Shulchan Aruch, Orach Chayim 11 — שולחן ערוך, אורח חיים יא
א הַחוּטִין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ טְווּיִן לִשְׁמָן: הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ לְנַפְּצָן לִשְׁמָן וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל בַּנִּפּוּץ (מָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה סי' כ"ג) שֶׁיֹּאמַר בִּתְחִלַּת הַטְּוִיָּה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵן לְשֵׁם צִיצִית, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לְאִשָּׁה טְוִי לִי צִיצִית לְטַלִּית, וְאִם לֹא הָיוּ טוֹוִין לִשְׁמָן פְּסוּלִים.
ב טְוָאָן עַכּוּ"ם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבּוֹ וְאָמַר שֶׁיַּעֲשֶׂה לִשְׁמָהּ, לְהָרַמְבָּ"ם פָּסוּל לְהָרֹא"שׁ כָּשֵׁר: הַגָּה: וְנוֹהֲגִין שֶׁיְּסַיַּע הַיִּשְׂרָאֵל מְעַט וְכִדְאִיתָא לְקַמָּן סִימָן ל"ב סָעִיף ט' וּבְיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רע"א גַּבֵּי תְּפִלִּין וְסֵפֶר תּוֹרָה: וּצְרִיכִין שְׁזִירָה וְשֶׁיִּהְיוּ שְׁזוּרִין לִשְׁמָן.
ג אִם נִתְפָּרְקוּ מִשְּׁזִירָתָן וְנַעֲשׂוּ י"ו כְּשֵׁרִים, וְהוּא שֶׁיִּשְׁתַּיֵּר בַּשִּׁזּוּר כְּדֵי עֲנִיבָה: הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִקְשֹׁר הַחוּטִין לְמַטָּה כְּדִלְקַמָּן בְּסָעִיף י"ד בְּסִימָן זֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ).
ד אֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע גּוּדָלִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים י"ב גּוּדָלִים, וְכֵן נוֹהֲגִין. וּלְמַעְלָה אֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַגָּה: וְאִם עֲשָׂאוֹ אָרֹךְ יוֹתֵר מִדַּאי יָכוֹל לְקַצְּרוֹ וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי (מָרְדְּכַי בְּה"ק) אֶחָד מֵהַחוּטִים יִהְיֶה יוֹתֵר אָרֹךְ, כְּדֵי שֶׁיִּכְרֹךְ בּוֹ הַגְּדִיל (הַיְנוּ הַחֵלֶק מֵהַצִיצִית שֶׁאֵינוֹ אָרוּג): הַגָּה: וְשִׁעוּר הַנִּזְכָּר יִהְיֶה בַּצִּיצִית לְאַחַר שֶׁנִּקְשַׁר מִלְּבַד מַה שֶּׁמּוּנָח עַל קֶרֶן הַבֶּגֶד (סְבָרַת בֵּית יוֹסֵף).
ה אֵין עוֹשִׂין הַצִּיצִיּוֹת מֵהַצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִים בֵּינֵיהֶם, וְלֹא מֵהַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁים מֵהַבְּהֵמָה, וְלֹא מִשִּׁיּוּרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד, וְהַטַּעַם מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה.
ו אִם עֲשָׂאָם מִצֶּמֶר גָּזוּל פְּסוּלִים, דִּכְתִּיב וְעָשׂוּ לָהֶם, מִשֶּׁלָּהֶם: הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁגָּזַל הַחוּטִין אֲבָל אִם גָּזַל צֶמֶר, וַעֲשָׂאָן חוּטִים כְּשֵׁרִים, מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּהִלְכוֹת צִיצִית) וּלְעִנְיַן בְּרָכָה עַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִי' תרמ"ט (ע' מ"ש ר"ס ט"ו).
ז חוּטִים שְׁאוּלִין הַלְוָאָה הִיא דְּלָא הַדְרֵי בְּעֵינַיְהוּ וּכְדִידֵּיהּ דָּמִי.
ח הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה, צִמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית, הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְפִשְׁתָּן נָטוּעַ, כָּשֵׁר לְצִיצִית שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה.
ט יַעֲשֶׂה נֶקֶב בְּאֹרֶךְ הַטַּלִּית לֹא לְמַעְלָה מִג' אֶצְבָּעוֹת הַיְנוּ גּוּדָלִין (כָּל בּוֹ סִימָן כ"ב וּמַיְמוֹנִי וְהַגָּה ' סְמַ"ק סי' ל"א) מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא כָּנָף, וְלֹא לְמַטָּה מִכַּשִּׁעוּר שֶׁיֵּשׁ מִקֶּשֶׁר גּוּדָל עַד סוֹף הַצִּפֹּרֶן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַכָּנָף וְאִם הָיָה לְמַטָּה מִמְּלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל, הָיָה תַּחַת הַכָּנָף: הַגָּה: וּמוֹדְדִין זֶה בְּיֹשֶׁר וְלֹא בַּאֲלַכְסוֹן מִן הַקֶּרֶן (בֵּית יוֹסֵף).
י אִם הָיָה רָחוֹק מֵהַכָּנָף מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל וְנִתְּקוֹ מֵחוּטֵי הָעֵרֶב עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ כְּשִׁעוּר כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ בּוֹ כַּשִּׁעוּר בְּשָׁעָה שֶׁהֵטִיל בּוֹ צִיצִית זֶה: הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת אִימְרָא סְבִיב הַנֶּקֶב שֶׁלֹּא יִנָּתֵק שָׁם וְיִהְיֶה פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר וְכֵן עוֹשִׂין אִמְרָא בִּשְׂפַת הַבֶּגֶד לְמַטָּה מֵהַאי טַעֲמָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ק וְכָל בּוֹ) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּתוֹךְ רֹחַב הַבֶּגֶד אֵין לוֹ שִׁעוּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּין רֹחַב הַבֶּגֶד כְּדִין הָאֹרֶךְ, וְנִרְאִין דִּבְרֵיהֶם.
יא אִם הַגְּדִיל שֶׁקּוֹרִין אוריליי"ו הוּא רָחָב לֹא יָטִיל בּוֹ הַצִּיצִיּוֹת. וְאִם הֵטִיל בּוֹ, פָּסוּל, דְּעַל כַּנְפֵי בִּגְדֵיהֶם כְּתִיב, וְזֶה אֵינוֹ נֶחְשָׁב מֵהַבֶּגֶד, אֲבָל עוֹלֶה הוּא לְשִׁעוּר מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל וּלְהַרְחָקַת ג' אֶצְבָּעוֹת כֵּיוָן שֶׁהַנֶּקֶב בְּתוֹךְ הַבֶּגֶד: הַגָּה: וְטוֹב שֶׁיִּמְדֹּד שִׁעוּר קֶשֶׁר גּוּדָל בְּלֹא הַגְּדִיל וְיִהְיֶה תּוֹךְ ג' אֶצְבָּעוֹת עִם הַגְּדִיל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְרַשְׁבָּ"א).
יב מִנְיַן חוּטֵי הַצִּיצִיּוֹת בְּכָל כָּנָף אַרְבָּעָה כְּפוּלִים שֶׁהֵם שְׁמוֹנָה, וְאִם הוֹסִיף פָּסוּל. יַחְתֹּךְ רָאשֵׁי הַחוּטִין הָאַרְבָּעָה, וְיִתְחֲבֵם בַּכָּנָף, וְיִכְפְּלֵם וְאָז יִהְיוּ ח'.
יג יִזָּהֵר לַחְתֹּךְ רָאשֵׁי הַחוּטִין לַעֲשׂוֹתָם ח' קֹדֶם שֶׁיִּכְרֹךְ, שֶׁאִם כָּרַךְ אֲפִלּוּ חוּלְיָא אַחַת (פי' הַחֵלֶק מֵהַצִיצִית שֶׁבֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר) וְקָשַׁר אֲפִלּוּ קֶשֶׁר אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָן פָּסוּל, מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁהֲרֵי בְּפִסוּל עֲשָׂאָם.
יד יִקַּח ד' חוּטִים מִצַּד זֶה וְד' מִצַּד זֶה וְיִקְשֹׁר שְׁנֵי פְּעָמִים זֶה עַל גַּב זֶה, וְאַחַר כָּךְ יִכְרֹךְ חוּט הָאָרֹךְ סְבִיב הַשִּׁבְעָה קְצָת כְּרִיכוֹת, וְקוֹשֵׁר שְׁנֵי פְּעָמִים זֶה עַל גַּב זֶה וְחוֹזֵר וְכוֹרֵךְ, וְכֵן יַעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּשְׁלִים לַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים כְּפוּלִים וְאַרְבָּעָה אֲוִירִים בֵּינֵיהֶם מְלֵאִים כְּרִיכוֹת, אֵין שִׁעוּר לַכְּרִיכוֹת, רַק שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַכָּרוּךְ וְהַקְּשָׁרִים רֹחַב אַרְבָּעָה גּוּדָלִים, וְהֶעָנָף שְׁמֹנָה גּוּדָלִים: הַגָּה: וְאִם הֶאֱרִיךְ הַצִּיצִית יִרְאֶה שֶׁשְּׁלִישִׁיתוֹ יִהְיֶה גְּדִיל וּב' חֲלָקִים עָנָף (רַמְבַּ"ם פ"א) נוֹהֲגִים לִכְרֹךְ בַּאֲוִיר רִאשׁוֹן ז' כְּרִיכוֹת, וּבַשֵּׁנִי ט', וּבַשְּׁלִישִׁי י" א, וּבָרְבִיעִי י"ג, שֶׁעוֹלִים כֻּלָּם אַרְבָּעִים כְּמִנְיַן ה' אֶחָד, שֶׁעוֹלִים ל"ט וְעִם הַשֵּׁם הֵם אַרְבָּעִים. נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת בְּסוֹף כָּל חוּט קֶשֶׁר כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בִּשְׁזִירָתוֹ.
טו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁיִּתְלֶה הַצִּיצִית לְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דְּבָעֵינָן שֶׁתְּהֵא נוֹטְפוֹת עַל הַקֶּרֶן פֵּרוּשׁ תָּלוּי עַל הַקֶּרֶן, וְאִם הָיָה בְּרָחְבּוֹ לֹא הָיָה נוֹטֵף שֶׁהֲרֵי כְּלַפֵּי קַרְקַע הָיָה תָּלוּי. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָתֵת שׁוּם בֶּגֶד בְּנִקְבֵי הַטַּלִּית שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶם הַצִּיצִיּוֹת, וְיֵשׁ מַתִּירִין, וְכֵן נָהֲגוּ:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Making tzitzit: spinning and twisting the threads, their length, material and number, where the hole is made, and how the threads are wound and tied.
seifim 1–3 The Mechaber writes that the threads must be spun lishmah (for the sake of the mitzvah), following Shmuel in the Gemara in Gittin, as the Gra notes. The spinner says at the start that he is spinning for tzitzit, or tells a woman, "spin tzitzit for my tallit for me." Threads not spun lishmah are pasul. The Mishnah Berurah explains that this is a Torah requirement, and that it must be said out loud, not only thought. The Rema adds that some are strict to comb out the raw wool lishmah as well, but the custom is lenient. When a non-Jew spins while a Jew stands over him and tells him to spin lishmah, the Rambam holds the threads pasul and the Rosh holds them kasher (seif 2). The Mishnah Berurah allows relying on the Rosh only under pressure, when no Jew is available to spin. The Mechaber adds that the threads need shezirah (twisting strands together into one thread), also done lishmah. The Magen Avraham holds that twisting not done lishmah is pasul even after the fact. The Mishnah Berurah and the Aruch HaShulchan are lenient after the fact when the twisting was done with no stated intent, since the spinning was lishmah. If the threads came untwisted and the eight became sixteen, the Mechaber rules them kasher as long as enough twisted thread remains to tie a bow (seif 3).
seif 4 The Mechaber writes that the eight threads hang at least four gudalim (thumb-widths), and some say twelve, and that is the custom. The Taz explains that the Rambam and the Rosh count the four over the whole tzitzit. Rabbeinu Tam counts them for the wound part alone, with the hanging part twice as long, so twelve in all. The Rema adds that the measure is taken after the knots are tied, not counting the part lying on the corner of the garment. The Mishnah Berurah requires thirteen, since the knots shorten the threads, and holds this essential even after the fact.
seif 5 The Mechaber forbids tzitzit made from wool caught on thorns, from hairs plucked from an animal, or from the leftover threads a weaver leaves at the end of a garment, because it is bizui mitzvah (disrespect to the mitzvah). The Mechaber rules stolen wool pasul, since the Torah says "ve'asu lahem" (they shall make for themselves), meaning from their own (seif 6). The Rema limits this to one who stole the threads. One who stole wool and spun it into threads has kasher tzitzit, though he may not use them in the first place. The Taz strongly disagrees with the Rema and holds that stolen material is pasul in every case, as the Rambam implies. The Aruch HaShulchan concludes that in practice it is hard to be lenient against the Rambam, and that no bracha is said on such tzitzit. The Mechaber rules that wool from an animal someone bowed to in worship (avodah zarah) is pasul, while flax bowed to while still growing is kasher, since it has changed (seif 8). The Magen Avraham and the Mishnah Berurah explain that spun wool still looks like wool, but flax made into thread no longer looks as it did.
seifim 9–10 The Mechaber writes that the hole is made no more than three thumb-widths from the edge of the tallit, since farther in it is not called a kanaf (corner). It is also no closer than the length from the thumb's top joint to the end of the nail, since the Torah says "al hakanaf" (on the corner). The Rema adds that both are measured straight from the edge, not on the diagonal from the corner. The Mishnah Berurah writes that both limits are essential even after the fact. If the cross threads later came loose so that less than the measure remains, the Mechaber rules the tzitzit kasher, since the measure was there when they were hung (seif 10). (seifim 12–14) The Mechaber writes that each corner has four threads folded over to make eight, and adding more makes them pasul. The threads are cut apart before winding. If even one chulya (a section between two knots) was wound and one knot tied before they were cut, they are pasul as taaseh velo min heasui (tzitzit must be made kasher, not become kasher afterward) (seif 13). The Mishnah Berurah explains that one chulya with a knot after it already meets the Torah obligation, so on Friday close to dark, when there is no time to finish, this is enough to wear them on Shabbat. The Mechaber describes the tying (seif 14). Four threads on one side and four on the other are tied twice, and the long thread is wound around the other seven. This repeats until there are five double knots with four spaces full of windings. The wound part should be four thumb-widths and the hanging part eight. The Rema adds that if the tzitzit are made longer, one-third should be wound and two-thirds hanging. The Mechaber records the custom to wind seven, nine, eleven and thirteen times, and ties the total to "Hashem echad" (Hashem is one). (seif 15) The Mechaber cites a view that the tzitzit should hang along the length of the tallit, so that they hang over the corner and not straight toward the ground. The Mishnah Berurah writes that this is only in the first place, but one must take great care that they never hang diagonally across the corner, since that is the Karaites' custom. The Mechaber also cites a view that forbids putting any cloth in the holes for the tzitzit, and a view that permits it, and so this is the custom.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/11 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) החוטין - לשון הרמב"ם המוצא חוטי ציצית בשוק אפילו פסוקים ושזורים פסולים דטרח איניש לעשות חוטין כעין ציצית וא"כ שמא לא נעשה לשם ציצית. והמ"מ חולק וגם בכ"מ כתב דהרמב"ם בתשובה חזר בו אח"כ עכ"ל המ"א והגר"א בביאוריו בסימן ש"א כתב דהדין הוא עם הרמב"ם כמו שכתב בראשונה עי"ש: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) טוויין לשמן - והוא ד"ת דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) להקל בניפוץ - דמה דכתיב תעשה לך היינו מטוייה ואילך שאז היא עיקר עשיית הגדילים ועיין בפרישה בשם מהר"ל מפראג שמסכים דלכתחילה יש להחמיר לנפץ לשמה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) שיאמר - בפירוש לא במחשבה בעלמא ואפילו בדיעבד צ"ע אי מהני מחשבה ועיין בסימן ל"ב ס"ט וי"ט ובחידושי רע"א שם: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) בתחילת - ודי בזה אפילו ליומא אוחרא דסתמא תו לשמה קאי דכל העושה ע"ד ראשונה עושה אם לא כשאמר אח"כ בפירוש שהוא עושה שלא לשמה: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) הטווי - ואם טוה מעט ואח"כ אמר לא מהני למה שנטווה כבר דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ואם בתחלה ג"כ חשב שיהיה לשמה אך שלא אמר בפירוש נ"ל דיש לצדד להקל בזה דס"ס הוא: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) שיאמר לאשה - ר"ל בתחלת הטוייה לבד. וה"ה אם האשה בעצמה אומרת שהיא טווה לשם ציצית דמהני וגם נאמנת על כך שאמרה משא"כ בעו"ג וחש"ו שאינם נאמנים. מומר לתיאבון שאין מטריח לעשות ציצית בבגדו מותר לטוות ומהימן כשאמר שטווה לשמה וכ"ש אם הוא עובר רק על שאר עבירות לתיאבון אבל מומר להכעיס אפיקורס הוא לכל התורה כולה ובודאי אדעתא דנפשיה עביד לכו"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח (ח) עו"ג - וטווית חש"ו אם מהני כשישראל גדול עומד על גבם ומלמדם לעשות לשמה עיין בסי' ת"ס בב"י שיש פלוגתא בזה ועיין בבה"ל שביארנו הסכמת אחרונים בזה: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) עומד על גבו - עיין בבה"ל שכתבנו דדוקא אם הטוויה אינה נמשכת כ"כ אבל אם הטוויה נמשכת זמן הרבה אז נראה דאפילו להרא"ש לא מהני במה שלימד לעו"ג בתחלת הטוייה שיעשה לשמה וכ"ש אם הפסיק בהטוייה ואח"כ לזמן אחר התחיל לחזור ולטוות בודאי כו"ע מודים דאדעתא דנפשיה עביד ופסול: ש"ע סָעִיף ב
י (י) פסול - ס"ל דעו"ג אדעתא דנפשיה עביד ולא ציית למה שהישראל מצווהו שיעשה לשמה: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) להרא"ש כשר - ובשעת הדחק כשאין לו ישראל שיטווהו לשמה יש לסמוך ע"ז אבל בלא"ה לא כי בביאור הגר"א כתב שדעת התוספות והמרדכי ג"כ כהרמב"ם: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) ונוהגין שיסייע וכו' - וכ"ז להרא"ש אבל להרמב"ם לא מהני כ"ז ועיין באחרונים דמסקי דמנהג זה הוא על צד היותר טוב אבל בדיעבד כשר אפילו בלא סיוע כלל להרא"ש כיון שהישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה ואם אין הישראל עומד ע"ג לצוותו לא מהני הסיוע לכו"ע דקי"ל מסייע אין בו ממש: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) וצריכין - אחוטי ציצית דעלמא קאי ולא אטוואן עכו"ם דשם לא מהני להפוסלין אפילו אם שזרן אח"כ ישראל לשמן: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) שזירה - היינו שיכפלם אחר הטווייה לשנים וישזרם ואם כפל כל חוט לשמונה ושזרו ג"כ לית לן בה. וטעם להשזירה דתנא בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה ציצית כמות שהוא ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור [פי' כעין משכן דהוי שזור א"נ דסתם פתילה היא שזורה] אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ב
טו (טו) לשמן - דמטוויה ואילך הוא הכל בכלל עשייה דקי"ל דצריך לשמה וכתב המ"א דאף בדיעבד מעכב אם לא היו שזורין לשמן וכן משמע מביאור הגר"א ויש מקילין בדיעבד אף בלתי שזירה ועיין בבה"ל שביארנו דאין לסמוך ע"ז אך אם השזירה היה סתמא יש להקל בדיעבד כיון דהטוייה היה לשמה וכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טז (טז) ונעשו י"ו - פי' שנתפרק כל השמונה חוטין ולרבותא דרישא נקטיה אבל ה"ה אם נתפרק ב' חוטין ונעשו ארבעה ג"כ בעינן שישתייר כ"ע דאל"ה פסול דהוי כמו שנחסרו לו ב' חוטין בציציותיו דפסול אם לא דקדק בשעת עשייה שיהיה לעולם ד' ראשים מצד אחד וכדלקמן בריש סימן י"ב: ש"ע סָעִיף ג
יז (יז) כדי עניבה - ואע"ג דיש פוסלין אם נפסקו כולן אפילו נשתייר כ"ע כמ"ש סימן י"ב מ"מ בשזירה סמכינן אדיעה ראשונה דהלכתא כוותה כמו שפסק שם [מ"א ופמ"ג עיי"ש]. ודע עוד דהשו"ע מיירי דוקא בשזור כל חוט לשנים אבל אם כפול ושזור לארבעה או לשמנה כמו שמצוי בזמנינו ונתפרקו לי"ו אפילו אם לא נשתייר כ"ע כשר דהא עכ"פ נשארו החוטין שזור לשנים. ולענין בל תוסיף עיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ג
יח (יח) טוב לקשור - וי"א דאדרבה יותר טוב שלא לקשור ונכון להחמיר אם הם שזורים יפה דלא שכיח שיתפרקו [ממ"א בס"ק כ"ג ופמ"ג עי"ש]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יט (יט) מד' גודלים - ומדידת הגודל בכל מקום הוא של אדם בינוני. ומודדין אותו בפרק העליון במקום הרחב באמצעו [ועיין בשע"ת] ועיין במ"א ובש"ך רע"ב שהביאו בשם הרמב"ם דשיעור גודל הוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק והן באורך ב' שעורות בריוח: ש"ע סָעִיף ד
כ (כ) וכן נוהגין - וכן פסק הלבוש וא"כ לא יפה עושין המוכרין שמצמצמין במדת אורכן וקרוב הדבר להיות ברכה לבטלה כי אף דמן התורה די בכל שהוא מדרבנן בעינן שיהיה י"ב גודלין אחר הקשירה מלבד מה שמונח על קרן הבגד ויש להזהירם על כך [פמ"ג] ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ד
כא (כא) שיעור - ור"י היה נוהג לעשותו ארוך יותר כדי שאם יפסק קצת ג"כ ישאר בו כשיעור: ש"ע סָעִיף ד
כב (כב) יהיה וכו' - ואם אחד אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מחוט השני כי בזמן התכלת היו עושין קצת כריכות מהתכלת וקצת מלבן. וצריך לראות שישתיירו בכל החוטין ארכן י"ב גודלין אחר הכריכה והקשירה כמו שכתב רמ"א ואפילו זה החוט הארוך אחר שיכרך ישאר י"ב גודלין: ש"ע סָעִיף ד
כג (כג) הגדיל - קראו גדיל על שם העתיד שנעשה גדיל אחר שנכרך עליו וזהו שכתב רמ"א אח"כ היינו החלק וכו' ר"ל שמתחלה הוא חלק בלא גדיל ואריגה ועי"ז החוט נעשה גדיל. יד אפרים: ש"ע סָעִיף ד
כד (כד) לאחר שנקשר - ומשום הקשירה שעושין בגדיל מתקצר ובעי אצבע יתירה דהיינו י"ג גודלין מלבד מה שמונח על הבגד ואפילו בדיעבד מעכב והעולם מקילין בזה וראוי למחות בידם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כה (כה) אין עושין - ואפילו בדיעבד פסול [ט"ז ופמ"ג]: ש"ע סָעִיף ה
כו (כו) שהאורג משייר - אין להקשות דבלא"ה יש פסול דלא נטוו החוטין לשם ציצית יש לומר דמיירי אפילו היכי דמתחילה טוו החוטין לשם ציצית ואח"כ ארג מהם בגד ואפ"ה פסול משום ביזוי מצוה [ט"ז] ובספר המאור כתב הטעם משום דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל וא"כ כל מיני צמר שהם גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית [מ"א]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כז (כז) להם משלהם - נראה פשוט דה"ה אם לקח הציצית בהקפה והמוכר עייל ונפיק אזוזי וזה אינו רוצה לשלם לו דמדינא אינם שלו כדאיתא בחושן משפט סי' ק"צ ע"ש וכל כי האי גונא א"כ לא יצא מן הדין בהציצית ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ו
כח (כח) ודוקא וכו' - ואז אפילו נתיאשו הבעלים פסול דיאוש לא קנה ואפילו אם לא היו החוטין שזורין והוא שזרן מכל מקום לא חשיב עי"ז שינוי דלא נשתנה שמם עי"כ [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ו
כט (כט) שגזל החוטין וכו' - עיין במ"א סק"י ולדבריו הג"ה זו חולק על המחבר דס"ל דהקרא מיעט אפילו אם עשה החוטין מצמר הגזול: ש"ע סָעִיף ו
ל (ל) כשרים - הט"ז מבאר דאיירי הרמ"א היכי דהוי יאוש ג"כ וקניא ביאוש ושנוי השם דמעיקרא צמר והשתא חוטין אבל המ"א כתב דמדסתם הרמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר דקניא בשינוי מעשה וכן משמע מהגר"א בביאורו דהטעם הוא משום שינוי מעשה עי"ש. ואם גזל חוטין ומכרן לאחר לפני יאוש לא יצא השני בהציצית דשינוי רשות בלא יאוש לא קנה ולא קרינא ביה ועשו להם [פמ"ג] ואם אחר שבא ליד השני נתיאשו הבעלים עיין בח"מ בסי' שנ"ג ס"ג דיש דעות בזה. ואם נתיאשו ואח"כ מכרן קנה השני את הציצית ואף לענין ברכה משמע מהמ"א בסימן תרמ"ט סק"ב דיוכל לברך בזה ואין בו משום מצוה הבאה בעבירה כיון שהוא לא גזל וכן פסק המחצית השקל אכן הפמ"ג שם בשם הלבוש מחמיר בזה וגם הט"ז בסימן כ"ה והגר"א שם מחמירין בזה: ש"ע סָעִיף ו
לא (לא) לעשותן - ר"ל להטיל הציצית אלו בבגדו משום מצוה הבאה בעבירה ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ו
לב (לב) סימן תרמ"ט - דפסק שם דאין יכול לברך עליו ועיין בש"ת ובבה"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לג (לג) חוטין שאולין - פי' כל לשון שאלה משמע שיחזיר לו אותו דבר בעין אבל לשון הלואה להוצאה נתנה ואלו חוטין שאולין מסתמא הוי הלואה וקרינא ביה משלהם: ש"ע סָעִיף ז
לד (לד) וכדידיה דמי - אבל אם שאלם לו אדעתא שיחזירם לו בעין לא יברך עלייהו די"ל שהשאילם לו למלאכה אחרת אבל אם השאיל לו ציצית מתוקנים כעין שלנו שהם שזורים ופסוקים מותר לתלותם בטליתו ולברך עלייהו דבודאי נתנם לו במתנה ע"מ להחזיר וכמ"ש בסימן י"ד לענין טלית [מ"א]: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לה (לה) צמרה וכו' - אף דדבר הנעבד אינו אסור אלא לקרבן אבל להדיוט שרי מ"מ אסור למצות ציצית הואיל וצרכי גבוה הוא מאיס כלפי גבוה הואיל דלא אישתני כ"כ דעדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר משא"כ במשתחוה לפשתן נטוע דהוי כעץ וכיון שעשאו חוטין מראהו הראשון חלף והלך לו: ש"ע סָעִיף ח
לו (לו) פסול - עיין בסימן תקפ"ו במ"א ס"ק ו' דמסיק דלפי דעת המחבר שם האי פסול אינו רק לכתחלה משום דמאיס אבל בדיעבד יצא וכן כתב הגר"א בסימן זה דלענין דיעבד במחלוקת שנויה: ש"ע סָעִיף ח
לז (לז) לציצית - כתב ע"ת דצמר שהיה עליה בעת השתחויה נאסרת וכ"ש מה שגדל אח"כ ובספר בני חייא כתב להיפך דמה שגדל אחר שנעבד מותר [ובבה"ט כתב דגם הט"ז סובר כן לקמן בסימן תרמ"ט סק"ה ועיי"ש בא"ר ובפמ"ג]: ש"ע סָעִיף ח
לח (לח) נטוע - אבל לפשתן שהוא נעקר אז נאסר אפילו להדיוט כדין ע"ז ותקרובתה ואינו מועיל לו שינוי שכל שאתה מהייה ממנה הרי היא כמוה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לט (לט) יעשה נקב - כתב ב"י אף די"א דיעשה ב' נקבים כמו ציר"י ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד אין לחוש לזה והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין דמיחזי כיוהרא עכ"ל וב"ח כתב דבט"ק יעשה שתי נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאין נראה לכל וכן כתב בכונות שהאר"י ז"ל נהג כן [אמנם בברכי יוסף כתב שהעיד מהר"ש שמהרח"ו אביו לא נהג כן] וכן נתפשט המנהג במדינת פולין אמנם במדינת הגר ובאשכנז אין נוהגין כן ונהרא נהרא ופשטיה: ש"ע סָעִיף ט
מ (מ) באורך - עיין לקמן במ"ב ס"ק נ"ב מה שכתבנו שם: ש"ע סָעִיף ט
מא (מא) לא למעלה מג' - דלא מיקרי כנף הבגד אלא בגד והתורה כתבה על כנפי בגדיהם ועיין בב"י שכתב דג' אצבעות בצמצום מותר להרחיק ולעשות אח"כ הנקב שם והרבה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דמכיון דהוי ג' אצבעות תו בגד מיקרי ולא כנף וע"כ יש לזהר לעשות שיתחיל הנקב תוך ג' אצבעות. כתב המ"א אם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתקפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול דהרי עכ"פ יש בהכנף שיעור בגד. וכן אם עשה הנקב למעלה מקשר אגודל וע"י הקשירה נתקפל הבגד עד שהוא פחות מקשר אגודל כשר כיון שיש עכ"פ השיעור בהכנף: ש"ע סָעִיף ט
מב (מב) היינו גודלין - עיין לעיל סקי"ט ועיין בארה"ח דמסיק דלכתחלה יותר טוב למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ט
מג (מג) שאינו נקרא כנף - ומעכב אפילו דיעבד. ואפילו אם לאחר שעשה בו ציצית ואפילו רק חוליא אחת חתך בנקב שיתלו הציצית למטה אפ"ה פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וה"ה איפכא כשתלאן תוך קשר אגודל חתך למעלה בבגד והעלה הציצית למעלה מקשר אגודל ותפר למטה או תלה מטלית על הכנף הוי ג"כ תעשה ולא מן העשוי. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל מן הטלית ראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם: ש"ע סָעִיף ט
מד (מד) ולא למטה וכו' - ומעכב אף בדיעבד ונ"ל שמקום הנקב יהיה ג"כ למעלה משיעור זה ואולי זה ג"כ מעכב אף בדיעבד ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ט
מה (מה) מכשיעור וכו' - פשוט דזה ג"כ משערינן באדם בינוני: ש"ע סָעִיף ט
מו (מו) עד הציפורן - מקום השוה לבשר: ש"ע סָעִיף ט
מז (מז) ביושר - פי' משפת הבגד מודדים ביושר הג' אצבעות וכן השיעור דקשר גודל בין באורך ובין ברוחב כדלקמן בסוף ס"י ואין מודדין השיעורים באלכסון שע"י האלכסון מתמעט המדידה לערך ב' חומשין [ב"י]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מח (מח) ונתקו וכו' - וה"ה אם נקרע בהנקב עד שעי"ז לא נשאר בו כשיעור ואפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה עם הקשר וכבסמוך: ש"ע סָעִיף י
מט (מט) מחוטי הערב - וממילא נתמעט אורך הבגד עי"ז ולפי מה שיבואר בסמוך ה"ה אם נתמעט הבגד ברחבו: ש"ע סָעִיף י
נ (נ) בשעה - וקרא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לא הקפידה תורה אלא שבשעת עשיה יהיו על הכנף ולא אח"כ. והיינו דוקא אותן הציצית שנתלו בהכשר אבל אם רוצה להטיל בו ציצית אחרות דהוי עשייה חדשה פסול עד שיתפור מתחלה כדלקמן בסימן ט"ו עי"ש: ש"ע סָעִיף י
נא (נא) פחות מכשיעור - אף דבדיעבד כשר מ"מ טוב לעשות כן כדי שלא יבואו הרואים לומר שהוא פסול דכו"ע לאו דינא גמירי [ב"י]: ש"ע סָעִיף י
נב (נב) י"א שתוך וכו' - דס"ל דעיקר שם כנף שייך על שפה התחתון של אורך הבגד לא על רוחב הבגד. רוחב הבגד קרוי מה שמלובש בו האדם קומתו מראשו לרגליו ואורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו דדרך העיטוף הוא בהאורך: ש"ע סָעִיף י
נג (נג) אין לו שיעור - היינו למטה דיכול לעשות אפילו פחות מקשר אגודל אבל למעלה מג' אצבעות פסול [ב"י]: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
נד (נד) שקורין אורילייזא - היינו מה שמניחין קצת חוטי שתי בלא ערב ובסוף אורגים ויש שכתבו שזהו מה שאנו קורין אותו בלשונינו קרייקע"ס. ואין חילוק בין אם הגדיל הוא באורך הבגד או ברחבו: ש"ע סָעִיף יא
נה (נה) הוא רחב - שהוא יותר ממלא קשר גודל דאל"כ בלא"ה פסול כנ"ל: ש"ע סָעִיף יא
נו (נו) ג' אצבעות - היינו שלא ירחיק הנקב משפת הגדיל והלאה יותר מג' אצבעות: ש"ע סָעִיף יא
נז (נז) בלא הגדיל - ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי יש ספק אם עולין למנין וע"כ יחתוך אותם במקום הכנפות וע"כ שפת הטלית שלנו שקורין שלא"ק שאין בו חוטין ארוגין משתי וערב יחתוך אותם קודם הטלת הציצית במקום הכנפות: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
נח (נח) ד' כפולים - דאמרינן בגמרא גדיל שנים גדילים ד' פי' אי הוה כתיב גדיל הוה משמע שתים דאין גדיל בפחות משתים השתא דכתיב גדילים ד' משמע ובזמן שהיה תכלת היו עושין ב' מתכלת וב' מלבן והאידנא הוי לבן מקום תכלת ועושין ד' ארוכים משל לבן: ש"ע סָעִיף יב
נט (נט) שהם שמנה - אחר שיכניסם בבגד ויכפלם מדכתיב פתיל כעין פתילה שהוא כפול: ש"ע סָעִיף יב
ס (ס) פסול - משום דקעבר בבל תוסיף והגר"א בביאוריו הסכים להלכה לשיטת העיטור המובא בב"י שסובר דאין בזה משום בל תוסיף וכי פסלינן בגמרא בזה דוקא בשהוסיף מין אחר להחוטים [כגון חוטי קנבוס או צמר גפן] אבל באותו המין מכשרינן אפילו לכתחלה להוסיף כמה שרוצה ועיין בארה"ח שהביא עוד כמה גדולי הראשונים שסוברין כן ולכן מסיק דאם עשאם כבר וא"א לתקנם יכול לילך בהם אבל מיד שיוכל לתקנם צריך לתקנם ובגורע מהחוטין לכו"ע פסול כדאיתא בב"י: ש"ע סָעִיף יב
סא (סא) יחתוך - ר"ל לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם בכנף [מ"א וביאור הגר"א] ויש לחתכם בשיניו ולא בסכין: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
סב (סב) יזהר - ר"ל שאם עבר ולא חתכן קודם התחיבה עכ"פ יזהר עתה קודם הכריכה ועיין ט"ז: ש"ע סָעִיף יג
סג (סג) חוליא אחד - אפילו של ג' כריכות: ש"ע סָעִיף יג
סד (סד) וקשר וכו' - ר"ל אם עשה חוליא וגם קשר אחר החוליא אפילו רק קשר אחד יצא ידי חובתו מדאורייתא אפילו לא עשה כלל הקשר שסמוך לכנף וא"כ הוי תעשה ולא מן העשוי אבל אם לא עשה הקשר שאחר החוליא אף שעשה הקשר ראשון שקודם החוליא לא נגמר עדיין עשיית הציצית דבלא הקשר החוליא אינו מתקיים כלל ואין כאן גדיל וע"כ יכול לחתוך החוטין ויש מחמירין ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם. ודע דמש"כ קשר אחד ר"ל מהה' קשרים שרגילין לעשות אבל הוא היה ב"פ זה על גב זה כדלקמן דבלא"ה לא מיקרי קשר שאינו מתקיים: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
סה (סה) לכריכות - ר"ל למנין הכריכות וגם מנין החוליות והקשרים אין מעכב מדינא רק הוא למצוה מן המובחר כי הה' קשרים רמז שעי"ז יזכור הה' חומשי תורה וכפילת הקשרים החמשה שעולה י' רמז לעשרה ספירותיו של הקב"ה כדאיתא לקמן בסימן כ"ד וטעם החוליות עיין בב"י: ש"ע סָעִיף יד
סו (סו) רק שיהיו וכו' - ומה דאיתא בסי"ג שאם כרך אפי' חוליא אחד אבאר את שורש הדבר כי קבלו חז"ל דבעינן בציצית גדיל והיינו שיהיה מוכרך כמש"כ גדילים תעשה לך וגם יהיה בו חוטין נפרדים כדכתיב ציצית כמו בציצת ראשי אך מן התורה אין שיעור לאורך הגדיל אלא אפי' אם לא כרך רק ג' כריכות ועשה ע"ג קשר למעלה דגם זה הוא הלכה למשה מסיני מתקיים בזה שם גדיל ובזה כבר נגמר המצוה מדאורייתא וזהו טעם דברי השו"ע שם וע"ז יש לסמוך בע"ש עם חשיכה כשאין לו פנאי לעשות כתיקונו ומותר לצאת בו בשבת ולברך (ויותר טוב שיעשה אז גם הקשר הראשון שקודם החוליא כמו שאנו נוהגין כדי לצאת גם דעת מקצת הפוסקים שסוברים דע"ז הקשר כיוונו חז"ל דהוא דאורייתא) וכל זה מדאורייתא אבל מדרבנן צריך לעשות שליש גדיל וב' שלישים פתיל וכיון שאורך החוטין הוא י"ב גודלין כנ"ל בסעיף ד' יעשה ד' גודלין גדיל שהם הכריכות וישאיר ח' גודלין חוטין נפרדים שכך הוא נוי הציצית וע"כ אם עשה חוליא אחת בע"ש עם חשיכה צריך להשלים תיכף אחר השבת דאל"ה הוא עובר על דברי חכמים ויש שנכשלין בזה: ש"ע סָעִיף יד
סז (סז) רוחב וכו' - היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אם כרך רובו כשר דעכ"פ יש כאן ג"כ פתיל אבל אם כרך כולה פסול: ש"ע סָעִיף יד
סח (סח) ארבעה גודלים - עם הקשרים וברע"מ כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. כתב הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי ציצית וא"כ באויר הראשון יעשה הכריכות רחוקים זה מזה ואח"כ בכל אויר יותר מקורב [מ"א]: ש"ע סָעִיף יד
סט (סט) וב' חלקים ענף - עיין ביאור מהרש"ל על הסמ"ג ולכו"ע אינו מעכב בדיעבד וכנ"ל: ש"ע סָעִיף יד
ע (ע) ובשני ט' - ובכוונות כתוב בשני ח' וכן הסכימו האחרונים דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א ובצירוף הוא שם של הוי"ה ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד. ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון יו"ד כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם הוי"ה [מ"א] ועיין בלבוש ובא"ר עוד בענין הכריכות: ש"ע סָעִיף יד
עא (עא) בסוף כל חוט - עיין לעיל בס"ק י"ח מש"ש. טוב לעשות החוטין בינונים לא עבים ולא דקים משום זה אלי ואנוהו [א"ר]: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
עב (עב) לאורך הטלית - עיין לעיל בס"ק נ"ב מה הוא אורך ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף טו
עג (עג) דבעינן וכו' - היינו בין בשעת התליה או אח"כ אם נשמטו לצד מטה יחזירם וכ"ז לכתחילה אבל בדיעבד אין קפידא בזה אך עכ"פ יזהר מאוד שלא יהיו הציצית תלויים באלכסון על קרן זויות מפני שהוא מנהג הקראי"ם שעושין כן ואם תלויים מצוה להחזירם למקומן: ש"ע סָעִיף טו
עד (עד) שום בגד - דבעינן שיהיו הציצית מונח על הכנף ולא על דבר שהוא מונח על הכנף: ש"ע סָעִיף טו
עה (עה) ויש מתירין - כי אין עושין כן אלא לחזק הבגד שלא יקרע ובטל הוא לגבי בגד ואפילו של עור מותר וכן הסכימו הפוסקים: ש"ע סָעִיף טו
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א החוטין. ל' הרמב"ם המוצא חוטי ציצית בשוק אפי' פסוקים ושזורים פסולים דטרח אינש לעשות חוטין כעין ציצית ועי' [בב"י] סי' ש"א סמ"ב דהמ"מ חולק וגם בכ"מ כתב דהרמב"ם בתשו' חזר בו ועב"י סי' ב': ומ"כ דתפילין לא חיישי' בזמנינו לקמיע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב עכו"ם. ולענין אם טוואן חש"ו וגדול עע"ג תליא בפלוגתא שכתוב בסי' ת"ס בב"י: ש"ע סָעִיף ב
ג לשמן. ואפילו בדיעבד פסולים אם לא היו שזורין לשמן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד כדי עניבה. ואף על גב דיש פוסלים אם נפסקו כולן אפי' נשתייר בו כדי עניבה כמ"ש סי' י"ב, מ"מ בשזירה מודו דכשר דהא להרמב"ם לא בעי כלל שזורין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה מארבע גודלים. ומודדין במקום הרחב [מרדכי ד"מ] וב"ה כתב והתו' פ' התכלת נסתפקו בדבר, שיעור גודל של אדם בינוני והוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק והן באורך ב' שעורות בריוח [רמב"ם פ"ט מס"ת]: ש"ע סָעִיף ד
ו אין להם שיעור. ור"י הי' עושה ארוכין משום גרדומין [מרדכי]: ש"ע סָעִיף ד
ז יהיה יותר ארוך. נ"ל דאם א' אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכו' מחוט אחד וקצת כריכו' מהחוט השני כי בזמן התכלת הי' עושין קצת הכריכות מתכלת וקצת הכריכות מלבן: ש"ע סָעִיף ד
ח לאחר שנקשר. כתב ב"י משום הקשירה בעי אצבע יתירה דהיינו י"ג מלבד מה שמונח על הבגד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט בזוי מצוה. זה כתב הרב"י מדעתו ולא ראה ספר המאור שכתב בפ"ק דסוכה הטעם דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל, ואם כן כל מיני צמר שהן גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י כשרים. משמע דקנאן בשינוי מעשה ומדסתם רמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר וכ"ה ר"ס תרמ"ט, אבל בנ"י כתוב דקני' ביאוש ושינוי הגוף ואפשר דס"ל דהוי שינוי החוזר לברייתו וכמ"ש ב"י ולהכי לא קנה אלא עם יאוש וכמ"ש בח"מ סי' שנ"ג ס"ב דקני בכה"ג וע"ש סי' ש"ס ס"ו דהוי שינוי גמור, והע"ת לא ע"ש לכן כתב בסק"ז ג"כ שלא כהוגן, ואם מכר הגזלן הציצית לאחר ערסי' תרמ"ט: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא וכדידיה דמי. משמע דאם שאל לו ציצית שיחזירם לו בעין אין מברכין עליהם דלא הוי משלהם וצ"ע דבסי' י"ד פסק כהרא"ש דשאל טלית עם ציצית מברך עליהם וי"ל דשאני התם דע"מ כן השאילן לו שיברך משא"כ הכא אם השאילן לו שיחזירן לו בעין לא ה"ל להניחן בבגדו, וצ"ע דלמאי נ"מ השאילן לו אלא להניחן בבגד א"כ הוי כמתנ' ע"מ להחזיר ועמש"ש וי"ל דהי' סבר שיעש' בו מלאכ' אחרת להכי נקט חוטים אבל ציצית מתוקנת אה"נ דשרי ועמ"ש סי' תרמ"ט: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב פסול. ואף על גב דנשתנה דמעיקרא צמר והשתא חוטין מ"מ עדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר משא"כ בפשתן נטועה דהוי כעץ בעלמא ונקרא עץ וכיון שעשאו חוטין מראיהו הראשון חלף והלך לו ובהכי מתיישב קושיות התוס' בע"א דף מ"ז בד"ה היינו בעיא דר"ל כנ"ל לדעת הרמב"ם ועסי' תקפ"ו ס"ג ותרמ"ט ס"ג: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג נקב. כתב ב"י בס"ס בשם ב"ה די"א דיעשה ב' נקבים ויטיל ציצית בתוכם ויוציא אותן לצד א' כו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצ' בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא עכ"ל ב"י, והב"ח כתב דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאינו נראה לכל וכ"כ בכוונות שהאר"י נהג כן, ולי צ"ע דאמרינן בגמ' ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה הא ק"ל התוכף תכיפה א' אינו חיבור ע"כ, ואי ס"ד דעושין ב' נקבים ה"ל שתי תכיפות כדאיתא סוף כלאים וכ"כ הרמב"ם ואפילו לדעת הטור בי"ד סי' ש' דב' תכיפות אין חיבור עד שיקשור מ"מ היאך קאמר תלמודא הא קי"ל התוכף תכיפה א' אין חיבור הכי הל"ל הא קי"ל דאינו חיבור עד שיקשור וע"ק לדעת הטור שפי' שם אם אינו מעביר המחט אלא פעם א' אף על פי שקושר ב' ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חבור עכ"ל, א"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דהא הוא פוסק שעושה נקב אחד וצ"ל דכשקושר ב' קשרים אפילו תוחב המחט פ"א הוי חיבור בב' תכיפות אפילו בקשר א' הוי חיבור וכ"מ מהראיה שמביא הרא"ש משבת דבתוכף ב' תכיפות לא חייב אא"כ קושר וכתב הר"ן שם דמיירי בקשר א' ע"ש אבל בתי"ט כתב דמוכח בגמ' כפי' הברטנורא דדוקא ב' קשרים חייב ע"ש ויוצא לנו זה דלכ"ע בב' נקבים לא בעי אלא קשר א' ולא ב' קשרים זה על זה וא"כ העושי' ב' נקבים וב' קשרים זה עג"ז סתרי אהדדי ומ"מ י"ל אף על גב דדי בקשר א' אם רצה לעשות ב' קשרים רשאי: ש"ע סָעִיף ט
יד לא למעלה. נ"ל דאם עשה הנקב למעלה מג' אף על פי שכשקשר הציצית עשה חוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול וה"ה איפכא בקשר גודל כשר: ש"ע סָעִיף ט
טו שאינו נקרא כנף. ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולמ"ה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז האורך. אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו ורחבו היינו קומתו מראשו לרגליו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז בלא הגדיל. ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי מסתפק במרדכי וסמ"ק אם עולין למנין: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יח ויתחבם. כלומר לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם, כ' בשל"ה ומט"מ שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יט קשר א'. פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאוריית' ואם כן הוי תעשה וכו' דלא כע"ת דפשוט דכריכה בלא קשר לא מהני עמ"ש ס"ק י"ג, וכב"י בשם מהרי"א דאם אין לו פנאי כגון בע"ש עם חשיכה די בחוליא וקשר א' עמ"ש סי' שי"ז [חוליא היינו החלק מהציצית שבין קשר לקשר]: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כ אין שיעור. אפי' כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה [רמב"ם] ואם כרך כולה פסולה [ב"י]: ש"ע סָעִיף יד
כא ארבעה גודלי'. עם הקשרים [הרא"ש] ובר"מ פ' פנחס ע' תי"ט כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל, כ' הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית ואם כן באויר ראשון יעשו הכריכות רחוקים זה מזה ואחר כך בכל אויר יותר מקורב עסי' ל"ב סי"ד: ש"ע סָעִיף יד
כב ובשני ט'. ובשל"ה כתב לעשות בשני ח' ואז הוא מכוון כמנין ה' אחד וכ"כ הלבוש וכ"כ בכוונות ובלחם חמודות סי' מ"ח כתב שבציצית של ר"ש מלכו היה באויר ראשון י' כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם ההוי"ה וכתוב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות ובכל חוליות ג' כריכות כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט וכמ"ש הרמב"ם: ש"ע סָעִיף יד
כג קשר כו'. ובלבוש כתוב שאין נוהגין כן באלו הארצות וכן שמעתי דהוי כמוסיף על הקשרי' ובפרט אם הם שזורי' יפה דלא שכיח שיתפרקו: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כד לאורך. אבל אין קפידא כ"כ לפוסלו בכך מ"מ עכ"פ יזהר מאוד שלא יהו הציצית תלוין באלכסון על קרן זוית [ב"י] ולבוש כתב הטעם דאסור מפני שנראה שצריך ח' ציצית מפני זה עושה באלכסון כדי לצאת בזה לב' צדדים ע"ש ול"נ דאסור מפני שהוא מנהג הקראים שעושין כן באלכסון וק"ל: ש"ע סָעִיף טו
כה שאין לתת וכו'. ויש מתירין ולפ"ז אפי' של עור מותר ועיין סי' י' ס"ד ומש"ש ובב"י כאן: ש"ע סָעִיף טו
כו וכן נהגו. הטעם עסי' ט"ו: ש"ע סָעִיף טו
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א החוטין עמ״א. יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם פה. הר״מ ז״ל פ״ה מציצית ה״ז לפי נוסחא א׳ ובפי״ט משבת הכ״ד פסק דחיישינן לתכלת אפי׳ שזורין ופסוקין ותפילין אפילו ברצועות שמא קמיעא ושמא אגלימא צבעיה ושם בה׳ שבת יש ג׳ דיעות א׳ שיטת הר״מ ז״ל דכל שאין קשורים שמא קמיע ופסק כרבא עירובין צ״ז א׳ לחומרא דחדשות עם רצועות אלא שאין ניכר הקשר חיישינן שמא קמיע ואפי׳ להחשיך א״צ עליהם וישנות פסק לחומרא כאבוה דשמואל בר רב יצחק דבעינן נמי מקושרין עכשיו דאל״כ לא הוי דרך מלבוש אף לפ״ז לא מוכח דרבא פסק כרבה לחומרא וע״ש תוס׳ ד״ה וכי (צ״ו ב׳) ולפ״ז אפי׳ מוצא תפילין עם רצועות חדשות ולא ניכר הקשר חיישינן שמא קמיע הוא. ורי״ף ורא״ש וטור בס״א סמ״ב דתפילין עם רצועות חדשות שאין ניכר הקשר תו ליכא למיחש לקמיע ואפ״ה מקושרים בעינן דאל״כ לאו דרך מלבוש ומפרשין רבא סבר חדשות שאין בהם רצועות עוברת במעברתא וישנות רצועות עוברת אע״פ שאין קשורים הוי דרך מלבוש ולא חיישינן ברצועות לקמיע ופסק נמי כאבוה דשמואל דמקושרים בעינן לשבת שיהא מלבוש (דברי הרי״ף תחלתן עם סופן נראים קצת כסותרים בעירובין וע״ש) ודעת שלישית המ״מ בה׳ שבת שם והכ״מ הביאו בציצית שם דחזר הר״מ ופסק כאבוה דשמואל בציצית ותפילין וא״כ כמו שצוה להגיה בציצית היה שנגיה בה׳ שבת אבל הב״י בש״א החזיק בפסק הטור ורי״ף ורא״ש ור״מ דכרבא קיי״ל ופסק בש״א כטור ורא״ש דבאין רצועה קמיע ולא כר״מ דביש רצועות בלא קשר לא חיישינן לקמיע וא״כ מעתה בתפילין בלא רצועות וחוטי ציצית שזורין ופסוקים אפ״ה חיישינן שמא לא טווין לשמן דבפלס א׳ הם אבל בסי׳ כ׳ כתב הבי׳ דהשמיטו הפוסקים דין זה משמע בתכלת אתמר אבל לבן אין לנו והיינו בלבן ע״ג חוטים בלא שזורים נמי כשר וא״י למה ואם לומר שזורים אע״פ שאין מופסקים היה להם להזכיר זה גם א״י החילוק בין לבן לתכלת וי״ל דקאי לנוסחא א׳ דהטור בש״א פסק כן והבן: והנה בעירובין צ״ו ב׳ המוצא תכלת לשונות פסולים חוטין כשרים ומסיק בשזורין ומופסקין ואמאי נקט לשונות לפלוג בחוטין וי״ל לדיוקא תכלת לשונות פסול הא לבן כשר ולא בעינן שועין לשמן (דלא כמרדכי ואגור עב״י וכאן בהג״ה) או יאמר דציצית שוא״ת וכתבנו בסימן ח׳ בט״ז ח׳ ובמקומות אחרים דסייג לא הורשו בשוא״ת בעשין עכ״פ והר״מ לשיטתיה בפ״ט מטומאת מת כל ספק מ״ה שריא רק דרבנן גזרו ובציצית ספק לא גזרו בשוא״ת (ולא יברך רק על טלית כשר) משא״כ בזמן תכלת דכלאים דוחה אסור במוצא בשוק שמא יעשה בכלאים ומדרבנן אסור בקום ועשה ולכן אמרו תכלת לרמוז בזמן דאיכא תכלת וה״ה לבן בעת ההיא משא״כ עתה ולכן השמיטו אם נאמר דסוברים דספק מ״ה שריא. שוב ראיתי תכלת דנקיט לרבותא דל״ת דשמא אין מומחה צבעם קמ״ל רוב מצויין מומחים עתוס׳ מנחות מ״ב ב׳ ד״ה ואין יע״ש היטב. ושפתא גלימא לאו רוב. ומ״ש מ״כ תפילין בזה״ז לכאורה ש״ס ולבוש כתב צ״ל שכ״כ בש״א סמ״ב דל״ש השתא שיעשה קמיע כעין תפילין ועסי׳ ל״ט ס״ט ובתוס׳ מנחות מ״ב ב׳ ד״ה תפילין ואי״ה שם יבואר אי אמרינן רוב מצוין בתפילין או י״ל דתקנה בבדיקה יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב עכו״ם עמ״א ועיין סי׳ ת״ס בענין מצה דהואיל ואין כ״כ הוכחה כמו גט דכותבין שם האיש והאשה משא״כ כאן י״ל דלא מהני עע״ג דלאו בני דיעה נינהו וגריעי מעכו״ם וא״ר מיקל: ש"ע סָעִיף ב
ג לשמן עמ״א ועט״ז אות א׳ וא״ר אות ב׳ בשם הנ״ץ דיעבד בלא שזור כשר וכ״ד הלבוש כ׳ מנהג יע״ש ופשיטא שיש להקל בשזורין שלא לשמן. וכתב א״ר דסמ״ג אין ראיה דצריך כדי עניבה דאל״כ הוי כמוסיף על החוטין יע״ש ול״נ דב״ת פסול בסתמא כמבואר סעיף י״ב אבל אומר בפירוש דלא ניחא ליה בתוס׳ אין פסול עיין מנחות מ״ם ב׳ בתוס׳ שם ועמ״ש בסי׳ י׳ ס״ו דלא כב״ח ועוד ליפסקיה להמותר ויהיה רק ח׳ חוטין ואפי׳ להמחבר בסימן י׳ ס״ו התם נתכוון להוסיף הא כמו כאן יודה ועוד הר״ב מדשתיק ליה כאן אודויי אודי ליה ש״מ דיעבד נמי פסול בלא שזירה וממילא בעינן שזירה לשמן כמו טוויה דמעכב: ראיתי להזכיר שאלה אחת קטנה וזה תוארה: שאלה מי שלבש האידנא כלאים בציצית אי פסול מ״ה לעדות או לאו: תשובה אשיב בקצרה כי מתוס׳ מנחות מ״ם א׳ ד״ה כיון צידדו לומר כלאים הותר לגמרי לא דחייה ואפילו יש לקיים שניהם שרי מ״ה עתה ורבנן גזרו. והנה אי אין ציצית בעינן שזירה א״כ כלאים בציצית דשריא רחמנא הא אפשר בלא שזירה לדידן בי״ד ש״א ס״ב והר״מ לשיטתיה שפסק טוו לבד כלאים והא אפשר לקיים שניהם ואם נאמר דהותר לא דחייה א״ש וצריך ליישב ההיא דמנחות ל״ט ש״מ קשר עליון ד״ת ויבמות ד׳ ב׳ בתוס׳ שם ועיין לבוש י״ד ש״א ס״ב בזה עמ״ש בפתיחה מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד כדי עמ״א דבסי׳ י״ב ס״א לר״ת בעינן שני חוטים שלימים הא שם רק טוב לחוש וכאן איכא סניף דעת הרמב״ם דלא בעינן שזורים מש״ה לא חש לר״ת ולאו משום דהוה ס״ס דהא לא הזכיר כלל דעת ר״מ בכאן ודחייה לגמרי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה מארבע עמ״א ועיין תוס׳ מנחות מ״א ב׳ ד״ה ארבעה ועי״ד ועש״ך ברע״ב א׳ הביאו ג״כ למהר״מ ועמ״ש בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף ד
ו אין עמ״א שר״י היה עושה ארוכין משום גרדומין ומ״מ יהיה שליש גדיל וב׳ שליש ענף נוי ציצית ואם נגרדמו מ״מ יהיה בין הכל י״ב גודלין אע״פ שלא יהיה כ״כ נוי עיין לקמן סי״ד: ש"ע סָעִיף ד
ז יהיה עמ״א ומ״מ צריך שישתייר בכל החוטין ארכן י״ב גודלין אחר הכריכה כמ״ש רמ״א ושיעור זה לאחר שנקשר וגם לאחר שנכרך החוט הארוך יהיה יב״ג: ש"ע סָעִיף ד
ח לאחר עמ״א ומשמע אפי׳ דיעבד מעכב אם לאחר הכריכה והקשירה אין בארכן יב״ג מלבד מה שמונח על הבגד והעולם מוכרין ציצית קצרים וראוי למחות בידם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט בזוי מצוה עמ״א ואפי׳ להמחבר בסי׳ ט׳ ס״א דשאר מינים פטורים ולא דרשינן הכנף מין כנף לאו דלא דרשי לגמרי דהא דר״מ ז״ל הצריך ציצית מצבע הטלית מה״ט אבל הרב בסימן ט״ו חולק ומ״מ לדידיה דרשינן פשיטא הכנף מין כנף ואיך שיהיה מן מינין אלו אפי׳ דיעבד פסול ועט״ז אות ד׳ מזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י כשירים עמ״א שינוי מעשה היינו חוטין ואפילו בלא יאוש קנה ושלכם קרינן ומ״ש בח״מ ש״ס ס״ו היינו א״ו לבנו וכבר פירשתיו בט״ז מזה דבלא יאוש לבנו לחוד לא קנה לרבנן דר״ש ואף שינוי השם חוטין עם ליבון בלא יאוש וי״ל לא מהני וצ״ע ואם מכר הציצית לאחר עיין תרמ״ט במ״א אות ב״ג ומיהו לפני יאוש שלכם בעינן לאחר יאוש מ״מ לא יברך עליו ועמ״א שם ב׳ מה שהקשה מאוונכרי ודע דל״ד גזל ציצית ה״ה גזל טלית והניח בו ציצית שלו דבגדיהם שלהם בעינן ואם מכר ואח״כ יאוש עח״מ פלוגתא בזה בשנ״ג בסמ״ע ו׳ יע״ש ומיהו בסי׳ י״ד כסותך ולא שאול כ״ש גזול עב״י: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא וכדידיה עמ״א הראה לי״ד ח׳ והעלה דבשזורין ופסוקים אף אמר ליה בפירוש שיחזיר בעין מ״מ תולה בטלים ומברך דלהכי שאלה ומתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה בכה״ג: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב פסול עמ״א צמר אע״ג דטוייה ליכא כ״כ שינוי וזהו בעיא דר״ל בע״ז מ״ז א׳ ולא איפשיטא לחומרא משא״כ פשתן נטוע שריא דשינוי גמור הוא כמו חוטי והשתא קמחא דשרי שם ע״ז מ״ז א׳ וכ״פ הר״מ ז״ל בה׳ איסורי מזבח פ״ג הי״ד ובזה תירץ קושיית התוספות שם מ״ז א׳ ד״ה היינו בעיא דר״ל צמרה לתכלת היינו בעיא דר״ל בלולב ואמאי לא היינו בעיא דרמי ג״כ אלא י״ל צמר לציצית (תכלת ציצית ל״ד) ומרמי אין לפשוט דשם שינוי גמור משא״כ חוטין טווין חזותיה עליו וז״ש תכלת לכהנים צביעה הוי שינוי גמור ושריא כמו חיטים וקמח דאיפשטא בעיין והנך רואה שהאדון ז״ל דיבר בקצרה והם דברים ארוכים עיין ר״מ הלכות איסורי מזבח פ״ד ה״ז ובכ״מ תכלת הוה כלולב אין שינוי גדול כמו חיטים וקמח ועיין ח״מ שם וסבור הייתי לומר כי נקיט צמר במקום תכלת וי״ל אבנט כהן הדיוט רקום בצמר לא תכלת עיין פ״ח מהל׳ כלי מקדש ה״א אבנט (כ״ה) רקום בצמר וביומא י״ב ב׳ משמע דאין חילוק ותכלת היה רקום כמו כ״ג וצ״ע ופ״א מציצית הי״א ג״כ צמר ועא״ר כאן אות יו״ד ואין להאריך: ואגב גררא עיין בכ״מ פ״א מציצית הי״א צמר עיר נדחת וקדשים פסול כתב לאו איסור הנאה מצות לאו ליהנות אלא כתותי שיעוריה ולפ״ז קדשים היינו פסולים ועיר יוצא לשרפה וואני העני תטה דטעמא דלאו שלהם הוא דאסור בהנאה וכ״ת דידיה אף באיסור הנאה הוי שלו הא בורכא אתרוג ערלה תוכיח (סוכה ל״ה) וצ״ע. ולפ״ז מודר הנאה מצמר אסור בציצית אבל מודר מחבירו הנאה יכול ליקח טליתו באפשר דמצות לאו ליהנות ניתנו ואף מצות דרבנן כמ״ש במ״א מזה ול״ד לסוכה דישיבתה הנאה ועיין תרמ״ט ס״ב בהג״ה. והנך רואה דמצות לאו ליהנות ניתנו אף שאין הכרחיים שהרי ציצית לא ליכסי ולא יטיל ציצית ול״ד מצות לאו ליהנות שהם גזירת מלך ודווקא הכרחיים אלא כדכתיבנא והבן זה: עוד רגע אדבר פשתן נטוע הא תלוש מיתסר בהנאה עיין דרישה הא פשתן תלוש חבירו דאין אוסר שאין שלו והוא בגבעולים כשר לציצית דהרי נשתנה שינוי גמור כמו נטוע עיין דרישה מזה תקפ״ו אות וי״ו צמרה פסול לכתחלה ודיעבד כשר עמ״ש סימן ל״ב ט״ו אות כ״ח: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג נקב עמ״א בחידושינו שבת ע״ד ב׳ הארכנו וכאן אקצר במנחות ל״ט א׳ הוכיח רבא דקשר עליון ד״ת כו׳ ורש״י ד״ה קשר הלמ״מ ובספר פורת יוסף דקדקנו למה הלמ״מ הא מוכח מקרא וי״ל דאי מקרא ה״א דהצריכה התורה ב׳ תכיפות ב׳ נקבים. גם אפשר דידע דיש הלמ״מ אלא אי אין רמז בקרא רק הלמ״מ אפשר דאין בו עונש עשה המטיל ציצית בבגד בלא קשר כיון דבקרא יש לומר יטיל ציצית בתכיפה א׳ בלא קשר ומהלמ״מ אין עונשין כלל עיין ר״ן במשנה כלל גדול אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ובמ״מ פ״ך משבת דמק״ו אין עונשין עשה ה״ה זה ויקרא דברי סופרים משא״כ כשיש הוכחה בפסוק (ומיהו י״ל כשהלמ״מ מבאר הפסוק הוי כמפורש) ומ״ש לטור תכיפה א׳ עם ב׳ קשרים כלאים וב׳ תכיפות בקשר א׳ היינו שני ראשי החוש יחד ויש בו קיום וסיים דלטור נמי אם עושה ב׳ קשרים ליכא כמוסיף ואין עושין רק נקב א׳. והעושים ב׳ נקבים יעשה במישור לא באלכסון ומודדין ג׳ אצבעות מנקב ראשון בבגד לא מהשני של צד ימין וצד שמאל וב׳ הנקבים יהיו באופן שהציצית יהיו נוטפין א׳ לימין וא׳ לשמאל לפניו ולאחריו לא נוטפין לצד הארץ ועיין עוד לקמן פ״א עשה נער ציצית לטלית ונמצא קרע וא״י אם בהטלת ציצית היה שיעור אגודל י״ל בשוא״ת ספק מדרבנן לחומרא וחזקה דעשוי להשתנות ע״י עסק בדרבנן אפשר לקולא. גם עשייה אי קשר לבד או חוליא ג״כ והבן זה: ש"ע סָעִיף ט
יד לא עמ״א דאין מועיל מה שנתכפל אם היא למעלה מג״א ולא מגרע אם הוא מכופל ואין קשר אגודל כיון שיש בכנף קשר אגודל שפיר דמי. ומיהו אם קיפל ויש ביוצא י״ב גודלין אעפ״י שאם היה הכנף מתוח לא היה יוצא יב״ג ובסעיף ד׳ מלבד מה שמונח על הקרן מ״מ ציצית יוצא והא יוצא יב״ג: ש"ע סָעִיף ט
טו שאינו עמ״א דאם תלה הציצית למעלה מג״א וחתך בכנף והורידן תוך ג״א פסולים משום תולמ״ה. וה״ה איפכא כשתלאן תוך קשר אגודל וחתך למעלה בבגד והעלה הציצית למעלה מקשר אגודל ותפר למטה או תלה מטלית על הכנף הוי תולמ״ה ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז האורך עמ״א ועיין סי׳ ח׳ סעיף ב׳ דרך עיטוף רוחב הטלית לקומת האיש ואורך הטלית לרוחב האיש וזה פירוש גם כאן באורך הטלית ורוחב הטלית ועמ״ש בט״ז אות י״א מזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז בלא עמ״א וטליתות שלנו בשפת הבגד ארוג כעין תכלת וחוטין כפולים אין זה שפה אלא בגד ממש הוא ויוצאין חוטים אם חתך בכנף אע״פ שלמעלה יוצאין שפיר דמי וכמ״ש בסימן יו״ד ס״ב חתך א׳ באלכסון יע״ש וא״צ לחתוך כל הבגד השתי: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יח ויתחבם עמ״א עשה כלומר דלא תקשה מסעיף י״ג עט״ז אות י״ד וזה זהירות שלא ישכח ויכרוך כך ובלבוש השמיטו יע״ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יט קשר עמ״א השיג על ע״ת דפי׳ שאם כרך וקשר וי״ו הפירוד כרך או קשר וז״א דפשוט דכרך לחוד בלא קשר כלל לא מהני בציצית דלגבי כלאים לאו כלום (כמ״ש באות י״ג דבעינן חיבור בציצית כמו כלאים) א״כ אין זה עשייה אלא ש״מ כרך וקשר קאמר בהדדי והיינו כמ״ש בט״ז אות י״ד ושם יבואר אי״ה ומ״ש בשי״ז אות כ׳ יע״ש ועמ״ש בט״ז מזה באות י״ד ועמ״ש באות כ׳: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כ אין עמ״א כרך כולה פסולה. ועיין לבוש בכאן דגדיל וציצית בעינן ואם הניח ענף ובסופו גדיל פסול כי בעינן כעין ציצית ראש תחלה מחובר ואח״כ פרודים ושם מבואר כע״ת דקשר א׳ בלא חוליא נמי תעשה ולמ״ה הוי וכ״מ במנחות קשר עליון כו׳ יע״ש ברש״י ותוס׳ כי זה הוא גדיל הקשירה גופא. אבל התחיבה אין בכלל עשייה דגדילים תעשה ולמ״ה מגדיל ואילך דהיינו מקשר עכ״פ ג״כ נקרא גדיל משא״כ בסימן י״ד תלאן עכו״ם בלא קשר פסול ועשו להם ציצית פרודות התחיבה בכלל עשייה לענין בני ישראל הכי אסברה לן הלבוש ז״ל וקשיא דעשו נמי ולמ״ה וצ״ע: ש"ע סָעִיף יד
כא ארבעה עמ״א שיעשו חוליות בשוה ועיין סימן ל״ב הסופרים הזריזים כו׳ שיהיו הבתים שוין ה״ה כאן: ש"ע סָעִיף יד
כב ובשני עמ״א ומנהגינו ז׳ ח׳ י״א י״ג זיין רקיעים ח׳ עיין לבוש ונראה כמ״ש במדרש פרקמטיא של משה רבינו או ע״ד כינור לעיל ח׳ נימין ז׳ כוכבי לכת וה׳ מושל על כולם י״א כמנין שם ו״ה עתיו״ט פ״ד דסוכה וי״ג כמנין אחד: ש"ע סָעִיף יד
כג קשר עמ״א ב״ת ליכא כי הקשרים אין מן התורה כ״א קשר עליון רק שלא להוסיף על הקשרים המבוארים: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כד לאורך עמ״א ומ״מ לא מיפסלי מ״ה אם היו תלוין לרוחב אף אם היה קפידא כי ל״ש תולמ״ה בדבר שאין צריך מעשה גמורה כמו בגג בסוכה שפותח וסוגר יע״ש: ש"ע סָעִיף טו
כה שאין עמ״א דאין להקפיד בכאן על דמעל ואפי׳ כפל הטלית ותפרה מרוח א׳ ועור מותר אף למאן דפוסל עור דרב אחא במנחות מ״ם ב׳ מותר במ״א דבטל הוא: ש"ע סָעִיף טו
כו וכן נהגו עמ״א עיין סעיף ט׳ ויו״ד כצ״ל שלא ינתק ופחות מכשיעור קשר אגודל כמ״ש הר״ב בהג״ה שם ואפשר כיון לסי׳ ט״ו אות י״ד במ״א יע״ש: ש"ע סָעִיף טו
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) החוטין לשון הרמב"ם כו' ועסי' ש"א סעיף מ"ב שכ' שם וז"ל המוצא תפילין בשבת בבזיון כו' אם יש בהן רצועות שבכך ניכר שהן תפילין ולא קמיעין והן קשורות שיכול ללבשן מכניסן זוג זוג דרך לבישה עכ"ל והוא ג"כ דברי הרמב"ם פ' י"ט מהל' שבת ומקורו בעירובין דף צ"ו ע"ב אר"א המוצא תכלת בשוק חוטין כשרים ופריך הש"ס דלמא אדעתא דטלית טוינהו והוי שלא לשמה ומשני בשזורין דאין דרך לארוג טלית ע"י חוטין שזורין ופריך ודלמא אדעת' דשפתי דטלי' שזרן דבשפת הבגד אורג ע"י חוטי' שזורים ומשני במופסקי' לחוטים כדרך חוטי ציצית דכ"ה ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי טורח אדם לעשות קמיע כעין תפילין ואפ"ה חיישי' וה"ה דיש לחוש בחוטי ציצית דתנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג בד"א בישנות אבל בחדשות פטור ולדעת הרמב"ם צריך לו' דאסיק דחדשות מקרי שאין בהם רצועות או שאין קשורים דלא כמ"ש התו' שם אלמא חדשות חיישי' שמא טרח לעשות קמיע כעין תפילין אמר רבא אי חיישי' דטרח איניש כו' תנאי הוא דתני' המוצא תפילין מכניסן זוג זוג א' חדשות וא' ישנות דברי ר"מ (אלמא לא אמרי' טורח כו') ר"י אוסר בחדשות ומתיר בישנו' אלמא ר"י חייש דטרח אינשי ואתיא מתני' כר"י ור"א כר"מ ס"ל וכיון דר"מ ור"י קי"ל דהלכה כר"י וגם סתם משנה כר"י אלמא אמרי' טרח אינש כו' לכן פסק לענין שבת דחדשות אסור דחיישי' לקמיע וה"ה בציצית פסק דלא כר"א דאפי' שזורי' ומופסקים חיישינן דטרח כו' ופסולי' והראב"ד השיגו גם חכמי לוניל שאלו ע"ז דאין מסקנת הש"ס שם כן וה"א שם והשתא דתנא אבוה דשמואל בר"י אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות שי"ב רצועות ואין מקושרות דכ"ע ס"ל לא טרח איניש אלא ר"י לטעמיה דעניבה קשירה הוא וחייבים עליה בשבת לכן אוסר בחדשות דא"א להכניסן דרך מלבוש ור"מ ס"ל עניבה לאו קשירה ולכן יכול להכניסן דרך מלבוש ע"י עניבה וא"כ דינו של ר"א לענין תכלת הוא אליביה דכ"ע דבשזורים ומופסקים כשרים והשיבם טעיתי ותקנו ספריכם כך פסוקי' פסולים שזורים כשרים כ"כ הכ"מ פ"ב מהל' ציצית ועב"י סי' כ' שכ' וז"ל והרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה (של ר"א המוצא תכלת) ונראה דטעמם מפני שהם סוברים דבתכלת אתמר אבל בלבן אין לנו ואפשר שגם הרמב"ם סובר כך עכ"ל כוונת הרב"י ר"ל דבלבן החמירו יותר ולכ"ע פסולים דדוקא תכלת שדמיו יקרים ומסתמא נעשו לשם ציצית ובודאי מן המומחה נפלו כמ"ש התו' שם דאינו מומח' אינו רגיל להתעסק בהן כיון שיודע שאין לוקחים ממנו ולכן תלי' דודאי כשרים משא"כ בלבן. אולם י"ל סברא להיפוך דבלבן לכ"ע כשרים דדוקא תכלת דאיכא חשש טוויה שלא לשמה וגם חשש צביעה שלא לשמה החמירו יותר מבלבן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ב') נכרי כו' בסי' ת"ס בב"י דדעת רשב"א אע"ג דיש לפסול בגוי בעע"ג דגוי אדעתא דנפשיה עביד ולא ציית למה שמצוהו ישראל לעשות לשמה מ"מ בחרש וקטן מקלי' יותר (וחרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה היינו שמאבד מה שנותנין לו וקטן היינו פחות מי"ג שנה וכדאיתא בי"ד סי' א' סעיף ה') דחרש וקטן דעכ"פ אית להו דעת' קלישתא מהני עומד ע"ג אבל שוטה דלית ליה דעת כלל לא מהני עע"ג ומצוהו רק בגט דמוכח מלתא שיש לו דעת קצת ושומע ומכוין לקיים מה שנצטוו' דהא מצוהו לכתוב לשמה והוא כותב שם הבעל והאשה אבל בשחיטה ועשיית מצת מצוה דליכא הוכח' לא מהני עומד על גבו וא"כ הוא הדין הכא לענין טוויה דליכא הוכחה לא מהני בשוט' עומד על גבו אבל דעת הרר"י דמידי דאפשר לעשות ע"י שליח מהני עומד על גבו דהוי ליה ע"י העמידה ע"ג כאלו הוא שלוחו ולפ"ז אף דשוטה לאו בר שליחות הוא מ"מ כה"ג שעע"ג עדיפא משליחות דעלמא וא"כ גם בשחיטה ומצת מצוה וה"ה טוי' מהני עע"ג בשוטה משא"כ חליצה דא"א ע"י שליח ל"מ עע"ג בשוטה וע"ש בפר"ח: ש"ע סָעִיף ב
ג (ס"ק ג') לשמן ואפי' בדיעבד כו' דבעי' מן התורה שיהיו שמורים כדיליף בספרי מגז"ש דתכלת תכלת ממשכן דלא כרמב"ם ולכן בעינן דוקא שזורין לשמן מן התורה דשזירה בכלל העשויה לשמה היא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד (ס"ק ד) כדי כו' מ"מ בשזירה מודה דכשר אין ר"ל דר"ת דפוסל בנפסקו כלם אפילו נשתייר כ"ע מודה בשזירה מטעם דהא לרמב"ם ל"ב שזיר' דזה ליתא דודאי ר"ת לא הוי חש לדברי הרמב"ם גם לא ידע ליה והי' בדור שלפניו אלא ר"ל אף דרמ"א בסי' י"ב מחמיר כדעת ר"ת מ"מ בשזיר' סומכים להקל כדעת הרא"ש דהא יש עוד צד להקל דהיינו רמב"ם דל"ב שזיר': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה (ס"ק ה) מארבע כו' הרחב אבל א"צ לדחוק האגודל ע"ד שמודד שעי"ז מתרחק האגודל ע"י שדוחקו: ברוחב שבע שעורות כצ"ל: ש"ע סָעִיף ד
ו (ס"ק ז) אי כו' ור"י היה עושה ארוכין כו' וסיים המרדכי אם הוא ארוך יותר מדאי ראוי לקצרו ואין בזה משום כו' ועמ"ש רמ"א בהגהה סעיף י"ד ואם האריך כו': ש"ע סָעִיף ד
ז (ס"ק ח) לאחר כו' משום הקשיר' בעי' אצבע יתירה דע"י שקושרם מתקצרים החוטי' אך שיעור אצבע הוא לאו דוקא והכל לפי עובי חוטי הציצי': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח (ס"ק י) דכשרים כו' מעשה וט"ז כתב שינוי השם. ושניהם אמת. אבל בנ"י שממנו מקור דין זה. ואפשר דס"ל ר"ל להנ"י דמצריך שיהיה אחר יאוש דס"ל דהחוטים מקרי חוזר לברייתו ע"י שמפרק טויתן וחוזר ומנפצן ונעשה שוב צמר לכך לא קני. אבל אי איכא תרתי ייאוש ושינוי החוזר לברייתו קני כמ"ש בח"מ סי' שנ"ג: וע"ש סי' ש"ס ועכשיו בא ליישב דעת רמ"א דסתם דמשמע אפילו קודם יאוש ועז"כ ועסי' ש"ס דהוי שינוי גמור ר"ל ניהו דהטוויי' הוי שינוי החוזר לברייתו מ"מ קודם הטויי' צריך ללבנו וליבון הוי שינוי גמור. וכן מבואר שם וכ"כ ט"ז פה וע"ש דלא הצריך רמ"א יאוש אך זה ניחא לפי מה שהוא לפנינו שם בש"ע אבל לפמ"ש הש"ך שם והוכיח דע"כ ט"ס הוא בש"ע דליבנן ל"מ שינוי אלא בלבנו ע"י גפרית הדרא קושית מ"א לדוכתיה דלמה סתם רמ"א ולא הצריך יאוש דניהו דקודם הטווייה ע"כ צריך ללבנן היינו סתם ליבון וזה ל"מ שינוי. אבל סתם צמר אין מלבנין קודם הטוויי' בגפרית ואכתי ה"ל לרמ"א לפ': ואם מכר הגזלן כו' והיינו אחר יאוש הלוקח רשאי לברך עליו דלגבי' לא הוי מצוה הבב"ע: ואפילו גזל חוטין ומכרן קנאן לוקח ביאוש ושינוי רשות ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט (ס"ק יא) וכדידי' כו' דשאל טלית עם ציצית מברך עליהן. דסתמא דעת המשאיל אם אינו יוצא בשאולה נותן לו במתנה ע"מ להחזיר. ואם המשאיל גברא דידע דאינו רשאי לברך על טלית שאולה ואפ"ה אמר לשון שאלה עיין במ"א סי' תרנ"א מ"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י (ס"ק יב) פסול ואע"ג דנשתנה כו' ר"ל דשני הדינים דין צמר ודין פשתן הם מדברי רמב"ם וכמו שהכשי' בפשתן משום דנשתנ' ה"ל להכשיר גם בצמר שנשתנה: עדיין חזותי' עליו ונרא' שהוא צמר תיבת חזות' עליו הוא לאו דוקא אפי' נשתנ' צבעו רק שנראה עדין שהוא צמר וכדמוכח לק'. ובהכי מתיישבת קושיא התו' כו': דד' אבעיו' יש שם א' בעי רמי ב"ח המשתחו' להר אבניו מה הן למזבח אף דנעבד במחובר מותר להדיוט מ"מ מספקא ליה אי נאסר לגבוה ואת"ל יש נעבד במחובר לגבוה (והכי קי"ל) מכשירי קרבן (דהיינו המזבח דלאו קרבן הוא אלא מכשירי קרבן) כקרבן או לא. איבעיא ב' בעי רמי ב"ח המשתחו' לקמת חטין קמח' מהו למנחות אע"ג דיש נעבד במחובר ומנחות הן קרבן עצמו מ"מ כיון דנשתנה דמעיקרא חטין והשתא קמח א"א יש שינוי בנעבד לגבוה או לא. איבעיא ג' בעי ר"ל המשתחוה להקל בענין שמותר להדיוט ונטל לולב ממנו למצוה מהו אי מאיס לגבי מצוה או לא. איבעיא ד' בעי ר"פ המשתחו' לבהמה צמרה מהו לתכלת ושאל הש"ס תכלת דמאי אי תכלת לכהני' דהיינו לבגדי כהונה דהיינו בעי' דרמי ב"ח (ופירש"י שני אבעיו' דרמי ב"ח אי מכשירי קרבן כקרבן ואי יש שנוי בנעבד דהא תכלת לבגדי כהונה הם מכשירי קרבן וגם נשתנה ואי תכלת לציצית אי מאיס אע"ג דנשתנה היינו איבעיא דר"ל בדקל ולא נפשט' לכן פסק הרמב"ם לחומרא דפסול לציצית והתו' הקשה למה כשאמר אלא תכלת לציצית אמר היינו אבעיא דר"ל הנ"ל ה"ל ג"כ לומר היינו אבעיא דרמי ב"ח במשתחו' לקמת חטין ותירצו כיון דדומ' לדקל דלולב הוא מצוה וגם ציצית הן מצוה ולא קרבן נקט ר"ל ולא רמ' ב"ח. ולדעת הרמב"ם ניחא דמאבעי' דרמי ב"ח מקמת חטין ועשאן קמח ליכא למפשט לתכלת לציצית דבחטין וקמח הוי שנוי גמור דשם חטין הלך לו ונקרא קמח משא"כ תכל' אף שנשתנ' צבעו מ"מ עדיין שם צמר עליו ולא הוי שינוי גמו' ולכן נ"ל היינו איבעיא דר"ל דלולב מדקל עדיין שמו הראשון עליו וניכר שבא מדקל (וע"ש במהר"ם לובלין) והא דאמר תחלה אי תכלת לכהנים היינו איבעיא דרמי ב"ח אע"ג דבנדון דרב"ח הוי שינוי גמור משא"כ בתכלת. כ' הכ"מ פ"ד מהל' אסורי מזבח דין ז' דהרמב"ם היה מפ' היינו אבעיא דרב"ח אי מכשירי קרבן כקרבן ע"ש. וצ"ל דאכתי דלמא תכלת לכהנים קאמר באת"ל מכשירי קרבן כקרבן מ"מ אי מקרי שינוי דלא הוי בכלל איבעיא דרמב"ח. וצ"ל דבאמת זה כוונת הש"ס ואי תכלת לציצית ר"ל ספק ששייך גם בציצית דהיינו אי יש שינוי. ומבעיא ליה בין לכהנים ובין לציצית היינו איבעיא דר"ל ועסי' תקפ"ז. שם כ' מ"א דהא דכ' כאן צמר' פסול היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד יוצא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא (ס"ק יג) נקב. כ' ב"י כו' די"א דיעש' כו' דמפ' הא דאמרי' במנחות על הקרן פסולה היינו כמו שאנו עושים רק נקב א' ומטעם שכ' בספרי דהוי כמו שמנה ציצית דהא בכל צד שיהפך הטלית נראים הציצית ויכולין להשתמש בהן ולכן אם יעשה שני נקבים ויוצא הציצית לצד א' אין הציצית נראים כ"א בצד א' ולא הוי רק ארבע ציצית דאמרי' בגמ' מנחות דף ל"ט: כלאים בציצית כו' היכי ת"ל דהא אר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת ואתה יכול לקיים שניהם אין העש' דוחה הל"ת וא"א דמן התורה א"צ לקשור הציצית ניהו דאם אין לו רק טלית פשתן וצ"ל בו ציצית תכלת דהוא צמר מ"מ לא יקשור הציצית ולא יהיה כלאים דהא קי"ל התוכף ת"א אינו חיבור לענין כלאים: ה"ל שתי תכיפות כדאיתא סוף כלאים דתנן התוכף ה"א אינו חיבור ואין בה משום כלאים והשומט' בשבת פטור עשה שני ראשים לצד אחד (ר"ל שני ראשי חוטי התפירה הוציא לצד א' מן הבגד והוא כעין מה שמצריך בה"ע לעשות בציצית) חיבור ויש בו משום כלאים והשומט' בשבת חייב עכל"ה: ואפילו לדעת הטור. ר"ל ל"מ לדעת רמב"ם דס"ל שני תכיפות גרידא אפי' בלי קשיר' הוי חיבור לענין כלאים ודאי קשיא דלדעת בה"ע נסתר ראי' הש"ס דקשר עליון דאורייתא אלא אפי' לדעת הטור דאפילו בב' תכיפות אינו חיבור עד שיקשור וא"כ ראיי' הש"ס דע"כ קשר עליון דאורייתא א"ש אפילו לדעת בה"ע דהוי ב' תכיפות מ"מ אי לא קשר לא הוי חיבור מ"מ קשיא לבה"ע לשון הש"ס: הא קי"ל התוכף תכיפה א' כו' הא בציצית הוי ב' תכיפות: וע"ק לדעת הטור כו' זה אינו ענין לדברי בה"ע. מ"מ לבסוף יוליד מזה קושיא להנוהגים כבה"ע: אם אינו מעביר המחט אלא פ"א אע"פ שקושר כו' והוא כעין שאנו עושין הציצית רק בנקב א'. דהא הוא פוסק שעושה נקב א' דלא כבה"ע וא"כ אפילו קשר עליון דאורייתא מ"מ אין בו כלאים. וע"ש בט"ז סי' ש' ס"ק ד' מ"ש ליישב: וצ"ל דכשקושר ב' קשרים כו' וא"כ שפיר הוי כלאים בציצית לדעת הטור אפי' לדידיה דאין עושה רק נקב א' דבציצית צריך לקשור שני קשרים זה ע"ג זה: וכ"מ מהראי' שמביא הרא"ש במסכת נדה בהל' כלאים: משבת כו' ר"ל דמזה מוכח דבתוכף שני תכיפות אפילו בקשר א' סגי והוי כלאים. וא"כ מסברא י"ל דבתכיפה א' מודה כשיש שני קשרים זה ע"ג זה דהוי כלאים: אא"כ קושר כו' מדאמרי' בשבת דף ע"ד ע"ב אהא דחשיב המשנה בכלל ל"ט מלאכות התופר שני תפירות ופריך והא לא קיימי. ופירש"י ולאו מלאכה היא. ומשני אמר רבב"ח אר"י והוא שקשרן. אלמא דלענין שבת אינו חייב בשתי תפירות אא"כ קשרן וה"ה בהתרת התפירות. דדינן שוה וכיון דבמשנה בכלאים כלל שבת וכלאים בהדדי. ותני עשה ב' ראשים לצ"א חיבור וי"ב משום כלאים והשומט' בשבת חייב. משמע דדיניהן שוה. א"כ בכלאים ג"כ לא הוי חיבור עד שהשתי תכיפות יקשר יחד. וכתב הר"ן שם אהא דמשני ר"י בשקשרן. דע"כ מיירי שלא קשרן רק בקשר אחד. וז"ל ומכאן למד הרא"ם ז"ל דקושר קשר א' לא מחייב שאינו מתקיים. דאי מחייב כיון דתופר ב' תפירות לא משכחת לה בלא קשר ת"ל דחייב משום קושר א"ו כדאמרן. והכא שלא קשר רק קשר א' עסקי' עכ"ל. וכיון דאין ראיית הרא"ש לענין כלאים דבעי' בשתי תכיפות קשר אלא ממה שמצינו שם בשבת וכיון בשבת ע"כ ב' תכיפות די בקש' א' ה"ה לענין כלאים דדיניהן שוה. בקשר א' ע"ש ויוצא לנו מזה כו' כצ"ל. ומתיב' אבל בתוי"ט כו' עד ע"ש צ"ל בסס"ק זה. והכי פירושו לפי מה שהוכיח מדברי הטור דע"כ ס"ל דבשתי תכיפות סגי בקשר א' וז"ש מ"א ויצא לנו מזה דלכ"ע בב' נקבים דהיינו ב' תכיפות לא בעי אלא קשר אחד. דלהרמב"ם א"צ קשר כלל. ולהטור דבעי קשר ע"כ סגי ליה בקשר א' כנ"ל. וא"כ העושים ב' נקבים וב' קשרים סתרי אהדדי. דהא לא ידעי כלל דבעי קשר בציצית אלא דאל"כ לא משכחת כלאים בציצית. דכיון דעושים ב' נקבים דה"ל ב' תכיפות אפילו בקשר א' אפילו להטור הוי כלאים. ומנ"ל דבעי ב' קשרים זה ע"ג זה. בשלמא למי שאינו עושה רק נקב א' שפיר י"ל דבעי שני קשרים דבקשר א' לא הוי כלאים בתכיפה אחד וכמ"ש הטור וכנ"ל. אבל למי שעושה ב' נקבים דה"ל ב' תכיפות. אפילו להטור בקשר אחד הוי כלאים. ומנ"ל להצריך יותר: ומ"מ י"ל אע"ג דדי כו' ר"ל דעכ"פ לא עבדו אסורא: רשאי אבל בתי"ט (פ"ז דבשבת משנה ב' ד"ה אבות מלאכות) כתב דמוכח בגמרא כפי' הברטנורא דדוקא ב' קשרים חייב ע"ש כצ"ל וכאן הוא סוף הס"ק. וצ"ל דהתי"ט הוכיח שם דלא כהר"ן. דע"כ בשני תכיפו' בעי' דוקא שני קשרים דשם דע"ד ע"ב. אמר אביי האי מאן דעבד כוורת בשבת חייב י"א חטאת. ואי חייטי' לפומי' (פירש"י לעשות לה שפה. הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה) חייב שלש עשרה. וא"א דסגי בתופר שתי תפירות בקשר א' לא יתחייב כ"א י"ב. ואי מיירי שקשר ב' קשרים איך נקט מלתא דפסיקא. ואי חייטי' לפומיה חייב י"ג. הא משכחת ליה דאינו חייב רק י"ב. א"ו לא משכחת דחייב על תפירה אלא בקושר ב' קשרים (ולענין קושי' הר"ן דס"ל משום קושר י"ל באמת כל פעם שמתחייב משום תפירה חייב שתים משום תופר ומשום קושר) וכיון דלענין שבת אינו חייב בשתי תכיפות אלא בשני קשרים. א"כ לדידהו הוא הדין בכלאים לדעת הרא"ש דס"ל דשוה לשבת ג"כ לא הוי חיבור אלא ב' תכיפות וב' קשרים (אבל הטור ודאי לא ס"ל כן. דאם לא כן הדרא קושיית מ"א לדוכתי' על הטור. דלא משכחת להטור כלאים בציצית) א"כ יש לאותן שעושין שני נקבים וקושרים שני קשרים על מי לסמוך. דהיינו הברטנורא ותי"ט: ש"ע סָעִיף ט
יב (ס"ק יד) לא למעלה כו' שעל הבגד קצרים כו' פסול דומה למ"ש בסי' י' סעיף ג' כפל קרנות כו': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יג (ס"ק יז) בלא הגדיל. ואם הגדיל רחב ב"א וכיון שיש בבגד עצמו מלא קשר אגודל שהוא יותר מרוחב אצבע והגדיל רחב ב"א אם כן הוי למעלה מג' אצבעו' כ"ש אם הגדיל לבד ג' אצבעו': וה"ה אם חוט השתי בולטין כו' ומסתפק כו' ומה"ט באותן הטליתים הנקראים פולישי טליתים שיצא מהן משני צדדיו חוטי שתי או ערב יש לחתכן במקו' הטלת הציצי': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יד (סקי"ח) ויתחבם. כלומר לכתחל' דקשי' למ"א הא בסעי' שאח"ז כ' יזהר לחתוך קוד' שיכרוך ופה אמר קודם תחיבה ולז"א דכאן אמר לכתחל' פן ישכח לחתכם קודם כריכה. לכן טוב לחתכם קודם תחיבה. ובסעיף שאח"ז כ' עיקר הדין שצריך לחתכן קודם כריכה ואם לאו פסולים: שאל יחתוך בסכין. משום לא תניף עליהם ברזל ינשכם בשיניו דיש לאדם ל"ב שינים. והחיטים בד' ציצי' הם גם כן מספר ל"ב: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
טו (ס"ק יט) קשר אחד פי' שאם כו' וקשר א' ר"ל אחר הכריכה אבל הקשר ראשון הסמוך לבגד אין בו צורך כ"כ הרב"י. ואין אנו עושים אותו כ"א למלאו' מנין חמשה קשרים וא"כ בע"ש עם חשכ' די לו שיעש' כריכ' וקשר א' אחר הכריכ' אבל סמוך לבגד א"צ לקשור: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
טז (ס"ק כ) אין כו' ואם כרך פסול' כולה. דבעי' גדיל וגם בעינן כנף: ש"ע סָעִיף יד
יז (ס"ק כב) ובשני כו' כמנין כו' ויכוין בשני חוליות הראשונות ב' אותיות הראשונות של השם הויה. ובחולי' שלישי עולה כמנין ב' אותיות אחרונות של השם. ובחוליא ד' כמנין אח"ד. גם מספר ל"ט הוא כמספ' אותיות הכתובות אחר שם הוי"ה: ש"ע סָעִיף יד
יח (ס"ק כ"ג) קשר כו' ובלבוש כ' שאין נוהגים כן. וכ"כ בס' ל"ח שבציצית של ר"ש מלכו לא היו קשרים בחוטים הובא בס' א"ר גם כ' בס' א"ר בשם דרש' מהר"ש אף שלכתחל' כ' בש"ע שכשיקשר יקח ד' חוטין מצד זה וד' חוטין מצד זה אם לקח ה' מצד זה וג' מצד זה כשר דיעבד: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יט (ס"ק כ"ה) שאין לתת כו' הטעם כ' הרב"י בשם המרדכי משום דלא הוי על כנפי בגדיה' כי אם מעל דעל כדמצינו גבי חליצה ע"ש: ש"ע סָעִיף טו
כ (ס"ק כו) וכן נהגו הטעם ר"ל למה מייתינן נפשינו לפלוגתא לאין צורך. עסי' ט"ו במ"א ס"ק י"ד טעם למנהג ע"ש: ש"ע סָעִיף טו
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א להרמב"ם פסול. דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ודעת הרא"ש יתבאר בסי' ל"ב ס"ט: ש"ע סָעִיף ב
ב וצריכין שזירה. דתניא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן כן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג אין פחות מד' גודלין. פלוגתייהו בהכי דאר"פ הלכתא ד' בתוך ג' משולשת ד' פי' ד' חוטין ארוכים יכניס בתוך ג' אצבעות בטלית כמ"ש בסמוך ותהא משולשת פי' תלוי ד' ופי' הרמב"ם והרא"ש דהך תלויה ד' קאי אכל אורך הציצית דהיינו הגדיל שהוא מקום הכריכו' והקשרים וגם הענף דהיינו הציצית שיוצאי' אחר גמר הכריכות והקשרים בין הכל יהיה ד' והי"א שמבי' הש"ע הוא דעת ר"ת דס"ל דהך משולשת קאי אגדיל לחוד והענף צריך שיהי' גדול מן הגדיל ב' חלקים דהכי איתא התם בהדיא נמצא שבין הכל יהיה י"ב אצבעות והך אצבעות ר"ל גודלים דאר"פ טפח דאורייתא ששה בקטנה וה' באצבע וד' בגודל והכא בעינן טפח מה' אצבעות הם ד' בגודל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד משום ביזוי מצוה. א"ל דבלא"ה יש פסול משום דלא ניטווה לשם ציצית די"ל דמתחלה ארג החוטין לשם ציצית ואח"כ ארגו מהם בגד והך אין עושים דאמר כאן פי' אפי' אם כבר עשה פסול בדעבד דהכי אי' להדיא בגמ' וכ"מ ל' הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה אבל אם גזל צמר וכו'. זהו דעת נ"י דמביא ב"י דס"ל דקניא ביאוש ושינוי הגוף ונ"ל דהך שינוי הגוף ר"ל שינוי השם דמעיקרא צמר והשתא חוטין ובזה מתורץ מה שקש' הא ק"ל בח"מ סי' שס"א דיאוש בלא שינוי רשות לא קנה אלא ע"כ הכא משום שינוי השם קנה וכתב ב"י ע"ז והרמב"ם שכתב פסול בצמר גזול אפשר דמיירי קודם יאוש א"נ אפי' אחר יאוש לא קנה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו עכ"ל ותמהתי על פה הקדוש דשני התי' הם תמוהי' דאתי' הא' שמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש פשיטא ל"ל קרא דה"פ בב"ק ד' ס"ז קרבנו ולא הגזול אימת אי נימא לפני יאוש פשיט' ועל תי' הב' קשה מתלמוד ערוך ריש הגוזל קמא דאמרי' גזל צמר ועשאן בגדים היינו שגזל צמר ועשה מהם מטוי דאז לא לבנם מקודם אבל אם עשה מהם בגד ע"כ לבנם מקודם וקנאה כבר בשינוי דליבון ואביי אמר שם דמיירי שגזל צמר טווי ועשה ממנו בגד דהיינו גם בזה לא עשה הגזלן שינוי דליבון אלא היה קודם הגזילה קודם שטוה אותם הנגזל וליבון הוי שינוי שאינו חוזר כדאי' התם וא"כ זה שגזל צמר ועשה מהם ציצית ע"כ כבר ליבנה דבלא ליבון השייך לו תחלה א"א לעשות ממנו חוטין כדמוכח התם ע"ש א"כ ודאי לא הוי שינוי החוזר לברייתו מחמת הליבון ובודאי אישתמיטתי' אז להרב"י סוגי' זאת ע"כ נ"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ז ד"ה אמר עולא בשם ר"ת לעולם דיאוש בכ"מ קני לבד מהקרב' משום דמצוה הבאה בעבירה היא וכתבו התוס' ר"פ לולב הגזול דכל מצוה דאורייתא הווין כקרבן לענין זה מ"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה ומלבד זה הוא עכ"פ מאיס טפי הך מצוה הבאה בעבירה מהך מלתא שכ' הש"ע לפני זה דפסולים מטעם ביזוי מצוה וכבר הוכחנו שם דאפי' בדיעבד פסולה ק"ו בהנך ע"כ נלע"ד דאין לסמוך על פסק זה של נ"י להכשיר בעשאן חוטין אלא גזול בכל גווני פסול כמשמעות דברי הרמב"ם ותמהתי על רמ"א שפוסק כנ"י כאן נגד דברי הרמב"ם באיסור דאו' ובפרט שהנ"י לא הביא דברי רמב"ם כלל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו חוטין שאולין. פי' כל לשון שאלה משמע שיחזור לו אותו דבר בעין אבל לשון הלואה להוצאה ניתנה ואלו חוטין שאולין מסתמא הוי הלואה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז לפשתן נטוע. ואין כאן מצוה הבאה בעבירה שהרי הוא לא עשה עבירה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח היינו גודלין פי' במקום רוחב הגודל ולא מראשו במקום הקצר כ"כ ב"י: ש"ע סָעִיף ט
ט ביושר פי' לאורך הבגד דקרן קרוי סוף הבגד דהיינו שוליו. כ' ב"י בשם מהרי"א וז"ל הטעם שצריך שיהי' בתוך ג' מפני שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות ומה שצריך שיהיה כמלא קשר אגודל לפי שלא נקרא כנף אלא כשיעור זה כו' עכ"ל וכתב ולא הבנתי דבריו שאע"פ שאינו נקרא בגד פחות מג"א כנף דבגד מקרי וכו' עכ"ל ותמוה איך לא פירש דברי מהרי"א כפשוטן דודאי משום ה"ט גופא דאין בגד פחות משלשה ע"כ הצריכו שישים שם הציצית במקום שלא מקרי בגד אלא כנף בגד שהוא מתחיל תכף בפחות מג"א ומסיים עד כשיעור אגודל ואח"כ אפי' כנף לא מיקרי ומקום הציצית הוא על כנף בגד דוקא ובודאי אגב חורפי' לא עיין יפם הרב"י בזה וכ"ע מודים בזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י אימרא. כב"י אפי' טלאי של עור יכול להניח סביב הנקב: ש"ע סָעִיף י
יא שבתוך וכו'. נראה טעמם דעיקר כנף שייך בשפה התחתון של הבגד ברחבו סמוך לארץ שזה מיקרי כנף וקצה משא"כ בשפה של אורך הבגד אין שייך ל' כנף כלל: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב אבל עולה הוא לשיעור. ק' אמאי עולה כיון דלא נחשב מן הבגד דהא הבגד מסיים סמוך לגדיל וה"ל תחת הכנף ואנן בעי' על הכנף כדלעיל וי"ל דעיקר הוא מ"ש ב"י בשם רש"י סוף ב"ק והרשב"א דהיינו דרך האורגים שאורגים בסוף הבגד ב' או ג' חוטין רחוק מהאריג' ועושין זה כדי להציל הבגד שלא תסתר אריגתו ע"י הכביסה ואותן החוטין אם נשמטי' משם בשעת הכביסה הכובס נוטלן כו' עכ"ל. והשתא לק"מ דבאמת כיון שלא הסיר הגדיל עדיין ודעתו להשאירו עם הבגד מקרי שפיר בכלל כנפי בגדיהם לענין שיעור קשר אגודל וכ"ת א"כ ליעבד ציצית בגוו' זה אינו דיש לחוש שהכובס יטלו לגדיל כמ"ש רש"י. ואז אף אם ישאיר מקום ששם הציצית לא יהיה הציצית בבגד כלל אבל לענין אגודל עולה דאע"פ שיתקלקל אח"כ כשיטלנו הכובס מ"מ כשר הוא כיון דבשעת עשייה היה כשיעור וכמ"ש ס"י כנ"ל בזה אלא דרמ"א כתב וטוב שימדוד כו' והוא כשר אליבא דכ"ע: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יג ד' כפולים. דאמרי' בגמ' גדיל וב' גדילים ד'. פי' אי הוה כתי' גדיל הוה משמע ב' דאין גדיל פחות מב' השתא דכתיב גדילים ד' משמע. ובזמן שהיה תכלת היו עושים ב' מתכלת וב' מלבן והאידנא הוה לבן במקום תכלת ועושין ד' ארוכים משל לבן: ש"ע סָעִיף יב
יד יחתוך ראשי החוטין. משמע דקודם התחיבה יחתכם תחלה ואח"כ בסעיף י"ג כתב קודם הכריכה ונראה דמ"ה כתב שם ל' יזהר וכאן לא זכרו אלא דתרי לכתחלה יש כאן האחד קודם התחיבה יש לעשות ע"צ הטוב אבל א"צ ליזהר על זה אבל לכתחילה קודם הכריכה יש ליזהר טפי ומ"ש שאם כרך כו' ר"ל וקשר אחר הכריכה דכריכה בלא קשר לאו כלום היא וקשר הראשון תכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל ולא מקרי עשיה כלל אלא דוקא הכריכ' והיינו עם הקשר שעושה אחר הכריכ' ובזה נתיישב הכל: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
טו וב' חלקים ענף. דהכי אמרי' בגמ' דנוי תכלת שליש גדיל ושני שלישים ענף. ופשוט שאינו מעכב בדיעבד: ש"ע סָעִיף יד
טז ובשני ט'. בכוונות האר"י כתוב בשני ח' וביאר שם טעמו ע"פ הקבל' ונכון לשמוע אל קבלתו: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יז לאורך הטלית. פי' מה שיוצא מהבגד לרחבו והוא תלוי יהי' לאורך הטלית למטה בחודו של בגד ולא כמו שטועים לתלות הציצית מן הנקב ולמטה ממש בבגד: ש"ע סָעִיף טו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א להרמב״ם עט״ז. לקמן בסימן ל״ב כתב המחבר בסעיף ט׳ לרא״ש כשר בישראל עע״ג וסייעו משמע דבלא סייע לא וא״כ לשון הרב ונוהגין שיסייע ישראל מעט הול״ל והמנהג כרא״ש ועי״ד רע״א בש״ך ה׳ אם לא סייעו כלל דיעבד כשר אם אמר לית שיעבד לשמו וה״ה ציצית ועב״י שם חולק: והנה יש בכאן דברים ראוין להזכירם פה. א׳ טוייה לשמן ד״ת היא עיין סוכה ט׳ ומנחות ולבוש כאן גדילים תעשה ל״ך לשם חובך ועמ״א סימן כ׳ א׳ לשלוח ע״י עכו״ם ושזירה לשמן א״י אם הוא ג״כ ד״ת או לאו ויראה ג״כ ד״ת ומ״ש שיאמר בפירוש לא מחשבה כ״כ בתפילין ל״ב ס״ק טו״ב שיאמ״ר ובי״ד רע״א ש״א שיאמר משמע עיכוכא ועט״ז ג׳ דספק הוא אי סגי במחשבה או בפה דוקא. ומיהו בתחל״ת הטווייה די וא״צ בכל פעם אפי׳ ליומא אחרא דסתמן תו לשמן קאי כמו זבחים (עיין מרדכי ה׳ ציצית) אבל כשטווה מעט ואמר לא מהני דמה שנטווה כבר אין תקנה ועט״ז י״ד רע״א אות ג׳. ומ״ש המחבר שיאמר לאשה טווי לי ציצית מסתברא דאם אשה עצמה אמרה כן דמהני והנה נשים כשירות בטוייה עט״ז סימן י״ד אות א׳ וכ״כ לבוש שם ובא״ר משום מי״ט דפשוט הוא וא״י הפשיטות דלטעם בני ולא בנות שפיר משא״כ לר״ת כל שאין בלבישה א״כ לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לשמה אשעטנז טוייה ושזירה קאי (וי״א אף שועין לשמה) ואהא כתיב תעשה לך על ד׳ כנפות כסותך אמאי לא ממועט נשים כל שאין בלבישה אין יכולים לטוותו צ״ע וקטן ג״כ כה״ג יש ב׳ חששות (עמ״א ב׳) מומר לתיאבון שאין מטריח לעשות ציצית בבגדו מותר לטוות ומהימן לשמה ולהכעיס מין הוא לכ״ה כולה עי״ד ס״ב: אם בתחלת טוייה אמר לשמן ואח״כ בפירוש שלא לשמן פסול והוא פשוט ואפילו בטלית ציצית כה״ג אם בפירוש שלא לשמן מבואר אי״ה בסימן י״ד ועי״ד בסימן א׳ בשחיטה למהרש״ל פסולה כה״ג. ועמ״ש באות ב׳ מזה: ש"ע סָעִיף ב
ב וצריכין שזירה עט״ז ועב״י בשם נ״י דמסברא אמר דשזירה נמי לשמה בעינן (עמ״א אות ג׳) ושם נאמר בשם בעל העיטור אם טוואן שלא לשמן ושזרן לשמן כשירים והקשה הרא״ש מן הסיסין פסולין והא צריך שיזור וזה י״ל דבה״ט סובר כר״מ דא״צ שיזור סיסין פסולין פקעיות בשאין רוצה לשזור ומיהו לדידן צריך שזירה ודאי דלא מהני שזירה לשמן לטויייה שלא לשמן מסיסין כו׳ וכדמות ראיה מעירובין צ״ו ב׳ המוצא תכל״ת לשונו״ת פסולים חוטים כשירים ואוקמיה בשזורי״ן ופסוקים ואמאי לא אמר המוציא תכלת חוטין פסולים שזורים כשירים אלא חוטין לבן נמי שמא טוייה שלא לשמה ולבה״ע יש תקנה בשזירה ואין זה כלום ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג אין עט״ז גמרא מנחות מ״א ב׳ יע״ש (באר הגולה ט״ס ל״ט א׳ שם נוי תכלת שליש גדיל ומבואר לקמן סעיף י״ד). ומש״ע משמע כדיעה א׳ בסתם ולבוש הביא רק דיעה ב׳ דחיוב יב״ג מלבד המונח על הבגד וא״כ לא יפה עושים מוכרי ציצית שמצמצמין במדת אורכם וקרוב הדבר ברכה לבטלה כי מ״ה די בכל שהוא ומדרבנן בעינן י״ב גודלין לאחר הקשירה חוץ על הבגד. ויש להזהירם על כך ועא״ר אות ו׳: ודע אם נפסקו כל החוטין עד הגדיל דפסול כמבואר בסימן י״ב ס״א אם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרות יתיר הגדיל שהוא ד׳ גודלים ויותר ויעשה קצת גדיל וקצת ענף ולהמחבר יוצא לכתחלה ויברך ואף לדידן יב״ג ילבש ולברך יש ספק ומ״ה די בכל שהוא ואין עובר על מ״ע דציצית ומיהו צריך להתיר כל הגדיל דאל״כ הוה ליה תולמ״ה כיון דנפסלו מ״ה דבעינן גדיל וענף כדבעינן למימר לקמן אי״ה. נ״ל וכפל הבגד מהני: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד משום עט״ז אשיורי שתי קשיא ליה ועב״ח. ואפילו נפצן וטוואן לשמן פסולים שלא יהיו מצות בזויות עליו ואפי׳ דיעבד פסול והכי איתא בגמ׳ מנחות מ״ב ב׳ מן הסיסין פסולה אף דיעבד ועא״ר אות ח׳ והוא פשוט: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה אבל אם עט״ז דברי קדשו יש בהם מקושי ההבנה ואבאר כפי חילי בעזה״י: בב״י בשם נ״י משמע יאוש עם שינוי מעש״ה מצמר חוטין וא״כ מאי איריא מצמר חוטין אפי׳ מחוטין ועשאן שזורין דתרווייהו חוזר לברייתם (ולדידן שזורין מעכב) אלא ודאי דיאוש עם שינוי מעשה גמור נמי לא קנה בגזילה כל שלא נשתנה שם הגזילה שהרי הר״ב אומר כן בח״מ סי׳ ש״ס סעיף ט׳ ועיין סמ״ע אות י״ד בקורות גדולות ועשאן קטנות ובסה״ו שם וכאן הטעם משום שינוי השם צמר וחוטין ויאוש עם שינוי השם גרוע קנה כמבואר בח״מ שס״א ס״א וב׳. ודוקא צמר אבל חוטין ושזרן ליכא שינוי השם דמעיקרא חוטין ועתה חוטין ויאוש עם שינוי מעשה (אף שאין חוזר) כל שלא נשתנה הגזילה אין קונה כמ״ש הר״ב בש״ס סעיף ו׳: ועל מרן הב״י הקשה על ב׳ תירוצים על תי׳ א׳ דמשגרת לשון הר״מ ז״ל דגזל צמר ועשאן מטוה שכ״כ אין עושין מצמר קוצים כו׳ (ושע״כ הביא הב״י הר״מ ז״ל) ולפי דברי הב״י למה נקיט צמר לפני יאוש דפשיטא הוא קצת אף בלא קרא ולו נמי דבעינן קרא אמאי לא השמיענו עיקר הדין ורבותא טפי בגזל חוטין לאחר יאוש דפסולים דלא שמעינן לה מצמר בלא יאוש (עא״ר ט׳ וחמד משה חרה אפו בו בט״ז ולמ״ש א״ש הכל ויבואר לקמן עוד אי״ה) ודאי קרא צריך בלא״ה לחוטין אלא כמ״ש. ותי׳ הב׳ הקשה חדא דיאוש עם שינוי גרוע קונה במבואר בח״מ שס״א ס״ב וכן תמה בדרישה ויותר הקשה דליבנו מסתמא מיירי וא״כ הוה שינוי שאין חוזר לברייתו ואף דקי״ל בי״ד של״ג בראשית הגז ליבנו ולא צבעו חייב ולא קנה כרבנן דר״ש בריש הגוזל בלא יאוש משא״כ עם יאוש ושינוי השם עם ליבון ודאי קנה דתו אין חוזר לברייתו וכ״ש דשינוי גרוע עם יאוש נמי קנה. והעלה הטעם משום מה״ב ואף דבתרמ״ט מבואר כל שלא סייע במצוה ליכא מה״ב י״ל חדא כמ״ש א״ר דטוייה לשמה הוי מה״ב ועוד דאימת קנה בטוייה וקודם טוייה לאו דידיה תו לא היה טויי״ה לשמן מקרי דלאו דידיה ולאו ברשותיה ולפ״ז נהפוך הוא לכאורה בגזל חוטין ושזרן עם יאוש קנה וליכא מה״ב אם נאמר דשזרן שלא לשמן לא פסול דיעבד (עמ״א ג׳ אלא דא״כ הוי יאוש לחוד בלי שינוי השם דמעיקרא חוטין והשתא חוטין ושינוי מעשה כל שלא נשתנה שם גזילה כמו קורות גדולות וקטנות בח״מ סימן ש״ס ס״ו לא קנה זהו שרצינו לבאר): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו חוטין עט״ז פירוש לשון שאלה משמע הדרא בעיניה ולשון הלואה להוצאה נתנה וכשאמר ראובן לשמעון השאילני חוטין אפ״ה מסתמא דעתיה להלואה דליעבד בטלית ואין זה גזל עיין קידושין מ״ז ב׳: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז לפשתן עט״ז ולא הבינותי זה דבשופר ע״א וכדומה אין עבירה שייך למצוה ודוקא היכא דקנאה ע״י מה״ב עיין תרמ״ט ועמ״א כאן ובמס׳ ריש לולב הגזול יע״ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח היינו גודלין עט״ז ובמ״א כתבנו מזה דתוס׳ מנחות מסופקים בזה ומ״מ להלכה קי״ל במקום הרחב מודדין בכל מקום שנזכר רוחב אגודל פרק עליון במקום רחב. ומלא קשר אגודל עד הציפורן היינו סוף ציפורן שוה לבשר: ש"ע סָעִיף ט
ט ביושר עט״ז זה פירוש עמ״ש הטור יעשה נקב באורך הטלית ג״א סמוך לקר״ן שיש מי שפירש קרן שמודד באלכסון. ופסול דפחות ב׳ חומשי קשר אגודל אלא קרן הוא שפת הבגד וה״ה ברוחב מודדין כך שנראין דבריהם. ופירש דברי מהרי״א כפשטן וכ״כ הב״ח ולפ״ז צריך הנקב בתוך ג״א שאם הרחיק ג״א שלימות ועשה מיד הנקב פסול והב״י אין סובר כן אלא ג״א שלימות נמי עדיין כנף ולא בגד מקרי יע״ש שכ״כ בשם רש״י ור״מ והב״ח שכתב דכ״מ מר״מ א״י יע״ש ובטומאה מרבינן מאו בגד י״ל דבגד לא הוי רק מאו מרבינן או י״ל דג״א שלימות כנף ובגד מקרי יותר מג״א אין מקרי כנף ומ״מ יש ליזהר לעשות תוך ג״א כמ״ש הב״ח וכ״מ ממהרי״א ומהרי״ן חביב יע״ש בב״י מזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י אימרא עט״ז דאפילו כל הכנף של עור לדידן חייבת עיין סימן יו״ד ס״ד ואפי׳ למאי דמחמיר תלאי שריא דבטל היא לבגד ולכנף עיין ב״י. ועמ״ש בסימן יו״ד שם מזה: ש"ע סָעִיף י
יא שבתוך כו׳ עט״ז לכאורה מפרש אורך הטלית אורך קומת איש וברוחב הבגד מה שמתעטף הפוך מ״ש המ״א אות יו״ד וטעם כי ברוחב הבגד שהוא אורך הטלית קומת איש סיום הטלית מקצה סמוך לארץ מקרי כנף וצריך קשר אגודל משא״כ באורך הבגד שהוא לרוחב האיש לא מקרי כנף כלל ואפילו פחות מקשר אגודל כשר והמעיין בטור וב״י א״א לפרש כ״א כמ״ש המ״א אות ט״ז וצריך לומר מלת וכו׳ אסיפא וי״א קאי דטעם דעיקר כנף קאי ארוחב ובאורך אין מקרי כנף כל כך כנ״ל להגיה וא״כ כ״ש רוחב דבעי קשר אגודל. ומיהו יותר משלש אצבעות פשיטא דמעכב באורך ורחב עב״י ולבוש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב אבל עט״ז ועב״י ומט״ז משמע דאם תלה בגדול מ״ה כשר הוא ומדרבנן פסול על הגדול שמא יטלם הכובס מכאן וכאן וישאיר מקום הציצית דכה״ג ודאי לאו מבגד הוה המעט הנשאר והא דתניא בפ׳ התכלת הביאו הב״י על הגדיל פסול מדרבנן אבל ב״ג מבואר דמ״ה פסול על הגדיל שאין זה כנף של בגד ונ״מ ביוצא בשבת בטלית זה אי כבוד הבריות דחי דרבנן ומיהו יבואר בסי׳ י״ג אי״ה דאין נ״מ יע״ש ומ״ש בסעיף י׳ הוא דאם נתקו ולא נשאר קשר אגודל שרי דהתורה הקפידה על תחלת עשייה כמ״ש הלבוש ועשו ציצית על כנפי בגדיהם בשעת עשייה בעינן על כנפי ולאחר כן אין קפידא וקשיא לי דא״כ כי עבד תוך ג״א ולאחר מיכן חתך בבגד יותר מב״א ותפר מה שבתוך ג״א והציצית היו מרווחים על הכנף באופן שעתה מונחים יותר מג״א נימא דכשר דעל עשייה הקפידה תורה ומ״ש פחות מקשר אגודל או יותר מג״א וי״ל והבן: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יג ד׳ כפולים עט״ז. נסתפקתי אם הוסיף על החוטין ואח״כ קצצן היתירות עד הגדיל ובגדיל נשארו היתירות מהו ועסי׳ י׳ ס״ו להמחבר לבטולי ולהר״ב בכל ענין ועמ״ש במ״א כאן אות ג׳ ואין להאריך: ש"ע סָעִיף יב
יד יחתוך עט״ז ועיין מ״א אות י״ח וי״ט והעלה דאף אם קשר אצל הכנף ב׳ קשרים וכרך חוליא כל שלא קשר על החוליא ב׳ קשרים לאו תולמ״ה הוי דעדיין לא עשה כלום כי מצות ציצית הוא גדי״ל כדכתיב גדילים תעשה לך וענף ציצית כמו ויקחני בציצית ראשי פרודות בעינן למעלה וא״כ ה״פ בש״ע שאם כרך אחר הקשר כנהוג וקשר ג״כ אחרי כן וזה מסכים למ״א י״ט דלא כע״ת יע״ש ועיין מ״ש בעזה״י בסימן ט״ו חידושי דין בשם דו״פ: ודע דקשר עליון ד״ת בציצית הוא ב׳ קשרים זע״ז לא עניבה דלגבי כלאים ג״כ לאו חיבור הוא וציצית בעינן דומיא דכלאים ועיין לקמן שי״ו במ״א אות ך׳ ואי״ה שם יבואר ומיהו אם עשה כריכות בעניבה כעין שעושין קצת לא כריכה לבד אם כן קשר א׳ סמוך לכנף ואח״כ כריכה עם עניבה דהיינו שעונף חוט הכריכה שפיר מתקיים החוליא הוי שפיר עשייה ויוצא בה מן התורה ובע״ש שאין פנאי די בכך או אם ירצה יכרוך תחלה ואח״כ יקשור ב׳ קשרים ודי וא״צ ב׳ קשרים סמוך לכנף ותו הוי ג״כ תולמ״ה אם נעשה כמה בפיסול: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
טו וב׳ חלקים ענף עט״ז דיעבד אין מקפיד אם לא היה כן אבל ודאי גדיל וענף בעינן ואם כולה גדיל פסולה עמ״א כ׳: ש"ע סָעִיף יד
טז ובשני ט׳ עט״ז בשם כוונת האר״י ז״ל בשני חי״ת ועמ״א אות כ׳ ועי׳ א״ר אות כ׳ ולבוש מזה וע״ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יז לאורך עט״ז יראה דה״פ שב׳ ציצית של צד מטה יהיו תלויים באורך הבגד לרחבו של איש שיהיו נוטפים על הכנף ואם יהיו תלויים ברוחב הבגד בקומת איש אין נוטפים ולא כמו שעושין שמסבבים הציצית והקשר עם החוליא בנקב וסמוך לו ממש כי א״צ וטעות ג״כ דעל שפת הבגד ממש יותר נוטף מקרי. ומשמע נמי שב׳ ציצית עליונות נמי יהיו תלויים לאורך הבגד ואע״ג דעליונות אם יהיו כך לא יהו נוטפים על הכנף כ״א על הבגד יש לומר דבתוך ג״א נמי נוטפים על הכנף מקרי ועב״ח בזה ומיהו להמחבר משמע בסוף שלש נמי שפיר דמי א״כ אין נוטפים על הכנף רק על הבגד וראוי להפוך עליונות לרוחב ויהיו נוטפים ולשון הש״ע לא משמע כן וצ״ע: דע דאוריילי״ו המבואר בסעיף י״א הוא שהיו מניחים קצת חוטי שתי בלא ערב ובסוף אורגים כמ״ש הט״ז אות י״ב ועב״י בשם הרשב״א משא״כ דידן השפה נמי מעיקר הבגד הוא ואפי׳ תלה בו הציצית דהכל בגד הוא. ואם תפר טלית קטן וכפל הרבה כמנהג חייטים אין מזיק דכיון דתפר הוי כנף וראיה מסי׳ יו״ד מ״א ד׳ וכן כפל ותפר הטלית מטיל בכפל וגם אם פחות מקשר אגודל פסול דמה שכפל ותפר אין מועיל ופשוט הוא. גם המעין בר״מ פ״א הי״ד מציצית תלה בב׳ כנפות י״ל שם אין פוסל תחיבה הא בחוט א׳ כפול פוסל ובביאורי לטור הארכתי וכאן אין להאריך עיין סימן מ״ד מ״ש בעזה״י: ש"ע סָעִיף טו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א טוויין לשמן. ואם טוון חש"ו וגדול עומד ע"ג עיין בסי' ת"ס במ"א ובט"ז מש"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שזורין לשמן. אפי' בדיעבד פסול אם לא היו שזורין לשמן. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג למטה. ובציצית של רבינו שלמה מלכו לא היו קשרים וכתב מ"א וכן שמעתי דהוי כמוסיף על הקשרים ובפרט אם הם שזורים יפה דלא שכיח שיתפרקו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד מארבע גודלים. ומודדין במקום רחב באמצע גודל. מרדכי ד"מ מ"א ע"ת: ש"ע סָעִיף ד
ה ארו. נ"ל דאם אחד אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מהחוט השני כי בזמן התכלת היו עושין קצת חכריכות מתכלת וקצת הכריכות מלבן. מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ומצוה. ואפי' בדיעבד פסול ט"ז. לכאורח קשה דלפ"ז דהטעם הוא משום ביזוי מצוה לא מקשה הש"ס מידי מהא לב"ה בסוכה דף ט' ע"א ויש לישב ע"פ הנוסחא של הגמרא שם אלמא דבעינן טוויה לשמה וכו'. ומותיב ליה משמואל דלא כפרש"י שם ע"ש ודו"ק ובזה יתורץ קושיית הפוסקים למה פסק הרמב"ם כשמואל לגבי דרב משום דלפי סברתו וגירסתו לא מותיב אלא מדשמואל ומדחזי לסתמא דתלמודא דטרח לאוקמי סברת ב"ה דהילכתא כוותיה דשמואל ש"מ דהלכה כשמואל. עיין בבעל המאור שם ובמג"א ס"ק ט' ובספר יד אהרן סי' י"ד ובב"י שם ודו"ק: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז כשרים. משום דקנאן ביאוש ושינוי השם. וט"ז חולק ע"ז ופסק דפסול בדיעבד משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה כמה קושיות על ט"ז בזה הענין): ש"ע סָעִיף ו
ח סי' תרמ"ט. דפסק שם דאין יכול לברך עליו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט דלא הדרי בעינייהו. ואם שאל לו חוטין שיחזירו לו בעין אין מברכין עליהם דלא הוי משלהם וא"ל דלמאי נ"מ השאילן לו די"ל דהיה סבר שיעשה בו מלאכה אחרת להכי דוקא חוטין אבל ציצית מתוקנת אה"נ דשרי. מ"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י פסול לציצית. עיין מ"א ובספר בני חייא. כתב ע"ת דצמר שהיה עליה בשעת השתחויה נאסרת וכ"ש מה שגדל אח"כ ע"ש. ובני חייא כתב מה שגדל אחר שנעבד מותר ע"ש וכ"כ הט"ז סי' תרמ"ט ס"ק ה' ע"ש והאי פסול פי' אפי' בדיעבד. בני חייא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא הטלית. כ' הב"י בשם ב"ה די"א דיעשה ב' נקבים כמו צירי ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד וכו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא עכ"ל ב"י. וב"ה כ' דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מחזי כיוהרא כיון שאין נראה כלל. וכ"כ בכוונות שהאריז"ל נהג כן. ועיין מ"א: ש"ע סָעִיף ט
יב מג' אצבעות. נ"ל דאם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול וה"ה איפכא בקשר גודל כשר. מ"א: ש"ע סָעִיף ט
יג כנף. ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולמ"ה. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית שהיו בו חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל לנתקו מן הטלית אם יש לפסול הציצית של טלית זה משום תעשה ולמ"ה עי' בתשו' גינת ורדים חי"ד בסופו שכ' דראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
יד ביושר. עמ"ש הט"ז ס"ק ט' על הב"י והמחבר בני חייא הליץ בעד רבינו ב"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו אימרא. כ' הב"י אפי' טלאי של עור יוכל להניח סביב הנקב: ש"ע סָעִיף י
טז רוחב הבגד. אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו ורוחבו היינו קומתו מראשו לרגליו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז הוא רחב. עיין בני חייא וביד אהרן: ש"ע סָעִיף יא
יח בלא הגדיל. ואם הגדיל רחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי מסתפק במרדכי אם עולין למנין. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט ויתחבם בכנף. ר"ל לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם. כתב בשל"ה ומט"מ שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כ חוליא אחד. פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאורייתא וא"כ הוי תעשה ולמ"ה מ"א. וע"ת לא כ"כ ועיין ט"ז: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כא לכריכות. אפי' כרך רובא או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה. ואם כרך כולה פסולה. ב"י מ"א: ש"ע סָעִיף יד
כב רוחב ד' גודלים. ובר"מ פרשת פנחס כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. וכ' הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית וא"כ באויר הראשון יעשה הכריכות רחוקים זה מזה ובשניה לא כ"כ ובג' יקרבם ובד' יקרבם לגמרי והציצית של ר' שלמה מלכו לא היו שוים לגמרי: ש"ע סָעִיף יד
כג וב' חלקים ענף. פשוט שאינו מעכב בדיעבד. כתב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות ובכל חוליות ג' כריכות כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט. מ"א: ש"ע סָעִיף יד
כד ובשני ט'. ובכוונות כ' בשני ח' וכ"כ של"ה מ"א ט"ז דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א הוא בצירוף שם של הוי"ה. ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון י' כריכות ואחר כך ה' וכו' כשם הוי"ה מ"א ועיין בשכנה"ג בהגהת ב"י. (ועיין במ"א ובלבוש בענין הכריכות): ש"ע סָעִיף יד
כה בסוף כל. חוט קשר. ע"ל ס"ק ג' מש"ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כו שהרי כלפי קרקע היה תלוי. ובדיעבד כשר אבל באלכסון אסור שהוא מנהג קראים. מ"א. עיין מ"ש היד אהרן בשם גן המלך: ש"ע סָעִיף טו
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א סעי' א החוטין כו'. ואם כו'. כשמואל וכרשב"ג דסוגיא דגיטין נ"ד כוותייהו וכן סוגיא דסוכה ט' ט' וכן שם מסקינן דבעינן צביעה לשמה וכן ס"ל לרבא בסנהדרין מ"ח כוותייהו לפי' תוס' שם ושם: ויש מחמירין כו'. והמנהג כו'. כיון דלא אמרו אלא טויה אבל היש מחמירין ס"ל כיון דס"ל לשמואל כל העשיות יהיו לשמה כמ"ש בסוכה שם ה"ה לניפוץ אלא דקאמר טויה משום לאפוקי דרב: שיאמר כו'. אע"ג דבהפרשת תרומה סגי במחשבה כמ"ש בקדושין מ"א ב' וש"מ וכן שליחות יד אע"ג דכתיב על כל דבר פשע וע' תוס' דב"מ מ"ג ב' ד"ה החושב דלא כ"כ וכן רש"י שם בד"ה החושב כו' וע' תוס' דפסחים ס"ג א' ד"ה ר"מ כו' מ"מ בפיגול מצינו אע"ג דכתיב לא יחשב ובעינן דבור וע' בגיטין נ"ד ב' הרא"ש בה' ס"ת בשם ר' ברוך וכמש"ל סי' ל"ב סי"ט ובי"ד ס"ס רע"א ור"ס רע"ד: בתחלת כו'. עמ"ש בס"ב ועיין תוס' דזבחים ב' ב' ד"ה הא כו' וכמ"ש בגת' שם כל העושה כו' ואע"ג דלמסקנא א"צ לזה מ"מ הכי קי"ל כמ"ש בשבת צ"א א' ולכן דוקא בתחלה דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו כו' בסוף פ"ב דחולין: שהוא כו'. דסתם טוויית חוטין לאו לשם ציצית וז"ש או שיאמר כו' דאז סתמא לשם ציצית וע' גמ' דזבחים שם ובמרדכי שם: סעי' ו להרמב"ם פסול. כמ"ש בגיטין' כ"ג א' אלא מעתה כו': ולהרא"ש כשר. כמ"ש בע"ג כ"ז א' אע"ג דלרב יהודה בעינן מילה לשמה אפ"ה כשרה בנכרי ואזלי הרמב"ם והרא"ש לשיטתן כמש"ל בס"ה וע' סי"ד ס"ב וכ' הרא"ש בה' ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה וע' תוס' דגיטין ה' ב' ד"ה אפי' כו' משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שא"צ אלא בתחילה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל אבל תוס' בגיטין שם וע"ז שם וזבחים שם תירצו דמילה סתמא לשמה משא"כ גט כמ"ש בזבחים שם וה"ה לס"ת מדאמר בהנזקין כתב שלא לשמן ועוד דאמרינן שם מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד לשמן כו' וע' תוס' דע"ז שם וה"ה לציצית כנ"ל וכ"כ במרדכי ה' ציצית סי' תתקמ"ט ובהג"ה שם בשם אז"ק: ונוהגין כו'. כ"כ ב"י דלדעת הרא"ש צריך ג"כ שיסייע כמ"ש שם וכ' הר"ר ברוך דאם הגוי מעבדן וישראל עע"ג וסייעו מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל עביד כו' וכמש"ל סי' ל"ב ס"ט אבל ממסקנת הרא"ש שם ומדברי בע"ה שם משמע דא"צ וכ"מ מדברי הר"ר ברוך עצמו דתלאינהו במה שאדעתא דישראל עביד וכ"כ ב"ח וש"ך בי"ד סי' רע"א דל"ק מסייעו אלא עצהי"ט דמסייע אין בו ממש וז"ש מסייע זה יש בו ממש כו' ר"ל העיקר משום דישראל עע"ג וכ"כ מ"א בסי' ל"ב ס"ט אבל לדעת הרמב"ם ותוס' לא מהני כ"ז: וצריכין שזירה. עירובין צ"ו ב' וספרי פ' שלח ועשו להם ציצית שומע אני עושה כמות שהוא ת"ל על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור אין לי אלא פתיל תכלת טווי ושזור לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ודלא כהרמב"ם וע' תוס' יבמות ב' ד"ה ואמר כו' וע' תוס' דנדה ס"א ב' בד"ה שוע כו' ומש"ה אצטריך כו': וכשיהיו כו'. כמ"ש בסוכה עשיה לשמה דמטויה ואילך ודאי בעינן לשמואל לשמה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב סעי' ג אם כו'. דה"ל כגרדומין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג סעי' ד' אורך כו'. כפי' הרמב"ם דע"כ אציצית קאמר וכפירש"י בבכורות ל"ט ב' בפי' הראשון: השמונה. כ"מ בגמ' שם דקאמר משולשת וכ"ש לפר"ת דקאי אגדיל: גודלים. שם ובכורות שם: וי"א כו'. כפי' תוס' שם ושם דאגדיל קאי וז"ש משולשת לשון גדיל והוא שליש הציצית כמ"ש ל"ט א' וכ"ה בספרי אגדיל והביאו תוס' שם ע"ש ולרש"י ו' גודלין וע' תוס' שם ובבכורות ל"ט ב' ד"ה כמה כו': ואם עשאו כו'. ולא כו'. כיון שאינו עשוי בפיסול וכמ"ש ל"ט ב' מיתבי כו' אימא כיון כו': אחד כו'. שם א' חוט של כרך כו': ושיעור כו'. כמ"ש רש"י בבכורות שם ד ה משולשת תלויה כו' וכ"ש לפיר"ת: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד סעי' ה אין עושין כו'. רמב"ם וכן פי' הגאונים וכמ"ש הרז"ה בשמם בפ"ק דסוכה וכ' ובזה ניחא הגי' בסוכה שם אלמא בעינן טויה לשמה ומשמואל פריך ולכן כתבו הגאונים דהלכה כשמואל דסוגיא דגמרא שם כוותיה ואוקמינן למתניתין וקראי אליביה ובזה ניחא מ"ש במנחות מ"ב ב' מינין לציצית כו' אע"ג דגוי אדעתא דנפשיה עביד ואפי' ישראל עע"ג כמ"ש בפ"ב דגיטין: מלחמות שם וכשיטת הרמב"ם ואזיל הרמב"ם לשיטתו אבל הרא"ש דפי' כאן כפירש"י דגם לרב בעינן עשייה לשמה לכן מכשיר בישראל עע"ג וע' סי"ד ס"ב וכ' עוד וז"ש בסוכה שם ועשו להם משלהם ואלו לרב קרא לועשו להם אחרים: והטעם כו'. ב"י אבל הרז"ה כ' הטעם שהם פסולין אליבא דרב משום דבעינן מין כנף ואין ג' מינין הללו ראוין לעשות מהן בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה סעי' ו ודיוקא כו'. בירושלמי והביאו מ"מ הדא דתימא בשגזל לולב ושופר כו' וכמש"ל ס"ס תנ"ד ור"ס תרמ"ט: מיהו כו'. כ' נ"י משום מצוה הבאה בעבירה אבל בפ"ג דסוכה משמע דליכא מצוה הבאה בעבירה כה"ג אף לכתחלה כמ"ש בהנהו אוונכרי וליקניהו בשינוי השם כו' אלמא אף לכתחילה מותר וכמ"ש תוס' שם אלא דמשום ברכה אסור לכתחילה כמש"ל ולעניין ברכה וכמ"ש לעניין תרומ' באלם וערום ואינו שומע ומ"מ קשה קושיא הנ"ל וכן מצאתי למ"א בסי' תרמ"ט שהניח בצ"ע ונראה דשם כיון דחששא בעלמא לעניין זה שיקרא מנאץ וכבר קני לה לא חיישינן וכמ"ש במ"א שם ס"ק ה' משא"כ בודאי וכן לצאת במצוה חיישינן אף לספק משא"כ בברכה בגזולה דאסמכתא בעלמא ובמכ"ש שכבר קנה אף לצאת י"ח המצוה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו סעי' ז חוטים כו' דלא כו'. כמ"ש בב"ב קל"ז א' ב' אלא הכא אי מיפק כו' וע' א"ה סי' כ"ח סי"ט אבל בלא"ה לא נפיק בשאולים מהאי קרא דלהם וכמש"ש כ"ז ב' וכמ"ש בלולב וכמש"ש תניא ר"א אומר כו' ורבנן האי לך כו' אבל שאולה כו' דוקא משום דכתיב כל האזרח וכן דרשינן כסותך למעוטי שאולה כמ"ש בחולין קל"ו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז סעי' ח המשתחוה כו'. בעיא דר"ל ולא אפשיטה וכמ"ש שם תכלת דמאי כו' ולדעת ר"ת ברפ"ג דסוכה וכמש"ל סי' חקפ"ו פסול בדיעבד אבל לדעת ר"י תי' ראשון שבתוס' אינו פסול אלא לכתחילה וע' סי' תרמ"ט ס"ג: המשתחוה לפשתן כו'. שם בעיא דרמי ב"ח וסובר דמש"ש הכי השתא אפשיטא הבעיא וכמ"ש בפ"ג מה' איסורי מזבח ובפ"ד שם כ' בבעיא דתכלת לכהנים דלא אפשיטא אע"ג דגמרא אמרו היינו בעיא דרמי ב"ח וכמו שחילק כאן בין צמר לפשתן ול"ק היינו בעיא דרמי ב"ח אלא בעיא דמשתחוה להר כו' כ"מ ולכן בציצית קאמר היינו בעיא דר"ל דלא כתוס' שם ד"ה היינו וכ"כ מ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח סעיף ט היינו גודלין. גמ' שם: משום שנאמר כו'. שם במימרא דרב: ואם היה כו'. סמ"ג ור"ל דמקשר גודל עד ג' אצבעות נקרא כנף ולמעלה אין כנף אלא בגד ולמטה נקרא קרן ונאמר על כנפי ר"ל בכנף עצמו ב"י: ומודדין כו'. דל"ת דזוית הבגד נקרא קרן וא"כ הרחקה מן הקרן שאמרו שם מזוית אלא סוף הבגד נקרא קרן כלל ב"י: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט סעי' י ונוהגין כו'. ר"ל שלפעמים יטילו הציצית אחר כך: וכן עושין כו'. ובסמ"ק ומרדכי כ' עוד טעם אחר ועמ"א ס"ק י"ז: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
י י"א כו'. ממ"ש כמאן אזלא הא דא"ר ציצית צריכה כו' והיינו לאורך הטלית כמ"ש רש"י שם ולקמן בסט"ו י"א שצריך כו' ועוד מדקאמר על הגדיל אבל חוץ לגדיל כשר בכ"מ וגדיל הוא מפרש כלשון ב' ברש"י וכמ"ש בסי"א ואמר אין לו שיעור ר"ל למטה אבל למעל' ודאי אין חילוק ב"י: וי"א שדין כו'. ממ"ש הטיל על הקרן או על הגדיל אלמא כי הדדי נינהו וכי היכי דבגדיל אין חילוק דשם הטעם משום דאינו מן הבגד ה"נ בקרן ועסי"א: סעי' יא אם הגדיל הוא כו'. בא לתרץ קושיא הנ"ל דקיי"ל דאפי' הוא ורחב יותר מקשר גודל: אורייל"ו. פי' השני שברש"י: ואם הטיל כו'. כראב"י דרב ס"ל כוותיה וז"ש דעל כנפי כו' ממימרא דרב וכן ר' יוחנן: אבל כו' טוב. סוף ב"ק אר"י הכל עולה כו' ויצחק כו': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא סעי' יב מנין כו'. שם מר בריה דרבינא כו' וע' רש"י ד"ה כדידן וכמ"ש בספרי ובש"א מד' חוטין של תכלת וד' חוטין של לבן והיינו אחר שכפלו תוס' מ"א ב' ד"ה ב"ש וקי"ל כב"ש כמ"ש בגמרא שם ואע"ג דל"ל תכלת מטיל לבן במקים תכלת כמש"ש ל"ח ב' אין לי תכלת כו' וכ"מ שם מ"א ב' ל"ק כאן כו' וכמ"ש רש"י ותוס' שם במתניתין ר"פ ל"ח א' וכ"מ בגמרא שם מ"ם א' דפריך ולא יהא אלא לבן כו': ואם כו'. רשב"א וכמ"ש בסנהדרין פ"ט א' ואי ס"ל דקשר כו' וע' תוס' שם ד"ה קשר וכ"מ במנחות מ"ם ב' ומי אמרינן תעשה כו' ובעל העיטור כתב דלכתחילה יוסיף כמו שירצה ולמד ממש"ש מ"ב רב ירמיה מדפתי רמא תמניא כו' וכן שם מ"א ב' ל"ק כאן בטלית כו' וכן בספרי והביאו התוס' שם כמה גדיל לעשית אין פחות משלשה כדברי ב"ה בש"א מארבע כו' וכן פי' בע"ה מש"ש מ"ב אין לו שיעור למעלה בין באורך בין במנין י"ל דגם קושיית הגמרא למימרא כו' קאי על שניהם אבל לתוס' דחקו ההיא דסנהדרין וכ' דמשמנה עד ט"ז יכול להוסיף דכ"ז במשמעות גדילים או מכ"א לבד או משניהם יחד אבל יותר גרוע ועומד אבל הרשב"א ס"ל דלעולם פוסל והני אמוראי דשם מ"ב א' פליגי אהדדי וע' תוס' ר"פ ד"ה התכלת כו' אבל להלכה נראה כדעת בעל העיטור דמכשיר וסברתו נכונה ועיקר דכי פסלינן בסנהדרין שם דוקא בשהוסיף מין אחר ודומיא דלולב שם דבאותו המין מכשרינן אפי' לכתחילה להוסיף כמה שרוצה: יחתוך כו'. שם מ"ב א"ר אחא בר יעקב כו' אלמא לכולם צריך לכופל' ועבדינן כמר בריה דרבינא וע' תוס' ר"פ סד"ה התכלת ומה שאנו כופלים כו' ואמר יחתוך דלכתחילה יחתכם קודם שיתחבם דסי"ג דיעבד דוקא וכמ"ש בסוכה י"א א' הטיל כו' כשרין דיעבד דוקא ודלא כמ"ש ב"י דעצה טובה וכ"מ מלשון רי"ו וכ"כ מהרי"א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יב סעי' יג שמונה. כן פי' תוס' מ"ש ופותלהו כו': שאם כו'. בסוכה שם והא תני שמואל כו' וכ' סמ"ג ומרדכי שאם לא יחתכם עד אחר קשירה וכריכה נמצא שהציצית נעשה מאליו ופסול משום תולמ"ה וטעמו משום דאמרינן ל"ט ב' ורב סבר כו' דס"ל דתרווייהו בעינן לעיכובא וכמ"ש שם א' תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כו' הא לא"ה פסולה וקי"ל כרב וכ"ה בספרי והביאו תוס' שם ב' ד"ה או כו' וכ"כ המרדכי בס"ס תתק"מ ואמרינן שם דקשר העליון דאורייתא ופירש"י קשר שאחר הגדיל וכ"כ נ"י שם ואפי' לא כרך כו' ומיהו בשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל וקשר העליון דאורייתא והוא שבסוף הגדיל כפירש"י כו' ולפיכך מ"ש סמ"ג שאם כרך כו' היינו בכה"ג כיון שבכך מתכשר ורש"י בסוכה שם ד"ה תלאן שכ' עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ל"ד כולן אלא לרבותא דרב. ב"י. וטעמם שמכשירין כ"ז שאין מתכשר בעשייתן דע"כ ל"פ שמואל שם עלה דרב אלא משום דס"ל דקציצתן לאו מעשה אבל כל שנעשה מעשה להכשיר ודאי נקרא מעשה וע"ש ט"ו א' בשלמא ב"ה כו' אי כו': ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יג סעי' יד יקח ד' חוטים כו'. הרא"ש ומרדכי דבהכי מתקיימין כל החוטים יותר דלא כר"ת ור"י שהי' עושין הקשרים מחוט של כרך וכן הוכיח שם בתוס' ל"ח ב' בד"ה כדי כו': ויקשור. לחוש לפי' הב' שכ' תוס' בשם רש"י ל"ט א' ד"ה קשר: ב"פ. דקשר אחד אינו קשר של קיימא ואינו קשר. מרדכי וע' סי' שי"ו: חוט הארוך. שם חוט של כרך כו': וקושר כו'. ל"ח ב' ש"מ צריך כו' ואע"ג דדחי ליה דיחויא הוא ולא דחינן מילתא דרבה משום זה וזמ"ש דילמא כו' וכמ"ש המפרשים: וכן יעשה כו'. שם ל"ט א' תנא הפוחת כו' תנא כשהוא כו' וכ' תוס' שם ד"ה לא דעל כל ב' חוליות א' של לבן וא' של תכלת היה קשר אחד ובסופו קשר א' והוי ה' קשרים ובע"ה כ' דעל כל חוליא היה קשר אלא דאנו עושין הקשרי' של לבן לבד: אין שיעור כו'. דוקא בתכלת אמרו הפוחת כו' ושיעור של חוליא שם אבל בלבן אין לדקדק במנין החוליות דמניינם נגד הרקיעין כמש"ש לפי שתכלת דומה לרקיע משא"כ בלבן תוס' שם וש"פ ומ"מ עושין לזכר כמו בתכלת תוס' ורמב"ם: רק כו'. לשון הרמב"ם יתכוון להיות הכרוך שליש והענף ב' שלישים וכאן כ' ע"פ פי' תוס' בס"ד והוא מדברי הרא"ש והטור: והקשרים. שהן ממנין הגדיל מרדכי בשם ר"י סי' תתק"מ והרא"ש: ואם האריך כו'. מדברי הרמב"ם הנ"ל וכמ"ש בגמ' ונויי תכלת כו': נוהגים כו'. בתוס' שם כ' וי"מ הפוחת כו' קאי אמנין הכריכות ע"כ בראשונה ז' ומוסיפין והולכין שנים שנים עד שהאחרונה י"ג אבל האחרונים כתבו שבין הכל ל"ט כמנין השם די"מ הפוחת כו' קאי על מניין החוליות: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יד סעי' טו נהגו כו'. ע"ל ס"ג ולכתחילה בעינן שלמים: י"א כו'. שכן פי' הא דאמרינן שם מ"ב א' שתהא נוטפת כו': י"א כו'. דכתיב הכנף מין כנף: ויש כו'. דהא קי"ל היא של בגד וכנפיה כו' דבתר עיקר בגד אזלינן ואף למ"ד בתר כנף אזלינן בתר עיקר כנף ואין עושין אלא לחזק ובחליצה במחופה עור כשר דהוא עיקר נעל ואין חוששין להפסק וכן בטלית כפולה שחייבת לרבנן ואע"ג שכנף א' מפסיק את חבירו עב"י: ש"ע סָעִיף טו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)