
יא סָעִיף ט ראיה. ואחר שעשתה המלאכות יכולה לומר לבעלה השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה עב"ש:
יב סָעִיף י משפחתו. היינו מלאכות המפורשים במשנה. אבל בצמר ולמזוג לו הכוס וכיוצ' בזה אפילו אם בני משפחתה אין עושות מחויבת היא לעשות ב"ש:
יג סָעִיף יא משלה. כתב הח"מ דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה משלה ועב"ש:
יד סָעִיף יב קודם. כ' הח"מ אם מגיע מזה לולד ספק סכנה ולה אין סכנה אלא צער מהיכי תיתי דמכח צער דידה תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז ולמה כ' ויש מי שאומר ע"ש. וע' בב"י. והב"ש רוצה ליישב מכח הגמ' דנדרים דף פ' ע"ב כביסתן וחיי אחרים וכו' ע"ש ולא דק. חדא דרבנן פליגי ע"ז כמו שהקשה הוא בעצמו. ועוד דהא מסקינן התם אין כביסה אלימ' לר' יוסי דאמר שמואל האי ערבובית' דרישא מתיא לידי עוירא ערבובית' דמאני וכו'. ע"ש א"כ הוי כביסה נמי סכנה ולא צער ודו"ק וע' בכ"מ:
טו סָעִיף יג שניהם. בדינים אלו היכ' דאיכא פלוגת' היא פטורה ב"ש. אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת. מהריב"ל ח"א כלל י"א סימן נ"ו פסק דאין כופין אותה שתשב באותו העיר לזון את בנה. והרשד"ם חא"ה סי' קכ"ג כ' דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה וכ"כ הרדב"ז ע' כנה"ג:
טז סָעִיף יד מעכב. ואם אין לה בן ורצונה להניק בן חברתה. אין הבעל יוכל לעכב ב"ש. והח"מ כ' דהבעל יוכל לעכב:
יז סָעִיף יד אחר. אע"ג דאסור לישא מניקת חבירו משכחת ליה כגון דהיא מניקה הולד יותר מכ"ד חודש ואז מותרת להנשא:
יח סָעִיף טו אותה. כלומר אינו זנה אותה או משמתין אותה ב"ש:
יט סָעִיף טו בידה. ואפילו אם היא מניקה אין בידו לעכב אותה ואז א"צ ליתן אותה ההוספה שמוסיפין למניקה ב"ש:
כ סָעִיף טו הבית. הר"ן ס"ל דצריכה לעשות כל צרכי הבית טוחנת ושאר מלאכות וחייבת להניק אלא דאינה עושה בצמר. ותוס' ורא"ש כתבו כשאמרה איני נזונית ואיני עושה פטורה מכל מלאכות ופטורה מלהניק אלא חייבת במזיגת הכוס והרחצ' פניו והצע' המטה. וכ' ב"ש במקום פלוגת' היא פטורה. וג' דברים אלו היינו מזיגת הכוס והרחצ' פניו והצעת המטה אין כופין אותה בכפיות ע' ב"ש:
כא סָעִיף יז מלאכותיה. ל"ד הוא אלא אפילו שלא בעת המלאכה אם שברה פטורה בה"י ח"מ ב"ש:
כב סָעִיף יח שלו. וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו וכן אם זן יתום דאין מעשה ידיה תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנו' חז"ל ריב"ש ב"ש ח"מ:
כג סָעִיף יח שעברו. עיין ח"מ וב"ש:
א סָעִיף ג מעשה ידיה לבעלה. עבה"ט מ"ש ודוקא כו' ומיהו נשים הללו גבירות כו' עד מעשה ידיהן לבעליהן. ועיין במל"מ ר"פ כ"א מה' אישות שהביא ג"כ דברי מהרי"ט בזה ושם מבואר דמהרי"ט לא החליט הדין כלל אלא שצידד בזה והמל"מ תמה עליו למה השמיט הרב דברי גדולי המחברים אשר נחלקו בזה כו' ודעתו נראה שיכולה האשה לומר קים לי כדעת הרמ"ה שהביא הטור סי' פ"ד דאם אינה ניזונית מציאתה לעצמה ולכן לא מפקינן מינה ע"ש. ועיין בתשובת גבעת שאול סי' ל"ג שנשאל ראובן השיא לבנו את בת שמעון והתחייבו עצמם בק"ס ליתן מזונות להזוג כמה שנים כנהוג במדינותינו ובתוך משך זמן המזונות שזנו אותן אביהן עסקה אשת בן ראובן במלאכ' והרויחה מעשה ידיה למי אביהן ודאי לא זכה בהן אך יש לספק אם זכה בהן הבעל דהא מ"י תקנו תחת מזונות והרי אינה ניזונת משל בעל. והשואל הביא ראיה דזכה בהן הבעל מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' עבדים דין ב' בעבד עברי שהאדון חייב במזונות אשתו אף שנשאה אחר המכירה. ואפ"ה מ"י ומציאתה לבעלה כמבואר שם. הוא ז"ל השיב לו דאין מדברי הרמב"ם ראיה דשם מה שהאדון נותן המזונות לאשת העבד הוא מכח מ"י של בעל דהא אם מת העבד אינו נותן מזונות לאשתו משא"כ הכא דהמזונו' הוא מחמת חוב ואף אם מת הבן מחוייב ליתן לכלתו עד תשלום הזמן כמ"ש הב"ש בסי' קי"ד (עמ"ש שם סק"א) . אמנם להלכה הדין עמו דברור הוא כל היכא דמ"י שלה זכה בהן הבעל מתנאי כתובה וכן הוא להדיא בהרא"ש ר"פ הנושא בשם הירושלמי והובא בב"י סי' קי"ד בקיצור וגם המ"מ בפכ"ג מה"א דין י"ח הביא ג"כ דברי הירוש' הזה דמי שפסק לזון את כלתו זנה ומעשה ידיה של בנו. ואין לחלק בין פוסק לכלתו או לבתו דמאי שנא ע"ש: (א) שלא תעשה מלאכה. (עבה"ט בשם ב"ש מ"ש ואם היא נדרה כו' עד א"י להפר. ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל ולענ"ד דהוי בינו לבינה דהא להרשב"א אם עשתה המ"י שלו ועכ"פ הוי נ"מ כמ"ש הב"ש סק"ב בשם תוס' עכ"ל):
ב סָעִיף ד כל מטות הבית. עבה"ט ועיין בספר ישועות יעקב סק"ו שכתב דהעיקר בזה כדעת הח"מ ע"ש: (ב) היא בעצמה. עבה"ט מ"ש רש"י ס"ל דמצד עצה טובה הוא כו' וע' ביו"ד סי' רל"ד סעיף ע"ג ועיין במל"מ. פכ"א מה' אישות ה"ג באריכות:
ג סָעִיף ז ממון כדי לקנות. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז אם הבעל יש לו ממון כו' הוא בח"א סי' שי"ח. ושם מבואר דדוקא בלא הכניסה נדוניא אבל אם הכניסה נדוני' והיא אומרת לקנות ממקצת הנדוניא כופין אותו לקנות שפחה והוי כאילו הכניס' אותה עמה ומ"ש עוד בשמו ואם הוא אומר לקנות כו' כמבואר שם דזה לא קאי אהיכ' שלא הכניסה נדוני' דזהו פשיטא רק בזה קאי באם הכניסה נדוני' ואין לו ממון אחר זולת נדונייתה אעפ"כ לו שומעין כיון שאחריות הנדוני' עליו ע"ש. ומ"ש עוד ברדב"ז שם אבל מה שיש להסתפק כו' זה פשוט ומבואר ממ"ש הטור והש"ע לקמן ס"י:
ד סָעִיף ח נכסים הראוים לקנות. עיין בתשו' נו"ב תניינ' סי' ל"ה הובא לעיל סי' י"ג סק"ל:
ה סָעִיף ט להביא ראי'. עבה"ט מ"ש ואחר שעשתה י"ל לבעלה השבע לי כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב לענ"ד זה אינו דהא אם עשתה המ"י לבעלה עיין ב"ש סק"ד עכ"ל גם בספר בית מאיר תמה על הב"ש בזה):
ו סָעִיף י דרך משפחתו. עבה"ט בשם ב"ש מ"ש אבל בצמר כו' ועיין בהגהת יד אפרים שכ' דאין זה מוסכם כי להרמב"ם שהביא הב"ש סק"א י"ל דכל שבני משפחתה יושבים בטל אף היא א"צ לעשות בצמר כל היום או משקל ה' סלעים רק מחמת זימה צריכה לעשות קצת מלאכה ע"ש:
ז סָעִיף יג דמניק' שניהם. עי' בעה"ט עד וכ"כ הרדב"ז. והוא בח"א סי' ש"ס עש"ה:
ח סָעִיף יד הבעל מעכב. עבה"ט מ"ש ואם אין לה בן כו' והח"מ כ' כו' ולכאורה הפך הסדר דהב"ש הביא דברי הח"מ והחליט דלא כוותי' ע"ש אך באמת יפה עשה בזה שהביא דברי הח"מ באחרונה כי דברי הח"מ נראין וגם בס' ב"מ העלה דהעיקר כדעת הח"מ דהבעל מעכב ומה דנקט הכא בש"ע עם בנה הוא להורות דעם בנה אף באקראי יכול לעכב אבל בקביעות אף באין לה בן יוכל לעכב. ומבואר עוד שם דביולדת שמת בנה ורוצית להניק בן חברתה משך ימים מועטים בשביל צער החלב אין הבעל יכול לעכב דאם תגמל עכשיו צערה מרובה:
ט סָעִיף טו צרכי הבית. עבה"ט מ"ש בשם ב"ש במקום פלוגתא היא פטורה ומשמע דהוא מטעם קים לי. ולפ"ז נלע"ד היכא שכבר הניק' הולד עד שמכירה כיון דלכל הדיעות היא מחוייבת להניקו מפני סכנת הולד כדלקמן סי' פ"ב ס"ה אלא שלדעת תוספת והרא"ש מחוייב הבעל ליתן לה שכר א"כ יכול הבעל לומר בהיפך קים לי כהר"ן דהיא מחוייבת להניק בלא שכר ודוגמא לזה מצינו בגמרא דב"ב דף כ"ד ע"ב ע"ש וצ"ע:
י סָעִיף יז מלאכותיה. עבה"ט ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל' מ"ש בזה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.