א אֵין מְקַבְּלִין פִּקָּדוֹן מֵאֵשֶׁת אִישׁ; וְאִם קִבֵּל, יַחֲזִיר לָאִשָּׁה. וְאִם אָמְרָה: שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם, נֶאֱמֶנֶת (טוּר). הָלְכָה הָאִשָּׁה לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָא הַבַּעַל וְתָבַע מִן הַנִּפְקָד וְאוֹמֵר שֶׁאִשְׁתּוֹ גָּנְבָה מִמֶּנוֹ, לֹא יִתְּנֵם לוֹ עַד שֶׁתָּבוֹא הָאִשָּׁה אוֹ תָּמוּת, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְאִם אָמְרָה בִּשְׁעַת מִיתָתָהּ: שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם, אִם נֶאֱמֶנֶת לוֹ, יַעֲשֶׂה כִּדְבָרֶיהָ; וְאִם לָאו, יִתֵּן לְיּוֹרְשֶׁיהָ. וְכֵן אִם מֵתָה וְלֹא אָמְרָה כְּלוּם. (טוּר) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם. הַגָּה: מִיהוּ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא חַיָּה יַחֲזִיר לָאִשָּׁה (טוּר), מִיהוּ, אִם הֶחֱזִיר לַבַּעַל, פָּטוּר הַנִּפְקָד, אֲפִלּוּ אֵינָהּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים):
ב הַבַּעַל שֶׁלָּוָה מֵהָאִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ, אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם לֹא גֵּרְשָׁהּ (דַּעַת עַצְמוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא אִם הָיוּ הַמָּעוֹת טְמוּנִים כְּשֶׁלָּוָה מִמֶּנָּה, אֲבָל לֹא הָיוּ הַמָּעוֹת טְמוּנִים, וְלָוָה מִמֶּנָּה, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ (טוּר). וְהוּא הַדִּין אִם תְּקָפָם מִיָּדָהּ, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיוּ הַמָּעוֹת טְמוּנִים, נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: שֶׁלִּי אוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם (סְבָרַת הָרַב). מִיהוּ, אִם נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת, אוֹ שֶׁהַבַּעַל מַאֲמִינָהּ עַל שֶׁלּוֹ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (טוּר). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ"ה סָעִיף י"ב. לָוָה מִמֶּנָּה בִּשְׁטָר, הִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הָיוּ הַמָּעוֹת טְמוּנִים, וְהוּא אוֹמֵר: טְמוּנִים הָיוּ, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה אָז פָּטוּר לְשַׁלֵּם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ס"ב, אִשָּׁה שֶׁהָיוּ שְׁטָרוֹת יוֹצְאִין עַל שְׁמָהּ מַה דִּינָן. אִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה מִטַּלְטְלִין, אִם הַקּוֹנֶה אוֹ הַמַּלְוֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהֵם שֶׁל בַּעַל, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֵלָיו, אֲפִלּוּ רוֹצֶה הַבַּעַל לְהַחֲזִיר לוֹ דָּמָיו וְטוֹעֵן שֶׁהִיא גְּנָבָן לוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"ב דְּאִשּׁוּת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּעַל נֶאֱמָן וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּלֹא דָּמִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ"ג). וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא בְּשֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְמַשְׁכֵּן אוֹ לִמְכֹּר בְּלֹא רְשׁוּת בַּעֲלָהּ, אֲבָל אִם דַּרְכָּהּ בְּכָךְ, מַה שֶּׁעָשְׂתָה עָשׂוּי; וְכֵן נִרְאֶה לְהוֹרוֹת. וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן צ':
א סָעִיף א אין מקבלין פקדון מן הנשים סתמא הוא של הבעל ואסור לסייע ידי עוברי עבירה וכשלא יקבלו מהם יחזרו למקום שנגבו משם:
ב סָעִיף א יחזיר לאשה ולא לבעל דאין לנו להחזיקה בגניבת ואם אמרה של פלוני הם נאמנת במגו דאי בעי היתה נוטלת ממנו ונתנה לאותו פלוני וסיים בטור ואם היא חולה אם נאמנת כו' מזה נלמד דה"ה בשאר ענין באופן שאין לה מגו שהיתה נותנת לו:
ג סָעִיף א ולא אמרה כלום שאפי' אם נותן לה ממון זה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מכיון שמתה בעלה יורש' כרשב"ם:
ד סָעִיף ב אם היה המעות טמונים כתב וש"ל ומ"ד לעיל סי' פ"ה בשם הרב בי יונה דבמעות טמונים דוקא בטוען טענת ברי ה"נ בטוען טענת ברי:
ה סָעִיף ב נושאת ונותנת תוך הבית פירוש שידוע שהבעל מסר בידה את נכסיו וכתב עוד דנשים שלנו כולם הם נושאים תוך הבית אותו הדיי שכ' רמ"א בסי' א' דהלכה האשה למ"ה ובא הבעל כתב מו"ח ז"ל בשם המרד' בזה היה מסופק ושאל את רבותיו ורפי' בידם מ"ה כתב רמ"א שלא יתנו לו כו' אמרינן בפ' ה"ה קבל מן הקטן ועשה לו סגולה וכתב בהג"ה אשר"י אבל לא יחזיר לקטן שמא יאבד ובהגבהה בעלמא נתחייב בשמירה מספק שמא אבידה היא ונתחייב בהשבתה אבל בתחילה אינו חיוב ליטול מידו דשמא מדעת נתנו הבעלי' יחזרו ויטלו ממנו עכ"ל:
א סָעִיף א לאשה. אפילו אינה נאמנת לו מ"מ אין אנו מחזיקים אותה דגנבה משל בעלה. ודוק' בסתם אבל אם הנפקד יודע שהיא גנבה משל בעלה יחזור לבעלה ואם החזירה לאשה חייב לשלם ליקוטי מהר"י ווייל סימן א'. וכתב הרא"ש אם הבעל רוצה ליתן חרם מי שקיבל פקדון מאשתו א"י כיון דאין הנפקד צריך להחזיר לידו. ולשיטת הרמב"ם דס"ל כל הממון שביד האשה בחזקת נ"מ הם יוכל ליתן חרם דהא הפירות עכ"פ שלו הם עיין ב"ש. ובנכסי נדונייתה מקבלין ממנה לכתחלה ולא יחזיר אלא לידה ואם תפס הבעל או נתנם לבעל פשע וחייב פליטת בית יהודא סי' י"א:
ב סָעִיף א נאמנת. הב"ש הניח בצ"ע דמנ"ל לשיטות הרמב"ם דנאמנת לומר דשל פלוני הם ע"ש:
ג סָעִיף א הם. ה"ה דאינה נאמנת לומר שלה הם. וכתב מהר"ם אלשיך סימן י"ט דוק' באשה הוא דין זה מפני שחזקתה שגונבת משל בעלה. אבל בבן גדול נושא ונותן בנכסי אביו מחזקינן ליה בשלו ע"ש. ולכאורה לא משמע כן. מש"ע ח"מ סי' ס"ב ע"ש:
ד סָעִיף א לאשה. ח"מ וב"ש חולקים ע"ז:
ה סָעִיף א הנפקד. לשיטות הרמב"ם המעות הם בתורת נ"מ אפי' במעות טמונים. ולשאר פוסקים במעות טמונים אם הבעל רוצה להחזיק בהם ויאמר שלו הם לגמרי. ובמעות גלוים לא מהני מה שנתן לבעל עיין ב"ש:
ו סָעִיף ב כלום. כ"פ הרמב"ם דאין חילוק בלוה ממנה בין מעות טמונים לשאינם טמונים דאנן סהדי דלא נשתעבד לה להיות עבד לוה לה. אבל כשקנה ממנו קרקע לא יצאה המעות מחזקתה ואמרינן של נ"מ הוא. וכן בתקף ממנה לא יצאה מחזקתה ובחזקת נ"מ הוא וצריך להחזיר לה אחר הגט. ובלוה ממנה אמרינן שלו הוא אפילו לא טען ברי ב"ש:
ז סָעִיף ב טמונים וכו'. זהו לשיטת תוס' ורא"ש והרשב"א דס"ל בין במכר בין בתקף ובין בלוה בכלם אמרינן במעות טמונים אין לה עליו כלום והיינו כשטוען ברי. ואם הוא טוען שמא והיא טוענת ברי צריך להחזיר לה והמעות הם נ"מ ובמעות גלוים צריך להחזיר לה. ונאמנת לומר שאין לו רשות בהם לגמרי עיין ב"ש:
ח סָעִיף ב שלי וכו'. ר"ל שלי הם ואין לבעל רשות בהם ב"ש. והח"מ לא כ"כ ע"ש:
ט סָעִיף ב הבית. אפילו אם הוא אינו טוען ברי עיין ב"ש:
י סָעִיף ב ראיה. היינו לשיטות י"א שייך דין זה. אבל להרמב"ם אפילו במעות שאינו טמונים יוכל לתפוס כמ"ש. בממרנ"י שלנו שלא נזכר מי הוא המלוה אמרינן גם בזה דלא יצא המעות מחזקתה ב"ש:
יא סָעִיף ב בעל וכו'. ואם תקף הבעל מיד הקונה מהני ויחזיר לו המעות משום תקנות השוק ח"מ וב"ש כתב דהכ' ליכ' תקנות השוק כי היכ' דלא יקנה מן א"א כלום:
יב סָעִיף ב דמים. דהיא כגנב מפורסם דאז לכ"ע ליכ' תקנות השוק כמ"ש בח"מ סי' שנ"ו:
יג סָעִיף ב בכך וכו'. ואז אפילו אם ידוע שהוא משל הבעל א"צ להחזיר כיון שדרכה בכך. וג' חלוקים יש בדין זה. אם אינה נושאת בבית ואין דרכה למכור. אז אם ידוע שהוא משל בעלה צריך להחזיר בלא דמים דלא שייך תקנות השוק בכה"ג. ואם אמר איני יודע מקובל בחרם אז אין מוציאין ממנו. ואם תפס הבעל אין מוציאין ממנו. וא"צ להחזיר לו דמים. ואם היא נושאת בבית ואין דרכה למכור אז לכ"ע בחזקת שלו הוא וצריך להחזיר בלא דמים. לב"ש ולהח"מ צריך להחזיר לו דמים ואם דרכה למכור אפילו אם בודאי של בעל הוא המכר קיים. וכתב בה"י ה"ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו א"צ הלוקח להחזיר הסחורה הואיל והוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו במכרו קודם הזמן ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.