Shulchan Aruch, Orach Chayim 1 — שולחן ערוך, אורח חיים א
א יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר: הַגָּה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. (טוּר) הַגָּה: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד הוּא כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲלוֹת הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר הוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְלֹא דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הָקָּבָּ"ה אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה', מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וְהַהַכְנָעָה וּפַחַד ה' יִתְבָּרַךְ וּבָשְׁתּוֹ מִמֶּנּוּ תָּמִיד (מוֹרֵה נְבוֹכִים ח"ג פ' כ"ב) וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּלְעִיגִים עָלָיו בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ גַּם בְּהֶצְנֵעַ לֶכֶת. וּבְשָׁכְבּוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֵדַע לִפְנֵי מִי הוּא שׁוֹכֵב, וּמִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ יָקוּם בִּזְרִיזוּת לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְעַלֶּה וְיִתְרוֹמֵם (טוּר).
ב הַמַּשְׁכִּים לְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, יְכַוֵּן לַשָּׁעוֹת שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת הַמִּשְׁמָרוֹת שֶׁהֵן בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה וּלְסוֹף שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַלַּיְלָה וּלְסוֹף הַלַּיְלָה, שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּאוֹתָן הַשָּׁעוֹת עַל הַחֻרְבָּן וְעַל הַגָּלוּת, רְצוּיָה.
ג רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְּהֵא מֵיצֵר וְדוֹאֵג עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
ד טוֹב מְעַט תַּחֲנוּנִים בְּכַוָּנָה מֵהַרְבּוֹת בְּלֹא כַּוָּנָה.
ה טוֹב לוֹמַר פָּרָשַׁת הָעֲקֵדָה וּפָרָשַׁת הַמָּן וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּפָרָשַׁת עוֹלָה וּמִנְחָה וּשְׁלָמִים וְחַטָּאת וְאָשָׁם: הַגָּה: וְדַוְקָא בְּיָחִיד מֻתָּר לוֹמַר י' הַדִּבְּרוֹת בְּכָל יוֹם אֲבָל אָסוּר לְאָמְרָם בְּצִבּוּר (תשו' הָרַשְׁבָּ"א סִימָן קפ"ד).
ו פָּרָשִׁיּוֹת הַקָּרְבָּנוֹת לֹא יֹאמַר אֶלָּא בַּיּוֹם. וְע"ל סי' מ"ז סָעִיף י"ג.
ז כְּשֶׁיְּסַיֵּם פָּרָשַׁת הָעוֹלָה יֹאמַר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זֶה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי עוֹלָה, וְכָךְ יֹאמַר אַחַר פ' הַמִּנְחָה וְהַשְּׁלָמִים מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים בִּנְדָבָה.
ח יֹאמַר עִם הַקָּרְבָּנוֹת פָּסוּק וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'.
ט יֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר פָּרָשַׁת הַכִּיּוֹר, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת, וּפָרָשַׁת סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת וַעֲשִׂיָּתוֹ:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Rising early to serve Hashem, keeping Hashem before one's eyes, and the passages said before the morning Tefillah.
seif 1 The Mechaber writes that a person should summon a lion's strength to rise in the morning and serve his Creator, so that he is the one who wakes the dawn (following the Yerushalmi on King David, as the Gra notes). The Taz explains that this strength is meant against the yetzer hara (the evil inclination), just as a lion fears no creature. The Rema adds that, at the least, one should not come later than the time the tzibbur (congregation) prays. He then writes that "שויתי ה׳ לנגדי תמיד" (I have set Hashem before me always) is a great principle. A person behaves differently before a king than alone at home. Knowing that Hashem sees his deeds brings fear and humility, even in private. Mockery from others should not make him embarrassed to serve Hashem. The Magen Avraham adds that he should still not quarrel with them. The Mishnah Berurah and the Aruch HaShulchan explain that brazenness is a bad trait. The Rema writes to rise quickly on waking. The Magen Avraham explains that "quickly" is not meant literally, and one should wait a little before getting up. The Mishnah Berurah gives the reason: getting up all at once is harmful to the body.
seifim 2–4 The Mechaber writes that one who rises early for ashmurot (special prayers at night) should aim for the times the night watches change. Prayer then over the Churban (destruction of the Beit HaMikdash) and the galut (exile) is accepted (following the Gemara in Brachot, as the Gra notes). Every yerei shamayim (person who fears Heaven) should feel pain over the Churban. The Aruch HaShulchan adds that chatzot (midnight) is a time of favor for every request. The Mishnah Berurah rules that one who cannot rise before dawn, because he is weak by nature or knows he would then doze during Tefillah, does better to get all the sleep he needs. He must still be very careful to get up an hour, or at least half an hour, before the shamash calls people to shul, so that he can prepare to daven with the tzibbur. The Mechaber writes that a few supplications said with kavanah (concentration) are better than many said without it. The Mishnah Berurah explains that if both concentrate, more is better. One who cannot do more is equal to one who can.
seif 5 The Mechaber writes that it is good to say the Akeidah (the binding of Yitzchak), the manna, the Aseret HaDibrot (Ten Commandments) and the passages of the offerings. The Taz and the Mishnah Berurah explain that the Akeidah recalls the merit of the Avot (Avraham and Yitzchak, the Patriarchs). The manna teaches that one's food comes through Hashem's providence. The Rema adds that the Aseret HaDibrot may be said only privately. The Taz and the Magen Avraham explain that heretics claimed nothing else was Torah other than the ten commandments. (seif 6) The Mechaber rules that the korbanot (said nowadays as a replacement / remembrance to offerings in the Beit Hamikdash) passages are said only by day. The Taz and the Mishnah Berurah give the reason: the offerings themselves were brought only by day.
seif 7 Continuing with saying the korabanot - After the voluntary offerings, he writes, one prays that his words count as bringing them. The Magen Avraham concludes that this prayer is not said after the chatat, which requires knowing of the sin beforehand, but it may be said conditionally after the asham. The Mishnah Berurah brings this, and adds that one who worries that he knew of a sin and forgot it may also say it conditionally after the chatat.
seif 8 The Mechaber writes to add the verse about slaughtering on the north side of the altar. The Taz and the Mishnah Berurah cite the Midrash that Hashem then remembers the Akeidah.
seif 9 The Aruch HaShulchan writes that our custom follows this seif. We say the kiyor (washing basin), terumat hadeshen (removing the ashes), the tamid and the ketoret, together with Eizehu Mekoman.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/1 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ש"ע סָעִיף א
ב (ב) השחר – בשל"ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה. ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה. אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו. יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק. אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים. ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שהציבור מתפללין – היינו אף על פי שלא יעבור זמן תפילה, מכל מקום מצווה עם הציבור. ועיין לקמן סוף סעיף קטן ט'. ש"ע סָעִיף א
ד (ד) הצדיקים – דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. וכתבו בשם האר"י ז"ל, שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יִרְאָה, כזה יִ-הְ-וָ-ה, וזהו סוד "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזה תועלת גדול לענין היראה. ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים, וכותבים בהם "שויתי ה'" וגו' בן ארבע אותיות ושארי שמות, ומנורה כזה היתה נקראת בשם "שויתי". והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה מאימת השם. וכתב בשערי תשובה בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג, כי על פי הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות, וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם. ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית, שאין שייך בזה טעם הנ"ל, לית לן בה, עד כאן לשונו. והקובעין בעמוד בלא טבלא יש למחות בידם, כי על ידי הנרות שקובעין בעמוד, בא ברוב העיתים לידי מחיקת השם חס ושלום. ש"ע סָעִיף א
ה (ה) מפני בני אדם – ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך (ב"י). ועיין בביאור הלכה. ש"ע סָעִיף א
ו (ו) המלעיגים עליו – וכן אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים, לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצווה. אך אם אפשר לו לעשות המצווה שלא בפניהם, טוב יותר. ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו, יש לומר, טוב יותר לעשות בפניהם, שילמדו ממנו לעשות כמעשהו. אך יכוין לבו לשם שמים, ולא להתפאר חלילה. ש"ע סָעִיף א
ז (ז) גם בהצנע לכת – רוצה לומר, אף בשעה שהוא בביתו בהצנע, גם כן יהיה לכתו עם ה' אלהיו, וכמו שמסיים והולך. ש"ע סָעִיף א
ח (ח) בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף [גיטין דף ע']. טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור קודם שנטל ידיו, ובלאו הכי אסור קודם ברכת התורה. ועיין לעיל סוף ס"ק ב'. סעיף ג [עריכה] ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ט (ט) ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא. וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה על פי כתבי האר"י ז"ל. וזמן חצות הוא תמיד באמצעות הלילה ממש בכל מקום, ואפילו בלילות הארוכות או הקצרות. והיא י"ב שעות אחר חצי היום. והעת להתאונן על החורבן נכון יותר שיהיה קודם חצות מעט, ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ובסוף הלילה יבקש צרכיו. ויש אומרים אז "שומרים לבוקר". ואם הוא קרוב להנץ החמה, יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, ואחר כך יאמר "שומרים לבוקר". ואחר התיקון, שיעור משניות קודם לכל דבר. ואם זכה לחכמת האמת, עת ההיא מסוגלת מאוד. האחרונים קיבלו, מ"שכבי" עד "קומי", היינו משבועות שאומרים "שכבי" עד תשעה באב שאומרים "קומי", אין צריך לקום בלילה. ויש אומרים, מט"ו באב עד ט"ו באייר יקום. והנוהגים על פי קבלה סוברים שצריך לקום תמיד. חבורה שנתחברו יחד לומר תיקון חצות בציבור, אין למונעם, ואדרבה, ברוב עם הדרת מלך. וטוב יותר שיאמרו את התיקון בבית הכנסת משיאמרוהו בחדר הסמוך לו, דבית הכנסת קדיש טפי, וגם שיהיו מעשרה הראשונים. וצריך ביחוד להזהר מאוד מאוד משיחת חולין בניעורם בלילה. ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מחמת שהוא חלש בטבעו, או שהוא יודע בעצמו שאם יקום באשמורת יישן בעת התפילה, מוטב לישן כל הצורך. ומכל מקום יהיה זהיר מאוד לקום שעה, ולפחות חצי שעה, קודם קריאת השַמָש לבית הכנסת, כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בציבור ובנקיות. ש"ע סָעִיף ג
י (י) שיהא מיצר – אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה. ש"ע סָעִיף ג
יא (יא) חורבן בית המקדש – כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר "על נהרות בבל"; ובשבת, וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון, יאמר "שיר המעלות בשוב ה'" וגו'. והעיקר שיידע מה קאמר, ואחר כוונת הלב הן הדברים. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב (יב) בלא כונה – אבל אם המרבה כיוון גם כן, המרבה טוב יותר. ואם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שהוא משער בעצמו שאם יאריך – לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. ועל זה שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמים". וכן לענין תלמוד תורה העניין כן, כי הכל תלוי לפני ה' יתברך אם עושה כל אשר בכוחו לעשות. ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד, יכול למנוע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים, וטוב יותר שילמוד במקומם. וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ותבלין היצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל. ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יג (יג) פרשת העקידה – קודם פרשת הקרבנות. ויכול לומר פרשת העקידה ופרשת המן אפילו בשבת. ואין די באמירה, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה'. וכן מה שאמרו בגמרא: "כל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח שהוא בן עולם הבא", גם כן באופן זה. וטעם לאמירת כל זה, כי פרשת עקידה, כדי לזכור זכות אבות בכל יום, וגם כדי להכניע יצרו, כמו שמסר יצחק נפשו. ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית, וכדכתיב: "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. ואיתא בירושלמי ברכות: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. ועשרת הדיברות, כדי שיזכור בכל יום מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו בה'. ופרשת הקרבנות, דאמרינן במנחות: "זאת תורת החטאת", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'. ש"ע סָעִיף ה
יד (יד) ושלמים – והוא הדין פרשת תודה, דגם היא בכלל שלמים. ואחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים, כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים. ש"ע סָעִיף ה
טו (טו) וחטאת – עיין במגן אברהם שכתב, דאם יודע שנתחייב חטאת, יאמר פרשת חטאת קודם. ומדברי שארי הפוסקים לא משמע כן. ש"ע סָעִיף ה
טז (טז) בצבור – מפני הכופרים, שיאמרו: אין תורה אלא זו. ובפרט בזמנינו. ולכך אין כותבין אותו גם כן על קונטרס המיוחד לציבור. יש שכתבו דלא אסור לאומרו בציבור, אלא לקובעו בין הברכות כמו קריאת שמע; אבל קודם ברוך שאמר, מותר אף בציבור. ואנן נקטינן לאסור בצבור כלל וכלל. וביחיד, דווקא שלא בתוך התפילה; אבל לקבוע בתוך הברכות, גם ליחיד אסור [ע"ת וארה"ח]. ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז (יז) ביום – דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן יכול לאמר קודם היום. ואם אין לו פנאי, יכול לאמר גם פרשת הקרבנות בלילה. ואם צריך עמידה, עיין בסימן מ"ח במ"ב סק"א. כתב בשל"ה דבשבת ויום טוב לא יאמר יהי רצון, דאין קרבן נדבה בא בהם, אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן, כקורא בתורה. ומכל מקום אם הוא בן תורה, מוטב יותר שיעסוק בפרשה דיומא. מי שהוא אבֵל לא יאמר פרשת הקרבנות (משום שהוא אסור בתלמוד תורה). ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח (יח) באים בנדבה – אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה; אלא אם כן עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. וכן אשם. ואשם תלוי, קיימא לן דאינה באה בנדבה. והאחרונים כתבו בשם רש"ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יהי רצון, רק שיאמר בלשון ספק, דהיינו: "יהי רצון מלפניך אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת, שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת"; ואם לאו, יהיה כקורא בתורה. וכהאי גוונא יאמר גם כן אחר פרשת אשם. אך המגן אברהם הקשה עוד, איך יאמר "אם נתחייבתי חטאת"? הא קיימא לן לעניין חטאת דבעי ידיעה בתחילה שחטא! על כן העלה המגן אברהם, דלעניין חטאת לא יאמר כלל היהי רצון; רק לעניין אשם ודאי ואשם תלוי, יוכל לאמר יהי רצון זה דעל תנאי. אך אם ליבו נוקפו שמא עבר על חטא והיה לו ידיעה שחטא ושכח, יוכל לאמר גם כן היהי רצון אחר חטאת בדרך תנאי [שערי תשובה]: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יט (יט) עם הקרבנות – וכהיום נוהגין לאומרו אחר פרשת התמיד. ש"ע סָעִיף ח
כ (כ) ושחט אותו – דאיתא במדרש, דכל מי שאומר פסוק זה, הקב"ה זוכר עקידת יצחק. ש"ע סָעִיף ח
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א שיהא הוא מעורר השחר. בשל"ה כתוב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפל' הן בבקר הן בערב: ש"ע סָעִיף א
ב מפני. ועכ"פ לא יתקוטט עמהם (ב"י): ש"ע סָעִיף א
ג ומיד. ל"ד אלא ישהא מעט כדאי' בגיטין דף ע': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד המשכים. המקובלים האריכו בענין תפלת חצות וברקנטי פ' בראשית כ' וז"ל וי"א זמן בקשת רחמים הוא סוף הליל' ואני אכריע כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כ"י ועל בניה כו' ובסוף הלילה יבקש צרכיו ובקשה זו צריכה בנפילת אפים ע"כ ועסי' קל"א ס"ב ובגמרא דילן לתי' הראשון דנתן סימן לאמצעית דאמצעיתא והיינו חצות משמע דעת רצון הוא ולתי' השני לא משמע כן ועיין בזוהר ויקהל ע' שמ"ב דלעולם חשבינן הלילה לי"ב שעות הן בקיץ הן בחורף אף על גב דלענין תפלה אינו כן כמ"ש סי' רל"ג וכ"כ שערי ציון: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה חורבן בה"מ. כתב של"ה שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל ובשבת יאמר מזמור בשוב ה' את שיבת ציון וגומר ואחר כוונת הלב הן הן הדברים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו מעט. ובגמרא אמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר אף ע"פ שהמרב' כוון לבו ג"כ מ"מ אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות הוא רצוי להש"י כמו המרב' וכ"מ מהראי' שמביא מעולת העוף העני שנאמר בו ג"כ ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז העקדה. כ' הבחיי פ' צו שאין די באמיר' אלא בביאור הפ' ויכיר נפלאות ה' וכן פי' מ"ש כל האומר תהלה לדוד ג"פ מובטח לו שהוא בן עה"ב: ש"ע סָעִיף ה
ח עולה. לאחר עולה ושלמים ותודה יאמר פ' נסכים והיא בסדר שלח לך כי אין זבח בלא נסכים אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים ופ' צו את אהרן לא שייכא לעול' רק שייכא לקרבן תמיד וכמ"ש ס"ט ויאמר פ' ושמע' קול אלה בסוף ויקרא שהיא באה על שבועת ביטוי ועל שבועת העדות ואשם ודאי ואשם תלוי: נשאלתי למה כ' הטור והרב"י בש"ע לומר עולה כו' חטאת הלא קי"ל פ"י דזבחים דחטאת קודם לעולה וכ"כ רש"י פ' תזריע ע"ש ברא"ם ונ"ל דאמרי' בזבחי' דף ז' למה חטאת קודמת לעול' משל לפרקליט שנכנס למלך ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו ע"ש והתו' כתבו עולה דורון הוא אף על גב דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע"ש פי' דאיתא בגמ' חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופיא ועולה מכפר מקיבעא אעפ"כ כשקרב חטאת ראשונה א"כ כבר כיפר' על חייבי כריתות ועשה א"כ עולה הוי דורון אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה"ר אחר פ' החטאת שמא אינו חייב חטאת והוי כקורא בתורה ועולה מכפרת אעשה דאמרי' בגמרא אין לך אדם שאינו מחויב עשה א"כ יאמר עולה קודם שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים שאין לך אדם בישראל שאינו מחויב עשה כנ"ל אבל כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם: ש"ע סָעִיף ה
ט בצבור. מפני המינים שאומרים אין תורה אלא זו ובפרט בזמנינו ולכן אין כותבין אותו על קונטרס המיוחד לצבור (ל"ח ס"ט): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י ביום. אבל פ' הכיור ופ' תרומת הדשן יכול לומר קודם היום כדאיתא ביומא ספ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא יר"מ. אבל אחר פ' החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה אלא כשעבר בשוגג על דבר שזדונו כרת (טור) ומשמע דעת הרב"י דאפילו אחר אשם תלוי לא יאמר כן דקי"ל כחכמים דאינ' באה נדבה רק כשהיה מונח לפניו חתיכה של חלב וחתיכ' של שומן ואכל א' מהן ואינו יודע איזה היא ועבי"ד סי' ה' והטור כתב אחר אשם יאמר יהי רצון וכב"י בשם מהרי"א ומהרי"ח שהאשם נמי בא בנדבה לפי שאמרו בנדרי' שהחסידים נודרין עצמן בנזיר כדי להבי' קרבן א"כ נראה שיש לו לבא כמו בנדב' עכ"ל מבואר מלשונו דלא כע"ש: ומה מאוד נפלאתי על הגאונים שהרי בנדרים דף י' אמרי' שהיו מתנדבין בנזיר כדי להביא קרבן חטאת ולא הוזכר שם אשם וא"כ בחטאת הל"ל יה"ר ולא באשם ועוד דמקרא מלא הוא דנזיר מביא חטאת ולא אשם אא"כ כשנטמ' וא"כ לא מקרי נדבה והוי דומיא דכל חטאות ואשמות שבאין על החטא וא"ל דשאני אשם נזיר דבא על המזיד וכדאיתא פ"ב דכריתות וא"כ בידו לידור בנזיר ולטמאות עצמו ולהביא אשם משא"כ בשאר קרבנות דבאין דוקא על השוגג זה אינו דא"כ ל"ל מכח נזירות הלא אשם שפחה חרופה ואשם פקדון חטאת דעולה ויורד נמי על המזיד ועוד דחלילה לצדיקים לטמאות עצמן במזיד ולעבור על ל"ת ועוד דעכ"פ חטאת מקרי באה בנדבה דמביא נזיר טהור: ושאלתי את פי הגאון הגדול מהור"ר יצחק נר"ו אב"ד דק"ק פוזנן בשנת תכ"ח והאריך בחריפותו ובקיאותו דחטאת נזיר אינה באה לכפרה לכן אי אפשר לאומרו על חטא אחר משא"כ באשם נזיר דבאה על כפרה וכשאומרו מתכפר בו חטא אחר ולא משמע כן בנדרים שפי' המפרש וז"ל שמתיראין שלא יעשו שום חטא ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהן והיו נודרין בנזיר ע"כ ש"מ שהיו מתכפרין בחטאת זו ואין כאן מקום להאריך בזה עיין ברמב"ם פ"א מנזירות: והב"ח כתב בשם רש"ל שאחר חטאת יאמר אם נתחייבתי חטאת יהי רצון שיהא כו' וקשה לי שהרי תלמוד ערוך הוא בשבת דף ע"ב דחטאת בעי ידיעה בתחלה דכתיב או הודע אליו חטאתו ואף שמשמע שם מדברי רש"י סוף דף ע"א דלא בעי ידיעה בתחלה מדקאמר שזה איל וכו' ע"ש מ"מ למסקנא בעי ידיעה ודברי רש"י צריכים ישוב ואין כאן מקומו וא"כ אין מועיל תנאי אם לא ידע שחטא לכן נ"ל לנהוג דאחר פ' האשם יאמר רבש"ע אם נתחייבתי אשם יה"ר וכו' דאשם לא בעי ידיעה בתחלה אבל אחר חטאת לא יאמר כלום ובהכי מתיישבה דעת הטור ע"פ ההלכה וכתוב בשל"ה דשבת וי"ט לא יאמר יהי רצון דאין קרבן נדבה בא בהם אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה ומ"מ אם ת"ח הוא מוטב שיעסוק בפ' דיומא ע"כ ועיין סי' ק"ז ס"א ובע"פ וח"ה ועי"כ לא יאמר פ' תודה עסי' נ"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יב מקטר. כי אחר התמיד היו מקריבין הקטורת (ב"י א"ח) ובהג"מ כ' לומר הקטורת קודם תמיד וטעמא מדתנן פ"ג דיומ' קטורת של שחר היה נעש' בין דם לאיברים אבל בסדה"י כתב לומר התמיד קודם הקטורת דהא עיקר כפרה בדם וכ"כ תר"י רפ"ד דברכות גבי תפלת המנחה דעיקר נגד הדם ולכן מתחלת זמן שחיטת התמיד דהיינו מו' שעות ומחצה ותפלת השחר משיעל' ע"ה ובתפלת המנח' כ"ע מודו דתמיד קודם לקטורת כדאי' ביומא והע"ש שכתב לומר מנחה קודם לקטורת לא דק דהא אביי הוה מסדר מערכה וכו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א שיהא עמ״א לחבר יום ולילה בתחנונים. מאן דקאים בחצות למגרס יעסוק בתורה שבע״פ. א״ר א׳ בשם הפוסקים מוטב לישן כל הצורך למי שצריך מלקום באשמורת ולישן בעת התפלה כ״ג. תרי״ט א״ר ג׳. עב״ח מ״ש ואל ישיאך יצרך בבוקר יע״ש. באר הגולה ירושלמי רש״י ד׳ א׳: ש"ע סָעִיף א
ב מפני עמ״א. בב״י פי׳ זה עמ״ש הטור שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש יע״ש אבל הב״ח ודרישה בשם רש״ל פירשו בטור לעגה בלא בושא כמו עכו״ם מלעיג על ישראל שמניח תפילין ובושה בלא לעגה אדם בינוני עומד במקום גדולים לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות מצוה יעו״ע וברמ״א כלל ואל יתבייש מפני המלעיגים וזה רק פי׳ הב״י: ומלת ג״ם בהצנע לכת ברמ״א אין לו ביאור לכאורה ומלבוש הבנתי שר״ל שלא יתקוטט עמהם שכתב ובלבד כו׳ שלא יבזה אותם. ול״ג מלת ג״ם ה״פ בודאי אם אפשר לעשות עבודת בורא בצינעא ולא בפני המלעיגים או בפני חשובים גדולים טוב יותר. ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו י״ל טוב לעשות בפניהם שילמדו ממנו לעשות כמוהו: ש"ע סָעִיף א
ג ומיד עמ״א הביא גיטין ע׳ ע״א ובשבת קכ״ט ב׳ ג״כ אמרינן כן וא״ר א׳ הביא כן בשם ל״ח פ׳ הרואה וע׳ עטרת זקנים וי״ל דוקא חמשה בב״א משא״כ בגיטין הוכיחו התוס׳ ד״ה חמשה אפי׳ אחת מהן קשה. וא״י הוכחתם דלמא ששה כסדרן וחמשה אפי׳ שלא כסדרן ודוקא כל חמשה בהדדי. ומ״מ המ״א בדקדוק הביא גיטין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד המשכים עיין מ״א. הראה מקום לקל״א מ״ב אולי למ״ש הט״ז ה׳ דבביתו לענין נפילת אפים וי״ל דכיון לסעיף ג׳ במ״א אות ט׳ ברקנטי גופא דסמוך לאור היום אין נפילת אפים כ״א להמתין עד נכון היום וכן לא מצאנו כעת מי שנהג כן האידגא ליפול על אפים בבקשת צרכיו ומ״ש מברכות ג׳ א׳ ולתי׳ ב׳ דדחוק לומר למאן דגני כו׳ ובתוס׳ ד״ה למאן ולא הונח בתי׳ א׳ ש״מ דסובר כתי׳ ב׳ דחצות אין עת רצויה רק בשעה שמשתנות המשמורות וז״ש לא משמע כן ולא כתב לא מוכח. ובחדושי בשם חה״ר לאכילת קדשים א״כ לתי׳ א׳ נמי לא מוכח מידי: ומ״ש בשם הזוהר חוא דבתפלה חושבין שעות זמנית אבל חצות חושבין לעולם לילה יב״ש שלימות כל שעה חלק א׳ מכ״ד ולפ״ז בחורף ליל ארוך טו״ש לאחר ו׳ שעות מתחלת הלילה זמן חצות ובקיץ ליל ו׳ שעות זמן חצות באור הבוקר מיד וע׳ סי׳ רל״ג במ״א ד׳. ומפני שיש בכאן ענין עמוק אמרתי אשיחה וירווח לי. הנה יש לי בכאן ד׳ פירושים א׳ דאשמורת הם תמיד לכל משמר ד׳ שעות כ״א חלק מכ״ד לא זמניות וחצות גריר בתר האשמורת דבאמצע משמר ב׳ זמן חצות ובין בחורף וקיץ זמנו לאחר ו׳ שעות ממש וזה כפי מה שהבין המ״א כאן. ויקשה א״כ מה פריך סוף אשמורה אחרונה יממא הוא הא נ״מ בקיץ בלילות קצרות ובין בלילות ארוכות (עיין בכור שור) הפי׳ הב׳ כפי משמעות גמרא דילן דאשמורת תמיד כל הלילה בקיץ וחורף וחצות בחצי משמר שנייה חצי הלילה ממש הן בקיץ או בחורף דשלישי הוא בגמ׳ דודאי אשמורת זמניות הן וחורף וקיץ כל הלילה אומרים ולא יותר וקרא מסייעני יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי רק בלילה אומרים שירה ומיד בקיץ כשיאיר היום מפסיקין אבל חצות אין גריד אחר האשמורת וא״ש טובא כי לתי׳ א׳ אמר לאמצעית דאמצעיתא היינו חצות ותי׳ ב׳ דוחק לאוקמיה למאן דגני ואמאי לא כתי׳ א׳ וכ״ת דסובר דחצות לאו עת רצון וכי יפלוג הברייתא יבמות ע״ב חצות עת רצון כמ״ש בבכור שור אלא דסובר חצות תמיד אחר ו׳ שעות ממש מתחלת הלילה לא שעות זמניות ואין נגרר אחר חצי אשמודה שנייה ומש״ה הוכרח לשנויי למאן דגני כו׳. וסובר הייתי לומר קישור דברי המ״א שכ׳ ולתי׳ ב׳ לא משמע כן א״כ קשה מיבמות ע״ב ולזה אמר דבהזוהר משמע חצות בקיץ וחורף אחר ו׳ ממש ומש״ה אמר ואב״א ופסקינן כתירוצא בתרא אלא דבהזוהר א״א לפרש כן שכתב שם דבחורף אחר יב״ש דיממא היא א״כ אף אם נאמר דבקיץ מיד בהאיר השחר פוסקין השירה כי יומם יצוה ה׳ חסדו רק בלילה שירה עמי אכתי מאי פריך יממא הוא הא ג״מ ללילות ארוכות וזה שהא״ר אות א׳ לא הקשה כ״א מארוכות לא מקצרות (עמ״ש בחדושינו מזה) הפירוש הד׳ בזוהר הוא דודאי בלילות ארוכות ט״ו שעות אין אומרים שירה רק יב״ש ממש ובקיץ דקצרות ו׳ שעות אומרים רק עד השחר דהכי כתיב ובלילה שירה עמי וא״כ חצות נגרר תמיד אחר האשמור׳ שבחצי אשמורה שנייה חצות ונמצא בחורף זמנו אחר ו׳ ממש ובקיץ בחצי הלילה ממש וקשה על מ״ש המ״א בזוהר משמע בין בקיץ ומנא ליה זאת וצ״ע ועיין זוהר שם משמע דחצות גריר אחר אשמורה ובמ״ש כאן י״ל כן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה חורבן עמ״א בשבת תהלים קכ״ו שיר המעלות ובחול תהלים קל״ז וה״ה בימים שא״א תחנון י״ל ש״ה ועא״ר תי״ח א׳ ואי״ה יבואר עוד בה׳ בהמ״ז ובס׳ המגיד פירשתי הורידו כנחל ממעלה למטה דמע׳ א״ת פוגת ואין פועל קום באשמורת נוכח ה׳ פועל ע״ד העם לא שב עד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו מעט עמ״א תיקן בזה דהמחבר שביק לישנא דגמרא מנחות ק״י א׳ (ברכות ח׳ ב׳ וי״ז א׳) וכ״כ הטור והביא רק לישנא דטור היל״ל לישנא דגמ׳ א׳ המרבה וא׳ הממעיט בלבד שיכוון (המרבה) הא לא״ה הממעיט עדיף ולזה תי׳ בגמרא איירי שאין יכולת ביד הממעיט לרבות ובש״ע על הרוב דיבר דודאי רובם יש יכולת להרבות ולכוון ודאי המרבה עדיף ורק אמר אם תרצה להרבות במרוצה בלא כוונה טוב יותר מעט בכוונה עמ״ש בט״ו אות ג׳: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז פ׳ עקידה עמ״א העיקר שיבין מה שאומר. הבקי י״ל הפרשה עם נגינת טעם ועשרת הדברות יקרא בטעם התחתון שמ״ח סה״ו. ע׳ מ״א תצ״ד בשם מ״ב ו׳ ואור תורה דיחיד קורא בטעם התחתון וציבור בעליון וי׳ הדברות ביחיד ודאי טעם התחתון ואי״ה יבואר בתצ״ד מהו הטעם תחתון והעליון: ש"ע סָעִיף ה
ח עולה עמ״א. הנה לא פורש אם יאמר אחר כל פרשת נסכים וא״כ יאמר ג״פ נסכים כי המביא כמה קרבנות צריך לכ״א נסכים ע׳ מנחות צ׳ ב׳ ור״מ פ״ב מה׳ מעה״ק ה״ג. ומ״ע חוץ חטאת ואשם שם בגמרא ור״מ דלא בא בגדר ונדבה ומיהו חטאת מצורע ואשמו טעון נסכים כדיליף מקרא שם אלא דאין ענינו לכאן ויש לראות אשם תלוי כפי הנראה דהטור ספוקי מספקא ליה אם בא בנדבה ממש כר״א דאמר מתנדב אשם תלוי כעולה ממש עב״י כאן ועש״ך י״ד סי׳ ה׳ אות ז׳ יע״ש א״כ אשם תלוי לר״א בר נסכים הוא דבא בנדר ונדבה כעולה ובין לטעם ר״ש בסוטה ט״ו דריש טעמא דקרא ומנחות ו׳ א׳ דלא יהא קרבנו מהודר ואשם תלוי בנדבה טעון נסכים א״כ יאמר אחר פ׳ אשם תלוי כן וימתין עכ״פ כו׳ (וא״י אמאי לא פריך לד״א בכריתות כ״ה א׳ יהא אשם תלוי טעון נסכים. גם לר״ש בכור ומעשר ופסח דאין על חטא אמאי אין טעון נסכים. והרע״ב במנחות פ״ט מ״ו חטאת מצורע דאין בל חטא כר״ש ובמ״א משמע דפסק דלא כר״ש עיין גבי אלמנה עשירה ובר״מ הביא בה׳ מעה״ק פ״ב ה״ב מקרא ומיהו י״ל דקשיא ליה בכור ומעשר ופסח. וע׳ סי׳ תקע״א דלדידן חטאת ואשם מצורע מקרא מרבינן ונזיר לא אקרי חוטא ואי״ה יבואר עוד שם): ומ״ש דבנודע לו שחטא יאמר חטאת קודם לעולה, הנה בזבחים פ״ט א׳ חטאת קודם לעולה ז׳ ב׳ ר״ש דריש טעמא דקרא חטאת מרצה ועולה דורון (רש״י ד״ה עולה דורון) אין כפרה ממ״ש ומיהו גומר הכפרה מעשה עם התשובה ולר״ש י״ל חטאת יולדת ומצורע ונזיר למה באין קודם דאין מכפרין (ע׳ תוס׳ פ״ק א׳ ד״ה אשם) והנה אף למ״ד דלית הלכתא כר״ש דדריש טעמא דקרא מ״מ נכון הוא דמאחר עולה ודאי מכפרת אעשה וגומר כפרה וחטאת רק על הספק משא״כ ביודע שחייב חטאת יאמר חטאת קודם משל לריצת הפרקליט ובהא לא מצינו חולק על ר״ש וסברא היא. והתב״ש אות ו׳ טען עליו למה כתב הטור אשם אחר חטאת לשיטתיה דבא נדבה ועל הש״ע קשה במנחה ראוי לאחר כולם כדאי׳ בזבחים פ״ט דזבחים קודמין למנחה ואשם קודם לשלמים יע״ש. ור״ל דאי אשם אין נדבה להמחבר רק כקורא בתורה א״כ שלמים קודמין דכאלו הקריב ממש קרבן וזה רק כקורא בתורה ומ״ש המ״א עולה מכפרת אעשה רבותא קאמר. ולדידיה י״ל אף דנאמר דכל התדיר או מקודש אפילו שניהם עומדים לפניו צריך לשחוט קודם המקודש והתדיר וד״ס ל״ד השנוי בפ״ט זבחים שם וכנראה מר״מ ז״ל בביאור פ״ט מה׳ תו״מ הא״ב יע״ש מ״מ כאן אין שניהם מוכנים לפניו מקרי אלא דקשיא לי דחטאת עוף קודם אפילו לעולת בהמה אע״ג דבהמה קודם לעופות כמ״ש במשנה שם אלמא בחטאת הקפידה התורה דלא תליה בתדיר או במקודש וע״ז תי׳ מה שתי׳ והרי המ״א כתב בעצמו יאמר פ׳ עולה ושלמים ותודה ובמשנה שם פ״ט א׳ מבואר דתודה קודם לשלמים וש״מ כדכתיבנא ולפ״ז אשם דקודם לתודה ושלמים וידע שחייב אשם אפ״ה יאמר כסדר שהם כתובות בתורה ורק חטאת כשידע יאמר קודם לעולה: ש"ע סָעִיף ה
ט בציבור עמ״א. וא״ר כתב בשם זקינו של רש״ל בבקר יאמר של פ׳ יתרו ובערב אחר ק״ש על מטתו יאמר של פ׳ ואתחנן. עיין כלי יקר פרשת יתרו פסוק זכור את יום השבת טעם השינוי בין דברות ראשונות לאחרונות וא״כ בוקר ויודע מעמד הר סיני ויהיה כאלו היום נתנה ובערב יקרא בואתחנן כתיב למען ייטב לך לעולם הבא וכדומה שינויים שזה רק לישראל ונשמה עולה ורואה מקומה שם נ״ל. ומ״ש בענין ד׳ זכירות עיין סי׳ ס׳ במ״א ב׳ ומ״ש בענין בא״י שומע תפלה שאין לומר השם עיין ט״ז סס״י קל״א (אות מ״ו) ומ״ו ס״ז ורט״ז ס״ד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י ביום עמ״א ועתב״ש אות י״א סידור גזירים נמי כשר בלילה אע״ג דכתיב בבוקר בבוקר (ויקרא ו׳ ז׳) ועיין ר״מ פ״ב מה׳ תו״מ ה״ב בבוקר עורכין ובהי״א הרמת דשן לכתחלה מע״ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא יר״מ עמ״א האריך דעת המחבר דאשם תלוי נמי אין בא נדבה כחכמים דר״א כריתות כ״ה א׳ ובי״ד ה׳ עמ״ש בפריי שם בשפתי דעת ז׳ מזה. ותמה על הב״י ושאר גאונים מנזיר אדרבה נזיר טהור מביא חטאת עולה שלמים וטמא עולה חטאת אשם ומ״ש פ״א נזירות יראה צ״ל פ״ח ומ״ש בשם הב״ח ורש״ל לומר אחר חטאת יה״ר אם נתחייבתי (וא״ל כקורא בתורה) הקשה דבעי ידיעה תחילה והרגיש ברש״י שבת ע״א ב׳ ד״ה למאן דאמר שכתב דלר׳ טרפון אשם תלוי וכי מתידע חטאת ולא כיפר באשם תלוי על תנאי שזה ספיקו איל ודאי נקיבה הא לא״ה הוה מתני ובחטאת לכ״ע בעינן ידיעה תחלה או הודע אליו כו׳ ומ״ש למסקנא א״י דאין שום ה״א ולא מסקנא ובחטאת בעינן ידיעה תחלה (ובחידושינו שם הארכנו ודוחק לומר לרש״י ידיעה תחלה לכתחלה הא דיעבד מכפר) וא״י אמאי לא הקשה על הב״י דכתב מאחר דאין אומר יה״ר למה קורא וי״ל שמא חטא ומכפר קצת יע״ש וי״ל. ומ״ש אשם לא בעי ידיעה הר״מ ז״ל פסק דבעי ידיעה ובאשם תלוי נסתפקתי בחדושינו שם שוב ראיתי בתב״ש אות ט׳ העיר בזה עיין ר״מ פ״ט ה״י משגגות וי״ל המ״א מיישב דעת הטור שכתב אחר חטאת לא ואשם משמע ודאי נמי יאמר היינו יה״ר על תנאי דסובר הטור אשם ודאי לא בעי ידיעת תחלה דלא כר״מ ז״ל. משא״כ חטאת בעי ידיעה ובנדבה לא בא א״כ ע״ת לא מהני ויה״ר כשלמים דאין בא נדבה. והתב״ש בשם י״מ דע״ת שמא ידע ושכח וע״ש ומ״ש בשם של״ה בשבת וי״מ לא יאמר יה״ר אבל פרשיות יאמר והראה לסימן ק״ז ס״א תפלת נדבה אין להתפלל ועתב״ש י״ג כתב בשם של״ה אפי׳ הפרשיות לא יקרא כלל והנך רואה מ״ש המ״א דפרשיות יקרא. ומיהו אחר פ׳ תמידין ומוספי ציבור יאמר יה״ר ופשוט: תהלים בספר מדויק לאומרו. סי׳ מ״ח ביקרותיך הבי״ת חירי״ק יו״ד נחה רד״ק כבן נפתלי עיין לר״ש בן מלך לבן אשר בי״ת בשו״א וכ״מ בתהלים מוגה מ״מ רש״י ורבינו סעדיה העידו כבן נפתלי י״ל הלכה כן ואגב מלת נצבה שגל לימינך עיין רש״י דברים כ״ה מגילה כ״ה ר״ה ד׳ י״ל שחביב התורה לישראל כך בלי להוציא לתולדות לכן וכו׳ ערוך בערך דביון ק״ק קצרתי והבן. בע״פ וחה״מ פסח ועי״כ לא יאמר תודה בפסח לחם חמץ וע״פ ועי״כ אין מביאין קדשים לפסול ועתב״ש אות י״ד בעי״כ לת יאמר כל קרבן יחיד דאין מביאין עי״כ דמביאין לפסול הכי הוא ודאי דשלמים פשיטא מכ״ש דתודה בעי״כ יע״ש אבל אין משלח קרבנותיו לא יאמר כל שבעה פ׳ קרבנות יע״ש: גם נשים שייכים בקרבנות תב״ש י״ב סימן מ״ז בשם האגור: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יב מקטר עמ״א העיקר כש״ע כי קטרת אחר דם והתמיד ועיקר כפרה בדם ומ״ש לכן מתחלת מיד אחר שש ומחצה עיין רל״ג מ״א ב׳ ומ״מ יתפלל עם הציבור ויאמר קודם התפלה או אח״כ כמ״ש אם יש לחוש שיעבור זמן ק״ש עיין שס״ח בזה וע״ש דלא כמ״ש אין בידי כעת ומיהו לכאורה דע״ש כתב דמנחה היינו מנחת נסכים עם תמיד קודם לקטורת וע״ז כתב המ״א דאביי כו׳ עיין טור מ״ח ומנחת נסכים מאוחר: ש"ע סָעִיף ט
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א מ"א ס"ק ב' מפני ועכ"פ לא יתקוטט עמהם ב"י. וז"ל מפני שמדת העזות מגונה מאוד ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת השי"ת כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו ית' עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב ס"ק ג ומיד וכו' בגיטין דף ע'. דאמרי' התם ה' דברים העושה אחד מהן קרוב למיתה יותר מן החיים. וא' מהם ישן ועמד. ופי' רש"י מיד קודם ששהה מעט עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ס"ק ד המשכים כו' צ"ל בנ"א ע"כ ועסי' קל"א ס"ג שכתב הרב"י אין נ"א בלילה ואעפ"כ בלילי אשמורת כיון שהוא קרוב ליום נוהגים ליפול ומ"א הביא שם בשם הרקנ"ט וז"ל וברקנ"ט כ' להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו ע"פ עכ"ל. וכדי שלא יסתרו דברי הרקנ"ט זה את זה צ"ל דגם כאן נתכוין לזה. אבל אין לשון הרקנ"ט דהכא משמע כן: ובגמרא דילן לתי' א' כו' הוא בברכות דף ג' ע"א תניא רא"א שלשה משמורת הוי לילה כו' וסימן לדבר משמר א' חמור נוער. שניה כלבים צועקים. שלישית תינוק יונק משד"א ואשה מספרת עם בעלה. ופריך מאי קחשיב אי תחלת משמורה ראשונה סימנא ל"ל אורחא היא. אי סוף משמורה קחשיב אחרונה ל"ל סימנא יממא היא ומשני חשיב סוף משמורה ראשונה ותחלת משמורה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא. ואב"א כלהו סוף משמורות קחשיב. וכ"ת אחרונה לא צריך דהא יממא היא נ"מ למאן דגבי בבית אפל ולא ידע זמן ק"ש דתינוק יונק משד"א ואשה מספרת כו' ליקום ולקרי עכל"ה. לכך לתי' א' דנתן סימן לאמצעיתא דאמצעיתא וע"כ נ"מ דאז עת רצון להתפלל והיינו חצות כדעת הזוהר. ואף שהרשב"א בחידושיו כ' דנ"מ לענין קדשים דזמן אכילת' עד חצות כדאיתא משנה א' דברכות. היינו משום דהרשב"א לא היה לפניו ס' הזוהר כי עדיין לא נתגלו בימיהם. לכך הוצרך לומר דקאי לענין קדשים. אבל עתה שנתגלה הזוהר ומבואר בו דחצות לילה היא עת רצון להתפלל על החורבן טפי עדיף להשוות גמרא דידן עם הזוהר ולפרש גם דברי ר"א באמצעית דאמצעיתא לענין תפלת חצות. וכן מורה לשון ר"א שסיים ועל כל משמר יושב הקב"ה ושואג כו' ומה"ט כ' הרא"ש שם על דברי ר"א וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותו שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בהמ"ק וכמ"ש בסעיף ג'. ולתי' השני לא משמע כן. דהא לא נתן סי' על חצות דהא סוף משמר קחשיב. ואע"ג דאמרינן במסכת יבמות דף ע"א ע"א ת"ר כל אותן מ"ם שנה שהיו ישראל במדבר (אע"ג דלא נשבה להם רוח צפונית כדאיתא התם מ"מ) לא היה יום שלא נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כו'. מאי תלמודא הא קמ"ל דעת רצון מלתא הוא. ופירש"י וכיון דחצות לילה עת רצון למכת בכורות. הוי נמי עת רצון לרוח צפונית כו' עכ"ל. מ"מ אכתי לא שמעי' דאז עת רצון לתפלה וביותר על חורבן ביהמ"ק. וע"ש ביבמות במהרש"א בחד"א שכתב וז"ל נ"ל דה"ק דעת רצון חצות לילה רוח של אותה שעה טוב לנחבלים אע"פ כן וה' הכה כו' באותה שעה כי יש ביד הקב"ה לשנות הטבע עכ"ל: דלעולם חשבי' הלילה כו' אע"ג דלענין תפלה כו' וכך כתב שערי ציון ומשמע מדברי שערי ציון וכן משמע מדברי מג"א לקמן סימן רל"ג דבין בקיץ ובין בחורף חשבינן תחלת הלילה משעת צאת הכוכבים. וכל י"ב שעה משעות ההשואה ואח"ז הוי לילה ואף בחורף שהלילה ארוכה יותר משעות האחרונות מן הלילה נחשבים ליום. ואם כן חצות לילה אינה שוה בקיץ לחורף דבקיץ זמנה אחר חצות לילה שלנו. ובחורף קודם חצות. והאחרונים האריכו בזה. אבל בתשובת שב יעקב בסימן א' האריך להשיג. ומסיק דלהזוהר משמע כמו דאמרינן בסוף לילה השעות הניתוספות בחורף הם שייכים ליום. הוא הדין בתחלת הלילה השעות הניתוספות בחורף של יום הם דמאי שנא תחלת הלילה מסוף הלילה. אלא חשבינן מאמצע היום שהחמה עומדת באמצע הרקיע ואח"ז ששה שעות מיקרי יום בין בקיץ ובין בחורף ותחלת שעה שביעית מתחיל הלילה ונמשכת י"ב שעות משעות ההשוואה ואח"ז הוי יום בין בקיץ ובין בחורף. ולפי זה חצות לילה בין בקיץ ובין בחורף שוה. דהיינו י"ב שעות אחר חצות היום שהחמה עומדת באמצע הרקיע. וכתב ע"ש אבל מי שרצ' לנהוג לקונן בג' משמורות אז יש לחשוב משעת צאת הכוכבי' עד עמוד השחר דכן משמע בגמרא דילן דוקא המתנהג לקונו בחצות והוא ע"פ דברי הזוהר. א"כ גם לענין זמן החצות יש לנהוג כוותיה. מה שאין כן המשמורת שהמנהג ע"פ ש"ס דילן יש לנהוג בזמנן כפי הנראה מדברי הש"ס וע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד ס"ק ה' חורבן כו' ואחר כוונת הלב ה"ה הדברים ר"ל שלא די באמירה אלא יתאונן בלב. ודי לעבד שיהיה כרבו ויזכור מאמרו יתברך אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם וכדאיתא שם בברכות: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ס"ק ו' מעט ובגמרא אמרינן אחד המרבה כו' משמע דשוין הן וע"ז תי' דבגמרא מיירי שגם המרבה כוון לבו כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ס"ק ז' פ' העקדה כ' הבחיי כו' הבחיי לא כ' כן על פ' העקדה. ובעקדה הטעם לזכור לפניו זכות העקדה והאבות: וגם שימסור נפשו על קדושת שמו ית' כמו שעשה יצחק. ובפ' המן הטעם שעי"ז יבטח בה' ויאמין שכל הדברים באים בהשגחתו ית' וביו"ד דברות הטעם לזכור המעמד הנכבד והנורא ההוא למען תהיה יראתו ית' ע"פ. ובפ' קרבנות הטעם כמו שהבטיח הקב"ה דבזמן שאין בהמ"ק יהיה אמירתנו לרצון ונשלמה פרים שפתינו. וכן אמרו רז"ל כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה. וע"ז כ' דאין די באמירת הפסוקים לבד. אלא יתבונן בטעמי הקרבנות ובדיניהם כפי השגתו (וגם צריך לשוב מעבירה שבידו. דכן בקרבן היה צריך תשובה ווידוי דאי לאו הכי הוי זבח רשעים תועבה) וכן באמירת תהלה לדוד הכונה שע"י האמירה בכונת הלב יכיר קצת מחסדי הבורא וקצת מגדולתו וע"י זה יהיה חרד ע"ד ה' וישמור את עצמו מן החטא. ואם עון בידו ירחיקהו וישוב בתשובה שלימה ועי"ז יזכה לעה"ב: ש"ע סָעִיף ה
ז ס"ק ח' עולה כו' נשאלתי כו' לפרקליט היינו מליץ דימה החטאת לפרקליט ועולה לדורן. ואם יחטא למלך ב"ו אינו ראוי להביא לו דורן טרם מחל לו חטאתו כי לא ירצהו וצריך תחלה פרקליט אשר ירצה את המלך ואח"כ יביא הדורן. כן כל זמן שלא הביא החטאת והחטא בידו א"א להביא דורן דהיינו עולה עד שכבר הביא החטאת ונתכפר לו. פי' דאי' בגמ' שם דף הנ"ל חטאת מכפרת ע"ח עשה מקופיא ר"ל דעיקר חיוב חטאת היא אי עבר על לא תעשה שיש בזדונו כרת. בא על השוגג חטאת. ואם מביא חטאת לכפר על ל"ת שיש בזדונו כרת אם כבר נתחייב עולה. כגון שעבר על מ"ע או על לאו הניתק לעשה דעליהן בא עולה (וכן על הרהור הלב וגסות רוח) אותה חטאת שמביא על ל"ת מכפר גם על העשה אבל רק מקופיא. ופירש"י אינה כפרה גמורה ותרגום ויצף הברזל וקפא פרזלא. אבל עולה מכפרת על עשה מקיבעא דהיינו כפר' גמור'. ולכן הקשו התוס' איך אמרת דעולה דורן ומה"ט בא אחר חטאת הא על עשה מכפרת יותר מחטאת: ותי' לזה כ' מ"א אע"פ כשקרב כו' ר"ל מ"מ נגד חטאת מקרי עולה דורן. דהא קודם הבאת החטאת היה ענין חטא ל"ת שזדונו כרת. וגם חטא עשה ואפי' יביא עולה עדיין ישאר חוב לא תעשה שזדונו כרת. לכן עדיף טפי שיביא תחלה החטאת ויכפר כפרה גמורה על הלא תעשה. וגם על תעשה עכ"פ יכפר מקופיא. ואף שעדיין ישאר עליו מקצת עון עשה. דהא לא כיפר כפרה גמורה מ"מ שוב מקרי העולה דורן. אבל באמירתנו כו' והוי כקורא בתורה. וא"כ אמירת פרשת החטאת הוא ספק ואפשר דלא כיפר כלל לא על ל"ת דהא לא נתחייב וממילא גם על העשה לא כיפר כלל דהא הוי כקורא בתורה דעל עשה גרידא אסור להביא חטאת. ועולה מכפרת על עשה דאמרינן בגמרא שם באותו דף. ור"ל דלמא גם עולה אינו חייב ואף דעולה בא בנדבה. מ"מ כיון דהוי ספק כמו חטאת אי מכפר ה"ל להקדים חטאת דעיקר ההקדמה תלוי במה שמכפר יותר. לכן הוצרך לומר דאין אדם שאינו חייב עולה. וא"כ עולה ודאי מכפרת. והחטאת הוא ספק אי מכפרת כנ"ל. לכן יש יותר להקדים עולה לחטאת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח ס"ק י' ביום כו' כדאיתא ביומא ספ"ק דזמנה כל יום מקריאת הגבר או סמוך לו מלפניו או לאחריו. וכ' בספר ע"ת כיון דבעי' דומיא דהקרבת כהן הקרבן לכן יש לאמרם בעמידה דומיא דהקרבה דהוי מעומד דכתב לעמוד ולשרת: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט ס"ק י"א יר"מ כו' לפי שאינו באה כו'. ר"ל בשלמא עולה אע"ג דמכפרת על עשה ואפשר דלא עבר על מ"ע אעפ"כ מצי למימר יהר"מ כו'. דהא עולה בא נדבה. גם אין לך אדם בישראל שלא עבר על עשה וכדלעיל ס"ק ח' משא"כ חטאת. ומשמע דעת הרב"י שהטור כ' שאחר החטאת לא יאמר יהר"מ. אבל אחר אשם יאמר יהר"מ. וכ' הרב"י דאחר אשם תלוי מה"ט יאמר כיון דפליגי ר"א ורבנן בכריתות. דר"א ס"ל אשם תלוי בא בנדבה. וראיה דהא אי אחר שהביא אשם תלוי נודע לו שודאי חטא צריך שוב להביא חטאת. וא"כ על מה בא האשם תלוי אע"כ שהיה נדבה. וחכמים ס"ל דאינו בא בנדבה. ומה שמביא תחלה אשם תלוי כדי להגין עליו מן היסורים שראוים לבא עליו על חטאתו אשר חטא. והאשם מגין עד שיתוודע לו ויביא חטאתו ויתכפר. ופסק הטור כר"א אף דרבים חולקים על ר"א מ"מ כיון דמצינו שם בכריתות במשנה דבבא בן בוטא עביד עובדא בנפשיה כר"א והביא אשם תלוי בכל יום. אמנם אשם ודאי נסתפק הרב"י לדעת הטור אי יאמר יהר"מ אחריו דאפשר לומר כיון דשם אשם בא בנדבה דהיינו אשם תלוי מצי לומר אפילו אחר אשם ודאי אע"ג שאינו בא בנדבה. או שאחר אשם ודאי אין לומר יהר"מ כמו אחר חטאת. והטור לא היה צריך להזכירו שאחר אשם ודאי לא יאמר כיון שכ' שאחר חטאת לא יאמר ממילא ידעינן דאחר אשם ודאי ג"כ לא יאמר דחד טעמא לתרווייהו וזה נראה עיקר להרב"י ע"ש. וע"ז כ' מ"א דמשמע דעת הרב"י דלא כהטור אלא אפילו אחר אשם תלוי לא יאמר מדלא הזכיר בש"ע שיאמר יהר"מ אחר אשם תלוי: רק כשהיה מונח לפניו חתיכה של חלב כו' הכי קיי"ל דבעינן אתחזק איסורא אבל אי חתיכה אחת היתה מונחת לפניו ואכלה. ולא ידע אם היתה חלב או שומן דלא אתחזק אסורא אינו מביא אשם תלוי. ואפילו בשני חתיכות דוקא אי כשאכל אחד מהן היה סובר ששניהן שומן. אבל אם בשעת אכילה נסתפק מיד אי מה שאוכל הוא חלב או שומן. הוי קרוב למזיד ואינו מביא אשם תלוי. וכן אי ידע בעת אכילה שא' מהן חלב אלא שהיה סובר שאותה שאוכל ודאי שומן. ואח"ז נודע לו שהיה ספק מביא אשם תלוי כן מבואר פ"ד דכריתות. ועיין בי"ד סי' ה' שכתב שם אי שוחט בזה"ז בהמה לשם קדשים הבאים בנדבה הבהמה אסורה דמחזי כאוכל קדשים שנזבחו בחוץ אבל אי שחטן לשם קדשים שאין באים בנדבה כגון לשם חטאת כשרה. דאי הוי בידו חטא שחייב עליה חטאת היה לו קול ע"ש. וכ' שם רמ"א דאם שחטו לשם אשם תלוי אסורה וע"כ ס"ל דאשם תלוי בא בנדבה. וכתב הש"ך הא דלא הגיה רמ"א פה שיאמר יהר"מ אחר אשם תלוי. היינו משום דמספקא ליה אי קי"ל דבא בנדבה או לא ולכן אזיל הכא לחומרא שלא יאמר יהר"מ שמא אינו בא בנדבה והתם לחומרא שמא בא בנדבה לכך אסורה: וכתב ב"י בשם מהרא"י כו' ר"ל הם מפרשים דמ"ש הטור שגם אחר אשם יאמר היינו אפי' אחר אשם ודאי אע"ג דאינו בא בנדבה (דלא כע"ש דס"ל דלא באו להביא ראיה כ"א דקי"ל דאשם תלוי בא בנדבה). לבא כמו בנדבה. ר"ל אע"ג דהאומרו עכשיו לא נדר בנזיר. מ"מ כיון דבזמן המקדש היה בידו להביא את עצמו לידי אשם דהיינו שהיה נודר בנזיר מקרי כמו נדבה ויכול לומר יהר"מ. ועוד דמקרא מלא דנזיר מביא חטאת ולא אשם אלא א"כ נטמא דנזיר טהור כששלמו ימי נזירתו מביא שתי בהמות כבשה אחד חטאת וכבש עולה ואיל א' לשלמים. ואם נטמא מזין עליו בשלישי ובשביעי. ואחר הזאה ביום שביעי טובל את עצמו ובשמיני מביא שני תורים או שני בני יונה א' לעולה ואחד לחטאת. וכבש לאשם: וא"ל דשאני אשם נזיר כו' ר"ל ונתיישב עכ"פ קושיא שניה דאחר אשם י"ל יהר"מ דמקרי בא בנדבה: והכא אשם שפחה כו' כדאיתא שם בכריתות פ"ב מ"ב: והב"ח כתב כו' וקשה כו' ידיעה בתחלה. ר"ל קודם שמביאו צריך שיהיה נודע לו שחטא. דכ' או הודע אליו חטאתו והביא. משמע כשהודע לו דוקא אז והביא כו'. ואף שמשמע שם מדברי רש"י כו' דהכי אי' שם אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בעל כו' פירש"י וז"ל פלוגתא דר"ט ור"ע היא כו' ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי. ולא קי"ל הכי אלא דוקא כשבא על הודאי חטאת כגון אכל חלב. אז בא על הספק אשם תלוי. משא"כ מעילה אי ודאי מעל לא בעי חטאת אלא אשם ודאי אינו מביא על הספק אשם תלוי (ופי' היה לפניו ב' חתיכות אחד של קודש ואחד של חולין ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן מביא אשם תלוי). ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כלומר. קרן וחומש עד שיודע לו שודאי מעל שאז מביא קרן וחומש ואשם ודאי ר"ט אומר מה לו להביא ב' אשמות. אשם תלוי עכשיו וכשיודע לו שמעל אשם וודאי. ולא דמי לאשם תלוי דספק חטאת. דהתם ספקו איל (ר"ל אשם תלוי צ"ל איל) ודאי נקבה (ר"ל חטאת צ"ל נקבה) הלכך כי מתידע ליה בעי לאתויי נקבה. אבל זה ששניהן מין א' כו' שזה איל וזה איל יביא קרן וחומש ויביא איל ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי (ר"ל קרן וחומש) וזו אשמי. ואם לא עתיד להתוודע לי. אשם זה יהיה אשם תלוי וקרן וחומש יהיו נדבה כו'. אלמא לא בעי ידיע' בתחלה כו' עכ"ל ומדהוצרך רש"י לומר ולא דמי לאשם תלוי דספק חטאת דהתם ספק איל וודאי נקבה ת"ל שהחטאת בעי ידיעה בתחלה וא"א להתנות. דהא מזה דמתנה באשם הוכיח דאשם ודאי לא בעי ידיעה תחלה אע"כ דרש"י ס"ל דגם חטאת לא בעי ידיעה תחלה: מ"מ למסקנא כ' ר"ל לדינא. דכן מבואר שם בגמרא דף ע"ב: וא"כ אין מועיל כו'. ומזה תמה בתשובת של יעקב סי' ב' שדבריו סותרים זא"ז תכ"ד דא"כ מה מתפלא מ"א לעיל על הגאונים מהרי"א ומהרי"ח דעל חטאת היה ראוי לומר יהר"מ דהא חטאת נזיר בא בנדבה. וגם כתב שהחסידים היו מביאים חטאת נזיר כדי שיתכפרו בו שאר חטאים הא לא מתכפרים דבחטאת בעי ידיעה תחלה. וכ' וא"ל דדעת מ"א דבשביל ספק אסור להביא חטאת אבל אי צריך להביא חטאת בלאו הכי שאינו עושה איסור בהבאתו כמו הכא דצ"ל חטאת בשביל נזירותו מתכפר נמי מעבירות של חטאת שאינן ידועים לו. ז"א כדמוכח התם בשבת דף ע"א ברש"י ד"ה למ"ד כו' (הבאתי לעיל) אלמא לא בעי ידיעה בתחלה באשם ודאי קודם הבאת כפרתו דהא אתידע ליה ומכפר עליה עכ"ל. משמע אבל אי בעי ידיעה בתחלה לא הוי מכפר. אף דהתם אינו עושה איסור בהבאתו. דבלאו הכי צ"ל איל לאשם תלוי נמצא ממה נפשך עושה שפיר ואפ"ה לא הוי מכפר אי הוי צריך ידיעה מתחלה דגזרת הכתוב הוא וא"כ בחטאת דכ"ע מודים דצריך ידיעה בתחלה ודאי אין מועיל כלום על חטא שאין ידוע אף דצריך להביא בלאו הכי וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לא הוי צריך בעל התשובה להביא ראיה מאשם לפי הס"ד על חטאת. דכן מבואר להדיא גבי חטאת גופיה במס' כריתות דף ז' ע"ב ודף כ"ג ע"א דאין חטאת בא על תנאי מקרא דאו הודע אליו חטאתו והביא כגון ב' חתיכות א' חלב וא' שומן ואכל את הראשונה ובא אחר ואכל השניה. צריך כל אחד להביא אשם תלוי ולא אמרינן יביאו חטאת א' בשותפות ויתנו אם אני אכלתי חלב חלקך מחול לי ויהי' לחטאתי ואם אתה אכלת חלב חלקי מחול לך ויהי' לחטאתך (לאפוקי מר"ש שם) משום דבעי ידיעה ודאית ומ"א שהביא ראיה דחטאת בעי ידיעה בתחלה ממס' שבת. ולא אייתי ראיה זו מכריתות היינו משום דרצה להביא גם ראיה על אשם דל"ב ידיעה. ובשבת שני הדינים מבוארים במקום א'. גם רצה להקשות ע"ד רש"י שם. אמנם בעיקר קושיתו של בעל תשובת ש"י הנ"ל נלע"ד דודאי אם נסתפק לו אם חטא אינו רשאי להביא חטאת אפילו ליכא איסור בהבאתו משום חולין בעזרה אעפ"כ גזרת הכ' שלא להביא וכמ"ש בתשובה הנ"ל. אך אי נודע לו שחייב חטאת ודינו להביא חטאת כמו בנזיר אז ס"ל למ"א דמתכפרים לו גם שאר עבירות שחייב עליהן חטאת אף שעדיין לא נודע לו. והכי דייק קרא או הודע אליו חטאתו והביא. וכיון שנודע לו חטא א' שעליו מביאו כבר קיים הקרא ומכפר גם על שאר עבירות אף שעדיין לא נודעו לו. כך היה סברת מ"א. אלא שעדיין צ"ב האיך חטאת א' יכפר על עבירות הרבה. והא לכל חטא צריך קרבן בפ"ע. אפילו עבירה א' כגון אכל חלב ב' פעמים צריך להביא על כל אכילה חטאת בפ"ע. אם לא שהיו ב' האכילות בהעלם א'. ואולי חטאת נזיר שאני הואיל ועל עצמו של נזיר א"צ כפרה גמורה מכפר על שאר העבירות. אך העיקר נראה דמ"מ מכפר על שאר עבירות להגין מן היסורים או מקופיא: דאשם ל"ב ידיעה בתחלה כו'. ובהכי מיישב' דעת הטור ר"ל שהטור כתב שאחר חטאת לא יאמר יהר"מ. ואחר אשם יאמר וכפי מה דאסיק מגן אברהם וכן נראה להרב"י עיקר דהטור מ"ש אחר אשם יאמר נתכוין לאשם תלוי. אבל אחר אשם ודאי לא יאמר. א"כ תיקשי דה"ל להטור לכתוב אחר חטאת ואשם ודאי לא יאמר. ומ"ש הרב"י דממילא נשמע כיון שכתב אחר חטאת לא יאמר ה"ה אחר אשם ודאי כנ"ל הוא קצת דוחק. אבל לפ"ד מ"א ניחא. דמה"ט שביק הטור אשם ודאי ולא כללו עם חטאת שהוא חלוק מחטאת. דבחטאת אפי' על תנאי לא יאמר יהר"מ דבעי ידיעה בתחלה. אבל אחר אשם ודאי עכ"פ רשאי לומר על תנאי כיון דלא בעי ידיעה בתחלה. אבל אחר אשם תלוי ס"ל להטור דרשאי לומר בלי תנאי דפסק כר"א דבא בנדבה כנ"ל. ובספר א"ר תמה על מ"א שכ' דאשם וודאי לא בעי ידיעה בתחלה. הא פסק הרמב"ם פ"ט מהל' שגגות דין יו"ד דאשם ודאי בעי ידיעה בתחלה. ולענ"ד אין זה תימא דהא לא כ' מ"א כן מדעת עצמו כ"א ליישב דברי הטור. א"כ י"ל דהטור חולק בזה על הרמב"ם ופוסק דאשם ודאי ל"ב י"ת. ופשטא דהש"ס משמע הכי דהא פי' הה"מ שם טעמיה דהרמב"ם דפסק דבעינן י"ת וז"ל בפ' כלל גדול אמרינן למ"ד אשם ודאי ל"ב י"ת בעל כו' וכ' רש"י דפלוגתא דר"ט ור"ע היא בפ' דם שחיטה דר"ע סבר דבעי ידיעה בתחלה ופסק כמותו עכ"ל. (וצ"ל דס"ל דר"ט היה חבירו של ר"ע ולא רבו. ועיין בכתובות דף פ"ד ע"ב) אמנם התוס' שם בשב' דחו פרש"י דהא בהדיא מסיק הש"ס שם בכריתות מדתנן שם דלא פליג ר"ע על ר"ט אלא במעיל' מרובה דניחא ליה טפי שיביא שני אשמות משיביא קרן וחומש עכשיו על הספק. דהא הקרן וחומש עולין יותר מדמי אשם אבל אי היא מעילה מועטת דהקרן וחומש אין עולין יותר מדמי אשם מודה ר"ע שיביא עכשיו אשם וקרן וחומש ויתנה כדאמר ר"ט א"כ מסיק הש"ס דע"כ תרווייהו בין ר"ט בין ר"ע ס"ל אשם ודאי ל"ב ידיעה בתחלה. וא"כ ע"כ צ"ל הא דאמר עולא למ"ד אשם ודאי ל"ב ידיעה בתחלה הוא ר"ט ור"ע ולאפוקי ממ"ד דבעי ידיעה בתחלה. אבל אנחנו לא ידענו מי הוא דס"ל כן דבעי ידיעה בתחילה וצריך טעם להרמב"ם למה פסק דבעי ידיעה תחלה. על כל פנים אין מן התימה אי נא' דהטור פוסק דלא בעי ידיעה תחלה: ומ"מ אם ת"ח הוא מוטב כו'. ובס' לחם חמודות פרק הרואה סס"ק ס"ד כ' וז"ל אבל בשתים אני קורא תגר הא' מפני שמרבה בענינים הרבה ה"ה כעול על רובא דרובא וממעטים הכוונה ואין זה נכון כי טוב מעט בכוונה כו'. והשני' על מי שי"ל להבין וללמוד שנ"ל כי טוב לו תורת ה' ללמוד ויהי' די לו בתפלת החובה מאנשי כה"ג. ומה שנקבע פסוקי דזמרה ופרק איזהו מקומן שהן כחובה על הכל. ובמקום שאר התחנונים והקרבנות ילמוד. ובפ' מפנין מוכח בהדיא דתלמוד תורה כנגד כולם ואפילו עיון תפנה ע"כ אולם הכל לפי מה שהוא וסדר למודו וגם אפשר לחלקו לימים: ובע"פ וח"ה (ר"ל חה"מ פסח) ועי"כ כו' הטעם דבע"פ לא היו רשאים להקריב תודה כיון שיש בחלות תודה מין חמץ. א"כ מחצות יום ואילך היו אסורי' באכילה. וזמן אכילת תודה הוא ביום שחיטתו ולילה שאחריו א"כ אי היו מביאין בע"פ היה ממעט בזמן אכילתו ועל ידי זה היה אפשר לבא לידי נותר קודם זמנו וזה אסור. ובחה"פ משום שיש בו חלת חמץ. ובערב יוה"כ כיון דבלילה היה אסור באכילה א"כ ממעט זמן אכילתו. ומה"ט כתב בתשובת שב יעקב סי' ב' דיום שאחר יה"כ לא יאמר פ' אשם תלוי וכ"ש שלא יאמר יה"ר אחריו. דהא תנן בכריתות דף כ"ה דאחר יוה"כ לא היו מניחין להביא את בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום (אבל) יום אח"כ לא הניחו להביא וא"ל המתן עד שתכנס לספק כי אפילו נתחייב אשם תלוי קודם י"כ מכפר אבל אשם ודאי וכן חטאת י"ל אף יום לאחר י"כ דע"ז לא כיפר י"כ ומי שנתחייב אשם ודאי או חטאת קודם יה"כ היה צריך להביא אחר יה"כ כ"ז מבואר בתשובה הנ"ל. ולפ"ד מ"א אין לומר בעיה"כ גם פ' חטאת ואשם ושלמים דבכלן ממעט באכילתן אי היה מביאן בעי"כ וכ"כ בס' פלתי בי"ד סימן ה': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
י ס"ק י"ב מקטר כו' בין דם לאברים. א"כ היה מקטיר קודם גמר מעשה התמיד דהיינו הקרבת איברי תמיד: עיקר כפרה בדם. וכיון דמקטיר אחר הדם ה"ל אחר גמר התמיד: וכ"כ תר"י כו' דעיקר כו' אהא דתנן שם תפלת המנחה עד הערב עי' תר"י דע"כ עד הערב ר"ל עד שתשקע החמה דל"ל עד צ"ה דהא תפלת מנחה נגד תמיד של בין הערבים ועיקר הקרבן הוא הדם וזריקת הדם אחר שקיעת החמה פסול עכת"ד. ולכן מתחלה כו' הם דברי מ"א. והביא עוד ראיה דנתקנה נגד הדם דמה"ט תחלת זמן מנחה מו' ומחצה דאז היה זמן שחיטת התמיד והזריקה היתה סמוכה לשחיטה. וכן בשחרית היה זמן שחיטה מעלות השחר: ובתפלת המנחה כו' כדאיתא ביומא שם פ"ג משנה ה' קטורת של בין הערבים בין איברי' לנסכים וכיון שנעשה במנחה אחר האיברים גם הגמ"י מודה: והע"ש שכתב לומר מנחה כו' ר"ל דהע"ש חולק על הש"ע וכתב שי"ל פ' מנחת נסכים אחר פ' תמיד בין בבקר ובין בערב ואח"ז פ' הקטורת שכן היה הסדר ומ"א הביא ראיה לדעת ע"ש מאביי דהוה מסדר כו' וקתני שם קטורת קודם לאיברים ואיברים למנחה כו': ש"ע סָעִיף ט
ט״ז Taz
סָעִיף א
א יתגבר כארי. עיקר גבורה כנגד היצה"ר שאמרו איזה גבור וכו' ואמר כארי כי טבע הארי אשר אין לו יראה משום בריה כמ"ש מקולם לא יחת כו' כן לא יעלה על האדם מורא יצרו אף שהוא תקיף ממנו: ש"ע סָעִיף א
ב שיהא הוא מעורר כו'. לכאורה אין שייכות זה הענין אלא הוא זריזות בפ"ע אלא הענין הוא שאין דומ' העושה מצוה ע"י התעוררות של אחרים לעושה ע"י עצמו. ועפ"ז נ"ל מ"ש רבינו הטור אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי דק' סיפא ל"ל. ונרא' דמצינו אדם מקדש את עצמו מלמט' מקדשין אותו מלמעל' וכ"ה לענין התעוררות שיש ב' מיני התעוררות שתחל' מתעורר מלמט' ואח"כ בא עליו התעוררות העליון לסייע לו וע"ז שיבח דוד את עצמו שהי' במעלה כ"כ שהתעוררות שלו מלמטה גדול' כ"כ שא"צ לסיוע התעוררות של מעלה וע"כ אמר אני מעיר השחר כמו לקדושת ישראל כמ"ש על אילת השחר ומעלה זאת אינה אלא לדוד וכיוצא בו אבל אנו וכיוצא בנו הלואי שנזכ' להתעוררות מלמט' כדי שיבא אח"כ מלמעל' ע"כ לא זכר הש"ע רק שיתגבר לזה שלכל הפחות יהא מעורר השחר אף שלא יזכה למעלה השניה שזכרנו. ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג טוב מעט כו'. ז"ל רבינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונ' מהרבות בהם שלא בכוונ'. וקשה ממ"נ אי מיירי תחל' במרב' בכוונ' למה ישוה עם הממעיט ואי בלא כוונה למה אמר אח"כ כי טוב יותר כו' ומתחל' השוה אותם ובגמ' סוף מנחות אמרי' א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ונראה ע"פ דמצינו בפ"ק דשבת דף י' רבא חזיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותי' אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והוא סבר זמן תורה לחוד כו' ועד"ז שפיר אמרו א' המרבה בתפל' כרב המנונא דס"ל זמן תורה לחוד כו' ואחד הממעיט בתפל' כרבא שכוונתו לעסוק בתורה וע"כ מסיים שפיר ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר באותו ענין שממעט בתפל' הוא לש"ש ועפ"ז אמר רבינו כי לפעמים הוא ריבוי התפל' סיבה לשלא יוכל לכוון וא"כ טוב לקצר ולכוון ע"כ אמר אחד המרב' ואחד הממעיט מטעם שיהי' לו כוונ' וע"כ סיים ובלבד כו' פי' שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיב' שיכוין לבו לשמים כי טוב יותר למעט בכוונ' ממי שמרבה בלא כוונה וזהו סיבה שממעט שיהי' לו כוונה כנ"ל נכון: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד פרשת העקידה. לזכור זכות אבות בכל יום וגם להכניע יצרו כמו שמסר יצחק נפשו ופרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגח' ופרשת הקרבנות דאמרי' סוף מנחות זאת תורת החטאת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת כו': ש"ע סָעִיף ה
ה ודוקא ביחיד כו'. דמתחלה היו קוראין בצבור כדאי' פ' דתמיד ואמרינן ספ"ק דברכות דבטלום מפני תרעומת המינים שהיו אומרים אין שאר התור' אמת והיינו בצבור אבל ביחיד ליכא תרעומת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו אלא ביום. כיון שאין זמנם אלא ביום: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז שהם באים בנדבה. משא"כ חטאת אין בא אא"כ עבר עביר' שחייבים עליה חטאת וכן באשם אע"ג דמצינו אשם תלוי ועוד מצינו שאדם מביא עצמו לידי נזירות ויכול להביא אח"כ אשם מ"מ סתם אשם אין בא בנדבה: וראיתי בשם מהרש"ל שיוכל לומר גם אחר פ' חטאת ואשם יה"ר רק שיאמרו בל' ספק דהיינו יר"מ שאם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת ולפע"ד שא"ל כן דודאי מצינו בגמרא בהרבה דוכתין שאדם מביא עולה על ספק דהיינו אם חייב עולה יהיה זה עולה ואם לאו יהיה עולת נדבה כדאי' ס"פ האיש מקדש בסוגיא דאמרי' תנן התם בהמה שנמצאת מהלאה למגדל עדר כו' מ"מ לא מצינו בחטאת כן כיון דחטאת אינו בא בנדבה היאך יאמר אם אינו חייב חטאת יהיה זה נדב' דאין שייך במעשה חטאת נדב' כלל דמעש' נדבה הוא ענין אחר לגמרי מעשיית חטאת ע"כ גם כאן אם הוא חייב חטאת והקריא' נחשבת לחטא' דהיינו כאלו עושה ממש מעשה חטאת ככל חקתו ומשפטו היאך יאמר ואם אינו חייב חטאת יהיה זה נדבה דהקריא' ההיא כבר נעשית כמשפט החטאת בכל פרטיו שקורא בו בתורה ע"כ אין לאומרו: וגם ראיתי תשובה נוצחת לקצת שאומרים קודם פ' התמיד ומשניות איזהו מקומן ונשלמה פרים שפתינו ולדעתי אינו נכון שיש למחות בידם דזה משמע על כל מה שיאמר אח"כ והנ' גם דיני חטאת נזכרים שם ואין ע"ז שלום פרים בנדבה דשמא אינו חייב והוי כמביא חולין בעזרה אלא א"כ אם יאמר ונשלמ' פרים שפתינו במקום עבודת התמיד כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח פ' ושחט וגו'. דאיתא במ' אמר הקב"ה מעיד אני עלי ש"ו בין עכו"ם בין ישראל בשעה שהן קוראין מקרא זה צפונה לפני ה' אני זוכר עקידת יצחק: ש"ע סָעִיף ח
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א יתגבר כו׳ עט״ז: ידוע כי החומר והצורה צרות זו לזו אמר תי״ו התפעל להיות אדם מתגבר הנפש על החומר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וא״כ יהיה נוצח ומנוצח בעצמו גם חי״ו תמידי כי בכל יום היצה״ר מסיתו וצריך לעמוד על נפשו נגדו. כמ״ש מקולם לא יחת (ישעיה ל״א ד׳) ועיין שמואל א׳ ב׳ ט׳ רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו. רמ״א שם ומסיים כי לא בכח יגבר איש ר״ל כי צריך לעזר ה׳ רק שיהא האדם המתחיל ואיוב ט״ו כ״ה ואל שדי יתגבר ימ״ש התי״ו: יש תי״ו הראות כמו יש מתעשר בדמיון כו׳ והנה ודאי יצה״ר תקיף מאדם כמ״ש כי מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו. אלא שצריך האדם להיות עז בדעתו ומש״ה אמר כארי מיותר אלא מה ארי לא יחת מפני רועים וכמה בני אדם אף שיודע שבני אדם תקיפים ממנו מ״מ טבעו שלא יחת כן האדם יתגבר ויהיה עז בטבע וא״כ קשה היינו עז כנמר לז״א כי עז בפני המלעיג אין כ״כ גבורה כי יחשוב שהוא אדם כמותו אבל נגד יצה״ר מלאך ותקיף נקרא גבור כמ״ש איזה גבור: רמ״א פתר יפה ב׳ ראשונים נגד מ״ע ב׳ אחרונים נגד ל״ת יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב שיהא עט״ז קשה ליה דהול״ל ויהא הוא מעורר השחר כי בטור כתוב שאל ישיאך יצרך (שי״ן ימנית) איך תעמוד וקור גדול או לא שבעת משנתך ויכוחו עמך לאו אעמידה קודם עמוד השחר כי בקיץ לאחר עמוד השחר ובחורף יאמר כן: ויהא הוא מעורר השחר הוא ענין בפ״ע שאדם ירגיל במאכלים קלים וכדומה שלא ישן הרבה כי בשינה לא שייך התגברות. ע״כ תירץ על פי דרוש כי מלת שחר נדרש בזוהר ויקרא דף י״א עמוד ג״ד על כ״י יע״ש וכל אדם צריך להתעורר עצמו תחלה ואח״כ מסייעין משמים כי לא בכח שלו לבד יגבר איש כמש״ל ודוד שיבח עצמו שא״צ לו אח״כ לסייע משמים אלא הוא מעיר השחר נותן התעוררות ושמחה ושפע למעלה ואין השחר כ״י מעיר אותו לסייע אפילו אח״כ: ולפי זה א״ש הכל ענין א׳ יתגבר בהתעוררות עצמו שיהא הוא מעורר לא שיהא התעוררות תחלה משמים ומיהו לסוף צריך התעוררות סיוע מלמעלה כי לא כ״ע דוד הע״ה ומשו״ה השמיט המחבר ואין השחר מעיר אותו. והמדפיס הבין שראשי תיבות כל״י כ״מו ל״קדושת י״שראל וטעות הוא רק כביכול לכנסת ישראל או היה כתוב לכ״י לכנסת י״שראל והיפך המדפיס והבן: וא״ש אעירה שחר (תלים נ״ז ט׳ וק״ח ג׳) הא בחצות קם ולפי הדרש א״ש ועיין רי״ף ברכות ד׳ א׳ בעין יעקב: מה שכתב הרב בהג״ה ועכ״פ לא יאחר זמן כו׳ שהציבור מתפללין היינו אע״פ שלא יעבור זמן תפלה מ״מ מצוה עם הציבור ושינה מלשון הטור שכתב זמן התפלה אשר הוא מועד לכל חי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג טוב עט״ז עמ״א ז׳ ודאי כן הוא לט״ז ג״כ דממעיט אין יכולת בידו להרבות כמו עני בקרבן אלא מלת ובלבד שיכוין לש״ש לכאורה קאי אמרבה דממעיט פשיטא דבעי לכוין ולט״ז א״ש טפי דקאי אדסמיך וה״פ ובלבד שמה שממעט יהא לשמים שיוכל לכוין היטב וז״ש כ״י נתילת טעם שריבוי בלא כוונה אין טוב: ויש לראות מה הוא הל׳ טוב כו׳ דמשמע דהרבה שלא בכוונה ג״כ טוב וזה טוב יותר וז״א כי שלא בכוונה לא אותי קראת יעקב ולט״ז א״ש לשון הטור אבל לא לשון המחבר והבן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד פרשת עט״ז כ״כ ב״י טעמים אלו ובאר הגולה ו׳ טור ובפרישה בשם רש״ל בירושלמי ברכות כל האומר פ׳ המן מובטח שלא יתמעטו מזונותיו ועשרת הדברות כתב הב״י לזכור מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו ופ׳ קרבנות כו׳ וזאת כו׳ הפרישה כתב מלת וזאת מיותרת לומר וזאת התורה כאילו הקריב חטאת אבל רש״י מנחות ק״י מדלא כתיב חוקת החטאת ועיין לבוש הקשה על זה יע״ש: ש"ע סָעִיף ה
ה ודוקא עט״ז עיין ברכות י״ב א׳ ופירש״י תרעומת המינין שלא יאמרו לעמי הארץ כו׳ דבשביל המינין אין אנו אחראין יע״ש ומיהו אח״כ פירש״י צדוקין עובדי עכו״ם דאי צדוקים ובייתוסים הא מאמינים בכל תורה שבכתב א״כ ודאי א״א אחראין לעכו״ם ועיין דרישה בשם רש״ל שפסק לאומרו בציבור קודם ברוך שאמר דרש״י פירש בקשו לקבוע בק״ש היינו עם ברכות יע״ש ואנן פסקינן כש״ע ומיהו בלחש אומרים כל יחיד בביה״כ לא בקול רם וראוי לומר קודם ב״ש כמ״ש מהרש״ל כי פ״ז תיבות בב״ש וראשו כתם פ״ז דנדרש ע״פ דיבור א׳ אנכי יע״ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו אלא עט״ז המחבר שינה מלשון הטור שכתב טוב יותר אלא דוקא ביום כמו פ׳ התמיד במ״ו סי״ג ועתב״ש י״ב ואם אין לו פנאי ביום יוכל לומר בלילה וכ״ש חטאת ואשם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז שהם עט״ז הנה דעת המחבר דאחר אשם לא יאמר דאין בא בנדבה דאין הל׳ כר״א בכריתות (כ״ה א׳) כ״א כרבנן דאשם תלוי אין בא נדבה ואשם נזיר עמ״א י״א מ״ש על רש״ל וב״ח תירץ בא״ר י״ג דמתנה וא״ל יהא כקורא בתורה וכן הסכים התב״ש אות ט׳: וכתב א״ר שם אם ידוע שחטא יאמר תחלה חטאתי עויתי פשעתי ואח״כ יאמר פ׳ חטאת ואשם ויה״ר ואמת כ״ה בר״מ ש״א מהלכות תשובה שהקרבן בלא וידוי אין מכפר כמ״ש בתורה וידוי הוא חטאתי כו׳ שם פ״א ופ״ב וידוי בעמידה עיין תר״ז במ״א ד׳: ומ״ש ונשלמה פרים כו׳ ה״ה אשם יוציא מהכלל כתב הדרישה שיש לומר יה״ר כאלו הקרבתי כו׳ אחר איזהו מקומן וכן היה אומר מורו ועיין סי׳ נו״ן בב״ח מיקטר כו׳: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח פסוק עט״ז א״ר י״ד בשם תוצאות חיים זה יאמר קודם פ׳ הקרבנות ופ׳ קרבנות יאמר קודם איזהו מקומן. הנה פ׳ קרבנות קוד׳ איזהו מקומן נכון הוא דיאמר אח״כ הביאור מקרא אח״כ משנה ופסוק ושחט על ירך (ויקרא א יח) ובב״י ושחט לפנ״י (ט״ס הוא) אנו אומרים אחר פ׳ התמיד: ראוי לומר תהלים קודם תפלה שנקראים זמירות להכרית המקטריגים לבוש א״ר י״ד: והנה פסוקי דזמרה הם תלים תהלה לדוד עד ברוך ה׳ לעולם. א״כ בעל תורה ילמוד קודם. ע״ש בשם של״ה תלים לומר במתון לא לחטוף פסוקים העונים חוטפים של האומר והאומר של עונים אין זה מברך אלא ח״ו מנאץ וכן במ״ש השירת הים פסוק אחר פסוק וחוטפים לא טוב עושים. מ״ש הט״ז יאמר ונשלמה פרים במקום עבודת תמיד אשגרת לשון הוא דתמיד כבש עתב״ש אות ד׳ מזה: ש"ע סָעִיף ח
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א כארי. עיין בהלק"ט ח"ב ס"ג ובספר בני חייא: ש"ע סָעִיף א
ב השחר. בשל"ה כתב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבקר הן בערב. ומיד כשניעור משנתו יטול ידיו ובזה ינצל מהוצאת ש"ז. ומכ"ש אם אינו רוצה לישן אף שנשאר מושכב של"ה. כתב בספר תולעת יעקב איתא בזוהר ההולך שחרית ד' אמות ולא נטל ידיו חייב מיתה ע"כ. ותמה הב"ח על רבינו ב"י שלא כתבו. ונראה משום דרובא אין יכולין לזהר בכך ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין מש"ה לא כתבו שיירי כנה"ג וכ"כ ד"א ועיין ביד אהרן סי' ד' בהגהת הטור: ש"ע סָעִיף א
ג שויתי ה'. שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו כזה יִהְוָה וזהו סוד שויתי ה' לנגדי וזה תועלת גדול לענין היראה האר"י ז"ל: ש"ע סָעִיף א
ד המלעיגים. ועכ"פ לא יתקוטט עמהם. ב"י: ש"ע סָעִיף א
ה בזריזות. ל"ד אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום גיטין ד"ע. כתב בסדר היום ובקומו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך וא"צ לזה נט"י אף שידיו מטונפות כי אין מזכיר השם ולא כינוי ומ"מ ללמוד נראה דאסור. אליהו זוטא. ואחר נטילת ידים יאמר שם של מ"ב אנא בכח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ולסוף הלילה. והוא זמן שומרים לבוקר ואף בקיץ. ואם הוא קרוב לנץ החמה יאמר מתחילה הקינה ואח"כ יתחיל שומרים לבוקר. דרך חכמה. ובענין תפלת חצות עיין בספר הכוונות ובזוהר ויקהל משמע דלעולם חשבינן הלילה לי"ב שעות הן בקיץ או בחורף אע"ג דלענין תפילה אינו כן עיי' סי' רל"ג מ"א ועיין ע"ת. והאחרונים קבלו דמשכבי עד קומי ר"ל משבועות שאומרים רות שבו שכבי עד ט"ב שבו קומי א"צ לקום ללמוד בלילה. וי"א מט"ו באב עד ט"ו אייר יקום וי"א דזמן שינה ח' שעות וסי' ישנתי א"ז ינוח לי והכל לפי מה שהוא אדם. וכ' האריז"ל ושיעור משניות קודם לכל דבר ועי"ז זוכה לנשמה כי משנה אותיות נשמה. ואם זכה לחכמת אמת עת ההיא מסוגלת מאוד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז שיהא מיצר. אבל התפלה והתורה יהא בשמחה. סולת בלולה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח בכוונה. ר"ל דמי שיש לו אונס ואינו יכול להאריך וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה נחשב לפני הקב"ה כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. מ"ב וכ"כ יד אהרן. ועט"ז ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' מ"ד. ועיין תוס' י"ט במסכת אבות פרק ב' משנה ט"ז. כתב בספר מקור חיים דה"ה בלימוד תורה נמי הדין כן וכ"כ בסולת בלולה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט פרשת העקידה. קודם פרשת הקרבנות ויוכל לומר פ' העקדה ופרשת המן אפי' בשבת. ע"ת וכ"כ בעל שתי ידות וסולת בלולה וכנה"ג ע"ש. וכתב הבחיי פרשת צו שאין די באמירה אלא בביאור הפרשה ויכיר נפלאות ה' וכן פי' מ"ש כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום מובטח לו שהוא בן עה"ב: ש"ע סָעִיף ה
י ושלמים. ואחר עולה ושלמים יאמר פרשת נסכים כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעונים נסכים והקשה המ"א למה כתב הב"י לומר עולה וכו' חטאת וכו' הלא קי"ל חטאת קודם לעולה. ומיישבו ומתוך תירוצו העלה כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם ע"ש. ומדברי שאר פוסקים משמע דלעולם יאמר עולה קודם החטאת: ש"ע סָעִיף ה
יא בציבור. מפני המינים שאמרו אין תורה אלא זו ובפרט בזמנינו ולכך אין כותבין אותם על קונטרס המיוחד לציבור ל"ח מ"א שכנה"ג ועיין בית יעקב סי' קנ"ה ומהרש"א כתב דלא אוסר הרשב"א לאומרו בציבור אלא לקבוע בין הברכות כמו ק"ש אבל קודם ב"ש מותר אפי' בציבור. ואנן נקטינן לאסור בציבור כלל וכלל וביחיד דוקא קודם התפלה או אחריו אבל לקבוע בתוך הברכות גם ליחיד אסור ע"ת. ועיין שבות יעקב ח"ב סי' מ"ד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב ביום. דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. ויש לומר פרשת הקרבנות מעומד דקיימא לן דיושב פסול לעבודה ע"ת יד אהרן וכן י"ל מזמור לתודה מעומד יד אהרן. אבל פרשת הכיור ותרומת הדשן יוכל לאומרה קודם היום כדאיתא ביומא דף כ': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יג נדבה. אבל אחר חטאת ואשם משמע מדברי המחבר דלא יאמר מפני שאין אלו באין בנדבה. ואפילו אחר אשם תלוי נמי לא יאמר כמבואר בשלחן ערוך יורה דעה סי' ה' שפסק שם להחמיר דאין באה בנדבה עיין בש"ך שם ס"ק ז' והב"ח והנחלת צבי כתבו בשם רש"ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יה"ר רק שיאמר בלשון ספק דהיינו יר"מ אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת שיהא זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת ע"ש. ומ"א וט"ז הקשו עליו ע"ש. והעלה המ"א דיש לנהוג דאחר פרשת האשם יאמר יר"מ אם נתחייבתי אשם וכו' דאשם לא בעי ידיעה בתחלה אבל לאחר פרשת חטאת לא יאמר כלום ע"ש. וע"ת ואליהו זוטא ובספר בני חיי ויד אהרן כולם כאחד הסכימו לדעת מהרש"ל דיאמר אם נתחייבתי חטאת יהא זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת ואם לאו הרי אני כקורא בתורה ושפיר דמי ע"ש. ועי' בספר זבח השלמים סי' א'. ובתשובת אמונת שמואל סי נ"ג כתב בשל"ה בשבת וי"ט לא יאמר י"ר דאין קרבן נדבה בא בהם אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה ומ"מ אם ת"ח הוא מוטב שיעסוק בפרשה דיומא ובספר סולת בלולה כתב ושאר קרבנות לא יאמר אפי' אם כוונתו כקורא בתורה וכן העתיק הבאר היטב אשר לפני עיין שם ולא ידעתי למה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד ושחט אותו. עיין בית יעקב סי' ק"ח כתב הט"ז האומר ונשלמה פרים שפתינו קודם פרשת התמיד ואיזהו מקומן טעות הוא דגם חטאת נזכר שם ושמא אינו חייב והוי כמביא חולין בעזרה אלא יאמר ונשלמה פרים שפתינו במקום קרבן התמיד ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א סעי' א יתגבר כו' לעבודת כו'. כמ"ש בפרק ה' דאבות הוי כו' וגבור כארי לעשות כו': כארי לעמוד. מ"ר פ' בלק. הן עם כלביא יקום וגו' עומדים משנתם עומדים כאריות חוטפים ק"ש וממליכים להקב"ה ומעשיהן כאריות כו': שיהא כו'. ירושלמי פ"ק דברכות מ"מ לא הוה שחרא אתיו ומשכח לדוד דמיך הוא שדוד אומר עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אתער יקרי מן קדם יקריה דמארי יקרי לא חשיב כלום מן קדם אייקרי דבריי'. אעירה שחר אנא הוינא מעורר שחרא. שחרא לא הוה מעורר לי והיה יצרו מקטרגו וז"ש יתגבר כו' וע' ט"ז: ועכ"פ כו'. כמ"ש בפ"ק דברכות דף ח' אימתי עת רצון כו' וכן באבות שינה של שחרית כו' מוציאין את האדם מן העולם ובאבות דר"נ פ' כ"א שינה של שחרית כיצד מלמד שלא יתכוין אדם לישן עד שתעבור זמן ק"ש כו' וכן פירש"י שם באבות: שויתי כו'. כלל גדול בתורה כמ"ש בברכות ס"ג ד' דרש בר קפרא כ': ובמעלת הצדיקים אשר כו'. כמ"ש איש צדיק תמים את האלהים התהלך נח וכן בחנוך וכן באבות אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מ״ח:ט״ו) וזהו כל מעלת הצדיקים: כי אין כו'. מיד יגיע כמ"ש בברכות כ"ח ב' י"ר שתהא מורא שמים עליכם כו' ולואי תדעו כו': ולא דבורו. בברכות ס"א א' לעולם יהא דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה כו': כ"ש כשישים. כמ"ש בפ"ב דאבות והסתכל בג' דברים כו' ואין אתה בא כו' ובפ"ב דחגיגה ט"ז א' רי"א זה העובר כו' ובקדושין ל"א א' ועיין רש"י שם ד"ה ולא כו' וזהו שאמר עומד עליו ובבא קמא ע"ט ב': ומיד כו'. ובושתו כו' כמ"ש בפ"ב דנדרים כ' א' תניא בעבור תהיה יראתו כו' לבלתי תחטאו אחרים אומרים כי': תמיד. כנ"ל שויתי כו': ולא יתבייש. כמ"ש הוי עז כנמר ועיין טור ואמר בעבודת הש"י אבל בלא"ה אמרו ועז פנים לגיהנם ובפ"ב דחגיגה והן הן עזי פנים שבדור ובמס' כלה עז פנים וכו' ושארי מקומות: גם כו'. סוכה מ"ט ב'. הגיד לך אדם כו' והלא דברים ק"ו וכו'. ור"ל אף שלא יבוש מ"מ כל מה שיעשה בהצנע עדיף: ובשכבו. ר"ל גם בזה יהא בצניעות כמ"ש בשבת קי"ח ב' מימי לא ראו כו' וריש פ"ה דיומא: ומיד כשיעור כו' יקום. כמ"ש וקל כנשר לעשות רצון כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב סעי' ב המשכים להתחנן. שעיקר הזמן בלילה להתחנן כמ"ש קומי רוני בלילה: לשעות כו'. כמ"ש לראש אשמורות ובריש ברכות ג' א' ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר כו' ואב"א כולהו כו' וז"ש שהתפלה כו': ולסוף הלילה. דחמור נוער וכלבים צועקים עד חצות ובסוף הלילה אשה מספרת עם בעל' וע' זוהר חלק א' דף רמ"ב ב' ת"ח בשעתא דעאיל ליליא כו' וח"ב מ"ו א' קע"ג ב' תלת אשמורות אינון בלילא לקבליהון תלת משריין דקא מתפלגי כמה דאתמר וכו' ושארי מקומות: על החורבן כו'. שהקב"ה זוכר אז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג סעי' ג ראוי כו'. כמ"ש בב"ב ס' ע"ב מכאן אמרו כל המתאבל כו' כמ"ש אם אשכחך ירושלים כו' וע' ספ"ג דב"ב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד סעי' ד טוב כו'. כמ"ש במנחות ק"י ע"א נאמר בעולת העוף כו' מאי קרא כו' מתוקה שנת העובד אם מעט כו' ברבות הטובה כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ה טוב כו'. כמ"ש רש"י ביומא כ"ח ב' בשם הירושלמי כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון וכן קודם התפלה ובבראשית רבה פ"ו נ"ו רי"א א"ל רבון העולמים כו' יהי רצון מלפניך כו': ופ' המן. בפ' בתרא דיומא שאלו את רשב"י כו' ובסוטה מ"ח ב' דתניא ר"א הגדול אומר כו' ובמכילתא ל"ד ב' שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה א"ל במה נתפרנס הוציא להם צלוחית של מן א"ל הדור אתם ראו דבר ה' אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה נתפרנסו אף אתם אם תעסקו בתורה הקב"ה מפרנסכם מזה: ועשרת הדברות. כמ"ש בפ"ק דברכות י"ב א' שבקשו לקבעם בק"ש רק מפני תרעומות המינין וז"ש בהג"ה ודוקא כו': ופ' עולה. שהן כל כללי הקרבנות: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו סעי' ו' פרשיות כו'. כמ"ש ביום צותו בספ"ב דמגילה ובריש פ"ג דיומא ובתמיד צאו וראו כו' ובשארי מקומות: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז סעי' ז כשיסיים כו'. כמ"ש בתענית כ"ז ב' ת"ר אנשי משמר מתפללין כו': מפני כו'. חולין מ"א ב': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח סעי' ח יאמר עם הקרבנות כו'. בויקרא רבה פ"ב. ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה'. אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים א' של שחרית וא' של ערבית וכל כך למה שבשעה שהיו ישראל מקריבים תמיד ע"ג המזבח וקורין את המקרא הזה צפונ' לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק מעידני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין אמה קורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט סעי' ט יש כו'. כמ"ש בפ"א דתמיד עד ששומעין כו' נטל כו' ובפ"ב דיומא וזה כו': ואח"כ פ' מזבח כו'. שהקטורת היתה קריבה בין דם לאיברים כמ"ש בפ"ג דיומא במתניתין וגמרא שם אביי הוה מסדר כו' ובתמיד וכל הכפרה בדם כמ"ש בכמה מקומות: ואומר פ' מזבח. לפי שבו נאמר והקטיר כו': ופ' סמני כו'. ועשייתו. ויאמר ועשית: ש"ע סָעִיף ט
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)